את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון


את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

ילדות במרוקו

גדלתי בעיר ספרו הנאווה והידועה בכל מרוקו בזכות החג השנתי שלה הנקרא ״חג הדובדבנים״. מדוע? ובכן, הדובדבנים שגדלו שם היו הטעימים ביותר ומהם נתפרסמה העיר בכל המדינה. האמת היא שלא רק הדובדבנים שלה היו טעימים, אלא כל הפירות שגדלו בה היו טעימים מאוד. קראנו לדובדבנים בערבית ״חב למלוק״, כלומר אהובי המלכים. יהודי ספרו היו ידועים בלמדנותם, בחוש ההומור שלהם, בפתיחותם השופעת ידידות, ברוחם הטובה ובעיקר בהכנסת האורחים שלהם. רבנים גדולים, מקובלים ומשוררים ידועים הוציאו מוניטין לקהילה שלה, כקהילה של תלמידי חכמים ויראי שמים בכל ערי מרוקו. לימודי קודש הדהדו בין כותלי ישיבותיה, ואברכיה שירתו בקודש בכל ערי מרוקו. עליה דרשו את הפסוק ״סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה״, אל תקראו ״ספרו״ אלא ספרו עירינו ועל בניה נאמר: ״חוכמות בחוץ תרונה ב־חובות תתן קולה״.

ה״מללאח״ שלנו, שגרו בו רק יהודים, שכן על שפת נהר אגאי. אנחנו קראנו לו ״וואד שוק״, אבל הוא היה ידוע גם בשם ״לוואד ליהודי״. ״כניסה למללאח הייתה דרך שער גדול הנמצא בקצה הגשר על הנהר הזה. וואד שוק היה חלק מחיי היום־יום שלנו, לטוב ולרע. אנחנו, הילדים, שחינו בו בקיץ והשתכשכנו במימיו בזמן שאמהותינו היו כובסות. הנהר הסתיים במפל מים הלאה ממנו. הצרה היא, שלא רק ברכה הייתה בו אלא גם קללה. פעם בכל כמה שנים, כשארובות השמים נפתחו וגשמי זעף ניתכו כמטר סוחף, גאו מימיו על גדותיו. קראנו לזה ״לחמלא״. נתרבו והמו גליו, ששיברו, ניפצו וסחפו איתם בתים וחנויות שעל חופיו, והביאו פורענות, אֵבֶל, המיה ובכייה, יגון ואנחה, מספד ויללה, קינה, תוגה, צער ודאבון לב לתושביו הדלים – כמו גם התרוששות כלכלית לסוחריו הזעירים. שנים עברו עד שהכאב נשכח מלב והחיים חזרו למסלולם הרגיל. ההריסות שוקמו והשלווה חזרה בין יושביו. מה טוב שניחנו במידת השיכחה, המסייעת בידינו לשכוח הצרות והכאב ומתוך שכך להמשיך בחיים.

עת יצאת מהמללאח ל״באב־למקאם״, שהייתה רחבה גדולה מאוד, הרי שהיית עומד ומשתאה נוכח הטבע המקסים, הניבט אליך בכל אשר תפנה. זו הייתה מעלתה של ספרו, ובעטיה של זו, שימשה ספרו גם כעיר נופש בקיץ. רק יצאת מהרחובות הצרים והאפלים של המללאח והנה לפניך הטבע המקיף אותך בכל יופיו והדרו. שלל צבעים מרהיבי עין ממלאים אותך חדווה ומושכים אותך בחבלי קסם, להתענג על הססגוניות של הצמחייה העשירה מכל צד.

