אלי פילו
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב.
לימודי מחשבה ומוסר לא היו חלק מהתכנית, אולם רבנים אורחים שביקרו ברבאט הוזמנו לבקר במדרשה ולשוחח עם התלמידים. בתזכיר הכללי נאמר כי ראשי המדרשה השתדלו גם לחנך את התלמידים ולהעמידם על גודל תפקידם:
מבחינה תרבותית־דתית נוסף על דברי מוסר שמטיפים המורים לתלמידים אנו מנצלים כל הזדמנות הניתנת לנו לאסוף אותם ולתאר להם מהו תפקידם להבא וכיצד הם חייבים להתראות בהתהלכם ברחוב ובשבתם בבית. מעירים את תשומת לבם באיזה אופן ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, איך יתייחסו לבריות ולשמים איך יתנהגו בעבודת ה׳ וביראת שמו שהיא תכלית חיינו, ובסוף דברינו אנו מברכים אותם בברכת יה״ר [יהי רצון] שנזכה לראותם כמו שאנו חפצים וכמו שאנו מתארים אותם בדמיוננו. ובכדי להשגיח עליהם גם בעת התפילה קבענו ביהכ״נ [בית הכנסת] בבית המושב של הב״ד [הבית דין] ובו אנו מתפללים עמהם בכנופיא, חול שבת וימים טובים.
הערת המחבר: אך לא היה איסור מפורש ללמוד לבחינות בגרות, וכמה תלמידים אכן השלימו תעודת בגרות – חלקם למדו בהתכתבות וההנהלה לא מחתה בידם. עם אלה נמנו דוד אוחנה, שלימים למד לתואר שלישי, והרב שלמה אבן דנאן, שעמד בהצלחה בבחינת הכניסה לפקולטה למשפטים של רבאט ולמד שם במגמת סטטיסטיקה וכלכלה פוליטית, שניהם בוגרי המחזור הראשון, וכן אליהו סודרי והרב שמעון אזואלוס, בוגרי המחזור השני.ע"כ
בתקופה מסוימת התנדב ר׳ אהרון מונסוניגו ללמד שיעורי מוסר מסודרים," ובמסגרתם לימד ספרים כמו ׳מסילת ישרים׳."
בלימודי החול נדרשו התלמידים לעמוד בבחינות תקופתיות ובכתיבת חיבורים. מזכירות המדרשה הנפיקה גיליונות ציונים אחת לשלושה חודשים. בלימודי הקודש לא היו מבחנים קבועים, אולם מפעם לפעם באו נציגים מבית הדין הגבוה, כגון ר׳ שאול אבן דנאן ור׳ יוסף כהן, ובחנו כל תלמיד בנפרד על קטע גמרא שלא הוכן מראש.
בשתי שנות הלימוד האחרונות התקיימו בחינות גמר לקראת ההסמכה. הבחינות היו דומות לבחינות ההסמכה הרשמיות של בית הדין הגבוה לקראת כושר לדיינות, וכללו כתיבת פסק הלכה ומבחני עיון בגמרא ללא הכנה; הבוחנים, חברי בית הדין הגבוה, ר׳ שאול אבן דנאן, ר׳ מיכאל אנקווה ור׳ שמעון כהן, בחרו את הסוגיה, והנבחן היה צריך להסביר אותה ולשאת ולתת בה.
בבחינות הגמר של המחזור הראשון נבחנו שבעה תלמידים, חמישה מהם הוסמכו בתעודת ההסמכה לדיינות ׳ידין ידיך. כמה מבוגרי המחזור הראשון אכן שולבו בבית הדין בעיר רבאט ובבתי דין אחרים ברחבי מרוקו כמזכירי בית דין וכדיינים מתמחים, ואחד מהם מונה לאחר מכן לדיין של ממש.
בבחינות הגמר של המחזור השני קיבלו הנבחנים שהצליחו בבחינות רק תעודת גמר של המדרשה ולא תעודת הסמכה לדיינות ׳ידין ידיך. הבדל זה בין המחזור הראשון לבין המחזור השני ולמעשה גם יתר המחזורים נבע ככל הנראה משינוי המגמה של ראשי המדרשה.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
עמוד 59
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-דרושים
- דרושים
לדרושים היה תפקיד חשוב בתרבות של העם, כולל אלה שלא היו תלמידי חכמים. הדרשן היה משלב הלכה ואגדה, סיפורים ומעשי מופת של צדיקים, באמצעותם ספגו השומעים תורה ברמה עממית, וכך חוזקה זיקתם לאמונה ולקיום מצוות, למידות טובות, ולתקוות הגאולה. הדרשן היה פותח בדרך כלל בפסוק מפרשת השבוע או פסוק אחר, מנתח אותו מוסיף פרשנות, על פי הפשט או הרמז, מעלה מן העבר הקדום והמפואר סיפורים וקושר אותם לבעיות השעה. מנהג הדרשנים היה להתחיל ולסיים בכי טוב. יש דרושים בעברית ואחרים בערבית יהודית המיועדים לנשים או לגברים שלא ידעו עברית. נוסף לדרושים לשבתות מהן שבתות מיוחדות כמו שבת הגדול ושבת תשובה, חוברו ׳דרושים לתפילין׳ – לנער בהניחו לראשונה תפילין, לנדבנים, לנפטרים המכונים ייקרא דשכבי׳, לעצירת גשמים, לחנוכת בית כנסת ועוד.
ר׳ יוסף משאש ממכנאם (1892־1974) כתב: הדרוש הוא בדיקה וחיפוש חכמות לארוג מחוטי זהב בגדי רקמות בהלכות, או באגדות, במוסר ובמדות, ובכל חכמה ובכל מדע, לפי שכלו אשר ידע המעט הוא אם רב לבשר צדק בקהל רב. (ינר מצוה׳, עז־עט)הקהל נמשך לדרושים של חכמים שהצטיינו בכושר הניתוח והתיאור. ר׳ אברהם סבע מספר בספרו 'צרור המור׳, בפרשת ואתחנן, על דרשותיו שהתקיימו ׳בכל בתי כנסיות של קהל פאס'.
ר׳ חיים אבן עטר היה דורש שלוש דרשות בכל יום, ערב ובוקר, לכל בני קהילת סלא, כפי שהוא כתב בהקדמה לפירושו על התורה 'אור החיים׳: ׳וכי יארכו הימים דרשות ג' בכל יום׳, מהדרשות הנ״ל צמח כנראה פירושו לתורה. בהיותו בליוורנו בין השנים 1739־1741, אחרי לימוד התלמוד עם תלמידיו, יפתח פיהו לדרוש ובאו המונים וקטנים ועם נשים׳ כפי שנאמר בהסכמה לספר הנ״ל.
היו חכמים שדרשו בהיותם נערים, ודרשותיהם הודפסו בשלב מאוחר יותר בספריהם.
ר׳ משה בן יצחק אדרעי, יליד אגאדיר (1774) דרש בהיותו בן 14 במכנאס, וחיבורו 'יד משה׳, אמשטרדם תקס״ט, כולל י״ד דרושים שדרש במרוקו, בלונדון ובאמשטרדם. החוקר חיים זעפרני מנה 235 דרשות שחוברו על ידי חכמי מרוקו, מהן רק 102 הודפסו. יש ספרים הכוללים דרושים וגם פירושים לתורה. רשימת הדרושים מובאת בנספח 8.
ד. ספרות המנהגים
כאמור לעיל בפרק ה' היו מנהגים משותפים לכל קהילות מרוקו, מנהגי המגורשים ומנהגים מקומיים. בחלק מהספרים בדקו המחברים את המקור למנהג, מהם תוך גישה ביקורתית על מנהגים שאין להם יסוד בספרות ההלכה, מהם מנהגים זרים ומנהגי הבאי, שאין לנהוג על פיהם. כזה הוא, למשל, ספרו של ר׳ יוסף בן נאיים ׳נוהג בחכמה,. להלן רשימת ספרי מנהגים:
מנהגי המערב: רפאל בירדוגו, ׳זבחי תרועה׳, ליוורנו תרל״ב; י״מ טולידאנו, ׳שיחת דקלים׳, ירושלים תר״ץ.
מנהגים ובייחוד אלה הנהוגים בפאס: יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, בני ברק תשמ״ו.
מנהגי מוגדור: יצחק קוריאט (השלישי), ׳נחלתאבות׳, ליוורנו תרנ״ט.
מנהגי מכנאם: חיים משאש, ׳נשמת חיים׳, מכנאס תשייט; יוסף משאש, יזבח תודה, מנהגים של בני מערבא׳, תלמסאן תרפ״ט.
