אלי פילו
Il etait une fois le Maroc-D. B.-II y eut un proces celebre en Angleterre
II y eut un proces celebre en Angleterre
Samuel Pallache se rendit en Angleterre. Suite a la demande de Diego de Cuna ambassadeur d'Espagne, il fut incarcere pour s'etre empare des navires espagnols de retour d'Amerique. Durant son proces, il fut tenu de resider dans la maison d'un Membre du Parlement anglais.
L'ambassadeur espagnol invoqua le fait que Samuel Pallache etait un Juif converti au christianisme (marrane) et que de ce fait, il etait citoyen espagnol. II tenta meme d'avoir recours a des manoeuvres peu scrupuleuses, voire meme recourir a un discours antijuif. Rien n'y fit. Samuel Pallache etait le protege du Parlement neerlandais qui demanda sa relaxation. Samuel Pallache se defendit en signalant que le Maroc et Espagne etaient en guerre, qu'il representait le sultan marocain et qu'en plus, il possedait un sauf-conduit du roi d'Angleterre. II retourna aux Provinces-Unies. Par la suite, il agit comme intermediaire entre les sultans marocain et ottoman. II mourut en 1616 Le Prince de Nassau-Orange, les membres du Parlement et les ediles d'Amsterdam furent presents a ses funerailles. Une couronne royale orna sa tombe. Apres son deces, le sultan Moulay Zidane envoya Jacques Jancart enqueter sur la repartition du butin des navires espagnols captures par Samuel Pallache, soupconnant que des salaries du sultan en eussent pris avantage. Le Parlement hollandais plaida la legalite de la transaction ainsi que l'integrite et l'honneur de Samuel Pallache, de son frere Joseph et de son neveu Moi'se.
II y eut d'autres diplomates Pallache
Joseph Pallache negocia 1'achat de deux fregates armees de canons en echange de ble et de salpetre. Pendant son sejour au Maroc, il fut represente par son fils Moi'se qui agit comme interprete pour le compte d'une delegation marocaine presente aux Provinces-Unies en 1610 Moi'se s'installa a Marrakech en 1619 et agit a titre d'interprete dans les langues frangaise, espagnole et neerlandaise. II fut cosignataire de l'accord de 1638 intervenu entre le sultan Mohamed Cheikh Al-Saghir – successeur d'Al-Walid depuis 1636 – et le roi d'Angleterre. Joseph Pallache continua a servir les sultans Abdelmalek et Al-Walid qui succederent a Moulay Zidane et dont la duree respective des regnes fut trois ans et cinq ans. Josue, autre fils de Joseph, fit de longs sejours a Danzig en Pologne et a Hambourg et fut responsable des douanes a Safi. Son fils Samuel demeura en Allemagne et fit du negoce avec le Maroc. Isaac, autre fils de Joseph, fut professeur a l'Universite de Leiden et accompagna son pere en mission a Constantinople. II se convertit au christianisme, fut desherite par son pere et devint marchand d'armes pour des opposants qui reniaient l'autorite du sultan. II echoua lamentablement avant de proner l’embargo d'armes a ses opposants.
David Pallache, autre fils de Joseph, representa son frere Moi'se lorsque ce dernier se rendit en mission au Maroc pour y faire construire un nouveau port sur l'Atlantique. Cette tentative demeura sans suite et, lorsque le responsable du projet tenta d'en faire porter la responsabilite sur Joseph et Moi'se, il fut demis de ses fonctions par le Parlement des Provinces- Unies. David Pallache fut membre d'une autre delegation marocaine qui se rendit aux Provinces Unies en 1624-1625 et pris part aux negociations d'un traite de paix entre le roi Louis XIII et le sultan Abdelmalek.
Toutefois, apres la ratification de ce traite, il se rendit a La Haye plutot qu'au Maroc. Croyant que le roi de France n'avait pas accepte le traite, le sultan marocain or donna d'attaquer un navire francais. Furieux, Louis XIII exigea de faire arreter David Pallache, mais le Parlement hollandais refusa en raison du statut diplomatique de ce dernier. Le sultan Al-Walid retira sa confiance a David Pallache mais le regretta par la suite en apprenant que des jaloux etaient a l'origine de complots contre les Pallache. Un envoye francais ne voulut pas se faire escorter par un diplomate marocain pour demander la rehabilitation de David Pallache au nom du sultan. De ce fait, il fut emprisonne et banni de Paris. David Pallache fut effectivement rehabilite et continua d'assumer sa mission jusqu'a la fin de ses jours. II en fut de meme pour son frere Moi'se. Cela est d'ailleurs remarquable, compte tenu du fait qu'Al-Walid etait loin d'etre judeophile…
Les deux fils de Samuel Pallache furent egalement des diplomates. Isaac Pallache, fils de Samuel, fut charge d'affaires en 1647 aupres des Etats generaux des Provinces-Unies pour le sultan Mohamed Cheikh Al-Seghir. II negocia la liberation des captifs de Sale. Jacob Carolus representa le sultan marocain a la Cour du Danemark.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו
שלום די לאמאר.
בין תקי"א – תק"ן. מחכמי מזאגאן. בפיוטו מתארהו רבי דוד חסין כמי שמוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה.
רבי שלמה די למטאר חי בין השנים תקי"א – תק"ן – 1751 – 1790. מחכמי מזאגאן שבמרוקו, בפיוטו מתארהו המשורר רבי דוד בן חסין כמי : " שמוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחחכמה ובקבלה – אנציקלופדית ארזי הלבנון.
פיוט יסדתי ושלחתי להחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה כהה"ר שלם די למאר. רבי דו בן אהרן חסין
אביעה רננות / אמלל אל אלהי מערכות
אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות
נבחר הוא ממין האנושי / אעדנו כתר לראשי / ידידות רוחי וגם נפשי / חקק בקרבי חק תוכות
ידיו רב לו באמונתו / בהון ועושר בביתו / עדי עד עומדת צדקתו / שתי ידיו כאחת זוכות
דעתו דעת זכה וברה / בעיון ובסברא / ומטַיֵל בגַנָה של תמרה / קצרות וגם ארוכות
ומכבוד יקר וחכמה / שלם ומשנתו שלמה / ואחרי עצתו המה / דברי מלכות הן נחתכות
דבריו מפז יקרים / מעוטר בשני כתרים / ועל ראשו המה קשורים / כתר תורה, כתר מלכות
בחכמה בתבונה ובדעת / דעתו השערה קולעת / עד מקום שידו מגעת / עיניו כחשבון בְרֵכות
נאות דשא ירבץ וישב / מעלה ממעל לחשב / ולפני מלכים יתייצב / ימצא סעד גם סמוכות
חיליתי פני דר כרובים / ישים זרעו כמים רבים / לקולם חברים מקשיבים / בכל יום שונים הלכות
סחור, סחור יה סובבהו / מעושק אדם פדהו / הוד והדר תעטרהו / בעקביו יהיו כרוכות
יחזו אויביו ויכלמו / בחרבו ישַכְּלֵמו / וגם ידרוך על במותימו / כענבים הדרוכות
נופף ספיר ולשם שבו / חן שפתי לך יערבו / ועל ספרך יכתבו / שמורות וגם ערוכות
שלום לעזימי בן מימון.
המאה ה-18. מחכמי מכנאס ידוע כמקובל.
שלמה אבן דנאן בן שמה.
ט' בסיון תר"ח – כ"ח בחשון תרפ"ט. רב ומורה צדק בפאס, ויש לו יד ושם בחכמת הקבלה.
היצירה הרוחנית בארץ ישראל-ש.בר-אשר
היצירה הרוחנית בארץ ישראל.
היצירה של חכמי מרוקו בארץ ישראל בתקופה זו לא נשתנתה באופן עקרוני מן הספרות הרבנית במרוקו גופא,היא נפתחה רבות בטבריה ובירושלים, בעיקר בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. חכם אחד, רבי אליהו ילוז, כלל בספרו " יש מאין " בעיקר שו"ת שונים בהלכות אישות. שני חיבורים אחרים שלו הם " פתח אליהו " – החלק הראשון כולל דרושים, והחלק השני " זמירות ישראל " הוא פירוש על ספר תהילים – ו " מצוות ותורה " על ספר המצוות של הרמב"ם.
חכם אחר רבי שלמה טולידאנו 1835 – 1877 הוא מן העולים ממכנאס, הוא השאיר חיבור ספר שו"ת . כידוע, יצאו ממשפחה זו חכמים רבים. בן אחיו רבי יעקב משה טולידאנו 1880 – 1960 קנה את עולמו בפרסום מקורות, בספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו בכלל, ועל רבניהם במיוחד. רי"ם טולידאנו כתב ספר שו"ת " שפע ימים " ו " הים הגדול " בארץ ישראל והקשרים שזו קיימה עם קהילות ישראל במזרח.
הוא גילה חוש ביבליוגרפיה ופרסם את " שריד ופליט ", אוסף מקורות, ביניהם מקורות על קבלה ושבתאות בקרב יהודי מרוקו, ועוד " אוצר גנזים ", " אפיריון ", ביבליוגרפיה של מפרשי התורה.
מושפעים מן האווירה המשיחית בטבריה ומן המפגש עם יהודי אשכנז פרסמו חכמי מרוקו בארץ כתבים ברוח זו : רבי אברהם בן יצחק בן סוסאן כתב שו"ת " פחד יצחק ", ואת " מעשה צדיקים " שבחים על רבי חיים אבוילעפיה ורבי חיים בן עטר, וכן " בית שלמה " תרגום לערבית של מנהגי איסור והיתר של רבי אלתר שלמה מאיר פרידמן. בחיבורים נוספים הוא אסף את דרשותיו לתורה " קנה אברהם " ו " לקט עני ", חידושים על התורה ועל מגילות אסתר ורות.