לצד ימין של ״באב-למקאם״ נמצא הכביש המוביל לעיר פאס, ל״בית החיים״ היהודי ולהר הידוע ״זבל לכביר״ (ההר הגדול). בהר זה, כך מאמינים, טמונים צדיקים, מקובלים ורבנים גדולים שרצו לדחוק את הקץ ולהביא גאולה לעם ישראל. אלה ישבו בתוך המערה ימים ולילות, בחברת אליהו הנביא, והקץ היה קרוב לבוא. ואולם, סודם נתגלה וההר סגר עליהם עמוק בבטנו. כמה חבל וכמה צער נגרם בשל כך. יעידו על כך כל מיני אגדות הקשורות בהר ובמערה אשר בו. רישומו של ההר, הודו וקדושתו היו טבועים בכל בני הקהילה שגדלו לרגליו ושפכו את שיחם ואת מרי לבם בבטנו. ההר לבש צורה ופשט צורה בהתאם למאורע שנחוג בשכנותו. בימי ל״ג בעומר הייתה העלייה לרגל להר, עלייה לשמה – לשמוח בשמחת החג ולהדליק נר זיכרון לנשמת הצדיקים היושבים בתוכו, לפי האגדה, ועוסקים בדברי תורה. משעות הבוקר המוקדמות היינו עולים אליו בנערינו ובזקנינו, מי ברגל ומי על חמור, על סוס או על פרד. רבים נטעו אוהלים או ישבו על מחצלות כל היום בצל אחד העצים הפזורים בגבעה. מנגנים ופייטנים, שנגינתם וזמרתם מילאה את החלל, נשמעו לפרקים. ריח צלי וקולות צחוק הדביקו את העולים לרגל בהתלהבות וברגש עילאי שהשביח מלבם את הסכנות ואת הדלות שהיו נחלתם מאז ומתמיד. יום ל״ג בעומר נחגג בשמחה ובטוב לבב כמו יום שמחת תורה. ואולם, במשך כל השנה – בודדים, ולפעמים משפחות שלמות – עלו להר לחוג מאורע משפחתי, קיום נדר שנדרו, תפילה לרפואת הגוף והנפש ועוד. מתקרת הסלע נטפו מים שנודעו להם סגולות רפואה לפצעים, לחבורות ולכל מיני מחושים וחוליים רעים.

 מערה זו הייתה גדולה, אדמתה מכוסה מעין חול שחור, רך וסופג רטיבות מהמים הנוטפים מהתקרה טיפין טיפין כדמעות בכי. הלאה לפנים המערה היה מעין פרוזדור שהלך והעמיק בבטן ההר והלך ונהיה צר וחשוך עד שהגענו לסופו. משם נפער פתח צר מעל לרצפה הסלעית ורק בזחילה יכולנו להיכנס לפני ולפנים, וגם זאת יכלו לעשות רק דקי גוף. בתוך המערה הייתה מערה נוספת שהיה בה ריח שעווה נצחי, אשר נגרם כתוצאה מהנרות שהודלקו בה. פתח המערה הפנימית היה כל כך צר, שאפילו אני, כילד צנום ורזה, נאלצתי לחפור קצת בחול השחור שעל הרצפה האפורה כדי שאוכל לגלוש פנימה. אמא הייתה נותנת לי נר להדליק ושם התפללנו. אמא בחוץ ואני בפנים. למערה זו עלינו בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר. לאורך הכביש מצד ימין של באב-למקאם יש נחל קטן שמימיו זורמים בשקט, ברשרוש חרישי ונעים לאוזן, המתמזג עם צפצופי הציפורים השונות שחיות בינות השיחים סביבו. עצי צפצפה גבוהים וישרים בגובהם עד לב השמים ניצבו לכל אורכו והיו ניזונים ממימיו. בנחל זה היינו משחקים עם הצפרדעים ועם הדגיגים הקטנים. בדרכי העפר הצדדיות מעבר לנחל היו פרדסים ובוסתנים לרוב, מלאים כל טוב. עצי פרי למיניהם, מכל אשר תאווה נפשך. בבוסתנים אלה בילינו את רוב זמננו החופשי.

