מורשת יהדות מרוקו

״בחדר משתוללות נשמות טועות שרוצות להיכנס בתינוקת,״ אמרה כלאחר יד, ומשכה את גופה בשמן ארגן חום־זהוב על מנת להסב לעורה רוגע ונינוחות.

״אל תפסיקי להניק את התינוקת, השחפת לא נוגעת בתינוק בשעת הנקה!״ יעצה לה.

בעוד ברוריה מניקה את בתה, החלה אום סעיד לספר על חייה. ״החיים שלי לא קלים… לפעמים אני מתפללת שתנחת על ראשי השחפת ותיקח אותי. אין לי הרבה מזל! פעם אחר פעם זה קורה לי, כל אישה שאני מיילדת רוצה בן זכר.

כאשר היא מתבשרת שהביאה בת לעולם, ברוריה החמיצה פנים מרוב דאגה וחרדה לגורלה של התינוקת שזה עתה באה לעולם.

״אללה יחליק.״ ניסתה אם סעיד להרגיעה.

״אני ילדתי רק בנות. אבו סעיד רצה לגרש אותי, הוא נשבע באללה, אם לא אלד לו בן זכר – יגרש אותי לבית הוריי.״

״אבל בסוף הוא לא גירש?״ שאלה ברוריה בפליאה.

״לא גירש אותי, השבח לאל! הבנות נולדו בריאות, עשו לו כבוד לפני שהלך לעולמו, הממזר הזה. האבן אל כלב היה מבסוט מהחיים. הבנות שירתו אותו כמו מלך, קיבל על כולן מיהר שמן. האל מעניק הרבה תכונות טובות לבני האדם, אבל לו, לחמור הזה, העניק רק את העצלות. הוא לא היה עושה דבר, הבטלן, רק ישן, וכל הכסף שקיבלנו – הלך…״ בעודן מדברות נכנס יעקב אל החדר. אום סעיד הניחה את הקערה ובתוכה חבילה עטופה במגבת לחה.

״אללה נתן לך שושנה יפה,״ אמרה אום סעיד ליעקב.

”מעליש,״ אמר יעקב בעליצות אחר שנרגע קמעה.

״אללה יגמול לך כל טוב על שעזרת לברוריה ללדת את בתנו הבכורה בלילה הזה.״

״שוקראן, אבו יעקב. אתה השכן שלנו, כולנו בני אברהם, אנחנו כמו משפחה. עכשיו קח את זה,״ היא הניחה בידו את הקערה, ״לך תקבור את זה.״ פקדה עליו.

היא הניחה את המגבת שהחזיקה בידה, יצאה מן הבית ונעלמה בסמטה. כשהכול נרגע מעט, הצית יעקב סיגריית מטוסיאן גדושה בטבק גס כמו שאהב, אשר כבר בנשיפה הראשונה הותירה פיסת טבק על לשונו. יעקב לעס אותה ונרגע. בערת הטבק האירה את פניו וחשפה קמטים דקיקים כשורשי נענע יבשה, פנים מוארכות וגבות נפולות במטאטא זרדים קצוץ. פניו היו מכוסות זיפי זקן דוקרניים. הוא ינק את הסיגריה בחוזקה ובתאווה גדולה ונשף עד שענן סמיך כיסה את תווי פניו. אחר כך הלך וקבר את החבילה מתחת לעץ החרוב בחצר האחורית, שיהיה לשדים במה להתעסק.

לפתע קראה לו ברוריה מהחדר הסמוך. כשנכנס לחדרה, החלה לגעור בו על הבושה שהביא עליה ועל כך שלא היה לצידה בשעת הדחק, כשהייתה תלויה בין שמיים וארץ במהלך הלידה. כיוון שהייתה מותשת אחרי הלידה, נשך יעקב את שפתיו והתאפק. הוא יצא לעשן עוד סיגריה והתעלם מדברי הביקורת שלה. כך נהג והתרחק והיא הייתה נרגעת, יודעת מעומק הלב שיעקב בוגנים בעלה לעולם לא יאכזב אותה. היא ידעה כי דאגותיו כנות וכי הוא יהיה מוכן למסור את נפשו למענה כשם שהיא תהיה מוכנה למסור את נפשה למענו.

כשהיה מחוץ לחדר, באוויר הקר, חשב יעקב על אימו – שלא זכתה לראות את צאצאיה. הוא נזכר כיצד הייתה גוערת בו בילדותו, מאלצת אותו להתלוות אליה בנסיעותיה אל קברי צדיקים ולשתות שמן כרוך מנרות הפתיליה, כסגולה לחיים טובים. הוא שנא את טעם השמן בפיו. אז הטיל ספק בפולחן הנרות שלה ובטעימת השמן הכרוך, אולם עתה, אחרי מה שעבר הלילה, חש כי פולחן הנרות הוא מקור לנחמה ורוגע וטעימת השמן מן הצדיק נוסכת בו ביטחון בלתי מוסבר.

השמש זרחה בבוקרו של חודש ינואר. בזו אחר זו הגיעו שכנות ששמעו את זעקותיה של ברוריה – אחת נשאה חבילה עטופה בשמיכה ישנה ובתוכה לחם טרי וגבינת עיזים, אחרת אחזה דלי פח מלא מים זכים מן המעיין. לאחר שהביטו ביעקב כדרכן של נשות יהודי חברון, הבוחנות כל גבר בדקדקנות בסביבת אישה יולדת, בחנו את התנהגותו ולא מצאו בה דופי, פרסו את התקרובת על השולחן. יעקב עמד במלוא קומתו הרמה, והליט שוב בכפות ידיו המגושמות את אוזניו. הוא לא יכול היה להירגע מליל אמש – כיצד סוחר מצליח והדוניסט מושבע כמוהו הפך להיות נתון להתעמרותה של אום סעיד? אישה זו עוררה בו פחדים וזיכרונות מן העבר כמכשפת. ״אללה יח׳ליק״ אחד בקולה הר! עם והוא היה קופץ ממקומו בבהלה, עיניו אחוזות פחד.

בימים שבאו אחרי הלידה, כשעייפה נפשו, היה יעקב הולך לישון כשהוא מכורבל מתחת לשמיכות. שנתו הייתה טרופה והוא היה מתעורר שוב ושוב, ספק נרדם ספק הוזה. בפינת החדר היה מגש ובו נרות שמן דולקים וריח שמן כרוך נישא באוויר. המגש היה מונח במקומו הקבוע בפינת החדר. כשפקח את עיניו פקדו את יעקב שיגיונות. האור חדר מבעד לסורגי הכיסאות של שולחן האוכל. על הקיר מולו הופיעו צלליות שחורות נעות – שלהבת הנר הנרעדת מצד לצד יצרה צלליות מרקדות על הקיר, היו צלליהן של נשים דקות מראה, יוצאות במחולות, מרקדות מולו את מחול הלילה, כאילו נפל אל בור השאול. ברקע שמע יעקב את קולו של אביו קורא לו – ״יעקב! יעקב! – הוא נבהל והתפכח, שפשף את עיניו והתעורר מן הסיוט, קם והתיישב על סף המיטה אפוף חרדות ומתנשם במהירות ולא יכול היה להמשיך עוד בשנתו.

ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.

מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 13

המצב הכלכלי, המדיני והתרבותי של יהדות מרוקו במאה העשרים   

בשנת תרע״ב (1912) פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו, דבר שהביא לשיפור ניכר במעמדם המדיני והכלכלי של היהודים במרוקו. נתאפשרו להם עבודות שהיו חסומות ליהודים במשך כל הדורות. יהודים התקבלו למשרות בעיריות ובמשרדי ממשלה בתפקידים בכירים וזוטרים, והתחושה הייתה שניתנה ליהודים עדיפות על פני המוסלמים. יהודים הורשו לצאת מהמיצר ומהמחנק של המלאח ולגור בשכונות החדשות בשכנות לחברה האירופאית.

בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, את הרכבם, את דרכי עבודתם ואת סמכותם. סמכויות בתי דין רבניים הוגבלו לדיני אישות, לירושות, לשררה ולהקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, ומי שעמד בראשו כיהן גם כרב ראשי ליהדות מרוקו, תפקיד שלא היה קיים עד אז. בתי הדין הרבניים הפכו למוסדות ממשלתיים, והעובדים שבהם, כולל הדיינים, היו לעובדי מדינה ומשכורתם משולמת מקופת המדינה. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה ליהודים נתינים מרוקאים בלבד; וכאשר צד אחד, וכל שכן שני הצדדים הם בעלי אזרחות זרה, סמכות השיפוט עליהם היא רק לבתי משפט אזרחיים.

השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו מבחינה כלכלית ותרבותית. הם הקימו בתי חרושת ומפעלי תעשיה; סללו כבישים והניחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום. החלה הגירת יהודים מאזור לאזור ונהירה מהכפר אל העיר, דבר שהביא להידוק הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. המפגש בין יהודים מאזורים מרוחקים הבליט את ההבדלים בענייני הלכה השונים מאזור לאזור, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן בפתיחה לחוברת הראשונה של ״מועצת הרבנים״.

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהילות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם.

משלהי המאה התשע עשרה החלה לחדור התרבות הצרפתית לקהילות היהודיות בערי מרוקו, דרך בתי ספר שהוקמו על ידי חברת ״כל ישראל חברים״ החל משנת 1865. תרבות זו הביאה לרפיון בזיקה לדת ולמסורת, והוא הלך והתחזק עם כינון המשטר הקולוניאלי הצרפתי במרוקו. תרמו לכך גם השינויים החברתיים והכלכליים שחלו במרוקו עם בואם של הצרפתים. נשים ובנות יצאו לעבודה בפקידות ובתעשייה, הן שהו בחברה מעורבת בין המינים במשך רוב שעות היום, ובשעות הפנאי בימים ובלילות, בבילוי משותף בשחייה ובבתי קולנוע. החילון שהלך ופשה בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במיוחד בקרב הדור הצעיר, גרם בעקבותיו לבעיות חדשות בדיני אישות. בעיות שברובן הפתרון הקיים להן בהלכה אינו עונה על צפיות הפונים לסעד המשפטי מבית הדין, והלכה וגברה תחושת העוול בקרב לבבות הפונים לבית הדין.

התמודדות רבי שאול עם בעיות השעה

במשך שנות כהונתו ברבנות נתקל רבי שאול בבעיות הנזכרות שנבעו מן המודרנה ומן החילון. מתוקף תפקידו כדיין בבית הדין הגדול, התודע ביתר שאת להיקף הבעיות ברחבי מרוקו ולההתמודדות השונה מבית דין למשנהו לגבי אותה הבעיה והפתרונות השונים שניתנו לה בהרכבים שונים, על אף שכולם מבוססים על ספרות הפסיקה הקיימת. הדבר עורר תמיהות והשאיר תחושת אי צדק אצל התובעים. לכן ראה רבי שאול צורך לכנס את החכמים לדון בבעיות אלו ואחרות המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פתרון אחיד באמצעות התקנת תקנות. לאחר שקיבל אישור מהשלטונות להקים את ״מועצת רבנים״, הוא שקד על ההכנות להקמת המועצה וניסוח תקנון. בתקנון נקבעו המשתתפים, דרכי העלאת נושאים לדיון, צורת הדיון, קבלת ההחלטות ופרסומן ועוד.

מטרות הכינוסים כפי שהוגדרו על ידי המארגנים:

1.טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מארוק;

2.תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

בשנת התש״ז, מועד כינוס הראשון של מועצת הרבנים, היה הרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו, ובגלל מחלתו לא תפקד באופן מלא, ורבי שאול הוא שהיה המוליך והמביא בכל ענייני בית הדין הגדול ובניהול הכינוס הראשון. כל תכנון הכינוס, הכנת התקנון, הנושאים שעלו לדיון וניסוח ההחלטות, היו מעשי ידי רבי שאול. ואף על פי שרבי שאול היה היוזם והמוביל בכל המהלך הזה, בכל זאת חלק כבוד בפתיחה לרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו.

המטרה הראשונה הייתה אפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בדיני אישות ובעניינים אחרים, כמו בדיני טריפות ובדיני ירושה. דומה כי במונח ׳טהרת ההלכות׳ התכוונו, שבשעה שבאים לאחד את המנהגים יבדקו את מקורותיהם ויקבלו בכל הלכה והלכה את המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכתיים.

המטרה השנייה הייתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, או אימוץ דעה מסויימת בהלכה והפיכתה לתקנה מקובלת על כולם.

נערכו שישה כינוסים – הכינוס הראשון נערך בכ״ב בסיוון התש״ז (1947), והאחרון – בשבט בשנת התשט״ו (1955).

בעקבות כל כינוס פרסם בית הדין הגדול חוברת ובה שמות הרבנים המשתתפים, הנושאים שעלו לדיון, תקציר מהדיונים והתקנות שהתקבלו. סך הכול שש חוברות משישה כינוסים. החוברות הן נדירות. בשנת התש״ס פרסמתי את הספר: ״המשפט העברי בקהילות מרוקו״, ובו ההדרתי מחדש את ספר ״תקנות פאס״ ו״תקנות מועצת הרבנים במרוקו״, בצירוף מבוא מקיף על תקנות פאס ועל תקנות מועצת הרבנים, תוכנן והחידושים שבהן. תרמתי לפרסומן בעולם הרבני והאקדמי בהרצאות שנשאתי בכינוסים רבניים ומדעיים, ובפרסומי מאמרים, וכן לימדתי את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

ממליץ מאוד לקרוא בעיון ולהתוודע לעוד פן על אודות פרשת השבוע מן הזווית שבה מתמחה בעיקר פרופסור אפרים חזן, והיא השירה והפיוט בין היתר.
שבת מבורכת לכל עם ישראל
אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ובמחלקה ללשון העברית, וחבר האקדמיה ללשון העברית.