בירושלים סייע רבי רפאל משה פימיינטה, שבא מווזאן, בהדפסת השאלות והתשובות של רבי רפאל בירדוגו " משפטים ישרים ". חכם מערבי שפעל בטבריה גם הוא בזמן זה, רבי שמואל בן קיקי נולד ב-1919, פרסם " דרושים וחידושים " ו קודש ישראל " שניהם דרשות על התורה ותרגום לערבית של ההפטרות, וכן חיבר " ספר דוד " בחמישה חלקים על מסכת גיטין, כולם עדיין בכתובים.
מן הראוי להזכיר גם את רבי רפאל חיים משה בן נאים, שפעל בסוף המאה ה-19 בטבריה, אך את שלושים שנותיו האחרונות עשה בג'יברלטר, והשפעתו הייתה גם בצפון מרוקו.
כבר ציינו שחכמי מרוקו ביטאו את הגותם בדרך כלל בספרות ההלכה, הקבלה והפרשנות, מגמה שלא נשתנתה אף במאה העשרים. עניין מיוחד יש בספר " שרביט הזהב " של רבי דוד דאנינו, נולד בשנת 1901 מן העיירה בני מלאל, ובגלל החשיבות של ספרו לתולדות ההגות במרוקו, נצתיגו במקצת בהרחבה.
את ספרו הוא כתב עברית ובמקביל תרגמו לערבית יהודית, כנראה מתוך רצון שלא רק תלמידי חכמים יקראוהו, אלא גם בני העם. מצב יהוד אירופה בשנות השלושים משתקף יפה בדבריו. הוא פנה לבני קהילתו והוכיחם, שלא זו בלבד שאינם חוששים ממה שמתרחש באירופה, אלא כל עניינם , להיטיב אדמת נוכרים בניינים מפוארים, מה שמעיד לדעתו שזיקת רוב הקהילה לארץ ישראל הייתה רק מן השפה ולחוץ, הטפה שמצינוה גם אצל רבי רפאל בירדוגו הגדול.
כמו כן הוא מתח ביקורת על המתירנות שפשטה בחברה העירונית שהתפתחה בימיו במרוקו. בספרו השני " רסיסי לילה " שנכתב בשנת 1940 הוא הסביר שהעוון שבעטיו נחתו הגזירות על יהודי גרמניה היה משום " ששלח להם הבורא על ידי נביאו האחרון " הרצל ", וגם כן באה הפקידה – זיכרון לגאולה, בלשון המקרא – על ידי הצהרת בלפור, והיה זמן בידם לצאת קודם שיהיה עיכוב מצד הממשלה, ואחר שלא יצאו לכן נענשו, וגם כלל יהודי אירופה לא רצו לעלות. בדברים אלה השתקף חלק מן היחס של חכמי מרוקו לציונות, מתוך זיקה מסורתית לארץ ישראל ובשימוש בצירוף " הנביא הרצל ".
היצירה העממית הדתית
כעשרים וחמש חוברות וספרונים נמצאים בספריית מכון " בן צבי ". כמניין חוברות עוסקות במחזור השנה היהודית, עוד כמניין, במחזור החיים היהודיים, ועוד 3 – 4 חוברות בפילוסופיה, בהיסטוריה ובהווי עממי. אך לבד מחלוקה תימאטית זו, שאלה היא אם יש לה משמעות אחרת.
אפשר שנכון יותר להתרכז בחלוקה על פי מקורות יצירתה ותפקידה החברתי. בחוברות של מחזור השנה בולטים מנהגים בהשפעת הקבלה, אם בתיקון חצות שנהגו לומר אותו כחלק מן הבקשות בחודשי החורף ואם כהקדמה לסדר הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה.
היו קהילות, למשל, במחוז תאפילאלת שנהגו לומר את תיקון החצות בבין המצרים קרוב לחצות היום. הקובץ " חצות לילה אקום " נדפס לראשונה בשנת תק"ן,כלומר בשנת 1790, ואפשר שזה היה בהשפעת מוראות שלטון הסולטאן יזיד וגזירותיו, ואירוע זה נתן ביסוס מחודש למנהג שהיה קיים עוד בתקופה קודמת. עד היום ישנם חכמים ובני העם שנוהגים לומר את התיקון.
שתיים מן החוברות בפריית בן צבי הן " מגילות אסתר " שבגלל היקפה המצומצם נהגו להדפיסה בחוברת נפרדת לכל קהילות ישראל. בדרך זו נדפסה " מגילת היטלר " ו " מגילת המלחמה " על מלחמת העולם השנייה : ההיסטוריה הייתה רחוקה מעולמם העממי של בני היהודים במרוקו, והדרך היחידה להביאה בפניהם הייתה בסגנון מקראי ובפרט בסגנון מגילות אסתר ואיכה.
ייחודי הוא השפעת פרקי אבות על הווי בית הכנסת בתקופה שבין פסח לשבועות, וכיוון שלא היה כלול סדר זה בסידורים כמו באשכנז, הודפסו פרקים אלה בחוברות מיוחדות.
השפעת הקבלה ניכרת גם ב " שמות הייחוד " המרובים הנאמרים לפני קיום מצוות שונות, מנהג הרווח המיוחד בחג תשרי, ומכאן הצורך ב " סדר ימים נוראים ", סדר שאינו ידוע במקומות אחרים. משמעותיים יותר הם " שבחי פסח , המשקפים מציאות היסטורית ארוכה יותר. כידוע, על פי קטעים שנמצאו בגניזה ועל פי כתבי יד ממרוקו נהגו לומר תרגומים מיוחדים להפטרות החגים, בחינת אחד מקרא ושניים תרגום.
בימי הביניים שימש תרגום זה לארמית, אך עוד במאה העשירית צמח הצורך לתרגם לערבית טקסטים מסוימים בתפילות. בצפון אפריקה נקרא תרגום זה " צ'היר ", ובלשון המהדרים והמדפיסים " שבחים. שני המונחים מצביעים על פירושים שונים למנהג, אך הם משלימים זה את זה. השבחים לפסח או לשמחת תורה העלו על נס את מעלותיהם של ישראל ומשה רבנו, ואילו הצ'היר בא לפרש, להסביר ולבאר את הספונות שיש לא רק במקרא אלא גם בתרגומים לארמית שברבות הימים גם הם הפכו למקודשים.
יתרה מזאת, תרגומים אלו סיכמו מדרשים ופיוטים קודמים שהרחיבו את הפסוק מעבר לתרגום המילולי. בהבדלים שבין מהדורות שונות של " שבחים ", יש אפוא לא רק צרכים מתחדשים בתקופות של ריבו המתפללים, אלא גם תרגומים על פי מסורות מקומיות.
במהדורת ליוורנו, למשל, משתקף כתיב מלא יותר במונחים מסוימים לעומת מהדורת ג'רבה. אבל את ב " שרח ,, התרגום לארמית, שונה לפעמים : " לעולמים " מתורגם " לעלאמיין " לעומת " לאבד "
ביצירה העממית תופסת מקום מיוחד השפה הזרה, תהיה ז וערבית יהודית בחוגים אחרים, או צרפתית בחוגים אחרים. מאלף הוא התרגום של התורה עוד בשנת 1854 לערבית יהודית, דא עקא זו גבוהה ומליצית, פיוטית למדי וזרה לקרוא או לשומע העממי, שכן היהודים דיברו בשפה זו ב " תור הזהב " בימי הביניים.
לא ברור, מה ראה המתרגם לחדש לשון שנעלמה מן העולם. ואפשר שהוא טקסט עתיק והעתיק אות ככתבו וכלשונו. דומה, שהתרגום לצרפתית היה אקטואלי יותר, אלא שהתעוררה בעיה אחרת, האוכלוסייה שאליו היא כוונה הייתה משכילית וחילונית ותוכניהם של מקורות יהודיים מסורתיים היו טרחניים בעיניה.
יוצאת מן כלל זה הייתה, כנראה, החוברת על טהרת המשפחה בגלל שמירת אופייה האדוק. ואכן חוברות רבות, שהודפסו בתקופה זו, במרוקו גופא, הופנו ל " שומרי אמוני ישראל " בוגרי תלמודי תורה שהיוו את שכבת כלי הקודש של הקהילה ולחברות ואגודות שונות : " חסד ואמת ", " תענית דיבור ", " ברית מילה וכיוצא באלה. לתחום זה שייכים " ספרי גורלות שהיו בידיהם של בעלי שם פותחי גורלות וכותבי קמעות.
כתיבה החורגת מן המנהג הדתי הייתה מועטה ביותר, לפחות על פי המדגם המצוי בידינו. אגדת לידתו ומותו של משה רבנו לא היה מקורית, אלא העתקה של ספר מוסר מן המאה ה-17, גם מכתבים של האדמו"ר מלובביץ הייתה יוזמה מן החוץ. ניסיון בודד לכתוב יצירה עממית מקורית הוא התוכנית האוטופית של מכלוף אביטאן לסדר עולמי חדש שרב בו התמים והדמיוני על פני הריאלי ההיסטורי.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
אחד המגורשים, שחזר לפורטוגל אחר גירוש ספרד וממנה יצא למזרח, תיאר את חברת המגורשים בכתביו. אף שדעתנו לא הייתה נוחה משבירת סדרי החברה הישנה, הוא לא הסתיר את התפעלותו מן התהליך המתרחש לנגד עיניו, תהליך של בניין מחודש של התאים המשפחתיים בקצב מהיר.
במצב זה ככל הנראה לא היה אפשר עוד להקפיד על שידוך נאות לפי המושגים הקודמים, שכן המערכות החברתיות של העבר בספרד ובפורטוגל נתפוגגו זה כבר. הוא מעיד שהייחוס, אחד העקרונות החברתיים היסודיים שהיו אופייניים לשכבת ההנהגה הספרדית, מנהיגים וחכמים כאחד, ירד מגדולתו לפחות לתקופה מסוימת בראשי המאה ה-16.
דהיינו, המציאות המשתנה של חברת מהגרים, שבה יסוד הקיום הוא העיקר, שינתה גם את המציאות המשתנה של חברת האידיאלים החברתיים הקודמים. במצבם של אותם מהגרים ראשונים הנלחמים על פת לחמם הייתה כמובן יותר שוויוניות מאשר במצבם בחברתם הקודמת.
