אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים-מאת יעקב משה טולידאנו
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.
בהרבה איגרות, בייחוד של השד״רים מארץ־ישראל, ראשי תיבות שלא מצאתי צורך לבארם, כי כל מי שרגיל בחומר זה של האיגרות והמכתבים שנכתבו על־ידי רבני ארץ־ישראל בעבר או שנשלחו להם, יכול לפענחם בעצמו. איגרות כאלו כידוע פורסמו כבר על־ידי חוקרים שונים: רא״מ לונץ, ד׳ קויפמן, י׳ ריבקינד, פ׳ גראייבסקי והחותם מטה. עיי ״שלוחי ארץ ישראל״ לאברהם יערי, עמי יג. והרבה אור הפיצו איגרות כאלו על המצב בארץ־ישראל ועל היחסים בין ארץ־ישראל והתפוצות. בייחוד מתגלים באיגרות אלו שהוחלפו בין רבני ארץ־ישראל ורבני חוץ לארץ, רגשות אהבה וחיבה לארץ־ישראל, רגשות היוצאים מלב חם וזיקי אש הכיסופים לארץ המיועדת והמבוטחה. דוגמאות כאלו רבות הן גם באיגרות והמכתבים היוצאים לאור בקובץ זה.
כמו ב״שריד ופליט״ כן גם כאן הוקצע מקום למדור ביבליוגראפי עם כמה קטעים מספרים כתבי־יד בלתי ידועים.
והנני מקווה שדורשי קדמוניותינו וחוקרי עברה של ארצנו בארץ, ימצאו עניץ רב בקובץ זה.
תודתי מובעת בזה לידידי היקר והנכבד נודע לשם ולתהלה מר משה בנין מנחם משה הי״ו, לידידי מר שמעון שלום לוי הי״ו, לבני שמואל מויאל ז״ל ולמר אמיל חמווי, העסקן המסור, — על עזרתם בהכנת הספר לדפוס.
יעקב משה טולידאנו הרב הראשי לתל־אביב־יפו והמחוז ושר הדתות
איגרת רבי הלל השני הנשיא למר עוקבא׳ ראש הגולה׳ ולרבה, ראש השורה בפומבדיתא
פומבדיתא הייתה עיר בבבל, בה התקיים יישוב יהודי בתקופת התלמוד, ובה פעלה ישיבת פומבדיתא מהמאה ה-3 לספירה ועד למאה ה-11 לספירה. העיר ממוקמת על חופו המזרחי של הפרת, ליד מוצא תעלה גדולה שחיברה בינו ובין החידקל. פירוש השם בארמית "פומא בדיתא" לאמור "פי התעלה".
על חורבותיה של העיר פומבדיתא קיימת כיום העיר פלוג'ה (الفلوجة.
ישיבת פומבדיתא היא ישיבה בעיר פומבדיתא בבבל, שנוסדה בתקופת שלטונה של האימפריה הסאסאנית, במאה ה-3, והתקיימה עד למאה ה-11. הישיבה נוסדה על ידי רב יהודה, בדור השני לאמוראים והתקיימה עד תקופת הגאונים, כ-800 שנה כישיבה מרכזית ומשפיעה, במקביל לישיבת סורא.
לאחר פטירתם של רב ושמואל, בסוף הדור הראשון של האמוראים, במקביל למינויו של רב הונא כראש ישיבת סורא, הלך רב יהודה לעיר פומבדיתא והקים שם ישיבה חדשה, ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, במשך תקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד לימיו של רב האי גאון. העיר פומבדיתא הייתה מיושבת ביהודים זמן רב קודם לכן, עוד מימי בית המקדש השני
. העיר ניצבה על חופו המזרחי של הפרת, ליד מוצא תעלה גדולה שחיברה בינו ובין החידקל. פירוש השם בארמית "פומא בדיתא" לאמור "פי התעלה". פומבדיתא מזוהה היום באזור העיר העיראקית פלוג'ה.
ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא היו לישיבות הדומיננטיות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. ישיבת פומבדיתא העמידה בראשה במהלך הדורות גדולי תורה לדורותיהם, בהם רבה ורב יוסף, אביי ורבא, רפרם (בדור חתימת הגמרא), רב יוסי הסבוראי, רב סימונא, רב רבא גאון, רב פלטוי גאון, רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. בתקופת הדור השלישי והרביעי של האמוראים הייתה ישיבת פומבדיתא בתפארתה. בתקופתו של רבא עברה הישיבה למחוזא, ולאחר פטירתו חזרה לפומבדיתא.
עם חיתום התלמוד הבבלי בידי רבינא האחרון (בסורא) החלה תקופת הסבוראים (ד'ר"ס – ד'שמ"ט, 499–589), שברובה לא התקיימו לימודים סדירים בסורא, בגלל פרעות כנגד היהודים, אלא רק בפומבדיתא. כשהגיעו הרדיפות גם לפומבדיתא, הוצרכו חכמי הישיבה להעביר אותה לעיר פירוז שבור למשך כ-50 שנה, עד לפתיחתה מחדש בפומבדיתא בשנת ד'שמ"ט (589) בידי רב חנן מאישקיא.
גם במהלך תקופת הגאונים התקיימו שתי הישיבות זו לצד זו.
גאון פומבדיתא, רב האי בר רב דוד (ד'תר"נ– ד'תרנ"ח, 890– 898 לערך), העביר את הישיבה לעיר בגדד, מפני שבתקופתו התמעטו היהודים שעסקו בחקלאות, ורבים עסקו במסחר והיגרו לערים הגדולות, בעיקר לבגדד (מלבד תופעת ההגירה אל מחוץ לבבל). ברם, שמה של הישיבה לא השתנה ונשאר "ישיבת פומבדיתא". תקופת פריחה אחרונה הגיעה לישיבה בימיהם של רב שרירא גאון ובנו רב האי, בסיומה של תקופת הגאונים. אלפי מכתבים ובהם שאלות בכל תחומי היהדות הגיעו לראשי ישיבת פומבדיתא מכל תפוצות הגולה, והגאונים עמלו להשיב לשואליהם. עם פטירת רב האי גאון, בשנת ד'תשצ"ח (1038), באה לסיומה תקופת הגאונים. לראש הישיבה התמנה ראש הגולה רב חזקיה בר דוד, אולם 20 שנה לאחר מכן הוצא להורג בעינויים בידי הח'ליפה המוסלמי, אל-קאא'ם הראשון, וישיבת פומבדיתא נסגרה.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
איגרת רבי הלל השני הנשיא למר עוקבא׳ ראש הגולה׳ ולרבה, ראש השורה בפומבדיתא
האיגרת הבאה מצאתי אצל אחד מידידי בטבריה, שלפי דבריו קנה אותה מאדם אחד שמצאה באחת הגניזות במזרח. לצערנו, נמצאת האיגרת -עכשיו בתוך ארון ספרים שתחת מפולת שנגרמה בשעת הריסת ביתו של בעל האיגרת, עם הריסת טבריה העתיקה.
.האיגרת כתובה באותיות מרובעות בכתב יפה על קלף ישן נושן, שמרוב יושנו נעשה נוקשה. כמה מלות נטשטשו עד שקשה לפענחן. -במקומן שמתי סימן שאלה או נקודות. תחילה לא האמנתי, שהיא נכתבה -.בזמן הלל השני, בן רבי יהודה הנשיא השלישי, בשנת מאתים וס״ז לחורבן, ככתוב בסופה. גם פרופ׳ י"נ אפשטיין ז״ל,שראה את האיגרת אמר, שהוא מפקפק באמיתותה, שעד עכשיו לא מצאנו, שהנשיאים מזרע רבינו הקדוש ייכתבו על עצמם המספר! השני, השלישי וכדומה. אמנם לא ראינו אינה ראייה. יושן הקלף מוכיח, שהאיגרת נכתבה במאה הרביעית לסה"נ. ואין־זה פלא, שהרי מצינו לרמב״ן במפר המלחמות, שראה המשניות שנכתבו בימי האמוראים. גם הגילויים בזמן האחרון של איגרות מדבר יהודה מימי בר־כוכבא מסייעים, שגם איגרת זו היא מימי הלל השני.
תכנה של האיגרת דומה לאיגרת שבסנהדרין יב, אלא ששם היא כחובה ׳ילרבא וכאן כתובה למר עוקבא, ראש הגולה, ולרבה. גם הלשון ״זוג בא -מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשה בלוז..י בזכות הרזזמים ובזכותם יצאו בשלום״ שבסנהדרין שם חסרה כאן. אפשר שבכל ״שנה נשלחו איגרות כאלו בנוסחות שונים מאת הנשיאות בארץ ישראל, ׳׳להודיע קביעת החודש לבבל ולגולה, ואם נאמר ששתיהן היו של שנה אחת, אז אין ספק שנוסח זה שלנו הוא הנכון ולא זה שבסנהדדןין שם. ׳כי כבר התלבטו רבים בשאלה, כיצד נשלחה לרבא, כפי הגמ׳ בסנהדרין שם, ולא לאביי, שהיה גדול הימנו ? ועוד הלא פומבדיתא היתה אז המרכז הגדול ביותר ורבא חי במחוזא. גם גרץ, חלק ב, עמי 402׳ כתב בפשיטות, -שהאיגרת נשלחה למחוזא, מפני הגירסא לרבא. ועיין מה שהאריך בזה ד"יי גרינוואלד בספרו ״ארץ ישראל, בבל וארצות הגולה״(ניו־יורק תרצ״ו), עמוד 12׳ 15. וכן מה שהקשה הר״ן במסכת ביצה על מה שכתב הרמב״ם
בה׳ קידוש החודש״ פרק ה, ג, שעד ימי אביי ורבא קידשו על־פי הראייה,״ שזה היפך הגמרא בסנהדרין׳ שעוד בימי רבא נשלחו איגרות על קביעת העיבור מארץ ישראל. אכן לפי נוסח איגרת שלנו מתורצת קושיית הר״ן על הרמב״ם. ואין ספק שזו היתה גירסחו של הרמב״ם בסנהדרין» שלחו ליה לרבה בה״א. ולא נצטרך לדחוק כמו שכתב בעל ״מחזיק ברכה״, אורח חיים, סימן שצג, שמה שכתב הרמב״ם עד ימי אביי ורבא עד ועד בכלל־ אמר, מכיון שהוא גורס בסנהדרין רבה ולא רבא, אלא שמר עוקבא,. ראש הגולה׳ הנזכר כאן אינו עוקבא הנזכר בסנהדרין לא, ב, ובירושלמי־ מגילה א, ח, שהיה בימי רב ושמואל (עי׳ מועד קטן טז, ב), אלא זהו מר־עוקבא השני, ששמו עוקבן ברבי נחמיה׳ שגם הוא היה ראש הגולה בימי רבה ורב יוסף (עי׳ שבת נו, ב, ובבא בתרא נה) והוא שנקרא גם נתך דצוציתא ואליו נשלחה איגרת זו ולרבה ריש מתיבתא בפומבדיתא.
