מורשת יהדות מרוקו

מוגאדור שסבלה גם מהבצורת החמורה בשנת 1818 ומההפצצה הרצחנית של הצי הצרפתי בפיקודו של הנסיך דה־ז׳ואנוויל  (Joinville) ב־1844, שוב לא תחזור לחיים פעילים קודם שהמלך עבד אל־רחמאן (1859-1822) יחליט, בלחץ צרפת, לפתוח את שערי ממלכתו לסחר האירופי. אך בהיותו ער לסכנות האורבות לכלכלת ארצו מהפעילות הנוצרית, הוא מצא לנכון להעניק מספר זכויות־יתר לתג׳אר, היחידים מבין אנשי העסקים שבמקום, שהיו מסוגלים לעמוד בתחרות האירופית.

בדומה לסבו קרא המלך לסוחרים יהודים נוספים לבוא ולהשתקע במוגאדור. בין הבאים היה גם שלמה קורקוס, מייסד שושלת קורקוס בעיר זו. כשברשותו ט׳היר מינוי מטעם הח׳ליפה של מראכש מולאי מחמד(ראה מיסמך מס׳ 1), הוא יצא ב־1843 למוגאדור, שם שלח, שנים אחדות קודם־לכן, את בנו אברהם, על־פי בקשת המלך. שלמה קורקוס לא עזב לחלוטין את עיר מולדתו מראכש אלא ב־1847 והשאיר שם כממלאי־מקומו את שני בניו דוד ויעקב, וזאת באישור השלטונות. באותה שנה נצטווה על־ידי המלך לגבות את החובות שהשאיר במוגאדור המשנה לקונסול בריטניה, וילצ׳יר(Wiltshire), אשר עזב את המדינה מבלי לשלם למכס סכום של 180,000 מת׳קאלי.

לאחר פטירת אביהם ב־1853 ירשו אברהם ויעקב קורקוס את מקומו במוגאדור, בעוד בן דודם חיים״' טיפל בענייני המשפחה במראכש. שני האחים נתמנו כמקובל על־פי ט׳היד מלכותי מהשביעי לרמדאן 1273 (ראה מיסמך מס׳ 2), וכשברשותם רכוש גדול שהקנה להם מידה לא ־מבוטלת של עצמאות כלפי המח׳זן הם נהפכו בהדרגה לשניים מ ״בין הסוחרים החשובים ביותר״ של הממלכה.

עסקיהם הענפים הקיפו כל ענפי המסחר. הם היו יבואנים של טכסטיל, נרות, סוכר ותה (המשקה ״הלאומי״ של מארוקו מאז המאה השמונה־עשרה), יצואנים של תבואה, שקדים, נוצות בת־יענה, שמן ארגן, גומי, עורות, ענבר, וכן שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ושל בני המלוכה. הללו הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם, למן תלבושות ייצוג ועד… טבלאות שוקולאד לילדיהם.

קשריהם המשפחתיים־עסקיים המסועפים, שחצו את כל הריכוזים היהודיים הגדולים של הארץ, מן הצחרה עד לים־התיכון ומטנג׳ר ללונדון ולמארסיי דרך ג׳יבראלטאר ווהראן(Oran), ההגנה האפקטיבית שניתנה להם מטעם השלטונות(ראה מיסמך מם׳ 2) : יחסי הידידות העמוקה שהיתה בינם לבין נציגיו הבכירים של המח׳זן (ראה מיסמך מס׳ 3); העזרה שהושיטו להם הפקידים המקומיים באספקת נתונים בעלי חשיבות מסחרית (תנודות המחירים המקומיים, מצב הדרכים, הבטחון השוטף וכד׳) כשרונותיהם וסגולותיהם — כל זה איפשר לתג׳אר היהודים בכלל, ולבני משפחת קורקוס בפרט, לעמוד בהצלחה במיבחן התחרות האירופית. הארכיונים באירופה משופעים בדו״חות של סוחרים צרפתים, בריטים, או בלגים, המתלוננים ״על שנאלצו לעזוב את המדינה בהפסדים גדולים לאחר שנוכחו לדעת שאי־אפשר להתמודד עם החברות היהודיות״.

בהעדר כל סיכוי לפגוע בהם ניסו אפוא הקונסולים ואנשי־העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם במארוקו. ואכן, כאשר החברה הימית פאקה  (Paquet) החלה ב־1863 להפעיל את קוויה בין מארוקו לצרפת, היו כמה סוחרים יהודים מבין הרוכשים הראשונים של מניותיה: קורקוס, אפריאט, עקוקה ואוחנה ממוגאדור, וכן לסרי מרבאט. ואחר־כך כאשר קבוצת האחים פרייר מפאריס הקימה ב־1881 את ״הבנק הטראנסאטלאנטי״ היא בחרה בבני משפחת קורקוס כנציגיה במראכש ובמוגאדור.

עד לשנת 1857, חב הנציגים הקונסולאריים של המעצמות נבחרו מבין הסוחרים היהודים בני־המקום; י. סרויה מרבאט הוא בלבד ייצג ארבע מדינות: בריטניה, ארצות־הברית, ספרד ופורטוגל; ש. סומבל וי. בן־דהאן ייצגו את צרפת בקאזאבלאנקה, ור. מקנין וא. דלאונטה(שריקי) היו נציגיה במוגדור; בטיטואן, היה י. בן־זקן סוכן קונסולארי של שוודיה, ובסאפי, דלאונטה היה נציגה של סארדיניה.

מינויים אלה לא תמיד היו לרוחם של השלטונות המארוקאיים וזה היה הרקע לצינון היחסים שחל ב־1857 בין משפחת קורקום והארמון, כאשר אברהם נתמנה לייצג את ארה״ב במוגאדור. רק לאחר חמש שנים נתן השולטאן את הסכמתו לכך עם חידוש המינוי לתפקיד תאגיד אל־שולטאן. במסגרת המאמצים להחזרת היחסים לתיקנם, מן הראוי לציין את התערבותה של אלמנת שלמה קורקוס, אשר פנתה אישית לוזיר הגדול אל־טייב אל־ימאני למען בניה. התשובה החמה (ראה מיסמך 3), שלה זכתה הגב׳ קורקוס, מראה עד כמה היו הדוקים היחסים בין ״המשפחות הגדולות״ היהודיות והמוסלמיות של הבורגנות המארוקאית. ידידות זו, שניתן להסבירה על רקע של שירות משותף בצילו של המח׳זן וכביטוי של אינטרסים משותפים וסולידאריות ״מעמדית״ משותפת, מתגלה במסיבות שונות ורבות: שמחות משפחה או אבל, ביקורים הדדיים, חליפת מתנות, שרותים הדדיים וכיוצא באלה.

כמעט בלי כל קשר למצב הכללי של היהודים, הגורם הדתי לא הפריע כלל ליחסים ההדוקים שנרקמו בין ״המשפחות הגדולות״. היה זה בגדר נתון חברתי, בעל משמעויות ידועות מראש.

בספטמבר 1863 לא היה צורך אפוא להסביר כלל לוזיר אל־טייב בן אל־ימאני, שלרגל החגים לא יוכל אברהם קורקוס לשלוח למראכש את שלושים התלבושות שהוזמנו אצלו על־ידי המלך. וב־1865 ראה שר־הכספים מחמד ן׳ אל־מדני בניס כדבר מובן מאליו, של״ידיד אברהם״ אין זמן להתפנות לעיסקה מסוימת בגין הכנותיו לעלייה לרגל למקום קדוש ליהודים, מחוץ לעיר. וכן לא ראו השלטונות שום דפי בכך, שפנו אליהם מטעם משפחת קורקוס בעניין הקמת רובע יהודי חדש במוגאדור, או אפילו בחלק שנטלו אברהם ואחיו יעקב בארגון המסע של סר מונטיפיורי במארוקו.

בטוחים במעמדם ויתרו שני האחים ב־1866 על תפקידיהם הרשמיים כאות מחאה נגד מדיניות השולטאן בענייני מכס. אלא שהניתוק לא ארך יותר מחודשים אחדים, והוא לא מנע בעד הוזירים להמשיך ולהתייעץ אתם לפני כל מינוי חשוב במוגאדור ולפני כל החלטה הקשורה בפיתוח הנמל. בסוף שנת 1867 קיבלו אברהם ויעקב בחכירה את דמי־המעבר של סחורות המובאות למוגאדור, לתקופה של שלוש שנים. את הזיכיון שניתן להם — בראש קבוצה של אחד־עשר סוחרים ותמורת 200,000 מת׳קאל — הם השיגו, כדברי אל־טייב, ״על אף שיותר מאיש אחד ניסה לשדל את השולטאן נגדכם: אך אדוננו, האל ינצרהו, לא שם לב לטענותיהם״.

