מורשת יהדות מרוקו

בתי העלמין של מוגדור – אצווירא

או

דרכון לגן העדן

בית העלמין הישן

שני בתי עלמין יש במוגדור: הישן, בו קברו מתים מראשית קיומה של העיר עד שלהי המאה התשע עשרה והחדש (רק כביש מפריד ביניהם). בתי העלמין ממוקמים לא הרחק משער העיר, באב דוקאלה, קרוב מאוד לים. בגלל קרבה זו, בית העלמין הישן נקרא בפי הצרפתים Le cimettere marin – בית העלמין הימי. חוקר תולדות העיר פרופ׳ דניאל שרוטר מנה בבית העלמין הישן יותר מ-2400 קברים. 31 הם מלפני 1844 ו-601 הם עד 1896. מהיתר נמחקו התאריכים. הוא העריך שבתקופה הזאת, בהתחשב במספר היהודים שבעיר ובנתוני התמותה דאז, היו 10,500 מתים. הוא מניח שהקברים כוסו באדמה והוא מביא את השמועה שהיו שם כמה שכבות של קברים.

יש האומרים שיש בבית עלמין זה קברים קדומים להקמת העיר ומכאן הסברה שהיה יישוב יהודי במקום שהקימו עליו את העיר. בבית העלמין קבורים רבנים רבים וביניהם רבי חיים פינטו הגדול ורבו, רבי יעקב ביבאס.

חלק גדול מהקברים בבית העלמין העתיק (וגם בבית העלמין החדש) הם אנטרופומורפיים.

חידת הקברים האנטרופומורפיים – שצורת אדם חקוקה בהם. רוב הקברים בבית העלמין הישן הם אנטרופומורפיים עם כיתוב מועט. בבית העלמין המכונה חדש התופעה מועטה יותר ומכל מקום נפסקת לגמרי בעשור הראשון של המאה העשרים. רבים התחבטו על משמעות התופעה הזו והציעו הצעות שונות ולפעמים משונות. לדעתנו, התשובה היא חד משמעית: הקברים הנקראים אנטרופומורפיים הם כולם של נשים. וכנראה כך הבדילו בין קבר של איש ובין זה של אישה, כי לא הייתה כל הפרדה בין קברי הנשים לאלו של הגברים כשם שלא הייתה הפרדה בין אנשים חשובים לחשובים פחות, בין רבנים לבין פשוטי עם. לא מצאנו אף קבר אנטרופומורמי של גבר להוציא קברו של הסופר הנודע אדמונד עמרם אלמאליח שנפטר בשנת 2010 ונקבר בבית העלמין החדש במוגדור וקברו עוצב כדוגמת הקברים האנטרופומורפיים עם צורת אישה עליו… הערנו על כך ליועץ המלך אנדרה אזולאי שטיפל בקברו והוא הבטיח לשנות. עד היום לא נעשה כל שינוי.

אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִיזְם: נתינת דימויים אנושיים לבעלי חיים, לכוחות הטבע, לדברים דוממים, לאל וכו' (ויקיפדיה)

בית העלמין ״החדש״

בשנת 1878, מאתיים ועשר שנים אחרי הקמת העיר מוגדור, הורגש הצורך הדחוף למצוא מקום קבורה אחר. כל סביבת בית העלמין הייתה תפוסה על ידי חוות חקלאיות, מחסנים ובתי מלאכה. כאמור, בית העלמין הישן היה ממוקם קרוב ל״באב דוקאלה״, השער הדרומי של העיר ובקרבת המלאה שבו התגוררו רוב יהודי מוגדור.

בלב ראשי הקהילה היהודית קינן החשש שמא יצטרכו להרחיק לכת בשביל למצוא מקום מתאים, והרי הלוויות ונשיאת המת נעשו ברגל. למרבה המזל, נמצא שטח גדול בדיוק מול בית העלמין, מזרחה לו, שהיה שייך לחכם הכולל רבי מסעוד מלול ולבניו דוד וסלאם מלול. חבורה של שועי העיר ניהלה עם בעלי הקרקע משא ומתן. הקבוצה הזאת כללה נציגים של משפחות אלמאליח, קורקוס, הלוי, עקוקא, לכסלאסי, קאביסא, אפריאט ואלוב.

הבעלים נאותו למסור לפרנסי הקהילה במחיר הקרן את השטח על כל אגפיו ובתיו תמורת ״שבע מאות דורוס ספרדים גדולים״ ששולמו מקופת הקהילה.

כמובן, נערך חוזה, אך ככל הנראה, חזרו על חוזה זה כמה פעמים. ייתכן שהיו יורשים שערערו על מכירת השדה או על הסכום ששולם עבורו. בב׳ טבת ה׳תרנ״ג (1892), נכתב בבית הדין של מוגדור חוזה רביעי(כמצוין בחוזה), המעגן סופית את מכירת הקרקע לקהילה. המסמך חתום על ידי הרבנים רבי אברהם צאבח ורבי דוד בן רבי יוסף כנאפו. יצוין שיש בבית העלמין קברים החל משנת 1878, כלומר 14 שנים לפני חתימת החוזה. לאחרונה, נקבע על אחד הקירות לוח שיש הכולל חלק מהמשתתפים ברכישה.

כאשר החלו לקבור בבית העלמין שנרכש, קראו לו בית העלמין החדש וכך הוא נקרא עד היום הזה. הוא שימש את יהודי העיר במשך כמעט מאה שנים, כאשר הקברים הראשונים הם, כאמור, משנת 1878 והאחרונים מסביבות 1975, עם עזיבתם של אחרוני היהודים.

שני בתי הקברות, הישן כמו החדש, מוקפים בחומה. שומר ערבי שמר עליהם במשך שנים רבות והיה בעל ידע רב על מיקומם של הקברים. לאחר מותו, בתו ובנה באו במקומו. הקברים בבית העלמין הישן כמעט נמחקו כולם, הן בגלל עבור הזמן והן בגלל הים שמדי פעם עולה על גדותיו ושוטף את הקברים.

הקבורה בחדרים

בבית העלמין הישן לא קברו בחדרים. הציון שעל קברו של רבי חיים פינטו הוא חדש יחסית ונבנה על הקבר לפני קרוב לשלושים שנה.

בבית העלמין החדש נמצאים שלושה חדרי קבורה. הראשון שנקבר שם היה הראב״ד של העיר רבי אברהם בן סוסאן(בן שושן) שנפטר בשנת 1941. הקהילה היהודית כנראה רצתה ליישר קו עם אופנה שהתפשטה במרוקו ושלא הייתה קיימת מעולם: לקבור צדיקים בחדרים נפרדים. על פי עדות של מר שלמה-חי כנאפו ז״ל, הרצון לקבור בחדר כבר הועלה שלוש שנים קודם כאשר נפטר רב העיר רבי דוד כנאפו, אלא שהדבר עורר ויכוח וידם של המתנגדים גברה. ב-1946 נפטר רבי דוד עטר שהיה ראש ישיבה במוגדור, על כן בנו חדר נוסף וקברו אותו שם. שנה מאוחר יותר הלך לעולמו רבי יוסף מלכא שהיה חזן בבית כנסת עטיה ומשורר וגם הוא זכה להיקבר בחדר.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.

עמוד 17

הדפום העברי הראשון בזמן החדש

טנג'יר: הדפוס העברי הראשון בזמן החדש הוקם בטנגייר, שבה הדפיס שלמה בן חיון ב־1891 את השבועון ׳קול ישראלי בערבית יהודית. היו לו שני סוגי אותיות מרובעות ואותיות רש״י. הוא גם הדפיס הגדות של פסח בתרגום לקשטיליאנית. הוא הדפיס את חלקו הראשון של הספר ׳חמד בחורים׳ הלכות בערבית יהודית, וחלקו השני הודפס בקזבלנקה. מיצירותיהם של חכמי מרוקו הדפיס שלמה בן חיון רק את ספרו של שאול נחמיאש, ׳גבעת שאולי, תרס״ה. בית הדפוס נסגר ב־1928.

מ־1905 ואילך הודפסו יצירותיהם של חכמי מרוקו גם בדפוסים אחרים שקמו בערי מרוקו. על הספרים שהודפסו בצפון אפריקה, ראו נספח מסי 3.

בפאס היו תשעה בתי דפוס עבריים. בדפוס ׳אלארד׳ בבעלותו של גוי צרפתי היו גם אותיות עבריות, והוא הדפיס טופסי הזמנות לבית הדין בעברית, החל ב־1918 או 1919.

הספר הראשון, ׳שבחי פסחי, הודפס על ידי אהרן עטר בדפוס של שלמה בועזיז בתרפ״ו. לאחר מכן עבר המדפיס למכנאס, והקים בה בית דפוס. בדפוס בפאם לא

היו אותיות עבריות עם ניקוד וטעמי המקרא, לכן הוזמן הספר הנ׳יל להדפסה בג'רבה עם ניקוד וטעמי המקרא, וכן נעשה לספר 'יקרא דשכבי לחברת גומלי חסדים׳ הכולל קינות, פאס תרפ״ו, שאף הוא הודפס בג'רבה.

מראכש: בשנת תרפ״א (1921) יסד אפרים אלקסלסי בית דפוס בעיר, ובאותה שנה הודפס רק ספר אחד – 'שיר ידידות'. בתרצ״ב הודפס הספר של יצחק אבירזל, 'כפר ליצחק׳,

קזבלנקה: משה עמאר, שירד מהארץ ב־1915, הגיע לקזבלנקה והחל לעבוד בדפוס צרפתי, וב־1919 פתח בשותפות עם שלום אלבאז דפוס עברי ראשון בעיר. חלק מהספר ׳חמד בחורים׳, הלכות בערבית יהודית, הודפס כאן בתרע״ט. כמו כן הודפס ספר השירים של יעקב כלפון, ׳יגל יעקב׳, תר״פ (לערן). השותפות נמשכה עד 1927.

ב־1929 פתח עמאר בית דפוס משלו, והדפיס בו חוברת בשם ׳תיקון שנהגו לומר ק״ק המערבים בירושלים׳, לצורך לימוד ליום יום במקום ׳חוק לישראלי. את הציוד לדפוס רכש בגרמניה ובצרפת ובית הדפום שלו נקרא אידיאלי. בנו של משה עמאר פיתח את בית הדפום, ובשנות ה־50 ואילך היה לחברת הדפוס החשובה ביותר במרוקו.

בעיר זו הוקמו בתי דפוס נוספים: ב־1929 פעלו בה בתי דפוס של יהודה ראזון, של מרדכי ומסעוד דהאן, ושל האחים אלבאז. ב־1951 פעלו בה בתי דפוס של חיות ודהאן, חאדידה, לוגאסי, בוסקילה ושושן.

מכנאס: השותפים שרביט וחזן, בעלי דפוס בפאם, פתחו סניף במכנאם. שלמה בועזיז מפאס עבר ב־1927 למכנאס ופתח בה בית דפוס. הספר העברי הראשון שהודפס כאן היה ׳ישמח ישראלי, תרצ״א, פיוטים שהובאו לדפוס על ידי ׳חברת יחזקאל הנביאי. ב־1939 פתחו כאן האחים צייאג בית דפוס.

במוגדור הקים מאיר חדידה בית דפוס, והספר היחיד שהודפס כאן היה של מאיר קורקוס, 'בן מאיר', תרפ״ה, שכבר הודפס בירושלים בתרע״ג.

באוג׳דה הדפיס משה חלואה בשנת תשי״א(1951) חוברת בשם ׳פיוט מי כמוך׳ לפורים בשביל חברת רשב״י, וכן פיוט על רשב״י בשביל ׳חברת הזוהר׳ בתאורירת.

נסיונות להקים בתי דפוס היו גם ברבאט ובתיטואן, אך הם לא עלו יפה.

חלק מהספרים זכו להדפסות חוזרות, מהם בשינויים ועם פירושים נלווים – סימן לכך שהספרים היו מבוקשים. עם ספרים אלה נמנו: אברהם אזולאי, ׳חסד לאברהם׳ (הודפס 11 פעמים); שלום בוזאגלו, ׳מקדש מלך׳(9 פעמים); אברהם אזולאי, ׳זהרי חמה׳(7 פעמים); שלמה אדהאן, 'בנאות דשא'(6 פעמים); דוד אבן חסין, ׳תהלה לדודי(4 פעמים), ועוד.

רשימת ספרים שיצאו עם מבוא וביוגרפיה על המחברים ראו בנספח 4.

מקומות מגוריהם של החכמים היוצרים

רוב החכמים שכתביהם הגיעו לידינו חיו בערים, מהם שעברו ממקום למקום.

היו חכמים בודדים שחיו בכפרים. חכמים במספר הגדול ביותר פעלו בפאס, אחריהם במכנאם. רשימת מקומות מגוריהם ופעולתם של החכמים היוצרים, ראו בנספח 5.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000 הדפום העברי הראשון בזמן החדש

עמוד 143

ח. הקרע ו״ההיפרדות״ מהרב שך

הסדקים בין הרב שך לרב יוסף נתגלו במהלך הקדנציה הראשונה של ש״ס. התחזקות מעמדו של אריה דרעי בש״ס במקביל לדעיכת מעמדו של הרב פרץ היו מסימני השינוי. רק זיקנתו המופלגת של הרב ובריאותו הרופפת שריתקה אותו למיטתו(12 שנים לאחר הקמת ש״ס) גרמו להרפיית אחיזתו. מאז הפך הרב עובדיה יוסף למנהיגה היחיד והבלתי מעורער של ש״ס, וזכה עם הימים לעוצמה פוליטית גדולה מזו של עמיתיו האשכנזים. עוצמתו חרגה מעבר לחוג הספרדי החרדי והשפיעה על שכבות רחבות בקרב עדות המזרח. מאז קום המדינה עלו אליו לרגל ראשי ממשלה ופוליטיקאים יותר מאשר אל כל ״גדול״. עם זאת עדיין קיימים אלפי בני תורה ספרדיס/מזרחים שאישיותו המאגית של הרב שך מהלכת עליהם קסם והם נשמעים לחלוטין ל״דעת תורה״ העולה מתוך החוגים הליטאים.

ההתנתקות הפוליטית של מצביעי ש״ס מ״אגודת ישראל״, הצלחתה של ש״ס בכנסת והתבססות מנהיגותו התורנית והציבורית של הרב יוסף, לא הביאו לידי צמיחתו העצמאית של עולם תורה ספרדי לצד עולם התורה הליטאי. מערכות היחסים המורכבות של ספרדים/מזרחים חרדים שמצד אחד התנערו מפטרונותה הפוליטית והציבורית של המנהיגות הליטאית, אך מצד שני המשיכו להיות שותפים לעולם הישיבות הליטאי ותלויים בו, הן אשר ניווטו לאורך השנים את היחסים הנפתלים שהתפתחו בין הרב שך לתנועת ש״ס.