אנחנו הילדים נדדנו בשעות הפנאי לפרדסי הסביבה, מפני שחפצים היינו להתרחק ממקום מגורינו שלא היה בו לא מרחב ולא נוי, לא אוויר ולא שמש. לא שררה שם הרגשה נעימה ולכן התאווינו לברוח משם, לתת דרור לרגלינו. צר היה לנו המקום, אבל קיבלנו אותו כי לא היה אחר. לא פשוט הוא הדבר – לגור בחדר אחד גדול, שמונה או עשרה ילדים וילדות, בחצר משותפת עם ארבעה שכנים. ולמעשה, לא הייתה זו ממש חצר. היה זה בניין בן שתיים עד שלוש קומות, באמצעו ריבוע הפתוח כגובה הקומות ואשר ממנו ראינו את השמים. הקומה השנייה מוקפת הייתה מכל עבריה גזוזטרה המשקיפה על החצר הזו. כל שכנה השתמשה בפינה ליד חדרה לבישול ולישיבה במשך היום. הייתה, כמובן, קרבה בין שכנה לשכנה ולא היו סודות בפני אף אחת בכל הקשור לנעשה אצל השנייה. הקרבה היתרה הזו יצרה כמובן חיכוכים ומריבות לעתים קרובות, אבל אנשים השלימו תמיד, כי היו די חכמים וידעו שאלה החיים שנקלעו אליהם וכי מוטב להם לחיות בשלום. אני אומר שכנות, כי לרוב הגברים היו בנסיעות לצורכי פרנסתם. לאן נסעו? לכפרי הערבים. רובם היו רוכלים או בעלי חנויות בכפרי הסביבה. אלה שהיו קרובים היו באים לשבת, ואלה שנדדו רחוק בשווקים השונים – היו נעדרים לחודשים רבים. מגיל צעיר עזבו את הלימודים בחדר או בישיבה ונאלצו למצוא את פרנסתם מחוץ לעיר, כי בעיר גופא לא הייתה תעסוקה חוץ ממספר מצומצם של אנשים שעסקו במלאכות שונות. היו חייטים, סנדלרים, ספר, חנויות מכולת, צורפות, פחחות, תעשיית סבון ומסחר זעיר. כשהיינו קטנים שיחקנו בתוך המללאח ברחבה די גדולה שקראנו לה רחיבא, אבל כשגדלנו קצת העזנו לצאת מחוץ למללאח בחברת ילדים גדולים שהגנו עלינו בעת צרה. תמיד היינו להוטים אחר פירות מכל המינים. היו עצי פרי שענפיהם המלאים פירות קרסו תחת משאם וכרעו ממש על הגדר של הבוסתן ומעבר לה. אלה היו נוחים לקטוף והם היו הראשונים שקטפנו ואכלנו.

את אחי אנוכי מבקש – שלום פוני כלפון

באדיבותו של המחבר.

היינו עולים האחד על כתפו של השני, קוטפים ואוכלים. כשאלה נגמרו התגנבנו לבוסתן עצמו. לפעמים היינו להוטים כל כך שאכלנו את הפירות בעודם ירוקים, לפני שבעל הבוסתן יקטפם, וחטפנו כאב בטן. אם תשאלו אותי אילו פירות אהבנו יותר, יקשה עליי מאוד לענות. כל הפירות היו אהובים עלינו. אולי אפרסקים? לא! אני צריך להוסיף גם משמש, תפוחים, שזיפים, אגסים… בקיצור – כל הפירות. הגדר לא היוותה בעיה בשבילנו. כמובן שהיה שומר, אבל אנחנו הלכנו תמיד בזוגות או בקבוצות. אחד קוטף ואחד שומר. תפסו אותנו לפעמים? ודאי שתפסו אותנו וחטפנו מכות. אז מה? בגלל זה נפסיק? מכות – זה שום דבר בשבילנו. היינו רגילים לזה. אי אפשר היה להרחיק אותנו מהבוסתנים. היה בינינו ובין השומרים משחק סמוי. זה אורב לזה.