מנהגי צפרו: דוד עובדיה, ינהגו העם׳, בתוך: ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, ירושלים
ה. ספרות בערבית יהודית
התורה תורגמה לערבית על ידי ר' יששכר בן סוסאן שנולד בפאס ב 1510, עלה לארץ־ישראל בשנת 1538, והשלים את חיבורו בצפת בין השנים 1571־1579. חוברה גם ספרות בערבית יהודית, ברברית יהודית וחקתיה – היא ספרדית יהודית שדיברו בעיקר בקהילות שבחוף הים התיכון. היצירה הזו מיועדת בעיקר לנשים ולילדים וכן לשכבה שלא ידעה עברית. היא כוללת ליקוטי דינים, פירושים, דברי מוסר, דרושים, קצידות על נושא היסטורי, קינה וסיפורים. את היסודות שאבו המספרים מעובדות היסטוריות שהפכו למיתוסים, מסיפורי המקרא ואגדות תוך ערבוב זמנים. לעתים יוצאים הסיפורים מתחומי המסורת היהודית, והנושאים הם בעלי אופי חילוני, כגון בשבח האהבה והאוכל הטוב. זוהי ספרות פולקלוריסטית המשותפת גם למוסלמים. בנספח 9 מובאת רשימה של מבחר ספרים שנדפסו בעברית ובתרגום לערבית יהודית.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-דרושים
עמוד 146
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
חנוכה
מנהג יש איזה משפחות שביום שמיני של חנוכה, שורפים הפתילות של חנוכה ומדלגין על האש, ואומרים שיש בזה סגולה לאשה שלא זכתה להריון שעי״ז תתעבר. גם סגולה אם איזה בת לא זכתה להיות לאיש, כשתדלג על אש זאת, יבוא לה בן זוגה. וראיתי להחוקר מוהר״א ן׳ אמוזיג ז״ל בספרו אם למקרא, בפסוק לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, שכתב עניינים בעבודת המולך, ובתוך דבריו כתב ואני המחבר זכורני שבימי נעורי היתה אמי הצדקת, לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והיתה מצוה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואן. וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי- האמורים, עד שראיתי דברים מתמיהים בתלמודינו, והוא שהמנהג הזה בשינוי קצת כבר היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות בימי הפורים.
ומן הסתם לא היו רבותינו מקיימים המנהג ומביאים ממנו משל ודמיון אלו שמץ אסור נמצא בו. וקראתי באותה (שעה) מה נאוו דברי המלך, ואל תטוש תורת אמך. וכL אני מנהיג אחריה את בני לזכר המנהג הקדמון ההוא שבא בתלמוד, וזה במס׳ סנהדרין פ׳ ד׳ מיתות (סד), אמ״ר יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי? אמר אביי שרגא דלבני במצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא. רבא אמר במשוורתא דפורייא. תניא כוותיה דרבא, אינו חייב עד שיעבירנו דוך העברה, העבירו ברגלו פטור. ופרש״י דמשוורתא דפורייא, אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרר שהתינוקות קופצים בימי פורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בה והוא עובר משפה לשפה. והרב כ״מ, הוסיר באור וכתבו (הרמב״ם הל׳ עכו״ם פ׳ ו הל׳ ג), והיינו דקאמר רבא משוורתא דפוריא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד. ובסמיר נאמר דמשוורתא עוברים בתור השלהבת, כר זה צריר שיעבור בתור השלהבת.
מנהג מקודם היו נוהגים בעלי בתים שידם משגת, ליתן לקרוביהם ומיודעיהם בשמונת ימי חנוכה, בשר כבוש וקלוי בשמן זית שקורים (בלשון ערבי אלכלי״ע). או בשר מבושל עם ביצים, או כוסכוסו או איזה דבר אחר. ועיין מזה במג״א שהביא טעם שהעניים מחזרין על הפתחים בשמונת ימי חנוכה. וראיתי עוד למוהר״א הכהן ז״ל, בס׳ מגלה צפונות, פ׳ וישב, וז״ל; שאל לי חד צורבא דרבנן על מה שנוהגים הנערים העניים לחזור בחנוכה על הפתחים, ובעל מג״א ז״ל כתב, דבספר תורת הבית כתב טעם לזה. והספר אין בידי לראות ולטעום טעמו. ולע״ד נראה דנהגו לחזור על הפתחים, לומר שהקב״ה מילא חסרון השמן בימים אלו, דמשיעור הדלקת לילה אחת הספיק לשמונה לילות. גם עתה ימלאו חסרונו, להספיק לנו מזון לשמוח בימים אלו. ואפי׳ מי שיש בידו מעט יתן, באמרו מהנשאר בידי יספיק לי ולכל בני ביתי, באשר נעשה נס בימים אלו שהספיק השמן המועט לשמונה לילות, והכל משום פרסומי ניסא, עב״ל. והוא טעם נכון וחיך יטעם לו.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
עמוד סה
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים- מנהגי טהרה הריון ולידה
מנהגי טהרה הריון ולידה
נהגו להחמיר לספור ז׳ נקיים, רק אחרי ז׳ ימים מראייתה, בין שמשה ובין לא שמשה:
כן המנהג להחמיר, וכפי שכתב הגר״ש משאש בספרו תבואת שמש (חיו״ד ח״ב סימן ס״ה) ובנהגו העם (נדה ס״ז), וראה בזה גם בחוב׳ אור תורה אדר תשמ״ו(סימן פ״ד):
נהגו רבים להחמיר, שאינם נוגעים בבגדי נשותיהם ובפרט במטה בזמן נדתן:
כן המנהג, והביאו בנהגו העם (נדה ס״ט), ובספר זכרי כהונה (מער׳ מ׳) ומקורו מתשובת הרי״ף (סימן רצ״ז):
נהגו להחמיר, שלא לישב על ספה או ספסל ארוך המתנדנד, איש עם אשתו נדה:
כן המנהג, והביאו בספר נחלת אבות להגר״י קוריאט(עניני נדה) וראה בזה במקור חיים(פרק רמ״ג ס״ח):
נהגו להחמיר, שאשה נדה לא תכנס לבית הכנסה בימי נדתה, עד שתטבול:
כן המנהג, והביאו בספר יפה שעה (יו״ד סימן ע״ו) וראה בשו״ת מקוה המים (ח״ד סימן כ׳) ובספר נחלת אבות (עניני נדה):
נהגו שאין אשה נדה נכנסת לבית הקברות בימי נדתה, עד שתטבול:
כן המנהג וראה במקורות בסעיף הקודם, וראה בנו״ב (עמוד קע״ד) ובמקור חיים הנ״ל:
נהגו כשהאשה מתחילה לספור ז׳ נקיים, משתדל הבעל להיות בעיר:
כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קכ״ד):
נהגו אם הבעל אינו יכול להגיע, והאשה צריכה לטבול, טובלת ומניחה תחת ראשה
סכין, או שמתכסה באחד מבגדי בעלה, או משכיבה תינוק עמה:
כן כתב בנו״ב (שם) והטעם משום סכנה, וראה בזה בכה״ח (סימן ר׳ סקי״ג וסקי״ד):
נהגו להקל לטבול בליל שבת, אף טבילה שלא בזמנה, וכמו כן נהגו להקל לטבול
במים חמים, אף בליל שבת:
כן כתב בספר נהגו העם (עניני שבת), בשם פוסקים עיי״ש, אלא שידוע שיש פוסקים המחמירים והביאם מרן הב״י(יו״ד סימן קצ״ג) עיי״ש, ובענין מים חמים כן המנהג, וכן העיד בפני הר״י ועקנין רבה של מעלות, וראה בזה בספר טהרת הבית (ח״ב הל׳ טבילה):
נהגו להחמיר, להסיר שער בית השחי ובית הערוה, לצורך הטבילה:
כן הביא בספר נהגו העם (עניני נדה), וכתב שם שאף בדיעבד מעכב עיי״ש:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים- מנהגי טהרה הריון ולידה
עמוד 134
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Corcos.Part 1
Corcos
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la petite ville de Corcos dans la province de Valladolid en Castille. Il existe egalement une ville portant un nom proche. Carcossa, en Aragon. Le rabbin Eisenbeth avance une autre hypothese: ethnique de Caracassone, en France, centre juif florissant au Moyen Age. Autre explication basee sur l'origine arabe du nom, indicatif d'un metier: le fabricant de cuir, le gratteur, le frotteur de cuir grossier. Sous ces deux formes de Corcos et Carcossa ce patronyme est atteste en Espagne depuis le Xeme siecle, en faisant une des plus anciennes families sepharades connues. Apres l'expulsion, les membres de la famille se sont disperses au Maroc, en Algerie, au Portugal, Italie, et de la ont emigre plus tard vers la Terre Sainte et la Hollande. Mais c'est au Maroc que cette faimille s'est le plus illustree a partir du milieu du XlXeme siecle, particulierement a Marrakech et a Mogador, dans le negoce et la direction de la communaute. Le role eminent joue par cette famille dans la vie juive marocaine est illustre dans l'opuscule que le professeur Michel Abitbol lui a consacre sous le litre: "Les Corcos, temoins et acteurs de l'hstoire". Une des rares families marocaines a avoir conserve un arbre genealogique qui remonte jusqu'a l'Espagne. Autre orthographe: Karkos. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte essentiellement au Maroc (Marrakech, Mogador, Safi, Mazagan, Tanger, Casablanca), en Algerie (Oran, Alger, Mascara, Constantine, Guelma) et en Tunisie (Tunis).
- ABRAHAM: Celebre rabbin espagnol, disciple de rabbi Yehouda Ben Acher qui vecut a Avila et ecrivit en 1332 un commentaire au traite d'astronomie d'Isaac Israeli, "Yessod ’01am".
- YOMTOB: Grand Rabbin de la ville de Monzon, en Espagne, il fut un des defenseurs de la foi juive au cours de la celebre disputation de Tortosa en 1413-14, convoquee par l'Eglise, opposant rabbins et pretres sur les fondements de la foi juive.
DAVID: En quittant la Castille en 1492, il trouva refuge a Rome et fonda la branche italienne de la famille qui s'illustra dans la rabanout pendant deux siecles. Son fils, Salomon, fut le Grand Rabbin de Rome.
- YOSSEF: Ancetre de la branche de Terre Sainte, il mourut a un age tres avance a Jerusalem en 1575. Son commentaire du livre de Mai'monide, "Michne Torah" fut publie pour la premiere fois a Smyme en 1757.