אריה דרעי, מנהיגה של תנועת ש״ס, הוא אשר ניווט את התנועה בין שני הקטבים. משעה שהרב פרץ התפטר מהממשלה מתפקידו כשר פנים, על רקע פרשת יהודית מילר, תפס אריה דרעי שהיה מנכ״ל משרד הפנים את המנהיגות. היתה זו תקופת הפריחה של אריה דרעי שבתפקידו זה סייע רבות למגזר החרדי ובפרט לישיבות הליטאיות, ומשום כך זכה לתמיכה הפוליטית של הרב שך. בביקור שערך דרעי בישיבת פוניביץ, זכה לקבלת פנים חמה ונלהבת של הרב שאמר עליו בפומבי: ״מה שדרעי עשה במשרד הפנים בתקופה קצרה לא עשו עסקנים שקדמו לו אפילו בארבעים שנה״.

הקרע בין הרב שך לש״ס החל להחשף לקראת הבחירות לכנסת ה־12, בדצמבר 1988. בעקבות הצלחתה של ש״ס, ובעיקר עקב פעילותו הנמרצת והצלחתו של אריה דרעי כמנכ״ל משרד הפנים ועליית קרנו בקרב המגזר החרדי, החלו עסקנים אשכנזים מ״אגודת ישראל״ לעשות לאיחוי הקרע בין חצרות החסידים לנאמני הרב שך. נערכו פגישות רבות, כנסים וועידות, בארץ ובחו״ל, למציאת נוסחה שתשלב את החסידים עם הליטאים ברשימה מאוחדת לכנסת. חשדותיו של הרב שך ש״אגודת ישראל״ טומנת לו פח בעניין שריון מקומות ברשימה לכנסת, השפיעו עליו להכריז על הקמת מפלגה חדשה ״דגל התורה״ – מפלגת הפלג הליטאי ב״אגודת ישראל״.

ש״ס נפגעה מהקמת ״דגל התורה״. הלא היא עצמה היתה מזוהה במפלגתו של הרב שך והנה הוא מקים מפלגה, אליטיסטית ואשכנזית, שתתחרה במפלגה שזה עתה הקים.

הרב יוסף ראה בהקמת ״דגל התורה״ פגיעה קשה ביותר והוא החליט בעקבות מעשה זה לפרוש מהנהגת ש״ס. החלטתו גררה בעקבותיה ביקור פיוס היסטורי של הרב שך בביתו של הרב יוסף בירושלים. בביקור נאות הרב שך לחתום על קריאה שניסח אריה דרעי לכל בני התורה, ובפרט למזרחים, לתמוך בבחירות הקרובות בש״ס. היתה זו הפעם האחרונה שהרבנים שך ועובדיה שיתפו ביניהם פעולה.

מלחמת הבחירות בין ״אגודת ישראל״ וחב״ד לבין הליטאים וש״ס היתה אינטנסיבית וחסרת פשרות, והתקיימה תוך האשמות הדדיות בזיופים בקלפיות ובמעשי הונאה. לפי תוצאות הבחירות לכנסת ה־12, מיום 22 בדצמבר 1988, זכתה ש״ס בשישה מנדטים, ״אגודת ישראל״ בחמישה מנדטים ו״דגל התורה״ בשני מנדטים, ובסך הכל הוכפל כוחו של המגזר החרדי וייצוגו בכנסת היה גדול מאי פעם. אמנם הציבור החרדי במדינת ישראל גדל, אך אוכלוסייתו לא הוכפלה ביחס למגזרים אחרים. לפיכך, ברור היה מתוצאות הבחירות שציבורים לא חרדים רחבים הצביעו עבור מפלגות חרדיות, וש״ס היתה הנהנית המרכזית מכוחות אלו.

יש לציין שערב הבחירות, כשהתעורר חשש במחנה ״דגל התורה״ שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה, ביקש הרב שך מתלמידי הישיבות בני עדות המזרח להצביע ל״דגל התורה״ ולא לש״ס. למרות התערבותו הפעילה של הרב שך נגד ש״ס גדל כוחה, תוצאה שהוכיחה כי ש״ס שואבת כוח גם מחוץ לעולם הישיבות.

חוסר הפרופורציה בין כוחה הפוליטי העולה של ש״ס בכנסת לעומת חולשתה בעולם הישיבות היה בעוכריה בזמן האירוע שנחרט בזיכרון הציבורי כ״תרגיל המסריח״. ערב ראש השנה תש״ן, בספטמבר 1989, ש״ס עמדה בשיא כוחה ואריה דרעי בשיא כוחו הפוליטי. שני השבועונים, העזלם הזה ויום השישי, המייצגים עמדות של ציבורים המנוגדים זה לזה, בחרו בו כאיש השנה. באותו קיץ הצליח דרעי לארגן באמצעות שמעון פרס, ביקור ממלכתי רב הוד והדר לרב יוסף במצרים, בהזמנת הנשיא מובארק. שמעון פרס, באמצעות חברי הכנסת חיים רמון ויוסי ביילין, שיתפו את אריה דרעי בסוד המהלכים הפוליטיים במדינה ובתוכניות העתידיות בתחום החוץ והביטחון. אריה דרעי נטה שמאלה ורקם מהלך של שינוי פוליטי גדול: הרחקת ש״ס מהימין, הינתקות מהאפוטרופסות של הרב שך, והפיכת ש״ם לשותפתה הימנית/דתית של ממשלת פרס. בתמורה שאף לקבל עמדות פוליטיות מכריעות, כגון משרד האוצר ותפקידים מרכזיים נוספים. מהלך כזה היה מאפשר לש״ס לפתח ללא הגבלה את מוסדות החינוך שלה ולהעמיק את אחיזתה בציבור הדתי. הסכם ההבנות בין ש״ס למפלגת העבודה (הסכם דרעי־רמון) כלל דיווידנדים פוליטיים נוספים, שהיו אמורים לשחרר את ש״ס לחלוטין מהתלות באשכנזים ולמקם אותה בראש שירותי הדת במדינה על חשבון מקומה של המפד״ל.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הקרע ו״ההיפרדות״ מהרב שך

עמוד 206

כתובות ותנאים-מאיר נזרי

הספר שלפנינו ׳כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל׳ נחלק ל-2 חטיבות: חטיבה א׳ בת 3 חלקים: פרקי רקע, פרקי מבוא וחלק מרכזי הדן בפירוט בכתובת ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳ המהווה מקור השראה לשאר היצירות. חטיבה ב׳ ־ מהדורה של 20 פיוטי כתובות ותנאים, כשהם ערוכים, מנוקדים ומפורשים בליווי מקורות ומבואות הנחלקים ל-2 קבוצות: א. כתובות מקהילות ספרדיות ובראשן כתובת נג׳ארה מצפת; קהילות מהאמפריה העתומאנית: בלגרד, בוסניה, סלוניקי ותורכיה, וקהילות ממרוקו: סאלי, מכנאס וצפרו. ב. כתובות ותנאים מקהילות שבארצות אשכנז: גליציה, פולין, לטביה, אוקראינה, ליטא וגרמניה.

מהדורה זו היא הרביעית בתחום השירה והפיוט מאת דר׳ נזרי. היא וקודמתה ׳פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל׳ יצאו לאור במוסד הרב קוק בירושלים, מיסודם של הרב י. ל. מימון ודר׳ יצחק רפאל (תש״פ). שתי המהדורות הראשונות: ׳שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו׳(תשע״ג) ו׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא׳ (תשע״ח) יצאו לאור במרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים, מיסודו של פרופ׳ משה בר אשר.

זהו ספרו השביעי של החוקר העוסק בחקר השירה והקהילה. 3 ספריו האחרים עוסקים בחקר קהילות ישראל ב׳סג׳למאסא (בהנהגת חכמי אביחצירא) ומנהגיהן במעגל האדם והשנה בהוצאת אוני׳ בר אילן (תשע׳׳ג, תשע״ו ותשע״ח). החוקר שימש מרצה וחוקר בתחום השירה והפיוט בבר אילן בחסות האקדמיה למדעים וההדיר למעלה מ-600 פיוטים מקהילות שונות.

פתח דבר

בפתח דבר זה כשמו כן הוא אנו פותחים בסקירה כללית של היצירות הנידונות, הן היצירות הפיוטיות שרובן כתובות לשבועות והן היצירות הפרוזאיות שרובן תנאים לשבועות, כאשר כל יצירה זוכה לסקירה משלה. נפתח בסקירה של כתובות ה׳ וישראל, נמשיך בכתובות ישראל והתורה ונסיים בתנאים לשבועות אלה שבשירה ואלה שבפרוזה.

א. כתובות בין ה׳ וישראל

1. 1. כתובת ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳: כתובת נג׳ארה כוללת שני חלקים: ציור חופה של ה׳ וישראל כמשל למעמד הר סיני(1־18) ונוסח שטר כתובה ההולך בעקבות דגם שטר הנישואין לכל סעיפיו: פרטי החתן והכלה, תאריך החופה ומקום עריכתה; התחייבויות יסוד: שארה, כסותה ועונתה: הסעיפים הכספיים: עיקר כתובה ותוספת, מוקדם ומאוחר, נדונייתה וסך הכול; תנאים ובטחונות לפירעון הכתובה: קבלת אחריות, קניין, שבועה ועדים. בחלק של התנאים מסתברת חופה נוספת זו של ישראל עם התורה. בתנאים החיוביים: מעשה ידיה, הדירה והירושה מסתברת חופה כפולה, אולם בתנאים השליליים מתבהרת יותר החופה של ישראל והתורה: 1. ׳ושלא ישא אשה אחרת עליה מילדי נכרים הנלוזות׳ (=לא לפנות להשקפה אחרת המנוגדת לתורה). 2. ׳ושלא יניחנה מתוך כעס והתרשלות׳… (=לא להתרשל בלימוד תורה). 3. ׳ושלא ימשכן כלי חמדה ולא ימכר׳ (ספר תורה). 4. ׳ושלא יצא למקום רחוק… כי אם ספר תורה מונח נגד לבו׳. הפיוט נחתם בחתימה חגיגית הנקשרת ל׳אשרי העם שככה לו', שהקהל אומר בעת הובלת ספר התורה מן ההיכל לבמה.

חידושים בכתובת נג׳ארה: א. כתובת נג׳ארה, שבה נפגשים הדוד והרעיה בחופה מהווה מפנה ביחס לכלל שירי נג׳ארה המוסבים על תקופת הפרידה. ב. הכתובה היא גם מפנה רעיוני וזאנרי גם ביחס לכל המקורות הפיוטיים ואחרים שקדמו לכתובת נג׳ארה המתמקדים בתיאור חופות לדוד ולרעיה, עד שבא נג׳ארה ויצר גם את כתובתם. ג. המבנה האמנותי הכולל חופה כפולה: חופת ה׳ וישראל, המשתקפת ממרבית בתי הפיוט וחופת ישראל והתורה המשתקפת בחלק של התנאים שישפתח דבר בהם מסר ותנאי לחידוש ברית ה׳ עם אומתו. ד. התורה היא נמשל להרבה מסעיפי הכתובה: עיקר ותוספת, מוקדם ומאוחר, דירה וירושה, וכל התנאים השליליים מוסבים עליה, ביטוי לרעיון שהתורה היא התוכן העיקרי לנישואי ה׳ וישראל. ה. גם נושא הגאולה שזור בכתובת נג־ארה כמשתקף משיבוצים מקראיים שונים הלקוחים מנבואות הנחמה והגאולה לעתיד לבוא. ו. הכתובה היא יצירה פרודית רק בנוסחה, אבל בתוכנה היא יצירה אלגורית ההופכת את שטר כתובת הנישואין לנישואי הקב״ה וישראל. ז. הרובד הלשוני של הכתובה משולש: לשון הכתיבה הארמי(הרובד הפרודי), הרובד המקראי השיבוצי החותם בדרך כלל את המחרוזת והרובד המדרשי המשתמע מהקשר השיבוצים למדרשיהם. ח. כתובתו של נג׳ארה הונצחה במחזור לשלוש רגלים ובבית הכנסת והפכה מעתה לחלק בלתי נפרד מ! התפילה וממנהגי חג השבועות ביחס לשאר הכתובות שיועדו רק ליום שני בחו ל.

כתובת ר׳ יוסף אלמושנינו ׳אשירה לה׳ כי בו שבת׳: כתובה זו אינה מכילה אלא חלק מסעיפי כתובת הנישואין, אבל יש בה נושא חדש ביחס ל^{זו ש}ל נג׳איי^,׳ והוא שילוב ז׳ ברכות של החופה בפיוט. מעמד הר סיני שבו נפתח הפיוט הוא הנמשל לציור החופה והקידושין בין ה׳ לישראל. בסעיפי התחייבויות החתן לכלה: מזונותיה, כסותה, פדיונה, רפואתה ועונתה – נחתמות המחרוזות כל אחת בחתימה של אחת מז׳ ברכות (33-25), ואחריהן מופיע אזכור הדיברות וקבלת עול תורה ומצוות (42-34). המסר העיקרי המסתבר על פי הקשר הכללי של הפיוט הוא ההתניה של קיום התחייבויות ה׳ לישראל בקיום התורה על ידם.

כתובת ר׳ דוד פארדו ׳דרך כוכב מיעקב׳: גם כתובה זו מחקה את כתובת הנישואין רק בחלק קטן מסעיפיה, אבל מוסיפה נושא חדש על זו של אלמוזנינו ומשדרגת אותה בשילוב ז׳ ברכות עם י׳ הדיברות. היא נחלקת לשלושה חלקים: א. מתן י׳ הדיברות, כאשר כל מחרוזת נחתמת באחת מהן לפי סדרם (33-1); ב. תיאור מעמד הר סיני(51-34); ג. חתימת כל מחרוזת באחת מד ברכות (81-52). המסר של השילוב הכפול ברור: קיום ברית של חופה וקידושין בין ה׳ לישראל מותנה בקיום י׳ הדברות על ידי ישראל המייצגים את כלל התורה.

כתובת ר׳ רפאל משה אלבאז ׳דודי ירד לגנו׳: גם כתובה זו אינה מחקה את כל סעיפי כתובת הנישואין, והיא מתמקדת במעמד הר סיני ומתן תורה ובמרכזם עשרת הדיברות המפרנסים מחצית מבתיה (טורים 39-1), ורק אחר כך באים הסעיפים הפרודיים: עיקר כתובה, תוספת, נדוניה וסך הכול. בין שני חלקי הפיוט מופיעה חוליית מעבר המקשרת בין שני החלקים: 'כַּלָּה נְעִימָה אִם תִּקַּח אֲמָרַי וְתוֹאִיל / לְדַקְדֵּק בִּפְרָטֵיהֶם כַּמְּפֹרָשׁ עַל יַד יְקוּתִיאֵל / הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל'. המסר ברור: ברית ה׳ עם ישראל מושתתת על ברית ישראל עם תורתו, וקידושי ה׳ את ישראל מותנים אפוא בקבלת התורה וקיום מצוותיה.