אנחנו היינו חסונים וחזקים, זהירים וערים, קלי תנועה וזריזים מאוד. ועוד דבר הלכנו בקבוצות כדי להתגונן אם הותקפנו על ידי פרחחים ערבים, דורשי רעות וחורשי מזימות. בקבוצה הרגשנו יותר ביטחון ויכולנו להגן על עצמנו בקלות. היינו רגילים למריבות עם ילדי הערבים. לא היה בזה שום חידוש. רובם היו חלכאים, נדכאים ועלובי מראה. לפעמים גם התיידדנו איתם, אבל ילדי האיכרים הנוצרים היו באמת הגרועים ביותר. הם באמת שנאו אותנו ולא יכלו לראות נער יהודי בלי להתאנות לו. אם לפעמים הסתדרנו עם ילדים ערבים, הרי שעם ילדי הנוצרים היו תמיד קטטות קשות. הם היו רעים מאוד. איכרים גסי רוח שהיגרו מספרד, איטליה ופורטוגל ובאו בעידוד ממשלת צרפת כדי לחזק את האוכלוסייה האירופאית.

הממשלה נתנה להם אדמות. רק הגיעו וכבר התחברו לשונאי ישראל. איך נאמר: ״האחד בא לגור וישפוט שפוט״. הממזרים האלה היו הולכים עם כלבים גדולים שלפעמים נשכו אותנו. הנשק המסוכן שלנו היה קליעה באבנים. אף פעם לא החטאנו והיו לנו גם מקלעות שידענו להשתמש בהם. זה היה נשק מסוכן. בכך נודענו. תמיד היו לנו אבנים בכיס, מוכנות לקליעה בעת הצורך. היינו מאורגנים קבוצות קבוצות כמו גדודי צבא. כל קבוצה והמפקד שלה. לפעמים יצאנו כמו לפעילות צבאית, במלחמות עם ילדי הערבים או הנוצרים. לא פחדנו מהם. גם חילקנו מדליות לגיבורים. המדליות היו עשוית מפקקים של בקבוקי משקאות קלים. איך עשינו את זה ? ובכן, אספר. הפקקים היו עשויים ממתכת ובתוכם פקק רך כמו של בקבוק היין. שמים את הפקק המתכתי על החולצה ומהצד השני של החולצה דוחפים את הפקק הרך לתוך הפקק המתכתי. כך הוא נתפס עם הבד של החולצה והרי לכם מדליה על החולצה. ערכם נקבע לפי סוג המשקה, מחירו והציור שעליו. אנחנו התגאינו במדליות שלנו כי אלה העידו על גבורתנו במלחמותינו. היה לנו גם כסף שסחרנו בו אחד עם השני. איזה מין כסף? הכיסוי הצבעוני של הסוכריות. סידרנו את הניירות לפי ערך הסוכריה.

עם זה סחרנו בינינו, קנינו ומכרנו. אנחנו היינו קבוצה של ידידים טובים. ידידים בלב ובנפש. היה אליהו סיסו שקראנו לוויהו או ליהו, חיים סממול (בן שמואל) שקראנו לו חמימו, והיה ליהו הדרוס. הדרוס זה כמובן ״הראש״. היו ילדים אחרים שהצטרפו לגדוד שלנו, כמו בן דודי מימון ואחרים. פעם הלכתי עם לוהו סיסו, אני קוטף והוא שומר. גמרתי לקטוף ואני יורד לתומי מן העץ. בניחותא. והנה הממזר של השומר, כושי ענק, מחכה לי בשקט ותופס אותי. ממש הופתעתי! בזמן שחטפתי כמה מכות אני מחפש בעיניי את לוויהו, והילד איננו. איכשהו הצלחתי לברוח מהשומר והשגתי בריצה את לוויהו רחוק מהבוסתן. ״למה לא שרקת?״ שאלתי אותו בכעס. ״לא יצא לי״, אמר לי. הוא ראה את השומר ומרוב פחד לא יצאה לו השריקה וקולו נחנק. הוא פחד להיתפס, ולכן אסף את רגליו וברח. ברחה לה השריקה? ״די תכּל עליק עבבאהּ לוואד״ (מי שסומך עליך גורף אותו הנהר), כלומר נגרף בזרם הנהר וטובע לפני שתבוא עזרה. לעת עתה אנחנו רק קבוצה של ילדים שובבים שבילו את זמנם מחוץ לעיר והסתבכו לא אחת בכל מיני תעלולים. יעבור זמן עד שנתגבש לקבוצה רצינית ולחוגי לימוד. אמרתי לו שצריכים להשיג משרוקית. ככה לא תברח השריקה. אבל איפה משיגים משרוקית? בעינינו זאת הייתה חתיכת רכוש מכובדת. מה עשינו?

