מורשת יהדות מרוקו

וגוי א' היה עמהם נהרג גם הוא. ותהי צעקה גדולה אשר כמוה לא נהייתה ואנחנו האומללים בבכייה גדולה שלא יתעלל עלינו אביהם הרשע. והיו אלה האנשים בני חמדון גיבורים ובעלי נפש. וכאלו הבוקר באו הוציאם מן האלמללאח והרשע התעולל על היהודים והמלך שלא היה בעיר היא רפואה למחלתינו.

ואני הצעיר נחבאתי בבית שר הערביים, מי יוכל לספר הצער שעבר עלינו. והרשע מבקש עלי בכל יום ומתעולל על היהודים ואומר שהיהודים הרגו את בניו. ומן המקום שהייתי מוסגר שם שלחתי רץ לקראת רץ רבו מספר לכל שרי המלך ולנגיד כבור הרב יעקב רותי יצ"ו שהיה עם המלך וברוב שוחדות יצאנו מאפלה לאורה השם יתברך יאיר אפלתנו כן יהי רצון.

והרשע הלך אל המלך והמלך הכזיבו על פניו ואמר לו שהגנבים הם שהרגום והאלקאדי שבפאס לבאלי שלח לו כי הגנבים הם שהרגום ועוד יהרגו לאביהם כן יהי רצון. השם יתברך יראנו נקמה באויבינו כן יהי רצון.

וכמה פתקאות הוא מביא מזייפים בכל שבוע לגבות מה שהוא רוצה מלבד החוק המוטל עלינו משומרים ויין ומים שרופים קרוב לתתק"ם ( 900 מתקאל ) בכל שבוע.

בחודש חשון שנת שפ"ג -1622 הלך המלך לעיר אלקצאר שבאה שמועה לו שאחיו מולאי מחמד גרשו אותו אנשי לקצאר. בט"ו בכסלו באו הגנבים לביתי בחצי הלילה ורצה לעלות מן החלון אחד בהאלסלבא ( חבל ), וקודם שיגיע אותו בעולה לחלון הקיץ בן אחי רבי דוד ונשמע קול בחלון בעליית הרשע , וישקף בעד החלון כי ראה אותו פתוח וירא והנה  איש קרוב אליו ויצעק צעקה גדולה ומרה טיבט בחלון וירא והנה כמו עשרה אנשים והשליכו לו בקשת.

ויבא הברזל של חוץ בקורת בעלייה והאנשים הכירום מן אנשי לאבלאד והצילנו הקב"ה ברחמיו והשלכנו עליהם אבנים גדולות וברחו מעלינו והכלו להם לבית מנחם סאנאניץ ושברו פתח הבית שלו להכנס והשליכו גם הם עליהם אבנים והלכו.

בזה החודש הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים. וישבתי שם ט"ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך השרים לשיך עלי ששולט בכפר צפרו שישלחני על כל פנים בכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי ושלחו אותי.

ומגודל החמס שנעשה בעניין המס הפרשתי עצמי מן הציבור והנני בביתי, ואיני יוצא לשוק עד אוכל לתקן עוות הזמו.

אמר שאול : אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו, לכן אקצר. ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ונגזלו בדרך, ושמועות רעות הבהילוני שבאו בחודש זה מעיר לקצאר.

כי קצתם מתו ביוקר השער וקצתם ירדו מנכסיהם, וזה סבאב ( בסיבת ) מולאי אבן חמד, שקמו עליו אנשי העיר ויצא בורח ובאו עמו משפחות ערביים והביאו העיר במצור וידל ישראל עד מאוד.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חרבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת מקאיים אחד שקם ושמו סידי בוזכרי ויהיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בשני אוקיות והיהודים מתו רובם ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים.

וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה השם יתברך יאמר די לצרותינו.

ערב ראש חודש סיון, שנת שפ"ג – 1623, חלה המלך חולי גדול השם יתברך יוציאנו לאור. ליל י"ד בסיון מת המלך מולאי עבד אללאה ואחר קברוהו המליכו אחיו מולאי עבד למאלך והוא כבן ט"ו שני.

יהיה סימן טוב לישראל שבח לאל, שהאיר אפלתנו ועושה כמה נסים עמנו ורב את ריבנו ונקם את נקמתינו, והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיים שלא השלימו והיהודים היום הזה הולכים לבדם לכפר צפרו. השם יתברך יגמור עלינו לטובה אמן כן יהי רצון.

מכתביהן של אלמנות יהודים שהועסקו בשירות הדיפלומטי הבריטי במרוקו במאה הי״ט

אליעזר בשן

על האשה היהודייה במרוקו מצויה ביבליוגרפיה שפרסם אברהם הטל. רוב המאמרים דנים בחייה בבית ובמשפחה, כמו מנהגי הקידושין והנישואין, נישואי בוסר, ביגמיה, גירושין, ירושה — התקנות והמנהגים בנושאים אלה, וכן האמונות והמנהגים האופייניים לנשים.

על האשה מחוץ לבית — בחברה ובכלכלה — פורסם מעט בלבד. נדירים הם המכתבים שבהם פונות נשים יהודיות במרוקו לאישים כלשהם או לגורמים מדיניים. בדרך־כלל הגבר הוא שהיה הפעיל והמתקשר.

במאמר זה אנו מפרסמים מכתבים של אלמנות יהודיות שבעליהן שירתו נציגים דיפלומטיים בריטיים במרוקו במאה הי״ט, והן פנו בבקשה לקבל כסף, כפי שמתועד בארכיון משרד־החוץ הבריטי. האשה הראשונה ב־1885 והשנייה ב־1894.

התקופה שבה דנות התעודות היא ימי מלכותם של הסולטאנים חסן הראשון, שעלה על כיסאו ב־12 בספטמבר 1873 ושלט עד 9 ביוני 1894 ; ויורשו עבד אלעזיז הרביעי, ששלט מספטמבר 1894 עד 1908.

השגרירים והקונסולים של המדינות הזרות, ובהן בריטניה, העסיקו יהודים בתור תורגמנים, סוכנים קונסולריים וסגני־קונסולים בערים שונות במרוקו. מהם שהיו סוחרים בעלי מעמד, ומהם שפעלו גם בתור ״סוחרי המלך״. לא כל הסולטאנים ראו בעין יפה שיהודים משרתים את הקורפוס הדיפלומטי.