פרשת בחוקותי

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ

אפרים חזן

פרשת בחוקותי מסיימת את ספר ויקרא בעצמה רבה, הברכות  המופלאות שיחולו על בני ישראל "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כו, ג), וכנגדן ארבעים ושמונה קללות נמרצות מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". קללות אלה מוכפלות בספר דברים ומגיעות כדי מאה חסר שתיים (דברים כח, טו – סט), למסכת הקללות בשתי הפרשות אנו קוראים בשם "תוכחה". קריאתן של התוכחות הטילה מורא ופחד בלב מתפללים רבים, ויצרה שאלה מעניינת: מי יעלה לתורה בעת קריאת הקללות? ואכן, בקהילות רבות חוששים המתפללים מעלייה זו, שמא יחולו עליהם הקללות הנקראות בעלייה. יתר על כן הן מכוונות לנמען בגוף שני, בויקרא בלשון רבים, ובדברים בלשון יחיד, והקללות נשמעות כמכוונות אל העולה, חלילה. לפיכך בקהילות רבות עולה הקורא בתורה לפרשות התוכחה, ואז הקללות אינן מכוונות לאדם מוגדר.

הפחד היה גדול כל כך שהיו קהילות שבשבתות התוכחה דילגו על קריאת התורה. אזהרות גדולי תורה וההלכה הפסוקה לא גרמו להם להתגבר על הפחד הנורא. בקהילות צפון-אפריקה ואחרות קראו לעולה את הפסוקים "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי יג, יא – יב), והוסיפו: "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיך" (דברים כג, ו). כך "הפכו" את הקללה לברכה, ואת התוכחה לאהבת ה'. ואכן בקהילות לא מעטות חיבבו את התוכחה, ולקריאתה עלו גדולי הקהל, הרב או נשיא הקהילה או גדול בתורה. בקהילות חסידיות מסוימות ראו בתוכחה ברכות נסתרות והייתה זו זכותו של האדמו"ר לעלות לקריאת התוכחה.

כך באשר לתוכחה  הכתובה בתורה, אך כיצד יש לקבל את מימושן של התוכחות בגלות המרה הארוכה והמתמשכת לאין קץ. לעניין זה מתייחס יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר א, קיג-קטו, בתגובה לדברי החבר הטוען כי מצבם השפל ישראל מלמד על גדולתם ועל קרבתם לבורא: "…יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אלו הייתה לנו גדולה בעולם הזה".^[  הכוזרי אינו משתכנע מטיעון זה, ומשיב כי מאחר שהמצב אינו אלא "דבר שבהכרח" הרי שאין לראות בסבלות הגלות כסבל למען האל. ועל כך משיב ריה"ל:

אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כן הוא, אלו היה רובנו מקבל הדלות כניעה לאלהים ובעבור תורתו, לא היה מניחנו הענין האלהי כל הזמן הארוך הזה. אבל המעט ממנו על הדעת הזאת, ויש שכר לרוב מפני שהוא נושא עול הגלות בין הכרח ורצון, כי אלו היה רוצה היה חבר לנוגש אותו במלה שיאמר בלי טורח, וכמו זה איננו אבד אצל השופט הצדיק. ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות לשם האלהים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.

ריה"ל  דורש כי העם יקבל את מצוקות הגלות וסבלותיה ככניעה לאל ולמען שמו ותורתו, אילו כך היה כי אז הגאולה הייתה באה מהרה ועם ישראל היה נעשה בחיר העמים. השקפה זו עולה בבירור בכמה מפיוטיו של הלוי והבולט בהם הוא פיוט האהבה "מאז מעון אהבה היית":

                        מֵאָז מְעוֹן הָאַהֲבָה הָיִיתָ –/ חָנוּ אֲהָבַי בַּאֲשֶׁר חָנִיתָ.

                        תּוֹכְחוֹת מְרִיבַי עָרְבוּ לִי עַל שְׁמָךְ,/ עָזְבַם – יְעַנּוּ אֶת‑אֲשֶׁר עִנִּיתָ.

                        לָמְדוּ חֲרוֹנְךָ אוֹיְבַי – וָאֹהֲבֵם / כִּי רָדְפוּ חָלָל אֲשֶׁר הִכִּיתָ.

                        מִיּוֹם בְּזִיתַנִי בְּזִיתִינִי אֲנִי, / כִּי לֹא אֲכַבֵּד אֶת‑אֲשֶׁר בָּזִיתָ –

5                      עַד יַעֲבָר‑זַעַם וְתִשְׁלַח עוֹד פְּדוּת / אֶל‑נַחֲלָתְךָ זֹאת אֲשֶׁר פָּדִיתָ.

1. מאז… היית: מימי קדם היית מקור האהבה, כנאמר בירמיהו ב, ב "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ". חנו… חנית: בכל מקום בו אתה נמצא אהבתי אליך מתקיימת. 2. תוכחות… ענית: הטענות ודברי הגנאי שמשמיעים לי וייסורי הגלות אני מקבל באהבה ובנועם למען שמך, ואף איני מבקש כי תפגע באויבי. 3. למדו… הכית: את שנאתם וכעסם עלי למדו אויבי ממך, כיוון שכך אני אוהב אותם ומקבל ייסורים באהבה, שהרי הם משלימים את מלאכתך ורודפים את מי שאתה הכית. 4.מיום… בזית: מיום שמאסת בי וגירשת אותי לגלות, אף אני מואס בעצמי, שהרי אין זה ראוי לכבד את מי שהאל מואס בו ומבזה אותו. 5.עד… פדית: אין לי אפוא, אלא לחכות ולייחל כי כעסך יעבור, ואז תשוב ותגאל אותי כמו שגאלתני בעבר בצאתי ממצרים. עד יעבר זעם: על פי יש' כו, כ. נחלתך: כינוי לישראל, על פי דב' ט, כו.

כאמור השיר מבטא את דברי ההגות על קבלת הייסורים באהבה, ולמען שמו יתברך. השיר מביע את הרעיון הזה בקיצוניות רבה. הפיוט מסוג האהבה המשתלב לקראת הברכה "הבוחר בעמו ישראל באהבה", המציינת את אהבת ה' לישראל, מביע כאן אהבה ללא תנאים בקב"ה. אהבה המקבלת את הייסורים ואפילו את הגויים המייסרים. קבלת ייסורי הגלות בצורה זו אמורה לקרב את הקץ ולהביא לגאולה שלמה כפי שהיה בעבר. השקפה זו עולה על רקע המשבר העמוק של  המלחמות הרבות שפגעו בראש ובראשונה ביהודים, והלחץ החוזר ונשנה של הנוצרים למשוך את היהודים לחיק הנצרות. רעיון קבלת הייסורים קבלה מוחלטת שתוביל לגאולה היה מעין חומת מגן כנגד המשבר הגדול שהיהדות הייתה נתונה בו.

הרעיון הזה אינו חדש. רבי יצחק אבן גיאת (להלן: ריצ"ג) פייטן דגול ואיש הלכה והגות, שקדם לריה"ל בשנות דור מבטא אף הוא את רעיון קבלת הגלות וייסוריה בשמחה ולמען שמו באהבה.

                        אֶסְבְּלָה נְדוּדִי / – אָגִילָה בְגָלוּתִי,

                        אֶעֱבֹד מַעְבִידִי / – אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי.

                        יֶעֱרַב לִי שִׁבְיִי, / לֹא אָקוּץ בְּמוּסָרִי,

                        אֶשְּׂאָה אֶת חָלְיִי, / לֹא אֶמְאַס בְּמוּסָרִי,

5                      אֶתְּנָה עַל לֶחְיִי / עֹל צָרִי וּמוֹסֵרִי –

                        אֶעֱלֹז בְּאֵידִי, / אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי,

                        מַחֲלִי וּמְרוּדִי / – הֵמָּה לִי תְהִלָּתִי!

המחרוזת שלפנינו מלמדת כי  הרעיון של קבלת הייסורים באהבה מצוי כבר בשירתו של ריצ"ג  והוא מובע בשירתו בקיצוניות רבה המתחזקת באמצעות דרכי ניסוח חדים וחתוכים, באמירה מפורשת וגלויה ללא ציורי לשון כמעט, ובעזרת המצלול המבליט את הרעיון בצימודים גִזריים המעמידים ניגודיות עד כדי פרדוקס: "אגילה בגלותי" " אוחילה במחלתי" ובצימודים המעמידים שוויון וקרבה בין מילים המשלימות זו את זו: "מוסרי1 – מוסרי2 – מוסרי3", 1. עניינו מאסר וכליאה ומקביל ל"שביי" באותו טור. 2. עניינו ייסורים ומכאובים, 3. זו רתמה הכובלת את הבהמה, ואינה מאפשרת לה חופש פעולה. מלבד הצימודים החריפים שראינו, כולל השיר חזרות ותקבולות והן עולות בקריאה ראשונה כבר בשני הטורים הפותחים, כלומר יש לשיר אמירה  ברורה והוא מבקש להעבירה לקורא ללא תיווכם של ציורי הלשון השיריים העלולים  לעמעם את כוונת הדברים, כנגד זה הוא מחדד היטב את הכלים הרטוריים ואת דרכי הניסוח כפי שראינו.

כנגד זה שירו של ריה"ל  משתמש בציורי לשון הנטולים מעולם שירת החשק. השיר מופנה אל האהוב בדיבור ישיר. התמונה העולה מן השיר היא של שיר אהבה חילוני הכולל דמויות ומוטיבים משירה זו. הדובר בשיר הוא "חושק" השקוע באופן מוחלט באהבה לאהוב שאינו משיב לו אהבה. הוא מוכן לשאת כל ביזוי ופגיעה בעקבות אהבתו הגדולה, יתר על כן הוא חש בוז לעצמו, שכן אין הוא מוכן לכבד את מי שאהובו דוחה ומבזה אותו. רעיון זה מובע במשפט מגובש בעזרת חזרה משולשת "מיום בזיתני בזיתיני אני / כי לא אכבד את אשר בזית". 

רק הבית האחרון נותן בידינו את המפתח לכך ששירנו הוא שיר קודש בדרך אלגוריה הבא לקיים את ההגות העולה בספר הכוזרי. את התמונה המרכזית מעטרים דרכי עיצוב שונים, כך למשל חריזת הביניים "אהבי / מריבי / אויבי" בשלושת הבתים הראשונים יוצרת רושם של חריזה מצטלבת ומעמידה את השיר על משולש הדמויות של גיבורי השיר, "אהבי" כוללת את האוהב ואהובו, כנסת ישראל והקב"ה "מריבי" ו"אויבי" הם אומות העולם המשעבדות את ישראל ונוהגות בהם בביזיון. גם החרוז המבריח מושך תשומת לב, החרוז בנוי מפעלים לנוכח בעבר וכולם מגזרת ל"י "היית / חנית /ענית / הכית / בזית / פדית". הנה החרוזים בבית הראשון ובבית האחרון עניינם חיובי "היית /  חנית…פדית", ובשלושת הבתים האמצעיים "ענית / הכית / בזית" עניינם שלילי לחלוטין. כמו ביקש המשורר לציין ולהדגיש, כי המצב הקשה הוא זמני ועניין להווה, מה שלא היה כן בעבר, והדובר צופה שלא יהיה כן בעתיד, זאת הוא מדגיש בעזרת החזרה "פדות – פדית", הפדות המבוקשת בעתיד היא  כדוגמת הפדות שהייתה בעבר. לפדות זו מבקש ריה"ל להגיע בכך שהוא מקבל עליו תוכחה וייסורים באהבה גמורה ובאופן מוחלט. מתוך רצון עז לממש את קביעתו:

ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות לשם האלהים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.

הסמכות, האחריות וההכרעה  

התקנון שהוכן לכינוסי מועצת הרבנים מבליט את האופי הדמוקרטי ואת המחשבה הרבה שהושקעה בו, ומתוכו עולה השאיפה לפוריות הדיונים. ראויים לעיון דרכי הצעת נושאים לסדר היום, נוהלי הדיונים, ההכרעות וקבלת ההחלטות. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם, בלי לנסות לתת משקל יתר לקולו של פלוני או של אלמוני בגלל חוכמתו, בגלל גילו או בגלל תפקידיו, מעין מה שהיה בהחלטות הסנהדרין. מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של ״אחרי רבים להטות, (שמות כג, ב), והן חייבו את כל המשתתפים לנהוג על פיהן. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, אלא אם כן הוחלט אחרת. מאחר שהמשתתפים קיבלו לביתם מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לכל אחד אפשרות להכין ׳שיעורי בית׳, להתעמק בבעיה ובסעיפיה המוכרות לו מעבודתו בבית הדין ולגבש עמדה.

רבי שאול היה מודע לכך, שכמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות ההפריה ההדדית שבדיון עיוני, התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית. הוא היה בדעה כי לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, לכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, וכמעט לכל קושיה יש תירוץ, ועל כל תירוץ יש קושיה. ומאחר שהדבר עלול לסרבל את העניין ולהקשות על דרכי ההכרעה, ואולי אף למנוע אותן, אומר רבי שאול את הדברים שלהלן, בייחוד כשמדובר בנושאים מרובים מאוד, כפי שהובא בפתיחה לכינוס הראשון ובדברי ר׳ שאול אבן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן.

משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הדגיש ר׳ שאול אבן דנאן שלוש נקודות חשובות: (א) חובה לצאת מהכינוס עם הכרעות, כי הבעיות בוערות; (ב) ההכרעות תהיינה בצורה טכנית על פי הצבעה גלויה ולא באמצעות דיונים והכרעות עיוניות. ״לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין״. לדעתו במקרים הבוערים העומדים על הפרק, אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת. לכן הוא בוחר דרך עוקפת, וזו הכרעה באמצעות תיקון תקנות, שבהן ההחלטות מתקבלות בצורה טכנית של הצבעה. הוא מאשש דרך זו של תיקון תקנות בעובדה שכך נהגו חכמי ישראל בכל הדורות. בוודאי לנגד עיני רוחו עמדו בעיקר חכמי מרוקו בכלל וחכמי פאס בפרט, בהם אבות אבותיו חכמי משפחת אבן דנאן, שאכן השתמשו במשך כל הדורות בתקנות כדרך לפתרון בעיות קשות או בעיות חדשות; (ג) לדעתו אותה סמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, וחובה עלינו להשתמש בה, כדרך שהשתמשו בה הראשונים – דור אחר דור, מאז ועד ימינו, ואין מקום לבריחה מאחריות להתחמק מהכרעה בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה. אין אפוא תוקף לטיעונים, כגון: מה יאמרו הקנאים, או שאין ידיעותינו מגיעות לרמת החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות.

אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת:

נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו"ע וניגש לקבוע דרכי ההכרעה שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו: "וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחדושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל, מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדיעות, ומי זה אשר יערב לבו ]…[ להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם ]…[ ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה, לא היה ראוי להחזיק בה, לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה, אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה: הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. אמרתי אל לבי, שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק כמותם…" (הקדמת הבית יוסף לטור או"ח). כלומר, קיים קושי גדול הוא להכריע בשיקול דעתנו, נגד דיעותיהם של הראשונים וסברותיהם. כן קשה להכריע, במקומות שהראשונים עצמם לא הכריעו. כי הלוואי שנוכל להבין רק את דבריהם, לא שנוסיף עליהם. גם לו היינו מסוגלים לדון ולהכריע מסברתנו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, דבר שלא יאפשר לנו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים מחוסר זמן.

ראויה לציון עובדה נוספת בתקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, הם לא ביקשו את הסכמת הציבור וגם לא את הסכמת ראשי הקהל. דומה שתחושת רבי שאול והחכמים שהשתתפו בדיונים הייתה, שהם מתקנים את התקנות כ׳תקנות חכמים׳ בכוח סמכות שהאצילה התורה על החכמים. ורמז על זה רבי שאול בדבריו הנ״ל: ״רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור״. רבותינו הכוונה לחכמים שהם ההנהגה הרוחנית. מכאן בולטות הסמכותיות וכושר ההכרעה שהיו לרבי שאול ולחכמי מרוקו. 169

אישיותו של רבי שאול וחוכמתו הגדולה שבה ניהל את הדיונים תרמו ליבול פורה של החלטות. הוא נתן תחושה לכל החכמים שהם שותפים מלאים בדיונים ובכל ההכרעות שהתקבלו. בכך סיכל את עוקץ ההתנגדות שיכול היה לצוץ אצל מישהו מהרבנים, הן לעצם הרעיון של התקנת תקנות, הן לתקנות שתוקנו לטובת הנשים, שלכאורה התנהגותן הלא צנועה ולפעמים הפרועה בחיי יום יום, היא שהכניסה אותן לתסבוכות הגדולות, והיו שיכלו לטעון נגד התיקונים, בנימוק שלא עושים תקנות שיגנו על התנהגות קלוקלת.

גם קביעת זמן קצר לדיון בכל נושא, הייתה אחת מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים, שתוך זמן קצר יחסית, דנה והכריעה במספר רב של נושאים. להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; הבטחת נישואין, יחסים עם פנויות; ידועה בציבור; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; ייבום וחליצה; התמודדות עם בעיות שעוררו הנישואין האזרחיים כשלאחד מבני הזוג הייתה אזרחות לא מרוקאית, פסולי קהל; בעיות בעקבות העלייה הגדולה לארץ; מורשים [=עורכי דין וטוענים רבניים]; תלמודי תורה וחינוך יהודי; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור; מקוואות וטהרת המשפחה; סופרי סת״ם וסופרי גיטין; מילה ומוהלים ועוד.

מאחר שסמכות הרבנים הוגבלה על ידי השלטונות לדיני אישות וירושות, הרי יש לראות בהחלטות שהתקבלו בנושאים החורגים מסמכותם, מעין המלצות או התוויית דרך לפעילותם של החכמים במקומותיהם. מה גם שמרבית הציבור היהודי במרוקו, לא היה מודע להגבלה שחלה בסמכותם של החכמים. מנסחי ההחלטות, הרגישו כנראה בשינוי שבין החלטות המחייבות שאפשר לכוף את ביצוען לבין אלה שאין לכוף את ביצוען. החל מהכינוס הרביעי, חולקו ההחלטות לשני סוגים: ״תקנות״ שאפשר לכוף את ביצוען, ו״אזהרות״ שהן מעין המלצות.

לאחר כל כינוס פורסמה חוברת מעין ׳רשומות׳ ובה: שמות הרבנים שהשתתפו, הנושאים שנדונו וההחלטות שהתקבלו, וכן דין וחשבון על פעילותו של רבי שאול וביה״ד הגדול בנושאים שנדונו בכינוסים שקדמו, ובנושאי יהדות ודת בכלל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

שליח ורוכב על חמור

הרב מטוסוב עבר במסעותיו את מדבר סהרה כדי להקים מוסדות נוספים

מחיל אל חיל

חופשת הקיץ באה אל קיצה, ושוב היה צורך להקים תלמודי תורה של ממש.

בתקופה זו שהה הרב בנימין גורודצקי מספר חודשים בקזבלנקה כדי לסייע בהקמת המוסדות וביצירת קשרים עם רבנים ואישי ציבור. הרב גורודצקי והרב מטוסוב נסעו יחד כדי להקים מוסדות ולבדוק אפשרות ליצירת קשר עם קהילות יהודיות מרוחקות. הנסיעות היו תמיד ברכבו של העסקן ר׳ יצחק אלמליח שתרם את רכבו עם נהגו לנסיעות לכפרים. ר׳ יצחק היה יהודי מקומי, איש עסקים, שהיה מסור ונתון בלב ונפש לשלוחי הרבי בקזבלנקה, ועשה למענם כל אשר יכל ומעבר לכך, ועל כך אף קיבל מכתבי עידוד מיוחדים מהרבי. הנה אגרת אליו מחודש טבת תשי״ב:

כבוד הנדיב המהולל נכבד ונעלה איש ירא אלוקים עסקן נמרץ ורב פעלים, מוכתר במדות תרומיות וכו' הא׳ יצחק ני״ו אלמאליח

שלום וברכה!

קבלתי מכתביו […] וקראתי בקורת רוח אשר השתתף בסעודת מצוה די׳׳ט כסלו, חג הגאולה, וביחוד כי נהנה ותודה לא־ל מצליח בעבודתו לעזרת המוסדות ״אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש״, אשר במחנו ומדינתו. ואני תקוה אשר גם להבא תביא לו השתתפותו בעבודת הקדש זו שמחה רבה, ונשען על הבטחת השם יתברך ויתעלה מובטחני אשר יצליח בעבודתו הצלחה מוחשית גם בעיניו ממש.

על של עתה באתי לברכו בברכת מזל טוב לרגלי הבחרו בהנהלת ועד קהילת קדש דעיר קאזא, כפי אשר נודעתי בשמחה על ידי הרה״ג והרה״ח וו׳׳ח אי׳׳א נו׳׳נ עוסק בצרכי ציבור באמונה וכו׳ מה״ר שלמה שי׳ מתוסוב.

שמחה בהגיע חכמי תורה

הרב גורודצקי בזיכרונותיו מתאר מקרים בהם נקלע עם הרב מטוסוב לסכנה:

ההשקאה של השדות היתה באמצעות סכרים מיוחדים, ומפעם לפעם היו פותחים בבת אחת את מקורות המים, אשר היו ממלאים במימיהם את כל השטחים שנזרעו. באחת מנסיעותינו המרובות נקלענו לאזור שכזה, ולפתע, תוך כדי נסיעתנו במכונית, הוצף פתאום כל האזור במים. זרמי המים זרמו בחוזק רב, ומחציתה של המכונית נתקעה בתוך זרם המים הגואים ושרויים היינו בסכנת טביעה ממש. רק אחרי עבור זמן ניכר נשמעו קולות העזרה שלנו, ונשלח אלינו כלי רכב גדול, אשר היה בכוחו להכנס בתוך השטח המוצף, וכך ניצלנו ת״ל.

במקרה אחר תעינו תוך כדי נסיעתנו, ולא ידענו את הדרך הנכונה. גשם עז ירד עלינו ללא הרף ובקושי יכולנו להמשיך עד לגבול מרוקו־אלג׳יר. המקום היה מסוכן למדי, אך נסענו לשם מחוסר ברירה. הגענו לכפר נידח, שם התגוררו יהודים אשר שמחו עלינו במאוד, זה היה בשעות המאוחרות של הלילה, אך אלה שראו אותנו הקימו קולות של שמחה באמצע הלילה כי הגיעו חכמים אשכנזים, והעירו את כל בני הכפר.

שוטרי משמר הגבול, בשומעם את קולות הרעש, הגיעו לכפר והחלו להתעניין עלינו ועל מהותנו. הם הזמינו אותנו לבוא למשטרה למחרת. באין ברירה התחבאנו שם ביער קטן ולמחרת בבוקר עזבנו את המקום במהירות רבה.

לנסיעות היו פירות בגוונים שונים. היו מקומות שבהם התפתחו שיחות אודות מסגרות לימוד חדשות, במקומות אחרים נוצרה הסכמה לפתיחת מוסד והיה צורך לאתר מקום, מורים ותלמידים. וכך, כבר בחודש אלול חלה התקדמות משמעותית בארפוד, שם התווספו עוד ועוד תלמידים, ומספרם עמד כבר על מאה תלמידים שלמדו תורה מדי יום ביומו.

כך גם רבה של העיר צפרו, הרב דוד עובדיה, ניאות להקמת ״בית רבקה” במקומו וכבר דובר על ארבעים תלמידות כהתחלה, אך היה צורך למצוא מקום מתאים והרב הבטיח כי מיד לאחר חגי תשרי יחלו הלימודים.

ישיבות בעוד 29 כפרים

לאחר חגי תשרי תשי״ב שב הרב מטוסוב למסעות ארוכים, ותלמודי תורה הוקמו במספר מקומות נוספים. לצד כל אלו היו עוד הוראות שהגיעו מהרבי, כמו סידור שיעורי ערב עבור נערים העובדים לפרנסתם, והעבודה היתה רבה. מספר הכפרים בהם הוקמו תלמודי תורה הלך וגדל, ובמכתב מי׳ כסלו מספר הרב מטוסוב לרבי על עשרים ותשעה עיירות וכפרים בהם הוקמו תלמודי תורה, וזאת למרות תנאי הפתיחה הנחותים, כפי שמפרט במכתבו לרבי:

הרבה דברים חסרים לתנאי הלימוד ובכלל לתנאי החיים בכפרים הנ׳׳ל, אין דירות ואין בית הכנסת, רק איזה חורבות וחורים וגם [המקומיים לובשים בגדים] קרועים ולבושי סחבות.

מלבד זאת, הדרכים לכפרים אלו לא היו סלולות, בחלקן היה צורך לעבור רכובים על סוסים וחמורים ולמקומות אחרים לא היתה גישה בגלל השלגים:

עברתי לשם במכונית של מר יצחק אלמליח וגם הנהג היה אחיו מר שלום אלמליח, ובכלל מר יצחק מתעניין ומתעסק לטובת הענין ולטובת מוסדותינו כפי יכולתו תהי משכורתו שלימה, גם בהרבה מקומות עברנו ברגל ובסוסים ובחמורים, כי אין דרך [סלולה]. ובכלל נוכחתי שיש עוד הרבה כפרים כגון אלו במחוז אחר, וגם יש הרבה מקומות שקשה להגיע אליהם עכשיו מפני השלגים בהרים, ואראה אי׳׳ה לבקר בכל המקומות כפי שתהיה היכולת בעזהי״ת. בהצטרף הכפרים הללו עם אלו שהזכרתי כבר במכתבי הקודמים הרי הם תשעה ועשרים.

משימה גדולה היתה באיתור מלמדים מתאימים, בעלי ידע ושומרי מצוות, שיהיו מעוניינים לעבוד בעבודה זו. בכפרים, בני האוכלוסייה בגיל הצעיר ובגיל הביניים לא רכשו ידע מתאים כדי ללמד, ואילו הזקנים לא התאימו בסגנונם ללמד את הצעירים. מאידך, הבאת מלמדים מהערים הגדולות לכפרים תעלה סכומי כסף ניכרים. לכך מצא הרב מטוסוב פתרון ייחודי: המלמדים מהכפרים נותרו במשרתם, ועליהם מינה מפקח מיוחד ושמו משה לחיאני שלמד בשיבה במקנס, והומלץ על ידי הרב מיכאל ליפסקר. משה לחיאני היה תלמיד חכם וירא שמים, הוא ידע את מלאכת הלימוד וגם מעט חסידות. הוא הופקד להיות משגיח ומפקח על הנעשה בכפרים, ולשם כך ערך נסיעות לכפרים ושהה במקומות אלו זמנים קצרים, כדי לעמוד על מצב הלימודים ולעשות הכל כדי לשפר בגשמיות וברוחניות.