משרוקית מקני סוף שגדלו בשפע בצדי הנחל. צלילה נשמע כמו חליל וזה פתר לנו את בעיית הפחד. כל המשחקים שלנו הומצאו על ידינו. למי היה כסף לקנות משחקים? היו לנו משחקים שונים לכל עונה. משחקים מרתקים ומתוחכמים עם חוקים וסדר משלנו. הכל היה נהוג ומקובל. אין להוסיף ואין לגרוע. כולם קיבלו את החוקים ולא היה מי שיערער על כך. המשמעת שלטה בכל המשחקים וההגינות הייתה מקובלת. מי שלא נהג כשורה נזרק מהמשחקים וזה היה עונש קשה, כי סוכם בינינו שמי שנזרק מקבוצה אחת לא יכול להצטרף מיד לקבוצה אחרת. לכן אף אחד לא רצה להיזרק מהקבוצה שלו, שהרי שם היו ידידיו. יודעים אתם מה זה להיות לבד? דומה הדבר לנידוי שהמבוגרים עושים למישהו – איום ונורא. היו משחקים לעונות השונות ולחגים ושיחקנו בהתלהבות ובהנאה. בצדו השני של הכביש, מול רחבת ״באב-למקאם״, היה יער של עצי מחט, אורן וארז. ביער זה היינו קוטפים אצטרובלים. אם היו בשלים, מספיק היה להכות בפרי על אבן וגרעיני הצנובר נפלו ואכלנו אותם להנאתנו. אם היו סגורים, היינו לוקחים אותם הביתה ושמים אותם על פחמים בוערים.

מפאת החימום היו הקשקשים מתרוממים והיה קל להוציא את הגרעינים, שהיו עכשיו גם קלויים. מובן שאז כל הידיים שלנו היו שחורות ומלאות כוויות. גרעיני הצנובר היו מעדן טעים מאוד ואנחנו אהבנו אותם. עצי האלון סיפקו לנו שפע של פרי בלוט גדול, מתוק ועסיסי. גם חרובים היו טעימים. ידענו איפה נמצאים העצים הטובים שהניבו פירות בשרניים וטעימים. עד כאן באשר לעניין הפירות. אם בירקות ובתות שדה חשקה נפשנו, הרי שידענו בדיוק היכן למצוא את מבוקשנו. ידענו מה גדל בכל שדה ומתי הירקות או התות יהיו מוכנים לקטיפה. בשביל אלה היינו עולים לגבעות בצד שמאל של הכביש לכיוון כפר לבהאליל, שם היו שדות מלאים כל טוב. פה לא הייתה בעיה עם שומר. ממש רווחה. אין הפתעות! מדוע? מאחר שפה אין עצים להסתיר את השומר, שהיה זוחל לקראתנו כחתול.