שני האחים הלכו לעולמם ב־1878 וב־1883; את תפקידיהם העביר כמקובל השולטאן מולאי אל־חסאן הראשון(1894-1873)לידי יורשיהם: לשני בניו של יעקב, דוד וחיים (הסבא של דוד קורקוס מירושלים) ולבניו של אברהם, מאיר ואהרון. שני האחרונים עזבו, כעבור כמה שנים, את עסקי המשפחה והתמסרו לענייני תורה. אך המדינה עצמה חיתה את שנותיה האחרונות כארץ עצמאית. בדומה לבורגנות המוסלמית מפאס, שגם זו עלתה לגדולה בזכות חידוש המגע עם אירופה במאה התשע־עשרה, בני משפחת קורקוס ועוד כמה תג׳אר יהודים הסתגלו בקלות למצב החדש שנוצר על־ידי הפרוטקטוראט. למרות חלוקותיו המרובות, איפשר עדיין הרכוש המשפחתי לחיים קורקוס(ב־1924), לבנו יעקב(שנפטר ב־1951) ולנכדו דוד לנהל עסקים ענפים בערי מוגאדור ואגאדיר. אך מאז 1912 חל שינוי חריף בנוף הכלכלי־פוליטי של הממלכה. בין משפחת קורקוס לבין הארמון ניצב מעתה הנציב העליון הצרפתי; בינה לבין הקאידים המקומיים ניצבים מעתה ״המפקחים האזרחיים״, ואין צורך לומר כל אלפי המתיישבים, הבנקאים ואנשי־העסקים מצרפת, שהגיעו למארוקו בזכויות־יתר מיוחדות בעקבות ליוטי, וצמיחתן של ״האליטות החדשות״, לגביהן כל אופציה היתה בעלת משמעות תרבותית מפליגה.

פתח דבר ־ המחבר ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה

אודה לה׳ על אשר זיכני להוציא לאור את ספרי ״אבני זיכרון לקהילת מראקש״ ״שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש״, וזאת משום סקרנות נעורים הטבועה בדמי.

חכמי מראקש, היו לי למקור לא אכזב אשר הטביע בי את חותמו, מקור מחצבתם חובק עולם ומלואו, טרם ימי טור הזהב ומעבר לו. שורשיי הטבועים בשורשיהם, פרשו לרגלי רשת סבוכה ועדינה אשר בה הנסתר רב ועצום על הנגלה. ואבני המצבות שהיו לי לעדות נאמנה, גם שם חסכו במלים שחלילה תהיה מלה שתרבה בשבחו של האיש, כי ״האיש משה ענו מאד״. הכל נכתב במידה רבה של צניעות וענוה. ועל כך, גם אני במלים חסכתי, ורק על מה שזכרתי, ראיתי ולמדתי, לספר ידעתי. דבריהם ומורשתם שהשאירו לנו הם – הם זיכרונם, ותפילתי שלא יהיה זה אני שבא לתקן, ונמצא חלילה מקלקל. רק לומר דברים בשם אומרם, בזה השתדלתי. כי נכסוף נכספתי להוסיף ולא לגרוע, לדובב, להאזין ולשמוע. ואם פה ושם מעדתי, לא בזדון חלילה. ומה שהביאני עד הלום למרות שבמקצועי איני חוקר ולא הסטוריון, פירטתי בפתיחה לפרק ג עמודים פו־פח. ואם זכרוני הדל היה לי למכשלה, הנה על זה אני באתי לבקש מחילה. ואני תקוה שהקורא הנבון יסייע בידי, ולכף זכות לדון אותי, ומשכורתו מאת ה׳ תהיה שלימה.

וזכות תורתם של רבותינו חכמי מראקש זצ״ל אשר טרחתי ועמלתי להציב גלעד לזכרם, תעמוד לי ולבני ביתי הי״ו, אכי״ר.

כעתרת חביב איבגי

הספר אבני זכרון לקהילת מראקש נועד להציב גל עד לאחת מקהילות ישראל במגרב, עתיקת יומין ורבת אוכלוסין. אשר איתרע מזלה והשתמרו רק מעט ממקורותיה בכתובים, יצירות חכמיה ותיעוד קורותיה. הרוב הגדול אבד בצוק העתים. מר חביב איבגי בן העיר מראקש אשר כאב את אובדן מקורות תולדותיה, ערך שלשה מסעות למראקש, להתחקות אחר עברה ולדובב חלק ממצבות קברותיה ששרדו לפליטה, של חכמים ואנשי מעשה שפעלו בתוכה, הוסיף להן מה שחרות מזכרונו מימי נעוריו במלאח של מראקש, והנכתב על קהילה זו, ושיחזר תמונה מעברה המפואר של קהילה ברוכה זו, ושכמ״ה.

סיפור תרבות

יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות

ירון צור

הקדמה

מטרתו של ספר זה חורגת מהיקפו המצומצם. ייעודו המקורי היה לספר מה קרה מבחינה תרבותית ליהודי ארצות האסלאם בזמנים החדשים. כוונתי הייתה לתת בידי תלמידים שמשפחותיהם באו מארצות אלה כלים להבין את תולדות משפחותיהם, ולפתוח צוהר גם לחבריהם, שמשפחותיהם באו מארצות הנצרות, להכיר דפים בהיסטוריה של אזור תרבותי אחר. הספר נועד לספר לאלה ואלה לא רק מה קרה ליהודים אלא גם מה אירע אגב כך למוסלמים, אנשי חברת הרוב בארצות אלה.

ואולם משניגשתי לכתוב את הספר חשתי שאם אנסה לגולל את סיפורן של כל ארצות האסלאם ושל כל יהודיהן, מרוב עצים לא יראו את היער והתבשיל עלול להקדיח. לכן העדפתי להתמקד בארץ אחת – תוניסיה. בארץ זו חיו אוכלוסיות מוסלמיות ויהודיות מגוונות, וסיפורו התרבותי עשיר דיו בכדי להעלות נקודות מוצא להרחבת ההיכרות עם מיעוטים יהודיים אחרים בארצות האסלאם, מתימן ועד תורכיה, ממרוקו ועד איראן. עם זאת, לא אמנע מלהתייחס לארצות אחרות, ואעשה זאת במיוחד לגבי התקופה שבין שתי מלחמות העולם.

לישראלים יש עניין מיוחד בסיפורם של יהודי תוניסיה, סיפור המתרחש בתוך סביבה מוסלמית ערבית. אחרי ככלות הכול העולם המוסלמי מקיף אותנו, ואנו חולקים עם הערבים ארץ אחת. אמנם בין ישראל של תחילת המאה ה־21 ובין תוניסיה של שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, התקופה שבה מתמקד הספר, מפרידים פערים גדולים, של מקום ושל זמן. ובכל זאת לרבים מן הנושאים שיעלו בו יש זיקה לבעיות המטרידות את הישראלים היום: מה היו נקודות המפגש התרבותיות בין היהודים לערבים המוסלמים בעבר? כיצד התפתח מפגש זה בדורות האחרונים? האם חלה התקרבות בין היהודים למוסלמים לפני ההתפרצות העזה של הסכסוך הערבי־הישראלי בשנת 1948, או שהם התרחקו אלה מאלה כבר לפני כן? שאלה נוספת נוגעת למה שאנו נוהגים לכנות ״הבעיה העדתית" – בעיית היחסים הלא־שוויוניים בין יוצאי אירופה ליוצאי ארצות האסלאם. האם

• זו בעיה ששורשיה במציאות הישראלית בלבד? או אולי ניתן למצוא לה מקבילות ושורשים בארצות מוצאם של המזרחים, באסיה ובאפריקה? ועוד שאלה המתעוררת מתולדות יהודי תוניסיה: האם יש קשר בין תרבות להגירה? תוניסיה היא מארצות ערב הבודדות שבהן לא היה רוב למהגרים מן המדינה לישראל דווקא. כמחצית מיהודי תוניסיה עלו לארץ, אך השאר היגרו לארצות אחרות, במיוחד לצרפת. מדוע חל פיצול שכזה ביעדי ההגירה של יהודי תוניסיה? מדוע לא בחרו כולם ביעד אחד? האם יש לכך קשר להיסטוריה התרבותית שלהם?