בספטמבר 1836 הוציא הסולטאן עבד ארחמאן השני ( שלט מ־30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט  1859) הוראה האוסרת העסקת יהודים בתור סוכנים קונסולריים. לורד פלמרסטון (1784-1865 Paimerston) , שר־החוץ הבריטי בשנים 1841-1830, הורה לשגריר בריטניה במרוקו למחות נגד פקודה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם ב־1824 בין מרוקו לבריטניה.

 בתשובת הסולטאן ב־14 במאי 1837 נטען, שכתוצאה מהעסקתם של יהודים על־ידי גורמים זרים הם נעשו גסים כלפי המוסלמים. כוונתו הייתה, שבעקבות מעמדם זכו יהודים אלה להגנת הקונסולים, היו פטורים מתשלום מסים ולא חלו עליהם ההגבלות הנובעות מ״תנאי עומר״.

טענה זו בקשר ליהודים שקיבלו חסות זרה, הושמעה גם בדורות הבאים. הסולטאן חזר על האיסור שוב ב־.1855 למרות זאת המשיכו הקונסולים הזרים להעסיק יהודים בתפקידים אלה גם באותן השנים באשר הם היו חיוניים לפעילות המסחרית והדיפלומטיה

ממזרח וממערב כרך מספר שמונה

בעריכת – משה האורפלי-אריאל טואף-שאול רגב

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

ירושלים-תשס"ח

1 – האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך – משה עמאר

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך.

סדר האירוסין והשידוכין ומיסודם.

עד לשלהי ימי הביניים היה נפוץ בכל קהילות ישראל המנהג לקדש אישה שלא בשעת הנישואין. אישה שקיבלה קידושין ולא נכנסה לחופה נקראת בלשון התורה " מאורשת ". על מעשה הקידושין קבעו לברך על כוס יין " ברכת האירוסין ". הברכה נאמרה לפני מתן כסף הקידושין.

במעשה הקידושין היה האיש מייעד לו את האישה ואוסרה על כל איש אחר. באותו מעמד היו מתנים תנאים על היקף הנדוניה, על גובה סכום הכתובה, על מקום המגורים ועוד, וגם קובעים מועד לנישואין. במקומות מסוימים נהגו לכתוב " שטר אירוסין ", ובו פורטו כל התנאים שסוכמו בין הצדדים. את טקס האירוסין היו עורכים במסיבה חגיגית, והשתתפו בה בני משפחה, מכרים וידידים.

הארוסה היה לה דין של אשת איש, לכן אם רצו להיפרד זה מזה, היה צורך להתיר את הקשר ביניהם על ידי מתן גט. בלי הגט הייתה אסורה לכל איש אחר.

הערת המחבר : בדברים כב, כג-כד : ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם… וסקלתם אותם באבנים ומתו…״. אף שהיא מאורשה בלבד נדונו שניהם בחומרת ניאוף אשת איש.

הערת המחבר : שטר אירוסין נכתב לא לשם הקידושין עצמם, אלא לתנאים שהתנו בני הזוג ביניהם, והיה נכתב לפני הקידושין או אחריהם. הוא נקרא גם ״שטר פסיקתא״( קידושין ט ע״ב), כלומר פסיקת נדוניה. דוגמאות לשטרי אירוסין ראה: גולאק, שטרות, עמי 20-18! פרידמן, שידוכין, עמי 173-157, ושם מעמי 165 ואילך.

אף־על־פי שסטטוס הארוסה עם המקדֵש היה כשל ״אשת־איש״, אסרו עליהם חכמים קיום יחסים כל עוד לא הכניסה לחופה, קרי עריכת הנישואין. ומכאן נוסח ברכת האירוסין: ״וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על־ידי חופה וקידושין״. כמו־כן אין הארוסה נהנית מזכויות האשה הנשואה: אין לה כתובה ולא מזונות, המקדש, אינו יורשה אם מתה, ואם הוא כוהן אינו מיטמא ל­ה. הזמן שאחרי האירוסין היו בני הזוג מנצלים להכנות לנישואין. האישה היתה מכינה את הנדוניה, והבעל את צורכי החתונה. במשנה נאמר ששנים עשר חודש הם זמן סביר בין קידושין לנישואין להכנות הנזכרות.

בעיות שהתעוררו במרוצת הדורות

בשל אריכותו של פרק הזמן שבין האירוסין לנישואין התעוררו בעיות קשות בתחום דיני האישות, למשל: מקדשים נעלמו, מאונס או במזיד, וארוסותיהם הצעירות נעשו עגונות לכל ימי חייהן: ארוסות קודשו שנית על־ידי אחרים! ארוסות בגרו בינתיים וסירבו להתחתן עם מקדשיהן: אבות קיבלו בפזיזות קידושין בעד בנותיהם הקטינות ואחר־כך התחרטו; ועוד כיוצא באלה.

כדי לעקוף חלק מבעיות אלו היו מקומות שבהם הנהיגו מתקופה קדומה לקדש אשה על תנאי. באלכסנדריה שבמצרים לדוגמה, היו כותבים בכתובה: ״כשתכנסי לביתי תהא לי לאינתו כדת משה וישראל״, כלומר, דחיית תוקפם של הקידושין עד לשעת הנישואין. לכן אם הארוס נעלם לאחר האירוסין, או אם הבת מסרבת להינשא לארוסה, אינה צריכה גט ויכולה לקבל קידושין מחדש. גם בירושלמי מצאנו תנאי בקידושין, בתוספת מתן עירבון ״אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלנית ברת פלן על מנת ליתן ליך מיקמת פלן ומכנסיניך ליום פלן, ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך ולא יהד לי כלום״ [ = אני פלוני בן פלוני מקדש אותך את פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך ערבון פלוני ואכניס­( = לחופה) ביום פלוני, ואם בא יום פלוני ולא אכניסך, לא יהא לי כלום]. כלומר, הארוסה שתיקח את העירבון, והקידושין אינם קידושין, ומותרת לכל אדם. הרי״ף במאה הי״א מזכיר מנהג שנהגו להתנות בשעת הקידושין, שאם ייעדר מהמקום שנה שלמה מיום הקידושין, יהיו הקידושין בטלים.

מיסוד האירוסין ופרסומם

כדי לבסס את מוסד האירוסין, לחזק את מעמדו בעיני הציבור ולפרסמו, הנהיגו בבבל סמוך למאה התשיעית להשתדל להשיג נוכחות של עשרה לברכת האירוסין ולהנציח את מעשה האירוסין בכתב במתן שטר כתובה לכלה באותו המעמד. הנהגות אלו הביאו לפרסום הקידושין ובכך תרמו לבלימת קידושי סתר או קידושין מתוך פזיזות.