המהגרים החדשים, אשר נקלעו לסביבה זרה ומנוכרת בלי אפשרות של תקשורת עם הסביבה, לא היו כה בררנים בבחירת בני זוגם ולא צייתו למוסכמות החברתיות שהיו מקובלות בספרד ערב הגירוש. אולם עד מהרה שבו החיים למסלולם הישן, ומשפחות ספרדיות ופורטוגליות מפורסמות צצו ועלו כמנהיגות הציבור הספרדי והפורטוגלי באימפריה.
משפחות כגון : עוזיאל, המון, אבן שאנג'י, אבן שושן, טאיטאצאק, אבן יחייא ובית הלוי תפסו את זירת ההנהגה בקהילות שונות. בניהן תפסו משרות חשובות לא רק בזכות עצמם אלא גם, ובפרט, בזכות אבות.
הם מעידים על כך מפורשות ומציינים את מוצאם בתור גורם מרכזי במינוייהם. כך עתידים היו להיות פני הדברים עד סוף המאה ה-16 ורק בסופה ובראשית המאה ה-17 חלו שינויים מהותיים בהרכב המשפחות המנהיגות.
הייחוס והעושר היו גורם מרכזי בקשרי חיתון בין משפחות של יוצאי חצי האי האיברי. רבי יצחק עונקיניירה, בדברן על הייחוס, הזהיר את האדם המיוחס שלא יבוא לידי זחיחות דעת ולידי גאוה משום מעמדו. אחד מסימני מעמדו של האדם בחברה זו היה רצונם של אנשים להתחתן בבניו ובבנותיו.
בקשת קרבתו ויחס של כבוד כלפיו היו עשויים לסלול את דרכו למעמד נכבד. לדברי רבי יצחק עונקיניירה, היה גורם נוסף – מכריע – במעמדו של הפרט, והוא קרוביו :
" רוב קרובים יגרום לאדם להתגאות יראתו כי יראה בשער עזרתו, אחוזת מרעיו וסיעתו. ואם שום אדם ישנה אחרי דברו יקומו איש איש מעברי אנשים פוחזים יסלפו דברי צדיקים "
ואכן המשפחה הרחבה הגנה בדרך כלל על הפרט והעניקה לו תימוכין במאבקיו, ולא בכדי סברו חכמים שמקומות בהם היהודים משפחות משפחות, לא היה אפשר לקיים שם דין צדק, כיוון שהמשפחות היו מחפות על בניהן.
משפחות ענפות הגיעו למעמד נכבד בקהליהן ולעמדות של כוח והשפעה, ולעתים מזומנות התנהלו מאבקים בין בני משפחות – חמולות אלה לבין בני משפחות אחרות על השליטה ועל ההשפעה בקהילה.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת כי תשא◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 41◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם(לא, טז).
מעשה רב: בהנהגות לכבוד שבת
שבת
א. מספרים על הקדוש רבי דוד רפאל בירדוגו זצ"ל (בנו של הקדוש אדמו"ר רבי יעקב בירדוגו המכונה "החכם זיע"א מעיר מכנאס שבמרוקו), שהיה עוזר לאשתו ביום שישי, וכאשר היה מקלף הירקות בעזרת האולר המיוחד רק לעבודות השבת, היה קורא תהלים ומקלף, כדי שלא להבטל חלילה אפילו רגע אחד מדברי תורה. (ילקוט שבע ח"ח דף ל).
ב. הגאון החסיד רבי יוסף אוחיון זצ"ל בעל הספר אבקת רוכל ורב בעיר (העלו עצמותיו לעיר הקודש צפת ת"ו), למרות זקנותו של הרב היה מקפיד לבא מידי יום שישי לטבול במקוה הנמצא בחצר בית הכנסת למרות המים הקרים וזמן רב לקח לרב את שהותו במקום הטבילה, אגב במקווה זה טבל גם הרב הצדיק רבי שלמה אמזאלג זצ"ל ועוד אנשי מעשה.
ג. מדי יום שישי היה עובר עם התלמידים על פרשת השבוע, הרה"ג רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב העירה אולדמנצור במרוקו, היה קורא מתוך הספר תורה שהיה מוציא מההיכל לצורך כך, והתלמידים עומדים משני צדדיו עם חומש ומתקנים אותו אם טעה. התלמידים ידעו לציין כי מעולם לא קרה ורבינו טעה, פעמים היה רבינו טועה בכוונה כדי לדעת האם התלמידים אכן עוקבים אחריו וערניים מספיק. אגב גם הצדיק בבא סאלי נהג לקרא שנים מקרא מתוך הספר תורה המידי יום שישי (מפי הרב אברהם מוגרבי).
ד. נפסק בהלכה כאשר הסוחרים, מעלים את מחיר בשוק, הרבנים אוסרים לקנות עד ירידת השער, היה מעשה באולדמנצור ביום שישי, הרה"צ רבי כליפה אלמליח עובר בשוק ובדרכו עבר ליד הדוכן, ושמע ערבי מוכר ארבע צנון, בפרנק. והנה ערבי צועק שלוש צנון בפרנק, שאל רבנו את הגוי, למה העלתה את המחיר, ענה הגוי בחוצפה אם המחיר יקר אל תקנה, בשומעו רבנו את חוצפתו והעלאת המחיר, שלח שליחים למלאח שאין לקנות מגוי פלוני סחורה, והנה הגוי רואה שאין היהודים באים לקנות כבכול יום שישי, והנה עבר יהודי ליד הדוכן, שאל האם נפטר לכם משהו מהקהילה שאין אתם באים לקנות לכבוד שבת, ענה היהודי פגעת ברב הקהילה, ובנוסף העלתה את המחיר, שמע הגוי את דבריו, נגש מיד לרבנו נישק את ראשו ובקש את סליחתו.
ה. כל השבוע היו אופות הנשים לחם משעורה, ולכבוד שבת קודש היו אופות מחיטה שיותר משובחת ויקרה (מפי רבי שלמה פחימה). פניני המדות מתורת רבותינו, המחכה לתרום ויצא לאור .
כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם(ל, יב).
כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם, הכתוב מלמד, שלא למנות את ישראל לגולגלתו אפילו על ידי דבר אחר, כי אם על ידי מחצית השקל הבא לכפר על הנפש, לפי שיש בו כמה מידות טובות. האחת מידת השוויון, עני ועשיר שווים לפניו יתברך, על כן ציוה העשיר לא ירבה. השתים שהם חצאים ולא שקלים שלמים, להורות על אחדות ישראל ושלמותם, שכולם נחשבים כגוף אחד. על כן, ככל אין חשש אם יפקוד אותם על ידי מחצית השקל, שודאי לא יאונה להם שום נגף בפקוד אותם בזה, אבל לא על ידי דבר אחר, שאם ימנם כך יהיה בהם נגף.
ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, הקשו המפרשים ז"ל איזה שייכות יש לנגוף עם מספר בני ישראל, רש"י ז"ל תירץ שהמנין שולט בו עין הרע. וזה דחוק, כי מספר שש מאות אלף הוא מעט לגבי אומה שלמה, והם המעט מכל העמים, ואיזו עין הרע שייך בהם? ויש שתרצו כי ישראל בכללותם הם טובים, ובפרטותם יש בהם הרבה שלא מועלים, כמו שאמרו רז"ל (מנחות כט:), מפני מה נברא העוה"ב ביו"ד, מפני שהצדיקים שבו הם מועטים, וה' לא רצה שיהיו נפרדים ע"י המספר. כי זה יגרום נזק לשאינו ראוי, כי יפקד עליו הדין על שאינו צדיק, ולכן ציוה שיהיו נשארים בכללותם, ויהיה המנין רק ע"י שקלים. ונוכל לרמוז זאת במילות בפקוד אותם, שהם נראים כמיותרים, שרצה לומר, שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, מדת הדין על שאין כולם צדיקים.
ונתנו איש כפר
כתב הגאון רבי שמעו ועקנין זצ"ל בספרו דבר השו"ה, ביאר רבנו בעל הטורים, כי מילת ונתנו נקראת גם למפרע ונתנו לומר לך, מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו, ולא יחסר לו בשביל זה כלום, והיינו שהוא נותן לעצמו ולא לזולתו. ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ק טז:), אם רצית לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה, כדי להנצל ממכשול, כמו שנאמר הנביא (ירמיה יח, כג), הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים. וזהו כונת הרב, ונתנו למפרע שיתן ויחזור ויתן, כופר לנפשו, דהינו לתלמידי חכמים, כי בגמיטריא איש כפר, תור"ה, דהיינו שיתנו
כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (ל, יב).
שהוא הצדיק או רא'ש נוטריקון א'שה ר'בה ב'שביל שיחזרו בני ישראל על ידי תשובה שיעשו. ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם- ואז. ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם (עיין להרב "ערבי נחל") בפרשת צו "בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'" (ל, כ עיין להרב "ערבי נחל") בבואם נפש רוח נשמה של הצדיק אל אוהל מועד לכל חי ירחצו מים בנהר דינור ולא ימותו בני הדור או בגשתם אל המזבח של מעלה אל מיכאל הגדול לשרת מה להלן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש להקטיר אשה לה' ולקחת את כסף שהוא הצדיק שנכסף תמיד לתורה ולמצות בשביל הכפורים פירוש לכפר על הדור מאת. בני ישראל- דוקא ולא אומות העולם על דרך ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה ונתת אותו כמו עבודת אוהל מועד כי בזמן שבית המקדש מכפר עכשיו הצדיק כמו בית המקדש והיה לבני ישראל יחזרו בתשובה להיות בני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם:
זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל הקדש עשרים גרה השקל תרומה לה' (ל, יג).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, חכמנו ז"ל אמרו (שקלים ה:), שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש, ואמר לו כזה יתנו. יש לדייק במאמר זה, למה היה צריך להראות לו מטבע של האש והלא והלא משקל האש אינו כמשקל הכסף? ונכון לומר מה שהורה הקב"ה
מטבע של אש ולא של כסף, לרמוז לנו, שמה שאדם נותן לצדקה, צריך שיהיה בכל נפשו, והאש הוא חלק הנשמה. וכוונתו היתה, שכל אחד יתן חלק הנפש לכפר מעשה העגל. ועם היות שכך, טוב אמר, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, שכולם שוים בחלק הנפש.
