אלי פילו
חיבוריו של רבי אברהם בן רבי מרדכי אזולאי מפאס
״אור הגנוז״ הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, דלאו כל מוחא סביל דא. כנראה שחובר ע״פ כתבי מהר״ר חיים ויטאל שהיו בידי רבינו ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד״א כותב: ״כל הספרים הנזכרים הנם בידי כת״י חוץ מאור הגנוז שנגנז״, ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקרא ע״ש סופו.
ב] ״חסד לאברהם״ דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים ע״פ כת״י וספרי הרמ״ק וגורי האר״י. בכמה כת״י באה בסוף הספר חתימה זו: ״והיתה השלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד׳, כ״ה יום לחדש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ״ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב״ב״.
ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבינו. הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמשטרדם בשנת תמ״ה. כבר החיד״א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, ע״פ כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו החיד״אי.
ג] ״בעלי ברית אברם״ ביאורים על התנ״ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים מכמהר״ר חיים ויטאל, מ״ש בשם האר״י הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כמוהר״ר סולימאן וחנא ( אוחנה – )זלה״ה, מגורי האר״י.
נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה [ה״א שפ]. כתיבתו החלה בר״ח חשון ונסתיימה בר״ח טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבינו עד החיד״א, וכ״א הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת ״זה השעו לה׳״ [=תרכב] ומאז בכמה מהדורות נוספות.
ד] מעשה חושב״ קיצור כוונת המצוות מהאר״י. מליקוטי הגדול בדורו כמה״ר חיים ויטאל. רבינו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כ״י אוטוגרף של ספר זה נמצא בספריה הלאומית בירושלים ומספרו 5493 *8.
וזה לשון רבי אברהם הלוי, אב״ד במצרים וגלילותיה, בספרו ״גנת ורדים״: ואחזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כמה״ר אברהם אזולאי ז״ל, ספר מעשה חושב. שכלל בדברים קצרים ענינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…
מתוך הנהגותיו של החיד״א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך ״מעשה חושב״. מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו
ה] ״כנף מנים״ קיצור כוונת התפילות מהאר״י. כולל: כנפי שחר – לתפילת שחרית; כנפי יונה – מנחה וערבית; כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.
חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן למהר״א אלפנדרי כתב שבתפילת ״עלינו לשבח״ יש לומר ועל כן נקוה, בואו; ״וכן ראיתי בספר כנף רננים למהר״א אזולאי זלה״ה שכתב כן״ וכתב עליו החיד״א ב״ברכי יוסף״: ״וישנו ביד מכתיבת יד הקדש הרב מ״ז זלה״ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה״.
המקובל רבי אברהם חזקוני, בספרו ׳׳זאת חוקת התורה״, מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחסר ממנו כמה ענינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא ח״ב ממנוי.
ו] ״הגהות על הרמב״ם״ רבינו הגיה את ספר הרמב״ם שהיה
ברשותו, וכנראה שהגיהם ע״פ ספרי הומב׳׳ם כת׳׳י.
ז] ״הגהות על הלבוש״ ספרי הלבוש שהיו ביד רבינו מלאים הגהות בכת״י. בחא״ח סימן ש׳ וסימן תקס״ח הוא מזכיר את ספרו ״חסד לאברהם״. ככל כתבי רבינו, עבר גם ספר זה ליד החיד׳׳א, שכתב על שער הספר: ״לבושי מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו מהר״א אזולאי זצ״ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והנך רואה. זאת היתה לי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״\.
החיד״א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו ״ברכי יוסף״. מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו ״ארץ החיים״. עתה נמצא עותק זה, עם ההגהות, בספרית ״מוסד הרב קוק״. [א״ה: ההגהות על הלבוש נדפסו בתוך ספרי הלבוש בשנת תש״ס מתוך כ״י על ידי הוצאת "זכרון אהרן״ ירושלים].
ח] ״חיבורים נוספים״ המקובל מהר״ר יעקב צמח, בהקדמת ״קול ברמה״ כותב שרבינו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר ״השושנה״ על ספר בראשית, ״המשכילים״ על ספר שמות, ו״העמק שאלה״ על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.
בספר מקדש מלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבינו. הנכון הוא שהן ביאוריו של רבי אברהם אזולאי ממרכי״ש, תלמיד רבי יצחק בן לויה.
מקובלי דרעה-רחל אליאור
דרכו של עורך פירוש התפילות היא לציין את מקורותיו, ככל שידיעותיו מגיעות, הואיל והוא נזקק לאסמכתאות במסורות השונות בקביעת השתלשלות המנהגים ובפירוש דיני התפילה וזיקתם למסורת הקבלית.
לבד ממקורות קדומים ומסורות הלכתיות וקבליות מספרד ומפרובנס, מביא המחבר פעמים מספר מחברים בני תקופתו : " ספר המוסר " ליהודה כלץ ו " שולחן ערוך " לרבי יוסף קארו, אם כי אין זה מן הנמנע שאלה הן אינטרפולאציות מאורחות או תוספות מעתיקים.
כתב היד הוא למעשה אנתולוגיה של מקורות קבליים והלכיים מן המאה ה-13 ואילך, שמשובצים בו המנהגים הרוחניים בדרעה ובארצות המערב, תוך ציון התאמתם למנהגים המצויים בספרי קבלה שונים . מסורות משם מקובלי המאות ה-13 וה-14, חלקן אנונימיות, מעורבות עם מסורות מבני תקופתו של המחבר.
חשיבותו של כתב יד ששון 921 היא בכך, שלצדן של מסורות ההלכה והקבלה הספרדיות והפרובנסליות בנות המאה ה-13 וה-14, הוסיף המחבר מסורות ושמועות מפי מקובלי דרעה בני המאות ה-15 וה-16, הוא מונה בדבריו בהקשר עם מסורות דרעא את, אברהם בן מוחא, יוסף בן שלמה הגלילי, לוי בן משה אבן ואליד, יוסף בן חניה, ויוסף בן יום טוב מסביליה, שדר בפאס.
נוסח הבאת דבריהם ועדויות חופפות ומקבילות מניח מקום לקבוע את קשריהם עם דרעה במאה ה-15 וה-16, בבירור זהותם וזיקתם לדרעא אעסוק להלן :
בפירוש התפילות מובאות כמה עדויות שמיעה מפי אומריהם, ונוסח עריכת הדברים מניח מקום לסברה שהשומע והרושם הוא המחבר העורך, ולא המעתיק. בדף רלט נאמר " עד כאן פירוש קצר קצרתיו מפירוש ארוך שמעתיו מפי רב יוסף ברבי יום טוב ז"ל אשבילי דר בפאס כשבא אצלנו לדרעה בכפר תינזולין ( כפר בעמק הדרעא ) בעניין קטרוג הלבנה.– רבי יוסף ברבי יום טוב אשבילי – אפשר ששמו מעיד על היותו צאצא למשפחת הריטב"א שחי בספרד עד ראשית המאה ה-14, אם כי לא ידוע לנו על ענף ממשפחתו במגרב.
במקום אחר בכתב היד, בתיאור מנהגי קבלת שבת ומשמועתם הקבלית ובסיכום המסורות השונות בדבר חיוב ושלילת התחלת " תפילת ליל שבת בקדיש כמו שעושין בלילי ימות החול " כתב המחבר :
וכן ראיתי כמה חכמים גדולים בחכמה ובשנים אין מתחילין כי אם בכרו וכן בעניין הקדיש היינו אומרין שבת נקדש קודם ויכלו וכן אומרין קצת בני אדם שבת נקדש יום הששי ויכלו השמים וכו…וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קיבל מהרב יוסף בן שלמה הגלילי וגם כן כתוב כך בזוהר ובספרי המקובלים ושמעתי ממנו כי כך קיבל מהחכם הזה הנכר שקיבל מרבו שאין מתחילין בתפילת ליל השבת בקדיש.
נראה כי רבי יוסף בן יום טוב אשבילי ורבי אברהם בן מוחא היו בני תקופתו של מחבר כתב היד ששון 921, שכן מנוסח הדברים עולה, כי מחבר פירוש התפילות שמע בעצמו דברים מפי רבי יוסף בן יום טוב אשבילי בדרעא ומפי רבי אברהם בן מוחא וכי יוסף בן שלמה הגלילי היה אף הוא בן זמנם.
היות יוסף בן שלמה הגלילי ואברהם בן מוחא בני תקופה אחת והשתייכותם לחוג שעסק בנוסחם הקבלי של המנהגים עולה גם ממסורת המובאת משמם בכתב יד ניו יורק 1805 " כתב בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעא ז"ל ורז"ל, שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד ואין מניחין תפלה של ראש והשיב לו.
כתב היד ששון 919 הוא אנתולוגיה מקיפה של ספרות קבלית, הדומה באופיה לקבצים הקבליים שנכתבו בצפון המגרב במאה ה-16. כגון " " ספר אבני זכרון " לרבי אברהם אדרוטיאל. " צפנת פענח לרבי יוסף אלאלשקר ו " מנחה חדשה " לרבי יעקב איפרגאן.
אנתולוגיה זו כוללת חומר קבלי, שמוצאו מספרד מן המאות ה- 13 וה-14, בצד חומר צפון אפריקאי מן המאות ה-15 וה-16 בחיבור זה נזכר רבי יוסף בן רבי שלמה הגלילי ובכמה מקומות מובאות מסורות משמו.
בכתב יד כלולות מובאות, מ" גינות ביתן ", מקבלת יוסף בן שלמה מדרעא, מדברי רב י סבע, מקבלת מרדכי בן דוד הסבעוני .