האיגרת נכתבה בשנת רס״ז לחורבן, שהיא ד״א צ״ט׳ וזה מתאים עם זמן נשיאותו של הלל השני, שחי בין ד׳׳א פ — קכ״ה, לפי דעת גרץ,- אכן אין זה מתאים לזמן נשיאותו של רבה בפומבדיתא, שרב שרירא גאון־ כותב שמת בשנת תרלי׳א לשטרות, שהיא ד״א ע״ט. אמנם התאריכים שבאיגרת ר׳׳ש גאון וגם הגבלת זמן נשיאותו של הלל הנז,, אינם מוסכמים ויש חילוקי דעות בזה. ואין לנו ליכנס בסבך זה, שבכל אופן לא נוכל לפסול האיגרת מבחינת התאריך המסופק. ולהיפך, על פי איגרת זו יש לנו להבהיר כמה דברים המוטלים בספק עד עכשיו.
ואין לתמוה על כך׳ שהלל בעצמו, שקבע סדר העיבור והקביעות,. הוא בעצמו שלח שלוחים לבבל ולגולה להודיע הקביעות ולא סמך על חשבונו. הרי זמן האיגרת הוא שנח ד״א צ״ט וחשבון העיבור שקבע הלל: היה בשנת תר״ע לשטרות, שהיא ד״א קי״ט. אם כן בזמן שנכתבה האיגרת, לא תיקן עוד הלל חשבון העיבור. ומלבד זה הרי כבר הוכיחו רבים׳ שגם לאחד שתיקן הלל חשבון העיבור, המשיכה הנשיאות ובית הוועד בטבריה, לשלוח אנשים לגולה להודיע קביעות החגים והעיבוד. ועיין: ר׳ אפרים זלמך מרגליות בית אפרים, חלק אורח חיים, סימן נא, וגרינוואלד, שם, עמי 15. '־בהערה. ו ,
וסיוע לדבריהם׳ כדאי להביא בזה מה שפירסמתי ב״השקפה״, תרס״ח*. גליון ה, מתוך קיצור ספר הקבלה להראב״ד, שקיצר דבי יצחק בן ישראל מטוליטולא, תלמיד הרא״ש׳ שראיתי בכתב־יד׳ שבסיפור על רבי משה
[1] כעת ראיתי מב״דקדוקי סופרים" הביא הנוסח רבה נהיא. ועי׳ בם׳ חידושי הסנהדרין לסי דעת הרמב׳ט מריא מימון, ירושלים תשי״ז, עמי מוז.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
בה׳ קידוש החודש״ פרק ה, ג, שעד ימי אביי ורבא קידשו על־פי הראייה,״ שזה היפך הגמרא בסנהדרין׳ שעוד בימי רבא נשלחו איגרות על קביעת העיבור מארץ ישראל. אכן לפי נוסח איגרת שלנו מתורצת קושיית הר״ן על הרמב״ם. ואין ספק שזו היתה גירסחו של הרמב״ם בסנהדרין» שלחו ליה לרבה בה״א. ולא נצטרך לדחוק כמו שכתב בעל ״מחזיק ברכה״, אורח חיים, סימן שצג, שמה שכתב הרמב״ם עד ימי אביי ורבא עד וע
ד בכלל־ אמר, מכיון שהוא גורס בסנהדרין רבה ולא רבא, אלא שמר עוקבא,. ראש הגולה׳ הנזכר כאן אינו עוקבא הנזכר בסנהדרין לא, ב, ובירושלמי־ מגילה א, ח, שהיה בימי רב ושמואל (עי׳ מועד קטן טז, ב), אלא זהו מר־עוקבא השני, ששמו עוקבן ברבי נחמיה׳ שגם הוא היה ראש הגולה בימי רבה ורב יוסף (עי׳ שבת נו, ב, ובבא בתרא נה) והוא שנקרא גם נתך דצוציתא ואליו נשלחה איגרת זו ולרבה ריש מתיבתא בפומבדיתא.
האיגרת נכתבה בשנת רס״ז לחורבן, שהיא ד״א צ״ט׳ וזה מתאים עם זמן נשיאותו של הלל השני, שחי בין ד׳׳א פ — קכ״ה, לפי דעת גרץ,- אכן אין זה מתאים לזמן נשיאותו של רבה בפומבדיתא, שרב שרירא גאון־ כותב שמת בשנת תרלי׳א לשטרות, שהיא ד״א ע״ט. אמנם התאריכים שבאיגרת ר׳׳ש גאון וגם הגבלת זמן נשיאותו של הלל הנז,, אינם מוסכמים ויש חילוקי דעות בזה. ואין לנו ליכנס בסבך זה, שבכל אופן לא נוכל לפסול האיגרת מבחינת התאריך המסופק. ולהיפך, על פי איגרת זו יש לנו להבהיר כמה דברים המוטלים בספק עד עכשיו.
ואין לתמוה על כך׳ שהלל בעצמו, שקבע סדר העיבור והקביעות,. הוא בעצמו שלח שלוחים לבבל ולגולה להודיע הקביעות ולא סמך על חשבונו. הרי זמן האיגרת הוא שנח ד״א צ״ט וחשבון העיבור שקבע הלל: היה בשנת תר״ע לשטרות, שהיא ד״א קי״ט. אם כן בזמן שנכתבה האיגרת, לא תיקן עוד הלל חשבון העיבור. ומלבד זה הרי כבר הוכיחו רבים׳ שגם לאחד שתיקן הלל חשבון העיבור, המשיכה הנשיאות ובית הוועד בטבריה, לשלוח אנשים לגולה להודיע קביעות החגים והעיבוד. ועיין: ר׳ אפרים זלמך מרגליות בית אפרים, חלק אורח חיים, סימן נא, וגרינוואלד, שם, עמי 15. '־בהערה.
וסיוע לדבריהם׳ כדאי להביא בזה מה שפירסמתי ב״השקפה״, תרס״ח*. גליון ה, מתוך קיצור ספר הקבלה להראב״ד, שקיצר דבי יצחק בן ישראל מטוליטולא, תלמיד הרא״ש׳ שראיתי בכתב־יד׳ שבסיפור על רבי משה
[1] כעת ראיתי מב״דקדוקי סופרים" הביא הנוסח רבה נהיא. ועי׳ בם׳ חידושי הסנהדרין לסי דעת הרמב׳ט מריא מימון, ירושלים תשי״ז, עמי מוז.
צאון השבוי שנמכר בקורדובה, הוא כותב, שבבל שנה קיבלו אנשי ספרד ״יעניין עיבור השנים מארץ־ישראל. וכשבא רבי משה לספרד לא שלחו ׳לירושלים לשאול על העיבור ותמהו אנשי ירושלים ושלחו לשם, שאם יעברו על פיהם שינדו אותם, ואנשי ספרד שלחו להם, כי זה רבי משה היה מעבר. ושלחו להם חכמי ירושלים גליון גדול חתום ואין כתוב בו אלא ״כי״ וכשבא לידם הביאוהו לרב משה. ובראותו אותו לקח גליון ,וכתב בו ״לא״ וחתם ושלחו להם. ומכאן ואילך שתקו ועיבדו על־פי חכמי ספרד. ואחר כך חכמי צרפת וכל הגלויות עיברו במקומותיהם על פי חכמיהם כי היה להם פתחון פה מהרב משה.
ורבי נתן הדיין וכל התלמידים יתמהו על מה ששלח ושאלו אותו! שלחו לך אנשי ירושלים אות ״כי״ ומה היא תשובתך באות ״לא״ והוא השיב להם בלשון רכה, שהם כתבו לי: יכי מציון תצא תורה. ואני השיבותים לא בשמים היא. הואיל… ביניהם מה איכפת לן לעשות על פיהם כי הלא בבבל עיברו בימי הגלות כמו -שכתוב בסנהדרין. והקול נשמע בכל ארץ ספרד וכר. מזה נראה״ שעד אז ישלחו מארץ ישראל קביעות העיבור לכל הגולה אף לספרד ולצרפת ולא – רק לבבל ועיין מה שהעיר על דברי אלה רב אחד ב״השקפה״, שם, גליון פה.
האיגרת מתחילה בנוסח לקדושת ראש הגולה וכו'. ובנוסח כזה נשלחו ;אז איגרות לגדולי הדור בחוץ לארץ. עי׳ ירושלמי נדרים פרק ז, הלכה יג, מיסנהדרין פרק א, הלכה ב! לקדושת חנניה וכו'
שלוחה ביד אמון לעם אמן
לקדושת ראש הגולה מר עוקבא וריש שורא שמיה רבה לעיר..
שלום עליכם וכל קהלכם… פומבדיתא
לכל החברים והתלמידים ועוזריהם וכל אחינו בני ישראל בתוך הגולה דירושלם… אמן
ממנו עמוסי ירכי ששון שנתחזקו[?] ובקשנו… לקבוע נציב אחר ולא הניחן הארמי הלז ונאספו בעלי אסופות ןקבעו?] את הנציב בירח שמת בו אהרן הכהן קדושתו תצילנו נא.,. ודרך!?] חייכם שם בזמן השבור הזה ידענו!?! לנו טוב מטוב?) תקותנו יחד בחיינו!?] אהבה ישכן בפורינו ובתלמידים ירבה גבולנו ולבם יהגה חכמה ותבונה באור התורה לדור דורים וממרום יגיע שיר א… ש… לומות יהלל פינו ואחריתנו תהיה טובה בארצנו לקדש m שמים.
אנחנו יושבי יהודה והגליל בחדש זיו בשנת מתים וששים ושבע לחרבן הבית השני. אני הלל השני בן
אדוננו ורבנו יהודה השלישי הנשיא.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
ב. מעשה בר׳ משולם ב״ר קלונימום
בסיפור הבא על רבי משולם ב״ר קלונימוס מצאתי בכתב־יד רבי שמואל בן דנאן, מן הדור השני של מגורשי ספרד, שחי בפאס. עיין! נר המערב, עמי 104. למשפחה זו׳ בן דנאן, שהראשון היה רבי סעדיה בן :.דנאן מגראנאדה, בעל ״סדר הדורות״ שנדפס בקובץ תשובות הרמב׳׳ם ואגרותיו -(לפסיא), היו מס
ורות עתיקות וכתבי־יד רבים ולכן יש להאמין לסיפור הזה בהחלט. רבים דיברו על משפחת קלונימוס שבאה מלוקא באיטליה, יל!מגנצא. עי׳ בתשו׳ רש״ל, סי׳ כטז שי״ר במבוא לתשו׳ הגאונים, ברלין •יתר״ח ז לוין׳ רב שרירא גאון, יפו תרע״ז, עמי 8, 321,9« ד״ר ש׳ אידלברג .ב״סיני״, כרד לד (תשי״ד), .עמי שלו, ובהערות« חיים בראדי ב״ידיעות והמכון לחקר השירה העברית״ כרך ב׳ ברלין תדצ״ז׳ עמי יז ובהערה, ושם מציינים לדברי צונץ ומיללד וכר, שאינם לפני 5 אך לכולם לא מדע סיפור זה ״שאנו מפרסמים כאן.