מהנעשה ונשמע בתפארת מיכאל – אור חדש
א. ירחון תפארת מיכאל
מידי חודש נפרסם לכל ידידנו, את הגליון ואשר בו יכתבו מאמרים בהלכה, וגמרא, תנ"ך, והכל על פי תורת רבותינו וכן הנהגות בקודש מרבותינו.
ניתן לשלוח מאמרים ולהצטרף לקבלת הירחון במיל מידי חודש בל"נ.
בברכה
הרב אברהם אסולין
רב האתר אור חדש וראש מוסדות תפארת מיכאל
ב. התאחדות אברכים ובני הישיבות
בנשיאות הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א מחבר "עמק יהושע" זקן רבני מרוקו
הציבור הקדוש מוזמן לערב התיסדות קהל בני אברכים ובני הישיבות, אשר יתקיים ביום רביעי יט' אדר א' תשע"ד בשעה 6 בדיוק ברחוב בר גיורא 14 ירושלים. בהשתתפות הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א ומרנן ורבנן, לאחר מכן ישאו דברים: הרב אברהם אסולין מחבר תורת אמך בהלכה ומנהג, הרב תורג'מן "העדה המערבית בירושלים".
גדול המעמד לכבודה של תורה, המעונינים להשתתף נא לאשר השתתפות:
בניד 0545201059 הרב תורג'מן. או במילa0527145147@gmail.com
בברכה הנהלת התאחדות.
מייסד ורב התאחדות הרב אברהם אסולין התאחדות אברכים ובני הישיבות
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
סימן צה כרך א'
סימן וישב, שנת תרס"ט.
ידיד החכם החשוב כמוהר"ש הלוי ישצ"ו, שלום, שלום.
קח נא עוד מהמזומן אצלי, והוא, בסוף מבוי המערה, יש מבוי קטן וצר משמאל, שממנו נכנסים למבוי גדול, הנקרא אטו"ב ( אבנים בעברית ) על שם גלי אבנים שיש בו מכמה בתים וחצרות שנפלו מזוקן.
בקרן זווית המבוי הזה הסמוכה למבוי הקטן הנזכר, יש בית כנסת כמין גם גדולה, היא עמוקה ויורדים לה בשני מעלות, פתחה במערבה, ההיכל במזרח, התיבה באמצע, פני שליח הציבור לצפון, יש בה כוסות וספסלים כחברותיה, כמאה אנשים מתפללים בה, היא נקראת על שם הצדיר הידוע כנוהר"ר דוד בוסידאן זיע"א.
הוא היה מנהיג בני כפר אחד מכפרי מדבר סחר"א, הנקרא בשם תמלילת, ובשנת תק"ן – 1790, שללו אותם הברברים וגרשו אותם, ובא עם כל בני קהלו למקנאס, ומקום בית הכנסת היה תל עפר מבית הכנסת עתיקה מאוד שנפלה מזוקן.
והיה המקום של הרב הגאון כמוהר"ר רפאל בירדוגו זיע"א, והצדיק עם בני קהלו קנו אותו ממנו, ובנו אותו בית הכנסת, ונקראת על שם. כל זה שמעתי מרב אחד זקן כמוהר"ר דודו בירדוגו ישצ"ו, וזרע הצדיק הנזכר, הם שהיו שליחי ציבור ומנהיגים עד היום.
ועמהם ובראשם החכם הגדול כמוהר"ר יהושע טולידאנו ישצ"ו, בן כמוהר"ר שלמה זלה"ה, שגם לו יש חלק בה, שהוציאה לו אשתו בנדונייתה, שהיא מזרעו של שם הצדיק הנ"ל זיע"א, ונפל לו אותו החלק ירושה מאביה, היא שימשה ישיבה לתלמוד תודה, לצדיק הנ"ל ולזרעו, ועתה היא רק לפילות שחרית, מנחה וערבית ושלום
הצעיר אני היו"ם ס"ט
צו
פ׳ הנז׳. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו, שלום, שלום.
עתה באתי, לגלות דעתי, על שאר החדושים ששלח לי במכתבו הקודם, והם: א' בפי השבוע, ע״פ וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, שהקשה, למה הוצרך להודיענו בארץ כנען? ואפשר, מפני שבפרשה דלעיל הודיענו שבחר עשו ארץ שעיר, הודיענו כאן שיעקב בחר בארץ כנען, עכ״ל. והנה ראיתי שכן פי׳ הראב״ע והרמב״ן ז״ל ע״ש, ולדעתי המעט גר׳ לומר, שהיא נתינת טעם למה בחר יעקב לישב בארץ מגורי אביו, מפני שהיא בארץ כנען, אבל אם היה אביו דר בארץ אחרת, לא היה דר עמו, רק היה הולך לארץ כנען שבחר בה ה׳, ועתה בצדקתו זכה לתרתי מצות כבוד או״א ומצות ארץ כנען. ובדרך אגב מה שנתחדש לי עתה רמז נכון בנוטריקון בכל הכתוב, כמ״ש רש״י שם ע״פ אלה תולדות יעקב וכוי, ע״ש בסופו, והוא: ובקש יעקב שישב בשלוה יתירה עליו קפץ בלבול כנו, אמר רם (הקב״ה) צדיקים מלבד גדלה וכבוד רב יתיד אשר בו ישבו וינוחו בעדן אלא רוצים צדיקים כבוד נעיפ עודם נעורים דהיינו חיים, ע״כ.
ב. כתב, פסים, לשון ידים כמו פס ידא, ור״ל כתנת שעבדו בה ידים הרבה, שעשה אורג ומעשה רוקם,
עכ״ל. והוא פירוש נכון, וכבר קדמו הראב״ע ז״ל, ע׳׳ש. ועי׳ רש״י בשם רז״ל, שרמזו בה צרותיו בנוטריקון, פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים, ע״ש. ולדעתי המעט נר׳ עוד לומר שהיא נוטריקון פעלה פבבדז ירידת מצרים, כמ״ש רז״ל במגילה דף ט״ז ע״ב, בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ע״ש.
ג. על חלומותיו ועל דבריו, הקשה, והלא חלום אחד הוא, שעדין לא חלם השני? ואפשר שספר להם
החלום הרבה פעמים כדרך הנערים, עכ״ל. ולדעתי יש חזוק לדבריו ממ״ש ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו, ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה וכד, והנה אנחנו וכוי, הרי שני פעמים אמור. ואפשר עוד לדעתי, שאחיו היו אומרים לו רעיוניו על משכביו סליק ו, שביום חושב שימלוך עליהם, ובלילה חולם מחשבת היום, ולכן כתיב חלומותיו, חלום הלילה, ומחשבת היום שדומה לחלום, ע״כ.
ד. בפי ויצא, ושבתי בשלום וכו׳ והיה ה׳ לי לאלהים, וקשה, וכי לא יהיה ה׳ לו לאלהים רק עד שישוב
לבית אביו? ואפשר ע״פ מ״ש רז״ל (כתובות דף ק״י ע״א) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה, עכ״ל. גם אני הצעיר פירשתי כן בשנה שעברה, ושוב מצאתי שכן פי׳ הרמב״ן ז״ל, ושמחתי.
ה. ע״פ ואלה תולדות נח נח, הקשה, למה כפל שמו פעמים? ואפשר להראות חבתו, כמו אברהם, אברהם, וכיוצא בו. עכ׳יל. ואפשר עוד לומר ששמו היה כפול, אחד, ע״ש זה ינחמנו וכוי, ואחד, ע״ש ונח מצא חן וכו', כי חן ונח חד אינון. ועוד אפשר להודיע שהיה גבור, כמ״ש במדר׳ פ׳ צ״ה כל שכפל שמו בברכתו של משה היה גבור, ע״ש. ובדרך אגב רמזתי בסמיכות אלה תולדות נח וכו׳ ונח מצא חן וכו׳ ע״פ מ״ש רז״ל בסוכה דף מ״ט ע״ב, כל אדם שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים, ע״ש. עוד בדרך אגב פירשתי ע״ש ויולד נח וכו', שהקשו המפרשים, והלא כבר נאמר זה בפי בראשית? ועי׳ רמב״ן ז״ל ושאר מפרשים, ולדעתי נראה, שהוא מכלל ספור שבחיו של נח, שהוליד בנים, הפך בני דורו שהיו נותנים כוס עקרות לנשיהם שלא יתעברו ויכחיש יפין,
כמ״ש רש״י ע״פ ויקח לו למך וכו׳, ע״ש. ו. ע״פ וישלח את העורב, הקשה, למה לא אמר לראות הקלו המים כמ״ש ביונה ? ואפשר, שהעורב הבין מאליו שלכך שלחו, והיונה לא הבינה עד שאמר לה בפירוש לראות הקלו המים, עכ״ל. והנה עשה את העורב חכם יותר מהיונה, ואינו אלא טפש, שהרי חשד את נח בבת זוגו, כמ׳׳ש רש״י ע״פ ויצא יצא ושוב, ע״ש, ואין לך טפשות גדולה מזו? ולכן אני אומר, דפי׳ וישלח את העורב, כמו ושלחתה לנפשה, שנח כעס עליו ושלחו מן התיבה, מפני ששמש בתיבה (סנהדרין ק״ח) ואף שגם הכלב וחם שמשו? אפשר שלא ידע מהם, או אפשר שחס עליהם שלא ימותו, אבל העורב יש לו כנסים לעוף ע״פ התיבה, ועוד מפני שהעורב אכזרי על בניו (כתובות מ״ט ע״ב, וברש׳׳י תהלים מזמור קמ״ז ע״פ לבני עורב אשר יקראו, ע״ש) לכן נתאכזר גם הוא עליו, מדה כנגד מדה, זהו הנלע״ד בכל זה. ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט
Alliance Israelite Universelle- Brit no 30- 2011..Richard Ayoun
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te juive.