בעיר קירואן שבתוניסיה במאה התשיעית מיסדו ופרסמו את האירוסין בכך שעשו אותם במקום ציבורי ובנוכחות הקהל, כפי שניתן ללמוד משאלה ששאלו את רב סעדיה גאון:

וכך המנהג במקומנו ובשעה שהוא רוצה לקדש את הנערה, אם בוגרת היא מרשת את אביה לקבל קדושיה ואם קטנה היא מקבל קידושיה מדעתו כמנהג חכמים, ובאין הקהל לבית הכנסת שמתפלל שמה אבי הנערה ומקבל קידושי בתו בבית הכנסת.

כלומר, הקידושין נמסרים שלא בשעת הנישואין בנוכחות הציבור בבית־הכנסת שמתפלל בו אבי הכלה, ששמה מוכר, כדי שיתפרסם בין מיודעיו שבתו מקודשת. ומשום צניעות, גם אם הבת בוגרת ויכולה לקבל את קידושיה בעצמה, אין היא באה לבית־הכנסת, אלא ממנה את אביה כשליח לקבל את קידושיה.

בעיר גאבס שבתוניסיה, בראשית המאה הי״א היו שקירבו את מתן הקידושין לנישואין עד כדי חיבורם יחד, כפי שנלמד משאלתם לרב האי גאון. וכך הם מתארים את טקס הנישואין שנהג אצלם:

נהגו במקומנו מאן דמקדיש אשה בטבעת, יש מי שנותן הטבעת לשלוחו ליתן לה בפני עדים או לאביה אם היא קטנה. ויש מי שמאחר אותו עד יום כניסתה לחופה או שני ימים או שלשה ימים קודם לכן. וכיון שיגיע יום כניסתה לחופה, יבא החתן בלילי אותו היום הוא ושושביניו אל בית אביה, ומובילין אותה היא עם קרובותיה וקרוביה עמה בדברי שמחות והלל, ומוליכין אותה לחצר אחרת שלקרוביה או שלקרוביו או לרחוק, עד למחר בעת כניסתה לבעלה. עומד המברך ומברך שבע ברכות במקום שהיא שם, ומוליכין אותה לבית בעלה בדברי שבח והלל. ובהגיעם לביתו שלחתן עומד המברך ומברך שבע ברכות, ואז תכנס עם בעלה לחופה.

כלומר, באשר למועד מתן הקידושין אין מנהג קבוע: יש המרחיקים את מועד הקידושין מרחק רב ממועד הנישואין, ויש המסמיכים אותם זה לזה עד כדי חיבורם יחד. ועוד זאת: בעת הנישואין נהגו לברך שבע ברכות פעמיים: בפעם הראשונה — בבית שממנו מובילים את הכלה בתהלוכה לחופה, ובפעם השנייה — בהגיעה לבית החתן. ושאלתם: האם אין בזה חשש לברכה לבטלה. רב האי הציע להם בתשובתו לברך שבע ברכות רק פעם אחת — בבית החתן, ולבטל את מנהגם לברך גם בבית שממנו מובילים את הכלה.

הערת המחבר : דומה כל על פי כתובות ז ע"ב : " מברכין ברכת חתנים בבית חתנין ". וראה בטור ושו"ע אבה"ע סימן סב, א. והמנהג במרבית הקהילות במרוקו היה לערוך את החופה ולברך שבע ברכות בבית הכלה. חכמי פאס תקנו בשנת תנ"ח – 1698, לערוך את החופה ואת שבע הברכות בבית החתן. ראה תקנות פאס., סימן קלט. תקנה זו לא פשטה בכל הקהילות, ועד למאה העשרים נהגו הרבה מהן להעמיד את החופה בבית הכלה. וראה נשמת חיים, עמ' רכב : שמש ומגן : שו"ע אבה"ע סימן כו.

מסירות והלשנה

עד לבואם של גולי קנ״א התייחסו היהודים בסלחנות לתופעת המסירות, ולא ננקטו אמצעים נגד המוסרים בניגוד למקובל בספרד, שבה נפסק לגבי ״מוסר״, ״שנפשו מסורה לכל וכל הקודם להרגו זכה״. המסירות גרמה נזקים וקנסות כבדים. קהילת קונסטאנטינה הוותיקה סבלה ביותר, מרבית מנהיגי הקהל נאסרו והושמו בבית הסוהר בגלל מסירות של אחד מאנשי הקהל, ועל הקהילה הוטלו בהזדמנויות שונות ״עונשי אלפי זהב המטילים עליהם השרים תמיד בלחישת הולכי בטל״. גם היחסים בין קהילות הושפעו מן המסירות ומהפחד ממנה. קהילת תמזגראן הגיעה להסכם ולהסדר עם קהילה שכנה בענייני תשלום המסים מפני איום מסירות שאיימה עליה הקהילה השכנה.

אחת העדויות לתפוצתה של המסירות בקרב התושבים הוותיקים היא החרם נגד המלשינים והמוסרים שתיקנו באלג׳יר הריב״ש, ר׳ יצחק בונאשתרוק והרשב״ץ בשנים הראשונות לאחר בוא פליטי קנ״א לאלג׳יר. העובדה שחלק מנוסח החרם כתוב ערבית ולא ספרדית שהיתה השפה המקובלת בקרב הגולים, מלמדנו, שהחרם היה מכוון בעיקרו נגד תופעת המסירות, שהיתה קיימת בקרב התושבים הותי­קים.

שנה לאחר מכן נערכה בקהל קונסטאנטינה הסכמה דומה נגד המלשינים ומזיקי העדה. ההסכמה קובעת שיש להחרים את המוסרים והמלשינים ״ולרדפם לפני המלך בעצמו ובכבודו באשר כי הוא במשפט יעמיד ארץ ולא לפניו חנף ומוציא דבה״, ולעומתו ״השרים הממונים מקרבים מלשני סתר להנאתן ומאמינים בהם יותר ממאה עדים״.

תופעת המסירות, ובדומה לה הפניה לערכאות שהיו נפוצות בקרב הוותיקים באפ­ריקה הצפונית, ניתן להסבירן מחד, למחסור בחכמים ובדיינים מומחים שידונו וינהיגו את הקהל וחוסר יכולת לכוף ביצוע פסק־דין, ומאידך גיסא, כיוון שמנהיג הקהל הזקן שאב כוחו מן השלטונות ולא מן החברה היהודית, ומנהיגות אחרת לא היתה, נאלצו היהודים לפנות אל השלטונות, שהיו למעשה ממונים על הזקן מנהיג הקהל בכל טענה ודין ודברים שהיו להם.