נסתפק בשאלות אלה וניגש לגופו של הספר. את סיפורם הכללי של יהודי תוניסיה השתדלתי לפרוט לסיפורים אישיים. גיבורו של הסיפור הראשון, הזמר נסים סרוסי, מופיע מעת לעת על מרקע הטלוויזיה. אם אינכם מכירים אותו, קרוב לוודאי שהוריכם שמעו את שמעו, שכן הוא שייך לדור שלהם. גיבור אחר, אולי המרכזי בספר •זה, הוא הסופר אלבר ממי, והוא קשיש מסרוסי. הוא עדיין חי בפריס בשיבה טובה ומשמיע את קולו מעת לעת. גם הוא אולי מוכר להוריכם, או להוריהם – סבא וסבתא שלכם. ככלל, לסיפור שאגולל בהמשך הדברים יש גיבורים רבים שעדייו חיים כיום, לאו דווקא בצמרת האמנותית והספרותית. זהו סיפורם של יוצאי ארצות ערב בדורות האחרונים, מסופר מזווית תרבותית ומן האספקלריה של ארץ אחת. רבים מן העולים מארצות האסלאם עדיין חיים בינינו. תקוותי שהם ימצאו בספר זה הדים לתולדות קהילותיהם, כפי ששמעו או כפי שהכירו בעצמם.

שערי ספרו

שלום פוני-כלפון

בקובץ ספורים זה, מתוארות דמויות שונות מתוך ההוי היהודי של קהילה ספרו שצמחה על אדמת מרוקו והחזיקה ביהדותה משך כאלפיים שנה. במשך דורות, נאבקו יהודים אלו לשמור על ייחודם בתוך סביבה עויינת בה סבלו רדיפות אין מספר. אמונתם המשיחית בתקומת עם ישראל בארצו, נתנה להם הכוח הנפשי והגופני להתגבר על כל הסבל והתלאות.

בכל גבורי הספורים האלה יוקדת אהבת עם ישראל ואמונה איתנה בנצח ישראל. משאת נפשם, היתה שיבת־ציון, אותה הגשימו מתוך אהבה וערגה משיחית מופלאה.

בני דור זה הגשימו את חלום הדורות ועקרו סופית מתוך גלותם הארוכה כדי לבוא לבנות ולהבנות בארץ־ישראל. הספר מתאר גלריה רחבה של דמויות של יהודים בני המלאח של ספרו, מתוך אהבה והבלטת אהבת החיים וההומור השזורים בקיום בו,.

הוצאת כרמל, ירושלים

איור ועיצוב עטיפה: גדעון דן ירושלים

הקדמה

מנהג היה לנו הקטנים, לאחר הארוחה הדשנה בכל ערב שבת, להתכרבל בשמיכת הצמר הגדולה שחיממה את גופנו הדל והיינו שמחים ומאושרים בנשמה היתירה שהשבת הביאה לנו בכנפיה. אמא בתווך, כמנהיג החבורה, ואנחנו סביב לה, ארבעה מכאן ושלושה מכאן. לא קל היה לזכות בחסד הגדול לשכב ליד אמא. לכן היה לנו תור ששמרנו עליו בהקפדה מרובה. בכל זאת, זה לא מנע סכסוכים וקנאה יתירה בינינו. מיד כשתפסנו כל אחד את מקומו תחת השמיכה, לא הרפינו מאמא עד אם סיפרה לנו סיפור מאלה שהיו באמתחתה למכביר, כמקור מים חיים, שופעים וקולחים מפיה שבת אחרי שבת. סיפוריה היו כמעין המתגבר, נובע, מפעפע ומרשרש. כל פעם הלהיב את דמיונותינו סיפור שונה מקודמו ורומם אותנו להתמזג עם דמויותיו וגיבוריו עד שהפכנו חלק והמשך לאותו סיפור אין סופי, עד בוא המשיח.

צל להבת מנורת הנפט שהאירה את החדר הגדול, היה מרצד על הקירות והאור העמום היה ממלא את החדר הטחוב צללים, צללים שאמא הייתה מפענחת פשרם וסימניהם. כשהווילון, שכיסה את עליית החדר המשמש לאחסון, היה זז, הייתה מפרשת לנו גם את זה והכל היה קשור עם ״שכנינו״. אלה הם השדים הגרים מתחת לנו. כל מה שעשינו היה צריך להיות לרצון להם. אם הרגזנו את אמא או אם לא צייתנו לה, ״שכנינו״ עלולים היו לעשות בנו שפטים. אמא הייתה כדרכה נשענת על הקיר ביושבה על המצע הגדול ששימש לנו למיטה, כשהכרית אחרי גבה, בינה ובין הקיר, והיא נאנחת מדי פעם בפעם. מבטה התועה והתוהה, היה כאילו סוקר את עמל השבוע החולף. בידה החזיקה כוס תה מהבהבת עם נענע, שריחו בישים את החדר, והייתה גומעת כל לגימה בהנאה גדולה. אנחנו הפצתו בה ללא הרף שכבר תתחיל לספר לנו את הסיפור כדבר המגיע לנו. היא ידעה שלא נתן לה לישון עד שתספר לנו את הסיפור, אבל נעם לה המשחק של ההפצרות והיא חייכה לקוצר רוחנו, טענה שהיא לא זוכרת יותר והוסיפה: — סיפרתי לכם כל מה שאני יודעת! מה אתם רוצים ממני שאמציא לכם סיפור מדמיוני? זהו מעשה של משוגעים. איזה חיים הם אלו שלא נותנים לי מנוחה גם בשבת? עיני נסגרות והם תובעים סיפור! אין לי שום סיפור! לכולישון וזהו. אתם מפריעים ל״שכנינו״ לישון והם עלולים להתרגז! אנחנו במצב רוח טוב ויודעים שרוגזה הוא רק למראית עין ועניין ״שכנינו״ אינו עושה עלינו רושם עוד, חוץ מן הקטנים ביותר בינינו שעדיין מאמינים בזה. לכן אנחנו עונים לה בלשונה ובחיוך ערמומי:

• גם ״שכנינו״ רוצים לשמוע את הסיפור! הם לא ישנים עדיין. הם יודעים שערב שבת עכשיו, והם מחכים לסיפור ואם לא תספרי הם יתרגזו ומי יודע מה עלול לקרות?
• • אלה לא ילדים אלה! אלה הם פֶגע רע! לא שמעתי אף פעם דיבורים כאלה יוצאים מפי ילדים. אתם לא מפחדים לדבר ככה ? הסו, פן יבולע לכם ! היא גומעת מכוס התה ומבטה נעוץ אי שם בקיר. לפעמים עקבנו אחרי מבטה ואז לבי היה זע כלשהו ממקומו וצמרמורת עברה בי. זו הייתה מעין רחמנות על אמא הרחומה. מה חיפשה במבטה לא היה קשה לשער. בימות החול לאחר פת לחם שיעורים וזיתים שחורים מצומקים או נזיד מרק סמיך, הייתי עולה על משכבי ומשאיר את אמא יושבת בשיכול רגליים, על הרצפה, על כרית רחבה עשויה שמיכות ישנות. מנורת הנפט הייתה מונחת על שרפרף לפניה והיא רכונה ועוסקת בטוויית כפתורים מחוטי משי צבעוניים מבריקים ורכים

  טווה הייתה במרץ ובשקדנות ובכל פעם שהעבירה את המחט בין חוטי הכפתור השזורים שתי וערב, הייתה מנענעת מחצית גופה העליון לכאן ולכאן כיהודי אדוק בשעת תפילתו כדי שהתרדמה לא תגבר עליה, כפי שהסבירה לי פעם. רק את גבה הכפוף ראיתי וכך הייתי מסתכל בה זמן רב, תפוס־הרהורים, הרהורי ילדות של מי שבגר טרם זמנו, עד שהכריעוני חבלי השינה ונרדמתי. לא פעם הייתי מתעורר במשך הלילה, מרים את ראשי ורואה את אמא והנה תמיד גבה כפוף וידיה חולפות בזו אחר זו עם המחט בידה, בכוונה רבה. לעתים הייתה שרה קינה חרישית ובוכה ומנגבת את עיניה בכף ידה או בכנף שמלתה. הייתי עצוב מאוד לראותה בצערה ובין אתנחתא לאתנחתא שאלתיה בקול רך וחנון:

  • מה יש לך אמא?