On serait, pourtant, tente de parler de succes des ecoles de l'A.I.U., lies aux merites des maitres dont certains atypiques, comme l'a bien montree Yosef Chetrit a propos de Chalom Flah, mais aussi des directeurs, comme David Cazes, dont plusieurs communications ont evoque l'oeuvre. Succes aussi, dans la mesure, ou l'Alliance fidele a l'humanisme republicain francais, se preoccupe, comme nous l'a montre Josiane Tubiana-Neuburger de creer un enseignement destine aux enfants des petites gens de la Hafsia. En meme temps, dans le meme souci de progres et cette meme volonte de conforter !’emancipation, les filles sont admises a beneficier d'un enseignement, qui leur permettra de jouer un role nouveau dans la vie sociale.
Reformes et creation d'un enseignement nouveau pour des sujets tunisiens, qui ne peuvent avoir lieu sans le consentement du souverain de Tunis, et, apres l'instauration du protectorat francais, sans l'accord et l'aide des autorites frangaises de tutelle. Cette situation, qui va durer jusqu'a la fin du Protectorat, fait que Taction de l'A.I.U. s'inscrit dans un cadre politique, ce qui va apparaitre tres nettement lorsque les autorites tunisiennes auront pleinement recouvre leur liberie d'action, lorsque sera reconnue l'independance de la Tunisie.
Alors, quelles sont les faiblesses de l'enseignement cree par l'A.I.U. ? On serait tente de dire que c'est moins l'enseignement, qui est en cause que le decalage existant de plus en plus entre ces ecoles et la societe juive tunisienne. A la fin de la periode, paradoxalement, les enfants juifs sont minoritaires dans les ecoles de l'A.I.U., ou les ecoliers tunisiens musulmans sont majoritaires. Ce que Ton peut appeler d'une certaine maniere une crise s'explique par le fait que la societe juive tunisienne est mal a l'aise en Tunisie et est tentee soit par sa totale francisation soit par l'attrait d'une terre ou elle pourra pleinement pratiquer son Judai'sme.
Pourtant, la nostalgie, qui se manifeste a l'egard d'une oeuvre desinteressee qui temoigne de la sensibilite des notables juifs francais a l'egard de leurs freres de 1'autre rive de la Mediterranee montre que cette oeuvre n'a pas ete vaine. Les Juifs ont beneficie majoritairement de !'instruction publique francaise.
II faut dire aussi que l'histoire de l'Alliance Israelite Universelle en Tunisie s'integre dans l'histoire de la Tunisie, qui globalement a compris le profond desinteressement des createurs d'un systeme scolaire destine a servir au developpement de ce pays.
Ainsi, au cours de ce colloque, la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie est restee fidele a sa mission statutaire, un lieu d'echanges, de concertation intellectuelle et de transmission. Et comme l'a dit le President de la Republique Tunisienne, Zine El Abidine Ben Ali, a l'occasion de la joumee de la culture a Carthage, le 14 janvier 1997 Une culture qui reste confmee a l'interieur de ses frontieres, une culture qui ne rayonne pas dans les spheres universelles, est une culture limitee et fragile. De meme, le repli sur soi, sous pretexte de sauvegarder son identite et par crainte de l'alienation, est de nature a detruire les fondements memes de la vitalite et de la survie. Quant a la perennite des cultures, elle reside dans leur capacite a transcender le local pour embrasser l'universel et s'adapter a ses composantes ».
זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים ".
סוף הפרק " זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים ".
עלייתם של יהודים מאלג'יר בשנות ה-30 וה-40 של המאה הי,ט זוכה אף היא לדיווח בעטיהם של נציגים צרפתיים. בשנת 1832 מוזכרת " עלייה חשובה " היוצאת לירושלים. תומאס קמפבל, המתאר את אלג'יריה אחרי כיבושה בידי צרפת על פי מכתבים מהשנים 1835-1834, מספר על יהודים מאוראן שעלו לירושלים וחזרו. כרגיל בכל הדורות, היו יהודים שעלו וחזרו לארצות גלותם.
הזכרנו לעיל את לומסדאן שביקר באלג׳יר בשנת 1837. הוא מספר כי פגש את אחיו של מארחו היהודי, שהוא תושב ירושלים. הלה דיבר על עיר הקודש בהתלהבות והביע את רצונו לשוב אליה, דבר הנמנע ממנו בשל סיבות כספיות.
למרות הירידות, הייתה עלייה במספר הנשארים בארץ ישראל, והראייה כי בשנת 1845 הביע קונסול צרפת בירושלים תמיהתו נוכח עלייה במספר יהודי אלג'יר הנמצאים בארץ הקודש. את דבר שאיפתם של יהודים בתוניס לשוב לארץ ישראל מביע סופר צרפתי בשם Michel, בשנות ה-60 של המאה הי"ט. הוא תמה אמנם על תופעה זו, נוכח העובדה כי חל שיפור במצבם הכלכלי והחברתי של היהודים בתקופה זו.
לא תמיד הבינו נוצרים שכתבו על נושא זה את מהות הזיקה של יהודים לארץ ישראל, ואת מניעי העלייה אליה. דה הסה וארטג, שכתב על תולדות תוניס, משווה עלייתם של יהודים מעיר זו לארץ ישראל, לעלייתם של המוסלמים למכה.
כלומר, חובה דתית שכל שומר תורה חייב למלא פעם אחת בחייו. הוא לא עמד על ההבדל בין היהדות לאסלאם בתחום זה. אגב זאת הוא נותן לנו ידיעות על דבר עליית יהודים לארץ ישראל. לדבריו, עוזבים כל שנה יהודים זקנים בתיהם, עוברים דרך המדבר לטריפולי ומצרים כדי להגיע לארץ מכורתם, בה יסיימו חייהם.
הסכנות האורבות בדרך אינן מונעות אותם, אף כי לא כולם מגיעים למחוז חפצם, מחמת סכנות אלה. הוא מוסיף כי יהודים בעלי יכולת מפליגים בספינות קיטור לבקר בארץ וחוזרים לתוניס בדרך זו . לבסוף נזכיר מהו יחסו של נוצרי הכותב על תגובות יהודי המגרב לאפשרות של מדינה משלהם.
בספר על תולדות תוניסיה, שחובר ב-1899, מציין המחבר הרברט ויויאן, כי האוטונומיה שיהודי תוניס יצרו, היא מדינה בתוך מדינה וכעין דגם של המדינה היהודית העצמאית שתיבנה אי פעם בארץ ישראל או בתחתית הים…. ואם תוקם אי פעם מדינה יהודית לא יהיו בה לא צבא ולא משטרה.
השיפוט יהיה מבוסס על קו הצדק וחיי הכלכלה על יסוד סוציאליסטי… הדבר מלמד על ההערכה החיובית למבנה הקהילתי היהודי. מאידך גיסא, רואה אף הוא כמו אחרים שקדמו לו, בתקוות הגאולה של יהודי המגרב אוטופיה וחלק מן האמונות העממיות הנפוצות אצל יהודים אלה, שלדידם של הנוצרים טפלות וחסרות בסיס רציונאלי.
לסיכום, ראינו כי נוצרים ציינו פרטים על עליית יהודים לארץ ישראל, על ערגתם ותקוותם לגאולה. לא כולם הבינו את היחס בין התופעות הללו, ולא ירדו לעומק המשמעות של הקשר בין האדם היהודי לארץ-ישראל.
התגשמות הגאולה נחשבה בעיניהם כחזון רחוק ובלתי מציאותי, ומדינה יהודית בארץ-ישראל כאוטופיה. אף על פי כן למדים אנו מכתביהם פרטים על קבוצות עולים לארץ ישראל, על עמידתם העיקשת באמונה המשיחית למרות האכזבות, על אהבתם העזה של יהודי המגרב לארץ ישראל שזר לא יבין אותה, אהבה שהתבטאה גם במעשים. אנו למדים על זיקה נפשית הנובעת ממסורת דתית עמוקה, שלוותה בזיכרונות העבר ובהכרת מעמדם בין הגויים. מטען רגשי משיחי זה פרץ בצורת העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה.
רבי עמרם בן דיוואן
נולד בארץ־ישראל ; נפטר בוואזאן בשנת תקמ״ב / 1782 בהילולת ל״ג בעומר נהגו עשרות אלפים להשתטח על קברו
סוף הפרק " זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים ".
דמנאת העיר-א. בשן
עזרתו של מתיוס למשלחת שהגיעה מדמנאת לטנג'יר.
קונסול ארצות הברית שלח מכתב נוסף לסולטאן, וביקש שאנשים אלה יתקבלו וישמעו את דרישותיהם. ואם אי אפשר לאלץ את המושל למסור דו"ח, יש לאפשר ליהודי דמנאת לעבור למקום אחר. הכותב מצפה שיהודי פריס יגישו תלונה לממשלת צרפת שתתערב בנושא.
על אכזריות המושל בעיתונות העברית
בכתב העת " החבצלת " בד' מרחשון תרמ״ה (21 באוקטובר 1884) פורסמו הדברים הבאים, על אכזריותו של מושל דמנאת: הוא דורש מסים מופרזים ומי שמסירב מולקה ונאסר בכבלים. יהודים הלכו לטנגייר כדי ־התלונן.
כשנודע הדבר למושל, שלח לרב הקהילה בן ה-90 וציוה עליו לחתום על כתבים נגד הנציגים שהלכו לטנגייר. הרב סירב והמושל ציוה לאוסרו, להפשיטו ולהציגו ערום לעיני השמש, ואחר כך הובל לכלא. באותו הלילה עזבו 190 יהודים את העיר ונמלטו לטנגייר. השאירו את נשותיהם וילדיהם במקום, ואלה נאסרו. השגרירים התלוננו.
מושל דמנאת פוטר
הגיע מברק מגיברלטר ללונדון ובו נאמר כי כתוצאה מהתביעה הנמרצת של קונסול איטליה בטנגייר לסולטאן, פוטר המושל של דמנאת על ידי הסולטאן, ונאסר באשמת עינויים של יהודים בתחום שליטתו.