המפגש בין התושבים הוותיקים ובין פליטי קנ״א

בואם של פליטי קנ״א לאלג׳יריה הביא למפגש בין שתי קבוצות אוכלוסיה יהודיות השונות זו מזו ברמת חייהן, במנהגיהן החברתיים ובגישתן ההלכתית. אולם למרות ההבדלים, השכילו שתי השכבות להמנע מסכסוכים שיביאו לקרע ביניהם, ובמרבית נקודות המפגש הצליחו לפתור את הבעיות שהתעוררו, ושעלולות היו להתעורר, עד כדי כך שבמשך הזמן טושטשו מרבית ההבדלים בין שני הרבדים, מלבד בתחום מנהגי הכתובה שבו נשמר ייחודם של התושבים המקומיים. בתחום החברתי היתה לבואם של גולי קנ״א השפעה משתנה ממקום למקום. בחלק מן הערים נוצרו קהילות חדשות ובחלקן השתלבו התושבים החדשים בקהילות הוותיקות. באלג׳יר׳ שאליה הגיעו מספר גדול של תושבים חדשים ממאיורקה קצב עליהם המלך מם בנפרד מן התושבים הוותיקים המכונים בעלי המצנפת. הבאים הקימו לעצמם קהל נפרד בבית־הכנסת, ובכל שאר מנהגיהם. הסימן החיצוני להשתייכותם לקהל החדש היה הכפוס והשפה הספרדית המדוברת בפיהם. ההבדל הבולט והמהותי בין שני הקהלים היה במנהגי הכתובה ותקנותיה שקבלו עליהם כל הבאים מספרד לאלגייר

חלק מן הקהילות הוותיקות היו מוכנות לבואם של פליטי קנ״א על־ידי מערכת של תקנות שמטרתה מניעת התפצלות והתבדלות של יהודים, אף אם מקורם בעיר ובארץ אחרת רחוקה מן הקהל. תקנה והסכמה מעין זו בתחום המס, נערכה בין קהילת תמזגראן וקהילה שכנה לה. קבעו לעצמן, ״שכל מי שיבוא מארץ רחוקה וידור באחת מהעיירות הנזכר, שבעיר שידור שם יתן המס״. תקנה זו נתקנה כנראה לפני 1391 והוחלה על יהודי מבלנסיאה ויהודים ממאיורקה שהשתתפו בתשלום המס עם אחת מן הקהילות.

גם הקהילה הוותיקה בבג׳איה ערכה הסכמה: ״שכל מי שיבא לדור בכאן עם הקהל שיתחייב לפרוע עמהם בכל הוצאותיהם וצדקותיהם במסים וכל צרכיהם״. היו בקהל סוחרים, שהגיעו כנראה מספרד לבג׳איה לפני 1391 ששילמו מכס למלך, ומלבד זאת פרעו מסים לקהל מכוחה של ההסכמה •

בוא הגל הגדול של פליטים מספרד בקנ״א שינה את התמונה הכלכלית והחברתית של היישוב היהודי בבג׳איה. התושבים החדשים הביאו עמהם אמצעים טכניים וכלים חדשים, שהביאו לדחיקת רגליהם של התושבים הוותיקים שהיו מתפרנסים עד אז ברווח מן הערבים שנזקקו לאומנים יהודיים. הערבים היו אף משלמים מקדמות שכר, שאפשרו להפיק רווחים מן הכסף המופקד. בוא התושבים החדשים הביא לכך, שהערבים החלו לקנות את כל צרכיהם אצל פליטי קנ״א, ועל־ידי כך נתקפחה פרנסתם של התושבים הוותיקים. הקהילה הוותיקה חשבה לפתור את הבעיה על־ידי הפעלת ההסכמה הקדומה המחייבת את כל הבאים לדור בבג׳איה להשתתף בתשלום המסים. ההסדר בין שתי השכבות התקיים שש שנים, אולם מכיוון שהחדשים לא היו מעטים אלא רבים, והשלטונות פטרום מתשלום המסים בגלל ההכנסה הגדולה ממכסים שבאה מהם, נתבטל לאחר שש שנים ההסדר והבעייה הכלכלית התעוררה מחדש. על רקע זה פונה הקהילה הוותיקה בבג׳איה אל הרשב״ץ באלג׳יר בשאלה ובבקשה לדעת את הדין בדבר י׳⁶.

פניית התושבים הוותיקים בעקבות סכסוכים עם החדשים, אל הרשב״ץ, שגם הוא היה מפליטי קנ״א באלג׳יריה, היא אחת העדויות הרבות על האימון הרב שרחשו התושבים הוותיקים באלג׳יריה לחכמים הספרדיים שהגיעו זה מקרוב לארצם. הרשב׳׳ץ השיב לתושבי בג׳איה, שהפתרון הארעי בחיוב תשלום המסים, פתרון שהתמוטט, איננו התשובה ההלכתית המתאימה לבעייה, ועליהם לתקן תקנות והסדרים כלכליים, על מנת לקיים את הפסוק " וחי אחיך עמך "  

אגב דיוננו בקשרים הבין תפוצתיים מסתמן ייחודו של המיעוט היהודי. אץ הוא מיעוט מקומי סתם: הוא חלק מפזורה – רשת של מיעוטים המקיימים קשרים ביניהם. במונח ״תפוצה״ ניתן להשתמש במובן זהה לזה של ״פזורה״, אך יש לו בעברית גם מובן שונה: אחת מכלל הקהילות המרכיבות את הפזורה.

בספר הזה נשתמש במונח ״פזורה״ לציון כלל הקהילות, ולמונח ״תפוצה״ נייחד את המשמעות של השלוחה המקומית, או הקהילה הארצית הבודדת.