AOURIOUR-ARAGONEZ-ARAJEL
AOURIOUR
Nom patronymique d'origine berbère au sens difficile à préciser. Le nom ne figure pas sur la liste de Toledano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom tres peu repandu, porté uniquement dans les communautés berbérophones du sud du Maroc
RABBI ABRAHAM:
Saint enterré sur une colline appelee Moualin Dar, près de Settat dans la province de Casablanca et dont la tombe était un lieu de pelerinage très populaire. Selon la tradition, il serait venu au Maroc de Terre Sainte, et enterré près de ses disciples. Issakhar Ben Ami rapporte que le Conseil des Communautés pèlerins. Israélites du Maroc, avec le soutien des autorités dans le cadre de leur politique d'ouverture envers les originaires du Maroc installés à l'étranger, organisa en 1981 une grade Hiloula, investissant des sommes considérables dans l'aménagement d'une salle de prieres et de chambres pour les pelerins.
Le pelerinage a repris des lors avec un grand concours de peuple en raison de la proximite de Casablanca. Egalement venere par les Musulmans qui l'appellent Sidi Brahim
ARAGONEZ
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique d'Aragon, l'habitant de l'Aragon, province au nord-est de l'Espagne qui abrita au Moyen Age de très importantes communautés juives, connues pour leur grande érudition et leur piété. Après l'expulsion d'Espagne, on retrouve les porteurs de ce patronyme particulièrement à Salonique, où ils fondèrent leur propre synagogue, la synagogue d'Aragon. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque dans le pays, en particulier à Tétouan et Meknès. Dans son livre "Nahalt Abot", rabbi Yossef Messas rapporte l'histoire édifiante d'un membre de cette famille à Meknès, qui prédit au sultan une grande victoire sur les tribus berbères rebelles des environs en se basant sur la paracha, la péricope de la semaine, "ki tètsè": "Quand tu sortiras en guerre contre tes ennemis, que l'Eternel, ton Dieu, les livrera en ton pouvoir, et que tu feras des prisonniers .." (Deutéronome, 21, 10). Le nom avait disparu par émigration de Meknès vers la Terre Sainte, au cours du XIXème siècle. Au XXème siècle, nom devenu extrêmement rare, porté dans le nord du Maroc (Tétouan, Larache).
ARAJEL
Nom patronymique arabe dont le sens est simplement "l'homme" et au figuré "celui sur qui on peut compter". Le nom est attesté en Espagne au XVème siècle et au Maroc à partir du XVIème siècle. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porté dans une seule ville du Maroc: Sefrou.
- MOSES: Célèbre rabbin, né à Guadalajara, en Espagne. Traducteur de la Bible en castillan à la fin du XVème siècle. Au moment de l'expulsion de 1492, il préféra quitter l'Espagne pour Fès, laissant derrière lui d'immenses propriétés. Ses descendants se sont ensuite installés dans la petite ville toute proche de Fès, Sefrou, dans laquelle la population juive était, cas exceptionnel, plus nombreuse que la population musulmane, avec laquelle ellle entretenait généralement des rapports d'une grande cordialité.
- DAVID: Le premier rabbin connu de la communauté de Sefrou, formée essentiellement d'originaires de Fès et du Tafilalet, mort vers 1629. Auteur de commentaires sur le midrach raba du Talmud, encore manuscrit. Son fils Itshak, fut également rabbin à Sefrou, avant de monter terminer ses jours en Terre Sainte, à Safed. Il était plus connu sous le surnom de "ould elhakham", le fils du rabbin, signe de la grande réputation de son père.
קשרי העיר פאס עם גאוני בבל
קשרים עם גאוני בבל
גם בגלותם עמדו חכמי פאס בקשר עם גאוני בבל והריצו להם שאלות. על המצוקה שבה נמצאו הגולים ניתן להסיק ממכתבו של הגאון שמואל בן חופני מסורא למגורשים: ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו… ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו רעל הרג בני עמנו., הוא מכנה אותם ׳הקהלה המהוללת… עדת אלקינו… החונה במדינה הגדולה מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה המנדדים שנה מעיניהם לדרוש תורת ה'., הגולים נעזרו על ידי יהודי קירואן (בתוניסיה), כפי שניתן ללמוד משיר תהילה לר' יהודה בן יוסף, שדאג להם.
כשמונה שנים לאחר מכן עדיין היו שם הגולים, ובאותה עת נשלחו להם אגרות בתשובות לשאלותיהם, נוסף לזו של שמואל בן חופני הנ״ל, גם מרי שרירא ובנו ר׳ האי, בהיותו עדיין ׳דיינא דבבא,. ר׳ שרירא גאון כתב להם בשנת 986, ופתח תשובתו בלשון זו: ׳אלו שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים… לכל רבנא ותלמידיהון…׳ תשובה אחרת נכתבה בשנת 1004.
רב האי גאון ביקש כתובות של חכמים שגרים בקהילות שונות, ביניהן במרוקו, כדי שישלחו תרומות לנציג ישיבתו בקירואן, שיעביר אותן לבגדאד. לפי ממצא מהגניזה, שני אחים מלומדים בפאס שלחו את שאלותיהם לראשי הישיבות בבגדאד סביב שנת 1000.
מרכז רוחני: מהמאה התשיעית ואילך הפכה פאס היהודית למרכז תורני ללימוד המקרא, הלשון העברית, הפיוט והתורה שבעל־פה. החכמים הידועים ביותר היו אלה: דוד בן אברהם אלפאסי, קראי שחי בסוף המאה התשיעית ותחילת העשירית, שחיבר מילון עברי־ערבי למקרא; דונש (בשמו הברברי, ובעברית: אדונים) בן לבראט הלוי(920־990), שכתב שירים והיה לו מגע עם מנחם בן סרוק; ר׳ יהודה בן חיוג׳(945־1000?), מראשי המדקדקים, שכמו דונש עבר גם הוא מפאס לקורדובה. הוא קבע את הכלל, שרוב שורשי המלים בעברית הם בני שלוש אותיות. חיבורו הועתק על ידי אברהם אבן עזרא. חכם מפאס בשם ר׳ שלמה בן יהודה עלה לארץ־ישראל וכיהן החל ב־1025 בתור אב בית דין, ולאחר מכן בתור גאון וראש ישיבת ארץ־ישראל, עד פטירתו ב־1051.
שבט ברברי מבני איפראן כבש את פאס בשנת 1033. העיר נבזזה, ובכללה בתי היהודים, נשותיהם נשבו, וגברים יהודים רבים, בין 5,000 ל־6,000, נרצחו (המספרים אולי מופרזים). אבל היהודים שיקמו את חייהם, ובמחצית המאה ה־11 כתב הגיאוגרף בכרי שיש בפאס יהודים יותר מאשר בכל מקום אחר במגרב. כך נוצר הפתגם יפאס בילאד בלא נאס׳(יפאס עיר ללא אנשים׳), קרי: ללא מוסלמים.
בין החכמים בלט ר׳ יצחק אלפאסי, יליד קלעת בני חמאד, כנראה ב־1013, שאת חוכמתו קנה בפאם, ונאלץ לעזוב אותה ב־1088 בגלל מלשינות. הוא עבר לקורדובה ולאחר מכן ללוסינה. הוא כתב ׳תלמוד קטן׳ ובו סיכם את הדיון התלמודי הלכה למעשה, ללא הדיונים בסוגיות, וכן חיבר תשובות. גדול תלמידיו היה ר׳ יוסף הלוי אבן מיגאש, שהיה רבו של ר׳ מימון הדיין, אביו של הרמב״ם.
מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת ? דורון חכימי
בסורה השולחן הערוך פסוק 99 כתוב, מצטט : 
אללאה קבע את הכעבה כבית קדוש עבור בני האדם וקבע לכם את החודש הקדוש ואת הקורבנות על קישוטיהם….ציטוט חלקי….
جَعَلَ اللّهُ الْكَعْبَةَ الْبَيْتَ الْحَرَامَ قِيَامًا لِّلنَّاسِ وَالشَّهْرَ الْحَرَامَ وَالْهَدْيَ وَالْقَلاَئِدَ ذَلِكَ لِتَعْلَمُواْ أَنَّ اللّهَ يَعْلَمُ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الأَرْضِ وَأَنَّ اللّهَ بِكُلِّ شَيْءٍ عَلِيمٌ 97
אלוהים עשה לאנשים, למען קיומם, את הכַּעְבָּה הבית הקדוש, ואת החודש הקדוש, ואת בהמות הזבח הזֵרים. זאת למען תדעו כי יודע אלוהים את אשר בשמים ובארץ, וכי אלוהים יודע כל דבר.
החודש הקדוש : שנאסרו בו שפיכות הדמים והציד. ר' סורה 2, פסור 194.
זֵרים : או כל דבר אחר, כגון סנדל ישן, שנתלן על צוואר בהמות הזבח לציון היותם קדוש לאלוהים. גם עולי הרגל נהגו לתלות על צווארם זרים מעין אלה ( בין השאר עשויים שער גמלים, לאות היותם במצב התקדשות לאלוהים.
הבית הקדוש : מקדש הכעבה אשר במכה
כפי שנכתב לפנים ה״כעבה״ נבנתה על ידי מנדב הקדוש וקוצאי אבות שבט קורייש כמשכן לאלילי הפגנים ושימשה במשך דורות כמקום לתפילה ולסגידה בכל טקסי העלייה לרגל לפני עלות האיסלאם.
- איך מקום קדוש לעובדי אלילים הופך לפתע פתאום למקום קדוש למוסלמים?
- לא די שהפכו את משכן האלילים למקום קדוש אלא שאימצו באדיקות גם את מנהגי הפגנים כגון, ״טקס הטואף״.