המושל לא פוטר
כתב השבועון היהודי בלונדון הנמצא בטנגייר הודיע ב-12 באוקטובר1884, כפי שנודע לו ממכתב בכתבו שנים עשר מנכבדי הקהילה בקזבלנקה, ששמעו מעדים וממקורות מוסמכים את הפרטים דלקמן:
המושל לא פוטר וממשיך להציק ליהודים. אדרבה, החיסיון שלו יעודד מושלים אחרים לנהוג כמוהו. המכתבים של נציגי קהילת דמנאת תיארו מה שמצפה להם בשובם, כל זמן שהמושל מכהן – בתים —כים. הכתב הביע תמיהתו על כך, כי אלה שמייצגים קהילה זו ומצוידים בהמלצות מדיפלומטים, אינם מתקבלים לראיון אצל הסולטאן.
המושל משחד את המשרתים של הסולטאן
המושל שלח מתנות לסובבים את הסולטאן, במטרה לשכנע אותם למנוע מיהודים לבא לסולטאן. החובות
שחלות עליהם: על היהודים לשלם מסים כבדים, עליהם ועל נשותיהם לעבוד בעבודה משפילה.
נשים ונערות מובאות למושל למטרות בלתי מוסריות, ומי שמסרבת- מקבלת מלקות בפומבי. גברים ברחו כדי להציל את חייהם. ילדיהם נרצחו. אלה ששגשגו בעבר, נפוצו ומבקשים לחם במראכש, בפאס, בקזבלנקה, בטנג'יר ובערים אחרות.
יש מהם הנודדים בין אוהלי השבטים כדי לבקש לחם. הכותב הביע אכזבה ממנהיגי קהילת טנגייר שתחילה גילו עמדה תקיפה, אבל שינו כיוון בעקבות מכתב שקרי של אחד הדיפלומטים, לפיו המשלחת היהודית התקבלה אצל הסולטאן, וזה הוציא הצהרה לטובתם.
הקאדי נצטווה לפקח על ביצוע ההוראות של הסולטאן
הסולטאן הוציא הצהרה מיוחדת למען היהודים בדמנאת, לפיו ציוה על המושל להפסיק להציק להם, ולנהוג בצדק כלפיהם. היהודים רשאים לפנות ישירות לסולטאן אם המושל ימשיך להציק להם. העיתונות משבחת את שגריר איטליה בטנגייר ואת הסולטאן שתמיד האזין לתלונות היהודים.
המושל ממשיך להציק ליהודים
ב – 22 באוקטובר 1884 נשלח מברק מטנגייר דרך גיברלטר ללונדון, ובו נאמר כי המושל של דמנאת לא פוטר וממשיך להציק ליהודים ואין להם סיכוי לקבל פיצוי על סבלם ללא לחץ של מדינות זרות המושל נהנה מחסינות, והוא עודד מושלים אחרים ללכת בדרכו לדברי השבועון, האדישות של נציגי אירופה גורמים ליהודים להתיאש.
ב" הצפירה " ט' מר-חשון תרמ״ה (28 באוקטובר 1884), עמי 323 , פורסמה ידיעה המסתמכת על ה-JC. בדבר המושל של דמנאת במרוקו המיצר לישראל באופן נורא. נציגי המדינות מאירופה במרוקו עוד לא עשו דבר, כדי למנוע מעשיו.
השליחים של יהודי דמנאת בטנגייר חסרי אונים
ידיעה מטנגייר ב-31 באוקטובר 1884 על סבלם של יהודי דמנאת מידי המושל. למרות הפניות, שום דבר לא השתנה. שנים עשר מנהיגי קהילת דמנאת נמצאים בטנגייר הם מסתובבים ברחובות העיר כקבצנים ניזונים מלחם ובצל או לחם ופרי, ולא החליפו בגדיהם.
בתיהם וחנויותיהם בדמנאת נשדדו. במכתבים שנשלחו אליהם על ידי חבריהם בדמנאת נאמר, כי אין סיכוי לשלוח להם משהו, באשר רכושם אינו נגיש. רוב המוסלמים החייבים להם כסף, שילמו למושל, ומיעוטם – ההגונים שרוצים לשלם ליהודים מפחדים לעזור, כי המושל איים שיעניש כל מי שייתן ליהודים כסף, גרעינים, פירות או סחורה כלשהי. הווזיר הראשי שונא יהודים והמושל משחד אותו בכסף.
דרישה לפיטורי המושל
לפי Gibraltar Chronicle היהודים רוצים לראות את הסולטאן, כדי לבקשו שהמושל יפוטר, וישלם פיצויים ליהודים שנפגעו על ידו. הכתב שואל מדוע יימנע מנציגי 800 משפחות יהודיות מלפגוש את הסולטאן, בשעה שהוא מקבל אישים גם לעניינים פעוטים מאלה. היהודים לא דרשו פיטוריו של המושל אלא רק שימסור דו״ח על מעשיו. ואם יוכח שהוא אשם, אזי יבקשו מהסולטאן לשחררם ממדכא אכזרי זה.
יש תקדימים לפיטורי מושלים והחלפתם באחרים
אין זו הפעם הראשונה שמעשה כזה נעשה. יהודי סאפי, מאזאגאן וערים אחרות שוחררו מהפיקוח של מושלים שהוחלפו באחרים. אין הם מבקשים פיצויים, אלא רק החזרת רכושם שנלקח מהם על ידי המושל באופן בלתי חוקי.
12 בנובמבר 1884- המוסדות היהודיים בלונדון
בעקבות החלטה ב-2 בנובמבר 1884 בישיבה החודשית של חברי הנהלת 'אגודת אחים', התקיימה ב – 12 בנובמבר ישיבה משותפת של האגודה עם ועד שלוחי הקהילות כדי לדון במצבם של יהודי דמנאת ההחלטה הייתה כי המזכיר מתבקש להשיג פרטים על מצבם של יהודי דמנאת, ובמה נאשם המושל.
איום על המושל של דמנאת
הסולטאן איים על הווזיר מוחמד ברגאש כי הוא יהיה אחראי על כל הפגיעות ביהודים, שלא דווחו לסולטאן. הוא התעלם מהמצב בדמנאת. לדעת הכתב, היו לו הוראות להתעלם מפקודות הסולטאן שניתנו לו במכתב שקרא בוועידת מדריד שדנה בנושא תעודות החסות לאנשים שאינם דיפלומטים.
המושל של דמנאת פוטר
לפי ידיעה מטנגייר ב-12 בנובמבר 1884 קיבלה 'אגודת אחים' בלונדון מברק ובו ידיעה כי הודות לתביעה הנמרצת של שגריר איטליה בטנגייר- פוטר המושל של דמנאת. ידיעה נוספת אומרת, כי כמה מהיהודים שגורשו מבתיהם והעיזו לחזור, פנו לארגונים יהודיים באירופה באופן פרטי.
כתבה מטנגייר – 25 בנובמבר 1884
הכתב התלונן על האדישות באשר לגורלם של יהודי דמנאת המפוזרים ברחבי מרוקו. יהודי דמנאת הנמצאים בטנגייר שלחו מכתב מזעזע לכי"ח במטרה שייעשה משהו למענם,
28 בנובמבר 1884 נציגים של קהילת דמנאת שהגיעו לטנגייר כתבו לועד שלוחי הקהילות באנגליה
חמישים וששה ראשי משפחות שהגיעו לטנגייר לפני חמישה חודשים, פנו בשם חמש מאות משפחות בדמנאת. הם מבקשים לשתף אותם במצוקה שסובלים ממנה. הקהילה ירדה למצב בלתי נסבל בגלל האכזריות של המוסלמים בפקודת המושל, בשם גלאלי.
כתוצאה מכך רבים מהיהודים הפכו לפליטים ומצאו מקלט אצל הערבים, וגורלם עתה בלתי ידוע. שומרי הלילה שתפקידם למנוע גנבות, קיבלו הוראה לא לשמור עליהם ולא על רכושם. יש מהיהודים האסורים וכבולים בכבלי ברזל.
אם המושל של דמנאת יורשה להמשיך במעשיו האכזריים, גורלם של יהודים רבים יהיה מוות למעשיו של המושל השפעה מדבקת גם על מקומות אחרים. מבקשים את התערבותכם נוכח העובדה שהם נתונים לפגיעות, וחובה להצילם מיד מדכאיהם, ולסייע בידם ללא דיחוי. חתום מאיר אלחבאד ועוד 55 בני קהילת דמנאת.
מספר שמות של חברי המשלחת פורסמו על ידי ה ה TM ב-1884 . בראשה דוד עמאר. האחרים: דוד בן דהאן, יעקב קדוש, ראובן מולכו, דוד צבאח, יוסף כהן, יהודה בן לולו, מאיר אלחדאד, מסעוד תועזר, אברהם בן דהאן. משה בן מומה, מאיר קביליו, יוסף בן חנה, מסעוד אליעזר, שלמה אביקסיס.
בכתב העת 'המליץ' פורסם בי"ג בכסלו תרמ״ה ( 1 בדצמבר 1884) דיווח על מצבם הקשה של יהודי דמנאת השוכנת בהרי האטלס, מזרחית למראכש. המושל מכביד עולו על היהודים. מתוארות התעללויות וגזרות קשות.
יהודי העיר שלחו שליחים לקזבלנקה ואחר כך לפאס ולטנגייר, כדי להשמיע את מצוקתם בפני הממשל, ובפני הנציגים של מדינות אירופה, היושבים בטנג׳יר ובפאס. לשם המחשת המצב פורסם מכתב של אישה אל בעלה הנמצא בטנגייר, ובו תיאור עצוב על המצב בעיר זו, על התעללויות ביהודים, אונם נשים, שוד וביזה. למחרת, ב-י"ד כסלו(2 בדצמבר 1884) כתב "המליץ " כי כעשרה מעשירי קהילת דמנאת שהגיעו לטנג'יר, דוויים וסחופים, קרועים ובלויים, מבקשים פת לחם ( הידיעות הנ"ל הועתקו מה־ JC)
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי – האירוסים – לח'טבה או למלאכ.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
2 – האירוסים – לח'טבה או למלאכ.