נראה, שנשיא הישיבה הנזכר כאן, שאליו נמכר רבינו משולם, הוא הרב שרירא גאון, שכשהכיר ברבינו משולם ובגודל ידיעתו בתורה, מאז ׳ ביבד אותו ונמנה בין חכמי הישיבה. רבינו משולם קיבל הרבה דברים מרש״ג ורה״ג בנו, בייחוד הדברים הקשים בתלמוד שמקורם בלשון ארמית, ׳שלא היחה ידועה לחכמי איטליה ואשכנז, כמו שכתב לוין שם, עמי 8 .בהערה.
את אמיתות הסיפור הזה שרבינו משולם חי בבבל ולמד לפני רש״ג ורה״ג, יש להוכיח כלהלן!
א) בין כל חכמי אשכנז וצרפת שבאותו הדור, היה רבינו משולם היחיד ׳ שתשובותיו נעתקו בין תשובות גאוני בבל רש״ג ורה״ג. עיי בתשו׳ . גאונים קדמונים, .ברלין תר״ח, ואצל מיללר וגאוניקה, ניו־יורק תרצ״ט, דקהלת שלמה של ווערטהיימער. וזה מוכיח שישב אתם ולכן צורפו תשובותיו ׳ לתשובותיהם. ואם כי היה בבבל בגיל צעיר, ודאי שמאז החליף איגרות עם רש״ג ורה״ג.
ב) באור זרוע, א, דף סב׳ ד, ובהגהות אשרי, חולין, פרק ד״סי׳ה, כותבים, שרבינו שמריה קיבל מרבו רבי אליעזר בן רבי משולם; שרב שרירא גאון ״עשה שני מעשים! התיר לכתחילה לבשל יין ולשתותו עם נכרי וגם בני פקועות היו לו ולא שחט אחד מהם, אלא המית שניהם בקופיץ בין קרניהם והאכילם: בחופה. עדות זו נראה, שרבינו משולם סיפרה לבנו ובודאי לא עדות שמיעד״.. היוגה, אלא עדות ראייה, שנוכח ^בחופה, וקרוב הדבר לומר, שזה היה בזמן הראשון, שרבי משולם היה ממונה על חדר האוכל של רש״ג וראה בעיניו ׳ מה שרש״ג עשה ואולי היה זה בחתונת בנו, רב האיי גאון.
ג) רש״י זבחים מה, ב כותב: ״רבנו משולם בר״ק גאון״ וכידוע תואר גאון היה.רק בבבל ובקירואן,.בין אלה שקיבלו מגאוני בבל, אך לא שמענו תואר כזה באשכנז ובצרפת באותו הדור. אין ספק שרבינו משולם קיבל תואר־ זה בהיותו בבבל,.ששם נסמך לגאון.
. בעל הסיפור .כותב, שרבעו משולם כשהובא לבבל על־ידי הסוחרים,. היה בן י״ד שנה ואחר כך הוצע לו על ידי הנשיא לשאת את בתו והוא סירב: בטענה, שצריך לקבל הסכמת אביו רבי׳ קלונימוס. מזה נראה׳ שישב רבינו משולם מספר שנים אצל רש״ג ואחר כך נשלח למגנצא על ידי רש״ג. אני משער שהזווג שהיה אחר כך של רבי אליהו הזקן אחי רבי יקותיאל, תלמיד רבינו גרשום מאור הגולה, שנשא את בת רש״ג, כמו שהובא בתשו׳ רש״ל׳ שם, היה זה באמצעות רבינו משולס׳ כי עד אז לא נודע, שהיו קשרים: אמיצים כל־כך. בין אשכנז ובין בבל, עד להתחתנות ביניהם.
אמנם מה שכתוב בסוף הסיפור, שרבינו משולם נשא במגנצא בת קרובתו׳ והוליד בן בשם רבי טודרוס, שמלא אחר כך את מקום אביו, דבר זה לא ידוע לנו עוד. כבר זכרנו, שבנו של רבינו משולם שמו היה רבי אליעזר׳ .ולפי זה היה לו בן שני, ששמו טודרוס, ואולי נתתלף לבעל הסיפור ברבי־ טודרוס ברבי קלונימוס הנשיא בנרבונא שחי בזמן מאוחר ונזכר במנחת, קנאות, מכתב נז, יחד עם רבי אבא מארי ב״ר יוסף הירחי, וגם המאירי מזכירו בהקדמתו לפי׳ אבות בכבוד גדול. ואפשר שבאמת היה לרבינו משולם בן בשם טודרוס, שמלא אח מקום אביו, ונכדו הוא רבי טודרוס־ ב״ר קלונימוס הנזכר, כי כבד ידענו מתשובות רבינו משולם, שהיו לו קשרים עם רבני נרבונא ואם כן אולי גרו שם נכדיו.
׳סיפור זה שיש לו בסים נכון, מפיץ אור על תולדות משפחת קלונימוס ועל רבינו משולם, הגדול והמפורסם שבהם, בפרט. . וכעת ראיתי ב״שלשלת הקבלה״ ומובא גם ב״סדר הדורות״ שכתב,. שמצא בקונטריס ישן, שרבי קלונימוס איש רומי למד תורה מרב האיי וכוי־ יכנראה שנתחלף ברבינו משולם בנו וזה מחזק את הסיפור שלפנינו.
מתוך ויקיפדיה
משפחת קָלוֹנִימוּס – משפחה מיוחסת שרבים מבניה היו תלמידי חכמים ומנהיגים יהודיים באיטליה ואשכנז
אישי תקופת הראשונים
משה בן קלונימוס – בן לאותה שושלת; פייטן בן המאה ה-10 שחי בצפון איטליה
משולם בן קלונימוס – פוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן
קלונימוס בן משולם – בנו של משולם בן קלונימוס; תלמיד חכם אשכנזי
קלונימוס הזקן – מגדולי חכמי יהדות אשכנז בסוף המאה ה-11
קלונימוס בן יהודה – פייטן אשכנזי
יהודה בן קלונימוס משפיירא – מבעלי התוספות באשכנז במחצית השנייה של המאה ה-12, מחבר הספר "יחוסי תנאים ואמוראים"
קלונימוס בן קלונימוס – בנו של קלונימוס בן מאיר; חכם צרפתי–איטלקי בן המאה ה-13, חיבר את הספר "אבן בוחן" ו"מסכת פורים", וכן תרגם ספריפילוסופיה מערבית לעברית
אישי תקופת האחרונים
קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין – מנהיג חסידי בולט מקרקוב, ומחבר הספר "מאור ושמש"
קלונימוס בעל הנס – רב ירושלמי שהתפרסם בגין נס שאירע איתו
קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה
רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול" ו"משולם הרומי"; סוף המאה העשירית, לוּקָא, איטליה, או במגנצא, גרמניה) היהפוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.
מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול").מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הינו בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.
גם לגבי שנת לידתו ושנת מותו הדעות חלוקות. צונץ מקדים את זמן מותו לשנת 975, אך מקובל היום להניח שנפטר בין השנים 1000 ל-1010
בנו, רבי רבי קלונימוס בן משולם הוא הידוע מהאגדה על רבי אמנון ממגנצא כמי שקיבל בחלום את התפילה ונתנה תוקף מפי מחברה.
הוא הקדים בדור את הפוסקים הראשונים שחלקם חיו בתקופתו, כגון: רבנו גרשום מאור הגולה, הפייטן רבי שמעון בן יצחק (בן למשפחת "אבון" שהייתה מקושרת בקשרי נישואין למשפחת "קלונימוס"), ונחשב לגדול חכמי אשכנז בתקופתו.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקי
ם עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך
מעשה ברבינו קלונימוס אביו של רבינו משולם הגדול שחלם׳ שיקחו בנו ממנו. פעם אחת באו סוחרים לשוק! ופגעו .בו ונתנו עיניהם בו ולקחוהו והוליכוהו עמהם לבבל. ורבנו ־ משולם הנז׳ היה באותה שנה בן י״ד שנה. באו הסוחרים :אצל הנשיא שהיה בבבל וא"ל ־ רצונך שתקנה ממנו יהודי א׳ לשמשך. א״ל הן. מיד קנה אותו מהם. והנשיא הנז׳ היה ראש ישיבה ורבינו משולם הנז' נהיה ממונה על חדר־ המאכל של הנשיא הנז' ויום א׳ שמע רבינו משולם ההלכה והגיה הטעות שהיתה בהלכה בגליון כמו שקבל מאביו ר׳ קלונימום ושתק.
וכשחזר הנשיא לבהמ״ד מצא הגליון מוגה. שתק. חשב שמא מאת השי״ת היה הדבר. וכך היה רבינו משולם עושה . בכל דבר שנעלם פירושו להנשיא. פעם אחת אמר לתלמידיו רצוני אם יש מכם שיזכה לראות מי הוא המגיה זה הספר. -כשיצא הנשיא עמדו שנים מהתלמידים אחרי הכותל עד שראו שרבינו משולם מגיה הספר וכותב הספיקות בגיליון ויצא והלך. וכשבאו התלמידים לשמוע ההלכה מפי הנשיא -עמדו אלה שראו רבנו משולם ואמרו לנשיא מורינו ורבינו יש לך שמש בבית שהוא גדול בחכמה ובתורה. א״ל מי הוא׳ א״ל השמש שהביאו הסוחרים הוא היה מגיה הספר.
מיד קרא לו לבית מדרשו ובקש ממנו מחילה והושיבו אצלו והיה מגיה ההלכה ושאל לו מי הוא אביך א״ל ר׳ קלונימוס בן רבי משה בקש ממנו הנשיא׳ שישא בתו ולא רצה ר׳ משולם לעשות דבר שלא ברשות אביו׳ מיד צוה הנשיא ליתן לו משמש אחד לשמשו בדרך ולתת לו, צדה לדרך והלך ר׳ משולם למגנצא ונשא שם קרובתו והוליד ממנה בן ושמו תודרוס. והיה רבי תודרוס ראש ישיבה במגנצא אחר פטירת .אביו.
רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול" ו"משולם הרומי"; סוף המאה העשירית, לוּקָא, איטליה, או במגנצא, גרמניה) היהפוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.
תולדות חייו
מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול"). מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הינו בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.
ג.נישואי רש"י
הסיפור הבא על רש״י ועל רבינו תם, מצאתיו בכתבי יד אחדים! במארוקו ואף על פי שהוא מתייחס לרבי שמואל בן דנאן(עי׳ למעלה עמי 13), אנו רואים בו זרות וחסרון! ידיעה. למשל שאמר, שרש״י לא נשא אשת, אלא בגיל שבעים ושהוליד בת אחת בלבד, שארבעה בנים נולדו ממנה,. אמנם ברור, שיש בסיפור זה גרעינים אמיתיים, שנתערבו בהם במשך- הזמן שגיאות ושיבושים. נראה שזה נכון, שרש״י לקח לו אשה כשבבר היה גדול בשנים, אולי בחצי ימיו כי לפי חשבון השנים, שרש׳׳י מת ד״א תתס״ה, ורבינו חם מת בשנת דתתקל״א, היה הצעיר שבנכדיו של רש״י במותו תינוק.
וכן ידוע, שבתו של רש״י כתבה מפירושיו לעת זקנתו, שלא הית יכול לכתוב בעצמו. מזה נראה, שנשא אשה כשהיה כבן שלושים וכאן׳ מקור הסיפור, שרש״ י נשא אשה באיחור זמן׳ אולי מפני חשקו בתורה או מאיזו סיבה שהיא ושנישואיו היו על ידי מקרה, שנערות נכנסה לבית מדרשו. גם הסיפור על רבינו תם, אינני חושב שכולו בדוי״. שכן יש גם לו יסוד היסטורי. ידוע, שלרבינו תם היו קשרים עם שרי המדינה ובית המלכות בצרפת, כנראה ממה שכתב בספר הישר, סי׳ תקצה זי ״מלאכת אחרים עלי ועבודת המלך/ ועי׳ עוד שם, דף פג.
בעל הסיפור מאמת את סיפורו על רש״י ממה שהעלים בפירושי בפרשת. קדושים הביאור על הפסוק ״אל־תחלל את־בתך להזנותה״ זה המשיא בתו לזקן,(סנהדרין עו) ,ומביא זה בשם הרי״ע. אני משער, שזהו אחד הרבנים בן דורו של ר״ש בן דנאן, רבי יהודה עוזיאל, שחי בפאס. עי׳ בספרי־ ״נר המערב״׳ עמי 103, וניכר, שסיפור זה היה ידוע אצל רבני ספרד, שכל״ כך חיבבו והוקירו את רש״י ואת פירושיו, כאשר ראינו, שהרוב הגדול: של הפירושים שנתחברו על פירוש רש״י על התורה, הוא של רבני ספרד״ עי׳ בספרי אפריון (ירושלים תרס״ה).
עכשיו ראיתי, שהסיפור נדפס בספר רש״י, ירושלים תשט״ז, עם׳- כח — כט, מתוך ספר ״מגן וחרב״ של ר׳ יהודה אריה ממודינה שבכתב־ידי בגנזי הרב י״ל הכהן מימון. נראה, שרי״א ממודינא השתמש בכתב־יד שהובא לספרד ויש עניין בשינויים שבסיפור.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.
מ"ך נישואין של רש״י בכתיבת יד מורינו החכם הש׳ נר ישראל כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצו״ל וז״ל מצאתי בם׳ ישן כ״י ־ רש״י ז״ל כשהיה נשבע לא היה נשבע אלא חי כל ישראל והיתה שבועה זאת חמורה בעיניו לקיימה כאלו נשבע בנק״ח לדעת השי״ת. יום מן הימים היה יושב בבית המדרש מגיד בהלכה לשלש מאות חכמים מארצות רבות שנתקבצו מארץ אדום ומארץ ישמעאל ומתוגרמה, לשמוע ההלכה מפיו ולקבל ממנו קבלותיו והנה נערה בתולה יהודית נכנסה בבהמ״ד והיא יפת תואר ויפת מראה ובת טובים ועומדת ומבטת בחכמים היושבים לפניו. ראה אותה רש״י ז״ל׳ מצאה חן בעיניו וחם עליה• א״ל» בתי׳ שאי עיניך בתלמידים האלה ואני נשבע לך בחי כל ישראל שהאיש אשר תבחרי בו מכל האנשים האלה להנשא לו׳ אותו ינתן לך׳ החזירה פניה בתלמידים לבחור לה אחד מהם׳ רמזו לה שלא תבחור ולא תבקש כי אם לרש״י זי׳ל כי חסו על כבודו כי הוא כבן שבעים שנה ולא נשא אשה מימיו׳ עמדה ושמעה בקולם החזירה פניה: לרש״י ז״ל ואמרה לו אין בכל המדרש הזה אשר ייטב בעיני להנשא לו ולהיות לו לשפחה אלא אליך.
אני בוחרת להנשא; לך ולא לזולתך. א"ל בתי. את נערה ואני זקן. בחרי לך א׳ מהנערים, פתחו התלמידים פיהם ואמרו לו אתה נשבעת להשיאה אשר תבחר׳ קיים שבועתך ותשאנה׳ כי בך בחרה ולא לזולתך. עמד ושמע בקולם ונשא אותה והוליד ממנה בת אחת ואח״ך גדלה הבת והשיאה לבן גילה חכם גדול וילדה ארבעה גאוני עולם רבינו שמואל ורבי מאיר ורבי יצחק ורבי יעקב. ויעקב הוא הקטן׳ וכאשר נפטר רש״י ז״ל היתה בתו בוכה וצועקת ואומרת אבי אבי כבה נר ישראלי חשך שמשו של ישראל. א״ל בנה הקטן אמי אמי׳ למה תבכי
על הנר שכבה׳ אם כבה הנר אנכי אדליקנו ולא יכבה.
הערת המחבר : גם זה מן הזרות שבסיפור זה. הרי רבינ תם היד. כבן חמש־שש כשנפסד רש״י וכלום יכול היה אז להגיד, שימלא מקום זקנו
אמרו עליו על רבי יעקב שהון חבר התוס׳ על התלמוד שאמר לאחיו לאיש אשר יצליח בהם׳ תגדל מעלתו על החכמים׳ והוא נקרא רבינו תם׳ ע״ש ויעקב איש תם והיה אומר כל מה שעשה זקיני וכל מה שפירש יכול אני לעשותו ולעשות כמוהו מלבד פי׳ החומש אשר פירש׳ אין בי כח לעשות כמוהו כי חברו מתלמוד בבלי וירושלמי וממדרשים ואגדות ומדברי המחברים הראשונים׳ ולכן תמצא שפי׳ רש״י בפי אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה שלא לשם קידושין. ותמה עליו חכם אחד שמו הרי״ע כי רז״ל אמרו כי אל תחלל וכוי זה המשיא בתו נערה לזקן׳ ותירץ הוא ז״ל שלא רצה רש״י לפרש כן מב׳ טעמים.
הא׳ מפני שהוא עצמו כן עשה שהיה זקן ונשא נערה ולא נתיירא שמא תזנה תחתיו. והטעם הב׳ שלא יתרשלו בני אדם על ידו׳ שיזהרו׳ שלא ישיאו בנותיהם לזקנים אעפ״י שהיו עשירים וחכמים. ולא יהיו הזקנים נמנעים מלישא נערה. והנה שהמע״ה אמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואמרו על רבי יעקב הנז׳ שהיה שלם מאד מורגש בכל דבר ומושכל ויפה -תואר ויפה מראה ומלך צרפת היה אוהבו מאד ונתנה בתו של מלך צרפת עיניה בו וחשקה אותו יותר מדאי׳ עד שיום אחד מימים ראתה לו שוקו א׳ שהיה כחוש מאד מרוב החידוד שהיה טבעו מרה האדומה שטבעה כטבע האש החמה ויבישה. א״ל; אין בעולם שוק כחוש ודק כמו זה השוק. א״ל» אני אראה לך שוק אחד דק וכחוש כמוהו.
א״ל» לא תוכל להראות לי׳ כי לא תמצא אותו בעולם׳ עמד והראה לה שוק האחר שלו׳ וא״ל דאי שוק אחר כמוהו. צחקה על דבריו וחשקה בו יותר מדאי, ויהי היום ויהיו שניהם לבדם במקום מוצנע ונסתר א״ל :נפשי חשקה בך שכבה עמי. א״ל חלילה מעשות כדבר הזה את בתו של אדוני המלך׳ את גברתי ואני יהודי :
ואת :נוצריה ותתפשהו בבגדו ותפצר בו מאד ותאמר לו« עכ״פ תשכב עמי׳ לא תוכל להמלט ממני עד שתעשה רצוני. א״ל. בבקשה ממר המתיני לי עד למחר ואעשה כרצונו• ויהי בבקר לבש בגדיס נאים וירכב על סוס נאה וירץ בו הנה והנה וכל רואיו ישמחו בו ותעמוד בת המלר ותשקף בעד החלון ולרוב שמחתה בו הוציאה עצמה מן החלון יותר מדאי ונפלה לארץ ומתה ונחלץ אותו צדיק.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, ה
ראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.
ד. מכתמים שכתבו הראב״ע ורבינו תם
עד עכשיו לא נודעו לנו 'אלא ארבע השורות הראשונות משירו של הראב״ע ותשובת רבינו תם ״אבי עזרי״ וכו' ותשובתו של הראב״ע אליו, ״הנכון אל כביר״ וכוי, שנתפרסמו לראשונה בס׳ ״עומר השכחה״ דף קכז, ומשם ב״כרם חמד״, ז, עמי 35, ובשירי הראב״ע, מהר׳ כהנא, ועוד. כמו גם המכתם האחרון ״זכור אחי בעת שבתנו״ וכוי נתייחס עד כה להראב״ע. עי׳ ב״הכרמל״, שנה ז, עמי 210, וכהנא, שם,עמי 97 ועמי 239, ושם שיער, שהראב״ע שלח זה לרבי משה אבן־עזרא. אמנם בכמה כתבי יד במארוקו מצאתי עוד ארבע שורות נוספות במכתם הראשון ״אני לשיר כירדן לנעמך וכוי, כהמשך מדברי הראב״ע לרבינו תם והם משלימות את היופי שבמכתמו זה של הראב״ע. וגם המכתם האחרון ״זכור אחי״ מתייחם לפי כתבי־יד ההם, שזו היתה תשובת רבינו תם השנית להראב״ע ואף על פי שאיני רואה :איזה קשר יש בדברי ר״ת אלה, לתשובתו השנית של הראב״ע לר״ת " הנכון אל כביר״ וכו' והקשר היחידי הוא, שהראב״ע השתמש בשם בלעם לבל־עם ור״ת השתמש בשם הו' בלק לצפור. אף על פי כן נראה ברור, שהם לא של הראב״ע, כאשר חשבו עד עכשיו, אלא של רבינו תם.