- הייתכן שאללה קבע שכעבה משכן האלילים הנו קדוש למוסלמים?
- הייתכן שאללה הורה לאמץ ולשלב באיסלאם את טקסי הפולחן של עובדי האלילים?
לא אללה הורה אלא מוחמד לבדו שעד רגעי חייו האחרונים היה נאמן לטקסים של עובדי האלילים ולראיה אין להתעלם מעלייה לרגל שערך בשנת 629 עם חלק מצבאו לקיום מצוות החאג׳ במכה.
בסורה המקנה- מספר 6 פסוק 147-148 כתוב, מצטט :
על אלה שהתייהדו אסרנו בתור עונש לאכול בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה ומבשר הבקר והצאן אסרנו עליהם את החלב שלהם.
ציטוט חלקי
יש להדגיש ביתר שאת שאיסור אכילת בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה איננו מתואר בתורת היהודים כעונש אלא נימנה בין המצוות והחוקים המגינים על הבריאות ועל טהרת הנפש של המאמינים מפני טומאה.
ראה בספר ויקרא פרק יא פסוקים א – ד, מצטט:
וידבר יהווה אל משה ואל אהרון לאמור אליהם: דברו אל בני ישראל לאמור זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו.
סוף ציטוט
- מי שערך את בשורת המקנה בספר הקוראן התייהר יתר על המידה וניסה בדברי כזב להוליך שולל את המאמינים התמימים.
אין להגדיר את הבורות ואת דברי הרמייה שנאחזים בהם עורכי הקוראן כדי להשחיר את פני היהודים.
בפסוק 136 בספר הקוראן בסורת המקנה – מספר 6 – כתוב, מצטט : הכופרים מפרישים חלק מהיבול והמיקנה שהעניק להם כאילו למען אללה ומכריזים : זה לאללה וזה לשותפינו האלילים אכן מה שמנופרש לשותפיהם לא יגיע לאללה ומה שמופרש למען אללאה גם הוא לא יגיע לאללה אלא אל משרתי האלילים ושותיפהם…סוף ציטוט
זוהי כפירה ברצון האל ועזות מצח מצד עורכי הקוראן אשר העזו בכסילותם לכנות את עם הספר בשמות גנאי ככופרים וכשותפי אלילים ומעל לכל כמשרתי אלילים לפני שהבינו נכונה את משמעות הפסוק התנכי.
על פי תורת ישראל חובה להפריש ״מעשר״ דהיינו עשרה אחוז מכל יבול השדה והצאן לשבט לוי ולכוהנים אשר שירתו בבית המקדש כפי שכתוב בספר המדבר פרק יח׳ פסוק כא, מצטט:
ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אוהל מועד לשאת חטא למות, ועבד הלוי הוא את עבודת אוהל מועד והם ישאו עוונם חוקת עולם לדורותיכם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליהוה תרומה נתתי ללויים לנחלה. סוף ציטוט
♦ ראה מה גדולים הבורות וחוסר ההבנה של עורכי הקוראן שלא הבינו נכונה את מטרתו האמיתית של הפסוק ופירשו בטעות את המעשר כשוחד.
ספר הקוראן איננו ראוי להיקרא ספר קדוש כי עורכיו ניסו לרוב לשדל את המאמינים באיסלאם לשנוא את היהודים באמתלות שונות על לא עוול בכפם.
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשות
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשות
גם בימי סלימאן השני המכונה " החסיד " 1792 – 1822 נגזרו על ידו גזרות על בתי כנסת חדשים שדינם שריפה. במכנאס נשרפו בשנת התקע"א – 1811, שלושה בתי כנסת, ארבעה ספרי תורה וספרי קודש.
באישורו של הסולטאן פקד מושל טנג'יר בשנת 1820 כי בית הכנסת בטנג'יר ייהרס. לאחר כשנתיים בעת ביקורו של הסולטאם עבד אלרחמאן השני – 1822 – 1859 בעיר ניתנה על ידו רשות לשקם שני בתי כנסת, בעקבות בקשתו של יהודה בן עוליל, יהודי שמילא תפקידים דיפלומטיים בשליחותם של סולטאן זה וקודמו ובין השאר כיהן בתור קונסול אוסטריה במרוקו, וקונסול מרוקו בג'יברלטר.
בימיו של הסולטאן אלחסן הראשון שלט בשנים 1873 – 1894 נפגעו בתי כנסת וספרי תורה. בית כנסת בשישואן חולל וספרי התורה נקרעו, כפי שדווח במאי 1889. פטירתו של הסולטאן הייתה קריטית לגורל היהודים, והזמן שבין גברא לגברא, נוצל לעתים כדי להתנכל ליהודים. כך אירע לאחר פטירתו של הסולטאן הנ״ל ביוני 1894. בתי הכנסת במראכש, בדמנאת, באמיזמיז ובמקומות אחרים בהרי האטלס חוללו או נהרסו. ספרי תורה וספרים חוללו או נמכרו ע״י השבטים בסביבה. ב-12 ביולי 1908 פנו יהודי וזאן(העיר הקדושה השוכנת מזרחית לפאס) לכי״ח בתלונה כי בית הכנסת נהרס, נוסף לשאר המצוקות מהן הם סובלים.
הרמת קול בתפילה: בשנת תקכ״ז(1767) אסר מושל צפרו את חכמי העיר על כי הרימו קולם בתפלתם.
תקיעת שופר: בעת הלוויתו של חכם בצפרו בשנת ת״ר (1840) תקעו בשופרות כמנהגם. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל. בתרנ״ח (1898) גזר המושל של העיר תאזה על איסור תקיעות בראש השנה. כיון שיהודים לא צייתו, התנפלו מוסלמים על המלאח ושדדוהו. בעיר וזאן נאסר על היהודים לתקוע בשופר בראש השנה ״ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצות תקיעת שופר״. כך כתבו ביולי 1908 לכי״ח.
על יהודי מארוקו הוטלה החובה של הענקת שירותים ועבודות לשלטונות, שהשתתפו בה גם נשים, שנאלצו לתפור מדים ואהלים לצבא ולכבס בגדים. נוסף לכך היו חייבים לבצע עבודות בזויות כמו ניקוי שירותים ציבוריים, פינוי נבלות הערופים של הנדונים למוות ומליחתם כדי שלא יירקבו. הוראות לביטול חובות אלה הוצאו ע״י סולטאנים. הסולטאן מוחמד ה-4 (שלט בשנים 1873-1859) כלל בפקודה המלכותית שנתן למשה מונטיפיורי ב־5 בפברואר 1864 סעיף האומר שאין לתבוע משום סוחר או אומן לעבוד בניגוד לרצונו. הוראה דומה ניתנה ב 14 בספטמבר 1884 ע״י יורשו הסולטאן אלחסן הראשון למושל דמנאת, בהקשר לאילוצם של יהודי המקום לעסוק בעבודות נקיון, סבלות, ומסירת בהמות עבודה לשירותו של המושל.
חיוב עבודה בשבתות ובחגים
מקורות שונים, וביניהם תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי שנדון בתוכנן, מעידים על פגיעות בשמירת השבת, והכוונה לכפיית יהודים- גברים ונשים לבצע עבודות לשלטונות בשבתות, וכן העברת יום השוק לשבת, כחלק מהתחרות הכלכלית, ביודעם שיהודים לא יצאו לשוק בשבתות.
לפי עדויות משנות השלשים של המאה ה-18 ואילך, היו יהודים ונשותיהם חייבים לבצע עבודות כפויות גם בשבתות.
המקור הראשון שמצאנו בנדון הוא בדברי רבי עמנואל מאנסאנו, הכותב כי בשנת תצ״ט
(1739) נאלצו נשים יהודיות בפאס לעשות מלאכה ״יום ולילה ושבת בכלל״. שמואל רומאנילי איש מנטובה שביקר במארוקו בין השנים 1787- 1790, בתקופת שלטונו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה, כותב כי היה עד לתופעה שמשרתי המלך סחבו תוך שימוש באלימות יהודים מבית הכנסת בעת תפילת השבת, וכן את נשותיהם כדי לבצע מלאכות לשלטון:
אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, ויעשו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, ויחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח. חית מרעים כאלה נקראת סוחאר״ה. היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה, וככבש יובל לטבוח, יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב.
גם במאה ה-19 נאלצו יהודים ויהודיות לעבוד בשבתות ובחגים, כפי שניתן ללמוד מדיווחים שהגיעו לכי״ח ול״אגודת אחים״ בלונדון, ומתעודות המצויות בארכיון משרד החוץ הבריטי. לפי תזכיר שהוגש לקהל טנג׳יר ב-25 באפריל 1864, תבע מושל מוגדור מנשים יהודיות לתפור שמלות למושל המקומי, כולל בימי חג. המושל לא נענה לבקשתן לדחות את המלאכה עד לאחר החג. ידיעה דומה על יהודי מראכש משנות הי-70, ובה נאמר שגם גברים חויבו לעבוד בימים המקודשים.
המקובל בלאראש……
כך קראו יושבי הגיטו בלאראש את רבי חיים אשריקי . והוא היה אחד מן הכוכבים הנוצצים בשמי הקבלה.