האירוסין הקרויים בערבית למלאכ או בשם השגור יותר לח'טבה, הם האירוע הראשון הרשמי להתקשרות בין שתי המשפחות המחותנות, אירוע זה נעשה בלי נוכחות החתן. המונח אירוסין כאן אנו זהה עם המונח קידושין, ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח שידוכין, הרווח בספרות ההלכתית בכלל ובדיונים ההלכתיים של רש"א בפרט. אירוסין אלה יש שנעשו אחרי חודש מיום בקשת היד, ויש שנעשו אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, פרק הזמן הממוצע שבין בקשת היד לאירוסין הוא כמה חודשים עש שנה.
לכבוד המאורע עורכת משפחת הכלה סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת. לסעודה מוזמנים בני משפחת החתן, והם מביאים עמם סבלונות. האירוסין קרויים בלשון העם " אשבועה – השבועה -, ביטוי שנשא משמעות של הבטחת הנישואין, שהייתה לה תוקף ברמה של שבועה, ועל שם המעשה הטקסי, שנעשה בעיצומו של האירוע, שבא למנוע הפרת השידוכין.
אירוע האירוסין או השידוכין היה אפשר לקיימו בכל ימות מימות השבוע, אבל היום המועדף לרוב המשפחות היה יום השבת. ביום זה נערכה סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכה סעודת ערב חגיגית.
בני משפחת הכלה הביאו אתם לבית הכלה סבלונות – לפי המילון אבן שושן, סִבְלונות, מתנות, ובייחוד מתנות שהיה מביא החתן, נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לאחר הקידושין – ומתנות כמו עוגות או פרות העונה בשניים או שלושה מגשים. בתקופת הדור הראשון יש שהרבו מוהר ומתן ובאו בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות ומיני מאכל, קמח, סוכר וביצים, מלבושים, מנעלים, תכשיטים ועוד.
במהלך האירוע שרות הנשים שירים עממיים, הנה דוגמאות.
מזינתך יא נהאר ליום / חתא משאו עלינא להמום
מה יפה יום זה / שוב נעלמו ממנו הדאגות
האילאלי לאלי ביהא / מכ'נתא ראה רפדוהא רג'להא
מה ברוך בואה / מפונקת נשואה רגליה ( כלומר כבר גדלה ).
האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים, שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין וטקס ה " שבועה ", שנערך בלילה. מתוך ביקורתו של רש"א על טלטול בשבת באירוע של שידוכין אנו למדים על ההווי המיוחד באירוע הובלת המתנות הקרויות סבלונות ביום האירוסין / השידוכין, שנשמר בבצאר.
" לדידן ( לנו, למנהגנו ) בעיר זו בצאר יש הרבה בני אדם שעושין שידוכין ביום השבת אחר חצות היום משעה שניה ולמעלה ויש עניין איסור טלטול והוצאה בשבת מרשות לרשות, מפני שהמשודך שולח סבלונות למשודכת ביום השבת, כגון חתיכות של צמר ופשתים שאינן תפורין ומנעלים ותכשיטין למיניהם וסוכר וקמח וביצים ומיני מזונות ומיני מתיקה ומעות בעין וכו… וכל דבר מכל מין עושים אותו בכלי אחד של נחושת או של ברזל ושולחים אותם על ידי הנשים כט"ו כעשרים נשים ויותר וכל אחת נוטלת בידה כלי אחד כדי להגדיל הדורון בעיני המשודכת ובעיני קרוביה "
השבועה ( הקנס בקניין ושבועה ).
עניינו של טקס " השבועה " באירוע האירוסין הוא להבטיח את קיום הנישואין. לפיכל נעשה טקס קצר, ובו מתחייב כל צד שאם יפר את השידוכין ישלם קנס לצד האחר. טקס זה מתואר בידי רש"א בהקדמה לדיון הלכתי בעניין השבועה במשמע של הבטחה.
" אתאן ( אנו באים, באשר ) לעניין מנהג דידן ( שלנו ) : בתאפילאלת ובעיר זו בצאר בעניין הבטחות לשידוכין כך הוא המנהג " הולכין קרובי המשודך אנשים ונשים עם הסבלונות לבית אבי המשודכת, ואבי משודכת גם הוא מזמין קרוביו ועושה להם סעודה, ומזמינים גם כן הדייןן או התלמיד חכם ( ובימים אלה על הרוב גם המשודך והמשודכת יושבים עמהם על שולחן הסעודה ) ובתוך הסעודה אומר אבי המשודך או אחד מן הקרובים להרב לעשות המנהג דהי הקנס בקניין ושבועה, ואומר הרב לאבי המשודך והמשודכת מי הם הערבים, וכל אחד אומר פלוני יהא ערב.
ואומר להם הרב רוצים אתם להיות ערבים בעניין זה ואומרים לו הן. ופעמים שהרב מאליו ומעצמו אומר פלוני יהא ערב בעד המשודך ופלוני יהא ערב בעד המשודכת והערבים אומרים הן, ונוטל הרב מעל השולחן שני כוסות מלאים יין או שכר ונותן כוס אחד לערב המשודך וכוס אחד לערב הנמשודכת ואומר להם בסימן טוב והצלחה, אתם נוטלים כוסות הללו בקניין של משיכה, במנא דכשר למקני ביה בשבועה חמורה וכו….שאתה פלוני ערב המשודך אם חוזר בו משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב ליתן להמשודכת סך כך וכך ואתה פלוני ערב המשודכת אם חזרה בה משידוך זה מעתה ומעכשיו, חייה אתה ליתן להמשודך סך כך וכך, ואומרים הן ושותים כוסותיהם, ואינם כותבים שטרות על קניין זה.
גם אינם מתנים על מנת לכתוב שטרות או על מנת שלא לכתוב. ואם אחר כך חוזר בו המשודך או המשודכת מהשידוכין, רוב מקומות הנ"ל אינם תובעים זה את זה על הקנס באומרם כי יש גרעון וגנאי בדבר לתבוע קנס בעניין זה. והמיעוט תובעים זה את זה בפני בית דין ".
נעיר כאן שטקס ה " שבועה " שמדובר עליו בתאפיללאת ובבצאר לא נתפס כעיקר האירוע בארפוד ולא עשה רישומו לא בקרב הנשים, שישבו בנפרד הרחק מחברות הגברים ולא זכרו את פרטיו, לא בקרב הגברים וגם לא בקרב עורכי הטקס, שזכרו רק את חילופי כוסות השכר.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
תמננית אזזהו בגנאיים
ייחלתי לעלצון במנגינות
תמננית אוזהו בגנאיים אוטאר לעוד
ייחלתי לעלצון במנגינות מיצרי העוד
פי ערצא מפררצא מן וורד זראבי
בתוך בוסתן מוצע בשטיחים ופרח ורוד
וורוואייח וובכור מן לקמאיירי עוד
ניחוחות וקטורת, מעוד סוגי יינות ועוד
ווקראעי מסקולין מןכייאר שראבו
ובקבוקים ממורקים במבחר משקאות
וננפיסא ומוממו ענדי בעדא מערוד
היולדת והתינוק אצלי מוזמנים כבר
כיף משמום לוורד באיין צחאבו
כמו זר פרחים, בין ידידיו מעוטר
וללי דכל יקול מבארכ מסעוד
וכל הנכנס יאמר, מבורך ומאושר
וונוואזבוה, עקבאל פרח תראבי
ונשיב לו, בקרוב בשמחות קטני הילדים
ווקבאל ענדכום ייא כוואני ווחבאבי
ובקרוב גם אצלכם, אחים ידידים.
אלף סלאם, וכל סלאם בכמסא
אלף שלומות, וכל שלום בחמש
על נפיסא ומול זין לפאסי
ליולדת ולבעל היופי הפאסי ( של העיר פאס )
סופו ייא לחבאב מא חלאהא האד לגלסא
הביטו רעים מה נעימה זאת המסיבה
תסמע ג'יר כ'וד, האכ ועממרלי כאסי
תשמע רק קח, קבל ומלא כוסי
תחת סילים חרר פי וואסט לערסא
תחת עצי לימון חריפים בתוך בוסתן
וריחת ליסמין וזהר, תחיי למג'אסי
וריחות היסמין ופרחי הדרים המחיים מעולפים
חתא יטיב נעאסי
עד אשר אנום את שנתי
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה חברתית-תרבותית יוסף שיטרית
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה חברתית-תרבותית
יוסף שיטרית
משמעויות מטה־טקסיות כשלעצמן, היינו כאלה שמעבר למערכים הסמיוטיים המידיים של הטקס, נתונות בעיקר לפרשנותו של הצופה הזר הידען(ושל החוקר כפרשן מקצועי) או לפרשנותו של הסוכן התרבותי או הפרשן בן הקהילה האמון מטעם הקהילה על פרשנות כזו בהתאם למושגי המסורת התרבותית שהוא נושא בתודעתו. כמו בכל מערכת פרשנית, שתקפותה ואמינותה תלויות ברשת הפרשנית המופעלת בידי הפרשן בהתאם להכשרתו ולידע שלו, אין להניח שפרשנות הטקס תהיה אחידה לבל הפרשנים, אלא תהיה שונה מפרשן מקומי לרעהו ומפרשן מקצועי לרעהו בהתאם לרמות ולאיכויות הפרשניות השונות שהם נושאים. לעומת
תנודות סמיוטיות־פרשניות אלה הנוגעות לתחום התקנה התרבותית מימושי הטקס קשיחים יותר על אף מגוון ביצועם. הם ממשיכים להתקיים גם כשהמערכים הסמיוטיים המודעים שביסודם משתנים כתוצאה משינוי תרבותי הדרגתי פנימי או כתוצאה משינוי כפוי מבחוץ.