כתובת ר׳ זאב וולף בוכנר הכהן ,זרח משעיר׳ (בספרו ׳שירי תהילה׳, ברלין תקס׳יח/1808, עמי ט-יא). כתובת בוכנר היא הקרובה ביותר לזו של נג׳ארה באשר ־היא כוללת מבנה משותף הכולל שני חלקים: א. תיאור מעמד הר סיני בציור של חופה בין ה׳ וישראל בפתיחת הכתובה בהיקף דומה (18-1). ב. שטר הכתובה הפיוטי לסעיפיו הפותח בסעיף התאריך ׳בששי בשבת… למנין שאנו מונין.״׳. המפנה העיקרי בכתובת בוכנר ביחס לכתובת נג׳ארה הוא שילובם של י׳ הדיברות החותמים את עשר המחרוזות האמצעיות (61-32). זאת ועוד, באשר הנמשל לסעיפים הכלכליים והכספיים הוא י׳ הדיברות, הנה אחד לדוגמה: ׳ואנא אפלח… כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ששת ימי המעשה, וביום השביעי ירגיעו וינפשו… זכור את יום השבת לקדשו׳.

הכתובה החסידית הפרוזאית: כתובה זו מופיעה במהדורות שונות, המפורסמת שבכולן היא מהדורת פיעטרקוב תרע׳׳ג. שייכת גם היא לכתובות ה׳ וישראל אבל היא שונה מהן בכמה צדדים: א. היא איננה ערוכה כפיוט הנחלק למחרוזות, אלא כתובה בפרוזה בלתי חרוזה והולכת בעיקבות כתובת הנישואין. ב. מבחינת הנוסח היא מחקה את שטר הכתובה האשכנזי על סעיפיו בדומה לזו של בוכנר. ג. המקורות העיקריים המפרנסים אותה אינם רק מקרא ומדרש, אלא גם מקורות קבליים נוסח הזוהר והאריז׳׳ל. ד. סגנונה הוא חסידי קבלי, ורובדה הלשוני שייך ללשון ימי ביניים. ה. היא מאוד מקיפה וכוללת פרטים רבים לכל סעיף. ה. בכל נוסחיה היא מיוחסת ככתובתו של ר׳ ישראל נג׳ארה, או כטעות או בכוונה כדי לזכות למעמד מקובל.

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

ר' ישראל נג'ארה באשכנז

אדוין סרוסי וטובה בארי

ברשימת סקירה על מהדורת בלגרד של ספר 'זמירות ישראל' ( 1837/8 ) לר' ישראל נג'ארה מתוודה המלומד והביבליוגרף היהודי הגרמני הדגול יוליוס פירסט ( 1873-1805) כך: 'ישראל נג'ארה מוכר לנו מצעירותנו המוקדמת רק דרך שירו בארמית 'יה ריבון עלם ועלמיא'…; שיריו הנלהבים, המלנכוליים, שובי הלב והעדינים נותרו לנו, לאשכנזים, בלתי ידועים [במקור 'זרים'] עד עתה'. בימינו, כשדמותו של ר' ישראל נג'ארה הולכת ותופסת מקום מרכזי בשיח התרבותי הישראלי, קביעה זו מעוררת תמיהה מסוימת. האם פירסט ביטא כאן עובדה בדוקה או שמא רק תחושה שקיננה בקרב חוגי המשכילים בגרמניה בלבד ואינה תופסת לגבי כל ה'אנחנו' האשכנזים? למסמך המערער במידה מסוימת את קביעתו של פירסט בעניין נוכחות שירת נג'ארה באשכנז מוקדשת רשימה זו.

בשנת תע"ב (1712) ראה אור בפרנקפורט שעל נהר מיין קונטרס קטן בן שמונה עמודים בשם 'תפילות נוראות ושבחות והודאות וזמירות ישראל' (להלן 'תפילות נוראות').  זוהי מחברת מיוחדת במינה שיזם ר' משולם זלמן בן יעקב אליעזר פישהוף, נינו של ר' שמעון וואלף אויערבך, מגדולי רבני פולין. הקונטרס הובא לדפוס על ידי אברהם נפתלי הירש לוי מקהילת ווירמייש' והגלילות, החותם (בגב עמוד השער) את האזהרה להשגת גבול של הספר ביום ב' באלול תעא ל[פרט קטן]. אברהם נפתלי הירש לוי בן משה שפיץ סג"ל מרעבץ, היה אב בית דין בק"ק וורמס וגם פעל ברבנות בניקולסבורג (כיום Mikoluv   צ'כיה), עיירה קטנה אך חשובה בהיסטוריה היהודית בדרום מורביה. במקום זה צמח באחת השנים בשליש האחרון של המאה השבע עשרה הרעיון להוציא לאור את הקונטרס שמעסיק אותנו.

'תפילות נוראות' הוא מסמך חשוב בהקשר להתקבלותה באשכנז של שירת ר' ישראל נג'ארה, המשורר המובהק של יהדות ספרד והמזרח בעת החדשה המוקדמת.

בשל כותרתו ('תפילות נוראות… וזמירות ישראל'), הקונטרס הזה נתפס אצל חכמי מדעי היהדות במאה הי"ט כמעין 'מהדורה נגזרת' של 'זמירות ישראל' וזאת על אף שנכללו בו שמונה מפיוטי נג'ארה בלבד. למרות קיצורו, הקונטרס חשוב כי הוא מעיד על הנכחתו של נג'ארה ושירתו בחוגי המקובלים (וכמסתבר השבתאים) בציר המקשר בין פראג, ניקולסבורג ווינה בסוף המאה הי"ז.

  דברי השבח וההערצה כלפי המשורר, המופיעים כבר בעמוד השער של הקונטרס, מדברים בעד עצמם:

   זמירות ישראל מה"ה [מהרב הגדול] הקדוש הרב המאור הגדול ר' כמוהר"ר ישראל בן הרב השלם החסיד העניו כמוהר"ר משה נאגארה זצ"ל בן להחכם השלם כמוהר"ר לוי נאגארה אשר הי[ה] בימי הקדוש רבנו הגדול האר"י זצ"ל והעיד הקדוש רבינו האר"י ז"ל שהי[ה] הרב ר' ישראל הנ"ל ניצוץ של ד[ויד] ה[מלך] ע[ליו] ה[שלום] זצ"ל. וז"ל [וזה לשון] הרב ר' ישראל [בהקדמה לספר 'זמירות ישראל', ויניציה, שנ"ט-ש"ס, דף ג ע"א] פי ה' דיבר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו [יש' מג ז]. ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו [תה' צה ז] ראה ראינו כי ידבר אלהים את האדם [דב' ה, כ] אחלצך ותכבדני [תה' נ, טו]. ואומר כי מכבדי אכבד [שמ"א ב ל]. ואם הוא מלך הכבוד [תה' כד י, אשר לא ייחל לאיש ולא יקוה לבני אדם [על פי מיכה ה, ו] לתת כבוד לשמו [על פי מלאכי ב ב], חפץ למען צדקו [יש' מב כא] להנחיל אוהביו [על פי מש' ח כא] חיים צדקה וכבוד [מש' כא, כא]. וכאב את בן ירצה [מש' ג, יב], רצה הקב"ה לזכות את ישראל [משנה מכות ג טז]. ורשם בכתב אמת [על פי דנ' י כא] על יד נביא וחוזה [על פי מל"ב יז, יג] 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו' [יש' מג כא] ואמר 'כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון בי נשבעתי יצא מפי" [יש' מה, כג, בסדר שונה] .

אשר לקט ואסף באו"מר השב"חה משבחי שבחין שיסד הרב הקדוש רבינו ישראל ז"ל ה"ה [החכם הגדול] המופל[א] הרבני המושלם בתורה ובכל המדות תרומיות כש"ת [כבוד שם תפארתו] כמוהר"ר משולם זלמן בה"ה [בן החכם הגדול] האלוף מוהר"ר יעקב אליעזר פישהוף אויערבאך מגיד משרים בק"ק המפוארה ק"ק ניקלספורג יע"א [יגן עליה אלהים] עם תוספות דבריו הנעימים אשר חננו אלקי[נו] בשקלו שקל הקודש, כמבואר בהקדמתו של פירש [!] רב שלום שהוסיף על סליחת א[בי] מ[ורי] ז[ל] הרב הגדול הקדוש והטהור מהר"ר שמעון בה"ה [בן החכם הגדול] הקצין והראש איש ח"י, רב פעלים המפורסם כמהר"ר משולם זלמן פישהוף אויערבאך זצ"ל.

הקונטרס כולל שני חלקים. החלק הראשון הוא התוכחה 'שובו נא שובו אחים ורעים' לרבי ישראל נג'ארה (ז"י, חלק שלישי, עולת חדש, דף ק"כ; מהדורת פריס חורב, עמ' 499 ) המתארת ומפרטת את שבעת מדורי הגיהינום על פי הזוהר (פרשת נשא קכ"ו ע"ב). מלווה את הפיוט פירוש מפורט שחיבר המקובל (כפי שנראה להלן) ר' משולם זלמן בן יעקב אליעזר פישהוף אויערבאך (השני, כדי להבדילו מאבי סבו) אשר קובע: 'ואמרתי עפ"י הזוהר הקדוש שמיוסד כל השבח והתפילה של הקדוש רבנו ישראל נג'ארה זצ"ל והוא שאיתא בזוהר קדישא שראה… אותן [!] שבעה דיני[ם] שחולפי[ם] ועוברי[ם] עם האדם'. ('תפילות נוראות', דף ד ע"א)

עמוד השער של 'תפילות נוראות' מפנה לפרסום אחר של אותו המחבר אשר פורסם בפרנקפורט כמעט באותה השנה, פירושו 'רב שלום' לסליחה המכונה 'משעון לילדים' מאת סבו ר' שמעון בן משולם זלמן פישהוף אויערבך (שע"א-שצ"ח). סליחה זו חוברה לציון המגיפה שפגעה קשה בתושבי וינה ובתוכם בילדי הקהילה היהודית שבה בשנת .1634 הסליחה ראתה אור לראשונה בקרקוב בשנת 1639 . היא הובאה לדפוס על ידי אביו של המחבר, ר' משולם זלמן פישהוף אויערבך (נפטר בשנת 1677 אחרי שגלה מוינה בשנת 1670 לעיר ניקולסבורג) עם הסכמה מרשימה של 'הבית חדש', ר' יואל סירקיש.

החלק השני של הקונטרס כולל שבעה פיוטים מאת ר' ישראל נג'ארה הלקוחים כולם מספר 'זמירות ישראל' מהדורת וניציה שנ"ט-ש"ס. מבחר פיוטים זה מעניין כשלעצמו. שלושת הפיוטים הראשונים הם פיוטי נג'ארה שנקלטו במסורות האשכנזיות מאז: 'יגלה כבוד מלכותך' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ו' ע"ב-ז' ע"א; מהדורת פריס-חורב, עמ' 8), 'יה ריבון עולם' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ז' ע"א; שם, עמ' 9), ו'יודוך רעיוני' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ט"ו ע"א; שם, עמ' 43 ). הנוכחות של 'יגלה כבוד מלכותך' מעלה מיד את החשד שהחוגים שמשולם זלמן פישהוף השתייך אליהם נטו לשבתאות שכן מדובר בשיר הדגל של התנועה השבתאית. שני הפיוטים האחרים הפכו לזמר לשבת,[ אפשר שהמנהג לזמר את 'יה ריבון עלם' בין זמירות לשבת מקורו בחוג המתואר כאן. אמנם אין אזכור ליום השבת בשיר הזה, ואולם מקומו נתקבע בין הזמירות אולי בשל לשונו הארמית שהזכיר את הפיוטים לשלוש סעודות השבת שחיבר האר"י בשפה זו.] מעמד ביתי ואינטימי לביצוע פיוטים שייחודי ליהדות אשכנז.[ המנהג התפשט בין הקהילות הספרדיות והמזרחיות רק במאה הכ' בארץ ישראל. במאה הט"ז למשל קובע ר' מנחם די לונזנו במפורש שמנהג הזמירות אופייני רק ליהודי אשכנז ואיטליה. ראו מנחם די לונזנו, 'שתי ידות', ונציה, שע"ח, דף ע"ה [ע"ג]. הפיוטים בנושא השבת שחוברו בספרד בימי הביניים ואחרי כן על ידי ר' ישראל נג'ארה, שחלקם מושרים עד היום על ידי כלל ישראל ליד השולחן בליל שבת, נועדו במקור לזמרה במעמדים אחרים ובעיקר לפני תפילת שחרית או בין מנחה לערבית ביום השבת.] ארבעת הפיוטים הנוספים, המודפסים באותיות קטנות יותר בהרבה לעומת שלושת הראשונים, הם: 'ירום ונשא גבה מאוד' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ס"ב; מהדורת פריס חורב, עמ' 226 ), הכתובה המפורסמת לחג השבועות 'ירד דודי לגנו לערוגות בשמו' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קיד ע"א-קט"ו ע"ב; שם, עמ' 464 ), הוידוי לעצירת הגשמים הפותח 'רבונו של עולם / יחיד שוכן  במרום שמי ארץ' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קלד ע"ב-קל"ה ע"א; שם, עמ' 585 והפיוט על הצדקה, 'יפתח איש ידו בהיות על איתנו' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קל"ה יש לציין ששני הפיוטים האחרונים הם גם הסוגרים ברצף את .( ע"א; שם, עמ' 588 הספר 'זמירות ישראל' במהדורת ונציה וקשה לקבוע האם יד המקרה בכך או לאו.