- YEHOSHOUA: Un des rabbins expulses d'Espagne installes a Fes en 1492. Il fut un des protagonistes de la grande controverse entre les nouveaux venus, les Megourachim et les anciens habitants indigenes, les Tochabim, sur l'interpretation de la regie de l'abattage rituel sur l'insuflation des poumons, la "Nefiha" (pour plus de details voir Hayim Gaguin). Il fut entre 1540 et 1552 un des redacteurs des "Takanot des Expulses de Castille", organisant la vie communautaire et religieuse des expulses d'Espagne qui imprimerent definitivement leur cachet sur l'ensemble du judaisme marocain.
- ABRAHAM: Rabbin ne a Fes, il fut appele a exercer sa fonmction a Tunis ou il mourut en 1575. Son tombeau etait devenu un lieu de pelerinage local.
- YOSSEF: Fils de rabbi Yeoshoua, rabbin ne a Fes au cours de la seconde moitie du XVIIIeme, il fut appele par la communaute des originaires du Maroc de la colonie anglaise de Gibraltar a leur servir de guide spirituel. C'est la qu'il devait ecrire l'oeuvre qui devait l'immortaliser, "Shiur Koma" (Livoume, 1811), poeme kabbalistique base sur le livre du Zohar, entre dans la liturgie des synagogues marocaines et qui etait lu avant l'office de Minha les jours de chabbat. II fut aussi l'auteur d'un commentaire du Pentateuque, "Yossef Hen" (Livoume, 1825).
MAIMON: Fils d'Isaac de Marrakech, le fondateur de la branche de Mogador qui domina le commerce de la ville et la direction de la communaute pendant pres d'un siecle. II fut parmi les 10 premiers "Tajar esultan", marchands du roi, installes dans le nouveau port par le sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah. II transmit ce privilege par heritage a ses ses successeurs qui en benificierent jusqu'a la fin du XlXeme siecle. L'edification du port de Mogador en 1766 fut un toumant a la fois dans l'histoire du Maroc et dans celle de la communaute juive. La faillite de la conception centralisatrice de Moulay Ismael qui avait conduit le pays a la ruine, aggravee encore par les trente annees d'anarchie des guerres de succession (1727-1757), avaient convaincu le nouveau souverain Sidi Mohamed Ben Abdallah (1757-1790) de la necessite de trouver pour assurer les recettes du Maghzen, une autre source de revenus que les impots ecrasants leves par la force. Alors qu'il etait gouvemeur du Sud, les negotiants juifs lui avaient fait valoir les importantes recettes qu'il pourrait tirer des droits de douane sur le commerce international. Mais l'essentiel du commerce avec l'Europe etait entre les mains des commercants du port frondeur d'Agadir qui ne versaient pas au tresor royal les impots dus, il decida done de construire a Mogador un nouveau port dependant uniquement du Makhzen. Il chargea un architecte francais qui etait prisonnier au Maroc, Courbet, de dessiner les plans du nouveau port et le plan fut si ingeneieux qu'on dit que c'est de la que lui vient son nom en arabe, Essaouira (souira, la (bien) dessinee ). Pour donner vie au nouveau port, et devant les reticences des commercants chretiens de s'y installer, son interprete et conseiller favori, Samuel Sumbal, lui proposa de faire appel aux grandes families juives ayant fait leurs preuves dans les differentes communautes du Maroc et de leur demander d'envoyer un delegue a Mogador. Samuel fut alors charge d'etablir la liste de ces heureux elus, au nombre de dix, representant les grandes families commercantes du pays: les Corcos et Delmar de Marrakech, Sumbal et Delevante-Chriqui de Safi, Bensoussan, Nahorai' et Ben-Yuli de Rabat, Aflalo et Penia d'Agadir, et Aboudraham de Tetouan. Le statut de commercants du roi comportait d'enormes privileges politiques, fiscaux et economiques: avance de capitaux, gestion de fonds du tresor, obtention de concessions et monopoles sur les importations et exportations; foumiture d'un logement confortable et inviolable, le loctaire n'etant justiciable que devant le sultan lui-meme. Mais face a ces privileges, de lourdes obligations: garantie de la famille, dependance totale du souverain, necessite d'une autorisation pour se deplacer, disponibilite immediate pour toute mission economique ou politique et Europe. La famille Corcos de Marrakech designa donc pour la representer Maimon (qui devait mourir au cours de l'epidemie de 1799), seconde par son cousin Abraham (mort en 1797). Le port de Mogador, grace au dynamisme de ses commercants juifs justifia tous les espoirs mis en lui par le sultan et en dix ans devint le plus actif du Maroc.
SALOMON: Grand commercant de Marrakech, il recut en 1846 l'ordre du Sultan de transporter ses affaires a Mogador. II laissa a la direction de ses affaires a Marrakech, son fils Yaacob. II devait inaugurer une autre tradition familiale: la representation des puissances etrangeres, bien que cela puisse sembler a priori incompatible avec la fonction de marchand du sultan. 11 fut l'agent consulaire de 1'Angleterre, redevenue le principal partenaire commercial du Maroc. Son influence etait telle a Mogador qu'un touriste anglais s'en etonna et demanda a un notable juif: "Mogador appartient-elle a Sa Majeste britannique ou au souverain du Maroc ?" et s'entendit repondre ironiquement: "bin jouj", e'est-a-dire entre les deux ! Ses affaires prospererent dans le port ou il mourut en 1857.
YAACOB: Fils de Salomon. Apres avoir dirige l'affaire familiale a Marrakech apres le deaprt de son pere en 1846 pour Mogador, il prit sa succession et s'installa definitivement a Mogador en 1857, confiant la direction de la branche de Marrakech a son cousin Haim. Peu de temps apres son arrivee dans le port, il fut confirme par le sultan dans ses privileges de tajer esultan en meme temps que son frere Abraham. Le sultan ecrivit l'annee suivante au nouveau caid d'Essaouira "Les deux marchands, Abraham et Jacob, fils de Salomon Corcos, sont Nos Juifs de meme que le pere etait Notre Juif. Ils sont la creme parmi les Juifs et tres peu de Juifs peuvent leur etre compares quant aux benefices qu'ils rapportent. Protege-les donc et veille a leur bien-etre." Apres l'accession au trone de Moulay Abderahman, ils furent de nouveau confirmes dans leurs fonctions. Mort en 1878.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Corcos.Part 1
Page 343
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Corcos.Partie 2
Corcos
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la petite ville de Corcos dans la province de Valladolid en Castille. Il existe egalement une ville portant un nom proche. Carcossa, en Aragon. Le rabbin Eisenbeth avance une autre hypothese: ethnique de Caracassone, en France, centre juif florissant au Moyen Age. Autre explication basee sur l'origine arabe du nom, indicatif d'un metier: le fabricant de cuir, le gratteur, le frotteur de cuir grossier. Sous ces deux formes de Corcos et Carcossa ce patronyme est atteste en Espagne depuis le Xeme siecle, en faisant une des plus anciennes families sepharades connues. Apres l'expulsion, les membres de la famille se sont disperses au Maroc, en Algerie, au Portugal, Italie, et de la ont emigre plus tard vers la Terre Sainte et la Hollande. Mais c'est au Maroc que cette faimille s'est le plus illustree a partir du milieu du XlXeme siecle, particulierement a Marrakech et a Mogador, dans le negoce et la direction de la communaute. Le role eminent joue par cette famille dans la vie juive marocaine est illustre dans l'opuscule que le professeur Michel Abitbol lui a consacre sous le litre: "Les Corcos, temoins et acteurs de l'hstoire". Une des rares families marocaines a avoir conserve un arbre genealogique qui remonte jusqu'a l'Espagne. Autre orthographe: Karkos. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte essentiellement au Maroc (Marrakech, Mogador, Safi, Mazagan, Tanger, Casablanca), en Algerie (Oran, Alger, Mascara, Constantine, Guelma) et en Tunisie (Tunis).
ABRAHAM: Fils de Salomon. Commercant du roi, il accumula une enorme fortune avec son frere Yaacob dans l'importation de drapperies, bougies, sucre, the et l'exportation des produits agricoles du Sous: grains, amandes, cuirs, plumes d'autruche importees d'Afrique Noire, etc.. Il fut le foumisseur exclusif du Palais royal en produits de luxe: bijoux, pierres precieuses, chocolat, meubles, soie, tissus pour les uniformes des serviteurs ,. En 1844, quand la flotte francaise de 1'amiral de Joinville bombarda la ville, il se refugia chez les tribus du Haha et a son retour dans le port beneficia d'indemnisations du sultan Moualy Abdelrahman auquel il fut tres lie. Nomme en 1862 consul des Etats- Unis, il fut un des organisateurs de la visite historique de Sir Moses Montefiori qu'il accompagna a Marrakech lors de l'audience que lui accorda le sultan dans son palais le 5 Fevrier 1864 a la suite de laquelle le sultan proulgua le dahir celebre assurant l'egalite de tiaitement pour les Juifs de son empire. Avec son frere Jacob, il oeuvra pour l'amelioration des conditions de vie de la population juive de Mogador qui avait double en quelques annees depassant les 10.000 ames. L'illustre visiteur anglais avait ete emu par "l'entassement inoui" du Mellah. Sur son conseil, les les deux freres demanderent au sultan de permettre l'elargissement du mellah et proposerent d'avancer les fonds necessaires pour l'achat du terrain. Le sultan aaceda a leur demande et la construction du nouveau mellah commenca aussitot mais ne mit pas fin a la promscuite, la population continuant de s'accroitre sans cesse. Ils obtinrent du sultan un terrain supplemental pour la construction d'un hopital juif dont le premier financement fut offert par Montefiori. Ils favoriserent egalement l'ouverture d'une ecole de l'Allaince a Mogador. En 1881 ils inaugurent une nouvelle ere dans le developpement du capitalisme au Maroc en devenant agents de la Banque frangaises des freres Pereire, Mort en 1883.