וההגיון מראה כן, שמכתם אחרון זה ״זכור אחי״ וכוי אינגו של הראב״ע, כי הוא חי בדלות ובעניות ולא יכול היה להתפאר בשמחה ובישיבת בצל התמר, שהוא, אם פרץ, ולא בסנהדרי גדולה לפניו, הרומז על היין, ובשושן לפניו, כמו שביאר כהנא שם. גם לא מצאנו עד בה, שהראב״ע ישב ישיבת קבע בספרד או באיזה מקום שהוא וביקרו אצלו אגשים. וזה מתאים באמת לרבינו תם, שהיה עשיר ומקורב למלכות. ונראה בדור, שרבינו תם במכתם זה האחרון מזכיר להראב״ע את הזמן, שהראב״ע ביקר אצלו, שאז בודאי כיבד אותו במסיבה חשובה, המתוארת במכתמו זה של ר״ת ׳להראב״ע, כי כידוע ביקר הראב״ע אצל ר״ת ונשאו ונתנו בעיהם בדברי תורה וחכמה. עי׳ בתוספות ראש השנה יג. וראב״ע חיבר שיר אילן לר״ת :המתאר בו את ,גדולתו ועושרו. עי׳! כהנא, שם, 168.
ש עוד שינויים בין נוסח כתב־יד זה ובין הנוסח שנדפס ב״עומר
השכחה״ ועל־ידי כהנא. גם במכתם האחרון ״זכור אחי״ וכו' יש חילופי
שורות בין נוסח זה שלנו ובין זה שנדפס שם ולא מצאתי צורך להעיר
עליהם והקורא יבחן זה בעצמו.
וזה נוסח כתב־היד:
ומי הביא לצרפתי בבית שיר
ועבר זו מקום קודש ורמס
ולוי שיר יעקב יוסתק כמו מן
אני שמש וחס שמשי ונמס
אני לשיר כירדן לנעמן
ואתה לו כפרפר ואמנה
ומה לך בשירים השקולים
ודי לך בשיר הודו ואנא
ורבינו תם השיבו :
אבי עזרי יושיבוהו סעפיו
אשר נתן ידידו בין אגפיו
אני עבד לאברהם למקנה
ואקודה ואשתחוה לאפיו
השיבו הראב"ע:
הנכון אל אביר עם אל ורועם
להשפיל ראש במכתבו אל בזוי עם
וחלילה למלאך האלוהים
אשר יקוד וישתחוה לכל עם
השיבו רבינו תם :
זכור, אחי, בעת שבתי בשמחה
ואם פרץ עלי ראשי כשפחה
וקם דודי להור בלקוזבחו
וזעק בן אמיתי מזביחה
ודו שאול לפנינו ביופיו
ומפיו בז אבינועם זורחה
וסנהדרי גדולה לפנינו
ועיר אסתר לפנינו פתוחה
כעת העירני ידידי מר נ׳ בן־מנחם על מה שכתב במאמרו ״משתה ברמון ספרד״ <סיני׳ כרך מא, תשי״ז, עמי יח-לו) ובספרו ״מגנזי ישראל בוואטיקאן, ירושלים תשי״ד, עמי 51, בנוגע לשירים ״זכור אחי״ ו״אני לשיר״ וראיתי, שעירבוביה הכניסו כמה מן החכמים שעסקו בזה, עירבוביה שנגרמה מפני שבאו שיריהן אלה קטעים־קטעים בכתבי־יד שונים. אכן בכתבי־יד שהעתקתי מהם, ונכתבו במארוקו, באו הדברים כסדרם ועליהנן יש לסמוך יותר, מפני שהועתקו מכתבי־יד שהביאו עמהם מגורשי ספדד שבאו למארוקו ושם שמרו הרבה על מקוריותם
המשך…..
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-אבות הרמב״ם והשפעתם עליו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
ה. אבות הרמב״ם והשפעתם עליו
על,משפחת הרמב״ם, מוצאה ושרידיה כתבתי ב״סיני״, כרך לח (תשט״ז), עמ' רפא־רפז, אך לחשיבות העניין ובייחוד שאין מחוקרי תולדות הרמב״ם הרבים׳ מי שעמד על זה, !מצאתי לנכון להביא כאן תוכן דברי שם השייכים לאבות הרמב״ם, עם תוספת נופך. בסוף פירוש המשגה עוקצין חותם הרמב״ם ז אני משה ברבי מימון הדיין ברבי יוסף החכם ב״ר יצחק הדיין ב״ר יוסף הדיין ב״ר עובדיה הדיין ב״ר שלמה הרב ברבי עובדיה הדיץ זצ״ל. יש כאן אפוא שבעה דורות והרמב״ם השמיני. בסדר הדורות מר״ס בן דנאן <חמדה גנוזה, ק״ב תרי׳׳ב), מונה שם שמונה דורות לפני הרמב״ם. עיי פריימן, הקובץ ״אלומה״ א. יש להעיר גם, שברשימת ר״ס בן דנאן הנז׳ בתוב על רבי שלמה בר עובדיה ״הרב הקדוש״ ונראה שהוא נהרג על קידוש השם.
ובכלל, ממה שהרמב״ם מתאר את אבותיו כל אחד בתואר מיוחד, נראה שכולם מלאו תפקידים בסמכויות שונות בקורדובה ולפי הסמכויות. נתייחדו להם התוארים הרב, הדיין והחכם, כפי שנהגו אז רבני ספרד. הצד השווה שבכולם שהם היו גדולי תורה וחכמה, וזה יוצא גם מדברי ר״א מלוניל באיגרתו להרמ״ה שכותב: מעיד אני עלי שמים וארץ ששמעתי ספר כתב יחוסו של הרמב״ם, כלם חכמים וידועים רב בן רם דיין בן דיין קורא הדודות מראש עד רבנו הקדוש. וכן הרשב״ש דוראן בספרו ״מלחמת מצוד,״ כותב! הרמב״ם היושב ראשונה במלכות, אבותיו ואבות אבותיו כלם חכמים ונבונים זרע דוד מלך ישראל. והנה בנוגע לשינוי שבין שתי מסורות אלו, מזרע רבינו הקדוש או מזרע דוד, כתבתי במאמרי שם, וכאן רק נציין, שנראה, שעד דורו של הרשב״ש, עד המאה הט״ז; ידעו בשמות אבותיו של הרמב״ם שהיו גדולי תורה, חכמים ונבונים. גם בעל השיר בשבח המורה המובא להלן כותב« והוא ראש ובן ראש עדי ראש והוא רב ובן רב עד רב ואשי. וראינו, שגם הרמב״ם בפירוש המשניות. בכורות, פרק ח, כותב! קבלה בידנו מאבא מרי שקבל מאביו ומזקנו ז״ל איש מפי איש. ובאיגרת תימן כותב« יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר. וכן הדבר
עד תחלת הגלות של ירושלים אשר בספרד וכו'. כאן מונה הרמב״ם קבלה שהיתה בידו מחמשה דורות ומשם ולמעלה. ובכן פלא הדבר, שעם כל גדולתם של אבות ד״רמב׳׳ם, כפי שתוארו על ידי הרמב״ם ור״א מלוניל ורשב״ש, אין אתנו יודע מהם כלום, זולתי מה שנוגע לרבינו מימון אביו. וכבר העיר על כך פריימן, שם, עמי 13.
ובחקירתי בזה :מצאתי דבר חדש, שממנו תוצאות לחקר תולדות הרמב״ם וקבלותיו מאבות אבותיו, שעל ברכם נולד וחונך. בדיוואן רי׳ש הנגיד׳ הוצאת ששון (אוקספורד תרצ״ד), סי׳ יז, בא שיר שנשלח מר׳׳ש הנגיד לקורדובה ״אל, קצת 'חבריו מבני הדיינין״ על שם רבי יצחק הדיין ומתארו
מהר יכתב את לזות לשון ושפה
למד שלונך את דבר צדק כאחי
יצחק אשר שיחו ואמרתו צרופה
שרה בתלמודו מלומדין ואין הין
והין בתורתו ולא איפָא ואיפָא
אלו ימי מקדש יהי משיג הבינם
חידוש לבנה מספירת התקופה
מכתב יהודה והגות עבר וחוכמת
יון ועל משקל בני עפר ועיפה
במאמרי הנז׳ כתבתי, שר׳ יצחק דיין זה הוא אבי רבי יוסף, זקנו של הרמב״ם, ובני הדיינים הם אחיו וקרוביו, שהיו ידידיו של ר״ש הנגיד. בין בני הדיינים נזכר שם, בס׳ כה, רבי יוסף בן שמואל, שלדעתי הוא בן אחיו של רבי יצחק הדיין, כי קרוב הדבר שר׳ יצתק ור׳ שמואל קראו לבניהם יוסף על שם רבי יוסף הדיין ב״ר עובדיה אבי רבי יצחק. בשיר הנז׳, שנשלח לר׳ יוסף בן שמואל, כותב לו ר׳׳ש הנגיד :
ועשה דין כמו סין, / ומסיני למדהו
וכל דבר בעתו על – / אמיתו העמידהו
ומשפטו במשקולת / לכל עמו יסדהו
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
מאסף שיר אבותיו ומוסיף על שררותם שררה… ולא מאז אהבתיך אבל מן ימי ילדות ומימות היצירה. אך כנראה שהיה זמן אשר היתה איבה .ביניהם והשלימו אחר כך והיו ידידים, כי בשיד סי׳ ל כתוב: ולו אל אוהב ייד״שלימו אחר האיבה. וגם בשירו זה מתאר את רבי יוסף בר שמואל כחכם ״גדול וכותב:
שאל כימה אשר תדע שבילו / שאל צדק הוא לעמיתו
שאל סהר חצי ירח ויגיד / לך תקפו שאל שמש בצאתו
שאל חוכמה ואם נפלאות שאל את- / רבי יוסף, אשר חוכמתו אחותו
ועיין שם גם בסי׳ ג׳ שכותב עליו? משרה עלי שכמו… מזה ובן מזה ומעמידי ארץ זמפילי נפיליה ראו בארצו, כי גדולתו רבת ובלתו לא יכיליה.
