רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה

העשרים

במלכות צרפת היה גרוש כולל, ולא נמצא כתוב מאנשי המלכות הסבה. ובדברי הימים לאשכנזים כתוב, כי כומר אחד מכת הדורשים הנקראים פידריקאדוריש חשק אשה אחת יפה מאד, והיא לא שמעה אליו, ואחר הפצר הרבה ובדברה אליו יום ויום אמרה אליו כי חרפה הוא לה כפי דתה להנשא  לערל, לכן אם ימול אז תשמע אליו. והכומר כפי חשקו ואהבתו שמע אליה ונתגייר בהצנע, ולקחה לו לאשה. וכת הדורשים כאשר שמעו, היה זה להם לחרפה נוסף על שנאת היהודים, בקשו לתת יד ביהודים. והכומר ההוא איש חשוב, כי המלכה היתה מתודית עמו, הנקרא בלשון לעז קונפישור, וילכו כלם, רוצה לומר כל הכומרים, אל המלכה ויגידו לה כל ענייני הקונפישור  ואיך היהודים גיירוהו ומלו אותו. ותתחלחל המלכה מאד וחשבה מחשבות איך תקח נקמת כבודה מהיהודים. והלכה לפני המלך והתחננה והתנפלה לפניו וספרה לו כל הענין ההוא, ושאלה מאתו שיגרש היהודים ממלכותו. והמלך לא אבה, כי היהודים חשובים היו בעיניו, והנאתם במלכיות הנאה גדולה היא למלכים, ובקש לדחות המלכה בטענות כאלה מיום ליום. וכי  ראתה המלכה כי לא יכלה לו, שמה כל השרים אשר בחצר שידברו אל המלך. והשרים גם הם יודעים היו שאין ליהודים אשם, אבל יראים היו מהמלכה, ובעל כרחם יעצו למלך על הגרוש, ואמרו לו: אדוננו המלך! אין לבקש זכות ליהודים האלה, כי הם שונאים אמונתנו ושונאים אותנו, ואומרים: ״טוב שבמים הרוג״, ואמרו: שיאכל אדם דבש ולא ילמדנו לגוי, וכיוצא בהם.

 השיב המלך: שעליהם אינם חייבין גירוש, וכבר עבר ויכוח זה לפני אבי  הגמון אחד עם חכמי היהודים, ואמרו שמה שאמר: ״הטוב שבגוים הרוג״ שרוצה לומר שהטוב והיפה שבגוים הוא משפט ההריגה שעושין, כי בזה מטילין אימה על העם, וכלם ישמעו ויראו, וזה צריך לקיום העולם כפי מה שנתקלקל, אבל כפי דת היהודים היה אומר ר׳ עקיבא התלמודי, שאם היה עומד ויושב בסנהדרין לא היו הורגים אדם מעולם, כי שמא טרפה היה או  במקום נקב הכה בסיף.

אמרו השרים: ומי שיש לו חוקים כאלה — האם ראוי לרחם עליהם?

 השיב המלך: כבר שמעתי שם, כי כל התלמודיים הכו על קדקדו ואמרו שאם כן היה מרבה רוצחים בעם, כל שכן כי בדעות נופלים השבושים העצומים, והנה אפלטון ראש הפלוסופים אמר שנשי מלאכה אחת ראוי  שיהיו משותפות לכל אנשי אותה מלאכה, ודי בזיון וקלקול משפחות בני האדם וגנות המה לרוב, ומי לנו נפש סובלת שלא תתפתה בדעות הזרות באיזה זמן מהזמנים? אמרו השרים: ומה יאמר אדוננו מאכול דבש וכף? אמר: כבר שמעתי שכוונתם לאמר, שהנסיון ליין הטוב הוא כאשר ימתק  לחיך ויערב אחר אכילת הדבש, והמים השומעים זה יחשבו שהוא מפני שהוא משום רפואה, ושלכן אמרו: אל תלמדהו לגוי, וילעגו עליהם מפני שהוא שקר וכזב.

אמרו השרים: ואנחנו שמענו, כי הוא משום שאחר אכילת הדבש יתנסה אם הוא יין טוב, וידעו היין הטוב הראוי לנסך על מזבחותיהם, וצוו שלא  ילמדהו לגוי מפני שיבא לנסך לפני ישו, ויהיה נחשב להם לחטא שלמדו במה לעבוד את ישו.

אמר המלך: וכי עתה באנו לעולם ולא ידענו שהם כחשו אלוה שלנו וכל שכן שיכחשו עבודתו?

 אמר אחד מיועציו: ואיך יוכל אדוננו לסבול שיבזו את ישו? והם במלכותך  ובממשלתך! וכתוב בספר התלמודיים שישו נדון וכו'?

אמר להם המלך: לא שמעתי בלתי היום, ואתם באי זה זמן או יום שמעתם אותו?

השיבו השרים: יש הרבה שנים ששמענו הדברים ונתאמת אצלנו. אמר המלך: ומכל הזמן הזה למה לא גליתם אזני אלא היום? אלא ודאי פתוי המלכה הביא אתכם לכל זה.

ביום הב׳ שבו עוד לדבר מרעת היהודים עד הסיתו למלך  ויצא כרוז  מלפניו שיצאו היהודים ממלכותו תוך שלשה חדשים, והנשארים בסוף הג' ימותו בחרב ונכסיו לאוצר המלך. ועל קצת מהאנשים הרשומים העלילו שהם מלו הכומר, ונשרפו. והיהודים הוכרחו לעזוב בתיהם כאשר הם, ול­צאת במרוצה מכל המלכות, כי לא רצו לתת להם זמן לשיוכלו לקבץ ממונם  ונכסיהם.