מן המערכת

עורך : אשר כנפו

חברי המערכת : ד"ר דוד בן שושן – קנדה

ד"ר אריק דלויה – צרפת

ד"ר אריאל כנפו

ד"ר מאיר נזרי

יהודית ממן

דוד בן זנו

נורברט בל-אנז'

התרבות ההיספאנית קשורה קשר אמיץ ליהדות מרוקו(אני מתכוון כאן אך ורק לשני הגירושים, זה של 1391 וזה של 1492). קשה לקבוע את תחומיה הגיאוגרפיים של תרבות זו. אחדים יגידו לי שדי בכך שנזכיר קהילות כמו טנגייר, תיטואן, לראש… ואת השימוש בשפה הספרדית. ברם, המסורות, המנהגים והתקנות מצביעים חד-משמעית על השפעת התרבות ההיספאנית על כל מרחבי מרוקו ואפילו עד אוראניה שבאלג׳יריה. אם ליהדות ההיספאנית יש היסטוריה עשירה מאוד, הקשורה בחלק מזמנה לנוכחות של האליאנס העולמית (נזכיר כאן את חגיגות 150 שנות האליאנס בכנסת ובאשדוד) ההווה שלה, במרוקו, בצרפת, בארצות אמריקה וכמובן בישראל מוחשי ביותר. החיוניות של .׳ יהדות מרוקו נמצאת ובולטת גם על גבי הפרסומים השונים וביניהם כמובן בייברית". די שנעיף מבט על תוכן הגיליון על שני חלקיו, העברי והצרפתי, המאמרים של רוברט אסרף, יגאל בן נון, מולי אנידזיר, אמנון אלקבץ, צמרת-רבקה אביבי, אריאל כנפו, דן מנור, מטילדה טאזיר, דוד בן שושן, יצחק אזנקוט, שמעון ועקנין, זוזיאן-מייר אסולין, סידניי קורקוס, נסים סיבוני, רפאל תורזימן, נסים קריספיל, אשר כנפו, רפאל בן-שושן, סעיד סייג, אליעזר בשן, מואיז בן הראש, מאירים כל אחד בדרכו פן אחר של יהדות זו. גם השירה באה לידי ביטוי בשיריהם של בלפור חקק, ריימונד כהן, חווה נתן, גיורג^, אמסלם, פיבי בן שושן, יוסף דדיה.

"ברית" הוא גם מקום התייחדות עם ההולכים והפעם הסתלקותם של מורנו ורבנו רבי יוסף עזרן זצ״ל, של רבי שמעון זפרני זצ״ל. "ברית" מצרה גם על הסתלקותם של גדולי עולם, הראשון לציון כמוהר״ר מרדכי אליהו וכמהור״ר רבי דוד עובדיה, זכותם תגן עלינו אמן.

כמו תמיד, "ברית" מציגה אמן מאומני יהודי מרוקו, והפעם, האמן בעל הפרסים הבין- לאומיים, אלברט בן חיים והמאמר המוקדש לו מאת יואלה בן שמחון. תודה מיוחדת למר פול דהן, מנהל המוזיאון של יהודי מרוקו בבריסל, שאיפשר לנו להשתמש באוסף החשוב שלו. קוראים יקרים, בלעדיכם, "ברית" לא יכול להתקיים, אנא, אל תשכחו לשלוח את השתתפותכם ותבוא עליכם הברכה.

נורבר בל-אנז' – מערכת ברית.

הרב מירושלים שקנה חמץ בפסח

שליחים רבים ממוסדות שונים מארץ ישראל הגיעו למרוקו לאיסוף נדבות ותרומות. ידוע הדבר, שהבאים מא״י נהגו לפי מנהגי ארץ ישראל. למשל יום נוסף בכל חג שנקרא יום  טוב דגלותא, לא חל על אלה שבאו מא״י ונהגו בו ביום חול. בשנה מסוימת הגיע רב אחד מא״י בשליחות למרוקו. ביום שמיני של פסח, שהוא יום חול בארץ ישראל. הלך אותו רב וקנה כיכר לחם בשוק והחזיק אותה בידו באופן גלוי לעין כל. כמה מאנשי הקהילה התנפלו עליו ואף רגמו אותו באבנים וקראו לעומתו: ״גוי, גוי, אוכל חמץ בפסח״ ואף איימו עליו לגרש אותו מהקהילה. גם אלה שהבטיחו לו כבר תרומתם למוסדות ארץ ישראל שנשלח בשמם, ביטלו את תרומותיהם. אמנם הרב עשה כמנהג ארץ-ישראל, אך לא נהג בצניעות.

דבר זה עורר שערוריה רבה בקרב הקהילה. השד״ר הוזמן לרב העיר שאמר לו: ״אמנם מבחינה הלכתית, לא עברת כל עבירה. כתושב ארץ ישראל, אינך מחויב לנהוג ביום שמיני של פסח כביום חג, שהוא רק יומא טבא דגלותא. לא כולם יודעים הלכה זו. אבל אתה התנהגת בחוסר חכמה ותבונה. עליך היה לקיים מנהג ארץ ישראל בצניעות ולא בפרהסיה״.

על אף דברי ההסבר של הרב, הקהילה החליטה בכל זאת להרחיק אותו שד״ר מהמקום, בי הוא חילל שם שמים ברבים.

השד״ר הכיר בטעותו ועזב הקהילה באכזבה ובמפח נפש. על זה נאמר מפי אבטליון, בפרקי אבות: ״חכמים היזהרו בדבריכם (במעשיכם), שמא תחובו חובת גלות… ונמצא שם שמים מתחלל״.

גילוי גופתו של רב שנרצח ע"י שודדים

שנה מסוימת הגיעה הודעה לקהילה שלנו, שרב וצדיק אחד בלכתו לבד בשדה ובידו תיק של טלית ותפילין, נהרג בשדה ע״י שודדי דרכים, בחושבם שבתיק שלו מצוי כסף רב. בהיותו רב וצדיק נודע, הרה״ג רפאל אנקווה – רבה הראשי של יהדות מרוקו, ביקש לעשות הכל למצוא הגופה ולהעבירה לקבורה בבית העלמין שלנו. הרב אנקוה אמר להם, שרק מכלוף דהאן (אבא שלי) יכול לעמוד במשימה זו, כי הוא היה ידוע בקרב ראשי החמולות והשבטים בקרב תושבי הכפרים הערביים המרוקאים. גילוי הגופה במקום בלתי ידוע היה מעשה קשה ומסובך. אבא, מתוך נסיונו הרב בכפרי הערבים, ידע באיזה מקום יכול לקרות מקרה זה. הוא גייס לעזרתו כמה ערבים חמושים, ואמר להם ״תיקחו אתכם כמות של בצל, פרה אחת, ורק דרכה נוכל לגלות, בעקבות ריח הבצל, איפה טמונה הגופה של הרב״. השיירה הלכה לדרך ובראשה אותה פרה. פיזרו את הבצל בשטח והנה במקום מסוים, הפרה עמדה והתחילה לגרד האדמה ברגליה. אבא שלי אמר להם ״כאן טמון הצדיק״. ובכך היה. הפרה, בריחה הטבעי גילתה את המקום.

הרב הובא למנוחות בעזרת אבא שלי, לבית העלמין שלנו ושם נקבר. שמו לא נודע עד היום הזה, אבל הוא זכה למנוחת עולמים בבית הקברות שלנו.

באותו לילה, אבא חלם חלום, ובא אליו אותו צדיק בלתי ידוע ואמר לו ״מצוה זו תעמוד לך כל החיים, כי הצלת אותי מקבורה באדמת גויים״.

הרב אנקווה לאחר ששמע את דברי החלום, אמר: ״ידעתי בתחושתי שרק מכלוף אדהאן – איש גיבור ורב חיל, הוא המסוגל לעמוד במשימה קשה זו. וזכות צדיק זה תעמוד לו לעד״.

אוּטוֹפְּיָה מִקָּזַבְּלַנְקָה

כתבי מכלוף אביטאן

"למה נהיה לאֻמות אֻמות ונלחם תמיד ונחיה ברע, נהיה

לעם אחד תחת ממשלה אחת, ולא נלחם, ונחיה בטוב."

"ומה היא האֻמה כי אם ציון וסמל לסדור האדם ויחודו

לעם אחד. והראשים והגונים והגזעים לא יבדילונו שממזג

הארצות באו ומה הוא גזעי וגזעך, מחומר אחד קורצנו ,

אב אחד לנו ובכדור אחד נחנו."