MEYER (1844-1931): Fils d'Abraham, ne en 1844 alors que son pere avait trouve refuge dans le Haha apres le sac de Mogador par les tribus a la suite du bombardement francais, II succeda a son pere comme consul des Etats-Unis a Mogador. Hebrai'sant distingue, il publia un livre consacre aux lois du shabbat et de Pessah, "Ben Meyer" imprime a Jerusalem en 1912.
MOSES: Riche negociant ne a Alger, il s'installa a Mogador en 1885 venant d'Angleterre.
STELLA DURAN-CORCOS: Juive anglaise d'origine algerienne, elle epousa a Alger Moses Corcos. En 1884, ils s'installerent a Mogador ou Stella fonda en 1885 un college de jeunes filles, "Honneur et courage", dormant une stricte education victorienne en langue anglaise qui rencontra un enorme succes, concurencant l’ecole de 1'Alliance en langue francaise: il compta jusqu'a 170 eleves en 1900, soit plus que l'ecole de l’Alliance. Elle se consacra egalement a ameliorer les conditions de logement eflfoyables des pauvres habitant le mellah. En 1898 elle accepta malgre son grand age, a la demande de l'Anglo-Jewish Association, de se rendre a Marrakech pour solliciter du sultan le droit de construire de nouvelles maisons. Le roi accepta de la recevoir – cas exceptionnel dans un pays ou les femmes n'ont aucun droit dans la vie publique – et lui accorda l'autorisation de construire 150 maisons en dehors du mellah, mais le projet ne devait jamais aboutir en raison de l’opposition des proprietaires fonciers du Mellah craignant une baisse des loyers. Avec elle l'influence anglaise atteignit son apogee dans la bonne societe juive de Mogador et apres sa mort la fermeture du college devait signer la fin de la preponderance de l'influence anglaise au profit de la culture et de la langue fran9aises vehiculees par les ecoles de l'Alliance dans toutes les grandes villes du pays.
HAYIM: Commercant, financier, banquier des rois du Maroc tout au long de la seconde moitie du XlXeme siecle, alors que la banque modeme etait encore inconnue. Dirigeant inconteste de la communaute de Marrakech qu'il anima pendant plus d'un demi-siecle. Le sultan Moulay Abdelrahaman lui accorda sa protection personnelle a titre de "l'un des commercants les plus respectables de Nos Sujets et pour les services eminents rendus au tresor public, Bit Elmal". Pour assurer sa succession, il demanda en 1880 au sultan Moulay Hassan de bien vouloir agreer son fils Yehoshoua aupres de lui. Pour toute repomse Moulay Hassan prit le pan de son boumous et en couvrit Yechoua, indiquant ainsi qu'il le prenait sous sa protection.
YEHOSHUA (1832-1929): Fils de Hayim. il lui succeda dans le commerce et la direction de la communaute. Il fut le banquier du dernier grand roi du Maroc avant le Protectorat, Moulay Hassan qui chercha avant tout a maintenir a preserver l'independance du vieux Maroc et s'opposa autant que possible a l'invasion des banques europeennes. Son sucesseur, Moulay Abdel-Aziz au contraire, fascine par les techniques europeennes, ouvrit largemment le Maroc aux financiers etrangers, privant les juifs de leur role traditionnel de banquiers du Palais. Incarnation du vieux Maroc en plein XXeme siecle, il laissa une grande impression sur tous les visiteurs europeens. "Le patriarchs de cet enfer hebrai'que est le bon homme Yehoshua Corcos, l'argentier du sultan, le millionnaire du mellah. Sa maison est la seule qui soit propre au Mellah. Ses enfants sont habilles a l'europeenne, mais lui, reste fidele aux antiques usages, il garde l'antique vetement et les babouches noires ainsi que le foulard bleu jete par- dessus la calotte et noue autour du cou" (Jerome et Jean Tharaud, " Marrakech ou les Seigneurs de l'Atlas"). Les monarques successifs, Moulay Hassan, Moulay Abdel- Aziz et Moulay Hafid lui renouvelerent la protection accordee deja a son pere. Il se lia d'amitie avec la nouvelle force montante de Marrakech, la famille El Glaoui, dont il deviendra le banquier – on disait la "sacoche", servant d'intermedaire dans leurs contacts preliminaires avec le pretendant Moulay Hafid a la disposition duquel il mit le tresor de guerre qui lui permit de renverser son frere Moulay Abdel Aziz en 1907.11 dirigea avec autorite, sinon absolutisme, la communaute et ses oeuvres de bienfaisance. Malgre son attachement aux coutumes antiques, il fut le plus enthousiaste partisan de l'ouverture d'une ecole de 1'Alliance a Marrakech en 1899, passant outre a l'opposition des rabbins conservateurs.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Corcos.Partie 2
Page344
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Corcos.Partie 3
Corcos
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la petite ville de Corcos dans la province de Valladolid en Castille. Il existe egalement une ville portant un nom proche. Carcossa, en Aragon. Le rabbin Eisenbeth avance une autre hypothese: ethnique de Caracassone, en France, centre juif florissant au Moyen Age. Autre explication basee sur l'origine arabe du nom, indicatif d'un metier: le fabricant de cuir, le gratteur, le frotteur de cuir grossier. Sous ces deux formes de Corcos et Carcossa ce patronyme est atteste en Espagne depuis le Xeme siecle, en faisant une des plus anciennes families sepharades connues. Apres l'expulsion, les membres de la famille se sont disperses au Maroc, en Algerie, au Portugal, Italie, et de la ont emigre plus tard vers la Terre Sainte et la Hollande. Mais c'est au Maroc que cette faimille s'est le plus illustree a partir du milieu du XlXeme siecle, particulierement a Marrakech et a Mogador, dans le negoce et la direction de la communaute. Le role eminent joue par cette famille dans la vie juive marocaine est illustre dans l'opuscule que le professeur Michel Abitbol lui a consacre sous le litre: "Les Corcos, temoins et acteurs de l'hstoire". Une des rares families marocaines a avoir conserve un arbre genealogique qui remonte jusqu'a l'Espagne. Autre orthographe: Karkos. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte essentiellement au Maroc (Marrakech, Mogador, Safi, Mazagan, Tanger, Casablanca), en Algerie (Oran, Alger, Mascara, Constantine, Guelma) et en Tunisie (Tunis).
MORDEKHAY (1885-1944): Fils de Yehoshoua, il lui succeda en de 1930 a 1938 a la tete des affaires et et comme president du Comite de la Communaute, mais sans avoir ni son autorite, ni son panache. Son fils, Josue, quitta Marrakech au debut des annees cinquante pour les Etats-Unis oil il est professeur de medecine a l'Universite de New-York. C'est la fin de la dynastie.
LEON: Un des demiers grands commercants de Mogador avant son declin avec le developpement meteorique du port de Casablanca au debut du Protectorat. Arabisant distingue, il encouragea le developpement de l'enseignement dans sa communaute. Grace a ses bonnes relations avec le caid du Sous, Anflous, il fut un des premiers a croire en l'avenir du port d'Agadir qui devait connaitre un developpement prodigieux dans les annees quarante et encouragea ses amis a y acquerir des terrains.
FERNAND (1875-1956): Eminent juriste et avocat parisien, descendant d'une famille d'origine marocaine. Militant sioniste de premier plan, il fut charge a plusieurs reprises de faire des tournees de conferences au Maroc dans les annees 20 et 30, par lesquelles il contribua par son talent a propager l’ideal sioniste parmi les nouvelles elites formees dans la culture frangaise. Le sionisme qu'il professait avec ardeur etait bien celui de "l’ecole frangaise", eloigne de toute idee de Alya, de realisation immediate, ne reclamant que de la symapthie et un peu d'argent pour les pionniers d'Eretz Israel. "Juifs du Maroc n'ayez pas peur: on ne vous demande pas de monter en Palestine. Nous ne voulons meme pas que vous essayiez d'y aller, nous avons assez de candidats, nous en avons trop. Les Juifs marocains ne sont pas des postulants a la colonisation palestinienne, nous le savons et nous leur demandons rien de ce genre". (Conference publique a Casablanca en 1931 reproduite par 1'organe sioniste du Maroc "L'Avenir Illustre"). Auteur de deux ouvrages sur le sionisme: "Israel sur la terre biblique" (Paris, 1923), et "A travers la Palestine juive" (Paris, 1925).
- MORDEKHAY (1890-1955): Rabbin- age a Marrakech, il representa sa ville au Premier Concile des Rabbins du Maroc a Rabat en 1947.
DAVID:(1917-1975): Fils de Jacob et de Hana Aboulafia, ne a Mogador. Dans la tradition de la famille, il commenca par diriger une maison de commerce interna tional a Mogador. Le declin des affaires le poussa apres l’independance a quitter le Maroc en 1959, mais contrairement aux autres representants de la classe aisee, il choisit de monter en Israel et de s'installer a Jemsalem. Apres avoir tente de reprendre ses activites commerciales, il se consacra exclusivement au travail culturel dans le cadre du Comite de la Communaute Sepharade de Jemsalem et aux recherches sur le patrimoine du judai'sme marocain. Il y apporta une excellente connaissance des langues, une curiosite naturelle et une approche scientifique rigoureuse bien qu’il n'ait pas recu de formation universitaire. Il apporta egalement une vision nouvelle de 1'histoire du Maroc, plus "optimiste", reprochant aux chroniqueurs chretiens d'avoir noirci le tableau par leurs prejuges anti-juifs et anti-musulmans. Dans ses nombreuses etudes, il montre que l'attitude generale des Musulmans envers la minorite juive a ete faite de tolerance et de co- habitation, les exces de fanatisme n'etant que des accidents passagers. Comme chercheur, il a eu le rare privilege de posseder des archives familiales particulie- rement riches qu'il a ete le premier a exploiter. Auteur d'un grand nombre de rubriques concemant les Juifs du Maroc dans la Jewish Encyclopedy. Ses etudes sur 1'histoire et l'onomastique, parues dans differentes revues en hebreu, frangais et anglais, ont ete reunies dans 1m volume intitule "Studies in the History of Moroccan Jews" (Jemsalem 1976) publie apres sa mort prematuree, par le professeur E. Ashtor de ITJniversite Hebrai'que. Ce livre est devenu an indispensable outil pour tout chercheur et l'auteur de ce livre y a largement puise et fait reference.