במידה והשומר הופיע באופק, מיד ראינו אותו. הוא הכיר אותנו, ואנחנו אותו. הוא השתוקק לתפוס אותנו, אבל לעתים רחוקות מאוד הצליח. ברגע שלוויהו ראה אותו, מיד היה שורק בקנה ואני מיד הייתי אוסף את הרגליים עם השלל שקטפתי, והיינו בורחים לכיווץ ההר. מדוע היינו עולים להר? מהסיבה הפשוטה שאנחנו טיפסנו בדילוגים קלים במעלה ההר – בזריזות, כתיישים קלים, ולא התעייפנו כלל, בזמן שהשומר המבוגר לא היה עומד בזה. הוא היה מתעייף מהר וחדל מלרדוף אחרינו. השומר מקלל בייאושו ואנחנו צוחקים עליו. אחר כך אנחנו עוקפים את ההר ויורדים מהצד השני לכיוון ״באב-למקאם״ ומשם הביתה. מה שגרם לנו סבל, היה הצבר. טעים מאוד, מתוק ועסיסי אבל קוצני, ולאחר מעשה – ידינו היו מלאות קוצים. אבל אל לכם לחשוב שזה ריפה את ידינו. לא ולא, אתם לא מכירים את ילדי ספרו, שהיו חכמים ומלאי תחבולות.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

באחד הימים, כשאליהו סיסו ואני חזרנו מהשדות, פגשנו בחיים בכניסה למללאח. ״איפה אתה?״, שנינו צעקנו עליו. הוא ענה בניחותא כדרכו. חיים היה תמיד שקט ורגוע וכל מילה שלו – בסלע. כמו שנאמר ״מלה בסלע משתוקא בתרין״. הווה אומר, שאם הדיבור שווה סלע – הרי השתיקה שווה שני סלעים. בחיים התגלם המשפט האמור. הזמן אצלו זורם לאטו. לרוב שותק ורק מקשיב בארשת רצינית. לפעמים אנחנו ממהרים, אבל הוא, עד שיוציא הדיבור מפיו המשיח יבוא. תמיד מחייך, אפילו שצועקים עליו, וממשיך כאילו לא אמרנו כלום. מעולם לא ראינו אותו כועס. תמיד עונה בשקט ובחיוך תמים. הוא לא הלך אתנו לשדות, כי בשביל זה צריך להיות זריז כחץ מקשת, ער ועומד על המשמר כדי להזהיר אותנו בדיבור או בצעקה. מחיים אין לצפות לכך, כי עד שיוציא הדיבור מפיו, השומר יספיק להנחית עלינו מהלומות. לכן הוא לא בא אתנו לשדות. הוא חיכה לנו במקום בטוח, או על ענף עץ מוסכם והיינו באים עם השלל לאכול הכל יחד. מה, הוא קיבל חלק מהשלל אפילו שלא השתתף? נכון! אנחנו למדנו שגם אלה שנשארו במחנה קיבלו חלק מהשלל.