ר' ישראל נג'ארה באשכנז-אדוין סרוסי וטובה בארי

ב. כתובות ישראל והתורה

1. 1. כתובת חביב טלידאנו ׳בסימנא טבא׳: כתובת חביב טולידנו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג׳ארה על כלל סעיפיה ותנאיה החיוביים והשליליים בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג׳ארה הם ה׳ וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג׳ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.
2. כתובת חיים כהן ׳אשרי העם שמע קול אלהים חיים׳: כתובתו של חיים כהן דומה לזו של חביב טולידנו יותר מאשר לזו של נג׳ארה, וגם היא פותחת הישר בשטר הכתובה ללא תיאור חופה. הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה שחל ׳בששי ביום שבת קדש' ומדלג על מקום החופה החסר ועל פירוט שמות החתן והכלה ושבחיהם. החתן מקדש את אשתו בנוסח קצר של תארים יאמר החתן לכלתא דא תורה תמימה׳ ומצהיר על התחייבותיו כלפיה. הכלה מביאה נדוניה של תרי׳׳ג מצוות, והחתן מקבל עליהן אחריות. אח׳׳כ מופיעים ארבעת התנאים השליליים: ׳שלא ישא אשד, אחרת עמה, שלא יגרשנה… שלא ימכור ולא ימשכן ספר תורה נאמנה ושלא ילך בדרך ויניחנה / כי אם יוליכנה׳. בהמשך מופיעים שני תנאים חיוביים: ׳מעשה ידיה לו׳ ו׳הדירה בארץ ישראל׳ ואחריהם בטחונות לכתובה: השבועה והעדים בדמות שמים וארץ.
3. כתובת סעדיה בן יוסף ׳אשרי העם ראתה שכינה עינימו׳: כתובה זו מהווה דגם כמעט מלא למבנה שטר הכתובה ההלכתית וסעיפיו ולזה של כתובות נג׳ארה וטולידנו. יתרה עליהן ב׳תוספת נדוניה׳, סעיף החסר בכתובות הנ׳׳ל. גם תנאי הכתובה השליליים דומים לשאר כתובות, אבל בתוספת תנאי אחד ’ושלא יפתנה למחול לו כתובתה׳… שאינו מופיע בהן. פרטי החתן ושבחיהם התופסים בכתובת נג׳ארה וטולידנו 6 טורים, תופסים 54 טורים בכתובת סעדיה (פי 9). בהשוואה לכתובות אחרות יש בה גם הדגשים ייחודיים: א. שילוב י׳ הדיברות בנדוניה והבדל בנמשל של כמה מסעיפי הכתובה כמו סעיף הסר,״כ המתואר בתיאור מידה של תרי׳׳ג מצוות לעומת תיאור תכלית בכתובות נג׳ארה וטולידנו ׳את האלהים ירא ואת מצותיו… כי זה כל האדם׳. בולטים בהיעדרם כמה סעיפים: עיקר ותוספת, מעשה ידיה ותכשיטיה, וחסרים בה ציור חופה בפתיחה, ז׳ ברכות המשולבות בכמה כתובות ומוטיבים של נחמה וגאולה.
4. כתובת יוסף גאנשו ׳אשרי עין ראתה מעמד הר סיני׳: הפיוט בנוי שני חלקים: א. מעמד הר סיני וי׳ הדיברות (מעין פתיחה) התופס כשליש מן הפיוט (33-1). ב. החופה והכתובה על סעיפיה שבין ישראל והתורה (81-34). בחלק השני מפורטים סעיפי הכתובה: תאריך החופה הוא בשבת שחל בו׳ בסיוון. עיקר כתובה הוא תרי׳׳ג המצוות, ותוספת כתובה היא תקנות חכמים וכיו׳׳ב. הנדוניה של הכלה התורה היא אריכות ימים כשכר לקיום מצוות עשה. התחייבויות החתן הן שאר, כסות ועונה כולל סעיפים כלכליים כמו פרנסה שמשמעם קביעת עתים לתורה ימים ולילות ותמיכה בתלמידי חכמים הלומדים בישיבה. מתנת החתן היא טבעות ונזמים, משל לתקנות חכמים וסייגיהם. גם אבי הכלה מעניק מתנה ׳ארץ חמדה ורחבה׳. סעיפים אחרים חסרים, כמו: הסך הכול, הדירה והירושה, ומבין ארבעת הסעיפים השליליים רק אחד מופיע ׳לא ישא אשה אחרת עליה^,. בטחונות הכתובה כוללים רק העדים בלי שבועה וקניין. מוטיב הנחמה והגאולה המלווה את רוב הכתובות חסר. הפיוט נחתם במשמעות מעמד הר סיני, החופה והכתובה ׳ הוּא אֱלֹהֵיכֶם וְאַתֶּם עַמּוֹ וְגוֹרָלוֹ'.

5.כתובת שלמה רוסו ׳ שִׁמְעוּ מְלָכִים ׳: הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה, ומיד מופיעים פרטי החתן ושמותיהם בתיאור קצר: ׳החתן הנעים עם בני ישראל, והכלה היפה ונעימה משיבת נפש תורה תמימה׳. אח׳׳כ פונה החתן לכלה ומקדשה במאמר קידושין מיוחד ׳הוי לי לאינתו על ידי האיש משהי. בהמשך מופיעים הסעיפים הכלכליים: המוהר (עיקר כתובה), ונמשלו – התחייבות ב׳תלמוד ומעשה׳, ותוספת כתובה ׳ לִגְדֹר גָּדֵר וּסְיָג סָבִיב לְבֵיתָהּ / וְלַעֲשׂוֹת מִשְׁמֶרֶת עַל מִשְׁמַרְתָּהּ'. נדוניית הכלה התורה היא 'רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וְשַׁסַּ"ה לֹא תַּעֲשֶׂה / פֵּרוּשִׁים .וְדָרוּשִׁים וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה'. סעיף הסה״כ הוא ׳ וְרָצוֹן וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת ׳. תנאי הכתובה החיוביים, מעשה ידיה, הדירה והירושה חסרים, והתנאים השליליים הם שישה: 'שֶׁלֹּא יְגָרְשֶׁנָּה / וּבְדָת אַחֶרֶת וּבְרִית לֹא יְמִירֶנָּה / וְתָמִיד עַל לוּחַ לִבּוֹ יִכְתְּבֶנָּה', דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנָּה לְהַשְׁלִים אֶת חֻקָּהּ / בְּשָׁכְבוֹ וּבְקוּמוֹ לֹא יָמוּשׁ מֵחֵיקָהּ / 'לֹא יוּכַל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה' ולהותירה בודדה. בטחונות הכתובה הם שלושה: שבועה, ערבות ׳ וּבַעֲרָבִים טוֹבִים עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים',ועדים בדמות ׳שמים וארץ׳. פיוט הכתובה נחתם בשירה ואיחול לכבוד החתן והכלה.

6.כתובת יוסף משאש ׳יום ששה בסיון: כתובת יוסף משאש הולכת בעקבות כתובת נג׳ארה רק מבחינת השם והסוגה, ואין היא דומה לה, לא לכתובה ההלכתית וגם לא לכתובות אחרות, וייחודה מתאפיין במה שאין בה: לא חופה ולא פתיחה חגיגית כלשהי, עיקר ותוספת כתובה, קניין ושבועה וכן התנאים לסוגיהם החיוביים והשליליים המאפיינים את כל כתובות התורה, אבל יש בה סעיפים אחרים: תאריך, פרטי החתן והכלה, מאמר הקידושין, הסכמת הכלה, הנדוניה, קבלת אחריות והעדים. הכתובה מתמקדת בשבחי החתן והכלה המשתרעים על פני 54 מבין 133 טורי הפיוט. עיקרו של פיוט – עלילת הכלולות ובה שלוש דמויות המקיימות ביניהם שיח משולש: תחילה מופיעה דמות החתן על צדדיה, בהמשך פונה החתן בהצעת קידושין לכלה ובמניית שבחיה על ידו, וזו משיבה לו גם כן בדברי שבח. בסופו של דו שיח מופיע אבי הכלה המוסר מעין הצהרת כוונות המופנות לחתן, שיש בהן הבטחות טובות במקרה של התנהגות חיובית מצדו כלפי כלתו, ואיומים כלפיו במקרה של הפרת התחייבויותיו.

7.כתובת יהודה קלעי ׳יאה לשבח לאל הגדול׳: כתובה זו (שמקורה בלאדינו) הולכת בעקבות מבנה הכתובה של נג׳ארה הכולל שני חלקים: ציור מעמד הר סיני כחופה (20-1), ואחריו נוסח שטר הכתובה (66-21). מבחינת נוסח הכתובה, חסרים בה כמה סעיפים: עיקר כתובה, מאמר הקידושין, אחריות שטר הכתובה ועוד, אבל מופיעים בה התנאים השליליים שבכתובת נג׳ארה וגם סעיף הירושה, ומבין בטחונות הכתובה רק סעיף העדים מופיע. ייחודה הוא בכמה שינויים כמו סעיף הירושה המנוסח בלשון של תנאי והבטחה: ׳ לְפִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הֶחָתָן לַעֲשׂוֹת מִצְוֹת וְחֻקִּים / הִבְטִיחוּ יְרֻשָּׁה הַשְּׁמוּרָה בַּשְּׁחָקִים ׳. כנ׳׳ל לגבי העדים המופיעים לקיום הבטחת ה׳ להציל את ישראל בשעת מצוקה, אם יקבלו את התורה במקום להיות עדים לקיום תוכן סעיפי הכתובה. כמה סעיפים מופיעים בהבלעה ובנוסח פיוטי בלי קישור רשמי, כמו: למניין שאנו מונים כאן; וצבי חתנא דא והוסיף;… ודא נדוניה…

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

עמוד 18

רב ודיין

בשנת תרצ״ד (1934) התמנה לדיין בעיר מראקש בהרכב ר׳ משה זריהן, אב בית הדין, ורבי מרדכי קורקוס, ובכך הוסיף חוליה בשושלת חכמי המשפחה. מתקופת כהונתו במראקש פרסם ר׳ שאול פסקים רבים בחיבורו ״הגם שאול״. בשנת תרצ״ט (1939) התמנה לאב בית הדין בעיר צווירא (מוגאדור), וחבריו לבית הדין היו ר׳ חיים דוד בן סוסאן ור׳ שמעון אביקציץ. בשנת תש״א נבחר לחבר בבית הדין הרבני הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, בראשות ר׳ יהושע בירדוגו ועם ר׳ מיכאל יששכר אנקאווא. בשנת תש"ט התמנה לאב בית הדין הגדול ולרב הראשי ליהדות מרוקו. חבריו לבית הדין היו רבי מיכאל יששכר אנקאווא ורבי שמעון הכהן.
ר' יהושע בירדוגו נפטר במכנאס בכ"ד בתמוז תשי"ג (1953) בהיותו כבן 78 שנה, לאחר מחלה ממושכת. רבי מיכאל יששכר כיהן ברבנות עד יום פטירתו בראש חודש אדר תשל"ב (1972(. רבי שמעון הכהן עלה לישראל ובילה את שארית ימיו בלימוד תורה ובעבודת ה' בעיר חולון )נפטר בשנות השבעים של המאה העשרים(.

בזכות אישיותו, חסידותו ואצילותו הייתה לר' שאול אהדה והוקרה מצד כל חכמי מרוקו. גם השלטונות הצרפתיים והמרוקאיים כיבדו אותו, והייתה לו אצלם אוזן קשבת.

בשנת תשי"ב (1952) פנה לרבי שאול חוקר מהאוניברסיטה העברית וביקש עזרה לספרו העוסק בדברי הימים של יהודי מארוק, ידיעות קדמונים מכ"י וכו' על כללי היהודים, ובפרט על משפחת אבן דנאן ועל הרה"ג ר' שאול סירירו ז"ל. רבי שאול הפנה את הבקשה לרבי יוסף בן נאים מחכמי פאס שהוא מומחה גדול לתולדות חכמי מרוקו וביקש ממנו "יואיל כבודו לפשוט יד ימינו לעזרה בהמצאת המבוקש ]…[ יודע אנכי שאצל כת"ר ימצאון סגולות במטמונים ואל תמנע טוב".

רבי שאול הדפיס בשנת תשי"ט חלק מתשובותיו ובירוריו ההלכתיים בספר הנושא את השם "הגם שאול", ובאותו הכרך אסופת דינים מתוך ספרות השו"ת  ערוכה לפי סדר אלפא ביתא בשם "שנה שאול"

מכתב רבי שאול ותשובת רבי יוסף בן נאים השתמרו בחיבורו של רבי יוסף "הגות לבי", בכתב היד הנמצא ברשותי לפי שעה. לא מוזכר שמו של החוקר, ודומה שזה היה מאיר בניהו, שהוא זה שעסק תקופה ארוכה בההדרת ספר "דברי הימים של פאס", תל אביב תשנ"ג, וראו שם בעמ' .8 דומה כי עוד בשנות החמישים הודיע על כך באחת החוברות על פעילותו המחקרית של מכון בן צבי ותוכניותיו. ר' יוסף בן נאים תלמיד חכם ואיש אשכולות, אוהב ספר ובעל ספרייה של כ– 10.000 כותרים בכל מדעי היהדות, ובה גם כתבי יד רבים. זכיתי לההדיר 14 ספרים מחיבוריו מכתבי יד, ועוד לו בכתובים ספרים רבים. ראו עליו במבוא שכתבתי לחיבורו: נוהג בחכמה, מהדורת משה עמאר, תל אביב תשמ"ז.

בשנת תשכ"ה (1965) חוקקה ממשלת מרוקו חוק איחוד בתי המשפט, כלומר כל בתי הדין בכל ערי המדינה ירוכזו בתוך מתחם בית משפט מרכזי אחד שיהיה מחולק לאגפים, ובית הדין הרבני יהיה אחד מהאגפים. כמו כן הרכב ביה"ד הרבני שּונה משלושה דיינים לדיין אחד שניתן לו מעמד של שופט שלום עם סמכויות שהיו לביה"ד של שלושה. בוטל בית הדין הגדול הארצי לערעורים, ובמקומו הוקם בכל מחוז בי"ד אזורי לערעורים של שלושה דיינים. כן ניתנה סמכות לבית המשפט העליון של המדינה לדון בערעורים בענייני פרוצדורה על פסקי בתי הדין הרבני האזורי. למרות השינויים הנזכרים שמרו השלטונות המרוקאים על כבודו של רבי שאול, ומתוך הוקרה השאירו אותו בתפקידו כרב הראשי וגם כשהגיע לגבורות לא דרשו ממנו לפרוש.

יחסו לארץ ישראל ולעלייה

לרבי שאול הייתה אהבה עזה לארץ ישראל, ואף על פי כן לא עלה לישראל כדי שלא להשאיר קהילה גדולה של יהודים ללא הנהגה. וגם בשעה שהגיעו ידיעות ממה שנעשה בנערים ובנערות שעלו לארץ בעליית הנוער, שהוכנסו לקיבוצים חילוניים ושמה הועברו על דתם, הוא התנגד בכל תוקף לאותם הרבנים שפנו אליו בהצעה לגשת למלך ולבקש לאסור את העלייה לארץ. תחת זאת הוא הטיף להם ואמר שאם באמת ובתמים אכפת לכם מהנוער, שיואילו לעלות לארץ לטפל בהם, והוא יעזור להם בגיוס כספים.

הסיפור במילואו עם שמות הרבנים המציעים, שמעתי מרבי אהרן מונסונייגו ז״ל, פעיל נמרץ בענייני החינוך היהודי ומראשי מוסדות ״אוצר התורה״ במרוקו, שהיה נוכח במקום. ויש הד לדברים באסיפות הרבנים, לדוגמה באסיפה הרביעית, בדו״ח שמוסר רבי שאול לחברי האסיפה, הוא אומר בעניין זה: ״[…] אנו מגישים בכל הזדמנות בעניני עלית הנוער. אין אנו בולמים את פינו, אנו קוראים תגר ככל שאפשר על סדרי העליה הנהוגים היום. אין אנו מתיראים לאיים להביא את הציבור המרוקני לידי מרד אם לא ישתנו סדרי ההקלטה וההדרכה בהתאם לשאיפות אנשי עדתנו ומגמתם״. המשפט העברי בקהילות במרוקו, ירושלים תש״ס.