ABRAHAM (1890-1961): Notable de la communaute de Marrakech, membre du Comite de la Communaute et de la Commission Municipale dans les annees cinquante.
JACOB (1898-1988): Notable de la communaute de Marrakech dont il fut president du Comite dans les annes cinquante.
HENRY: President de l'association des originaires de Safi en France, l'association est a l'origine de la renovation du tombeau des freres Zamiro, les saints protecteurs de la communaute (voir Benzimra).
MAURICE: Mohel et militant communautaire ne a Marrakech. Membre du Comite de la Communaute dans les annees cinquante. II fut elu au Congres de 1952 Delegue regional pour Marrakech et sa region du Conseil des Communautes. II exer9a ensuite a Casablanca avant de s'installer a Paris.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Corcos.Partie 3
Page 346
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
חנוכת הבית
מנהג ישראל כשאחד בונה בית עושה חנוכת הבית ומזמין אנשים קרובים וידידים ועושה סעודה, ונותנים לפניהם מנות ומיני מתיקה ומגדנות. וכן כשנולדה לאחד בת למז״ט, כשקורא לה שם מזמין ג״כ כנ״ל. וכן כשנושא אשה, בשבת שלפני החתונה ובשבת שאחר החתונה, מזמין ג״כ כנ״ל. לפי דאחז״ל (חולין) ג׳ דברים אעפ״י שאין נחש יש סימן, בית, תינוק ואשה. לכן כמו ביצחק כשרצה לברך את עשו א״ל ועשה לי מטעמים ואברכך, כי ע״י המטעמים מכינים נפש המברך, וכן נפש המתברך שתחול עליו הברכה, לכן מזמינים אותם שיברכו אותו שיהיה למד׳ ט וסימן טוב ובכדי שיחול עליו הברכה, ס׳ שער בת רבים, פ׳ פנחס, דך סט ע״ב.
מנהג כשבונים חצר ובית חדש, נוהגים שמחנכים הבית בשמחה והנשים מנגנים בהרמת קול שמחה. זה הוא מנהג קדום, ראה הרשב״ם ז״ל, בפי׳ תהלים, במזמור על נהרות בבל, שכתב ומהידוע מנהג בוני ערים וארמונים, יעמידו משוררים בראשית הוסר בניינו להרים קול בשמחה, כמו שעשו בבניו בית שני, ככתוב ויסדו הבונים את היכל ה׳ ויעמדו הבונים מלובשים בחצוצרות וכו'. ונאמר מי ירה אבן פינתה ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. ומעין זה יאמר המשורר על נהרות בבל, בנו הכשדים לנו ערים לשבת, והיה מן הראוי שנרים קול בשמחה לפי המנהג, ולא די שלא שמחנו אבל גם בכינו, עכ״ל. ומזה נמשך כשנכנסים לדור בבית חדש שמחנכים אותו בשמחה. ויש אנשים בשעה שבונים יסודות הבית ששופכים מעט שמן זית, ואומרים שהוא לסימן טוב שיהיה הבנין הזה מבורך. וראיתי עוד להרשב״ם ז״ל, במזמור קמד, בפסוק מזוינו מלאים בנותינו בזויות. אבני הזויות היה מנהגם מקדם לצייר בם ציורים נאים, להיותם אבני הראשים בבית. וע״ש הציורים נקראים זויות, מטעם זיו, כדרז״ל דאית בם זיוא, ונקרא אבן בוחן ע״ש הבחינה שב״ א מסתכלים בציוריהם. כטעם אבן משכית שנקרא ככה, ע״ש השקפת הציורים אשר בם. וישקח ת״א ואסתכי.
מנהג לחנך הבית אם נבנה מחדש, וכן מי שעובר לבית חדש. ועושים סעודה, ועל הרוב עושים כוסכוסו או בחמאה או בבשר, ומזמינים את קרוביהם ומיודעיהם. גם מזמינים ת״ח עניים ולומדים שם לימודים הידועים לזה. וכבר נדפס ס׳ חנוכת הבית, שסידר הגאון חיד״א זצ״ל, סדר לימוד לחנוכת הבית, ותפלות ובקשות שיצליח בעה״ב. ויש בני אדם ששוחטים בליל הכנסתם לבית תרנגול שחור, ואומרים שזה סגולה שלא יכנסו המזיקים לאותו בית. וכבר כ׳ החת״ס, ח׳ יוד״ע, סי׳ קלח, הובאו דבריו בס׳ פתחי תשובה, יוד״ע, סי׳ קמט, שהוא מדרכי האמורי ואסור לעשות כן.
והחנוך רמוז בתורה, דכתיב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו (דברים כ, ה). וכמד׳ תנחומא, פ׳ בראשית, איתא שהקב״ה ברך וקדש כשגמר העולם, כגון אינש בנא ביתא וכו׳ ועבד הלולא. ובודאי שיסוד מנהג זה משום שפסק מרן באו״ח, סי׳ רכג, סעי׳ ג, דבנה בית חדש מברך שהחיינו וכו' עיי״ש. ולכו עושים סעודה ומברכים בשמחה לחבב הברכה, וכל השומעים מבקשים עליו רחמים שיצליח בבית הזה, ותהיה לו בסימן טוב. דרר אגב אזכור לטובה מעשה צדיקים, שאירע הגביר הרחמן וירא את דבר ה׳ קאייד נסים שמאמא ז״ל, שבנה חצר חדשה בעיר תונס, ועשה חינוך הבית והזמין קרוביו ומיודעיו וכל גדולי העיר. ומכללם את הרה״ג מו״ה אברהם הכהן זצ״ל, שהוא היה אחי אמו (הרב הנז׳ חיבר ס׳ משמרות כהונה, על הש״ס וס׳ שולחנו של אברהם, על ד״ח שו״ע, וס׳ חסדי כהונה, דרשות). ובעלותו במדרגות לא היו רחבים והיו צרים וצעק ואמ״ל לא הסקת אדעתך יום המות ואיך יורידו מטתו במדרגות הללו, ולא הקפיד על זה. ונשבר לבו בקרבו ע״ז, ואחר עבור ימים סתר המדרגות וחזר ובנה אותם רחבים כמאמר מוהר״א ז״ל הנז'.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
עמוד סז
החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס-יוסף שיטרית
טקס חמישי: ערב מזרחי בבית הבלה ביום שלישי בערב
על מזרנים ושטיחים פרוסים על הרצפה התמקמו החתן והכלה, בני משפחותיהם וכן אורחים רבים וביניהם השכנים מול מגשים מנחושת שהיו עמוסים בסבו״ם וצלחות ובמתאבנים מגוונים, בבקבוקי יין ובעיקר בבקבוקי מאחיא. לאורחים הוגשו מנות דג מטוגן קר בליווי רוטב על בסיס כמון, צלי בקר, עוף, פלפלים, עגבניות, זיתים ירוקים מבושלים בלימון, הכול מתובל כהוגן בשום ובפפריקה אדומה או בפלפל שחור.
בולם היו לבושים בבגדים מרוקניים מסורתיים, פאראג׳יה, ג׳לאביה, וכד, שמאפשרים לשבת בנוחות על הרצפה ברגליים משולבות. כל הערב נגנים ניגנו וזמרות שרו ורקדו, בסוף המסיבה, את ריקוד הבטן המפורסם. החגיגה נמשכה עד לשעה מאוחרת בלילה.
טקס שישי: יום רביעי, יום הקידושין והכנסת הבלה
זה הטקס הראשון שמתנהל בבית החתן, שמתגורר עדיין בבית הוריו.
קירות הבית החיצוניים של מסעוד סוידו לא מזמן בסיד שהוסיפו לו צבע בחול. עליהם התנוססו ציורים תמימים וילדותיים: ידיים עם אצבעות נפרדות זו מזו, המספר 5 מביא־המזל ובעל הסגולה להרחיק עין הרע״ היו עליהם גם כתובות באותיות עבריות: ברכות מזל טוב, איחולים לשגשוג, לאריכות ימים לחתן ולכלה, לאושר, ובדומה; הציורים והכתובות היו בצבע ורוד. איש מן העוברים ברחוב לא יבול היה להתעלם מ״בית החתונה״.
אסתר עטתה את בגדי הכלה. במה היא יפה! ועדיין צעירה בל כך!״ אבי, אמי, בל המשפחה, השכנים, הידידים, כולנו לבושים יפה, מרוצים ועליזים, ליווינו את אסתר ברגל לבית החתן. הסוחרים בחנויותיהם, העוברים ושבים ברחובות, כולם עשו לנו סימני ידידות והפריחו לעברנו ברבות ״מזל טוב, בסימן טוב״, ונראו כאילו הם באמת משתתפים בשמחתנו. כזה הוא המלאח! לעולם אינך בודד, לא ביגון, לא בשמחה! הגענו ל״בית החתונה״. ליד השער הפתוח ניצבים רבים מבני המלאח, גברים, נשים וטף, כולם בסבר פנים יפה. העהלולים המסורתיים קיבלו את פנינו, ובן צעקות וקריאות של השתתפות בשמחה.
הו! איזה יום מאושר! יתברך האל!