היותו של המיעוט המקומי חלק מהפזורה היהודית גורם אפוא לכך שלא ניתן לדון בהיסטוריה שלו רק בהקשר של ההיסטוריה המרוקנית. מהלכים מכריעים בתולדותיו, כמו תהליך המודרניזציה או הגירתו המסיבית, לא נשלטו בהכרח על־ידי הגורמים שפעלו בזירה המקומית. יש לכך השלכות ברורות על המתודה ההולמת את כתיבת תולדותיו של המיעוט היהודי במרוקו. היא לא תוכל להתרכז רק בו או בתנאים המקומיים ויהיה עליה להפנות מבט, לעתים מרוכז ויסודי, לעבר זירות מרוחקות מן התפוצה המקומית: פורומים של העילית היהודית הצרפתית, היישוב הציוני בארץ־ישראל ההולך ונבנה מהגירת מיעוטים יהודים אליו, כנסים של הממסד היהודי האמריקני ועוד. שם, לא פחות מאשר במשרדי הנציבות הצרפתית במרוקו, מועדי הקהילות הגדולות, בפמליית הסולטאן או בחוגי התנועה הלאומית המרוקנית, הלכו ונאספו הרשמים החשובים על יהודי מרוקו והתקבלו ההחלטות הגורליות לתולדותיהם בשנים הנידונות כאן.

דיוקנו של מיעוט פזורתי

נתונים דמוגרפיים

על מקומם של היהודים בחברה המרוקנית ניתן ללמוד בין היתר מן הנתונים על פיזורם בארץ ועל חלקם בחיי הכלכלה שלה. הנתונים על יהודי מרוקו בראשית שנות הארבעים אינם הולמים לכאורה את התדמית האופיינית ליהודים, הן מבחינת פיזור האוכלוסין והן מבחינה העיסוקים הכלכליים. באירופה, מקום ריכוזם העיקרי של המיעוטים היהודיים לפני המלחמה, התגוררו היהודים בעיקר ביישובים עירוניים והתמחו במספר מצומצם של פרנסות שאינן כוללות מלאכת כפיים. הם עסקו בעיקר במסחר ובכספים, בניגוד לרוב האוכלוסייה שהתפרנסה מחקלאות וממלאכה. במרוקו חיו יהודים בכל פינות הארץ ובכל סוגי היישובים, עד רמת הכפר הזעיר ביותר, ועסקו במגוון רחב ביותר של מקצועות, כשמרכיב בולט ביותר של עיסוקיהם היה מלאכות מסוגים שונים.

בהצגת המאפיינים הדמוגרפיים והכלכליים של היהודים המקומיים ניעזר בסקר שערך הג׳וינט בשנת 1951." נתונים כלליים נטל מחבר הסקר, נואל ארונוביצ׳י, ממפקד האוכלוסין שערכו השלטונות בשנת 1947, שנתיים לאחר תום המלחמה. לפי המפקד היו במרוקו 203,850 יהודים וכלל התושבים בארץ היה 8,581,890. אולם ההשערה היתה שלא כל היהודים התפקדו, ולפיכך חיפשו אנשי הג׳וינט נתונים נוספים. והנה מרישומי חלוקת המצות עלה מספר גבוה הרבה יותר: 258,000 נפש, לא כולם, דרך אגב, מקומיים וילידים לפי החלוקה הקולוניאלית. נתוני חלוקת המצות היו כנראה מוגזמים, וגם לפי הערכות הג׳וינט לא עלה מספר היהודים במרוקו הצרפתית על 240,000 נפש.

מפת היישובים שבהם חיו יהודים במרוקו מלמדת על פיזורם. ואולם למען האמת הפיזור הרב אינו מגלה שגם במרוקו, כמו ברוב התפוצות היהודיות במאה העשרים, היו רוב היהודים מרוכזים בערים.

יהודי מרוקו חיים ב־45-40 קהילות מאורגנות, קבע סקר הג׳וינט. זאת, כמובן, מלבד עשרות נקודות יישוב זעירות שלא היתה בהן קהילה מאורגנת. רוב היהודים, למעלה מ־70 אחוז, התגוררו ב־15 הקהילות העירוניות הגדולות – בקזבלנקה לבדה היו כבר באותה עת קרוב לשליש מיהודי מרוקו כולם.

רשימת הקהילות הגדולות ע ל־ פ י מפקר:1947

הנתונים העלו כי בעוד היהודים מונים 2.5 אחוזים מכלל תושבי הארץ, הם מהווים כתשעה אחוזים מן האוכלוסייה העירונית.

הסקר על יהודי מרוקו חובר במסגרת המאמץ של הג׳וינט להעלות את הרמה החברתית והמקצועית של יהודי הארץ. לשם כך חבר הג׳וינט לארגון יהודי אחר, יק״א(״הארגון להתיישבות היהודים״), שביקש לפתח את החקלאות בקרב היהודים המקומיים. גם מאפיין זה של המיעוט היהודי בתפוצות – שיעורם הנמוך או האפסי בתחום החקלאות – לא פסח אפוא על יהודי מרוקו. יק״א נטלה על עצמה לנסות לשנות מצב זה, כפי שניסתה לעשות זאת בתפוצות אחרות.

השלושה־עשר

בזמן המלך ההוא אשר זכרנו למעלה קם כומר אחד ודרש לרבים וקרא אל  היהודים אל הדרישה. והם יראו מאד שמא ידבר כנגדם, כי שמעו שכוונתו רעה לדבר כנגדם ולתת חרב ביד העם. אז קמו כל ראשי היהודים והלכו לפני המלך, כאשר ידעו כי המלך יודע היה בימים הקדמונים שכל מה שמ­דברים על היהודים — עלילה הם, וכבר נתאמת אצלו כי אין עליהם אשמה. אמרו לו: אדוננו המלך, אבינו אתה! ועליך יהבנו להצילנו מלשון מדברת  גדולות, ואתה, מלכנו, ידעת מקדם אם יש עולה בעניננו, והנה קם כומר אחד, וכפי מה ששמענו כוונתו לדבר נגד היהודים.

השיב המלך: באמונה, יפה הכיר אתכם רביכם אשר כתב עליכם : ״ורדף אותם קול עלה נדף״, כי אחרי אשר יצא דבר מלכות מלפני בימים ראשונים כי כל מה שנאמר עליכם שקר — מעתה למי תיראו? והכומר אשר אמרתם׳  ידעתי כי הוא יקראני אל הדרישה, והנני לשבר את שיניו אם שוא ידבר!

ביום הראשון נקרא המלך אל הדרישה, והכומר התחיל ואמר: מה לעשות לעם הרע כזה, עם היהודים? ומה לעשות להם? אז המלך קם בחמתו ויצא.