תולדות חב"ד במרוקו

עמוד 47

קברי צדיקים במרוקו, כמעט בכל ישוב במרוקו קבור צדיק, המכונה לעיתים ״מול לבלאד״, כלומר, אדון העיר. יששכר בן עמי חקר בצורה מקיפה את נושא קברי הצדיקים וספר שש מאות ושישה עשר קדושים. הקברים מפוזרים ברחבי מרוקו, ובייחוד בהרי האטלס. שירים ופיוטים רבים חוברו לכבוד הקדושים.

ועל כן, סוזן בתי, נערה חכמה את בוודאי מבינה כעת מדוע עלייך לצאת עם הורייך לקברו של הרב שהוא בעצם סבא שלך ושחובתך לכבדו על שום כך!"

…סיפור מרתק זה אכן שכנע אותי לחלוטין, שבתי מייד לבית הוריי ולהפתעתם, צייתנית וללא כל ויכוח נוסף בנושא… למחרת היום, יצאנו לדרך ל״אוריקה״

אוטובוס ישן הסיע אותנו בדרך הררית מפותלת ומשובשת להחריד, עד לעמק האוריקה. במשך שעות הנסיעה הארוכות שנדמה היה שאין להן סוף, גרם לי ריח הדלק שנפלט מהאגזוז ופרץ דרך החלונות השבורים בחלקם, לבחילות ולהקאות איומות, עד שבקושי נותר בי כוח לנשום. הקץ לסבלי הגיע רק לאחר הגעתנו לאתר. התחלנו בטיפוס רגלי אל ראש ההר. להפתעתי, נגלתה לנגד עיני פינת חמד המשרה אווירה פסטורלית מדהימה. המים הזורמים בנחל שליד הקבר היו צלולים ביותר, ובבואתו של העץ הבודד שעמד שם, השתקפה שוב ושוב עד לאופק. הרוח הקרירה שנשבה במקום, ליטפה את פניי ושכנעה אותי שהעליה למקום הקדוש הזה אכן הייתה כדאית הרבה יותר מנסיעה לקייטנה שבמוגדור.

Rien ne sert de courir, il faut partir a point

אין טעם לרוץ, יש לצאת בזמן

הגענו לבית גדול בראש ההר. יהודים רבים ישבו והתפללו בפתחו. גברים וילדים קטנים התקבצו יחד, מאוחדים באמונתם. הגברים חבשו לראשם ״תרבוש״ בצבע שחור דהוי המוכתם בשומן ידיהם, אותו הסירו מעל ראשם רק בעת :גירוד הקרקפת או לפני השינה. הם לבשו חולצת ״ תְשַׁמִר ״, כותונת לבנה ארוכה, המבצבצת מבעד לצווארון הפתוח של ה״ דְזְ'לִיבָּה ״, שצבעה שחור וחום והרכוסה בכפתורים, ״ אְלְ עְקָאד ״, לכל אורכה. היו נשים, גם יהודיות וגם מוסלמיות, שעסקו ברקימת כפתורים בצבעיב שונים, אותם מכרו לתופרות של ה״ פַרָאזִיוֹת" וה"דְז'לִבּוֹת". הנשים למדו עוד בילדותן, שלב אחר שלב, את מלאכת הרקמה של כפתורים. תחילה עיצבו הן את בסיס הכפתור עי ידי ליפוף חוטי צמר גסים סביב לשיפוד מתכת, אל מולדי. הן הרטיבו את אצבעותיהן במי סבון, ובזריזות, מבלי לנתק את מבטן ממספרות הסיפורים שמשגיחות על מלאכתן, הניחו את בסיס הכפתור לייבוש בתוך קערת נצרים. למחרת, הגיע השלב הבא והוא רקימת הכפתור עצמו. ניסיתי ללמוד מלאכת אומנות זו, אך ללא הצלחה מרובה. לכל סיבוב של חוט הרקמה הייתה משמעות, ובכל שבוע לומדים שלב חדש. לעתים נעשתה העבודה בשרשרת וכל אחת מהמשתתפות ביצעה את השלב שהיא כבר ידעה. מעט מאוד נשים ידעו לבצע את כל השלבים.

מצדו השני של פתח הבית, התכנסו הנשים המאמינות כשהן לבושות בשמלות פרחוניות בצבעים כהים, נעלי ״סרביל׳ רקומות זהב או כסף לרגליהן, ושיערן אסוף בתוך ״פולר (מטפחת) צבעוני. הבדלי המעמדות ניכרו בצעיף העשיר המעוטר בחוטי משי ארוכים עד המותניים אצל חלקן, לעומת הצעיף הבלוי שידע ימים טובים יותר ושאיבד מזמן את צבעו המקורי אצל הנשים האחרות. הגברים בפניהם החתומות נראו כדמויות שיצאו היישר מסיפורי הנביאים שבתנ״ך עם מבט זועם וזקן לבן או אפרפר. לתדהמתי גיליתי שחלק מילדיהם המתבגרים היו לבושים כמעט כמותם.

נשאבתי לתוך האווירה הקסומה שממש שבתה אותי לתוכה קסמה נוצר גם על שום שהיה זה מקום קבורתו של סבי וגב משום קדושת המקום. נזכרתי בארכימדס שהצליח לפתור או בעיית הנפח בעת שהיה באמבטיה, ומרוב התלהבות יצה בריצה לרחוב כשהוא עירום וצעק ״איאוריקה!״ (מצאתי! הרגשתי שגם אני כמוהו, חווה גילוי פורץ דרך מקום קדוש זה לפתע הבנתי מדוע כל כך הרבה אנשים נמשכים אליו. ביראת כבוד נכנסנו לבית שבו קבור סבי, או ליתר דיוק אבי שושלת בל־חנס, רבי שלמה בל-חנס. כל בני משפחתי הניחו כיסוי ראש ופנו שמאלה לכיוון החדר שבו נמצא הקבר. אינני יכולה לתאר במילים את הרגשות שהציפוני בעת הביקור, הם בוודאי ילווני עוד הרבה שנים. מודה אני להוריי על שהתעקשו להביאני לשם, וגם לסבתי על שניאותה לשתפני בסיפור המשכנע על המקום הקדוש הזה. אחרי ביקור זה לא החמצתי אף הזדמנות וחזרתי וביקרתי במקום עוד ועוד.

פולחן הקדושים היה, עד לתחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו, עניין איש׳ ומקומי. קדושים רבים היו מוכרים רק לתושבי הכפר הסמוך אליהם. הסיבה היתה בעיקר קשיי תחבורה. משנות השלושים של המאה העשרים חל שינוי בכל מרוקו בעניין זה. קהילות החלו לפתח את המקומות הקדושים, וריבוי המבקרים בהם הביא הכנסות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. עם הזמן הוקמו ועדים ליד קברים קדושים שהורכבו מנשיא, פקידים וגזבר. הועד היה אחראי לארגון ההילולות. (הילולה היא מילה בארמית, שפירושה ״חג כלולות״). לרוב התקיימו שתי הילולות, האחת בל״ג בעומר, והשניה לאחר סוכות. בשבוע ההילולה היה הוועד אחראי גם לסדר במקום, לבניית כביש גישה אל הקבר, למכירה של מצוות, נרות וכוסות ולחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים. הפקידים נהגו לדווח לציבור על הכנסות והוצאות השנה שעברה בכתב. לעיתים הייתה כרוכה העבודה במאמץ ובתסכול רבים. כך למשל כותב יצחק אלמליח, ששימש כפקיד אחראי בקברו של ר׳ דוד הלו׳: ״אינני יכול לתאר בפיכם את הטרחה ואובדן הזמן והכסף שאיבדתי.. ברצוני להודע לכם שהגשתי את התפטרותי מכל תפקידי בקדושים.. מרוב צער שיש לי״.

ועד הקהילה בעיר דמנאת, נרעש מהחלטתו, שיגר מכתב לדיין ר׳ שאול אבן דנאן על מנת שהלה ידבר על ליבו של אלמליח לחזור בו מהתפטרותו, שכן ״איש מאיתנו אינו יכול לעשות את העבודה שלו״, ואם יתפטר יינזקו היתומים, העניים והחכמים״, והסיבה היחידה שהוא מבקש להתפטר היא ״ששני אנשים רעים… מקללים אותו והוא אינו חייב להם כלום״.

יש הקושרים את תופעת העלייה לקברי צדיקים עם מנהגים פגאניים שנשתרשו ביהדות ובאסלאם. אחרים רואים בתופעה היהודית של פולחן קברי הצדיקים ביטוי להשפעה של הקבלה הצפתית שהתפתחה במאה ה-16, לפיה במותו של הצדיק, מתאחדת נשמתו באופן מיסטי עם האל, והוא יכול לשמש מליץ יושר לחסידיו. מעדויות של יהודים אנו למדים אודות מסורות המספרות על משרתים מוסלמיים הנלווים לקדושים יהודים. כמו כן, מרובות האזהרות כלפי מוסלמים על מנת שיכבדו את הקברים ואת הצדיקים הקבורים בהם.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 39

קבלת מרות

מרגע פרסומן של התקנות הן חייבו את כל בתי הדין לנהוג לפיהן, יושמו הלכה למעשה על ידי כל הדיינים, ובאו לידי ביטוי בפסיקת בתי הדין. הן זכו לפרשנות ואף נערכו בהן השלמות ותיקונים בכנסים הבאים. אף לא אחד מחכמי מרוקו לא פקפק בסמכות החכמים לתקן את התקנות ואף לא בתוקפן. גם רבנים שהסתייגות מהחלטה כלשהי או הצביעו נגדה, בסופו של דבר פסקו לפיה. את ההשגות שהיו להם על החלטה מסויימת הפנו בכתב לרבי שאול, וכפי שיקול דעתו הביא אותן לדיון בכינוס הקרוב. לפעמים היו בהשגות דרישה להבהרות או ספקות שנוצרו בעקבות יישום התקנות, או הצעות לשיפור ניסוח התקנה או תוכנה.

הדאגה לחינוך יהודי לילדי ישראל

בנאום שנשא רבי שאול באסיפה הראשונה לפני הרבנים הביע את כאבו ממצבו העגום של החינוך הדתי במרוקו בתלמודי תורה ובחדרים. בעוד שבעבר נודעה יהדות מרוקו כמרכז רוחני לתפארת בחכמיה וביצירותיהם, ועד לא מכבר כיהנו בה גדולי תורה בעלי שעור קומה שהשפעתם הייתה רבה, הן במרוקו הן מחוצה לה, וממנה יצאו רבנים לקהילות במדינות אחרות, הרי כיום נפגע מרכז רוחני זה, הישיבות התלמודיות נתמעטו, וגם מורים הבקיאים בתלמוד היו ליקרי המציאות. לפיכך קיים חשש ש״היהודים אשר במארוק ישארו כנציב שיש אשר רוח אין בו וכעצים יבשים, כל דרכי היהדות יהיו למו רק למצות אנשים מלומדה…״. ואם מצב עגום זה יימשך, הרי בעוד זמן מה לא יימצאו רבנים מורים הוראה לקהילות במרוקו ״ומי יורה את העם חוקות דתו בדור העתיד?״. בדבריו דרבן ועודד את הרבנים לקחת חלק פעיל לתיקון המצב, בהכנת תוכניות לימודים משופרות וביישומן בעצה אחת עם המארגנים לגבי תלמודי תורה הלומדים יהדות כל היום ולגבי השיעורים הניתנים לתלמידי בתי הספר של כי״ח אחרי שעות הלימודים ובימי החופש. במקרה שיהיו חילוקי דעות יש להעביר העניין להכרעת בית הדין האזורי, ואם הדבר לא יעזור יש להעביר את הנושא להכרעת בית הדין הגדול.

באסיפה זו הוחלט שעל הרבנים לעודד הקמת תלמודי תורה בכל קהילה, לחזק את החינוך הדתי ולעורר אהבת התורה בקרב בני הקהלה, קטנים כגדולים. עוד ציינו באסיפה כי גם חברי ועד הקהילות חוששים לעתיד המנהיגות הרוחנית, וגם הם גמרו אומר ״לייסד בית מדרש לרבנים ישיבה עליונה [=ישיבה גבוהה] במטרה נכונה להעמיד רבנים מומחים״, בעלי יכולת הוראה.

רבי שאול דרש מכל הרבנים להעביר דו״ח בכתב עד לאסיפה הבאה ובו תיאור מצב החינוך הדתי שהיה במקומם והשיפור שחל עקב פעילותם. הוא סיים דבריו בקריאה לרבנים:

רבותי! רועי ישראל! עליכם המצוה הזאת אתם תופשי התורה. חובתכם היא לתמוך בכל עז בעבודה הזאת, זרזו עצמכם ובטחו אל ה׳, שיתו לב בעינא פקיחא תדירה לכל המוסדות האלה, ויד ימינכם תהיה פשוטה לעזרתם, לעודדם ולאשר ארחותיהם בדרכי החנוך והלמוד, לרומם דגל התורה בשכל טוב.