תפקידיהם הדו בדתיים־ התרבותיים של הטקסים
מאז סוף המאה ה־19 רבים מני ספור הם החוקרים בתחומי האנתרופולוגיה, האתנוגרפיה, הסוציולוגיה, ההיסטוריה, חקר הדתות, חקר הספרות והבלשנות וחקר התרבות בכלל שהתעניינו וממשיכים להתעניין בטקסים, בהתפתחותם ובמשמעויותיהם בכלל במסגרת החברות השונות. תחילה התעניינו החוקרים בחברות המסורתיות, הקמאיות או ״הפראיות״ ובתרבויות הקדומות של המזרח הקרוב. באחרונה מתעניינים החוקרים יותר ויותר גם בחברות המודרניות ובמערכות הטקסים שמעצבות את החיים החברתיים בהן. מפאת אופייה של מסה זו ומחמת קוצר היריעה לא ייעשה כאן כל ניסיון לסכם מחקרים חשובים אלה או מקצתם ולפרש בעקבותיהם את תפקידיהם החברתיימ־תרבותיים של טקסי החתונה היהודית במרוקו. אולם בהמשך לקווי המתאר שהוצבו כאן בעניין מקומם של הטקסים בהביטוס הקהילתי ובמסכת הפעלה החברתית המממשת אותו נסתפק כאן בהעלאתן בקצרה של מספר הנחות בעניין הפונקציות העיקריות שממלאים הטקסים בפעילות החברתית של קהילה כלשהי. לרוב הנחות אלה אמורות להיות תקפות הן בעניין טקסים המתקיימים במסגרת חברתית רחבה הן בעניין טקסים המתקיימים במסגרת ארגון חברתי או תרבותי מוגדר כלשהו, גדול או קטן.
הפונקציה המטה־קיומית
הטקסים מפגינים ביסודו של דבר את מודעותו עול האדם לגורלו ולסופיות חייו ולצורך בארגון חייו תוך כדי שעבודם בו בזמן לכוחות שמעליו המכוונים את חייו, או שהוא מאמין או חושב שמכוונים אותם. כוחות אלה והשפעותיהם הטובות והרעות עומדים ביסוד האמונות, הדעות, הערבים והפרדיגמות המכוננים את ההביטוס הקהילתי בכל התחומים שעיצבו ומעצבים את הקיום האנושי: המגיה על שלל הרוחות והשדים שהיא מפעילה, הדת הפוליתאיסטית או המונותאיסטית, האידאולוגיה הדוגמטית או הפתוחה (בצורת הכלאה של אידאולוגיות) או המשטר הפוליטי, הרציו והגישה המדעית, זהות לאומית או קהילתית, הגורל העיוור והאקראיות המוצהרת. הטקסים נועדו מלכתחילה להציב במפורש או שלא במפורש את קיומם של כוחות עליונים אלה במרכז עולמה של הקהילה, את רצונה לרצותם ולקבל עליה את דינם תוך פנייה ישירה או עקיפה אליהם שלא יפעילו עליה את חומרת פסיקתם כביכול. אולם דרך ארגון הטקסים, שהם לרוב פומביים וציבוריים במהותם, וניהולם התקין הקהילה מפגינה בו בזמן גם את רצונה להראות ולהוכיח לעצמה מידה מסוימת של פענוח משמעות חייה ומשמעות החיים בכלל, וכן מידה מסוימת של שליטה ובקרה בגורלה ובסדר היום שלה. הטקסים המגיים הרבים, הטקסים הליטורגיים המלווים את החיים הדתיים, הטקסים הפוליטיים ההמוניים, הטקסים התרבותיים הצרכניים המודרניים וטקסי האינטראקציה היומ־יומית, ועוד מערכי טקסים רבים נוספים, מעמידים כולם להלכה ולמעשה את הפעילות החברתית ואת התקנה שמכוונת אותה בכל הביטוס קהילתי או רב־קהילתי תחת חסותם של כוחות עליונים אלה בין בצורה מודעת וגלויה בין בצורה בלתי מודעת או עמומה. אולם מיסודם החברתי וארגונם הסדיר בזמנים מיוחדים מעידים בו בזמן על השליטה העצמית שמפגין הקולקטיב הקהילתי.
פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו
פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו
במשך הזמן הזה של עבודתנו לא השתדלנו אפילו ללמוד כדי לדעת את שפת הארץ, שפת שכנינו, באותו זמן ששפות אחרות אנו לומדים בחפץ לב ועד היום בכל הישוב העברי החדש בערינו ובמושבותינו יש מספר קטן מאוד של אנשים היודעים קרוא וכתוב שפתם.
ועוד דבר חשוב אחד. במשך שנות עבודת בנייננו בשכנות עם זה, מה אנו יודעים על חיי העם הערבי לכל זרמיו, כוחותיו ושבטיו ? מנהגיו ונימוסיו ? על מצבו הכלכליהתרבותי ועוד ? בכל הספרות הציונית אין אף ספר אחד שיספר באופן נכון בתיאור אמיתי את חיי העם הזה, ובמספרים נכונים על מצבו בכל המובנים, ספר שירוכז בו כל החומר החשוב בשאלה חשובה זו בישובנו. ספר שיהיה אור לעיני אלה שמתעניינים בה. ספר שהיה בו צורך מזמן, ושיש בו עכשיו אחרי המאורעות והספר הלבן עוד יותר צורך אקטואלי ממדרגה ראשונה, בזמן שרבים מגששים באפלה בבואם באמת לחפש פתרון בשאלה ערבית זו…
גם משתי העובדות האלה, ושיכולנו להביא עוד עובדות כהנה כמה וכמה. יש לראות שבמשך כל הזמן לבניין ישובנו החדש העלימו קברניטינו מהעולם היהודי שאלה נעלמה זו. ולא רק שכנינו הפנו עורף לנו, כי מנהלינו אשמים בזה שהביטו תמיד ביחס של ביטול ומגבוה עליהם.
וביחס אדישי התייחסו הבאים מחדש אל הארץ, בשכנותם היו הבאים צריכים ומוכרחים להתיישב ולחיות בה. ובשביל יחם זה לא רצו השכנים להעריך הערכה את התועלת הרבה בעבודתנו הישובית, שהיתה גם רבה מאוד להם. ובטח מטעם האדישות אליהם מצד מנהלי בניין הארץ, הם לא מרוצים מבנייננו אף שהם יודעים כי החלק היותר גדול מן ההון העצום מכספי הלאום ומכספי הפרטים של היהודים עבר לידיהם באופנים שונים. ורק בעבור יחם הביטול הזה, הם לא מרוצים להכיר בעובדה חשובה זו, שמידינו ומעבודתנו חישובית באו גם להם הרבה תיקונים ושיבוחים בחייהם הכלכליים והתרבותיים.
כי מה ראו בנו ובעבודתנו מראשית התיישבותנו ועד היום הזה ? רק אדישות קרה התנכרות ויחם של ביטול, ונוסף עוד לזה גם שמעו מראשי המדברים שלנו בעיתונות הציונית דברי להג ושטות שהם הזיקו לנו בהרבה.
ומעניינת העובדה, שהערבים המוסלמים מהנאורים שבהם, הם מצדם חיפשו דרכים בעבר, פעמים אחדות, ועשו גם נסיונות להתקרב אלינו. כי הרבה מהם ידעו ויודעים זה גם היום, כי היהודים הם האלמנט היחיד אשר יוכל להכניס אל תוך ארץ עזובה זו את הפרוגרס בהתפתחותה בכל המובנים לתועלת כל הארץ. והפיקחים שמהם יודעים גם את זה, שהניגוד שלהם עכשיו הוא דק מלאכותי שנגרם על־ידי סיבות חיצוניות על־ידי מסיתים והסתה. והם, וגם אנו ילידי המקום יודעים זה בבירור, שאפשר ואפשר מאוד ליצור יחם של הבנה הדדית בינינו לבינם, צריך רק לעבוד בטקט ובהבנה פסיכולוגית דקה בזה, להכשיר את היחס הזה שנתקלקל מאוד, להכשירו בדברים ממשיים, בדברי אמת, והעיקר במעשים ובפעולות נכונים המובילים אל המטרה.
ואנו מוכרחים לגשור את הגשר בינינו וביניהם, כי אחרת כל עבודתנו בישוב תתעכב, בהישענה אך ורק על כוחות עצמנו הדלים ועל כוחות הכידון הבריטי המתחלף לפי רוח הזמן והמצב במדיניות של האימפריה, כפי הנוסחה התנ״כית מתקופת מלחמת ישראל בעמלק על־ידי משה רבנו, בהיות ידי משה כבדים וירימו למשה את ידיו וגבר ישראל ולהיפך, ואי־אפשר לנו בבטחון גמור ואסור לנו להישען על הכידון הבריטי. ואנו יכולים לגשור את הגשר הזה אם נעמוד רק על השקפת אמת זו, שפה בארץ,היא הלונדון שלנו, שרק פה בארץ הוא מקום הפתרון לשאלה זו, וגם אם גיגש ביחס טהור לב ונכון, ביחס לבבי ואמיתי בלי שום כוונות צדדיות, מפלגתיות, זרות מן החוץ, המתנגדות לדרכי שלום ואמת.
ואת זה הבינונו אנו את ילידי הארץ מזמן רב, עוד לפני הכיבוש הבריטי, ותיכף אחריו. אבל מנהלינו שניהלו את האוניה הסוערת של הישוב על ראשינו ובלי ידיעתנו, שעשו זה מברלין לפני המלחמה ומלונדון אחרי המלחמה, הם לא רצו בזה להתחשב בדעתנו, כי אחרת חשבנו על זה אנו ילידי הארץ, והם תמיד השתדלו רק להשתיק את קולנו הנכון בשאלה זו כקול קורא במדבר.
אדיר חפצי שהפרקים בספרי, בספרי ובתארי בהם על היחס האמיתי והלבבי של שכנינו המוסלמים יעוררו את אלה שיגשו לטפל בשאלת היחסים עם השכנים, בשיטה אחרת ובתכסיסים אחרים, בשיטתם ובתכסיסם של ילידי המקום, שיש להם נסיון רב ביחסי שכנים, לתקן עד כמה שאפשר המעוות.