רבי שאול היה נקי כפיים ובר לבב, ונמנה על החסידים אשר ביטחונם חזק בבוראם, ואינם דואגים צרת מחר. הוא לא צבר הון, ואף פיזר חלק ניכר ממשכורתו לצדקה. בעקבות מלחמת ששת הימים והניסים הגלויים שהיו בה עלו לארץ רבים מיהודי העולם, כולל יהודי מרוקו; וגם רבי שאול החליט שהגיעה העת לעלות לישראל. הוא התפטר מתפקידו ברבנות לאחר שקיבל רשות מהמלך ונפרד ממנו לשלום, וכלל לא חשב על קשיים כספיים הדרושים לכלכל את ימי שיבתו. רבי שאול עלה לארץ, התיישב בירושלים ועסק בתורה ובעבודה. הוא נפטר בכ״ג בניסן התשל״ב (4.7.1972) בהיותו כבן תשעים שנה.

לאחר פטירתו פרסמו בני משפחתו מעיזבונו הרוחני ספר ״הגם שאול״ ח״ב (ירושלים תשל״ז), ובו מספר תשובות, חלק מנאומיו במועצת הרבנים, קצת מדרשותיו ועם פרק היסטורי שכתב על תקופת מרד בוחמארה עד פריסת החסות הצרפתית על מרוקו (1913-1900). אם כי ברור שרוב פסקיו נותרו בכתובים בתוך פנקסי בתי הדין, במיוחד בתפקידו כנשיא בית הדין הגדול לערעורים שבו כיהן כמחצית יובל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

בס"ד

ליקוטים לפרשת בחקתי  

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם [כו/ג] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם והוא בזכות התורה הקדושה ושמירת חוקיה ומשפטיה מצוותיה ודיניה על ידי ישראל, או עקב השתדלותם בלימודה בארבעת גווניה אשר הם בבחינת פרד"ס פרדס המלך מלכו של עולם, ואז יהיו נקשרים ונדבקים אחוזים ושרושים במידת יסוד צדיק חי העולמים. ואשר אהבתם גדלה שגבה ועצמה ורבה למאוד מאוד, ונקראו בשמותיהם לתולדותיהם בבחינת ארבעה האופנים האלו, עבדים בנים אחים רעים, עבדים מבחינת עולם העשייה  , סוד הנפש, וכמאמר הכתוב כי לי בני ישראל עבדים. אחים מבחינת עולם היצירה, סוד הרוח, מבחינת מאמר הכתוב [ישעיה מג] עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו . רעים מבחינת עולם הבריאה, סוד הנשמה. ושני אלה, רעים ואחים, הם מבחינת מאמר הכתוב [תהילים קכב] למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. בנים דכתיב [דברים יד] בנים אתם לה" אלוהיכם, סוד נשמה לנשמה. וחז"ל הזוה"ק בפרשת שלח לך [לד דף רס/ע"ב] זכאה חולקי הון דאינון דמשתדלין באורייתא לשמא. דהא מתקשרא דקב"ה ממש, ויקרון אחים ורעים.

ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו [כו\ד] אומר רבינו האר"י בספרו הליקוטים  ראוי להבין דברים אלו, שנראים כאילו הקב"ה משדל לישראל בדברים, ומפתה אותם לומר, אם תעשו כך יהיה לכם כך, וגם כן, שהם נראים שהם ברכות גשמיות. ואמנם העניין הוא, ירמוז על סוד הגלגול , כמו שידעת, כי מתגלגלת הנשמה בשני יסודות, והם דומם וצומח, ואחר כך עולה אל מדרגת בעלי חיים, שהם הבהמות. ואם יזכה יותר, עולה למדרגת אדם, וניצולת אותה הנשמה כפי זמן הקצוב עליה, ועכשיו אמר הכתוב, אם בחקותי תלכו. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו, ואז תאכלו ושבעתם, ויעלו הנפשות הטובעים ומעורבים בתוכם, למדרגת אדם, וזה שאומר ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו. והנה לא כל שעה הוא זמן המגולגלים לעלות כי לכל זמן ועת לכל חפץ. והעניין כי מי שנתגלגל בדומם אינו מתגלגל בצומח, רק ב4  חודשים, שהם אב /אלול /תשרי /חשון/. ומצומח לבעל חי ניסן/ אייר/ סיון/ תמוז, בסוד ריש תורה, ומבעלי חי למדבר, כסליו /טבת/שבט/ אדר/ לא בא לאפוי שאר זמנים לגמרי, רק דבעי ליהיב דעתיה לזמן השייך יותר, ולהתפלל שאל יכשל באיזה ניצוץ רע הנמצאים או בריבוי, הוא יצילנו למען שמו יתברך , וייתן לנו כוח לתקן  ניצוצה הקדושה שבאכילתנו, ושנזכה לעלותם ולצרפם עם בחינותינו מתוקנים, כדי שייבואו בצירוף לעבד את קוננו, כי זהו תכלי המבוקש בהם.

ונתתי גשמכם אומר ילקוט שמעון ולא אמר ונתתי גשמים אומר הגשם יהיה מסור לידכם בידי הצדיקים כל מה שיבקשו יהיה מיד. ונתתי גשמיכם בעתם וכאן בברכת המים הפסוק אומר " מלא ידינו מברכותיך" ראשי תיבות [מים] " מעושר מתינות ידיך " גם ראשי תיבות [מים] ועץ השדה יתן פריו רש"י אומר הן אילנות סרק ועתידין לעשות פירות יש להעיר שהיה צריך לומר יתן פרי כי עד עכשיו אין לו פרי ואפשר שרצונו לומר פריו של כל הזמן שלא עשה פרי עתה יעשה פרי בכמות גדולה מאוד שתמלא על החיסרון מזמן שנבראו אילני סרק עד עכשיו דהיינו פריו מה שהיה ראוי עד עכשיו.

מצותי תשמרו ועשיתם אותם אומר שמנה לחמו ראשי תיבות [אותם] וסופי תיבות [יומם] , אם אך תעסקו בתורה יומם ולילה, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם כל המצוות, אף אותם המצוות שלא באו לידכם, אם אך תקיימו המצוות שבאו לידכם ותוכלו לקיימם , הרי אני נותן לכם שכר גם בעד כל המצוות, ואחשוב לכם בסוף כאלו קיימתם אותם כולם למפרע, כיוון שלא הייתה המניעה מצדכם. [תשמרו] בגי" [היא הוו עמלים ללמוד בתורה].

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם [כו/ו] אומר שמנה לחמו חיה רעה בגי" [הגוי הרע]  ובגי" [האומה הצפונית] בגי" [הרביעי], כלומר היא החייה הרביעית אשר ראה דניאל, והיא אשר מושלת ברצח, לכן חיה רעה בגי" [רצח]  שמושלת ברצח על ישראל, והיא הרעה שבכולם, כי הגדיל לעשות, והיא האומה הצפונית. [ אומה הצפונית] היא סורי"א ועליו נאמר והשבתי חיה רעה מן הארץ, וכן גם כן על ידי יחזקאל [לד/כה] ועל ידי יואל [ יואל ב/כ] ואת הצפוני ארחיק מעליכם.. כי הגדיל לעשות. גם והשבתי חיה רעה מן הארץ, חיה רעה :הם הקליפות והדין הקשה. מן הארץ :היא הארץ העליונה , והם החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה. כמו שכתוב[תהילים יב/ט] סביב רשעים יתהלכו, ועליה אמר שלמה המלך [שיר השירים ב/ב] כשושנה בין החוחים, וכל החוחים והקוצים אסירם ואבטלם מן הארץ העליונה, ותחתם אשכין את מדת הרחמים, כי לשון [ והשבתי] הוא כולל גם לשון שבתון ומנוחה, כמו והשבתי שהחיה רעה אשבית ואבטל מן הארץ ובמקום החיה רעה אשכין והשבתי על הארץ מדת הרחמים, לכן חיה רעה בגי" [רצח] ובגי" גם [רחמים] כי את זה לעומת זה עשה אלוהים ובמקום החיה רעה והרצח אשכין מדת הרחמים עם ארץ החיים העליונים, אז אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף [תהילים מה/יב] ושלום אמת יהיה בארץ.

ונתתי שלום בארץ אומר הזוהר הנגלה בוא וראה: בשעה שישראל זכאים לפני הקב"ה נאמר: " ונתתי שלום בארץ " זה למעלה [שלום יסוד, ארץ-מלכות] שיבוא הקב"ה להתחבר במידת מלכות, אז " ושכבתם ואין מחריד ", מה הטעם? מפני " והשבתי חיה רעה מן הארץ", זו החיה של מין רע למטה. ומי היא? אגרת בת מחלת, היא וכל סיעתה זה בלילה, וביום- בני אדם הבאים מהצד שלה. זהו שאמר הכתוב : " וחרב לא תעבר בארצכם" רבי אבא אמר: כבר נתבאר שאפילו חרב של שלום [לא תעבר בארצם], כגון פרעה נכה. אבל וחרב לא תעבור-זו הסיעה שלה ושבתי חיה רעה- שלא תשלוט בארץ, ואפילו העברה בעלמא לא תעבור עליכם. ואפילו חרב של שאר עמים, ואפילו איש מזוין לא יעבר עליכם.

ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב [כו\ז] אומר אור החמה אויבכם ונפלו לפניכם לחרב ראשי תיבות [אלול] שהוא זמן תשובה לרמוז שעל ידי תשובה מנצחים ונופלים אויביהם לפניהם.

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו [כו/י] אומר שמנה לחמו ואכלתם ישו נושן וישן מפני חדש תוציאו ראשי תיבות [ונחמותי] שאעשה לכם נסים חדשים ואקיים לכם כל הבטחותי ונחמותי אשר הבטחתי לכם על ידי הנביאים שאעשה עמכם כעת הנחמות, נסים חדשים ונפלאות גדולות נוסף על הנסים הראשונים שעשיתי לכם כבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים, כמו שכתוב [מיכה ז/טו] כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, ובנחמות  העתיד אעשה לכם עוד נסים חדשים. מפני חדש בגי" [נסים יחדש], וזהו וישן מפני חדש תוציאו, שלא יאמרו עוד חי ה" אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה" אשר העלה ואשר הביא את זרע ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם [ירמיה כג/ו] ופירשו חז"ל [ברכות יב/ב] שיציאת מצרים יהיה טפל לנסי העתיד, וניסי העתיד יהיו העיקר, וזהו וישן מפני חדש תוציאו, שתהיינה הניסים החדשים עיקר והנסים הישנים יהיו טפל להם. כמו שכתוב [ישעיה מו-יח/יט] אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו, הנני עושה חדש עתה תצמח.

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם [כו/יב] אומר רבינו בחיי] ודרשו חז"ל מפסוק זה, והתהלכתי בתוככם, אמרו עתיד הקב"ה לטיל עם הצדיקים בגן עדן וכבודו בניהם, המשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול שהוא עגול, כי העגול אין לו תחילה וסוף וכן אותו תענוג אין לו סוף ותכלית, ולפי שהעגול סובב תמיד הנקודה באמצע, לכך אמר וכבודו ביניהם וכן הזכיר בכאן בתוככם כי המשיל את ישראל למחול ועצמו לנקודה. ואחר שאמר והתהלכתי בתוככם אמר והייתי לכם לאלוהים, והוא מה שאמרו וכל אחד ואחד מראה לו באצבעו, שנאמר [ישעיה כה] הנה אלוהינו זה, ואין להבין לשון זה ממש כדברי העומד לפני האדם, אבל הוא כעניין שנאמר [שמות לב] כי זה משה האיש, שכבר הייתה להם ידיעה בו ולא היה עומד עמהם ונבאר מכאן שכר עולם הנשמות וערב אותו הכתוב בכלל היעודים הגופניים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו מתוכם, ולרוב מעלת העולם ההוא לא הזכיר התורה בשום מקום עניינו מפורש, כי הוא נעלם ועמוק מהשגה היחידים בעוד שהם מחומר, ואפילו הנביאים לא נתנבאו עליו, וכן דרשו חז"ל כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלוהים זולתך, בארו מכאן רוב עומקו והעלמתו שאפילו הנביאים לא נתנבאו עליו, והנה כל הפרשה הזאת בין ביעודים גופניים בין ביעודים שכליים הבטחה עתידה היא כי מעולם לא נתקיימה אבל תתקיים בזמן השלמות.

ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי [כו/כז] אומר ילקוט שמעון בפרשת בחקתי יש [מד]44 קללות, כתוב בתחילת העניין " ואם בזאת לא תשמעו לי" חלק קללות ואחר כך מפסיק את עניין הקללות וכתוב, קצת דברי נחמה," וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם, אזכור והארץ אזכור, ושוב הנחמה יש עוד פעם המשך של קללות. א] מה הקשר בן העניין של נחמה לקללה, ומה הקשר בין הקללה לנחמה? אלא חז"ל אומרים מכאן רואים כשאדם מקבל ייסורים וצרות עד שהאדם מגיע לשיא של הייאוש אבל כאן מנחמים אותו ואומרים לו נכון יש לך צרות וייסורים, אבל תדע לך שה" יתברך מתחשב בך ונותן לך ייסורים וצרות שתוכל לסבול אותם, ואין נותנים לאדם ייסורים אלא שיכול לעמוד בהם, ואומרים לו תדע לך שאני זוכר את מעשה אבותיך ומתחשב בך.

וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אומר שמנה לחמו וזכרתי את בריתי יעקב אמר חז"ל ומובא גם כן בפירוש רש"י בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליה חסר, לפי שיעקב נטל אות [ו] משמו של אליהו לערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו. ובשל"ה הקדוש הקשה, למה לקח דווקא ממנו לערבון אות [ו] משמו ולא אות אחר. ומתרץ שלקח ממנו תקיעת כף, הוא כמו אצבע, וביד חמשה אצבעות, לכן רק בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליה חסר. ולפי עניו דעתי נראה לפרש עוד טעם אחר על שלקח ממנו אות [ו] משמו ולא אות אחר משמו של אליהו לערבון, לפי שאם תיקח [ה"ו ]מאליהו נשאר שמו אל-יה, וידוע שהקב"ה נשבע בשם [יה] שאין שמו שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה שמו של עמלק, כמו שכתוב [שמות יז/טז] כי יד על כס יה מלחמה בעמלק, וביאת אליהו תולה רק אם ישראל יעשו תשובה, כמו שאמר משיח ואליהו בעצמו ורבי יהושע בן לוי [סנהדרין לח/א] שיבוא היום אם בקולו תשמעו [תהילים לה/ז] ואף אם ישראל לא יעשו תשובה יעשה הקב"ה למענו ולמען שמו , כמו שכתוב [ישעיה מח/יא] למעני אעשה, ולכן נטל ממנו לערבון אות [ו] משמו של אל-יה לרמז שאף אם ח"ו לא יעשו ישראל תשובה, בוא יבוא בזמנו להשיב את שבות ישראל מפני שם יה שימלא שמו של הקב"ה וימלא כבוד ה" אל כל הארץ ויאמרו בגוים ה" מלך, ויכירו וידעו כל העמים שה" אחד ושמו אחד, ויעשה זאת הקב"ה למענו ולמען שמו הגדול המחולל בגוים, ואז יתגדל ויתקדש שמו יתברך כמו שכתוב [יחזקאל לח/כג] והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה", ויהיה השם שלם והכיסא שלם ולקח [ה"ו] מאליהו, ונשאר שמו אל-יה, שיעשה זאת למען שם [יה] שיהיה שלם.

וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר [כו/מב] אומר ילקוט שמעון שואלים למה אברהם וביצחק כתיב [אף] וביעקב לא כתיב אף? אלא אמרו חז"ל: בית ראשון נבנה בזכות אברהם ויצא ממנו ישמעאל ונחרב. בית שני נבנה בזכות יצחק, ויצא ממנו עשו ונחרב, בית שלישי שיבנה בזכות יעקב ומיטת שלימה, בניו כולם צדיקים, כמו שכתוב במסכת תענית. אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. וגם כן בית שלישי שהוא כנגד יעקב ולא יחרב לעולם ומפני זה לא כתב אף ביעקב, וזה שאמר יחיינו מיומיים מבית ראשון ושני, ובית השלישי כנגד יעקב יקימנו ונחיה לפניו שלא יחרב לעולם ויהיה תחיית המתים בעזרת ה" אמן.

וזכרתי את בריתי יעקב אומר הזוהר הנגלה רבי יהודה ורבי יוסי היו מהלכים בדרך  ועוסקים בתורה. בתוך כך, נפרד רבי יוסי ונכנס למערה אחת. מצא שם ספר אחד שהיה מונח בתוך נקב, בסלע, בקצה המערה, לקחו ויצא. כיוון שפתחו, ראה 72 חיקוקי אותיות שנמסרו לאדם הראשון, ובהם היה מבין כל חוכמת העליונים הקדושים, וכל הקליפות שאחר הרחיים, המתגלגלות אחר הפרוכת, בתוך אורות עליונים, וכל הדברים העתידים לבוא לעולם, עד היום שיקום ענן בצד מערב ויחשיך את העולם, קרא לרבי יהודה, והתחילו להגות בספר. לא הספיקו ללמוד שנים או שלושה דפים באותם האותיות, וכבר היו מסתכלים בחוכמה עליונה. כיוון שהגיעו ללמוד בסודות הספר ודברו זה עם זה, יצא שביב אש, ורוח סערה הכתה על ידיהם ואבד הספר מהם, בכה רבי יוסי ואמר: שמא חס ושלום יש בנו חטא, או שאין אנו זכאים ללמוד בו. כאשר באו אצל רבי שמעון, ספרו לו את המעשה אמר להם: שמא באותיות של קץ המשיח הייתם הוגים? אמרו לו: אין אנו יודעים, שהרי הכול נשכח מאתנו אמר להם רבי שמעון: אין רצונו של הקב"ה שיתגלה קץ המשיח לעולם: וכאשר יקרבו ימות המשיח אפילו נערים עתידים למצוא סודות חוכמה, ולהבין בהם קצין וחשבונות  ובאותו זמן יתגלה הקץ לכול, זהו שאמר הכתוב: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, מהו אז? – בזמן שתקום כנסת ישראל מעפרה, והקב"ה יקים אותה- אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה" לעובדו שכם אחד.

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה" אלוהיהם  [כז/מד] אומר אור החמה  גם זאת אותיות [תא-גזים]  [יוד נחה] רמז לצרות ולייסורים שהיו לעם ישראל בזמן השואה לא תקום פעמיים צרה, והשמיענו הכתוב שלמרות הכול הקב"ה לא מאס בנו כי אנו בניו והוא אלוהינו ולבסוף יגאל אותנו גאולת עולם. כמו שכתוב כי גז חיש ונעופה- אחרי תקופת הגזים נזכה לונעופה  והוא על פי מה שכתוב [ישעיה ס] " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם"  ונזכה לגאולה שלימה בימינו אכי"ר.

״בחדר משתוללות נשמות טועות שרוצות להיכנס בתינוקת,״ אמרה כלאחר יד, ומשכה את גופה בשמן ארגן חום־זהוב על מנת להסב לעורה רוגע ונינוחות.

״אל תפסיקי להניק את התינוקת, השחפת לא נוגעת בתינוק בשעת הנקה!״ יעצה לה.

בעוד ברוריה מניקה את בתה, החלה אום סעיד לספר על חייה. ״החיים שלי לא קלים… לפעמים אני מתפללת שתנחת על ראשי השחפת ותיקח אותי. אין לי הרבה מזל! פעם אחר פעם זה קורה לי, כל אישה שאני מיילדת רוצה בן זכר.

כאשר היא מתבשרת שהביאה בת לעולם, ברוריה החמיצה פנים מרוב דאגה וחרדה לגורלה של התינוקת שזה עתה באה לעולם.

״אללה יחליק.״ ניסתה אם סעיד להרגיעה.

״אני ילדתי רק בנות. אבו סעיד רצה לגרש אותי, הוא נשבע באללה, אם לא אלד לו בן זכר – יגרש אותי לבית הוריי.״

״אבל בסוף הוא לא גירש?״ שאלה ברוריה בפליאה.

״לא גירש אותי, השבח לאל! הבנות נולדו בריאות, עשו לו כבוד לפני שהלך לעולמו, הממזר הזה. האבן אל כלב היה מבסוט מהחיים. הבנות שירתו אותו כמו מלך, קיבל על כולן מיהר שמן. האל מעניק הרבה תכונות טובות לבני האדם, אבל לו, לחמור הזה, העניק רק את העצלות. הוא לא היה עושה דבר, הבטלן, רק ישן, וכל הכסף שקיבלנו – הלך…״ בעודן מדברות נכנס יעקב אל החדר. אום סעיד הניחה את הקערה ובתוכה חבילה עטופה במגבת לחה.

״אללה נתן לך שושנה יפה,״ אמרה אום סעיד ליעקב.

”מעליש,״ אמר יעקב בעליצות אחר שנרגע קמעה.

״אללה יגמול לך כל טוב על שעזרת לברוריה ללדת את בתנו הבכורה בלילה הזה.״

״שוקראן, אבו יעקב. אתה השכן שלנו, כולנו בני אברהם, אנחנו כמו משפחה. עכשיו קח את זה,״ היא הניחה בידו את הקערה, ״לך תקבור את זה.״ פקדה עליו.

היא הניחה את המגבת שהחזיקה בידה, יצאה מן הבית ונעלמה בסמטה. כשהכול נרגע מעט, הצית יעקב סיגריית מטוסיאן גדושה בטבק גס כמו שאהב, אשר כבר בנשיפה הראשונה הותירה פיסת טבק על לשונו. יעקב לעס אותה ונרגע. בערת הטבק האירה את פניו וחשפה קמטים דקיקים כשורשי נענע יבשה, פנים מוארכות וגבות נפולות במטאטא זרדים קצוץ. פניו היו מכוסות זיפי זקן דוקרניים. הוא ינק את הסיגריה בחוזקה ובתאווה גדולה ונשף עד שענן סמיך כיסה את תווי פניו. אחר כך הלך וקבר את החבילה מתחת לעץ החרוב בחצר האחורית, שיהיה לשדים במה להתעסק.

לפתע קראה לו ברוריה מהחדר הסמוך. כשנכנס לחדרה, החלה לגעור בו על הבושה שהביא עליה ועל כך שלא היה לצידה בשעת הדחק, כשהייתה תלויה בין שמיים וארץ במהלך הלידה. כיוון שהייתה מותשת אחרי הלידה, נשך יעקב את שפתיו והתאפק. הוא יצא לעשן עוד סיגריה והתעלם מדברי הביקורת שלה. כך נהג והתרחק והיא הייתה נרגעת, יודעת מעומק הלב שיעקב בוגנים בעלה לעולם לא יאכזב אותה. היא ידעה כי דאגותיו כנות וכי הוא יהיה מוכן למסור את נפשו למענה כשם שהיא תהיה מוכנה למסור את נפשה למענו.

כשהיה מחוץ לחדר, באוויר הקר, חשב יעקב על אימו – שלא זכתה לראות את צאצאיה. הוא נזכר כיצד הייתה גוערת בו בילדותו, מאלצת אותו להתלוות אליה בנסיעותיה אל קברי צדיקים ולשתות שמן כרוך מנרות הפתיליה, כסגולה לחיים טובים. הוא שנא את טעם השמן בפיו. אז הטיל ספק בפולחן הנרות שלה ובטעימת השמן הכרוך, אולם עתה, אחרי מה שעבר הלילה, חש כי פולחן הנרות הוא מקור לנחמה ורוגע וטעימת השמן מן הצדיק נוסכת בו ביטחון בלתי מוסבר.

השמש זרחה בבוקרו של חודש ינואר. בזו אחר זו הגיעו שכנות ששמעו את זעקותיה של ברוריה – אחת נשאה חבילה עטופה בשמיכה ישנה ובתוכה לחם טרי וגבינת עיזים, אחרת אחזה דלי פח מלא מים זכים מן המעיין. לאחר שהביטו ביעקב כדרכן של נשות יהודי חברון, הבוחנות כל גבר בדקדקנות בסביבת אישה יולדת, בחנו את התנהגותו ולא מצאו בה דופי, פרסו את התקרובת על השולחן. יעקב עמד במלוא קומתו הרמה, והליט שוב בכפות ידיו המגושמות את אוזניו. הוא לא יכול היה להירגע מליל אמש – כיצד סוחר מצליח והדוניסט מושבע כמוהו הפך להיות נתון להתעמרותה של אום סעיד? אישה זו עוררה בו פחדים וזיכרונות מן העבר כמכשפת. ״אללה יח׳ליק״ אחד בקולה הר! עם והוא היה קופץ ממקומו בבהלה, עיניו אחוזות פחד.

בימים שבאו אחרי הלידה, כשעייפה נפשו, היה יעקב הולך לישון כשהוא מכורבל מתחת לשמיכות. שנתו הייתה טרופה והוא היה מתעורר שוב ושוב, ספק נרדם ספק הוזה. בפינת החדר היה מגש ובו נרות שמן דולקים וריח שמן כרוך נישא באוויר. המגש היה מונח במקומו הקבוע בפינת החדר. כשפקח את עיניו פקדו את יעקב שיגיונות. האור חדר מבעד לסורגי הכיסאות של שולחן האוכל. על הקיר מולו הופיעו צלליות שחורות נעות – שלהבת הנר הנרעדת מצד לצד יצרה צלליות מרקדות על הקיר, היו צלליהן של נשים דקות מראה, יוצאות במחולות, מרקדות מולו את מחול הלילה, כאילו נפל אל בור השאול. ברקע שמע יעקב את קולו של אביו קורא לו – ״יעקב! יעקב! – הוא נבהל והתפכח, שפשף את עיניו והתעורר מן הסיוט, קם והתיישב על סף המיטה אפוף חרדות ומתנשם במהירות ולא יכול היה להמשיך עוד בשנתו.

ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.

מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 13

המצב הכלכלי, המדיני והתרבותי של יהדות מרוקו במאה העשרים   

בשנת תרע״ב (1912) פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו, דבר שהביא לשיפור ניכר במעמדם המדיני והכלכלי של היהודים במרוקו. נתאפשרו להם עבודות שהיו חסומות ליהודים במשך כל הדורות. יהודים התקבלו למשרות בעיריות ובמשרדי ממשלה בתפקידים בכירים וזוטרים, והתחושה הייתה שניתנה ליהודים עדיפות על פני המוסלמים. יהודים הורשו לצאת מהמיצר ומהמחנק של המלאח ולגור בשכונות החדשות בשכנות לחברה האירופאית.

בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, את הרכבם, את דרכי עבודתם ואת סמכותם. סמכויות בתי דין רבניים הוגבלו לדיני אישות, לירושות, לשררה ולהקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, ומי שעמד בראשו כיהן גם כרב ראשי ליהדות מרוקו, תפקיד שלא היה קיים עד אז. בתי הדין הרבניים הפכו למוסדות ממשלתיים, והעובדים שבהם, כולל הדיינים, היו לעובדי מדינה ומשכורתם משולמת מקופת המדינה. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה ליהודים נתינים מרוקאים בלבד; וכאשר צד אחד, וכל שכן שני הצדדים הם בעלי אזרחות זרה, סמכות השיפוט עליהם היא רק לבתי משפט אזרחיים.

השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו מבחינה כלכלית ותרבותית. הם הקימו בתי חרושת ומפעלי תעשיה; סללו כבישים והניחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום. החלה הגירת יהודים מאזור לאזור ונהירה מהכפר אל העיר, דבר שהביא להידוק הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. המפגש בין יהודים מאזורים מרוחקים הבליט את ההבדלים בענייני הלכה השונים מאזור לאזור, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן בפתיחה לחוברת הראשונה של ״מועצת הרבנים״.

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהילות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם.

משלהי המאה התשע עשרה החלה לחדור התרבות הצרפתית לקהילות היהודיות בערי מרוקו, דרך בתי ספר שהוקמו על ידי חברת ״כל ישראל חברים״ החל משנת 1865. תרבות זו הביאה לרפיון בזיקה לדת ולמסורת, והוא הלך והתחזק עם כינון המשטר הקולוניאלי הצרפתי במרוקו. תרמו לכך גם השינויים החברתיים והכלכליים שחלו במרוקו עם בואם של הצרפתים. נשים ובנות יצאו לעבודה בפקידות ובתעשייה, הן שהו בחברה מעורבת בין המינים במשך רוב שעות היום, ובשעות הפנאי בימים ובלילות, בבילוי משותף בשחייה ובבתי קולנוע. החילון שהלך ופשה בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במיוחד בקרב הדור הצעיר, גרם בעקבותיו לבעיות חדשות בדיני אישות. בעיות שברובן הפתרון הקיים להן בהלכה אינו עונה על צפיות הפונים לסעד המשפטי מבית הדין, והלכה וגברה תחושת העוול בקרב לבבות הפונים לבית הדין.

התמודדות רבי שאול עם בעיות השעה

במשך שנות כהונתו ברבנות נתקל רבי שאול בבעיות הנזכרות שנבעו מן המודרנה ומן החילון. מתוקף תפקידו כדיין בבית הדין הגדול, התודע ביתר שאת להיקף הבעיות ברחבי מרוקו ולההתמודדות השונה מבית דין למשנהו לגבי אותה הבעיה והפתרונות השונים שניתנו לה בהרכבים שונים, על אף שכולם מבוססים על ספרות הפסיקה הקיימת. הדבר עורר תמיהות והשאיר תחושת אי צדק אצל התובעים. לכן ראה רבי שאול צורך לכנס את החכמים לדון בבעיות אלו ואחרות המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פתרון אחיד באמצעות התקנת תקנות. לאחר שקיבל אישור מהשלטונות להקים את ״מועצת רבנים״, הוא שקד על ההכנות להקמת המועצה וניסוח תקנון. בתקנון נקבעו המשתתפים, דרכי העלאת נושאים לדיון, צורת הדיון, קבלת ההחלטות ופרסומן ועוד.