ביום היה יושב כפוף בחדרו ועיין בספר הקבלה. אך בצאתו בערב מבית הכנסת. היה מהלך בקומה זקופה כפורץ את חומת הגיטו , יצא המקובל אל מרחב שדה שם ישב והעמיק את מבטו בשמי ליל. כחוזה בכוכבים לתת תקף לרזי רזים שהיו מתגלים לפניו. כשראה אותו ערבי, הרכין ראשו ביראת הכבוד. ידע שהיהודי יחיא נחשב בין " קדושי אללאה " . הרבה פעמים נאספו בשעה זו ערבים ברברים וביקשו ממנו סגולה לרפא חוליהם . הוא נענה להם בהביעו את הסגולה בחרוזים יפים בערבית. אף כתב להם את הקמיע לאור המדורה שהדליקו לפניו. והרבה פעמים הביאו לו אשכר מפרי אדמתם בפרט בימי החגים.
רבי חיים אשריקי חי כל ימי חייו במעון צר ע'י בית המדרש שבו למד תורתו. מעולם לא היה קובל על דחקות פרנסתו. ומעולם לא רצה להיות נתמך מקופת תלמידי חכמים, להפך, אהבתו הייתה גדולה לבוא לעזרת יתומים עזובים. נדב וכן אסף נדבות, וכולם נתנו לו בעין יפה, כי ידעו שהמקובל נאמן לתעודתו. כשהיה דורש בקבלה, רבו שומעיו. למודו היה מלא עיון ומושך את הלבבות. בשבת של חול המועד סוכות נאסף קהל גדול לשמוע דרשתו.
אשתו לא חסה על עמלה לדפק על פתחי נדיבים להענות לאלמנות גלמודות. וכן דאגה להשיא בתולות עניות.
בעזרת נשים עשירות מרבט וסאלה. שבאה בקשר אתן ע־י מכתביה מלארש, יסדה קרן סיוע לתכלית זאת. היא ידעה לכתב את מכתביה בערבית ובצרפתית,
חנה בת אמזלג היתה ידועה בקרב יהודי לאראש. הם אמרו, שהיא זכתה לכך כי אביה הרב יוסף אמזלג ברך אותה להיות אשת־חיל בקרב עמה.
וברכתו נתקימה. חנה אשריקי סבלה עם בעלה חיי עניות. ותמיד היתה שמחה בחלקה. ושמחה היתה בשני בניה שהאירו עיני חכמיס בתורתם ובחכמתם. היא התנחמה בהם כלפי מצבה הקשה. עיניה ראום מבוגרים בגופם ומי פותחים בשכלם.
יושבי הגיטו היו אומרים לה תמיד: בניך עתידים להיות גדולי חכמי התורה. היא היתה בטוחה בזה: והתברכה בלבה שזכתה לבנים כאלה אשר יאירו עיני חכמים בתורתם,
ואין קץ לשמחתה. כשראתה אותם בראש־השנה עטופי טליתות ע״ אביהם מסיעים לו בהפלתו. ברגש השתפך לבו של המקובל בחזנותי. הפלתו היתה זכה וברורה. שהתרגש בה הקהל. בפרט חרד הקהל לקול שלשה השופרות שתקעו בהם האב והבנים.
ביום־כיפור עמדו ר' היים אשריקי ושני בניו ככהנים בעבודתם בתפלת סדר־העבודה. כל אחד שר מפיוטיה, כמקים אותם לתחיה. וכאילו הופיעו הכהנים בעצרה. כשהם כורעים ומשתחווים בשמעם אה השם יוצא מפי כהן גדול.
ועומד הקהל עטוף טלית ומכסה ראשו. ובשמעו את השם אל רחום וחנון ייצא מפי המקובל ומפי בניו בקדושה ובטהרה — מהר להשפיל ראשו בחרדת קדש וירעים בקולו אחריהם.
בנעילת־שער, עמדו האב ושני בניו להמליץ לפני החתימה על הקהל המתרגש. אין ערוך לתפלה לתאר אותה בשעה זו. איזה כח נשגב פועל להכות גלים כה סואנים בלבבות. בית־התפלה נראה ג״כ בשעה זז כפושט את צורתו הגשמית. כמקדש רוחני מרחף הוא לפני כל־נפש בצקון תפלתה, ופמליה של מעלה ושל ממה כעומדות יחד ומתחננות לנעילת שער לפני אל דר במרום, לבטל כל גזרה ולחתם אותה בחתימה טיבה.
לקול התקיעה שהתגבר משלשה שופרות. כסה הקהל את פניו בטלית. ומפיו התפרץ בקול רגש: ״לשנה הבאה בירושלים!״.
עיפים עזבו האב והבנים את בית־תפלתם ושמחים היו לראות את המתפללים עוזבים את בית־הכנסת בהוד קדושתו של יום כיפיר.
בליל הושענא רבה. חלם ר' חיים על אחד מגדולי משפחתו, הוא ראה לפניו את רבי אברהם אשריקי שנהרג על קדושת השם. בשעה זו החזיק בידו שלשה שופרות. אמר לו: קימת בני את המנהג הזה שהוא חשוב מאד בנעילת שער. שופרו של אברהם אבינו בעקדת יצחק, שופרו של משה במתן תורה ושופרו של אליהו לקבוץ גלויות — הם ממריאים בקולם בנעילת שער, להמליץ על ישראל. ובשלשת שופרות אלה בטלתי גזרת מלך בשר ודם. ואם זכיתי לבטל גזרה שבאה על אחי היהודים׳ אך גזרה היתה מן השמים לדינני למות מות קדושים. -רבי חיים גוזר אני עליך לא להטיח פלסתר כלפי יוצרך. אם יבוא אסון בביתך, התגבר בכח אמונתך והטה שכמך לסבל. עד יפקדך אלי הרוחות לחטותך בכנפי השכינה׳,
בבקר פעמה רוחו והרגיש מועקה איומה בלבו. אך לא הגיד את חלומו לאשתו. הוא לקח את לולבו וערבתו וימהר לבית הכנסת, גם אחרי הצהרים שב לבית־תפלתו, התיחד עם בוראו והתעמק בתורת רזי אל. הוא קרא בזהר כפושט את צורתו הגשמית נדמה א אז כפורח בעולם הנשמות. ונדמה לו כשומע רחש מפיהן המבשר רזים וסודות. וכל היום התבודד בביהמ״ד. פתאם הופיעה אשתו ופתחה את דלתי ארון־הקדש. לחישתה הגיעה לאוזניו, בשעה שהיה שקוע בהרהורי־קדושה. הוא הרים את עיניי וירא את אשתו כורעת לפני ארון־הקדש ומתמוגגת מדמעות באין הפוגות.
הוא לא זז ממקומו. לבו נבא לי ששעת הרת עולם נגעה קשה את ביתו.• ויתאמץ לא להפריע את צקון לבה, אף היא לא התקרבה אליו. כאילו שלא ראתה אותו. היא התאפקה ותצא מהר. ולא נשמעה עוד בכיתה.
אחדי מנחה חזר ר׳ חיים וישמע קול קורע לב עולה ממעונו. כאשר ראתה אוחו אשתו הבליגה על אסונה ונשתתקה.
״איה בני״ שאל ר׳ חיים את אשתו. .ה׳ פקד אותם וצוה להביאם אל עולם הנשמות. הן כך תמיד אמרה לי: במות בנים אחר יום הכפורים או לפני חג שמחת תורה מחויב כל אדם לקבל את הדין באהבה. ואם הדור לא ראוי בבנים כאלה. הם יהיו תמיד כמליצים טובים לעמם בכל דור ודור־ — כך דברה האם השכולה. ורבי חיים שאריקי עמד לפני אשתו כלפני קדוש עליון. ושניהם קראו: ה׳ נתן, ה׳ לקד, יהי שם ה׳ מבורך.
לא עברו ימיב רבים והמקובל נשאר גלמוד במעונו הצר. על יד קברי שני בניו. מצאה אשתו הנאמנה ואמיצת־הלב את קברה.
הוא לא יכל להשאר בלאראש וישב בעיר סאלה. שם התבודד. -כי אמר: רעיה אהה נשארה לי בחיים והיא תלויני עד מותי. הקבלה וכחה הטמיר שיש בה יחזקו את רוחי ונפשי בגופי החלש מפגעי הזמן.
ספרו ״תורת־חיים״ חשוב בעמק ההגיון ביהדות הרוחנית ובמנהגיה המוסריים בחיי האדם, בספר הזה אסף הרבה מרעיונותיו בקבלה. ויש בו השקפות על חיי היהודי בגלותו הארוכה. בספרו «אש־דת " , דבריו חוצבים להבות אש. בקרב הקורא. הוא הואיל לבאר בו את תשיבות אמונה ישראל.
הוא כתב גם פיוטים על «מים חיים". כך קרא את ספר פיוטיו. והשם הזה הולם לו, כי בו נובעים מים חיים לשירת ישראל.
פיוט אחד מפיוטיו שר תמיד בחייו אחרי שהדליק את נר חנכה. ואותו שר הפעם האחרונה בבית־הכנסת בסלסול קולו הנעים. כשהדליק שם את נר תנכה. את הפיוט הזה קרא בשם ספרו ״אש דתי.
האש יצאה מן הדה,
ושרפה אה אלילי יון.
ממנה אחזו להבות
במודיעין את הלבבות.
ב
לקדושת ה׳ את חרבו שת
כהין חשמונאי כעומד עלי דוכן.
בה דקר לב בליעל ובוגד.
שנגש להקריב חזיר עלי מוקד.
ג
אש דת פקדה נאמנים,
לצאת נגד אויב חלוצים,
כאשר תוקד עלי מזבח,
לקראה קרבן לריח ניחוח.
ד
מתתיהו הכהן וחמשה בניו.
כנוגה וחמשת כוכביו,
האירו ללוחמי דת דרכיהם.
להלחם ולנצח את אויביהם.
ה
אש דת תוקד תמיד עלי מזבח,
במשכן ישורון ולהאמין במשיח.