רדף הכומר אחריו ואמר: אדוננו המלך! סוף הדברים מפרשין תחלתן, יניחני לגמור ואפרש דברי. אמרתי כי יש לעשות להם כבוד והדר ולתת להם חן וחסד מפני מה שעשום עמנו, כי השליכו מעליהם טוב ההצלחות והמלכות ונתנו אותם בידינו, ואלו היו טובים וישרים מושלים היו עלינו כמו שאמר  הכתוב בבריבייא: ״ונתנך ה׳ עליון על כל גויי הארץ״, ומה מאד עלז לבי כאשר יאמר שהיהודים רעים, לפי שרעתם וחטאתם הוא ממשלתנו. לכן ראוי להחזיק להם טובה, לפי שמחזיקים ממשלתנו בידינו, וכאשר הרבו לפשוע אז יותר ראוי לכבדם ולא לבקש עליהם עלילות ברשע יוצאות מהשיווי וטבע השכל, וישו אמר עליהם שהנוגע בהם כנוגע בבת עינו! והמלך שמח במה  שאמר הכומר אעפ״י שראה שכוונתו אחרת היא.

אמר עוד הכומר: שכשחטאו היהודים האל הסתיר פניו ונשארו אל הטבע, אם יצליחם — יצליחם, ואם ימיתם וישפילם — ישפילם.

אמר לו המלך: הדברים שנשארו אל הטבע לא יסבו מלתת לאדם ברב או במעט, והנה היהודים ראיתי שנפלו ומעולם לא קמו, ואם היה בדרך הטבע  ראוי היה שיקומו בזמן מהזמנים, ועוד שהכתוב מכחישך, אמר: ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, ומצאוהו צרות ורעות. והנה הכומר הודה לדברי המלך.

תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).

כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה

מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.

וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם  הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).

כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים  יתרצו  למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו  אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).

כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.

ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).

כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי  לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן", (בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב,  שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).

 כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל  לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור  "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר  ירא ה',  ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.

ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).

רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו  את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי",  היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם  באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה. 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"[בראשיתיח, יט]

הקשה הרב עוד יוסף חי ז"ל למה תלה זה בטעם אשר יצוה את בניו, הלא זכות אברהם עצמו גדול גם בלתי מצות שיצוה בניו אחריו, ונראה לי לומר דהכוונה היא כאשר אבינו אברהם יצוה זרעו אחריו ללכת בדרכי ה', ממילא יש להם זכות לזכות לכמה טובות שבעולם, וזה באמת חשיבות מגעת לאברהם שכל הטובה שמקבלים הבנים נהנה מהם האב וכאלו הוא עצמו שקבל הטובות ההם, וזהו למען הביא על אברהם את אשר דבר  "עליו" הוא עצמו, זאת אומרת נעשה כאלו הביא הטובה עליו אפילו שהביא רק זרעו. וזה רמז הכתוב (לך לךי"ז-ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, דכל מה שאני נותן לזרעך אחריך הוא חשוב כאלו נתתי לך וכן יפורשו הרבה פסוקים כאלה. וזה גם כן רמז הכתוב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ"ב י"ג), תיבות כתמר יפרח ראשי תיבות וסופי תיבות שלהם אותיות רך חי,דאם האדם השאיר אחריו בנו הרך איש צדיק אז גם שהוא נפטר נקרא חי.

והרב רבי מסעוד ריוח(שליט"א) זצ"ל, רמז בתיבת כתמר אותיות רך תם, לרמוז שאם השאיר בנים רכים ותמימים במעשיהם, אז אפילו במיתתו יפרח ונחשב לו כאלו הוא חי. עוד רמז בכתוב הנ"ל על פי קושיית חז"ל איך במקום אחד נאמר כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לא נקרא תלמיד חכם, ובמקום אחר אמרו כל תלמיד חכם שאינו מעביר על מדותיו לא נקרא תלמיד חכם? ופירשו הכוונה היא, שהכלהוא לפי המקום שעומד בו האדם, דלפעמים צריך להיות נח וסבלן ולפעמים להיפך, וזהו צדיק כתמר יפרח שהצדיקצריך להיות בו שני דברים הפכיים, פעמים יהיה כתמר שהוא רך ומתוק ולפעמים כארז בלבנון להיות נוקם ונוטר כנחש, עכ"ד נר"ו. ומדבריו למדתי לרמוז בתיבת יפרח שהיא אותיות רף חי, שכל ימי חיי האדם צריך להיות רפה ועניו.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:    a0527145147@gmail.com‏

אלו הם חיבוריו.

1 – קירית ארבע – ביאור על הזוהר. לו מקרא רבנו " חיבורי הגדול ". נקרא כך כיוון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות : האר"י הקדוש ז"ל זלה"ה כבוד הרב רבי חיים ויטאל נר"ו, כבוד הרב אברהם גלנטי זלה"ה, כבוד הרב משה קורדובירו זלה"ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות " שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת"ל.

הספר חולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם הוא סםר בפני עצמו : אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ"ק = שע"ח. 1618.

אור הלבנה, תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר. וטעם שמו, כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך האישון חושך הטעויות. ואל יחשוב אדם שיש בספר זה שום הגהה מסברא חס ושלום, אל מספרי כתבי ידי המדויקים. וכמו שהגדירו החידא : " הגהות על ספא הזוהר מהרש"ל לש"ס.

אור החמה להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם, להבדיל מהחלק השלילי – אור הגנוז.

אחר כתיבת הספר, שנת שע"ח, התפלל המחבר : " וה' יעזור לי לגמור את המצווה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלוקי כבור הרב גלנטי זלה"ה. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר  " ירח יקר " מהרא"ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו " זהרי חמה ", וכך כתב בהקדמתו : " קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל.

אך לא אסתייעא מילתא, ו " זהרי חמה " לא צורף לכתב היד של " אור החמה " אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת"י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ"א, בעיוד ש " אור החמה נדפס בירושלים, תרל"ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו"ר משינאווה, הגאון רבי יחזקאל שרגא הלברשטאס, שגם מצא את ז"ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ו " אור החמה עם שהרי חמה לפ"ק – תרנ"ו.

ד"צ מהדורה זו, ב"ב תשל"ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר " קירית ארבע " כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוהר הקדוש בפרשת " ואתה תחזה ", המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם " מחזה אברהם " תחילת בשנת תר"מ, כחוברת נפרדת ואחר כך במהגורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל"ד ד"צ מהדורת ירושלים.

" אור הגנוז " הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, שלאו כל מוחא סביל דל. כנראה שחובר על פי כתבי הרב חייפ ויטאל שהיו בידי רבנו.

ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד"א כותב : " כל הספרים הנזכרים הנם בידי כתב ידי חוץ מאור הגנוז שנגנז ", ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקר על שם סופו.