לא הבאתי אלא שורות אחדות מן השירים ההם ויש להווכח, שמשפחת .בני הדיינים היתה מכובדת מאוד בקורדובה והשררה.של הדיינות היתה.מוחזקת בידם. השם שמואל מוצאים במשפחת המיימוני גם בתקופה .מאוחרת. עי׳ כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמי סד. וכנראה, שגם רבי נתן הדיין שנזכר בספר הקבלה להראג״ד, בדור רב משה גאון השבוי, כשבא לקורדובה, גט הוא שייך למשפחת דיינים זו. כמו כן אנו למדים משירי ר״ש הנגיד, שאבות הרמב"ם, בני הדיינים, היו בקיאים בידיעות כלליות, בתכונת השמים, במהלד הלבנה והשמש והתקופות ואין ספק, שרבינו מימון שעסק בזה (עי׳ תרביץ, ג, עמי 165) קיבל מאבותיו, ובזה מבינים אנו מה שכתב הרמב״ם בה׳ קידוש החודש יא, ג: ״שיש לנו בעיקרים אלו
.קבלות מפי החכמים וראיות שלא נכתבו בספרים הידועים לכל״. ושם הלכה 1 ״והוא סוד העבור שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו ואין מוסרין אותו לכל אדם אלא לסמוכים נבונים״, התכוון לאבותיו משפחת הדיינים שהיו מומחים ומוסמכים לכך, שמהם קיבל גם הוא כאביו רבינו מיימון, ..את הידיעות ההן. ולא רק זה, אלא גם קבלות חשובות היו לה למשפחה זו איש מפי איש, כמו שכתב ב״אגרת תימך שזכרתי למעלה, שהמדובר ־שם על זמן הופעת הנבואה בישראל, שקיבל מאבותיו איש מפי איש, עד תחילת גלות ירושלים אשר בספרד.
ולא רק קבלות בתורה ובמדע, קיבל הרמב״ם מאבותיו, בני הדיינים, שנמסרו מדור לדור, אלא גם אומנות הכזיבה, כפי שהוכיח מ׳ לוצקי -בסוף הלכות ירושלמי: מהרמב״ם, שהוציא פרופ׳ ש׳ ליברמן (ניו־יורק חש״ח), שכתב־יד מיוחד היה למשפחת הרמב״ם, שמאב לבן למדו אותו- וכתב ידם היה שונה בהרבה מכתבי־היד של רבני ספרד שכן היה נהוג.. בספרד, שכל אב משפחה לימד בעצמו את בניו קרוא וכתוב. דברי מ׳ לוצקי אלה התאמתו ביותר מתגלית המכתב שכתב רבי דוד, אחי הרמב״ם׳ אליו, שפירסם רש״ד גויטיין ב״הארץ״ מיום 2.12.54 שכתב ידו זה של רבי דוד, הוא דומה ממש לכתב ידו של הרמב״ם אחיו, אות באות, כמו שהעיר גם גויטיין שם. ומזה נראה, שאותה צורת הכתב נמסרה מאב לבן מדוד לדור, במשפחת בני הדיינים.
נראה שבנו של רבי עובדיה, שנהרג על קידוש השם, כמו שכתבתי- למעלה, איננו בן רבי עובדיה הראשון, כפי הנוסח שבסדר הדורות לר״ס בן דנאן, אלא הוא רבי יוסף השני, אביו של רבי יצחק הדיין, וזה היה אולי בההרג שהיה בקורדובה בשי׳ תשע״ג, שמפניו ברח ר״ש הנגיד משם. רבי׳ יוסף השני הנז׳ היה בן רבי עובדיה השני ונתחלף לר״ס בז דנאן ברבי עובדיה הראשון. עוד שם אחר ממשפחה זו מצאנו חתום בין המתנגדים; למחרימי ספרי הרמב״ם. עיי׳ בקובץ תשובות הרמב״ם ואגרותיו, לפסיא, דף ו, באיגרת משנת ד׳׳א תתקצ״ב מעיד קלעא בספרד, שחתום בין חכמי- העיר, רבי יצחק ב״ר יוסף אלדיין (הדיין). השמות הפרטיים יצחק ויוסף ושם המשפחה דיין מראים, שהם מאותה השרשרת של אבות הרמב״ם, מאלה. שנשארו בספרד, ואפשר שהוא מצאצאי רבי יוסף, אבי רבנו מימון. ובודאי- שנתקנא לכבוד הרמב״ם קרובו. נראה ברור שמשרת הדיינות והתואר בניי הדיינים שניתן למשפחה זו היה י משום התייחשם לזרע דוד, או לזרע רבנו־הקדוש, כמו שמצינו בזרע הלל הנשיא שהיו נשיאי הסנהדרין. ובירוש׳ כלאים ט, ג אמרו, שכששמע רבינו הקדוש, שרב הונא, שהיה מהזכרים של זרע דוד בא לטבריה, רצה למסור לו הנשיאות. וכן מצאנו במשפחת המתייחשת לזרע דוד הידועה בעיר צובא, שקיבלה גט היא את התואר דיין (עי׳ שירי דוד, ליוורנו תרל״ט) ואחד מן המשפחה שחי בצפת, רבי אפרים דיין, נזכר על־ידי הנוסע בעל ״אהבת ציון״. שם משפחה דיין ידועה עד עכשיו במארוקו וגם היא מתייחסת לזרע דוד וחושבני שהיא מצאצאי אבות המיימוני. יוצא שמשפחת המיימוני בחלקה לשתים! אלה; בשם דיין׳. התייחסו לאחד מאבות הרמב״ם שנשאר בספרד או בצפון אפריקה ואלה שחיו במצרים ובארצות השכנות שהתייחסו להרמב״ם, קיבלו שם? המשפחה מימון. עיין במאמרי הנז׳ על שרידי משפחת המיימוני.
ועוד במאה החמש־עשרה הי בירושלים ר׳ יוסף הדיין• עיין! א״זד פריימן, ציון, שנה א (תרצ״ו), עמי 187'« א׳ יערי׳ שלוחי ארץ־ישראל, עמי־ 213, הערה 17. והוא לדעתי ממשפחת הרמב״ם, שבא מספרך לארץ*ישראל_
אפשר, שגם רבי דניאל בן יהודה הדיין׳ מחבר השיר ״יגדל אלוהים חי וישתבח״׳ כפי שכתוב כשני כתבי־יד שראה צונץ געי׳ t פין׳ כנסת ׳ישראל, א, עמי קלב), הוא נצר למשפחת דיין זו׳ צאצאי דודיו של הרמב״ם, ולכן עשה שיר זה לדעת הרמב״ם.
מתוך ויקיפדיה : יגדל אלוהים חי הוא פיוט המיוסד על שלושה עשר עקרי האמונה, שקבע הרמב"םבפירושו לפרק חלק במסכת סנהדרין. בפיוט 13 שורות, אחת לכל אחד מהעיקרים.
מחבר הפיוט "יגדל" הוא דניאל בן יהודה דיין, שחי באיטליה, כנראה במאה ה-13.הפיוט נדפס לראשונה במחזור "קמחא דאבשונא" שנדפס בבולוניה בשנים ש'-ש"א (1541)
הפיוט התקבל בקרב קהילות רבות. בדרך כלל נוהגים לאומרו לפני תפילת שחרית או בסופה. בקהילות ספרד הוא מושר בליל שבת וחג לאחר סיום תפילת ערבית. שני החרוזים האחרונים הם על פי נוסח הספרדים.
בספר "סדר היום" שחיבר המקובל משה בן מכיר בסוף המאה ה-16 נאמר: "ויש שנהגו לומר אחר התפלה שלשה עשר עיקרים שהוא פזמון יגדל אלהים חי וכו' בנעימת קול והוא מנהג טוב ויפה ועולה לד' עניינים לקבל עליהם האמנת השלשה עשר עיקרים גם לומר אותם בשמחה לכבוד היום הקדוש והוא מכלל העונג".. באשכנז היו קהילות שאמרו אותו בכל יום.
מצד שני, הנוהגים על פי האר"י נמנעו מלקבוע בתפילתם פיוטים שלא נסדרו על דרך חכמת הקבלה, ועל כן לא נהגו לשיר את "יגדל". האר"י והרדב"ז התנגדו לאמירת הפיוט באופן מיוחד, בשל התנגדותם העקרונית לקביעת עיקרי אמונה מסוימים.
למעשה, הפיוט נדפס בסידורים רבים, במיוחד בסידורים נוסח פולין. וכן בסידור בית יעקב ובסידור שער השמים. לעומתם, בסידור לפי נוסח הגר"א, בסידור חב"ד לפי נוסח האר"י, בסידורי הספרדים (ברוב הנוסחאות) והתימנים הפיוט אינו.
סיבה עיקרית להימנעותן של קהילות מסוימות מלהכניס פיוט זה לסדר התפילה, היא כי ישנם מגדולי הדור בתקופות השונות שיצאו נגד הפיוט בטענה שהוא אינו מקביל במדויק לי"ג עיקרי אמונה ועל כן הוא מורה על בעיות באמונת המחבר.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-שיר בשבח הרמב״ם מתלמידו רבי יוסף בן עקנין
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
שיר בשבח הרמב״ם מתלמידו רבי יוסף בן עקנין ותשובת:
הרמב״ם אליו
עד כה היה ידוע לנו השיר שכתב הרמב׳׳ם לתלמידו המתחיל ״איך־אחריך אמצא לי מרגוע״ וכוי, שהוציא ר׳ משה שטיינשניידר ב״קובץ על יד״, א תרמ״ה, מספר 4. ועיין שם, 'עמי 23, שבראשו כתוב t אמר הרב ר׳ משה ז״ל אל תלמידו החשוב, שנראה שהרמב״ם התחיל בדבר, וכתב לו שיר.
אכן בא לידי כתב־יד משנת תקס״ב, שהועתק מכתבייד ר׳ תם בן יחיי משנת שמ״ד ובו נמצא שיר מר״י בן עקנין, שעליו השיב הרמב"ם בשירו.. בשיר הרמב״ם שהשיב לתלמידו יש גם קצת שינוי בכתב־יד זה ממה שהדפים שטיינשניידר. ומן החרוזים האחרונים של שני השירים נוכח לדעת, ששירו- של הרמב״ם הוא תשובה לשירו של ר״י בן עקנין זה.
כתב־היד מטושטש קצת וקשה לקרוא בו במה מלים ואפשר שנפלו בר טעויות והקורא המבין יבחן מאליו. ר״י בן עקנין מתאר את גדולות רבו הרמב״ם ואת ידיעותיו ומתאווה להיות אצלו. וכדאי לבעלי הלשון והשירה לעמוד על הבנת השיר הזה ותיקונו,
אגב הבאתי כאן על פי אותו כתב יד גם השיר בשבח המורה, למורת־ כמורה וכו׳ מפני שזה שנדפס אצל רמש״ש שם ונמשכו אחריו רבים, חסר־ בסופו, וכאן הוא שלם.