כך כותב מכלוף אביטאן (1960-1908), אינטלקטואל והוגה מדיני שנולד בקזבלנקה שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1954 למושב בנגב. משנתו האוטופית ראתה אור לראשונה בקזבלנקה לאחר מלחמת העולם השנייה והתקבלה באדישות או לחלופין בהתנגדות לתפיסותיו המהפכניות. בכתביו טוען אביטאן לשוויון בין בני ובנות דתות שונות, ומציג חזון א-לאומי ועל-דתי, חזון תיאולוגי הנטוע באהבת הזולת ובאהבת הבורא. להשקפתו, האנשים בעולם אינם זקוקים לגבולות, למדינות ולצבאות; הם גם אינם זקוקים להגדרות לאומיות או דתיות הגורמות בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, למלחמות. הסדר בחייהם ינבע מחינוך לעבודת אדמה, מלאכה והשכלה, ומשמירה על שבעה עיקרים, ביניהם ידיעת אלוהים, אהבת אדם ושמירה על היגיינה. אלו יונהגו על ידי ממשלה עולמית שתעמוד בראש העם האחד שהוא למעשה האנושות כולה.

משנתו של אביטאן מעוררת השראה הן בתוכנה והן בצורתה: רעיונותיו האוטופיים, כמו הקריאה לאיחוד שלוש הדתות המונותיאיסטיות, הנשענים על עולם מושגים פילוסופי, כתובים בעברית ימי ביניימית בהירה ומרהיבה. אפשר רק להתקנא בעולמו האוטופי של אביטאן, שישראל והעולם של 2016 כל כך רחוקים ממנו. בנוסף, העובדה שמשנתו הכתובה נשארה עדיין עלומה מעוררת תחושה של אי-נחת ושל חוסר צדק הדורש תיקון, ומוסיפה נדבך נוסף לסיפורו של האינטלקטואל-האוטופיסט ממרוקו שנשאר אלמוני. מטרת אסופה זו היא להוציא את אביטאן מאלמוניותו ולחשוף שלושה מן הטקסטים המרכזיים שכתב: החוברות אשר האדם (1945) ובנין העולם ובריאת אדם חדש (1947) שיצאו לאור לראשונה בקזבלנקה; ומכתב הנושא את הכותרת "לראש האומה הישראלית" (1945), ומופיע כאן לראשונה

בדפוס. במהדורה זו תוקן הטקסט לפי התיקונים שהוספו למהדורתן הראשונה של החוברות. הכתיב והתחביר הפואטי של אביטאן נותרו על כנם, למעט במקרים בודדים של שגיאות הקלדה שהופיעו במקור. בחרנו שלא להוסיף הערות וביאורים כדי לשמור על חוויית המפגש עם הטקסט המקורי ועל הקריאה הרצופה בו. הנספח לספר כולל שתי כתבות על אביטאן, שהתפרסמו בעיתונות בשנות החמישים. כמו כן, לספר נוספה אחרית דבר מאת דוד גדג' ובה רקע תיאורטי והיסטורי מקיף, וכן פירוט ההקשרים התרבותיים וההגותיים של יצירת אביטאן מזוויות שונות. ספר זה רואה אור בזכות מחקרו הנחשוני של גדג' שהעלה את אביטאן מתהום הנשייה, והודות לשיתוף הפעולה מצד משפחת אביטאן. אנחנו תקווה כי פועלנו למען גילויו של "צדק פואטי", כשם הסדרה בה רואה אור ספר זה, ישיב לאביטאן את המקום הראוי לו: אוטופיסט, הוגה מדיני, הומניסט. רעב ספרים, אביב תשע"ו

תצ״ח. שנת 1738 למניינם, ידועה בשנת ח״ץ, חץ שננעץ בבשרם של יושבי ארצות המאגרב. שוב חזרו אותם חזיונות־אימים של רעב, מגיפות, פרעות ביהודים וחוזר חלילה. שוב נתגלה, בי בבל שרע מצבם של המוני העם, כך גואה ומשתפר מצבה של שכבה דקיקה של מתעשרים חדשים, הניזונים מן האסון. בימים של מחסור, מי שהמעות בידיו וצבר בעוד מועד, מוכר את מרכולתו במחיר מופקע, וברווחים שהוא צובר, הוא קונה סחורות בארצות חוץ שלא נפגעו מהפורענות, משחד את פקידי הממשלה המושחתים, ומייבא את הטובין משוחררים ממסים, ומוכר אותם במחירים עוד יותר מופקעים, וחוזר חלילה.

העני מידלדל והעשיר מתעצם. הארבה נחת באותה שנה על השדות וכילה את מעט היבולים. יהודים רבים שלחו את ילדיהם לצוד את הארבה, ועקרות הבית בישלו וטיגנו, והיה הדבר לנחמה פורתא. רוב רבני מרוקו התירו אכילת ארבה. קם ר׳ חיים בן עטר, וכאילו להכעיס, יצא בקריאה ובקריעה לפיה יש להימנע מלגעת בטריפה הזאת לאלתר. קמה סערה גדולה. שוב האשימוהו ברהב ושחץ והקשו איך העז הוא לאסור מה שאחרים, ובהם גדולי רבני המערב, התירו. שוב נעורו מתנגדיו והאשימוהו שאינו חם על הרעבים. על

כך הגיב ר׳ חיים: ״למה רגשו גויים? הנה, העם מעצמו, לאחר ששמע את דבר קריאתי, ולאחר שהבין שהוטעה על־ידי רועיו, חדל מרצונו לאכול חגבים. אילו חשב כמותכם, הרי שיכול היה לנהוג לפי הלכתם ולהיתלות בה. אבל יודע העם, שחלק מאותה סגולה שחנן בה הקדוש ברוך הוא את עמו הוא הנכונות להקרבה. מי שמחפש את הנוחות, ימיר את דתו, וחסל סדר צרות עבורו, אך מי שבוחר להישאר בחיק היהדות, ישמור את מצוותיה קלה כחמורה!״

האיש החיוור והמסוגף היה נכון לצאת שוב נגד משטיניו, ונראה היה שדבר לא ירתיעו. על כן הופתעו תלמידיו כאשר הודיעם כי בכוונתו לצאת לעיר תטואן אשר לחוף הים התיכון. ועוד יותר תקפתם תדהמה כאשר בישר להם, שאין הוא רואה בתטואן אלא תחנה בדרך למחוז חפצו האמיתי. חבורת הנאמנים, אותם תלמידים שהלכו עמו ובעקבותיו בכל נדודיו, הצהירו מייד שיילכו אחריו, הן לתטואן, הן לאותו מחוז־חפץ מסתורי. לימים כתב ר׳ חיים בן עטר: ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה עיר הרמה העיר החביבה על אלוהי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון.״

משתפסה ירושלים את מקומה בתודעתו לא רק כמושא של תפילה וכיסופים, אלא בעיר גשמית הבנויה לתלפיות, שוב לא הרפה ממנו הרעיון לעלות אליה ולקיים בגופו, בנפשו, ובכל מאודו, את הנעלה במצוות השם — מצוות יישובה של ארץ ישראל. 

החלטתו של ר׳ חיים היכתה את חבריו ותלמידיו בהלם, אולם הוא לא היה הראשון מקרב יושבי ״סוף מערב״, שהחליט יום אחד לנטוש הכל מאחוריו ולעלות אל ארץ תאוותו. שבע מאות שנים קודם לכן כבר קם המשורר הגדול ר׳ יהודה הלוי ואמר — ״יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב.״ ואם היה הוא מוכן לעזוב כל טוב ספרד, כלום יהסס חיים בן עטר לעזוב את מרוקו, הרחוקה מלהעניק כל טוב לבניה? ובלי ספק שימש ר׳ יהודה הלוי דוגמה ומופת לר׳ יעקב בירב, שהיה רב בעיר פאם מאתיים שנה לפני ר׳ חיים בן עטר, ובהיותו בן חמישים קם ועזב ״כל טוב פאם״ ועלה לירושלים, שם קיווה להשיב עטרה ליושנה ולהפוך את ארץ ישראל למרכז רוחני־דתי של כל קהילות ישראל באשר הן שם, ובכך לקרב את הגאולה. עוד אחד מרבני פאס, ר׳ יעקב חגיז, שחי כמאה שנים לפני ר׳ חיים בן עטר, גם הוא עזב מאחוריו את ארצו, עלה לארץ ישראל, והקים בה ישיבה.

ר׳ חיים בן עטר אמר לתלמידיו: ״אין אנו, העלובים, אלא חוליה זעירה בשרשרת נמשכת לאורך הדורות, בה ראו חכמי ישראל במערב את הגאולה העצמית כהכנה לגאולת העם כולו.״ בכך רמז, שאין הוא סבור כי על היהודי לחכות למשיח שיבוא מאליו. הוא סיפר לתלמידיו על ר׳ חיים אבולעפיה, שהקים ישיבה גדולה בטבריה. ״אני אקים ישיבה בירושלים!״ אמר בחיוך קורן. ר׳ חיים בן עטר עמד ללכת באותה דרך של גאולה עצמית, שהיא אתחלתא דגאולת הרבים — דרך שהתווה ר׳ יהודה הלוי.