אם בממשלתו קשים הימים.
כחו עמו להשליט שלים בת עמים.
ו
כחשמונאים לדת ולארץ.
כן ילחם הוא בעוז ומרץ.
מקדש־אל מגלותו יטהר,
ושמונה ימי אורה לו ימהר.
את הפיוט הזה שר הפעם האחרונה בשנת תש"ט. אחד מקרוביו ר׳ שלמה קוינקה ספר לי, שבשנה הזאת היה המקובל שמח מאד. והוא אמר לו: חוזר אני אל העיר לאראש. הגיעה שעתי כמו בחיי לא להיות נפרד מהנאהבים והנעימים.
בלילה השמיני לחנכה מדליק שמונה אורות. ושר פיוטי בפנים מאירים בבית הכנסת. בפנים מאירים צנח לפני החנכיה, וקרא ברגש! שנה תש"ט, תביא שמועה טובה מארץ אבות.
יודעי ח״ן משתטחים בכל יום שני וחמישי על קברו של המקובל. ומרי נפש באים לשם לקבל קמיעות וסגולות.
האמונה התפשטה, בקרב ההמון. שבחיי המקובל הזה לא היו עקרות בלאראש. ובכל ימי חייו הארוכים לא קרו בקהלה מקרי גרושין. וכן מאמין הוא: שהברברים מוקירים אה זכרו של המקובל, וקוראים הם באהבה את פיוטיו שכתב בערבית על יחוד האל וחובת האדם.
סוף המאמר…..
קשרים עם יהודי ספרד
קשרים עם יהודי ספרד
יהודי מרוקו, ובכללם יהודי פאס, ניהלו קשרי רוח וכלכלה עם אחיהם בספרד, בארצות הים התיכון ובפרס בין המאות העשירית והשלוש־עשרה, וערכו מסעות לארצות אחרות, כפי שמעידות תעודות שנתגלו בגניזה. לפי מקור מסביבות 1037, חזן מפאס שהתיישב במצרים ביקר בדמשק אצל דודו וסיפר על נישואיו עם בת דודו. חלפון בן נתנאל, סוחר עם הודו, עסק באמצע המאה ה־11 ואילך בסחר בין מצרים, ספרד ומרוקו, וגם ביקר בה. במכתב של בן מפאס לאביו בספרד מסביבות 1100, בדרכו למראכש לרגל עסקיו, הוא ציין את יחסיו החבריים עם מוסלמים, בניגוד לשנאת ישראל של המוסלמים בספרד.
הקהילה היהודית במראכש
במאה ה־11 שלטו המורבטון בראשותו של יוסוף אבן תאשפין. הם יסדו את העיר מראכש ב־1062, שעל שמה כונתה מרוקו בשפות האירופיות. תחילה נאסר על יהודים לגור בה, אלא רק לזמן מוגבל לרגל עסקיהם. אבל עלי בן יוסוף תאשפין (1106־1142) הזמין מסביליה שני רופאים יהודים: אבו אלחסן מאיר אבן קמניאל, שידידו ר׳ יהודה הלוי הקדיש לו כמה משיריו; ואבו איוב שלמה אבן אלמועלם, שרבי יהודה הלוי, משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא הקדישו לו שירים. ייתכן שהשליט רצה להתחרות בעיר פאם ולהקים במראכש בית ספר לרפואה או בית חולים. כך נוצר הגרעין לקהילה יהודית במראכש, שהפכה לעיר המלוכה הדרומית של מרוקו.
גירוש שנת קנ״א – אליהו רפאל מרציאנו
גירוש שנת קנ״א
השתלשלות הפרעות שהתחוללו בספרד בשנת 1391 ידועה לנו ממקורות מעטים בלבד, ובספרי הרב יצחק אברבנאל יש שתיקה מוחלטת על מאורעות קנ״א, כך, אנו מגששים באפלה לדעת אם בשנת קנ״א גורשו יהודים מספרד או לאו?
הרב שלמה אלעמי הוא מקור ראשון הרומז על גירוש יהודים בשנת קנ״א וז״ל: אם תתבונן לא תראה בנו איש נכנע לאבדן מלכותנו ואבדן החכמה והסתלקות הנבואה … ואין משתומם להוריד עדיו מעליו חרפת התורה והרג חכמיה אשר ראו עיניו ושמעו אזניו ואין לתמורת קהילותינו ואבדן מולדתנו, אש השמד מלהטת סביבותם … בעבר אחד היהודים האומללים נתונים לעם אחר הרוגים גרושים ושלולים ובעבר אחד סמוך לו בני העורים והחרשים אוכלים בשמחה ..-אגרת מוסר לר'שלמה אלעמי, קושטא, של"ג לערך – הרב מתכוון לגירושים הקטנים של שנת קנ״א ושנת קע״ב וכאמור (לעיל בדברי המבוא), הרב ראה בשנת קנ״א שנת הגירוש הרוחני המלאה של יהודי ספרד.
באלג'יריא שם התיישבו מגורשי קנ״א או צאצאיהם קיבל ענין גירושם של יהודי קנ״א ביטוי חד וברור וכך כתב הרב אברהם אבי זמרה זצ״ל: אמר אברהם בכמה׳׳ר א״א ה״ר מאיר אבי זמרה ז״ל כשאירע הגירוש המר בספרד … והיתה שם בגראנטה משפחה קוראים לה בני גבישון .- משפחת גבידון ישבה בעיר תלמסאן אחרי שנת רנ"ב, לפני כן היו מתושבי העיר גרנדה בספרד לשם הגיעו אחרי מאורעות שנת קנ"א, עיין סדר החכמים וקורות הימים.
ואפילו שום אחד לא המיר דתו כמו משפחות האחרים ועיקר גירושם היה משבילייה מהגירוש של שנת אל קנ״א ונוקם ה׳ ומשם באו לגראנטה …
ייב יעקב גבישון מדגיש את גירוש היהודים בשנת קנ״א וז״ל: … ואני אירע לי שם מקרה יאודיענו לכתר דע אדוני כי מלאכתנו ומלאכת אבותינו הרפואה מקודם הגרוש של שנת אל קנ׳׳א ונוקם אפילו בהיותנו בעיר אדום ומהגרוש באנו לספרד, ובבא גירוש ספרד של שנת גרי״ם יצאנו לתלמסאן..
חכמי אלג׳יר, במאה השמונה עשרה, החזיקו בדעה זו וז״ל:… מורנו הרב הגדול מוהר׳׳ר שמעון בר צמח זצ״ל וענין גלגולי סבותיו עד שבא לכלל ישוב זה גלוי וידוע כי הרב ז"ל הלך הלוך ונסוע מארץ מולדתו ברצלונה מפני חמת אימת הגירוש אשר התחיל בשנת אל קנ״א ולא ערב לבו להעתיק דירתו משער לשער, במחנה … ובזמן מועט נקבצו באו לו קהל גדול מבני הגירוש…
וכן כתבו חכמי תוניס וז״ל:… אח להרע כלבא סבו״ע צר ואויב אח לא פדה יפדה איש ועוד ידו נטויה להתעולל עלילות שוא בציעוריהם גוזרים גזרה ויגרש החצץ בחצי גדוד שלמי צבור שלומי אמוני ישראל וירדו חיים … הן בעוון בקרב הימים גורשו ממצרים .
דור דעה כולם אנשים של צורה אתייא תוך תוך תרי אסקריטאין דדהבא ראשון הוא אסקולוסטיבא דאורייתא הא׳ ריב׳׳ש זיע״א ואשר על ידו השני סנקדרון הרשב״ץ זיע׳׳א ..
הרב החיד״א בהזכירו את הרשב״ץ כתב: … בשנת קנ״א בא לאלגזייר כי בורח הוא מספרד מהגרוש ..
ההיסטוריון ססיל רות סובר גם הוא שהיה גירוש בשנת קנ״א וז״ל: …פראנד מרטינס נעשה מיד בעל שררה במדינה, הוא לא היה מלומד גדול, אבל נתפרסם בשל תקיפותו הרבה ונודע כשונאם המושבע של היהודים. שתים עשרה שנה קודם שעלה לגדולה היה מטיף נגדם בכנסיות והיה משתדל להשיג את גירושם מערי המדינה..
בתעודות ומסמכים ספרדים הקשורים למאורעות קנ״א נמצא כתוב על דרישת הכומר פררנדו מרטינז לגרש יהודים, אז מלך ספרד התערב וניסה להרחיק את הכומר, ובמכתב ששלח לכומר הידוע לשמצה כתב המלך: … ועוד היית עושה ומצווה בפקודתך ובפקודת פקידים אחרים. שלחת להזהיר תחת כפיית עונש של חרם למועצות של אלקלע של סיביליה שלא יסכימו שהיהודים ישבו בניהם …, ובמכתב נוסף כתב המלך והזהיר את הכומר:… ועוד אנו מצווים לך שלא תתכוון להגן ולא תתערב לאסור על הנוצרים או להזהירם שלא יסכימו שהיהודים יגורו איתם …
מתעודות אלה שפירסם פרופ׳ חיים ביינארט, עולה שהכומר מרטינז תבע מקהל חסידיו להרחיק ולגרש יהודים, ואף איים להטיל חרם הכנסיה על הנוצרים אשר לא ימלאו אחר דרישותיו. נכונים הם דבריו של ההסטוריון ססיל רות אודות גירוש היהודים בשנת קנ״א. אנשי הדת ואחריהם בני העם הפשוט דרשו גירוש היהודים, ולעת עתה המלך אמנם הגן על נתיניו היהודים.