מטרות הכינוסים כפי שהוגדרו על ידי המארגנים:

1.טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מארוק;

2.תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

בשנת התש״ז, מועד כינוס הראשון של מועצת הרבנים, היה הרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו, ובגלל מחלתו לא תפקד באופן מלא, ורבי שאול הוא שהיה המוליך והמביא בכל ענייני בית הדין הגדול ובניהול הכינוס הראשון. כל תכנון הכינוס, הכנת התקנון, הנושאים שעלו לדיון וניסוח ההחלטות, היו מעשי ידי רבי שאול. ואף על פי שרבי שאול היה היוזם והמוביל בכל המהלך הזה, בכל זאת חלק כבוד בפתיחה לרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו.

המטרה הראשונה הייתה אפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בדיני אישות ובעניינים אחרים, כמו בדיני טריפות ובדיני ירושה. דומה כי במונח ׳טהרת ההלכות׳ התכוונו, שבשעה שבאים לאחד את המנהגים יבדקו את מקורותיהם ויקבלו בכל הלכה והלכה את המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכתיים.

המטרה השנייה הייתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, או אימוץ דעה מסויימת בהלכה והפיכתה לתקנה מקובלת על כולם.

נערכו שישה כינוסים – הכינוס הראשון נערך בכ״ב בסיוון התש״ז (1947), והאחרון – בשבט בשנת התשט״ו (1955).

בעקבות כל כינוס פרסם בית הדין הגדול חוברת ובה שמות הרבנים המשתתפים, הנושאים שעלו לדיון, תקציר מהדיונים והתקנות שהתקבלו. סך הכול שש חוברות משישה כינוסים. החוברות הן נדירות. בשנת התש״ס פרסמתי את הספר: ״המשפט העברי בקהילות מרוקו״, ובו ההדרתי מחדש את ספר ״תקנות פאס״ ו״תקנות מועצת הרבנים במרוקו״, בצירוף מבוא מקיף על תקנות פאס ועל תקנות מועצת הרבנים, תוכנן והחידושים שבהן. תרמתי לפרסומן בעולם הרבני והאקדמי בהרצאות שנשאתי בכינוסים רבניים ומדעיים, ובפרסומי מאמרים, וכן לימדתי את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

ממליץ מאוד לקרוא בעיון ולהתוודע לעוד פן על אודות פרשת השבוע מן הזווית שבה מתמחה בעיקר פרופסור אפרים חזן, והיא השירה והפיוט בין היתר.
שבת מבורכת לכל עם ישראל
אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ובמחלקה ללשון העברית, וחבר האקדמיה ללשון העברית.

פרשת בחוקותי

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ

אפרים חזן

פרשת בחוקותי מסיימת את ספר ויקרא בעצמה רבה, הברכות  המופלאות שיחולו על בני ישראל "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כו, ג), וכנגדן ארבעים ושמונה קללות נמרצות מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". קללות אלה מוכפלות בספר דברים ומגיעות כדי מאה חסר שתיים (דברים כח, טו – סט), למסכת הקללות בשתי הפרשות אנו קוראים בשם "תוכחה". קריאתן של התוכחות הטילה מורא ופחד בלב מתפללים רבים, ויצרה שאלה מעניינת: מי יעלה לתורה בעת קריאת הקללות? ואכן, בקהילות רבות חוששים המתפללים מעלייה זו, שמא יחולו עליהם הקללות הנקראות בעלייה. יתר על כן הן מכוונות לנמען בגוף שני, בויקרא בלשון רבים, ובדברים בלשון יחיד, והקללות נשמעות כמכוונות אל העולה, חלילה. לפיכך בקהילות רבות עולה הקורא בתורה לפרשות התוכחה, ואז הקללות אינן מכוונות לאדם מוגדר.

הפחד היה גדול כל כך שהיו קהילות שבשבתות התוכחה דילגו על קריאת התורה. אזהרות גדולי תורה וההלכה הפסוקה לא גרמו להם להתגבר על הפחד הנורא. בקהילות צפון-אפריקה ואחרות קראו לעולה את הפסוקים "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי יג, יא – יב), והוסיפו: "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיך" (דברים כג, ו). כך "הפכו" את הקללה לברכה, ואת התוכחה לאהבת ה'. ואכן בקהילות לא מעטות חיבבו את התוכחה, ולקריאתה עלו גדולי הקהל, הרב או נשיא הקהילה או גדול בתורה. בקהילות חסידיות מסוימות ראו בתוכחה ברכות נסתרות והייתה זו זכותו של האדמו"ר לעלות לקריאת התוכחה.

כך באשר לתוכחה  הכתובה בתורה, אך כיצד יש לקבל את מימושן של התוכחות בגלות המרה הארוכה והמתמשכת לאין קץ. לעניין זה מתייחס יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר א, קיג-קטו, בתגובה לדברי החבר הטוען כי מצבם השפל ישראל מלמד על גדולתם ועל קרבתם לבורא: "…יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אלו הייתה לנו גדולה בעולם הזה".^[  הכוזרי אינו משתכנע מטיעון זה, ומשיב כי מאחר שהמצב אינו אלא "דבר שבהכרח" הרי שאין לראות בסבלות הגלות כסבל למען האל. ועל כך משיב ריה"ל:

אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כן הוא, אלו היה רובנו מקבל הדלות כניעה לאלהים ובעבור תורתו, לא היה מניחנו הענין האלהי כל הזמן הארוך הזה. אבל המעט ממנו על הדעת הזאת, ויש שכר לרוב מפני שהוא נושא עול הגלות בין הכרח ורצון, כי אלו היה רוצה היה חבר לנוגש אותו במלה שיאמר בלי טורח, וכמו זה איננו אבד אצל השופט הצדיק. ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות לשם האלהים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.

ריה"ל  דורש כי העם יקבל את מצוקות הגלות וסבלותיה ככניעה לאל ולמען שמו ותורתו, אילו כך היה כי אז הגאולה הייתה באה מהרה ועם ישראל היה נעשה בחיר העמים. השקפה זו עולה בבירור בכמה מפיוטיו של הלוי והבולט בהם הוא פיוט האהבה "מאז מעון אהבה היית":

                        מֵאָז מְעוֹן הָאַהֲבָה הָיִיתָ –/ חָנוּ אֲהָבַי בַּאֲשֶׁר חָנִיתָ.

                        תּוֹכְחוֹת מְרִיבַי עָרְבוּ לִי עַל שְׁמָךְ,/ עָזְבַם – יְעַנּוּ אֶת‑אֲשֶׁר עִנִּיתָ.

                        לָמְדוּ חֲרוֹנְךָ אוֹיְבַי – וָאֹהֲבֵם / כִּי רָדְפוּ חָלָל אֲשֶׁר הִכִּיתָ.

                        מִיּוֹם בְּזִיתַנִי בְּזִיתִינִי אֲנִי, / כִּי לֹא אֲכַבֵּד אֶת‑אֲשֶׁר בָּזִיתָ –

5                      עַד יַעֲבָר‑זַעַם וְתִשְׁלַח עוֹד פְּדוּת / אֶל‑נַחֲלָתְךָ זֹאת אֲשֶׁר פָּדִיתָ.

1. מאז… היית: מימי קדם היית מקור האהבה, כנאמר בירמיהו ב, ב "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ". חנו… חנית: בכל מקום בו אתה נמצא אהבתי אליך מתקיימת. 2. תוכחות… ענית: הטענות ודברי הגנאי שמשמיעים לי וייסורי הגלות אני מקבל באהבה ובנועם למען שמך, ואף איני מבקש כי תפגע באויבי. 3. למדו… הכית: את שנאתם וכעסם עלי למדו אויבי ממך, כיוון שכך אני אוהב אותם ומקבל ייסורים באהבה, שהרי הם משלימים את מלאכתך ורודפים את מי שאתה הכית. 4.מיום… בזית: מיום שמאסת בי וגירשת אותי לגלות, אף אני מואס בעצמי, שהרי אין זה ראוי לכבד את מי שהאל מואס בו ומבזה אותו. 5.עד… פדית: אין לי אפוא, אלא לחכות ולייחל כי כעסך יעבור, ואז תשוב ותגאל אותי כמו שגאלתני בעבר בצאתי ממצרים. עד יעבר זעם: על פי יש' כו, כ. נחלתך: כינוי לישראל, על פי דב' ט, כו.

כאמור השיר מבטא את דברי ההגות על קבלת הייסורים באהבה, ולמען שמו יתברך. השיר מביע את הרעיון הזה בקיצוניות רבה. הפיוט מסוג האהבה המשתלב לקראת הברכה "הבוחר בעמו ישראל באהבה", המציינת את אהבת ה' לישראל, מביע כאן אהבה ללא תנאים בקב"ה. אהבה המקבלת את הייסורים ואפילו את הגויים המייסרים. קבלת ייסורי הגלות בצורה זו אמורה לקרב את הקץ ולהביא לגאולה שלמה כפי שהיה בעבר. השקפה זו עולה על רקע המשבר העמוק של  המלחמות הרבות שפגעו בראש ובראשונה ביהודים, והלחץ החוזר ונשנה של הנוצרים למשוך את היהודים לחיק הנצרות. רעיון קבלת הייסורים קבלה מוחלטת שתוביל לגאולה היה מעין חומת מגן כנגד המשבר הגדול שהיהדות הייתה נתונה בו.

הרעיון הזה אינו חדש. רבי יצחק אבן גיאת (להלן: ריצ"ג) פייטן דגול ואיש הלכה והגות, שקדם לריה"ל בשנות דור מבטא אף הוא את רעיון קבלת הגלות וייסוריה בשמחה ולמען שמו באהבה.

                        אֶסְבְּלָה נְדוּדִי / – אָגִילָה בְגָלוּתִי,

                        אֶעֱבֹד מַעְבִידִי / – אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי.

                        יֶעֱרַב לִי שִׁבְיִי, / לֹא אָקוּץ בְּמוּסָרִי,

                        אֶשְּׂאָה אֶת חָלְיִי, / לֹא אֶמְאַס בְּמוּסָרִי,

5                      אֶתְּנָה עַל לֶחְיִי / עֹל צָרִי וּמוֹסֵרִי –

                        אֶעֱלֹז בְּאֵידִי, / אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי,

                        מַחֲלִי וּמְרוּדִי / – הֵמָּה לִי תְהִלָּתִי!

המחרוזת שלפנינו מלמדת כי  הרעיון של קבלת הייסורים באהבה מצוי כבר בשירתו של ריצ"ג  והוא מובע בשירתו בקיצוניות רבה המתחזקת באמצעות דרכי ניסוח חדים וחתוכים, באמירה מפורשת וגלויה ללא ציורי לשון כמעט, ובעזרת המצלול המבליט את הרעיון בצימודים גִזריים המעמידים ניגודיות עד כדי פרדוקס: "אגילה בגלותי" " אוחילה במחלתי" ובצימודים המעמידים שוויון וקרבה בין מילים המשלימות זו את זו: "מוסרי1 – מוסרי2 – מוסרי3", 1. עניינו מאסר וכליאה ומקביל ל"שביי" באותו טור. 2. עניינו ייסורים ומכאובים, 3. זו רתמה הכובלת את הבהמה, ואינה מאפשרת לה חופש פעולה. מלבד הצימודים החריפים שראינו, כולל השיר חזרות ותקבולות והן עולות בקריאה ראשונה כבר בשני הטורים הפותחים, כלומר יש לשיר אמירה  ברורה והוא מבקש להעבירה לקורא ללא תיווכם של ציורי הלשון השיריים העלולים  לעמעם את כוונת הדברים, כנגד זה הוא מחדד היטב את הכלים הרטוריים ואת דרכי הניסוח כפי שראינו.

כנגד זה שירו של ריה"ל  משתמש בציורי לשון הנטולים מעולם שירת החשק. השיר מופנה אל האהוב בדיבור ישיר. התמונה העולה מן השיר היא של שיר אהבה חילוני הכולל דמויות ומוטיבים משירה זו. הדובר בשיר הוא "חושק" השקוע באופן מוחלט באהבה לאהוב שאינו משיב לו אהבה. הוא מוכן לשאת כל ביזוי ופגיעה בעקבות אהבתו הגדולה, יתר על כן הוא חש בוז לעצמו, שכן אין הוא מוכן לכבד את מי שאהובו דוחה ומבזה אותו. רעיון זה מובע במשפט מגובש בעזרת חזרה משולשת "מיום בזיתני בזיתיני אני / כי לא אכבד את אשר בזית". 

רק הבית האחרון נותן בידינו את המפתח לכך ששירנו הוא שיר קודש בדרך אלגוריה הבא לקיים את ההגות העולה בספר הכוזרי. את התמונה המרכזית מעטרים דרכי עיצוב שונים, כך למשל חריזת הביניים "אהבי / מריבי / אויבי" בשלושת הבתים הראשונים יוצרת רושם של חריזה מצטלבת ומעמידה את השיר על משולש הדמויות של גיבורי השיר, "אהבי" כוללת את האוהב ואהובו, כנסת ישראל והקב"ה "מריבי" ו"אויבי" הם אומות העולם המשעבדות את ישראל ונוהגות בהם בביזיון. גם החרוז המבריח מושך תשומת לב, החרוז בנוי מפעלים לנוכח בעבר וכולם מגזרת ל"י "היית / חנית /ענית / הכית / בזית / פדית". הנה החרוזים בבית הראשון ובבית האחרון עניינם חיובי "היית /  חנית…פדית", ובשלושת הבתים האמצעיים "ענית / הכית / בזית" עניינם שלילי לחלוטין. כמו ביקש המשורר לציין ולהדגיש, כי המצב הקשה הוא זמני ועניין להווה, מה שלא היה כן בעבר, והדובר צופה שלא יהיה כן בעתיד, זאת הוא מדגיש בעזרת החזרה "פדות – פדית", הפדות המבוקשת בעתיד היא  כדוגמת הפדות שהייתה בעבר. לפדות זו מבקש ריה"ל להגיע בכך שהוא מקבל עליו תוכחה וייסורים באהבה גמורה ובאופן מוחלט. מתוך רצון עז לממש את קביעתו:

ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות לשם האלהים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.