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית

חיים שירמן

עדכן והשלים – עזרא פליישר

הוצאת מגנס

ירושלים תשנ"ו

א. גאוותם של משוררי האסכולה הספרדית

משה אבן עזרא, מי שחיבר את הספר החשוב ביותר על מלאכת השירה העברית בימי הביניים, קבע בו פרק מיוחד לשם דיון בשאלה מדוע יש יתרון לבני הגולה שבספרד בחיבור שירים ומאמרי מליצה ואגדות על יתר בני הגולה. הווה אומר: עליונותם של המשוררים הללו על משוררי הארצות האחרות היא מן המוסכמות שאינן זקוקות לראיה — יש מקום לשאול רק מה הם הגורמים שהביאו למצב זה. לדעתו של משה אבן עזרא הצטיינו יהודי ספרד בכשרונם לשירה משום שהיו מצאצאיהם של שבטי יהודה ובנימין. ואם נעיין בספר ׳תחכמוני׳ של יהודה אלחריזי נגלה שהוא מספר באותו הקשר עוד כמה דברים מופלאים. לדעת שני המחברים המצב הגיאוגרפי והאקלים של כל ארץ משפיעים על אופיים ועל תכונותיהם של התושבים. תורה זו היתה מיוסדת על השקפות הוגי דעות קדמונים; היא הגיעה אל הפילוסופים היהודים דרך צינורות ערביים, ורשמיה בולטים במיוחד בספר ה׳כוזרי׳ של יהודה הלוי. אמנם אלחריזי מקביל לעניין זה לספרד שבמערב את בבל שבמזרח, אולם בזמנו ובסביבתו אין לראות בזה יותר ממם שפתיים. יחס הכוחות שהוא מציג קיים היה עד סוף המאה העשירית, כשבבל עוד היתה מרכז גדול לתורה ולתרבות ישראל. אלחריזי עצמו החשיב את בני ארצו בלבד; הוא גמר את ההלל על שיריהם ושם ללעג את יצירותיהם של רוב משוררי פרובנס, צפון אפריקה, צרפת, יוון, מצרים, סוריה ובבל. הוא ביטל את מה שתרמו יהודי כל הארצות הללו לאוצר השירה העברית, וסיכם את דעתו בקיצור נמרץ באומרו: ׳ומשורריהם [של בני ספרד] כזכרים וכל משוררי עולם כנקבות!׳. מובן שאלחריזי לא הביע כאן את דעותיו האישיות. גם קודמיו וגם הבאים אחריו האמינו ביתרונם של משוררי ספרד. כך היתה דעתו של אברהם אבן עזרא; אפילו בשעה שמוכן היה לשבח בן חוץ לארץ שהצליח בשירה, עדיין תמה:

׳ומי הביא לצרפתי בבית שיר / ועבר זר מקום קדיש ורמס׳.

 בתקופה מאוחרת יותר טדרוס אבולעאפיה פוסל בכלל דברי צרפתי אחר: ׳ומה לשיר לצרפתי? אמור, מה / למרגמה אלי אבן יקרהי׳.

 זו היתה אפוא דעתם של כל משוררי ספרד עד לתקופת הגירוש, ועדיין אנו שומעים אותה מפי המשורר סעדיה אבן דנאן, שהיה בין המגורשים בשנת 1492 יתרה מזאת, נראה שגם היהודים שבארצות אחרות הסכימו לדעה זאת. ואם כי ליהודי אשכנז, צרפת, איטליה וכו' היתה גם כן ספרות פיוטית קדומה ושורשית שסיפקה אותם במשך תקופה ארוכה, הם קיבלו ברצון את השפעת האסכולה הספרדית. יהודי המזרח דוברי הערבית, בני מרוקו, מצרים וכו', היו בדרך הטבע הראשונים להיענות לסגנון הספרדים, למשקליהם ולצורות שיריהם, אולם גם יהודי אירופה, שנשארו מחוץ לתחום התרבות הערבית, ניסו לחקות כמיטב יכולתם את יצירות אחיהם הספרדים; המדובר כאן בתושבי איטליה, פרובנס ובמידה מסוימת אפילו צפון צרפת, אשכנז ואנגליה. רב היה כוח המשיכה של טיפוס השירה החדש: מעידה על כך השפעתו על פיוטיהם של מורי הלכה מפורסמים באשכנז, שהיו שונים מאוד באופיים ובהשקפותיהם ממשכילי ספרד." השפעה זו היתה חד סיטרית: בעוד שמשוררי ספרד התייחסו ליצירות אחיהם שבארצות אחרות באדישות או בזלזול, הרי הללו השתדלו להידמות להם והעתיקו את שיריהם — בעיקר את שירי הקודש, אך לעתים גם את שירי החול. כך הגיעו לידינו יצירות בעלות אופי חילוני מובהק, כגון ׳ספר הענק׳ של משה אבן עזרא והמקאמות של יהודה אבן שבתי, של אברהם אבן חסדאי, של יעקב בן אלעזר ושל יצחק אבן סהולה, בכתבי־יד שמוצאם מצרפת, מאשכנז ומאיטליה. יהודי ספרד לא כפו אפוא על האחרים את ההכרה בהישגיהם, אלא זכו לה ללא מאמץ. לפני ארבעים שנה הפנה יעקב מאן דרישה אל חוקרי הספרות העברית לבדוק מחדש את יחסם השלילי ליצירתם של משוררים שלא היו ממוצא ספרדי — יחס שהושפע יתר על המידה מדעותיו של אלחריזי. אמנם בדיקה חדשה של מוסכמה מיושנת רצויה ללא ספק, מה גם שביקורתו של אלחריזי היתה מיוסדת על דעה קדומה. אולם גם אם נחזיר למשוררים הללו את המקום המגיע להם לפי ערכם, לא יהיה בכך כדי לזעזע את מעמדם של משוררי האסכולה הספרדית.

חיים טולידאנו שימש מתורגמן למושל תיטואן ב־1755. בספטמבר 1756 נזכר בתור סגן קונסול של בריטניה בתיטואן. בדצמבר 1759 טיפל בהשגת נשק ותחמושת מאנגליה בשליחות הסולטאן. ב־22 בספטמבר 1772 פנה במכתב לשר החוץ הבריטי רוציפורד  (Rochford) בבקשה להתקבל אצלו כדי להעביר לו את בקשת הסולטאן, ויש להניח שהמטרה היתה קבלת נשק ותחמושת. היה זה אפוא כחודש לאחר בואו של בנידאר ללונדון. במשך 16 שנים, בין 1755 ו־1772, מילא תפקידים אלה: מתורגמן, סגן קונסול בריטי ושליח הסולטאן.

מימון אשיאול שימש מתורגמן למושל תיטואן יחד עם חיים טולידאנו.

 מסעוד דילאמאר היה סוכנו של הסולטאן באירופה. הוא ישב באמשטרדם החל ב־1755, והיה לו סוכן בלונדון, שבה ביקר מדי פעם. בין 1782 ל־1786 מילא ארבע פעמים שליחויות בשם הסולטאן למלך בריטניה. פעמיים העביר את תשובות גיורגי השלישי לסולטאן.

בספטמבר 1782 התבקש למסור למלך הבריטי מכתב מהסולטאן, שבו הציע לחדש את הסכם השלום והסחר בין שתי הממלכות, תוך הענקת פריווילגיות לסוחרים הבריטים. מה היה הרקע לשליחות זו ? עד 1780 היו יחסים טובים בין מוחמד לבריטניה, אבל בסוף אותה שנה חתם הסולטאן על הסכם עם ספרד והעמיד לרשותה את נמלי טנגייר ולאראש למשך שנה, תמורת תשלום והחזרת 100 שבויים. בעקבות ההסכם גורשו הקונסול והאזרחים הבריטים מטנגייר. כשתוקף ההסכם פג, רצה הסולטאן לחדש את יחסי המסחר עם בריטניה. בתחילת 1786 קיבל דילאמאר שלושה מכתבים מהסולטאן לשם העברתם למלך בריטניה, ותשובתו הועברה למסעוד ב־7 במרס 1786.

מסעוד מגוארם, בן למשפחה מהעיר סלא שעברה לגיברלטר בשנות ה־20־30 של המאה ה־18. הוא נזכר בתור סגן קונסול של בריטניה בטנגייר מפברואר 1770 עד סוף 1771. קדם לו בתפקיד זה יעקב בנידאר, כנזכר לעיל.