הרב המקדש בפנים. הוא ממתין לנו. גם הוא נראה מאושר, אך שומר על ארשת פנים שקטה ומכובדת. ממקמים את החתן והכלה תחת החופה. אסתר משפילה את עיניה, אינה רואה דבר, אינה שומעת קול. היא נראית נרגשת מאוד. היא מסמיקה. אחר כך, פתאום, רואים שהיא מחווירה. כמה היא חיוורת! האם היא לא תתמוטט בזמן טקס שבע הברכות שמתחיל?
כולם דוחפים את כולם, כולם רוצים לעמוד בשורה הראשונה. האווירה מתחממת עד כדי התפוצצות. אנשים נחנקים. המטפחות שהנשים הנשואות לובשות על ראשיהן מחליקות, מתעופפות ונרמסות. כולם צועקים כדי לבקש״ שקט. זהו טירוף אמתי; יאקות מפלסת לעצמה במאמץ רב מעבר; היא רוצה להיות ליד בנה – הדבר מובן מאליו – אך איש אינו נותן לה לעבור. יאקות המסכנה! חם לה, היא מזיעה, ומוצאת לאחר מאמצים רבים אחת מנעליה״
רק הרב שומר על ארשת פנים שלווה. הוא ממתין עד שישרור שקט. אחר כך, בקול נמוך וכוס יין בידו, שהוא מניף אותה לגובה הפנים, הוא מברך:
״ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה בקידושין. ברוך אתה ה׳ מקדש את עמו ישראל על ידי חופה בקידושין״.
החתן והכלה שותים מבוס היין. ניגשים שני עדים. מסעוד מוסר לאסתר מטבע קטן מזהב טהור ואומר לה: ״הרי את מקודשת לי במטבע זה כדת משה וישראל״. לאחר מכן הרב קורא את הכתובה.
יאקות הגיעה לבסוף ליד בנה, וכן שרה; הן פורסות את הטלית מעל ראש החתן והכלה, והחלק השני של הטקס מתחיל. הטקס מסמל את כניסת הכלה לבית בעלה, והחופה עצמה מסמלת את הבית. לאחר מכן מברכים את שבע הברכות: ״[״] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה, שלום ורעות.
מהרה ה׳ אלהינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול בלה, קול מצהלות חופות התגים ממשתה ונערים מנגינתם. ברוך אתה ה, משמח חתן עם הכלה״.
החתן והכלה שותים שוב מן הכוס. מכיוון שאין שמחה שלמה כל עוד בית המקדש עדיין אינו בנוי עדיין בירושלים, החתן שובר כוס כדי שהשמחה תהיה במובן מסוים מסויגת על ידי זיכרון כואב זה״
לאחר מכן שרו את פרק קכח מתהלים: ״שיר המעלות, אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו. יגיע בפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשתף כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה׳. יברכך ה׳ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך, שלום על ישראל״.
טקס הנישואין הדתי הוא המעשה העילאי בחיי היהודי. שכן חובתו הראשונה של כל אחד מבני ישראל לקיים – לפני הכול – את זרעו. הוא חייב לפעול, כלומר לתרום את תרומתו שלו, האנושית, לנצח ישראל; כל יהודי אחראי אישית לכך.
הבעל מתחייב לפרנס ולכלכל את אשתו עד לקצה גבול כוחותיו ובאותו הזמן להתנהג אתה ברכות ובנאמנות. ״הקשר בין הבעל ואשתו, בדומה לזה של אדם וחוה, משמעותו עבור בני הזוג החובה לחיות על פי רצון האל תוך קביעת ביתם למקדש ושולחנם למזבח. כשהם מודעים לכך שנוצרו בצלמו של אלהים, הבעל ואשתו מחויבים להעביר אידאל זה שלהם לבניהם ולהשתתף בצורה זאת בקיומה של הקריה האידאלית ובביאת המשיח שישחרר את האנושות״(ציטוט של הרב שילי).
אחרי כל התפילות והברכות עוברים תכף ומיד למנהגים המקומיים.
המזוואראת – אלו הן נשים שידעו איש אחד בלבד בחייהן, היינו שנישאו פעם אחת בלבד – להן לבדן ניתנת הזכות לתת קוביית סוכר וחלב לכלה, תוך איחולים שגם היא לא תכיר אלא איש אחד בחייה. הנשים שאינן מזוואראת נשארות בצד ומצטערות במקצת על כך! אשר לכלה, קורה שהיא בולעת עד עשרים או עשרים וחמש קוביות סובר ושותה לפחות ליטר חלב בלגימות קטנות ביום חתונתה! לאחר שהמזווארא האחרונה הגישה את מנחתה מגישים את התה עם נענע, את המיצים הסמיכים, את עוגיות השקדים, את המרקחות וכר לבל האורחים.
בשעה זו גבר בעל ממדי הרקולס, לרוב סבל, לוקח את הכלה, מושיב אותה על ספה שהוא שם לאחר מכן על ראשו, ורוקד ריקוד קצבי, סוער. האורחים משליכים לעברו מטבעות כסף כדי להמריצו. הכלה לא תמיד חשה עצמה בטוחה״ אך היא חייבת לחייך, וכולם מרוצים. בערב סעודה חגיגית, בדומה לסעודה שנערכה ביום שלישי, מכנסת שוב את שתי המשפחות, את בניהן הרבים, את השכנים, את הידידים הקרובים, אולם פחות אנשים מאלה שהשתתפו בטקס שבע הברכות.
מאוחר בלילה הכלה פונה לחדר ההתייחדות, שהוכן קודם לכן בהקפדה מרובה. נמצא שם שולחן מלא עוגיות עבור החתן והכלה – עוגיות אלה יוגשו מחדש במשך שלושה ימים – כדי לתת להם כוח״ לקיים את הזיווג. אמי, אמו של מסעוד וקרובות אחדות מלוות ילד קטן ומושיבות אותו לרגע על המיטה כדי שבני הזוג הצעיר ילדו בן זכר במשך השנה. ברגע זה זרם של אורחים בא להעיף מבט על החדר ועוזב. שרה ויאקות וכן שתיים מדודותיי שנשארו שם משיאות בצנעה לכלה את העצות המסורתיות, ואחותי מקבלת אותן בעיניים מושפלות ובפנים מסמיקות.
לאחר שעזבו בא מסעוד תכף ומיד והצטרף לאסתר. זוהי הפעם הראשונה ששני הצעירים נפגשים ביחידות. אך הזיווג אינו מתקיים בלילה זה ולא בלילה שלאחריו, אלא ביום השלישי, בערב שבת. שכן לא יאה להראות שאתה ממהר. יכלו להרעיף דברי גנאי על החתן. וכל עוד הכלה לא היתה ל״אישה״ אסור לה לעזוב את ביתה מכל סיבה שהיא.
לבסוף, בבוקר של היום הרביעי, הסדינים, כותונת הלילה, וכו'״ כשהכול זרוע כתמים אדומים מוצג ב״צנעה״ בחדר החתונה בידי האם והחמות לעיניהן של ידידות ״קרובות״ אחדות – לשון הרע של הנשים קשה כל כך! – עדות לכך שהכלה אכן היתה בתולה״ 3
[1] יש כאן סתירה בתיאור הטקסים. המחברת טוענת שהזיווג של אחותה עם חתנה לא התקיים בליל החופה אלא יומיים לאחר מכן, כך שלא ייתכן שהציגו בבית החתן סדינים מלוכלכים באדום ביום חמישי בבוקר. יש כאן כנראה ערבוב בין המנהג המסורתי, שהתקיים ברגיל ביום חמישי בבוקר לאחר ליל החופה שבו התייחדו החתן והכלה, ובין החתונה הפרטית של אחות המספרת, שבה לא התקיים הטקס כלל – לא ביום חמישי בבוקר, בי לא היה זיווג, ולא בשבת, שבו לא נערן טקס בזה.
טקס שביעי: יום המתנות
למחרת, יום חמישי, הוגשה ארוחת צהריים חגיגית נוספת בידי הוריו של מסעוד. בשעת הקינוח אורח שנבחר לשם כך לוקח כל מתנה ומתנה – חפץ או מזומנים, נתנו הרבה בסף במתנה – ומראה אותה לכולם, בקול רם, כדי שהמוזמנים ישמעו: ״מתנה זו היא מטעם מזל־טוב, בת דודתו של החתן, עבור מסעוד ואסתר. יחזיר לה האל בטוב״. כך נמשכה מסירת המתנות עד לערב. זה היה הטקס הרשמי האחרון של החתונה.
כיוון שאחותי אסתר היתה יתומה מאמה, כל הנשים המוזמנות – הנשים לבדן – אמרו לשרה וליאקות כשנפרדו מהן: ״יעשה האל שנחזור לביתבן בשמחות של בניבן(כלומר באירוסין, בנישואין, וכו'..) אך ״בלא יגון״. משמעו שאיחלו להורים שיישארו בחיים, בך שיהיו נוכחים בנסיבות מאושרות באלה״
אולם החתונה לא נשלמה לגמרי. טקסיה נמשכו בקרב המשפחה. יציאתם הראשונה של החתן והכלה שבוע לאחר החופה הוקדשה לביקור בבית הורי הכלה. שמונה ימים לאחר חתונתם, אם כן באו מסעוד ואסתר לבקר אותנו. נערכה קבלת פנים ״אינטימית״ לכבודם בנוכחות המשפחה והשכנים, שבמהלכה נתן דוד לבני הזוג סכום של כסף במתנה, היינו חמש מאות ריאל; המספר חמש מביא מזל בכל הנסיבות.