צמיד אשר יצר עלי אזרוע
האין לעפרה ממך מרגוע
אולי אני עבד אסיר האהבה
כי הן שנינו תפצענה פצוע
גם הם לעונתה לא חטא חומסים
העת תפזז קרבה לכרוע
תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם
ברוח נשבה ינוע
כה יאמרו רואים בטרם יחזו
דלת שערה פרעה פרוע
בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-
מותי במכתש אהבה תרוע
תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה
מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע
יתנכרו פני בשמעי את נעים
זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
צמיד אשר יצר עלי אזרוע
האין לעפרה ממך מרגוע
אולי אני עבד אסיר האהבה
כי הן שנינו תפצענה פצוע
גם הם לעונתה לא חטא חומסים
העת תפזז קרבה לכרוע
תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם
ברוח נשבה ינוע
כה יאמרו רואים בטרם יחזו
דלת שערה פרעה פרוע
בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-
מותי במכתש אהבה תרוע
תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה
מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע
יתנכרו פני בשמעי את נעים
זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……
בגדי בחורות אלבשה אחרי אשר
בידי זמני נקרעו קרוע
ולמאלפיה אשמעה שמוע
ויט חדרך נעוראים ויהי
גלוי לבינתו וגם ידוע
עוקד עלי דלת נבונים שמעה
רועה כסילים באמת ירוע
מי ממליצים יהיה נדיב ואל
יפגע במשה הגביר פגוע
לאמור הלו יתרון עלי כל מעשים
היות נשמה קרבה לגוע
על כן חסדים כעבדים נכבשו
אליו ואזנם רצעו רצוע
לום לרב משה שפתי אל רע-
בים אל תבונה שבעו שבוע
אלו במותניה למזח קשרה……………….
רבי יצחק בן שעדי
שיר יפה זה רשום עליו, שחיברו רבי יצחק בן שעדי ונדפס ב״שפתי׳ רננות״, מחזור טריפולי, ובכמה מחזורים אחרים!. וראיתיו גם בכמה כתבי יד בצפון אפריקה צונץ, כפי שהובא בשמו ב״כנסת ישראל״ מרש״י פין, עמ׳ 666 , וב״מבחר השירה לעברית" לבראדי, עמ' רמא, סובר, שר״י בן סעדיה זה איננו רבי יצחק ן׳ סעדיה הכהן הנזכר בתשב״ץ, חלק ב׳ סי׳-רא, אף על סי שגם הוא היה משורר, אלא ר"י בן סעדיה אחר, שנראה,-שחי בצרפת, בסוף המאה התשיעית. ומה שכתוב בסוף השיר ״איך שונאי
טהרה ישבו בציון״ המכוון על נוסעי הצלב בתקופת שלטונם בארץ ישראל. ואמנם, במארוקו סיפרו לי, שמקובל אצלם, שר״י בן סעדיה; מחבר שיר זה, חי בצפון־אפריקה וכי את שירו זה חיבר לרגל מקרה שקרה,שהוא היה קולו ערב מאוד ומשורר בבית הכנסת והמוסלימים התקנאו בו והפצירו בו שימיר את דתו כדי לשיר בקולו את שירי תפילתם מעל״ המגדל שעל יד המסגד שלהם. וכשראה שאין מנוס מהם, המיר למראית. העין וכשעלה על המגדל חיבר את שירו זה ושר אותו בקולו הערב מעל המגדל. וכשגמר הפיל את עצמו מעל המגדל ומת על ייחוד ה׳.
בשורה 22 הוא כותב : " ובכיתי מעול גלות משא ומשמע " נראה שהוא רומז על עיר מכה של המוסלמים. כמו שמפרש רס"ג בביאורו וכן מה שכתב : איך סבוני בני קדר קתרוני דרך ושבא האומרים על הנביא : השקר שניבא וכו' מוכיח גם כן שמדבר על המוסלמים שחי בתוכם.
ואולי מתכוון אל האונס, שאנסוהו להמיר ולשיר שירי תפילתם. גם מלשון־ השיר נראה, שמחםדו אינו צרפתי. לכן יש ליחסו׳ לד״י בן סעדיה הנזכר־ בתשב״ץ, שחי בצפון אפריקה בסוף המאה הי״ד. גם המלה שעדי בשין מוכיחה שחי בצפון אפריקה׳ ,שרובם אינם מבדילים במבטאס בין שין לסמך.
הנוסח המוצג לפנינו העתקתי מאחד מכתבי־היד שבמארוקו והקורא יראה, שיש בו שינויים חשובים מהנדפס במחזורים וגם מן הנוסח המתוקן שהדפים בראדי. ורק על זה יש להעיד, שבמחזור ״שפתי רננות״ מיוחס השיר לרבי לצחק בן שנדי, בנו״ן במקום עי״ן. וזה מפני שבשורה 59 כתוב ״והמה נשיאים עשירים״ וכוי, אך בכתב־היד הנוסח ? ״והמה עשירים נשיאים״ וכן'. השם הוא אפוא שעדי ולא שנדי, כי הסימן יצחק בן שעדי חזק נמצא בתיבה השנייה שבששת הבתים האחרונים של השיר.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
. איגרת ר׳ גדליה בן דוד בן יחייא לדוו יצחק אברבנאל
איגרת היסטורית זו, בנתב ידו של רבי גדליה ב״ר דוד בן יחייא, מצאתי בעיר מכנאם שבמארוקו ורכשתיה בשביל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים במסעי בשנת תש״י. מספרה עכשיו 2057 HEB
רבי גדליה זה הוא רבי גדליה השלישי מחמשת השמות גדליה ממשפחת בן יחייא המפורסמת. הוא היה 'רופא למלך אלפונסו מלך פורטוגאל עד שנת רמ״א, 1481 – שאז נסע לאיטליה ואחר כן לעיר קושטא. ובאותו זמן שרבי גדליה שימש רופא היה רבי יצחק אברבנאל שר בחצר המלך אלפונסו וגם הוא יצא באותה שנה, שגת רמ״א, שבה מת המלך אלפונסו. מאיגרת זו אנו למדים ששני גדולים אלה היו גם ידידים ורעים והחליפו ביניהם מכתבים. לא רק מכתבי ידידות אלא גם מכתבים דיפלומאטיים, כשני שרים יהודים בחצר המלכות, שיהדותם קשרה אותם בידידות. האיגרת ניזוקה בכמה מקומות, בשני צידי הגליון, ממנה מבואר, שעוד איגרת אחת שלח רבי גדליה לרבי יצחק אברבנאל, שהמדובר בה בענייני המלכות והמלך. וזו היתה האיגרת המשנה (השנית), שבה מודיע לו על החדשות, שרבי יצחק אברבנאל לא יכול לברר את אמיתתן ורבי גדליה מבהיר לו אותן. החדשות ההן נגער אל מלחמות המלך אלפונסו עם מלך סיציליה ומתאר את מלך סיציליה כמושמץ על ידי ההמון, שהוא סדומי וכוי. ״ותלו על החומה קרניים גבוהות״. כדי להבין דברים אלה יש להקדים, שבארצות המזרח, אדם שיצא עליו שם רע, או שנוצח, היו עושים כעין קרני שור גדולות, מעץ או מבגד, ותולים אותן במקום גלוי להכריז על ׳קלונו. וכך הולך רבי גדליה ומספר לאיש סודו וידידו האברבנאל את המתרחש בשדה המלחמה. וכנראה שרבי גדליה היה נוסע עם המלך כרופאו ויועצו. ובמסעו זה ביקר גם אצל אוהביו היהודים, שאחד מהם היה דון אברהם אבוהב אוהבו מקודם ויהי לו כאח קרוב לכל דבר. הוא מבטיח לר״י אברבנאל, שר׳׳א אבוהב הנזכר הוא מוכן לעבודתו כמו יליד ביתו ושר'"א אבוהב נלווה לרבי גדליה ושניהם עם עוד אחרים נסעו בששה עשר לחודש יוליו מעיר מוגדאגיגו, עירו של דת אברהם אבוהב, לעיר מיראנדה, לפי ששמעו שפיירד
לוריינצו די טאבארה, כנראה אחד משרי הצבא, רוצה לילד למלך בחיל גדול. והם, רבי גדליה ורבי אברהם, נסעו אתו ביחד. רבי גדליה מבטיח לר״י אברבנאל, שלא יעשה שום צעד ולא יפסע אפילו פסיעה אחת, אלא אחר השקפה ועיון נמרץ וכוי. את האיגרת הזאת שלח רבי גדליה עם איש ששמו יוסף ו" לדילוגו ומהירות עברו״, ז״א לנחיצות השליח הנזכר ומהירות נסיעתו, לא יכול ר״ג להרחיב הכתב והוא מודיע לידידו ר״י אברבנאל בסוף האיגרת, שיודיע לגברת אחת, שכתב גם לה עם הכתבים ששלח לקובילייאה.
חבל שלא נז׳ באיגרת,׳ התאריך ואולי ניטשטשה השורה הראשונה, שבה נרשם התאריך׳ אבל כפי שכתבנו נכתבה קודם שנת רמ״א – 1481 – , בזמן מלחמת אלפונסו מלך פורטוגאל במלך סיציליה בעוד ששני השרים רבי גדליה ור״י אברבנאל ישבו על כסאם בשירות מלך פורטוגאל.
. לאדון למש.. דון יצחק אברבנאל ישצ״ו. הלא כתבתי לד אגרת ממקה.. הארץ הג..