הרב אליהו קפשאלי יודע לספר על גירושים רבים שבוצעו נגד יהודים בספרד עוד לפני הגירוש הכולל והגדול של שנת רנ״ב וז״ל: ויהי אחרי אשר כבשו האדומים את ספרד מידי הישמעאלים… וירצעו וירוצצו את בני ישראל וגזרו עליהם כמה שמדות וכמה גירושים … ויגרשו את היהודים מהסתפח בכמה מדינות … כי לא היה מולך על כל ספרד מלך א׳ או ב׳ כי אם ז׳ מלכים וכשהיה מלך זה מגרשם היו הולכים עם המלך אשר נראה להם ולאחר ימים היה חוזר המלך המגרש ומקבלם והיו שבים לעריהם … ובאופן זה לא היה מעולם גרוש כולל בספרד…
יהודי שנת קנ״א נמלטו מספרד עם תחושה שהם כבר לא רצויים יותר בספרד והם מגורשים לכל דבר וכבר הזכרנו מקורות ספרדים המצביעים על דרישת אנשי הדת לגרש יהודים, כן, יש להניח שבפרוץ המאורעות היו יהודים בעלי ראיה חדה ובעלי תבונה אשר ידעו, שהכומרים והמומרים, יעמידו את קהילות ישראל בסכנה מתמדת, התביעה לשמד תלך ותגבר, לכן, החליטו יהודים ״לגרש עצמם״ מספרד. ״הגרוש העצמי״ נתפס אצל חכמי ספרד כגרוש לכל דבר. גם ביציאת מצרים נאמר: כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה (שמות י״ב), ואנחנו מזכירים אך ורק יציאת מצרים ולא גרוש מצרים!
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי
האיש היה עייף, נבוך, אבל מניין המסקנה הבלתי אנושית שיהודי מרוקו יהיו נידונים להמשיך לחיות תחת איומי שכניהם הערבים. אידיאולוגיה גזענית זו וודאי נדבקה בשל האווירה ששררה בארץ, אווירה של אי הבנה כלפי יוצאי מרוקו, הארץ הייתה מלאה שמועות ורכילויות על התנהגותם, ורבים לא האמינו שייקלטו בארץ ויהיו ככל היהודים.
הייתי נרגז, לא יכולתי לשמור על קור רוח. הטחתי בפניו : " לפני המלחמה סיפרת לי פעם שבעלותך ארצה השארת את אביך בגרמניה. הוא היה יהודי מתבולל, קשור מאוד למולדתו, קצין בצבא הגרמני, נלחם בנאמנות במלחמת העולם הראשונה, נפצע קשה בקרב, וחזר נכה הביתה.
כשהגיעו ימי היטלר סבר האיש שבגל זכויותיו לא יפגעו בו, אך לא כן היה. אז פנה למפקדו לשעבר, גנרל פון אֶפ שנתפרסם בחיסול המטר הקומוניסטי קצר הימים שקם בבווריה בשנת 1919. אתה אז התרוצצת בכל המשרדים כדי להשיג לו רישיון עלייה לארץ. ועכשיו אתה, בגל קשיים מדומים בקליטה, מציע להשאיר יהודים אחרים לגורלם בגולה….
השיחה נפסקה. ישבנו זה מול זה בחדר האפרורי והאפל של בית המלון, ולא היה עוד דבר לאמרו. הייתה לי הרגשה שלא רק בשמו דיבר. הוא הרגיש שיש לי תמיכה. לא היה מקום לפשרה בינינו, הקלפים היו גלויים. עלי לחזור לארץ ולהמשיך במאבק. וכעבור יומיים חזרתי לארץ.
הדו"ח לעיתונות.
ב-4 באפריל ערכתי מסיבת עיתונאים בתל אביב. דיברתי גלויות אך לא רמזתי על חילוקי הדעות הקשים בתוך הנהלת הסוכנות ; הדגשתי שאני מבטא שעניין זה או אחר את דעתי הפרטית :
" עברתי על כל מה שנכתב בעיתונים במשך החודשים האחרונים, הרבה יש בה על צפון אפריקה. אני מעז להופיע לפניכם ולספר על הנעשה שם דברים כהווייתם, ולהסביר דברים שלא היו מובנים עד כה. שהיתי בצפון אפריקה שישה שבועות ; ביקרתי בחמש ארצות : מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, ובשתי יחידות פוליטיות קטנות – העיר החופשית טנג'יר ומרוקו הספרדית.
בכל השטח הזה העצום שאורכו ממזרח למערב 2000 קילומטרים וכ-700 קילומטר מצפון לדרום מצויים כחצי מיליון יהודים. ביקרתי בערים, בכפרים, בגטאות, בבתי ספר, בתלמודי תורה, בבית ספר של " אליאנס ", " אורט ", במפעלי ריפוי של " אוזה ", בבתי יתומים.
שוחחתי עם אנשים רבים, מנהיגים ואנשי עמך, עם ילדים בבתי יתומים, עם עולים בעת הבדיקה הסלקטיבית שלהם. ונמצאתי בקשר הדוק עם אנשי התנועה הציונית ואנשי הקהילות היהודיות.
חלק מדברי אבקש לא לפרסם, ואני אומר אותם כדי שאתם תבינו את המצב.
תוניסיה שוקטת עכשיו. נערך משא ומתן עם צרפת על מתן שלטון עצמי לארץ זו. היהודים מחכים לגמר המו"מ. אינני יודע למה הם מחכים. לדעתי המצב ברור למדי, היהודים מעוניינים בשני דברים א. זכות התארגנות יהודית ; עיתונים משלהם, חינוך עברי וכו….ב. זכות לתנועה חופשית, היהודים מצפים לחוזה שיאשר זכויות אלה.
מנהיג התנועה הערבית בתוניסיה, חביב בורגיבה העושה עכשיו בפאריס כפליט מתוניסיה, יהיה ראש הממשלה בקרוב. כאשר תקבל ארצו את עצמאותה. לפני חודשים קיבל בורגיבה משלחת של סטודנטים יהודים מתוניסיה ; הם שאלו אותו מה יהיה יחסה של ממשלתו העצמאית למדינת ישראל, והוא ענה :
" אני חושב שישראל היא סרטן בגוף המזרח התיכון, ואין עצה אחרת אלא להטביעה בים ". הוא אמר זאת בפומבי.
באלג'יריה משתולל הטרור, אפילו בתוך העיר אלג'יר. וזאת אבקשכם לא לפרסם. מתחולל מרד בהרי אורס, בלב המדינה, בין תוניסיה ואלג'יריה. הקבילים – צאצאי הברברים הקדומים – רבים מהם משכילים : רופאים, מהנדסים, סוחרים וכו….- מהווים כוח מאורגן ומזוין, מבין הצרפתים נופלים קורבנות רבים.
ובכל זאת – יהודי אלג'יריה שקטים. הם רואים את עצמם כצרפתים לכל דבר, ואם חס ושלום יקרה אסון וכוחות צרפת ינחלו מפלה באלג'יריה, יהיה גורל היהודים כגורל מיליון הצרפתים החיים שם. איש אינו מעלה על דעתו מה עלול לקרות……
במרוקו טרור וטרור נגדי. בלילות נשמעות התפוצצויות רבות. מעשי הטרור – מרוקנים נגד מרוקנים ונגד צרפתים המעזים להיכנס לרבעים הערבים של העיר. רופאים צרפתים רבים נהרגו בבואם אל לקוחותיהם העברים. הצרפתים, בטרור נגדי מאורגן, קוטלים באנשי כנופיות ללא משפט. כיום אין הטרור מכוון כנגד היהודים. הערבים – המרוקנים, התוניסאים והאלג'יראים רוצים להיחשב אינטליגנטים והומאניים ; הם נלחמים נגד שלטון זר. אולי יהיו זקוקים לקול היהודי באו"ם, לאטמוספרה ציבורית אוהדת.
לארצות אפריקה הצפונית הצרפתית מובא נשק זר מן המזרח התיכון, מצפון אפריקה, ואולי גם מארצות רחוקות יותר ובנשק זה נעשה שימוש גם נגד היהודים. בפוגרום האחרון בפיג'אס, שבו נהרגו שמונה יהודים, השתמשו בנשק חם שסופק על ידי מעצמה זרה. הערתי אני – כנראה מתכוון ברגינסקי ל – פטי ז'אן.
בארצות צפון אפריקה שוררת אי יציבות פוליטית. זו הגדרה דיפלומטית, יודעים שמדובר בדברים חמורים יותר. אי היציבות הפוליטית גורמת להחמרה במצבם הכלכלי של היהודים. הערבים הכריזו על חרם כלכלי של סחורות צרפתיות : סיגריות, סוכר, וכיוצא בהם. יושבי ההרים חוששים לבוא אל הערים לקניותיהם. בתי קפה נסגרים בשעה מוקדמת והם ריקים מאדם. בתי הקולנוע ריקים, בלילות ריקים הרחובות בקזבלנקה מאדם. כבר מורגשת בריחת הון צרפתי מארצות אלו לצרפת. הצרפתים עוזבים, בעיקר בעלי האחוזות החקלאיות שעובדו בידי אריסים או פועלים שכירים מרוקנים או תוניסאים. עם בריחת ההון, יורד ערך הרכוש, בפרט ערך הרכוש החקלאי. ליהודים במרוקו ובתוניסיה אדמות ורכוש חקלאי אחר. הרכוש הזה איבד 90% מערכו. הדבר פוגע לא בבעלי הרכוש אלא גם בסוחרים ומתווכים יהודיים.