דוד ואחיו ויצחק קרדוזו – מצוי עליהם מידע בין השנים 1770־1790. הם בני משפחה מספרד שחזרו ליהדות, באו למרוקו וזכו לזיכיונות במסחר וביצוא בקר לגיברלטר מטעם הסולטאן, שגם נועץ בהם. דוד נמצא בחצר הסולטאן רוב הזמן, בשנים 1767-1790. עם זאת היה נאמן לאינטרסים של בריטניה, ומסר מידע לבריטים על הפעילות המסחרית של ספרד במרוקו, ועל המשא ומתן בין שתי המדינות, שפגע באינטרסים של בריטניה. יצחק נחשד בקלקול היחסים בין הסולטאן ובריטניה, וחוסל על ידי הסולטאן ללא דרישה וחקירה. לאחר שהולקה נכרת ראשו וגופתו נשרפה בפקודת הסולטאן ובנוכחותו.

מרדכי אשריקי ממכנאס שימש את הסולטאן אחרי מות קרדוזו, כפי שכתב שמואל רומאנילי(1757־1814), שביקר במרוקו בשנים 1787־1790. אליהו לוי עבר מתונים למרוקו. היה בעל זיכיון ממלכתי ליצוא בקר מטנגייר לגיברלטר. נזכר בתעודות בריטיות מ־27 בינואר 1770 עד 28 באוקטובר 1793. הוא נשלח על ידי הסולטאן לספרד ונצטווה להביא נשק ותחמושת מאנגליה, אך המשלוח לא יצא לפועל. הסולטאן הענישו בהשחתת זקנו, והטיל עליו קנס ומאסר. לאחר ריצוי העונש המשיך אליהו לשרת את הסולטאן. באיגרת ממוגדור מיום 19 באוגוסט 1785 נאמר, שאליהו הזמין את הקונסולים והסוחרים הזרים וקרא בפניהם מכתב מהסולטאן בקשר ליצוא גרעינים במחיר קבוע.

יעקב עטאל הגיע למרוקו מתוניס יחד עם אליהו הנ״ל, כיהן בתור מזכירו ואיש אמונו של הסולטאן בשנותיו האחרונות. אולוף אגרל(1755 ,Agrell־1832), מזכירו של קונסול שוודיה בטנגייר ולאחר מכן סגן קונסול, כתב שעטאל הוא אחד משני משרתי הסולטאן בטנגייר, ומכהן כמזכירו לענייני היהודים. זמן קצר לפני מותו של הסולטאן כתב עטאל בשם הסולטאן לקונסול הכללי הבריטי בטנג׳יר, וביקשו שהבריטים יעמידו לרשות יזיד, בנו, אונייה שתיקח אותו לאלכסנדריה, ובתמורה יורשו ליצא ללא מכס, והמלחים השבויים ישוחררו.

חיים בן לחסאן הועסק על ידי הממונה על האספקה בגיברלטר בתור סוכנו בתיטואן. כיהן בתור סגן קונסול של בריטניה בתיטואן בשנים 1785-1790. הוא מילא תפקיד מסוים בהפשרת המתיחות בין מרוקו לבריטניה, שהחלה בספטמבר 1787 ונמשכה ב־1788, כאשר בריטניה סירבה לתת לסולטאן שתי אוניות מלחמה, שהוא רצה להעניק כמתנה לסולטאן העותימאני עבדול חמיד (שלט בשנים 1774־ 1789), שכן בריטניה לא רצתה לפגוע ביחסים עם רוסיה, אויבת העותימאנים. כתגובה הפסיק מוחמד את האספקה של בשר טרי למחנה הצבאי בגיברלטר.

שמואל רומאנילי כתב על יהודי בשם שלמה חסאן שכיהן בתור ציר ספרד בתיטואן. לדבריו, יהודים אלה שעלו לגדולה התנכרו בדרך כלל לאחיהם.

המועמודים לשלטון

בעוד השושלת נוטה למות תפסה ספרד את נמלי מרוקו, כשראש דאגתה לבלום את מעלליהם של שודדי-הים. לאראש נכנעה לה ב-1610. היא בנתה מבצר בשפך הסֶבּוּ­ ב- 1614, להשגיח מקרוב על הערים בו-רגרג, רבאט וסלא, שבהן התפתח שוד הים. מבצר זה, שהספרדים קראוהו סן-מינואל דה אולטרמאר ומלרוקנים – אל מעמורה, נקרא כיום בשם מהדיה. כמעשי הפורטוגלים במאה הקודמת, השתלטות זאת של הנוצרים על חלקות טריטוריה מוסלמית עוררה את זעם העם, ושימשה אמתלה קדושה לשאיפותיהם של מנהיגים דתיים מסוימים.  

הסכנה הנוצרית התגלתה בייחוד בצפון מרוקו. שם גם היו התגובות שלבשו צורה דתית החשובות ביותר, והן אף נהנו מחולשתם ומאזלת-ידם של השליטים הסעדים. ועם זאת, גם הדרום ידע תנועות מרבוטיות, אם גם קטנות מאלה בהיקפן.

הראשונה היתה מעשהו של חכם קטן מתאפילאלת, אבו-מחלי. הוא נתחנך בבית ספרם של הציפים, קבע מושבו בעמק הסאורה סמוך לשנת 1593 , קנה לו שֵם גדול של חסיד וירא-שמים ונעשה שם למהדי. העברת לאראש לידי הספרדים דחפה אותו לפעולה: הוא עלה על סג׳למאסה, כבשה, ניצח את צבא ההצלה ששלח מולאי זידאן נגדו, חצה את הרי האטלס וכבש את מראכש בהפתעה. מולאי זידאן, שלא הצליח לכבוש מחדש את בירתו בכוחות עצמו, שילח נגדו מרבוט אחר יליד האטלס, יחיה אבן עבדאללה אל-חאחי. הלה התקיף את מראכש, אבו-מחלי נפל בראשית הקרב וראשו נתלה על חומות מראכש, ומסופר כי נשאר תקוע שם שתים-עשרה שנה (1613) . משזחה דעתו בשל הצלחתו נהג

כשליט והמשיך במערכה עד 1627. ואז בא אדם שלישי, שמילא תפקיד טפל עד כה, אבו-אל-סמלאלי, המכונה אבו-חסון, יליד מסאט, והקים בסוס ובמול-האטלאם נסיכות עצמאית, שלא נעלמה אלא עם הכיבוש העלווי. מן הראוי להזכיר לבסוף – עוד נחזור לכך – את ה״שורפא״ העלווים של תאפילאלת.

בצפון נכנסו שלושה כוחות למערכה נגד הנסיכים הסעדים של פאס, הרפובליקה

המאורית של רבאט וסלא, המרבוט אל-עיאשי והמורבוטים של דילא.

קטעים מדרשת בנו של ר׳ יוסף מטראני על אמו בכתב ידו

הרב יעקב משה טולידאנו

בע״ה,

יעבור נא אדוני לפני עבדו. ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה.

במדרש ותלך לדרוש את ה׳ וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו שם, והלא לא הלכה אלא למדרשו של עבר אלא ללמדך שכל המקבל פני זקן כאלו הקבי פגי שכינה.

רבים חקרי רב יתמהו שאול ישאלו באבל ובהספד דהאי מטרוניתא מדוע בושש רכבית, רכב אלקים. מדוע אחרו פעמי, ואחר עד עתה ולא עוד :אלא שעל פני ההראות השיגו אותי עון ואשמה עזן עכב״י.

מליצה על־פי הפסוק ״עון עקבי " )תהלים מט, ו( ורצונו לומר: העוון שנתעכב

מלדרוש על אמו.

 אחת היא ע״כ אמרתי בפתח דברי יעבור נא אדוני לפני עבדו. כלומר מי חשידנא בעינייכו שאני עובר את מצות אדוני אבי הרב, ותורת אמי כי מצותם חובה עלי. אמנם וזאת היתה לי כי אחרתי עד עתה כי חשבתי דרכי שראוי והגון שאני אתנהלה לאיטי לשתי סיבות;

 הסיבה הא׳ לרגל המלאכה, כי מלאכת הקודש היא. ואמרתי הניח להם כי כבודה בגדולים מבקטנים. כבודה במלכים מבהדיוטות וכבר ביום שב״ק הספד זה נפתח בגדולים. שני גדולי הדור, שני המאורות הגדולים שני הרבנים המובהקים החרש והמסגר שבשעת שפותחים נעשים הכל כחדשים, הא׳ המיוחד שקול כרובה של סנהדרין רבנו יצחק תנא דאגדתא ואחריו קם קימה שיש בה הידור יאיר נתיבות עולם רבינו ברוך המקום יהיה בעזרו.