העירו אהבת התורה בקרב העם ובלב הנוער, שאם אין תורה אין דת, ואם אין דת אין ישראל, אל תעמדו מרחוק בחבוק ידים, זכרו ושמרו מדת הרועה הנאמן: ומשה נגש אל הערפל, ושם נאמר, וידבר ה׳ אליו. ובשכר זו יקוים ברבותי ובכל דייני ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

רבי שאול המשיך לעסוק בנושאי החינוך באסיפות הבאות, ובאסיפה השלישית בדברי התעוררות שלו לחינוך דתי אמר, שהוא ״מאחל לראות בעיניו התיסדות תלמודי תורה שיהיו כוללים גם שעות לימוד צרפתית […] ובזה לא נעזוב את בנינו בגיל הרך לטמיעת הלמודים החילונית״.³⁵ כלומר דגל בלימודי חול לצד לימודי קודש, כי רק כך יסכימו ההורים לרשום את ילדיהם לתלמודי תורה.

בה בעת המשיך רבי שאול לפעול בשיתוף ועד הקהילות, להקמת ישיבה גבוהה שתכשיר רבנים שיהיו יודעי הלכה וגם בעלי השכלה כללית רחבה, שיוכלו לתקשר עם הדור הצעיר חניכי התרבות הצרפתית. בשנת התש״י (1950) נפתחה המדרשה לרבנים בעיר רבאט בסיוע נדיב של המלך מוחמד החמישי המנוח ואחרים. בשנת תשי״ב (1952), באסיפה הרביעית מסר רבי שאול, דו״ח על המדרשה הגבוהה, על צוות המורים, הרבנים והפרופסורים (יהודים ושאינם יהודים), הוא דיווח על דרך בחירת התלמידים, וכן פירט את תוכנית הלימודים.

            עמאר, המשפט העברי במרוקו (לעיל הערה 14), עמ׳ 275. גם באסיפות הבאות הרבה רבי שאול להתריע על מצב החינוך היהודי הירוד במרוקו, ועל חובת הרבנים לשנס מותנים למען שיפור המצב הגרוע. להלן ציטוט מדבריו באסיפה הרביעית: ״ובעיני הכל יפלא איך אנו הרבנים האחראים במאה אחוז לא יחם לבבנו לרכז את מחשבותינו מסביב לבעיה הזאת שבה תלוי קיומנו, לעיין בה ולטכס עצה איך למצוא לה פתרון מתאים אשר יציל מהחפשיות ומהטמיעה נפשות בני ישראל הקדושים בני אל חי…״. עמאר, המשפט העברי במרוקו, עמ׳ 318.

בפתח דבריו ציין רבי שאול את המניעים שהביאו להקמת המדרשה ולקביעת תוכנית מגוונת רב מימדית, המשלבת לימודי קודש ולימודי חול, שלא כמקובל בישיבה המסורתית. הוא ציין גם את כאבם של הרבנים על הירידה הרוחנית שחלה ביהדות מרוקו מול עברה המפואר. וכן ציין את התמעטות הישיבות התלמודיות, את הקושי של הישיבות הנותרות שאין בהן חינוך ברוח הזמן המתחשב בתמורות שחלו בחברה הדורשת מעורבות של המנהיגים הרוחניים בחיי הקהילה, הן בנושאי ההלכה הן בחיי היומיום. להלן הדברים בלשונו הוא:

לא נעלם מרבותינו איך הייתה לפנים ארץ מרוקו למרכז הדת והתורה, ועד כמה גדלה חכמת גאוניה ורבניה אשר יצא להם מוניטין בעולם, ואת מימיהם אנו שותים עוד היום. אמנם אין לכחד שבימינו אלה ירדנו פלאים, ישיבות הש״ס והפוסקים הולכות ומתמעטות יום יום, ובאותן הנשארות הקיימות והעומדות בנס, אין החינוך ניתן לפי רוח היום המחייבת כל רב ומנהיג רוחני להשתתף באופן פעיל – ולא כיועץ דתי בלבד – בכל ענייני הקהילה והתלבטויותיה לחיות את חייה היומיומיים במלוא המובן.

והנה עינינו הרואות שרבנים מעין אלה […] יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית. ועל מי נטוש את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום. אחריות העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.

ואכן הקמת המדרשה נועדה להכשיר רב מודרני המעורה בחיי הקהילה ובהוויה המודרנית, רב שיוכל להתמודד עם הבעיות בחברה. לכן לצד לימודי הקודש נבנתה תוכנית של לימודי חול (שהוקדשו לה שליש משעות הלימודים) ומטרתה הייתה להעמיק את הידע הכללי ולהרחיב את ההשכלה, כדי שהרב יוכל להבין את לשונם ואת רוחם של בני הקהילה, ויוכל לשרתם בכל הנושאים שהזמן גרמן.

רבי שאול וחברי בית הדין הגדול גילו מעורבות בתכנים שנלמדו במדרשה. הם יצרו קשרים אישיים עם התלמידים, התפללו עימהם, נשאו דרשות וניהלו עימם שיחות מוסר והגות. הם הדריכו ויעצו בעת הצורך. לעיתים ביקרו התלמידים בבית הדין הגדול, הן כדי להיבחן בתלמוד ובספרות הפוסקים, הן כדי לצפות במלאכת הרבנות.

מספר התלמידים שהיו ראויים להתקבל למדרשה היה מועט. מחזור הלימודים נקבע לשש שנים. בוגרי המחזור הראשון של המדרשה הוסמכו לרבנים והתקבלו לכהונות רבניות בקהילות שונות במרוקו, ומקצתם התמנו לסופרי בתי הדין. חלקם מכהנים כיום כרבנים בארץ ישראל, בצרפת ובקנדה.

בגלל העלייה הגדולה לארץ הייתה תחלופת התלמידים גבוהה, ומאחר שמספרם היה קטן מלכתחילה, זה לא אפשר לימודים סדירים ברמה גבוהה, ואז הוחלט להפוך את הלימודים במדרשה למעין תיכון דתי.

על המדרשה ראו שלמה גליקסברג, ״המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1950 1967״, פעמים 131 (תשע״ב), עמ׳ 66-33.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

מסעות בנימין

בנימין בן יונה מִטּוּדֵלָה היה מגלה ארצות יהודי בן המאה ה-12.

קרוב לשנת 1165 יצא למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התחיל את מסעו בעיר סרגוסה, משם פנה לדרום צרפת והמשיך באוניה ממרסיי. לאחר שביקר ברומא ובקונסטנטינופול, יצא למזרח התיכון ועבר דרך סוריה וארץ ישראל עד הגיעו לבגדאד. משם הלך לפרס ולחצי האי ערב וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173.

את רשמי מסעו כתב בספר מסעותיו "מסעות בנימין" בשפה העברית. ברשמיו מספר בנימין על הארצות שעבר בהן, מונה את אוכלוסיית היהודים בקהילות השונות ומזכיר את שמותיהם של יהודים חשובים שפגש בדרך. הוא מספר גם על מנהגיהם של יושבי הארצות למיניהן ותיאר את אורח החיים בערים בהן ישבו. כמו כן הרבה לתאר את המקומות שניקרו בדרכו וסיפר על המבנים שראה ועל השווקים שביקר בהם. ספר המסעות של בנימין מטודלה חשוב לא רק לחקר דברי ימי ישראל, אלא גם כמקור ידיעות לגאוגרפיה ולאתנוגרפיה של ימי הביניים. מן המאה ה-16 ואילך תורגם ספרו של בנימין מטודלה למרבית לשונות אירופה ושמו של הנוסע היהודי היה למפורסם.

אין כמעט מידע על ראשית חייו של בנימין למעט שהוא נולד בעיירה טודלה שבנווארה, כיום בספרד.

מסעות בנימין מטודלה

זה הספר מחובר מדברים שספר איש אחד מארץ נבארה, שמו רבי בנימן בר יונה מטודילה זצ"ל

וילך הלוך ויבא בארצות רבות ורחוקות, כאשר יתפרש בדבריו אלו, ובכל מקום שבא כתב כל הדברים שראה או ששמע מפי אנשי אמת, אשר נשמעו בארץ ספרד. וכך הוא זוכר מקצת הגדולים והנשיאים שבמקצת מקומות, וכשבא הביא דבריו אלה עמו לארץ קאשתיליאה בשנת תתקל"ג

והיה רבי בנימין הנזכר איש מבין ומשכיל, בעל תורה, ובכל דבר ודבר שבדקוהו כדי למשמש אחריו, נמצאו מתוקנים ויציבים בפיו, כי היה איש אמת

נוסח השער בריסגוייא שמ"ג

מסעות בנימין

אמר רבי בנימן ב״ר יונה ז״ל, יצאתי תחילה מעיר שרקושטא וירדתי דרך נהר איברו לטורטושה, ומשם הלכתי דרך שני ימים לעיר טרבונה הקדמונה, והיא היתה מבנין ענקים ויונים ולא נמצא כבנין ההוא בכל ארצות ספרד, והיא יושבת על הים:

טורטוסה בספרדית: (Tortosa) היא עיר בקטלוניה שבספרד, 89 ק"מ דרומית-מערבית לטרגונה, בקרבת הגבול עם אראגון וולנסיה. שוכנת על הדלתה של האברו, באזור שמוקדש לחקלאות, בעיקר לגידול אורז.

ומשם שני ימים לעיר ברצלונה, ויש שם קהל קדוש ואנשים חכמים ונבונים ונשיאים גדולים כגון רבי ששת ור׳ שאלתיאל ור׳ שלמה בן רבי אברהם בן חסדאי ז״ל, והיא עיר קטנה ויפה ויושבת על שפת הים באים אליה בסחורה תגרים מכל מקום, מארץ יון ופישה וגינואה וסיסילייא וארץ אלכסנדריא של מצרים ומארץ ישראל וכל גבוליה:

ומשם מהלך יום וחצי לנירונדה, ובה קהל קטן מיהודים:

ומשם מהלך שלשה ימים לנרבונה, והיא עיר קדומה לתורה וממנה תצא תורה לכל הארצות ובה חכמים גדולים ונשיאים, ובראשם רבי קלונימוס בן הנשיא הגדול, רבי טורדוס ז״ל מזרע בית דוד מכונה ביחסו ויש לו נחלות וקרקעות מאת מושלי הארץ ואין אדם יכול ליקה ממנו בחזקה, ובראשם רבי אברהם ראש הישיבה ורבי מכיר ור׳ יהודה ואחרים כנגדם הרבה תלמידי חכמים, ויש בה היום כמו שלש מאות יהודים:

ומשם ד׳ פרסאות לבידרש העיר, ושם קהל תלמידי חכמים ובראשם ר׳ שלמה חלפתא ורבי יוסף בר רבי נתנאל ז״ל:

ומשם שני ימים להר געש הנקרא מונפישלייר, והוא מקום יפה לסחורה קרוב מן הים שתי פרסאות, ובאים אליה מכל מקום לסחורה אדום וישמעאל, מארץ אלעדוה, ולונברדייא, ומלכות רומא רבתא, ומכל ארץ מצרים, וארץ ישראל, וארץ יון, וארץ צרפת, וארץ ספרד, ואינגלטירה, ומכל לשונות הגוים נמצאים שם על ידי גינואיין ופישנין, ושם תלמידי חכמים חשובי הדור ובראשם ר׳ ראובן ב״ר טורדוס ור׳ נתן ב״ר זכריה, ור׳ שמואל הרב שלהם, ור׳ שלמיא, ור׳ מרדכי ז״ל, ויש ביניהם עשירים גדולים ובעלי צדקה ועומדים בפרץ לכל הבאים לידם:

ומשם ארבע פרסאות ללוניל, ושם קהל קדוש מישראל מתעסקים בתורה יומם ולילה, ושם רבינו משולם הרב הגדול ז״ל וחמשה בניו חכמים גדולים ועשירים ר׳ יוסף ור׳ יצחק ור׳ יעקב ור׳ אהרן ור׳ אשר הפרוש שנתפרש מעניני העולם ועומד על הספר יומם ולילה ומתענה ואינו אוכל בשר והוא חכם גדול בתלמוד, והרב ר׳ משה גיסו, ור׳ שמואל החזן, ור׳ שלמה הכהן, ור׳ יהודה הרופא בן תבון הספרדי, וכל הבאים מארץ מרחק ללמוד תורה מפרנסים אותם ומלמדים אותם ומוצאים שם פרנסה ומלבוש מאצל הקהל כל ימי היותם בבית המדרש, והם אנשים חכמים וקדושים בעלי מצות עומדים בפרץ לכל אחיהם הקרובים והרחוקים, ובה קהל יהודים כמו שלש מאות יצ״ו, והיא רחוקה מן הים שתי פרסאות:

ומשם שתי פרסאות לפותייקיירש, והיא כרך גדול ויש בו יהודים כמו ארבעים, ושם ישיבה גדולה על יד הרב הגדול רבי אברהם בר רבי דוד זצ״ל רב פעלים חכם גדול בתלמוד ובפסוק, ובאים מארץ מרחק אליו ללמוד תורה ומוצאים מנוחה בביתו והוא מלמדם, ומי שאין לו להוציא הוא מוציא להם משלו ומממונו לכל צרכיהם, והוא עשיר גדול, ושם חכמים רבי יוסף ב״ר מנחם, ור׳ בנבנשת, ור׳ בנימין, ור׳ אברהם, ור׳ יצחק ב״ר משה ז״ל:

ומשם ג׳ פרסאות לנוגר״ש, הנקרא ׳בורק דשל גיל/ ושם קהל מיהודים כמו מאה חכמים, ובראש ר׳ יצחק ב״ר יעקב, ור׳ אברהם ב״ר יהודה, ור׳ אלעזר, ור׳ יצחק, ור׳ משה, ור׳ יעקב בן הר״ר לוי ז״ל. והוא מקום קבוץ לגויים ולאיים מאפסי הארץ, והיא קרובה מן הים שלש מילין, ויושבת על שפת הנהר הגדול הנקרא רודי והוא הסובב כל ארץ פרובנצה, ושם הנשיא ר׳ אבא מרי בר רבי יצחק ז״ל, והוא פקיד השלטון דמון:

ומשם שלש פרסאות לעיר ארליט, ושם כמו מאתים מישראל, ובראש ר׳ משה ורבי טובי ורבי ישעיה ורבי שלמה ורבי נתן הרב ורבי אבא מרי ז״ל:

ומשם שלשה ימים למרשילייה, והיא עיר גאונים וחכמים, והם ב׳ קהלות ובם כמו שלש מאות יהודים, הקהל האחד יושב על שפת הים למטה, והקהל האחר יושב על שפת הים יושבים במגדל למעלה, והם ישיבה גדולה ותלמידי חכמים, ר׳ שמעון ב״ר אנטוליו, ור׳ יעקב אחיו, ור׳ לבארו והם ראשי של מעלה, ובראש הקהל של מטה ר׳ יעקב פירפיינו העשיר, ור׳ אברהם, ור׳ מאיר חתנו, ור׳ יצחק, ור׳ מאיר זצ״ל, והיא עיר סחורה מאד על שפת הים:

ומשם יכנס אדם בספינה לעיר גינואה היושבת על שפת הים, והוא מהלך ארבעה ימים בים, ושם שני יהודים אחים ר׳ שמואל בן כלאם ואחיו שהיו מעיר סבתה והם אנשים טובים, והעיר מוקפת חומה, ואין מלך שולט עליהם כי אם השופטים שהם מקימים עליהם ברצונם, וכל אחד ואחד מהם מגדל בביתו ובשעת מחלוקתם נלחמים אלו עם אלו על ראשי המגדלים, והם מושלי הים ועושים דוגיות הנקראות גלירא״ש, והולכים לשלול שלל ולבוז בכל המקומות שלל ובזה ומביאים אל גינואה, והם נלחמים עם אנשי פישה:

ה. קמפוס המדרשה

יוזמי המדרשה והעומדים בראשה השתדלו שמקום הלימודים יהיה מתוכנן ומעוצב בצורה של קמפוס מודרני, בדומה למרכזי לימוד מודרניים מקבילים. במועצת הרבנים השלישית דיווח יצחק דהן שלימודי המדרשה עתידים להתקיים בבניין תלמוד תורה ש׳קרוב ביותר להתקיים׳, והדגיש שנעשים מאמצים שהחדרים יהיו ׳משוכללים ומתאימים לרוח הזמן׳.

אולם בניית הבניין לא הסתיימה עד פתיחת שנת הלימודים הראשונה, ככל הנראה בשנת 1950, ומשום כך התקיימו תחילה לימודי הקודש בבתי כנסת שבעיר ובאולם בית הדין, ולימודי החול התקיימו בבניין הפקולטה למשפטים של המכללה המרוקנית ברבאט. בראשית מאי 1952 עברה המדרשה למשכנה הקבוע בבניין התלמוד תורה ברחוב הנרי פופ. בתזכיר הכללי משנת תשי״ב הודגש כי ׳זה בנין מפואר ומשוכלל כלול מכל מצרכים מודרניים. בקומתו השלישית של הבניין היו כיתות הלימודים של המדרשה; מכאן ואילך התקיימו לימודי החול ולימודי הקודש באותה הכיתה. בקומה השנייה היו חדרי הפנימייה, כל כיתה והחדר שלה. ובקומה הראשונה היו חדר האוכל והמטבח.

1. 1. סגל ההוראה

מנהלי המדרשה בראשיתה, ר׳ שאול אבן דנאן, הנשיא, וז׳אק (יצחק) דהן, המנהל הכללי, שאפו לגייס סגל הוראה איכותי. סגל ההוראה התחלק לשלוש קבוצות: רבנים מקומיים חברי בתי הדין, מורים מקצועיים מרבאט, לא־יהודים ברובם, ושליחים מארץ־ישראל.

• תחילה הזמין ר׳ שאול אבן דנאן את ר׳ יצחק חזן, מחבר ׳שו״ת יחווה דעת׳ ולימים חבר בית הדין בקזבלנקה, לשיעורי מבחן, וגם התלמידים התבקשו לחוות את דעתם עליו. לבסוף נבחר לתפקיד המורה לתלמוד של המחזור הראשון (כיתה א) ר׳ דוד אלעסרי מהעיר סלא, שהיה באותה עת דיין בבית הדין האזורי ברבאט, ושהושאל מתפקידו לחצי יום הוראה. הוא לימד בחלק מן השיעורים גם את המחזור השני. לתפקיד המורה לתלמוד של המחזור השני(כיתה ב), נבחר ר׳ מסעוד אוחיון, שאף הוא היה מהעיר סלא, ושהיה תלמידו של ר׳ רפאל אנקווה. מלבד לימוד הש״ס כללה תכנית לימודי הדיינות גם שיעורי הלכה, בעיקר מחלק ׳אבן העזר׳ של ה׳טור׳ ו׳שולחן ערוך׳. שיעורים אלו לימד ר׳ שלמה אילה, ומאוחר יותר הצטרף אליו פעמים מספר ר׳ יהושע ממן. [נולד בצפרו, היה דיין וראש ישיבה בעיר צאפי וראש אב בית הדין במראכש. לימים עלה לארץ־ישראל ושימש דיין בנהריה, בבאר־שבע ובבית הדין הגדול לערעורים בירושלים. מחבר הספרים ׳שו״ת עמק יהושע׳ ו׳שתי ידות׳(׳יד רמה׳ ו׳יד חרוצים').]

דמות ייחודית בסגל ההוראה היה ר׳ משה מלכה, לשעבר רבה של אלעראיש ולאחר מכן סגן נשיא בית הדין בקזבלנקה, ולימים הרב הראשי וראש אבות בתי הדין של העיר פתח־תקווה וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. בהקדמה לספרו ׳שו״ת מקווה המים׳ סיפר ר׳ משה מלכה: ׳בשנת השתי״א נתבקשתי על ידי יו״ר וועד הקהלות מר יצחק דהאן י״ץ [ישמרו צורו] לעזוב את האזור הספרדי בכדי למלאת תפקיד מורה לספרות ודינים בבית המדרש לרבנים שנתייסר באותה שנה ברבאט תחת הנהלתו של הרב הראשי כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב ר׳] שאול אבן דנן שליט״א [שיחיה לאורך ימים טובים אמן], ולהיות שמלאכת ההוראה היתה חביבה אצלי קבלתי את ההצעה ולימדתי שם שנתיים׳. בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נאמר שהוא הוזמן ללמד עברית ו׳בית יוסף׳. תלמידיו, בוגרי המחזור הראשון והשני, סיפרו שלימד גם תנ״ך, דקדוק עברי וספרות עברית מודרנית. הוא לימד למשל מסיפורי שמואל יוסף עגנון ומשירי חיים נחמן ביאליק, ותלמידיו נדרשו ללמוד בעל פה שירים.

מלבדו שאפה הנהלת המדרשה לקבל מישראל מורים למקרא, לעברית ולתלמוד. יצחק דהן, שהיה גם המזכיר הכללי של מועצת ועדי הקהילות במרוקו, שלח מכתב בעניין זה אל שר החינוך והתרבות של מדינת ישראל ד״ר בן־ציון דינבורג (דינור), וזה הפנה את הבקשה למחלקה לענייני חינוך ותרבות תורניים בגולה. המחלקה נענתה לבקשה, ובשנת 1953 הצטרף לסגל ההוראה במדרשה ר׳ יהודה סין, והוא לימד עברית, תלמוד והלכה.

ראשי המדרשה פנו אל המכללה המרוקנית ברבאט ואל בתי ספר כלליים בעיר בניסיון לגייס את מיטב המורים גם ללימודי חול. הם לא חששו למנות מורים לא־יהודים ואף מורות. מר טאבו (Tabou), מנהל משרד החינוך העממי במרוקו, שהיה נכון לסייע בכל עת שפנו אליו בנוגע למדרשה, הקצה על חשבון משרדו שתי מורות לצרפתית.- בפועל לימדו במדרשה צרפתית שלוש מורות: גברת דהאן (Dehan), גברת הוגה (Hugay) וגברת אוברטאן (.(Aubertin המורה להיסטוריה הייתה גברת לגארד(Lagard) שהייתה גם מורתו של הנסיך מולאי חסן(לימים חסן השני), בנו של מלך מרוקו מחמד החמישי. המורה היהודי לערבית אליהו מלכה, היה גם הוא ממוריו של הנסיך מולאי חסן(חסן השני).

עמוד 48

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

הילולת הרמח"ל – רבנו משה חיים לוצאטו ע"ה.
יום שני – כ"ו אייר – יום השנה ה277- לפטירתו ( 1707 – 1747).
רבנו הגר"א אמר עליו: "אור חדש – הופיע על פני תבל, ואילו היה חי, היה הולך ללמוד אצלו מוסר ".
על מה צריך להתפלל כיום, בעקבות "מלחמת שמחת תורה",
לאור דברי הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יג, ביאור חלקי החסידות . ותנא דבי אליהו )
" כל אחד מאתנו צריך להצטער על כבוד הקב"ה וכבודם של ישראל
המחוללים בעולם , ובקרב הערב רב .
ולהתפלל על בנין בית המקדש וקיבוץ גלויות , ו גאולה ברחמים .
ספרו "מסילת ישרים", זכה להיות ספר המוסר הכי נלמד ב ישראל.
רבנו מחלק את ספרו ל- כ"ו פרקים בהם הוא מתווה את מטרת
בואנו לעולם, ואיך לתקן את מידותינו, שלב אחרי שלב.
על הספר הזה נכתבו פירושים קבליים רבים .
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הרמח"ל מבסס את ספרו "מסילת ישרים", על דברי רבי פנחס בן יאיר, חמיו של הרשב"י:

"תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות . זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי פרישות. פרישות מביאה ליד ענוה. ענוה מביאה לידי יראת חטא. יראת חטא מביאה לידי קדושה. קדושה מביאה לידי רוח הקודש. רוח הקודש מביאה ליד תחיית המתים" (ע.ז. כ ע"ב).

להלן 10 ציטוטים מספרו "מסילת ישרים"
אותם כדאי ללמוד ולהפנים, לכבוד יום ההילולה, ובזכותו, הקב"ה ישפיע עליכם ועלינו מטובו,
ויגאלנו בחסד ברחמים, נושא עליו כותב הרמח"ל.

א . "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו… וכשתסתכל בדבר תראה – כי השלמות האמיתית היא הדבקות בקדוש ברוך הוא יתברך.. כדברי דוד המלך: "ואני קרבת אלוקים לי טוב"(תהלים עג, כח)…
אדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא. אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא, שהוא תכליתו".
(כעין מעבר מהפרוזדור שהוא העולם הזה – לטרקלין שהוא העולם הבא).

ב. "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא"

ג. "האהבה – שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך, עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו או לאימו".
ד. "והנה שָׂמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה. כי כל ענייני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם ניסיונות לאדם".

ה. "מעתה וודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק, כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדותם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו".
ו. "ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא. אדרבא ילעג על מלעיגיו ויבזם, ויחשוב בדעתו כי אלו היה לו להרוויח ממון הרבה אם היה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעיגו, כל שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג".
ז. "שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכוחו להינצל, אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו (קדושין ל, ב), כי היצר הרע תקיף מאוד".
ח. "חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצוות, בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו. ותראה שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת. והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך, אך וודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו ראוי הוא שיתקרב".
ט. "ואמנם מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה, הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון. כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הקל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים שלא יתעצל ויתרפה מעבודתו, כי הרי הואיל ואינו יכול וודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו".
י. "כי איש מלחמה הוא )היצר הרע( ומלומד בערמימות ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה ובהשקפה גדולה".