בוודאי, הנוכחים ידעו כמה נתן אבא במתנה לבני הזוג והוסיפו מיד דברי פרשנות על כך: דוד נוהג כהלכה! יעשה האל שינהג כך עם יתר בנותיו, וכו'.
עם ביקור זה נשלמה החתונה. למזלנו החתונה נמשכת הרבה פחות זמן מאשר בעבר! אמרה שרה.
תרגם מצרפתית, העיר וערך: יוסף שיטרית
החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס
עמוד 437
חתונה בכותל- גבריאל בן שמחון.
חתונה בכותל- גבריאל בן שמחון.
Gabriel Bensimhon
WEDDING AT THE WAILING WALL
דפנה, צעירה מתל אביב ודן, צעיר ישראלי מניו יורק נפגשים בירושלים ומתאהבים. בעקבות התוכנית להתנתקות מירושלים והמתח הפוליטי הם מוצאים את עצמם בעימות זה מול זה. חתונתם אמורה להתקים בכותל ערב היציאה מירושלים. האם הם יפגשו כאוהבים תחת החופה, או כאויבים משני צדי המתרס? על אהבתה של דפנה מתחרה גם מימון נחמני, שומר הכותל.
נחמני: תראה, דן. בשבילי האשה הזאת יכולה להיות תיקון. שיפוץ של כל החיים התקועים שלי. עם אישה כזאת אני עוזב את הכותל, לוקח פנסיה ויוצא להסתלבט בחוף הים בתל אביב על בירה ואבטיח, ואתה יודע מה? לא איכפת לי אז מהכותל ומשום כלום. שיחזירו אותו! שיפול. שהכותל יפול! נגלה שמאחוריו אין כלום. רק אופק רחב. שמים כחולים. הכל פתוח. שום דבר לא סוגר לך את הדרך… דן: (מצחקק) אז האחורי כל הכותל שלך מסתתרת בסך הכל אישה גדולה עם ורד אדום? נחמני: האישה הזאת היא הכותל!
ב״חתונה בכותל" גבריאל בן שמחון מציר בסגנון ריאליסטי- אקספרסיוניסטי דיוקן מרתק של ירושלים על צדדיה ההסטוריים, המיתולוגיים והאקטואליים.
"חתונה בכותל" היא דרמה טרגי- קומית נדירה שמנסה להתמודד עם דמותה המורכבת של ירושלים באמצעות ספור אהבה בעל מתח בלשי גבוה.
גבריאל בן שמחון – מחזאי, תסריטאי, משורר וסופר הוא מחברם של "מלך מרוקאי","1948", "הדרך לירושלים", ״מהלכים על המים", ״הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״ ועוד. הוא מכהן כפרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב בחוג לקולנוע וטלויזיה. ספרו האחרון "אשה עם שלושה שדיים- נשים בקולנוע של fellini״ יצא לאור בהוצאת "הקבוץ המאוחד".
קצה הדרך-מואיז בן הראש-להרוס את המסיבה
קצה הדרך-מואיז בן הראש-להרוס את המסיבה
לַהֲרֹס אֶת הַמְּסִבָּה
בָּאתִי לְהֶרֶס לָכֶם אֶת הַמְּסִבָּה
אֲבָל אֵין לִי כַּוָּנוֹת זָדוֹן וְזֶה לֹא
בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה. אֶלָּא שֶׁהִתְרַגַּלְתִּי
לִהְיוֹת הוֹרֵס הַמְּסִבּוֹת. לְפָנִים
הָיִיתִי מֵרִים אֶת יָדִי לְשָׁלוֹם
וּמִיָּד הָיוּ בָּאִים כַּמָּה מִכֶּם לְהוֹרִידָהּ
בְּטוּחִים שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵּן לְהַרְבִּיץ לְמִישֶׁהוּ
וְכָל פַּעַם שֶׁפָּתַחְתִּי אֶת פִּי לְדַבֵּר
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֲקַלֵּל וּמִישֶׁהוּ הָיָה
מַכְנִיס לִי תַּפּוּחַ אֲדָמָה לְתוֹךְ הַפֶּה
כְּדֵי לִסְתֹּם לִי אוֹתוֹ וּכְשֶׁהָיִיתִי כְּבָר
נוֹשֵׁף חֲזָרָה בְּכֹחַ וּמֵטִיחַ בָּכֶם אֶת
אוֹתוֹ תַּפּוּחַ אֲדָמָה אֲמַרְתֶּם שֶׁאֲנִי אַלִּים
עַל אַף שֶׁהַמַּטָּרָה הַמְּקוֹרִית הָיְתָה
לְדַבֵּר דִּבְרֵי שָׁלוֹם וְנֶחָמָה, אֲבָל עַכְשָׁו
כְּבָר לֹא אִכְפַּת לִי אֲנִי מְקַלְקֵל מְסִבּוֹת
סִדְרָתִי וְנִצְחִי, גַּם זֶה מָקוֹם עֲלֵי אֲדָמוֹת,
וְיֵשׁ בּוֹ מִן הָעִנְיָן וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ, אֲפִלּוּ
הִסְפַּקְתִּי לִשְׁכֹּחַ אֵלּוּ דִּבְרֵי שָׁלוֹם
רָצִיתִי לוֹמַר לָכֶם וְאֵיזוֹ יָד רָצִיתִי לְהוֹשִׁיט לְעֶבְרְכֶם.
פרשת חוקת-אפרים חזן
אפרים חזן
בס״ד
פרשתנו מתייחדת בכמה נושאים. היא פותחת בענייני פרה אדומה, עוברת לסיפור הבאר ו'חטאו' של משה, משם לנחש הנחושת, מלחמת סיחון ועוג וכיבוש ארץ האמורי והבשן. מכל אלה פורצת העוצמה המיוחדת במצוות פרה אדומה; במסר שהיא מביאה עימה לכלל קיום המצוות: "חוקה חקקתי גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה" (במדבר רבא יט, ח). אמירה זו מדהימה בעוצמתה ומעמידה את קיום המצוות על הצו הא-לוהי המוחלט, הן באשר לעצם המצווה ולטעמיה הנסתרים והן באשר למורכבות, להפכים ולפרדוקסים הכלולים בה.
מסר בכיוון דומה, המעמיד את קיום האדם באשר הוא בידי ה' במחווה של פרדוקס גמור, טמון בהצבת נחש הנחושת הבא לרפא את הנשוכים מפי הנחשים ככתוב: ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי" (במ' כא:ח-ט). הרמב״ן על אתר מעמידנו על עוצמת הפרדוקס בדבר זה:
הנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) ב׳׳ויורהו ה' עץ׳׳ (שמ' טו:כה) וכן במלח אלישע במים (מל"ב ב:כא).
רש"י מסביר בעקבות המדרש (משנה ראש השנה ג, ח) את משמעות ההבטה אל הנס אשר עליו הנחש:
ואמרו רבותינו 'וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים'.
והנה, למרות העיקרון המודגש כאן, במשך הדורות ייחסו לנחש הנחושת כוח ריפוי עצמאי, ועל כן חזקיהו המלך לא ראה ברירה לפניו, אלא לכתת ולפורר את נחש הנחושת, ועל כך אומרת המשנה (פסחים ד, ח): "כיתת נחש הנחושת והודו לו גנז ספר רפואות והודו לו". המהלך של חזקיהו ביקש לגרום לאדם להבין מיהו הרופא האמיתי, וכדברי בעל הפיוט 'אדון עולם' (בנוסח המקובל במנהגי עדות המזרח): "והוא רופא / והוא מרפא // ו־הוא צופה / והוא עזרה", וכל פנייה או שימוש בכיוון אחר אינה אלא אשליה והתרחקות ממקור האמת.
אכן שליחים נאמנים לו לקב"ה בעולמו; אלה הרופאים הרשאים לרפא על פי הנאמר 'ורפא ירפא' ואבן עזרא פירש:
לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו. וכן כתוב: "מ הוא יכאיב ויחבש" (איוב ה:יח). וכתוב באסא "וְגַם-בְּחָלְיוֹ לֹא-דָרַשׁ אֶת-יְהוָה, כִּי בָּרֹפְאִים ( דבה ב , טז יב) ובהתאמה לימינו, הרופא רשאי לנסות לרפא עד מקום שידו ויד מחקר הרפואה מגיעים, אך החולה צריך לתת בה' מבטחו.
רבים מחכמי ישראל בימי הביניים שימשו כרופאים ועסקו ברפואה, ובכך המשיכו מסורת עתיקת יומין של עיסוק יהודי ברפואה. נוכל להזכיר את אסף הרופא, ר' יצחק ישראלי מקיירואן, שבתי דונולו מאיטליה, ובראש ובראשונה הרמב"ם, אשר בתורתו הרפואית ובכתביו המרובים בענייני רפואה נתלים עד ימינו אנו .
אנו רוצים להציג כאן שיר מאת רופא, חשוב כנראה, אך הוא ידוע כמשורר, ויש אומרים ראש המשוררים בספרד. כוונתנו, כמובן, לרבי יהודה הלוי ולשירו 'אלי רפאני וארפא':
אֵלִי רְפָאֵנִי וְאֵרָפֵא אַל יֶחֱרֶה אַפָּךְ וְאֶסָּפֶה
סַמִּי וּמֶרְקָחִי לְךָ בֵּין טוֹב בֵּין רָע וּבֵין חָזָק וּבֵין רָפֶה
אַתָּה אֲשֶׁר תִּבְחַר וְלֹא אֲנִי עַל דַּעְתְּךָ הָרָע וְהַיָּפֶה
לֹא עַל רְפוּאָתִי אֲנִי נִסְמָךְ רַק אֶל רְפוּאָתְךָ אֲנִי צוֹפֶה
ביאורים ומקורות
- אלי רפאני וארפא: על פי יר יז:יד "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אורנה". לשונו של פסוק זה בלשון רבים פותח את הברכה השמינית בתפילת העמידה היא ברכת הרפואה. אל… ואספה: כי אם תכעס עליי ולא תרפאני כי אז אספה, אמות ואעבור מן העולם. 2. סמי ומרקחי: תרופותיי. לך: בידיך. בין… רפה: בין אם הרופא ידע לכוון התרופה למחלה, בין אם דייק במינון או המעיט או הפחית. 3. אתה… אני: אתה הוא המכוון בחירתי בתרופה המתאימה. על… והיפה: רק אתה הוא היודע מה טוב לו לאדם. 4. לא… נסמך: איני סומך כלל ועיקר על התרופה שאני נוטל כחולה או מציע לאחרים כרופא. רק… צופה: אני מייחל ומצפה לרפואה השלמה שתבוא מידך.