 2 – " חסד לאברהם " דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים על פי כתב יד וספרי הרמ"ק וגורי האר"י ז"ל. בכמה כתבי יד באה בסוף הספר חתימה זו : " והייתה שהלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד', כ"ה יום לחודש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ"ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב"ב – שע"ט.

ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבנו, הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמסטרדם בשנת תמ"ה. כבר החיד"א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שיבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, על פי כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו, החיד"א.

3 – " בעלי ברית אברם " ביאורים על בתנ"ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים כבוד הרב חיים ויטאל, מ"ש בשם האר"י ז"ל הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כבוד הרב סולימאן וחנא זלה"ה, מגורי האר"י ז"ל.

נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה – ש"פ. כתיבתו החלה בראש חודש חשון ונסתיימה בראש חודש טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבנו עד החיד"א, וכל אחד הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות  בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת " זה השער לה' " – תרכ"ב, ומאז בכמה מהדורות נוספות.

4 – " מעשה חושב " קיצור כוונת המצוות מהאר"י ז"ל. מליקוטי הגדול בדורו כבוד הרב חיים ויטאל. רבנו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כתב יד אוטוגרף על ספר זה נמצא בפריה הלאומית בירושלים ומספרו 8-5493.

וזה לשון רבי אברהם הלוי אב בית דין במצרים וגלילותיה, בספרו " גנת ורדים ". ואזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל, ספר מעשה חושב, שכלל בדברים קצרים עניינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…..

מתוך הגהותיו של החיד"א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך " מעשה חושב ". מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו.

5 – " כנף רננים " קיצור כוונת התפילות מהאר"י ז"ל, כולל, כנפי שחר – לתפילת שחרית, כנפי יונה – מנחה וערבית, כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.

חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן לכבוד למהר"א אחפנדרי כתב שבתפילת " עלינו לשבח " יש לומר ועל כן נקוה, בואו : וכן ראיתי בספר כנף רננים לכבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה שכתב כן.

וכתב עליו החיד"א ב " ברכי יוסף " וישנו בידי מכתיבת הקדוש הרב מ"ז זלה"ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה.

במקובל רבי אבקהם חזקוניט, בספרו " זאת חוקת התורה ", מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחס רממנו כמה עניינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא חלק ב' ממנו.

6 – " הגהות על הרמב"ם " רבנו הגיה את ספר הרמב"ם שהיה ברשותו, וכנראה שהגיהם על פי ספרי הרמב"ם כתב יד. הרב י. ל. פישמן, כותב שבספריתו רמב"ם דפוס ונציה ש"י, שכל הגליונות מלאים הגהות בכתב יד ספרדי. ויש לו ראיות מוכיחות שאלו הן ההגהות של רבי אברהם אזולאי

7 – הגהות על הלבוש " ספרי הלבוש שהיו בידי רבנו מלאים הגהות בכתב יד. בחא"ח סימן ש' וסימן תקס"ח הוא מזכיר את ספרו " חסד לאברהם ,. כלל כתבי רבנו, עבר גם ספר זה לידי החיד"א, שכתב על שער הספר :

" לבוש מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו כבוד הרב אברהם אזולאי זצ"ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והמך רואה. זאת הייתה חי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.

החיד"א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו " ברכי יוסף ". מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו " ארץ החיים " עתה נמצא עותק זה, ההגהות, בספריית " מוסד הרב קוק ".

8 – חיבורים נוספים המקובל מהר"ר יעקב צמח, בהקדמת " קול ברמה " כותב שרבנו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר " השושנה " על ספר בראשית, " המשכילים " על ספר שמות, ו " העמק שאלה " על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.

בספר מקד משלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבנו. הנכון הוא שהן ביאורו של רבי אברהם אזולאי ממראכש, תלמיד רבי יצחק דלויה.

אהבה בתענוגים רבנו קרא לספרו  " אהבה בתענוגים ", כפי שיווכח בהקמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל " פאת השולחן " :

" גם מצאתי דאתי לידי ספר כתב יד מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי"ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה ".

עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב : " בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אבה בתענוגים ". לפי זה הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים.

למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות – מהחיד"א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם יש מקום להסתפק אם " בית פרעה " הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במניין הסדרים, ו " בית פרעה " – שערו של החלק השלישי.

חיבור זה כתב קבנו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר : " והיה התחלתו בסדר וה' ברך את אברהם בכל, משנת יהי שלום בחילך לפ"ג – ת"א, כיוון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם.

החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבנו, מטרת פירושו על המשניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבחאת פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל : " פירוש המשנה וכלל בפירושו רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר " אלא העניין..פשוט שאין צריך פירוש. חסרון זה בא למלא " אהבה בתענוגים ".

תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבנו פירוש בעל התוספות יום טוב וכשראהו אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבנו למשנה אינו בבחינת משנה שאינה צריכה.

הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי"ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל.

רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (השל"ט 1579 – ו' אלול התי"ד 1654) – (מכונה "התוספות יום-טוב", "התוספות יו"ט" או "התוי"ט") מגדולי חכמי אשכנז ופולין, רב ומחבר. ומגדולי פרשני המשנה, בעל פירוש "תוספות יום טוב" על המשנה אשר על שמו הוא מכונה.

ב " אהבה בתענוגים " מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעת להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז"ל, רש"י, תוספות הר"ן, הנמו"י ושאר המפרשים, ולעתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב"ם, הטור והב"י, הכל אם במידה שתורמים הם להבנת המשנה.

מהקדמת רבנו עולה שלא נתכוון לחדש, כי אם לפרש המשנה על פי הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית מדרש בלט חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קשויותיהם שהשאירו בצ"ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים.

בדייקנות מרובה למד רבנו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוקבלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. שהערות צויינו הראשונים שרבנו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבנו.

יש לציין שעל אף גדולתו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קיבל על עצמו בראשית כתיבת הספר : " יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה "

מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל " אבהבה בתענוגים " הייתה להם עדנה. המיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סלימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי " התנא מצפת ".

רבי סלימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מלמידיו המובהקים של האר"י הקדוש ז"ל, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ומפורסם הוא לעיני כל ישראל החכמה ובענווה יתירה ובחסידות מופלאה.

הוא הסכים על הספר " באר שבע " יחד עם רבי מסעוד אזולאי ( אף הוא מפאס ועלה לארץ ישראל בשנת שמ"ב ) ועיין שם שכתב עליו : " הרב הגדול ראש המדברים, כל רז לא אניס ליה כבטר הרב סלמאן אוחנה :.