תפילה אחת מרבנו הרמח"ל,מתוך תקט"ו [515] תפילות אותן חיבר הרמח"ל.
"אל אחד ויחיד ומיוחד הנזכר בשמותיך, ומהם רועשים כל הצבאות שלך.
הרי כולם נכללים בתורתך, וכך מתלהטים בכל העולמות.
בשעה שישראל עוסקים בה }בתורה{, עשו למען תורתך, ותעביר מישראל כל חושך וכל צרה, שתהיה כופה בשמותיך כל מדרגות הטומאה להתרחק מישראל עמך, ומיד יאמר בהם:
"אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה' , ואתה על במותינו תדרוך" (דברים לג, כט).
שאתה אלוקים אמת, ואלוקים אחרים הם אלילים שאין בהם כוח לפעול לפניך כלום, הרי ישראל בוטחים בך.
ואתה עזר שלהם, שנאמר: "בך ישראל בטח בה' – עזרם ומגינם הוא" (תהלים קטו, ט). הרי ביטחונם לפניך. מיד נאמר בהם:

מגן עזרך ואשר חרב גאותך ,
ויכחשו או י ביך לך,
ואתה על במותינו תדרוך )דברים לג, כט(.
"לישועתך קויתי ה'"

תפקידו של האדם בעולם:
בדבר שקשה לאדם – שם התיקון,
לאור הספר "דרך ה'" – מאת הרמח"ל.
הניסיון של האדם ב עולם – לבחור בין הטוב לרע.
"הנה כבר הקדמנו שעני ין העבודה שנמסרה לאדם, תלוי במה שנבראו בעולם עניני טוב ועניני רע, והושם האדם ביניהם – לבחור לו את הטוב… נמצא לפי השורש הזה, שהצלחות העולם הזה וצרותיו, תהיינה לשינוסה בם האדם בחלק מחלקי הניסיון,
ששערה החכמה העליונה היות נאות לאיש ההוא"
(דרך ה' חלק ב, פרק שלישי)

א. שבעים תיקונים לפס' האחרון בתורה "לעיני כל ישראל" – זה מקביל
לשבעים תיקוני הזהר על המילה בראשית.
ב. אדיר במרום
ג. אור הגנוז
ד. דעת תבונות
ה. חוקר ומקובל
ו. לישרים תהילה
ו. המאמרים
ז. מגדל עוז
ח. ספר השירים
ט. מסילת ישרים
רבנו הרמח"ל קבור בטבריה ליד רבי עקיבא,
ויש לו עוד ציון בכפר יאסיף.
עלה לגנזי מרומים בגיל .40
היה חתנו של הרשב"י כדברי הזהר
הרה"ג מרדכי שריקי שליט"א – ראש מכון רמח"ל בירושלים,
פרסם ספרים רבים בתורת הרמח"ל. אשריו ואשרי חלקו
בברכת תורת רבנו הרמח"ל ולומדיה
– משה אסולין שמיר

אחד הערבים, ניתק מן החבורה וצעד בראש לקראת עמור וחבריו. עמור הכיר אותו מיד ואמר לחבריו:

המנוולים הביאו איתם את המתאגרף מוסטפה לפילאלי. אל תדאגו, הוא לא מפחיד אותי, כלא דאר בוה (שיחרב בית אביו).

לפילאלי היה אלוף אגרוף ידוע ועליו הייתה גאוות הערבים. עכשיו הביאוהו איתם לעשות שפטים בעמור. לפילאלי, הלך והתקרב וכשעמד מול עמור, מדד אותו במבטו לאט לאט, מלמעלה למטה, הסתכל עליו בשקט ולאחר רגע שאלו בעזות מצח:

• תערף סכון אנא יא כלב? (אתה יודע מי אני כלב?).
• נתינא לפילאלי, כלא דאר באבאק יא וולד לקחבא! (אתה לפילאלי, שיחרב בית אביך, בן זונה), עמור המשיך, באת עד כאן מעירך לקבל מכות? אינך אלא חמור! אני אמעך אותך כיתוש!

לפילאלי התמלא חימה ושלח את אגרופו להכות בפרצופו של עמור, אבל עמור הקדימו ובזריזות מדהימה, עצר בזרועו את ידו של לפילאלי בעודה באוויר לפני שנחתה עליו, הרימו בשתי ידיו כנוצה וחבט אותו באדמה בלוויית קול תרועה שיצא מגרונו:

• אמסק! יא וולד לחראם! (תפוס! בן הטומאה!).

הערבים עמדו נדהמים ונסוגו במבוכה, ועמור עומד מולם כמוכן לקרב. לפילאלי עדיין היה שטוח על האדמה, המום. לב הנוער היהודי הוצף ברגש גאווה יהודית. אכן זמנים חדשים. מי פילל שיגיעו ימים כאלה בחייהם? רצו לקראת עמור והרימוהו על כתפיהם וחזרו למללאח בשירה עברית ובלב צוהל. אותו ערב חגגו את המאורע אחרי ההבדלה עד שעה מאוחרת. משחקי כדורגל, שבהם השתתפה הקבוצה היהודית נגד קבוצה ערבית או נוצרית, היו מסתיימים בתגרות־ידיים בכל פעם שהקבוצה היהודית ניצחה. עמור עמד בראש הנוער היהודי והיה צועד לקראת המתקיפים ומפילם במהלומותיו הכבדות על ימין ועל שמאל. לפעמים היה תופס שניים, שלושה, לופתם תחת זרועותיו האדירות ומכה בתנופה חזקה ראשו של זה בראשו של השני ונותן להם ליפול על האדמה המומים. הגיע זמן שעצם נוכחותו לבדה, מנעה התכתשות כשהקבוצה היהודית ניצחה. כזה היה עמור. כשנסע לפאס ללמוד חקלאות היה בא לספרו לשבת, כדי להיות עם בני משפחתו ועם חבריו. יום שישי אחד, נשמע טרטור מחריש אוזניים שלא נשמע כמוהו מעולם ברחבת רחיבא אשר במללאח. האנשים התקהלו לראות על ״מה רגשו גויים״, והנה עמור, בחיוכו המלבב ובדמותו הססגונית, יושב על אופנוע כביר. כולם התפעלו למראה עיניהם. מחזה כזה של בחור יהודי על כלי רכב מסוכן כזה, היה חידוש נועז וללא תקדים. אבל כזה היה עמור.

לאחר שכולם הזינו את עיניהם באופנועו ומיששו אותו בידיהם, יצא עמור מהמללאח על אופנועו ברעש מחריש אוזניים, לפני תקיעת השופר המבשר את כניסת השבת. מאז, דהר על אופנועו בין ספרו לפאס ללא פחד וטרטורו שנשמע ממרחק רב, בישר לכולם שעמור הגיע. יום אחד הופיע עמור פתאום באמצע השבוע ושמועת איוב בפיו. הגומים עומדים להתנפל על היהודים; הגומים היו בֶּרְבֶּרִים שגוייסו לצבא הצרפתי ושירתו בגדודים מיוחדים. נאמר עליהם, שמוחם מאובן ושכלם קהה. טמטומם היה למשל ולשנינה בכל המדינה. סיפרו עליהם הרבה סיפורים ששמו אותם ללעג ולקלס.

מספרים בהלצה, שהמדריכים הצבאיים שלהם, אמרו נואש כשניסו ללמדם איפה יד ימין ואיפה יד שמאל, לכן, באימונים הבסיסיים, נתנו להם תפוח־אדמה ביד שמאל ובצל ביד ימין כדי שיבדילו בין ימינם לשמאלם. בכל מקום שבו נראו הגומים, צעדו הילדים אחריהם כגדוד חיילים וצעקו בקצב על משקל שמאל! ימין! ״באטאטא! בסילא!״ (תפוח־אדמה, בצל) והגומים היו מתרגזים ורצים אחרי הילדים להכותם. הילדים היו בורחים מהר ובצחוק גדול. לבושם היחיד של הגומים היה גלימת צמר אפורה וחגורת עור רחבה סביב מתניהם ועליה תלויה אלה. צרפת השתמשה בהם כבשר־תותחים במלחמותיה נגד שבטים מתמרדים במרוקו. אחד מידידיו הערביים של עמור מבית־הספר מסר לו בסוד על המזימה שמאחוריה, לפי דבריו, עומדים הצרפתים. עמור העביר את הידיעה לידידיו בפאס והוחלט לארגן את הנוער להגנה עצמית בשתי הערים, על כל צרה שלא תבוא. לאחר הישיבה, דהר עמור על אופנועו בסכנת נפשות ממש והגיע לספרו. כל המללאח היה כמרקחה לשמע הידיעה המחרידה, שעוררה זכרונות עברו. האנשים התרוצצו אנה ואנה כאובדי עצות.

כשהגיע עמור, ניסה להרגיע את הציבור שהיה אחוז בהלה. אסף את הנוער, שרובו היה במצב רוח מדוכא, עודדם בדבריו והפיח בהם רוח גבורה. — לא יהיה טבח יותר! אתם שומעים! הרעים עליהם בקולו. מה יש לפחד מגומים? רצחו וגזלו אותנו במשך דורות כחיות טרף צמאות דם, שצלם אלוהים נעדר מהן, דמנו היה הפקר, התעללו בנו באכזריות ורדפו אותנו עד חורמה. אבותינו החרישו כי לא הייתה להם ברירה. סבלו ייסורים כדי לשמור על יהדותם. כל הכבוד להם! אבל הזמנים ההם חלפו ללא שוב. מלחמת העולם תסתיים בקרוב, מפלת הגרמנים בטוחה, זה רק עניין של זמן, אחינו באירופה נשמדים ואנחנו ניצלנו מידי הנאצים, הודות לפלישת האמריקנים לכאן. לא נשב בחיבוק ידיים וניתן לחמורים האלו לשחוט אותנו! אם יבואו, נפליא מכותינו בהם. רק זה ישים קץ לתעלוליהם. אם נשיב מלחמה שערה, לא יעזו יותר להתנפל עלינו. בידינו הדבר.

דם המכבים זורם בעורקינו. אנחנו צריכים להחליט עכשיו אם לעמוד על נפשנו או לתת למטומטמים האלה להצליח במזימתם…

כך דיבר עמור. חבריו הקשיבו לו ונפשם התחזקה. עמור המשיך: — אתם רוצים מדינה יהודית בארץ־ישראל? זאת היא ההתחלה! פה! במללאח ספרו, בפאס ובכל מקום אחר! אנחנו אזרחי מדינת־היהודים לעתיד. אנחנו החיילים והצבא היהודי לעתיד! פה אנו מתחילים את שירותנו ! אין לנו בעל־ברית אחר! נוכל לסמוך רק על עצמנו! אחרי מאורע זה, תרגישו כגברים גיבורים וכיהודים גאים! לא מושפלים ובזויים בין הגויים, כפי שחיו אבותינו. ובכן! ניגש לפעולה!… עמור ישב עם חבריו יום אחרי יום, בשקידה ובקור רוח, ארגנם ביחידות כצבא ממש ותכנן איתם תכסיסי פעולה שונים להגנת הבתים היהודיים. משפחות רבות שגרו מחוץ למללאח, הסתתרו בבתי ידידיהם הערביים עד יעבור זעם. היתר, באו למללאח למצוא בו מחסה עם קרוביהם.

ביום תשעה באב, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהיהודים התפללו והתאבלו לזכר חורבן הבית, התחילו הגומים לפשוט בעיר ולהתנפל על היהודים. עמור הוזעק למקום הסכנה והוא, עם קבוצת חבריו, התחילו להתנגש עם הגומים ולהכות בהם. בין הפצועים הראשונים, היה עמור. אך הוא לא שם לב לפצעיו. דם זב מראשו על פניו, אבל הוא המשיך לפקח על ההגנה, רץ ממקום למקום, והפליא מכותיו בגומים בגבורה עילאית. מספר הפצועים הלך וגדל, אבל טבח המוני לא היה. גבורתו האישית של עמור וזו של חבריו, סיכלה את מזימות האויב. המשטרה נעדרה באופן מסתורי ולא נראה שוטר בעיר. כל אותו יום נמשך המאבק. לגומים כאילו ניתנה יד חופשית, אבל מזימתם לא עלתה בידם. לעת ערב, הוטל בעיר עוצר שנמשך ארבעה ימים. היהודים הואשמו במעשי התגרות בגומים ובהפרעה לשלום העיר וכמאתיים מהם נאסרו, ביניהם מנהיגי הקהילה ורב העיר. עמור וחבריו יצאו מניסיון זה בהרגשה חדשה. הלכו זקופי קומה כבני אדם חופשיים. כבודם העצמי הוחזר להם, עתה הם צעדו לקראת העתיד עם ביטחון פנימי בלב. דרכם עכשיו סלולה לפניהם. הם בנים למדינה היהודית שתקום בעתיד. עמור עצמו הפך לגיבור היום. הוא היה מלא התרגשות כאילו היה עד ראייה למאורע היסטורי כביר. היהודים לא יובלו עוד לטבח בלי לעמוד על נפשם, אמר לחבריו והוסיף:

– אנחנו צריכים מדינה משלנו, בה נהיה חופשיים להתפתח כעם ולמלא את ייעודנו בעולם הזה. רק בתנאים חופשיים כעם עצמאי נוכל לפרוח ולשגשג כיהודים וכבני אדם. בתנאים אלו נוכל לפתח את יהדותנו אשר תרמה לנו ולעולם ערכים נחוצים לקיום מוסרי של כל חברה עלי אדמות. הנסיונות להכחידנו לא נשאו פרי ועוד נכונו לנו גדולות בחברה האנושית.

זכרו שאתם נינים לעם גדול הקם לתחייה מחדש. סבל הדורות מגיע לקיצו ודרכנו כעם עצמאי מתחילה.