המצב הכלכלי הקשה הינו סופו של תהליך ארוך – רגלי היהודים הולכות ונדחקות בעשרות השנים האחרונות. במרוקו ובתוניסיה נפתחות חנויות ערביות גם בגטו היהודי. בתוניסיה נפתחים משרדים של עורכי דין, רופאים ומהנדסים ערביים, ואין שום כוח בעולם שיכול להפסיק תהליך זה. זהו תהליך אטי אבל נמשך ; המשבר הפוליטי והבצורת הקשה שפקדה השנה את תוניסיה, החריפו את המצב.
אני רוצה לעמוד גם על התפתחות חיובית מעניינת. יהדות צפון אפריקה הולכת ומתרפאת ממחלות הטיפוסיות לה, בפרט מגרענת והגזזת. בתוניסיה הבריאו היהודים כמעט כולם ממחלות אלו. כן הדבר גם באלג'יריה. וזאת בזכות פעולת " אוזה ". במרוקו נלחמים באופן שיטתי בגרענת, הנגע האיום שפגע בילדי מרוקו. בראש הפעולה הזו עומד רופא ישראלי. גם בתחום החינוך חלה התקדמות. כמעט כל הילדים היהודים לומדים בבתי ספר. ישנם בתי ספר מסוגים שונים : תלמוד תורה, בתי ספר של " אליאנס " ובתי ספר מקצועיים של " אורט ". פעולות אלו ממומנות על ידי הג'וינט.
באשר לרצונם של היהודים לעלות : בתוניסיה המותחת בהשוואה למרוקו – ישנה התעוררות המונית ללימוד עברית בין המבוגרים, ומתמידים בלימודים. בעיר תוניס שלושים אלף יהודים מהם אלפיים בוגרים לומדים עברית באופן קבוע.
איגוד הקהילות במרוקו אומד את מספר היהודים הרוצים לעלות לאלתר במאה אלף. במרוקו, בטנג'יר ובמרוקו הספרדית – מאתיים ותשעים אלף יהודים. מהם, לפי הערכתי מוכנים לעלות מאה וחמישים אלף – את אלג'יריה אני מוציא כרגע מכלל הממדים הגדולים. אם ניקח בחשבון את הבדיקה הסוציאלית הנעשית בקרבם על ידי צוות המיון ואת הבדיקה הרפואית, יפחת המספר בשלושים אלף, והיקף המועמדים לעלייה משתי הארצות האלו יגיע למאה ועשרים אלף.
ישנם הבדלים בהערכת מספר היהודים הרוצים לעלות. את מספר היהודים הרוצים לעלות, אני אומד על סמך ידיעות המגיעות אלינו. למשל, כמה מהם מקבלים מצות לפסח, מה מספר מחוסרי עבודה שבקרבם וכו….אינני יכול להתחשב רק במספר היהודים אשר נרשמו לעלייה. מספרים אלה אינם משקפים את המצב. במשרד העלייה הראשי במרוקו נמצאים שלושים אלף שאלונים של רשומים לעלייה. מלבד אלה רשומים במקומות היישוב האחרים עוד שלושים אלף ששאלוניהם לא הגיעו למשרדה מרכזי. נוסף לכך – זה שלושה חודשים אין רושמים יהודים לעלייה, בהשפעת הדיבורים על צמצום דרסטי בעלייה. יהודי שנרשם כיום לעלייה מצפה לטיפול בשאלונו כ-6 – חודשים. ממרוקו הספרדית לא עלה מזה חודשים אך יהודי בגלל לחצים של יהודי מרוקו הצרפתית. במרוקו הספרדית ארבע עשר אלף יהודים הסובלים חרפת רעב. אם כי מצבם הביטחוני כיום אינו מעורר דאגה, הם מדוכאים מאוד. אסורה שם של התארגנות והם חיים כאנוסים. אנו יכולים להוציאם דרך טנג'יר.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
בדו"ח ששלח היום אריה אליאב – מנהל חבל לכיש ללוי אשכול ז"ל נאמר.
המפגינים מלכיש הוסעו לירושלים ולתל אביב במכוניות מיוחדות של הפועל המזרחי ובעידוד פעיליו. בדו"ח נמסר פרוט מלא על דרכי התעמולה של שליחי הפועל המזרחי בקרב מתיישבי " עוצם ". נמסר שם כי פעולת התעמולה החלה עוד במחנה המעבר בחרובית לפני כשלושה חודשים, הדו"ח מציין :
כי פעולת ההסתה בין המתיישבים היא מאורגנת ומתוכננת. בימים הראשונים להתנחלות ב " עוצם " שרר שקט אולם בלילה השלישי הגיעו לכפר שליחים דתיים, ולמחרת החלה ההתנגדות הפעילה של המתיישבים, השבתת העבודה והפגנות.
הדו"ח מזכיר גם את השליחים השיקים של משרד הסעד לראשי המשפחות אשר היו בחרובית. הוא מוסר כי תעמלנים דתיים רבים הופיעו כשליחים מטעם משרד הסעד והדתות.
בקשר למילוי הצרכים הדתיים מזכיר הדו"ח כי ב " עוצם , הוקמו בית כנסת, מקווה ונקבעו שלטים לבית הקברות ושלט " הכניסה בשבת ובחגים אסורה "
למרחב – י' סיון תשט"ו – 31.5.1955
מנהל חבל לכיש מאשים את אנשי הפועל המזרחי.
פרשת ההשמצה והעלילות של אנשי הפועל המזרחי ונגד תנועת המושבים והמדריכים בחבל לכיש, עניין השיקים אשר נשלחו על ידי משרד הסעד לעולים אשר אינם זקוקים לעזרה, הסילופים והבדותות אשר פורסמו ב " הצופה " – נפרשו בתזכיר אשר הוגש על ידי מנהל חבל לכיד לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית.
בדו"ח סופר כי עליית יהודי איית בוגמאז – כפר בהרי האטלס הגבוה – אורגנה על ידי יהודה גרינקר, שליח תנועת המושבים. שישים המשפחות הראשונות רוכזו במחנה הכשרה בחרובית על ידי כפר מנחם. הקק"ל סיפקה לעולים תעסוקה מלאה ורצופה בעבודות נטיעה, ייעור והכשרת קרקע.
במחנה קיימים כל השירותים הדתיים, בית כנסת מסודר ומקווה. המדריכים הם מבני המושבים ומאיחוד הקבוצות והקיבוצים.
שליחים ושתדלנות במחנה.
זמן קצר אחרי פתיחת המחנה החלו להופיע בו שתדלנים ושליחים אשר הסבירו לעולים, ובעיקר לעולי איית בוגמאז, כי מחנה זה הוא של " כופרים " וכי עליהם להצטרף להפועל המזרחי. ההסתה התנהלה בעיקר נגד המדריך בצלאל נהוראי, איש קבוצות גניגר זה שלושים שנה ומעלה, אשר התנדב ויצא לחרובית יחד עם אשתו – מרכז מטבח ההזנה במקום.
בצלאל נהוראי הוא איש דתי ונתקבל במהרה על עולי איית בוגמאז. הוא גם יועד לצאת עם העולים למקום התיישבותם הקבוע. ביום כ"א באדר פורסמה בהצופה, כתבה מלאה השמצות נגדו ובה נאמר כי הוא מסית נגד הדת.
קויפמן, מאיגוד המושבים של הפועל המזרחי, הוזמן למנהל חבל לכיש ונתבקש להתנצל על הפגיעה, ואמנם הוא פרסם הכחשה לידיה בהצופה.
רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה
העשרים
במלכות צרפת היה גרוש כולל, ולא נמצא כתוב מאנשי המלכות הסבה. ובדברי הימים לאשכנזים כתוב, כי כומר אחד מכת הדורשים הנקראים פידריקאדוריש חשק אשה אחת יפה מאד, והיא לא שמעה אליו, ואחר הפצר הרבה ובדברה אליו יום ויום אמרה אליו כי חרפה הוא לה כפי דתה להנשא לערל, לכן אם ימול אז תשמע אליו. והכומר כפי חשקו ואהבתו שמע אליה ונתגייר בהצנע, ולקחה לו לאשה. וכת הדורשים כאשר שמעו, היה זה להם לחרפה נוסף על שנאת היהודים, בקשו לתת יד ביהודים. והכומר ההוא איש חשוב, כי המלכה היתה מתודית עמו, הנקרא בלשון לעז קונפישור, וילכו כלם, רוצה לומר כל הכומרים, אל המלכה ויגידו לה כל ענייני הקונפישור ואיך היהודים גיירוהו ומלו אותו. ותתחלחל המלכה מאד וחשבה מחשבות איך תקח נקמת כבודה מהיהודים. והלכה לפני המלך והתחננה והתנפלה לפניו וספרה לו כל הענין ההוא, ושאלה מאתו שיגרש היהודים ממלכותו. והמלך לא אבה, כי היהודים חשובים היו בעיניו, והנאתם במלכיות הנאה גדולה היא למלכים, ובקש לדחות המלכה בטענות כאלה מיום ליום. וכי ראתה המלכה כי לא יכלה לו, שמה כל השרים אשר בחצר שידברו אל המלך. והשרים גם הם יודעים היו שאין ליהודים אשם, אבל יראים היו מהמלכה, ובעל כרחם יעצו למלך על הגרוש, ואמרו לו: אדוננו המלך! אין לבקש זכות ליהודים האלה, כי הם שונאים אמונתנו ושונאים אותנו, ואומרים: ״טוב שבמים הרוג״, ואמרו: שיאכל אדם דבש ולא ילמדנו לגוי, וכיוצא בהם.