רבנו מביא רבים מחידושיו גל ב " בעלי ברית אברם " ושם בהקדמתו, גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כבוד הרב סלימאן וחנה זלה"ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנם ומבנות.

רבי יהוסף, אשר רבנו מביא מחידושיו היה בן לאחת המשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופ-תו, והיה לחתנו של מו"ה אהרן, אב בית דין פראג ואחר כך אבד"ק פוזנא ומדינת פולניה.

בשנת שי"ט עבר הר"ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, ויש אומרים נקרא " אשכנזי ". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר"י הקדוש ז"ל היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שבת קודש, והיה חוזר עמו המשניות ע"פ.

מפעלו הגדול של הר"ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה על פי דפוסים וכתבי יד, וביניהם כתב יד בן תת"פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר"ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשרדו בפירוש " מלאכת שלמה ", לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבנו.

את הגהותיו של הר"ר יהוסף מביא רבנו תמידין כסדרן, לעתים כמה פעמים בפרק. אם באותו עניין מובאת הגהה של הר"ר יהוסף גם במלאכ"ש, יהיו הן, בדרך כלל, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו צביא רבנו בסוך מסכת ב"ק קובץ " חידושי רמא מהחכם כמהר"ר יוסף אשכנזי זלה"ה. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר"ר יהוסף, ואיידי דזוטר אירכס.

מעמד האשה.

11 – על מעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודית במזרח התיכון ובמגרב.

מקובל להניח, כי בת ישראל, שחיתה בארצות האסלאם, הייתה סגורה בביתה, עוסקת במשק הבית בלבד, וחסרת כל ידיעה בתורה ובחכמה. אולם המקורות מן הספרות הרבנית, וממצאי הגניזה, חושפים תמונה שונה.

בדיון זה עלינו להבחין בשני מישורים, בין המישור העממי ובין המקרם החריגים שאינם מלמדים על הכלל.

החל במאה הי"ב יש מקורות המספרים על בנות הלומדות ומלמדות אף בחורים, ועוסקות במקצועות הנחשבים גבריים ומחייבים השכלה, נמנה אחדים.

בעשור השני של המאה הי"ב מופיעה נערה בבגדאד, בתו של רופא יהודי המרבה בצום, בתפילה ובצדקה. היא סירבה להינשא מחשש שהנישואין יטרידוה ממעשי חסידותה. היא עוררה תסיסה משיחית שהדיה הגיעו גם לשלטונות. הייתה זאת כנראה בת יחידה שספגה אווירת חסידות בבית אביה, והייתה בעלת רמה דתית ובעלת תרבות יוצאת דופן.

אמו של הרופא שמואל בן יהודה המערבי, בן המאה הי"ב, ילידת בצרה שבעיראק,היא " אחת משלוש אחיות שהעמיקו בחכמת התורה והיו רגילות לכתוב עברית ". גם במקרה זה מדובר בבנותיו שלא היה מפשוטי העם, בוודאי היו לו רק בנות אותם חינך לידיעת התורה.

דרגה לימודית גבוהה יותר עשויה הייתה להיות לבתו של ראש ישיבה. פתחיה מרגנשבורג,( בגרמניה )  שביקר בבגדאד בשנות השמונים של המאה הי"ב, מספר על הגאון שמואל בן עלי, שאין לו בנים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקריאה ובתלמוד והיא מלמדת הקריאה לבחורים, והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד התלמידים בחוץ למטה ואין רואין אותה.

הראייה שידיעת התורה אצל נשי עיראק בתקופת הגאונים, לא הייתה נחלת המונים, נמצאת בתשובתו של רבי שרירא, למעשה כדלקמן : אם לילד בן שש נפטרה. נתגלע ויכוח בין האב, שביקש לגדל את ילדו, לבין חמותו, שדרשה לגדלו בביתה. הגאון משיב שהילד ישאר אצל אביו ונימוקו – " כי מה ידעו הנשים בתלמוד תורה ובלימוד אומנות שילמדו את בנותיהן.

גם במאות הי"ז – י"ח היו בעיראק ובכורדיסטאן מספר נשים, שהיו יודעות תורה ברמה בלתי רגילה. אחת מהן, דמות נערצת על ידי יהודי כורדיסטאן, שהצטיינה בחכמתה ובחסידותה, ידעה תנ"ך ותלמוד וחיברה פיוטים, ועמדה בראש ישיבה. הלא היא אסתר בת רבי שמואל בראזאני, אשתו של רבי יעקב בן יהודה מזרחי, שהיה רב של קהילות עמאדיה במאה הי"ז. היא לימדה בחורים בישיבת בעלה, ולאחר פטירתו ניהלה את הישיבה, עד שבנה שמואל גדל. בראש אגרת לקהילת עמאדיה היא פונה שיעזרו לה לביסוס הישיבה ומתארת בצורה פיוטית את פעילותה.

תכנתי עמודי ארץ / אז אציב דינים בפלילַי

גם סגרתי הנפרצות / מדרש ותפילה בגלילַי

לא אל הודי או תועלתי / היא בִּכְיָתי או תוּללי

גם לא אל צורך ביתי או / אל מלבושי ומאכלי

אך אל קיום המדרשות / שלא יפוץ מני חילי

חילים אגַבר אל תורה / על זאת מתני מלאו חלחלי.

באגרת באים פרטים אוטוביוגרפיים, ונצטט כמה שורות.

שאני נשארתי מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת. ולנדה ולתפילה וכיוצא…ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל הייתי, מאן מלכי רבנן, בין ברכי חכמים גדלתי, מעוגנת לאבי ז"ל הייתי, שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

בעוונות הרבים לא היו לו בנים כי אם בנות וגם כן השביע את בן זוגי ז"ל, לבלתי עשות בי מלאכה וכן עשה כאשר ציווהו ומתחילה הרב ז"ל היה טרוד בעיונו ולא היה לו פנאי ללמד תלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו, עתה בעוונות הרבים הלך הוא למנוחות ועזב אותי והילדים.

אישה זו היא בתו של חכם בנגלה ובנסתר, שהתחנכה באווירה ספוגת תורה. היא דמות חריגה, שאינה מאפיינת את רמתן הממוצעת של בנות ישראל. העובדה שאביה השביע את בן זוגה לבל תעשה מלאכה בבית, מלמדת שרוב הנשים עסקו במלאכות הבית, ולא בתורה.