תלכו בדרך הזו ואז מטרתנו הנכספת תתגשם בימינו…. לאחר שבוע, חזר עמוד לפאס כדי להמשיך בלימודיו. המהומות אירעו בדיוק בחודש הבחינות, לפני סוף שנת הלימודים. הוא היה צריך לעבוד קשה כדי להשלים את החסר ובכל זאת עבר את הבחינות בהצלחה. את הקיץ בילה כרגיל עם ארגוני הנוער שלו בעיר. הוא התחיל לעניין אותם בחקלאות. הרבה מיהודי העיר היו בעלי חוות ופרדסים ולא הייתה בעיה לקבל את הסכמת חלק מהם, לאפשר לו ולחבריו לעבוד אצלם בשדה. להיפך, הם צחקו ושמחו לקבל ידיים עובדות בחינם. עמור הטיף לעבודת האדמה ולמלאכה — עבודות שמהן התרחקו בני הדור החדש. הם היו בני הדור הראשון והשני שרכש חינוך צרפתי ומיד עם סיום לימודיהם, נקלטו כפקידים בשירותים הממשלתיים השונים. עמור אמר להם שנוער ציוני לא יעסוק בפקידות בארץ־ישראל, אלא בייבוש הביצות ובהחייאת השממה. קשה היה לו להסביר להם מהי מדינה יהודית, שבה העם היהודי צריך לספק את כל השירותים הדרושים לניהול ולקיום מדינה תקינה, ומעל לכל, עבודת האדמה והפרחת האדמות המוזנחות של ארץ־ישראל, שהפכו למדבר שממה במשך הדורות. מאמציו נשאו פרי, ובכל יום ראשון, היה יוצא עם קבוצות נוער לאחוזות ולבוסתנים, ללמד אותם חקלאות. בני הדור הישן, לא ירדו לכוונתו והתייחסו לפעילותו במשיכת כתפיים, כאילו כל העניין אינו נוגע להם. עמור יצא עם הנוער שלו למחנה צופים ביער בן־סמין בסביבות איפראן ולימד אותם לחיות בטבע ולהעריך אותו. לימד אותם להסתפק במועט, להתקיים בתנאים קשים ולהתגבר עליהם. להתקיים במה שנמצא בסביבה הטבעית. לימד אותם להבדיל בין הצמחים השונים, תותי בר למיניהם, הגרעינים השונים מעצי המחט שנמצאו בשפע ביער ועוד. הוא גילה להם עולם שלא ידעו ולימד אותם להיות חופשיים ועזי־לב. לימד אותם ארגון ומשמעת, נשיאה בעול ואחריות.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 87

מדגם משתי תקנות ראשונות

כאמור אדריכלה של ״מועצת הרבנים במרוקו״ והמבצע את תוכנית עבודתה היה רבי שאול, הוא הרוח החיה בכל הכינוסים, הוא שהחליט אלו נושאים יעלו לדיון בכל כינוס, והוא שניהל את סדר היום בתבונה ואת הדיונים בכל נושא בעוז ובענווה. כמו כן, הוא גם ניסח את ההחלטות והביאן להכרעה ולהצבעה. להמחשת הדברים אדגים בשני נושאים ראשונים שהוצעו לדיון בכינוס הראשון בשנת תש״ז (1947) על ידי רבי שאול אבן דנאן, קיום יחסים עם פנויות והפרת שידוכין, וההחלטות שהתקבלו בהם.

קיום יחסים עם פנויות

התקנה הראשונה דנה בקיום יחסים עם פנויות ובבעיות המתעוררות עקב כך, והיא כוללת, כלשון המציעים: ״שלושה דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן, השחתת הבתולות, ועיבור הפנויות״.

ר׳ שאול אבן דנאן ז״ל תיאר בדברי הצעתו את המציאות השוררת ברחוב היהודי במרוקו, שבה נשים פנויות ורווקות רבות, מתפתות לשפתי חלקות של הגברים ומתמסרות להם בחושבן שאלה יהיו חתניהן, אבל אחרי תקופת בילוי משותף, הגברים עוזבים אותן לנפשן. הדבר פוגע בהן הן מבחינה נפשית הן מבחינה חברתית, שכן קטנים סיכוייהן להינשא לאנשים כלבבן. ואם איתרע מזלן והרו, הרי פגיעתן קשה, שכן עליהן להתעגן שלא תינשאנה לאיש במשך כשלוש שנים, שהן תקופת העיבור ושנתיים של הנקה, מדין מעוברת ומינקת חבירו. בהצעה מוטלת האשמה בעיקר על הגברים, שהם אלה המנצלים את המצב החברתי והמודרנה כדי להתעולל בבנות ישראל בהבטחות שווא. ולאחר שמילאו תאוותיהם זונחים אותן ועוברים לאחרת: ״עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים ובפטפוטי דברים ילכוד רבות בנות בפח מוקשים […] ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן…״. הפנויות והרווקות בסך הכול רוצות להשיג בעל ולבנות בית, ולשם כך הן נאלצות להיענות לתביעות הבחורים והגברים.

על המדרשה ראו שלמה גליקסברג, ״המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1950 1967״, פעמים 131 (תשע״ב), עמ׳ 66-33.

חלק גדול מהנפגעות שמרו את פגיעתן בליבן, ולא באו לבית הדין להתלונן שלא יתגלה קלונן ברבים. ואלו שהעזו לבוא ולדרוש את עזרת הצדק והחוק מהדיינים, התאכזבו מרה. כי אף על פי שהדיין התרשם מאמיתות דבריהן, הרי לא היה לאל ידו להושיען, מאחר שהוא כפוף לפסיקה ההלכתית הקיימת בעניין זה: ״יען חקת המשפט עוצרת בעדו, ואין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם״. רצונו לומר, כי המשפט בעניין זה שהיה טוב לשעתו, אינו בהכרח טוב היום, עם השתנות הערכים התרבותיים והחברתיים. להלן ההצעה כלשונה:

ע״ד הבטחת הנישואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבור מורי הרב הראשי! אדוני המנהל! רבותי הגדולים! בפקודת הרבנים מר גאון עוזנו, הרב כמוה״ר יהושע בירדוגו ישצ״ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ״ו, הנני בא להציג לפני כת״ר בתר מזכיר. את העניינים הע[ו]מדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי' ז..

העניין הראשון אשר בו הכללו ג׳ דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח״ל, כי גם חמס במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה בהם. כי כל ב״ד מלאים וגדושים מן הנדונים האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב״ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר, ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי״ק ז״ל סי' קכ״ט. ומדברי הרב ב״ש סי' קע״ז. ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב״ש ז״ל וגם רבינו מוהרי״ק ז״ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט״ר מ״ר א״א זצ״ל, השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

איך שיהי. לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב. בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה, דור אחר דור רבותינו הרא' והאחרונים, מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם. ובכן רבותי, מצוה עלינו לעמוד בפרץ לעצור מעט בעד הרעה הזאת. ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן, גן נעול מעין חתום. ואם פגעה בהן מידת הדין, נאחזות במכמורת העיבור. ואז סובלות משא כבד לעייפה ורעה חולה וכשלש שנים יהיו ערלים לא ינשאו לאיש.

וזה הנראה שראוי לתקן בזה כעת, ולרבותי הבחירה לקרב או לרחק לגרוע או להוסיף.

אלו הן התקנות שהוחלטו על עניין הנז״ל:

א.הבטחת הנשואין בדרך אתנן (זאת אומרת שתנאי ברור היה ביניהם שאדעתא שישאנה מסרה עצמה לו) חייב לקיים.

ב.הבא על הבתולה והסיר בתוליה, חייב לישא אותה.

ג.הבא על הפנויה בין בתולה בין בעולה, ונתעברה והודה שנתעברה ממנו חייב לישא אותה.

ד.לכל אלה שחייב לקיים, סכום הכתובה יהיה מה שתכניס בנדונייתה יכפול וישלם בלי נכוי.

ה.ואם לא רצה לישא אותה או נשוי הוא, שלא יוכל לקיים. אם בתולה ישלם לה מסך עשרת אלפים פר׳ עד סך חמשים אלף פר׳. ואם בעולה. ישלם לה מסך חמשת אלף פר׳ עד סך חמשה ועשרים אלף פר׳. ולפי חקר הנדון ישפטו הדיינים קצבת השומה להרבות או למעט בין הסכומים הנז׳. ההשערה תהיה עפ״י הדברים האלה והמה:

ערך המטבע בימים ההם.

הדרגת הפתוי. אם הרצון רק לתועלת הנשואין שההבטחה עקר והמעשה טפל או להפך. שהמעשה עקר וההבטחה טפל. או שהדבר שקול ושניהם שוים לרעה.

הפגם. לפי המשחית והנשחתה.

ו. אם הודה בביאה וטען על העיבור שאינו יודע, אם מיוחדת לו. ישבע שאינו יודע וישלם מחצה מסך הקנס הנז', ואם אינה מיוחדת. והדבר בספק שקול. ישבע שאינו ידוע וישלם רביע מסך הקנס הנז'. ואם דיימא מעלמא, יהיה הדבר עפ"י הדין.

ז.ההכחשה בכל הבז׳ תחייב שבועה בנק״ח, [בנקיטת חפץ.] אחר קבלת חרם לתובעת שלא טענה שקר.

ח.אין להחזיק הנולד לבנו ליורשו ולהטפל בו, רק בהודאתו כמשפט הברור.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

הרכב בתי הדין

עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף את כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א׳ כותב לבדו, מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שי״ל יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה, כך היה סדר המשפט נמשך והולך עד בא הצרפתים כדלהלן.

מינוי הדיינים

היה על פי הדיינים גדולי הדור שבכל עיר ועיר אחר שידעו ידיעה והכרה ברורה שהדיין ראוי לכך ושיוכל לעמוד על משמרתו בריוח, אזי מסמיכים אותו בלי שום בחינה ומכתירים אותו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, ונושא את שתי כותרות רב ודיין כאחד, ואז הוא מוכר אצל הממשלה להוציא משפטיו לפועל, הרב היה דן בכל העניינים, אה״ע וחו׳׳מ, נישואין וגטין, מורדת וחליצה, וכל ענייני כשרות, שחיטה וטריפות תערובות ויין נסך, תמיד עשו תקנות לתועלת הקהל, שהיה כחם כה ב׳׳ד יפה כהלכה למשה מסיני, כגון תקנות חכמי קאסט־ ילייא להמגורשים, תקנת הבחירה למוהר״ר המלאך רפאל בירדוגו במקנס, ואחריו נמשכו קהלות פאס וצפרו (עי׳ שופדי״ע חאה״ע סי׳ כו׳ ומש״י סי׳ רס״ט), עד הדור האחרון מועצת הרבנות יסדו כמה תקנות טובות לטובת הקהל, לך נא ראה שש מחברות מלאים זיו(אני הצעיר הייתי א' מהמועצה) וכולם אושרו ע״י הממשלה.

באופן שבכל הדורות היו היהודים בקרב המחנה עושים דיניהם ומנהגיהם בענייני קדש וחול, ואיש לא עמד בפניהם לדעת מה זה ועל מה זה, ומשפטי התורה והדת נתקיימו במילואם.

עד בא ממשלת צרפת למרוקו ואז הגבילה את מספר הדיינים, ויסדה בתי דינים של שלש בכל הערים הגדולות שישפטו רק בענייני אישות ונחלות דוקא, ובערים הקטנות, הושיבה רב אחד, שיהיה בא כח הבית הדין הסמוכה לו, וישפוט למי שירצה לקבל את משפטו, ואז הפסיד גם הזכות של חיקו״ד, ומי שלא ירצה ילך ישר לביה״ד הסמוך.

ולמעלה מכל זה, הושיבה ביה״ד הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, ואחריהם אין שום ערעור אחר, רק הוצאה לפועל עי׳ הממשלה.

גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה.

גם הגבילה מספר סופרי בית הדין, שטרות, משכו׳ מכירה, נוסח כתובות וכיוצא, ע״י בחינה שלימה בהלכות השייכים, עדות, שטרות ועוד.

גם צריכים להעתיק כל שטר בפנקס מיוחד חתום ע״י הממשלה, שישארו למזכרת, למי שאבד שטרו וכיוצא לקחת העתקים.

קהלת ישראל בארץ פזוריה במארוקו, דייניה, רבניה, ומנהגיה.

וגם הדייגים בכל עיר וגם בבה״ד הגבוה חובתם להעתיק כל המשפטים בפנקס מיוחד, והיה בזה תועלת גדולה.

גם בימים האחרונים חידשה הממשלה למי שרוצה לקבל כושר הדיינות, לעבור בכור המבחן אצל בי׳׳ד הגבוה בכל ענייני אישות ונחלות והתקנות ואז היה מוכשר להתמנות עי׳ הממשלה לדיין גם סדרה בכל עיר את ועד הקהלה, שיהיה נבחר עי׳ הבחירות של הקהל שנעשים לפני פקיד הממשלה או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה, והכל נעשה בסדר ומשטר נכון, עד צאת מלכות צרפת ממרוקו.

אז חלו שינויים בסדר המשפט, שביטלו בית דין של שלש, רק בכל עיר ישפוט דיין א׳ לבדו שנקרא שופט השלום, ורק בחיקור דין, המשפט נעשה על ידי ב״ד של שלש שהממשלה ממנה בכל פעם ע״פ רצונה, לדיינים שילכו מעיר לעיר לעשות חיקו״ד מזמן לזמן, כפי המצטרך (אני הצעיר שמשתי תמיד כראב״ד לערעורים, כמעט בכל הערים), וכך מתנהג הענין עד היום.

ועל העתיד הממשלה דואגת מה יהיה ממשפט העברים כיון שכולם עלו לארץ ולארצות אחרות והנשארים נער יכתבם, כולם זקנים באים בימים, ומי ימלא מקומם, בנתים משתמשת גם בזקנים בלי לעשות להם פנסייה ועד עתה לא מצאה פתרון לזה, ה׳ יתקנם ויתקננו בעצה טובה מלפניו, וירים דגל התורה והדת בכל מקום בעולם בארץ ובחוצה לארץ, וישיב שופטינו כבראשונה ויחדש ימינו כקדם, אמן.

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.

453