- אפרים חזן-פרשת חוקת
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.
בטרם יעזוב הנער מספר לו חביבי אליהו אגדה על קבוצת חכמים, לומדי תורה מהעיר ספרוּ שלמדו תורה כל ימות השבוע במערה שליד ההר "זבל או זבל לכביר (ההר או ההר הגדול)" (שם). במערה זו נגלה לפניהם איש קדוש "עטור זקן לבן כשלג וחרוש קמטי צער ועצב על גלותם של ישראל ]…[ וקול זה קולו של אליהו היה". הזקן גילה להם סודות ורזין וקדישין ועם בוקר היו עיניהם נעצמות, והאיש היה נעלם (שם, עמ' 21 .)בין הלומדים היה ישיש חכם שאשתו חשדה בהיעדרויותיו התכופות מן הבית ודרשה שיגלה לה לאן הוא נעלם בכל ימות השבוע. החכם מגלה לאשתו את דבר הלימוד עם אליהו הנביא ובאותו יום מת (שם, עמ' 22 .) לאחר מכן יוצאות לשונות של אש מהשמיים ולוקחות את הישיש לשמיים. דעתה של האישה שצופה בכך נטרפת עליה, היא מתעוורת מלשונות האש ויוצאת ביללות בראש חוצות. החכמים שיושבים באותה עת במערה ולמדו אינם שומעים דבר מהמתרחש. כמו כן לא הרגישו שהמקום שבו ישבו הולך ונסגר עליהם מכל העברים. על פי האגדה נמצאים החכמים במעבה ההר עד היום הזה ו"מתפללים לגאולתו של עם ישראל" (שם). לדברי המספר, הפך המקום עלייה לרגל ליהודים מכל צפון אפריקה שבקשו מרפא למחלות וביום ל"ג בעומר נהגו להגיע למערה ואלו שנדחקו עד לפתח המערה נשבעו שיכלו לשמוע את קולות הלימוד והפלפול של הזקנים שיושבים ולומדים תורה (שם(. אגדה זו על חכמי ספְרוּ שיש בה אלמנטים של פנטזיה ומיסטיקה, משקפת את הקשר העמוק של יהודי ספְרוּ אל המורשת היהודית לאורך הדורות. קלדרון (2009 )שעומדת על הבדלי הגרסאות הסיפוריות של סיפור חוני המעגל בגרסה הארץ ישראלית ובגרסה הבבלית עומדת על תיאורי המערה בשתי הגרסאות. לטענתה, למושג המערה בכלל, בספרות המערב ישנן משמעויות רבות: המערה היא מעין חדר טבעי העשוי לסמל רחם, לידה מחודשת, מקום מחבוא, תת-תודעה )מקום הסמוי מן העין), סוד, מרחב מקודש הקשור באל, כמו גם שער בין העולם הגלוי לעולם התחתון ]…[ המערה כמקום מבודד שהשהייה בו מוקדשת ללימוד תורה; המערה כמקום לימינאלי וכשער בין העולם הזה לעולם הבא ]…[ והמערה כמרחב שבו מתאפשר מעבר של הגיבור אל העתיד (קלדרון, 2009 ,עמ' 290.)
גם בסיפור שמספר החכם חביבי וגם בשתי גרסאות של הסיפור על חוני המעגל שמציגה קלדרון (2009)היושבים במערה הם תלמידי חכמים כאשר החכם בולט ביניהם כבן דמותו של חוני המעגל. המערה מופיעה בטקסטים על חוני המעגל כמקום שאפשר לישון בו שינה פלאית הנמשכת על פני שבעים שנה. בסיפור של קהילת ספרו מרומז על הספרה 'שבע' שהיא בעלת משמעות של שגב וקדושה ביהדות. כך, שבעת ימי השבוע שבהם שוהים החכמים במערה. נוסף על כך, השינה הפלאית במערה לאורך זמן עשויה להיות מטפורה למוות זמני ומאפשרת לזקנים המערה שבספרו, בדומה לגיבור בסיפורי חוני המעגל, "להגיח מחדש ולעבור בזמן לעתיד אל תוך עולם אחר של דור נכדיו ולפעול בתוך המציאות החדשה" )קלדרון, 2009 ,עמ' 304) . ישיבתם של החכמים במערה זמן רב מרמז על הגלות הארוכה של קהילת ספרו, לשונות של אש היוצאות מן השמיים ולוקחות את הישיש לשמיים, דעתה של האישה שצופה בכך נטרפת עליה – כל אלו אירועים ייחודיים לסיפור הקהילתי של קהילת ספרו ונראה שהם שימשו כסימן אזהרה לקהילה על כי יש לקום ולעשות מעשה, ליטול יוזמה ביציאה מגלות לארץ ישראל.
ראוי גם לומר שהאגדה המקומית עשויה אף לשקף במידה מסוימת את הקשר של היהודים אל מרוקו, מקום הולדתם, שכן דמותו של אליהו הנביא מופיעה על אדמתה של הגולה ומסייעת לחכמים בלימוד התורה. רוצה לומר, היחס לספְרוּ, למקום, שמתואר כמקום שרוח השכינה שורה בו והאזור "זבל לכביר (ההר, או ההר הגדול)" (כלפון, 1988 ,עמ' 20 ,) אומנם הוא חלק מנופי הילדות של המספר ושל בני הקהילה שנולדו במרוקו, אך נראה שיש בתיאורים הנשגבים על יופיו של המקום שבח מעבר לרצון שדברים אלו ישמשו כעין מס שפתיים שיהודי בגולה נאלץ 'לשלם' כדי להבטיח את שלומו הפיזי ואת שלומם של בני קהילתו במקום שאינו מולדתו. כלומר, על פי האמונה של קהילת ספרו מעשה ניסי לימודי התרחש בקרבת העיר במערה וייצג את חוסנם הרוחני תרבותי לאורך הדורות.
תוכנה של האגדה מתיישב יפה עם פעילויות ציוניות בעיר ספְרוּ ובייחוד עם פעילותו של ארגון הנוער הציוני בעיר, שהמספר וחבריו הם חברים בה והם, כחלק עיקרי מהכשרתם בארגון, מתעתדים לעלות לארץ ישראל בדומה לנערים שעלו לפניהם. הסיפור על "זבל לכביר (ההר, או ההר הגדול(" (שם, עמ' 20), מדגים אם כן את ההדהוד החיובי של המרחב הביתי-משפחתי על עיצוב תפיסתו של הילד היהודי במללאח
עולמו של הילד וסדר יומו במללאח
ילדות במרחב סגור
ילדותם של ילדי המללאח שבספְרו עוברת עליהם במרחב המקומי הסגור וכמעט שלא יצאו ממנו עד ליציאתם ממרוקו לישראל או למדינה אחרת באירופה. יציאתו של מי מילדי המללאח אל מחוץ לשעריו סומנה כאירוע לא שכיח ועוררה תכונה והתרגשות בקרבו ובקרב בני המשפחה ובקרב אלו מהקהילה שידעו על נסיעה זו. הנסיעה יצאה אל הפועל בדרך כלל בליווי של ההורים או של אחד מהם. המספר, למשל, נבחר מתוך חמשת אחיו לנסוע עם הוריו לבקר את דודתו, אחות סבתו, בעיר הגדולה והמרשימה רַבַט (כלפון, 1988 ,עמ' )67 . גם הנסיעה באמצעי התחבורה, האוטובוס, היא חוויה חדשה עבור הילד ובכלל ההתרגשות לקראת הנסיעה היא רבה וכרוכה בהכנות רבות. דבר נסיעתו של המספר אל העיר הגדולה מתפשט בין יהודי הקהילה, חבריו מקנאים בו ומבקשים את קרבתו בשל הזכות שנפלה בחלקו לנסוע באוטובוס לרבט. הוא מתאר את ערב הנסיעה במתח ובהתרגשות גדולה:
"כל אותו לילה שלפני הנסיעה, לא נתתי תנומה לעיניי, אלא הזיתי בעיר הגדולה ותיארתי בדמיוני אחת ומאה פעמים שאני כבר מטייל בה להנאתי. שדרות נאות ורחבות, עצי תמר גבוהים באמצע. בניינים גבוהים ועוד (שם, עמ' 69).
עוד דוגמה לכך שיציאתם של ילדים מהמללאח לא הייתה שגרתית על אחת כמה וכמה נסיעה לעיר הגדולה, היא צירופו של ילד ממשפחה אחרת מהמללאח, יתום חסר אמצעים שאימו האלמנה מתחננת לפני אימו של המספר שתיקחהו עימם לקרובי משפחתה. בדרך זו יכלו הוריו של המספר למלא "חסד עם יתום", ואולי הודות למצווה זו יקבל הצדיק את תפילת אימו של המספר להבראתו של בנה החולני והחלש (שם.(
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.
עמוד 103