השיב המלך: שעליהם אינם חייבין גירוש, וכבר עבר ויכוח זה לפני אבי הגמון אחד עם חכמי היהודים, ואמרו שמה שאמר: ״הטוב שבגוים הרוג״ שרוצה לומר שהטוב והיפה שבגוים הוא משפט ההריגה שעושין, כי בזה מטילין אימה על העם, וכלם ישמעו ויראו, וזה צריך לקיום העולם כפי מה שנתקלקל, אבל כפי דת היהודים היה אומר ר׳ עקיבא התלמודי, שאם היה עומד ויושב בסנהדרין לא היו הורגים אדם מעולם, כי שמא טרפה היה או במקום נקב הכה בסיף.
אמרו השרים: ומי שיש לו חוקים כאלה — האם ראוי לרחם עליהם?
השיב המלך: כבר שמעתי שם, כי כל התלמודיים הכו על קדקדו ואמרו שאם כן היה מרבה רוצחים בעם, כל שכן כי בדעות נופלים השבושים העצומים, והנה אפלטון ראש הפלוסופים אמר שנשי מלאכה אחת ראוי שיהיו משותפות לכל אנשי אותה מלאכה, ודי בזיון וקלקול משפחות בני האדם וגנות המה לרוב, ומי לנו נפש סובלת שלא תתפתה בדעות הזרות באיזה זמן מהזמנים? אמרו השרים: ומה יאמר אדוננו מאכול דבש וכף? אמר: כבר שמעתי שכוונתם לאמר, שהנסיון ליין הטוב הוא כאשר ימתק לחיך ויערב אחר אכילת הדבש, והמים השומעים זה יחשבו שהוא מפני שהוא משום רפואה, ושלכן אמרו: אל תלמדהו לגוי, וילעגו עליהם מפני שהוא שקר וכזב.
אמרו השרים: ואנחנו שמענו, כי הוא משום שאחר אכילת הדבש יתנסה אם הוא יין טוב, וידעו היין הטוב הראוי לנסך על מזבחותיהם, וצוו שלא ילמדהו לגוי מפני שיבא לנסך לפני ישו, ויהיה נחשב להם לחטא שלמדו במה לעבוד את ישו.
אמר המלך: וכי עתה באנו לעולם ולא ידענו שהם כחשו אלוה שלנו וכל שכן שיכחשו עבודתו?
אמר אחד מיועציו: ואיך יוכל אדוננו לסבול שיבזו את ישו? והם במלכותך ובממשלתך! וכתוב בספר התלמודיים שישו נדון וכו'?
אמר להם המלך: לא שמעתי בלתי היום, ואתם באי זה זמן או יום שמעתם אותו?
השיבו השרים: יש הרבה שנים ששמענו הדברים ונתאמת אצלנו. אמר המלך: ומכל הזמן הזה למה לא גליתם אזני אלא היום? אלא ודאי פתוי המלכה הביא אתכם לכל זה.
ביום הב׳ שבו עוד לדבר מרעת היהודים עד הסיתו למלך ויצא כרוז מלפניו שיצאו היהודים ממלכותו תוך שלשה חדשים, והנשארים בסוף הג' ימותו בחרב ונכסיו לאוצר המלך. ועל קצת מהאנשים הרשומים העלילו שהם מלו הכומר, ונשרפו. והיהודים הוכרחו לעזוב בתיהם כאשר הם, ולצאת במרוצה מכל המלכות, כי לא רצו לתת להם זמן לשיוכלו לקבץ ממונם ונכסיהם.
שלטון המייחדים-אליעזר בשן
שלטון המייחדים
תקופה קשה עברה על יהודי מרוקו בתקופת שלטונם של המומינים (בעברית ׳מייחדים׳) מ־1146 עד 1269. תנועה זו נוסדה על ידי מנהיג דתי ברברי בשם מוחמד אבן עבדאללה אבן תומרת ב־1121. חסידיו הכירו בו כמהדי, מנהיג במצוות אללה שיביא את האסלאם לדרך הנכונה ויחנוך את ממלכת אללה עלי אדמות. הם יסדו את העיר רבאט מול סלא. בימי יורשיו התפשט שלטונם מעמקי האטלס הגבוה, מכורתם, ועד שלהי המאה ה־12 הם שלטו על מרבית צפון אפריקה וספרד. הם שאפו להכניס תחת כנפי האסלאם את כל היושבים בשליטתם. הלהט המשיחי שלהם לא סבל כל סטייה ממשנתם, ולפיכך נשללה מהיהודים, ועוד יותר מהנוצרים, הסובלנות שהשריעה (ההלכה המוסלמית) מצווה עליה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו. היהודים הועמדו בפני הברירה: התאסלמות, גירוש או מוות.
בספרד גילו המייחדים קנאות קיצונית יותר, והיהודים שם נאלצו להתאסלם או לברוח. קהילת סבתה קלטה כמה חכמים שברחו מספרד, ביניהם ר׳ יהודה המערבי, תלמידו של הרמב״ם, והמשורר יהודה בן עבאס, ידידו של ר׳ יהודה הלוי.
סגילמאסה נכנעה ב־1140 לעבד אלמומין. באגרת מ־1148 שנמצאה בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, כי עבד אלמומין אסף את היהודים והציע להם להתאסלם. 150 מהם סירבו, ומתו על קידוש השם, והאחרים, ביניהם הדיין יוסף בן עמראן, התאסלמו. היו ביניהם שנמלטו לדרעה. יהודים מסגילמאסה היגרו למצרים, ויהודה סגילמאסי, שעסק בסחר עם הודו, היה פקיד הסוחרים בפוסטאט בסוף שנות ה־40 של המאה ה־12.
קהילות יהודיות, ביניהן באיזור תפילאלת, נהרסו בתקופת המאבק בין המורבטון והמייחדים. ר׳ אברהם אבן עזרא (1089־1164), שבעצמו ברח מפני הקנאים, חיבר קינה בסוף שנות ה־50 של המאה ה־12 על חורבן קהילות ספרד והמגרב בשנים 1138־1140. בקינה הוא מזכיר את הקהילות תלמסאן (עתה באלגייריה), סבתה, פאס, מכנאס, סגילמאסה (עיר גאונים ונבונים׳), וכן את סוס, אגמאת (כ־40 ק״מ דרומית־מזרחית למראכש) ודרעה. חורבן הקהילות מתאשר גם ממקורות ערביים. עם זאת, כמה חוקרים מניחים, שלמרות רדיפות המייחדים המשיך היישוב היהודי להתקיים בדרום.
המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146־ד114. בשנים הראשונות גילו עדיין סובלנות, אך בימי יוסוף, יורשו של עבד אלמומין, גברה הקנאות. ב־1147 הרסו המייחדים את קהילת מראכש. ב־1150 השתלטו על מכנאס ואילצו את היהודים להתאסלם, כמו במקומות אחרים. בתי כנסת וספרי קודש נשרפו, ונאסר לקיים את מצוות הדת היהודית. היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, כדי לשמור על רכושם וחייהם, ואת יהדותם קיימו בסתר.
ר׳ מימון הדיין עם בנו הרמב״ם עברו מקורדובה לפאס ב־1159 או ב־1160. יחד איתם היגרו אנשי רוח אנדלוסים שהתיישבו במרוקו, ובימיהם קיבלה ארץ זו צביון אנדלוסי. כאן כתב ר׳ מימון את ׳אגרת הנחמה׳, שבה עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שתבע מהם למות על קידוש השם ולא להתאסלם אפילו למראית עין. הרמב״ם, שלמד בפאס רפואה, כתב ב־1164 או ב־1165 את ׳אגרת השמד או ׳אגרת קידוש השם׳,
ב־1165 גברה הקנאות המוסלמית ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה, סירב להתאסלם ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן, המנהיג הרוחני של הקהילה. הוא נשרף בעודו חי ומת על קידוש השם. עם תלמידיו נמנו ר׳ יוסף אבן סוסאן אלכורסאני, שהיה ממנהיגי קהילת פאס, וכן ר׳ מימון ובנו הרמב״ם.
נוכח הקנאות המוסלמית עזבו שני האחרונים את פאס, יחד עם אחיותיו של הרמב״ם, והיגרו לארץ־ישראל ומשם למצרים. יהודים נוספים עזבו את מרוקו ומצאו מקלט במצרים, ביניהם צורף מסבתה, שידוע עליו מהגניזה. מצרים קלטה בתקופה זו קורבנות של קנאות מוסלמית ונוצרית. היו מהם שהגיעו חסרי כול. הרמב״ם התבקש לסייע לפליט ממרוקו בתשלום מס הגולגולת, לו ולבנו של המבקש.
בימי אבו יוסוף יעקב אלמנצור (1184־1199) נכדו של עבד אלמומין, הורע מעמדם של המתאסלמים, שהיו חשודים בהתחזות, ויהמתאסלמים החדשים׳ נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים ותיקים. גם דורות לאחר מכן, כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש. למרות המצוקה לא פסקה היצירה התורנית. ר׳ זכריה אגמאתי(1120־1195) שבצעירותו למד מפי ר׳ יוסף אבן מיגאש, כתב בשנים 1189־ 1191 פירוש להלכות הרי״ף. מפירושו ניכר שהכיר את יצירותיהם של חכמי ספרד ובבל, ושל רבנו גרשום ורש״י. במאה ה־12 כתב ר׳ אברהם בן דוד(הראב״ד השני), שחי בספרד: ׳אתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלא בקצה המערב אל תאהרת בראש המערב וקצה אפריקה׳(מהד' ג' כהן, עמי 67). בתקופה זו היו במרוקו קהילות בערים אלה: טנגייר, סבתה, מלא, פאס, מכנאס, אגמאת, מלאל, סגילמאסה, דרעה. ב־1227 חודשה הקהילה במראכש, אך לאחר כחמש שנים נרצחו בה היהודים.