גם יום השביעי כבוד גדול נחל עטרות ודיבון ע״י אביר הרועים צבי עדיינו צניף תפארתנו רב ועצום יה יושיענו אמן.

 והסיבה השנית זאת היתה כי ידעתי כי תלמידי הרב א״א החכמים השלמים תחכמונים ורבי פעלים בתורה גדולים חקרי לב במלחמתה של תורה ומהם תצא תורה להם משפט הבכורה. פי שנים בכל אשר ימצא לי כי מטעם שזו חובת הבן והלא חביבים התלמידים שנקראו בנים. א״כ כמוני כמוהם כולנו בני איש צדיק הרב א״א נחנו, נוסף מעלתם וגדולתם בתורה עלי באופן  שע״ב ראיתי להקדימם לפי מעלתם וחכמתם וע״כ אמרתי ולרגל הילדים כי התלמידים ׳נקראו ילדים כמ״ש הנה אנכי והילדים אשר נתן לי אלקים באופן שעד שאבוא אל כבוד אדוני הרב זלה״ה שעירה כלומר צעיר אני בעדכם הילכך ראיתי ׳להקדימם ואחר עד עתה. ואומר, כי חייב אני להשתבח בתהלתם ישלם ה׳ ׳פעלם ותהי משכרתם שלימה יעש ח׳ עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמנו ובענין זה אני מפרש דברי דוד אשד דבר אל אנשי יבש גלעד במיתתו -של שאול כמש״ה ברוכים אתם לה׳ אשר עשיתם חסד עם אדונכם, עם שאול .ותקברו אותו ועתה יעש ה׳ עמכם חסד ואמת …

נמצא שהרבה יש להתאונן על מיתת האבות והאמהות ואפילו באמהות, שהגיעו לגבורות״ בנדון שלנו ראוי לבכות ולספוד על האי שופרא דבלי בארעא״ בי החי יתן אל לבו שהרי הוא כמת שנאכל חצי בשרו בצאתו מרחם אמו ועוד יגדל המספד מר על מצוה דאזלא ,מינן כי .אעפ״י שזה ימים ושנים רחק ה׳ פנים אל פנים וגבול נתן בינותינו מים עד ים אז הייתי בעיניה כמוצאת שלום וגם לענין הכבוד והמורא הברכה א׳ היא לה מים עד ים היא נתנה לה ואוכל מכל בזכותה, מעין העה״ז ומעין העה״ב כי בעה״ז אבא מזכי ברא … למדנו מכאן שכ״כ גדול ושקול ברית האמהות כברית האבות וא״כ על דא קא בכינא׳ על מרת אמי המעטירה הריני כפרתה שהיתה מן האמהות אם למקרא ואם למסורת על מעשיה הטובים ואעפ׳׳י שכל הנשים דיין שעתן, בהאי מטרוניתא ראוי שיגדל המספד אתורה והמצוה מב׳ סיבות, הא׳ לפי שכל לימודו של א״א הרב ׳זלה״ה ותורת תלמידיו ממנה יצאו כבושים כי יודע כל שער עמי שהיתה מבזבזת להגדיל תורתו ולהאדירה מהדרין מן המהדרין כי הרבה רבנים רבני ארעא דישראל לא הועילו להעמיד תלמידים כאשד העמיד הרב א״א זלה׳׳ה כי תמיד היו עומדים לפניו כתות כתות של מלאכי אלדים עולים.

ומה גס ההכנה הטובה שהיתה עושה לו כי היא היתה עקרת של בית כי הן אדוני לא ידע אתה מה בבית וכל אשר יש לו בידה והיא היתה עושה לו מלאכות שאין כל אשה עושה לבעלה, שלא פסקה משלחנו לא צנון ולא חזרת לו ולכל היושבים בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן, כי בזאת תתהלל האשה המשכלת וכענין זה אני מפי מ״ש ז"ל דאשכחיה רבי יוסי לאליהו א״ל כתיב אעשה לו עזר כנגדו אשה במאי עוזרתו לאדם וכו׳ וכו׳ … ועתה אבא לפי דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בהלכות ממרים שפסק כמ"ד –             כְּמָא דִכְתִיב (כמו שכתוב) – משל אב שהרי כתב איזיהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל אב ואם. ואם אין לו לאב ויש לו לבן כופין את הבן וזן את אביו כפי יכולתו ואח״כ כתב עד היכן כא״ו – כאב ואם -, אפילו נטלו כיס של דינרין שלו והשליכו בפניו לא יכלימם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזרת הכתוב וישתוק. וקשה טובא דהרי הרב ז״ל מזכה שטרא לבי תרי שהרי למ״ד –  למַאן דְּאָמַר – משל אב הקשו מג׳ מבריתא זו ועד היכן כא״ו עד שיטול ארנקי שלו וכו׳ ואי אמרת משל אב ע״כ האי ארנק משל אב הוא וא״כ מאי נפקא מינא לבן כדי שיכלימנו ותירצו בראוי למרשו משמע דבארנקי של בן יכול למנעו שלא ישליכנו ואם ישליכנו יכול להוציא ממונו בדין ואם יתביש איהו דאפסיד אנפשיה וא״כ היאך כתב הרב ז"ל דבארנקי

של בן לא יכלימנו וישתוק וכבר תמה עליו הרב בעל כ״מ …. והרב ז״ל בס׳ הדרשות בפ' יתרו תירץ דמה שהוצרכו בגט׳ להעמיד בריתא: ועד היכן כא״ו עד שיטול ארנקי וכי׳ [כאן מעתיק דברי אביו המהרי״ט בספרו ״צפנת פענח״].

ר' יוסף מטראני (1568 – 1639), מכונה המהרי"ט, המוהרי"ט או המהרימ"ט, בנו של ר' משה מטארני. מרבני צפת, נודע בעיקר בעקבות השו"ת אותו חיבר, (שו"ת המהרי"ט), שימש כחכם באשי של טורקיה, ושימש גם כשד"ר בקושטא.

נולד בצפת, ולאחר מות אביו ר' משה כאשר היה בגיל צעיר, עבר ללמוד אצל ר' שלמה סאגיס, עד שנת 1586 בה נפטר רבו ממגפה, ולאחר מכן עבר ר' יוסף למצרים, וכשהמגפה נעלמה שב לצפת, ולאחר שהיא פרצה שוב הוא עבר לירושלים, שם חיבר ספר על בית המקדש, מידותיו, צורתו, וכדומה. אחר כך, לאחר שהמגפה נרגעה, הוא שב לצפת בפעם השנייה, אולם בערך בשנת 1600 הייתה בצורת ובעתיו פרץ רעב בצפת, ור' יוסף נבחר לשמש כשד"ר ולאסוף כספים עבור הקהילה בא"י.

בעקבות זאת, לאחר מינויו כשד"ר, עבר ר' יוסף לקושטא בשליחות הקהילה, שם זכה לכבוד גדול, ועשירי העיר פירנסו אותו ובנו עבורו בית מדרש שבו לימד תורה תלמידים רבים, ובין תלמידיו המפורסמים היו – ר' חיים אלגאזי, ר' חיים בנבנישתי ("בעל הכנסת גדולה"), ר' יהושע בנבנשתי מחבר ספר שדה יהושע, ור' אברהם בן חנניה, ר' חיים אבולעפיה (הראשון) ועוד רבים אחרים.

לאחר כעשרים שנה נתמנה לתפקיד הרב הראשי של טורקיה – החכם באשי, קיבל אלפי שאלות מאנשים שאליהן השיב, ואף ייסד בית דין לענייני איסור והיתרבקושטא, שם נפטר בשנת 1639.

במהלך חייו חיבר ר' יוסף ספרים רבים ביניהם היה פירוש על הר"ן, על הרי"ף, על הרמב"ם, ועל פירוש הרא"ם לפירוש רש"י, אולם מעטים מספריו נדפסו ונשתמרו, ובין אלו שכן נשתמרו ישנם הצפנת פענח פירוש על התורה, והשו"ת בעל שלושה החלקים אותו חיבר, הנקרא שו"ת המהרי"ט.

למרות שהמהרי"ט נפטר ונקבר בקושטא, בניו הוציאו את גופתו מקברו והעבירוה לצפת בהתאם לבקשתו, כדי שיוכל להיטמן קרוב לאביו. בשנת 2008, נתגלה קברו של ר' יוסף מטראני בצפת על ידי ר' שלמה אפשטיין, סמוך לקברו של ר' משה אלשיך