אל המלך על נכון ושלחתיה לקובהייאה׳ כי ידעתי שישלחוה לכבודך׳ תקבל…זאת האגרת המשנה ואל תהיה למותר כי שמץ חדשה נמצא בה. אדוני אל יונוך החדשות מקרוב או מרחוק ואפילו מפי המגידים׳ כי האמת שלא יכוונו המגידים יוכחשו… בדבר מה… לה קצת מהם אומרים פחות׳ בינאוינט הוא עם המלך ומינן[?] וכן מהאחרים׳ החדשות האמתיים הם אלו שהמלך … נתנו עם מחנהו ומלך שיזילייא רחוק ממנו כמו ה׳ פרסאות, המבצר מתו..נו.. הוא מוכן לימסר למלך בעל כרחו לאחר שחרפוהו אנשי המבצר ואמרו שהוא היה סדומי ואשתו בעולה וממזרת ותלו על החומה קרנים גבוהות. המלך התחיל ללחום כנגד המבצר וכמעט הוא כבוש. סמורה היה כנגד מלכנו המבצר ..נילה יש אומרים שהיה לעבודת המלך ולעזרו אין בזה צד ודאות׳ שאלאמאנקה נפלה היא ולא מבצרה׳ האדונים קאשטילייאנושי הם צבועים מורדים גדולים נאבדה האמונה ונכרתה מפיהם לא תאבה ולא תשמע שום טובה מהם. מרגלית; טובה היתה בינינו רצו לאבדה ממנו ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.. מלר שיזילייא לא ידעתי מה יהיה באחרית הזעם. ואני בעת כתבי זאת האגרת …. במקום מוגאמיינו בבית דון אברהם אבוהב אוהבי מקדם היו היה לי כמו אח קרוב לכל דבר ומוכן לעבודתך כמו יליד ביתך כי זוכר לי חסדים וטובות שעשיתי עמו והיום הזה יום י"ו לגולייו אני והו» ואחרים נפטרים מכאן למיראנדה׳ למה ששמענו שפירו' לורינצו די טאבארה רוצה לילך למלך בחיל גדול ואעבור עמו בע״ה׳ להיות על לב משכיל שאפסיע ואפי׳ פסיעה אחת אלא אחר השקפה ועיון נמרץ היוס הזה עבר כאן פירו דאלאקאצאבה ופרשים אחרים. והאיש הזה המוליד הכתיב שמו יוסף .. אל.. לדילוגו ומהירות עברו לא הרחבתי הכתב ודי בזה אחלי שתספר ל.?. כתבתי לה עם הכתבים ששלחתי לקובלייאה כל האהובים וחביבים בר…
גדליה בר דוד נ״ע
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-קטעים מפסקי דיו של ר׳ משה דאנון
ט• קטעים מפסקי דיו של ר׳ משה דאנון
בקטעים מפסקי דין של רבי משה דאנון׳ ממגורשי פורטוגאל בפאס (מארוקו), נמצאו בתוך ספרו.על כללי התלמוד, הנזכר בשם הגדולים להחיד״א, שראהו בכתב־יד ונמצא בספריות אחדות, אך בידי היה כתב־היד להראשון, כתב־יד המחבר׳ שמצאתיו בפאס, ושם בכלל ז, פרק חמשים, כללי לנידוי וחרם, נמצאו שני פסקי דין על הסכסוכים שהיו בין חכמי היהודים ׳התושבים בפאס ובין רבני המגורשים, שבאו מספרד ומפורטוגל, וכמו כן .בין רבני המגורשים עצמם. סכסוכים אלה פרצו לרגל הנהגת הקהל״ שהתושבים אז לא רצו שחכמי המגורשים ישלטו עליהם, הנגיד שאול .בן שם טוב, מן התושבים, ויצחק בן צרויה מן המגורשים. וכנראה מפני סיכסוכים אלה נדד רבי יעקב בירב, שבשנים הראשונות אחר צאתו מספרד נתמנה כידוע רב בפאס ואחר־כך יצא משם עד שהגיע לצפת. גם שני הרבנים החתומים כאן על שני פסקי הדין, נראה שלא נשארו בפאם, כי לא מצאנום בין רבני פאס שנזכר שמם בתקנות שעשו רבני המגורשים אחד־כך בפאס ככתוב בספרי ״נר המערב״, פרק שמיני.
השם רבי יצחק אמריליו מצאנו בשו״ת הרא״ם, סי׳ נב, והרשד״ם. .אבן־עזר, סי׳ קכו, ויתכן שזהו והתיישב. אחר כך בתורכיה. והשנים יצחק בן צרויה ומשה אלבראניץ נזכר שמם בסופרי בית־דין של הרבנים מתקני :התקנות משנת רנ״ד עי׳ נר המערב שם.
מי שקבל עליו חרמי הקהל על דעת רבים שהם שלשה אשר נקבו בשמות אס יש לו התרה בלא דעת אותם .הרבנים, כתבתי על זה בארוכה .בתשובת שאלה שנשאלתי מהנשא ונעלה הנגיד הזקן עמי שאול בן שם טוב י׳׳א על חרם שהחרימו הקהל יצ״ו, שלא יהיה עליהם שום שיך ׳ממגורשי קשטילייא וספרד וזה החרם שהחרימו היה על דעת רבים והם שלשה חכמים שהיו מעבר לים ואותם החכמים לא ידעו ולא שמעו בזה; כלל. והנה לך לשון השאלה והתשובה…
נשאלתי׳ חרם שהטילו על, דעת רבים בפירוש פלוני ופלוני ופלוני אם יש לו התרה׳ והוצרכתי להשיב על צד ההכרח במאמר הנגיד אדונינו עמי שאול בן שם טוב י״א.
תשובה, הן זה במסכת שבועות … ומזה הצד נמשך כל חרם מאיזה, אופן שיהיה הקהל לעצמם מתירין אותו… וכ״ש בנדון זה שנדרו על דעת רבים ואחד מהם נשתמד ואחד איננו והאחד הלו לבית עולמו ומעולם לא: שמעו בזה ולא על החרם… ויש קולא ג״כ בנדון זה מצד אחד והוא כי מתחילה קבלו הקהלות למעולה דון יצחק בן צרויה לשיך עליהם ואם יערער אחד בהתרתו שיהיה אותו ערעור כאלו יערער כל הקהל. ובהיות. זה החרם קיים הטילו אחר הפך זה, שלא יהיה עליהם שיך דון יצחק הנזכר ולא התירו הראשון. והיה זה על זה יותר מארבעה חדשים ומטילי החרם, האחרון העלימו זה כדי שלא ידעו בזה הקהל. ומאחר שלא התירוהו קודם לא חלה השניה… ובנדון זה ג״כ החרם לעולם לא בא לאזן החכמים שתלו עליהם- כ״ש וכ״ש שכבר בטלה דעתם כמו שכתבתי ואין בכאן דעת רבים כלל ואפילו דעת יחיד … ויש עוד צד אחר כי זה החרם יסודתו בהר־ הטרף״, – בלשון מליצית כאן ההיפך מהר הקודש – שהטילוהו באונם ובאלמות׳ כי רובא ורובא דמינכרא קבלוהר מצד היראה והאונס. שהיו רודפים אחרי מי שלא היה מקבלו ומערער עליו עד לחייו. ואם יבוקש הדבר ימצא וזה מבואר לכל הוא והוה ליה נדרי אונסין … ועוד יש צד אחר והוא כי בחרם הראשון שהטילו על דעת. שני חכמים בזה הסכים הנגיד עמהם ונתן להם רשות להטיל אותו חרם אבל בחרם השני שהטילו על דעת שלשה ע״ז לא הרשה אותם להטיל ולא הגידו לו שום דבר מזה. ועוד יש צד אחר והוא שהטילו חרם שאעפ״י שיצווה הנגיד שיהיה ביניהם שיך שלא יקבלו מאמרו וזה היפר הדת וההלכה שהדין הוא שאין שום אדם יכול לישבע על דבר שאינו ברשותו. להרע או להיטיב אמר רחמנא מה הטבה רשות אף הרעה רשות. וזה משני פנים האחד שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב י״א בערך אשה עם בעלה וכמו שאין נדרי האשה כלל אם לא יסכים בעלה עמה כך כל הסכמותינו אינם כלל אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן י״א. וכתב רבי׳ ירוחם … ובנדון זה לא נתן להם הזקן הנגיד רשות להטיל חרם ולתלות החרם
על אחרים. להסיר הממשלה מתחת ידו. וכ״ש שלא הגידו לזקן האמת :והוא שהיה חרם קדום מוטל על הצבור שקבלו לדון יצחק בן צרויה לשיך ולא התירוהו קודם שהטילו חרם שלא יקבלו עליהם שום שיך ואדרבה הטילו חרם שאפי׳ יצווה הנגיד שיהיה עליהם שיך שלא ישמעו אליו בזה. זה החרם לא חל שכבר קבלו לנגיד הזקן לשיך עליהם א״כ אינם יכולים לעשות אלא מאמרו וציוויו ומי שהוא ברשות אחרים אין נדרו נדר … ועוד.
משום דינא דמלכותא דינא והמלך ירום הודו מינה לנגיד לזקן שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו ודינא דמלכותא דינא. ועוד מפנים אחרים אפילו הזקן עצמו אינו יכול לישבע שלא יהיה שום שיך על הקשיטליאנוש לפי שאם יקרה שיאמר המלך יר״ה לנגיד שימנה על הקשטילייאנוש איש אחר -שיבין טענותיו איך יוכל לומר למלך איני רוצה וכ׳׳ש נכבדי הקהל שאיו יכולת .בידם לישבע דבר שאין רשות בידם לקיים … ועוד יש צד אחר והוא כי אלו החכמים והנלווים אליהם ההולכים בעסק זה הם נוגעים בדבר כי כל מה שטרחו להנאתם טרחו להרבות מוהר ולהרחיב מתן וזה מבואר וידוע לכל הוא. והנלווים אליהם ג״כ לקחת שררה לעצמם שיהיו כלם ראשים ולהרבות שכר מכיריהם ולעשות רצונם כפי חפצם וזה מבואר וידוע לכל הוא. א״כ זה החרם שהטילו שוא ושקר הוא ועבירה היא לקיימו ויש צד אחר והוא זה דבר ידוע שאין הצבור יכולין לעמוד בגזירה שלא ייבוא ברצון הנגיד י״א אלא בזמן שמעלת כבודו חפץ … וכ״ש בנדון זה דליכא דעת רבים כדפרישית … וכ״ש בנד״ז שהיתה הטלת החרט שלא כדין מכל וכל שאפילו התרה אין צריך וכ״ש.כאן שכבר הותר. ויש צד אחר אליבא דכ״ע שיש בהתרה זו מצוות, האחד להרים מכשולות -מהקהלות. ב׳ כדי שידר׳ משפט בינינו ולא כל הרוצה ליטול יבוא וייטול שבפשע ארץ ־רבים שריה. והיו בכאן יותר מעשרים שיכים וכל אחד עושה הישר בעיניו ומרבה שכר מכריו ולא היו הדברים נעשים לש״ש והיה דרכם לרדוף שלמונים ותמיד כל היום חוזרים חלילה במינויים. והמחזיקים בידיהם מרבים עליו מהר ומתן ובזמן שנשלם מינויו כל אחד מהם היה ממנה ומברר חברו שיהיה דיין וממונה. אחריו וזו דרכם כל הימים. שלישית, שכל הרוצה לחרף חברו ולרדוף אחריו הרשות בידו ואין שום משפט וזה מבואר. ובהיות מנהיג אחד איש על מקומו יבוא בשלום. ד, שמצווה היא גדולה והשקט ובטח בהיות שלום בין הנגיד הזקן עם הקהלות שאם נעשה נבזה חפצו בשלומו;יהיה שלום לנו … . ומצוה היא להרים המכשולות כ"ש .בנדון זה שהוא שלא כדין מכל הצדדים ואפילו התרה א״צ. אלא ע״צ היותר טוב. כך נראה לי הצעיר החותם :
משה דנון
המר ונאנק יצחק אמרארילייו