הסמכות, האחריות וההכרעה  

התקנון שהוכן לכינוסי מועצת הרבנים מבליט את האופי הדמוקרטי ואת המחשבה הרבה שהושקעה בו, ומתוכו עולה השאיפה לפוריות הדיונים. ראויים לעיון דרכי הצעת נושאים לסדר היום, נוהלי הדיונים, ההכרעות וקבלת ההחלטות. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם, בלי לנסות לתת משקל יתר לקולו של פלוני או של אלמוני בגלל חוכמתו, בגלל גילו או בגלל תפקידיו, מעין מה שהיה בהחלטות הסנהדרין. מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של ״אחרי רבים להטות, (שמות כג, ב), והן חייבו את כל המשתתפים לנהוג על פיהן. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, אלא אם כן הוחלט אחרת. מאחר שהמשתתפים קיבלו לביתם מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לכל אחד אפשרות להכין ׳שיעורי בית׳, להתעמק בבעיה ובסעיפיה המוכרות לו מעבודתו בבית הדין ולגבש עמדה.

רבי שאול היה מודע לכך, שכמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות ההפריה ההדדית שבדיון עיוני, התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית. הוא היה בדעה כי לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, לכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, וכמעט לכל קושיה יש תירוץ, ועל כל תירוץ יש קושיה. ומאחר שהדבר עלול לסרבל את העניין ולהקשות על דרכי ההכרעה, ואולי אף למנוע אותן, אומר רבי שאול את הדברים שלהלן, בייחוד כשמדובר בנושאים מרובים מאוד, כפי שהובא בפתיחה לכינוס הראשון ובדברי ר׳ שאול אבן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן.

משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הדגיש ר׳ שאול אבן דנאן שלוש נקודות חשובות: (א) חובה לצאת מהכינוס עם הכרעות, כי הבעיות בוערות; (ב) ההכרעות תהיינה בצורה טכנית על פי הצבעה גלויה ולא באמצעות דיונים והכרעות עיוניות. ״לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין״. לדעתו במקרים הבוערים העומדים על הפרק, אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת. לכן הוא בוחר דרך עוקפת, וזו הכרעה באמצעות תיקון תקנות, שבהן ההחלטות מתקבלות בצורה טכנית של הצבעה. הוא מאשש דרך זו של תיקון תקנות בעובדה שכך נהגו חכמי ישראל בכל הדורות. בוודאי לנגד עיני רוחו עמדו בעיקר חכמי מרוקו בכלל וחכמי פאס בפרט, בהם אבות אבותיו חכמי משפחת אבן דנאן, שאכן השתמשו במשך כל הדורות בתקנות כדרך לפתרון בעיות קשות או בעיות חדשות; (ג) לדעתו אותה סמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, וחובה עלינו להשתמש בה, כדרך שהשתמשו בה הראשונים – דור אחר דור, מאז ועד ימינו, ואין מקום לבריחה מאחריות להתחמק מהכרעה בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה. אין אפוא תוקף לטיעונים, כגון: מה יאמרו הקנאים, או שאין ידיעותינו מגיעות לרמת החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות.

אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת:

נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו"ע וניגש לקבוע דרכי ההכרעה שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו: "וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחדושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל, מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדיעות, ומי זה אשר יערב לבו ]…[ להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם ]…[ ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה, לא היה ראוי להחזיק בה, לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה, אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה: הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. אמרתי אל לבי, שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק כמותם…" (הקדמת הבית יוסף לטור או"ח). כלומר, קיים קושי גדול הוא להכריע בשיקול דעתנו, נגד דיעותיהם של הראשונים וסברותיהם. כן קשה להכריע, במקומות שהראשונים עצמם לא הכריעו. כי הלוואי שנוכל להבין רק את דבריהם, לא שנוסיף עליהם. גם לו היינו מסוגלים לדון ולהכריע מסברתנו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, דבר שלא יאפשר לנו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים מחוסר זמן.

ראויה לציון עובדה נוספת בתקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, הם לא ביקשו את הסכמת הציבור וגם לא את הסכמת ראשי הקהל. דומה שתחושת רבי שאול והחכמים שהשתתפו בדיונים הייתה, שהם מתקנים את התקנות כ׳תקנות חכמים׳ בכוח סמכות שהאצילה התורה על החכמים. ורמז על זה רבי שאול בדבריו הנ״ל: ״רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור״. רבותינו הכוונה לחכמים שהם ההנהגה הרוחנית. מכאן בולטות הסמכותיות וכושר ההכרעה שהיו לרבי שאול ולחכמי מרוקו. 169

אישיותו של רבי שאול וחוכמתו הגדולה שבה ניהל את הדיונים תרמו ליבול פורה של החלטות. הוא נתן תחושה לכל החכמים שהם שותפים מלאים בדיונים ובכל ההכרעות שהתקבלו. בכך סיכל את עוקץ ההתנגדות שיכול היה לצוץ אצל מישהו מהרבנים, הן לעצם הרעיון של התקנת תקנות, הן לתקנות שתוקנו לטובת הנשים, שלכאורה התנהגותן הלא צנועה ולפעמים הפרועה בחיי יום יום, היא שהכניסה אותן לתסבוכות הגדולות, והיו שיכלו לטעון נגד התיקונים, בנימוק שלא עושים תקנות שיגנו על התנהגות קלוקלת.

גם קביעת זמן קצר לדיון בכל נושא, הייתה אחת מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים, שתוך זמן קצר יחסית, דנה והכריעה במספר רב של נושאים. להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; הבטחת נישואין, יחסים עם פנויות; ידועה בציבור; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; ייבום וחליצה; התמודדות עם בעיות שעוררו הנישואין האזרחיים כשלאחד מבני הזוג הייתה אזרחות לא מרוקאית, פסולי קהל; בעיות בעקבות העלייה הגדולה לארץ; מורשים [=עורכי דין וטוענים רבניים]; תלמודי תורה וחינוך יהודי; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור; מקוואות וטהרת המשפחה; סופרי סת״ם וסופרי גיטין; מילה ומוהלים ועוד.

מאחר שסמכות הרבנים הוגבלה על ידי השלטונות לדיני אישות וירושות, הרי יש לראות בהחלטות שהתקבלו בנושאים החורגים מסמכותם, מעין המלצות או התוויית דרך לפעילותם של החכמים במקומותיהם. מה גם שמרבית הציבור היהודי במרוקו, לא היה מודע להגבלה שחלה בסמכותם של החכמים. מנסחי ההחלטות, הרגישו כנראה בשינוי שבין החלטות המחייבות שאפשר לכוף את ביצוען לבין אלה שאין לכוף את ביצוען. החל מהכינוס הרביעי, חולקו ההחלטות לשני סוגים: ״תקנות״ שאפשר לכוף את ביצוען, ו״אזהרות״ שהן מעין המלצות.

לאחר כל כינוס פורסמה חוברת מעין ׳רשומות׳ ובה: שמות הרבנים שהשתתפו, הנושאים שנדונו וההחלטות שהתקבלו, וכן דין וחשבון על פעילותו של רבי שאול וביה״ד הגדול בנושאים שנדונו בכינוסים שקדמו, ובנושאי יהדות ודת בכלל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

שליח ורוכב על חמור

הרב מטוסוב עבר במסעותיו את מדבר סהרה כדי להקים מוסדות נוספים

מחיל אל חיל

חופשת הקיץ באה אל קיצה, ושוב היה צורך להקים תלמודי תורה של ממש.

בתקופה זו שהה הרב בנימין גורודצקי מספר חודשים בקזבלנקה כדי לסייע בהקמת המוסדות וביצירת קשרים עם רבנים ואישי ציבור. הרב גורודצקי והרב מטוסוב נסעו יחד כדי להקים מוסדות ולבדוק אפשרות ליצירת קשר עם קהילות יהודיות מרוחקות. הנסיעות היו תמיד ברכבו של העסקן ר׳ יצחק אלמליח שתרם את רכבו עם נהגו לנסיעות לכפרים. ר׳ יצחק היה יהודי מקומי, איש עסקים, שהיה מסור ונתון בלב ונפש לשלוחי הרבי בקזבלנקה, ועשה למענם כל אשר יכל ומעבר לכך, ועל כך אף קיבל מכתבי עידוד מיוחדים מהרבי. הנה אגרת אליו מחודש טבת תשי״ב:

כבוד הנדיב המהולל נכבד ונעלה איש ירא אלוקים עסקן נמרץ ורב פעלים, מוכתר במדות תרומיות וכו' הא׳ יצחק ני״ו אלמאליח

שלום וברכה!

קבלתי מכתביו […] וקראתי בקורת רוח אשר השתתף בסעודת מצוה די׳׳ט כסלו, חג הגאולה, וביחוד כי נהנה ותודה לא־ל מצליח בעבודתו לעזרת המוסדות ״אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש״, אשר במחנו ומדינתו. ואני תקוה אשר גם להבא תביא לו השתתפותו בעבודת הקדש זו שמחה רבה, ונשען על הבטחת השם יתברך ויתעלה מובטחני אשר יצליח בעבודתו הצלחה מוחשית גם בעיניו ממש.

על של עתה באתי לברכו בברכת מזל טוב לרגלי הבחרו בהנהלת ועד קהילת קדש דעיר קאזא, כפי אשר נודעתי בשמחה על ידי הרה״ג והרה״ח וו׳׳ח אי׳׳א נו׳׳נ עוסק בצרכי ציבור באמונה וכו׳ מה״ר שלמה שי׳ מתוסוב.

שמחה בהגיע חכמי תורה

הרב גורודצקי בזיכרונותיו מתאר מקרים בהם נקלע עם הרב מטוסוב לסכנה:

ההשקאה של השדות היתה באמצעות סכרים מיוחדים, ומפעם לפעם היו פותחים בבת אחת את מקורות המים, אשר היו ממלאים במימיהם את כל השטחים שנזרעו. באחת מנסיעותינו המרובות נקלענו לאזור שכזה, ולפתע, תוך כדי נסיעתנו במכונית, הוצף פתאום כל האזור במים. זרמי המים זרמו בחוזק רב, ומחציתה של המכונית נתקעה בתוך זרם המים הגואים ושרויים היינו בסכנת טביעה ממש. רק אחרי עבור זמן ניכר נשמעו קולות העזרה שלנו, ונשלח אלינו כלי רכב גדול, אשר היה בכוחו להכנס בתוך השטח המוצף, וכך ניצלנו ת״ל.

במקרה אחר תעינו תוך כדי נסיעתנו, ולא ידענו את הדרך הנכונה. גשם עז ירד עלינו ללא הרף ובקושי יכולנו להמשיך עד לגבול מרוקו־אלג׳יר. המקום היה מסוכן למדי, אך נסענו לשם מחוסר ברירה. הגענו לכפר נידח, שם התגוררו יהודים אשר שמחו עלינו במאוד, זה היה בשעות המאוחרות של הלילה, אך אלה שראו אותנו הקימו קולות של שמחה באמצע הלילה כי הגיעו חכמים אשכנזים, והעירו את כל בני הכפר.

שוטרי משמר הגבול, בשומעם את קולות הרעש, הגיעו לכפר והחלו להתעניין עלינו ועל מהותנו. הם הזמינו אותנו לבוא למשטרה למחרת. באין ברירה התחבאנו שם ביער קטן ולמחרת בבוקר עזבנו את המקום במהירות רבה.

לנסיעות היו פירות בגוונים שונים. היו מקומות שבהם התפתחו שיחות אודות מסגרות לימוד חדשות, במקומות אחרים נוצרה הסכמה לפתיחת מוסד והיה צורך לאתר מקום, מורים ותלמידים. וכך, כבר בחודש אלול חלה התקדמות משמעותית בארפוד, שם התווספו עוד ועוד תלמידים, ומספרם עמד כבר על מאה תלמידים שלמדו תורה מדי יום ביומו.

כך גם רבה של העיר צפרו, הרב דוד עובדיה, ניאות להקמת ״בית רבקה” במקומו וכבר דובר על ארבעים תלמידות כהתחלה, אך היה צורך למצוא מקום מתאים והרב הבטיח כי מיד לאחר חגי תשרי יחלו הלימודים.

ישיבות בעוד 29 כפרים

לאחר חגי תשרי תשי״ב שב הרב מטוסוב למסעות ארוכים, ותלמודי תורה הוקמו במספר מקומות נוספים. לצד כל אלו היו עוד הוראות שהגיעו מהרבי, כמו סידור שיעורי ערב עבור נערים העובדים לפרנסתם, והעבודה היתה רבה. מספר הכפרים בהם הוקמו תלמודי תורה הלך וגדל, ובמכתב מי׳ כסלו מספר הרב מטוסוב לרבי על עשרים ותשעה עיירות וכפרים בהם הוקמו תלמודי תורה, וזאת למרות תנאי הפתיחה הנחותים, כפי שמפרט במכתבו לרבי:

הרבה דברים חסרים לתנאי הלימוד ובכלל לתנאי החיים בכפרים הנ׳׳ל, אין דירות ואין בית הכנסת, רק איזה חורבות וחורים וגם [המקומיים לובשים בגדים] קרועים ולבושי סחבות.

מלבד זאת, הדרכים לכפרים אלו לא היו סלולות, בחלקן היה צורך לעבור רכובים על סוסים וחמורים ולמקומות אחרים לא היתה גישה בגלל השלגים:

עברתי לשם במכונית של מר יצחק אלמליח וגם הנהג היה אחיו מר שלום אלמליח, ובכלל מר יצחק מתעניין ומתעסק לטובת הענין ולטובת מוסדותינו כפי יכולתו תהי משכורתו שלימה, גם בהרבה מקומות עברנו ברגל ובסוסים ובחמורים, כי אין דרך [סלולה]. ובכלל נוכחתי שיש עוד הרבה כפרים כגון אלו במחוז אחר, וגם יש הרבה מקומות שקשה להגיע אליהם עכשיו מפני השלגים בהרים, ואראה אי׳׳ה לבקר בכל המקומות כפי שתהיה היכולת בעזהי״ת. בהצטרף הכפרים הללו עם אלו שהזכרתי כבר במכתבי הקודמים הרי הם תשעה ועשרים.

משימה גדולה היתה באיתור מלמדים מתאימים, בעלי ידע ושומרי מצוות, שיהיו מעוניינים לעבוד בעבודה זו. בכפרים, בני האוכלוסייה בגיל הצעיר ובגיל הביניים לא רכשו ידע מתאים כדי ללמד, ואילו הזקנים לא התאימו בסגנונם ללמד את הצעירים. מאידך, הבאת מלמדים מהערים הגדולות לכפרים תעלה סכומי כסף ניכרים. לכך מצא הרב מטוסוב פתרון ייחודי: המלמדים מהכפרים נותרו במשרתם, ועליהם מינה מפקח מיוחד ושמו משה לחיאני שלמד בשיבה במקנס, והומלץ על ידי הרב מיכאל ליפסקר. משה לחיאני היה תלמיד חכם וירא שמים, הוא ידע את מלאכת הלימוד וגם מעט חסידות. הוא הופקד להיות משגיח ומפקח על הנעשה בכפרים, ולשם כך ערך נסיעות לכפרים ושהה במקומות אלו זמנים קצרים, כדי לעמוד על מצב הלימודים ולעשות הכל כדי לשפר בגשמיות וברוחניות.

תולדות חב"ד במרוקו

עמוד 47