אנחנו היינו יחד בכול. ״כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו״.״ויאמר אליהם לאמור בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחושת ובברזל ובשלמות הרבה מאד חלקו שלל אויביכם עם אחיכם״. אליהו הרוס היה אתנו כל הזמן. הוא היה ממולח וזריז כקוף ואפשר היה לסמוך עליו. אליהו סיסו – עד שלא תיקנתי לו את החליל – לא הועיל לנו כשומר. לאבא של חיים הייתה חנות ליד שער המללאח וגם מחסן לאורך רחוב זה על חוף ״וואד שוק״. כאשר פגשנו את חיים, היה בידו מפתח והוא היה בדרכו למחסן בשליחות אביו להביא סל אגוזים מהמחסן. זו הייתה הפעם הראשונה שהתלווינו אליו בשליחות כזו והיינו סקרנים לראות מה יש במחסן הזה. הרחוב היה קצת חשוך. בין הקירות למעלה, מגג אל גג, היו פרוסות ומתוחות מחצלות כעין תקרה שהגנה על הרחוב מהחום הקשה של הקיץ שארך אצלנו זמן רב. חיים פתח את המחסן ועמדנו מתפעלים אל מול אשר ראו עינינו. היה שם מכל טוב. תמרים, אגוזים, שקדים, בוטנים ועוד. בזמן שחיים מילא את סל האגוזים בשביל אבא שלו, מילאנו אנחנו את בטננו מכל הבא ליד. בעיקר שקדים ודבלים, בוטנים ותמרים. אכלנו בשפע ויצאנו עם חיים שבעים וטובי לב. מה אמר חיים? שום דבר! הרי אנחנו ידידים טובים, לא ? פיללנו לכך שייפול בחלקנו מפגש כזה לעתים קרובות! האמת היא שזללנים לא היינו ואכלנו במידה – כיאה לילדים מחונכים. אין צורך להגזים, נכון? מצד שמאל של ״באב-למקאם״ היה גן הדור ביופיו, ובו צמחי נוי מלבלבים בפרחים שונים שגדלו שם. גננים צרפתים טיפחו את הגן הזה. היינו עוברים בתוך מנהרת ירק טבעית בנויה מקשתות שהיו מכוסות בשיחי שושנים, ושיחי יסמין היו מטפסים על הקשתות לאורך מאות מטרים. בושם הוורדים והיסמין מילא את האוויר, וכך הלכנו ונשמנו בהנאה את האוויר המבושם הזה. אחרי שהלכנו בגן כברת דרך פנינו שמאלה, ואחרי ירידה קלה, קצת תלולה, ראינו לפתע בריכת שחייה ציבורית גדולה שניזונה ממי הנהר הממלאים אותה מצפונה ואשר יורדים בדרומה במפל מים הנשפך להמשך הנהר. כל אחד היה מוצא לו פינה לשבת בה בפרטיות, מוקף שיחים ועצי ערבה גדולים. רשרוש המים הזורמים וצפצוף הציפורים מילאו את החלל במנגינה טבעית ערבה לאוזן. באווירה זו הרגשנו כחלק מהסביבה, ואת הסביבה כחלק מאתנו. התמזגנו בה והיינו מאושרים בחיקה. כדי שלא תהיינה התכתשויות ואי נעימויות סודר כך שהבריכה תהיה פתוחה בשבת רק ליהודים, ביום שישי למוסלמים וביום ראשון לנוצרים. בשאר ימות השבוע תהיה פתוחה לכולם. ככה נשמר השלום. לא כמו במגרש כדורגל – כשהתקיימו משחקים בין קבוצה יהודית ובין קבוצה של ערבים או נוצרים, לרוב הסתיימו אלה בתגרות ידיים, בפרט כשהקבוצה היהודית ניצחה. כאשר חשנו תגרה ממשמשת ובאה, יצאנו מיד יחד. בראש הלך עמור אסולין, שקראנו לו שמשון הגיבור. הגויים פחדו ממנו ולא הציקו לנו. הקצה השני של הגן הוביל לעיר החדשה שגרו בה בעיקר נוצרים וגם משפחות יהודיות רבות. בית הספר היהודי ״אליאנס״ של חברת ״כל ישראל חברים״ מצרפת, נמצא גם הוא בעיר החדשה. היה זה בניין מפואר, מוקף גינה גדולה עם עצי פרי שגם עליהם לא פסחנו. ל״אליאנס״ הלכנו מאוחר יותר כשסיימנו כמה כיתות בבית הספר העברי ״אם־הבנים״.

כעת אתם כבר יודעים משהו על העיר הקטנה ספרו. פנינת חמד, מוקפת פרדסים ובוסתנים מכל עבר, נחלים, נהרות ומפלי מים ושפע של יערות וירק מכל הצדדים. אוויר נקי ושמים כחולים לרוב, עם שמש זורחת בכל הדרה – ראינו כל עונות השנה, מפאת מיקומה של ספרו לרגלי הרי האטלס הקטנים. מזג האוויר הנעים שלה הוא אשר נתן טעם מיוחד לפירותיה ולכל מה שגדל בה, כולל יהודיה שנתברכו בכישרון וביראת שמים. בחורף ראינו שלג וכפור. צבעים מרהיבי עין בסתיו, בזמן השלכת. הקיץ חם, יבש ונעים, ובאביב כל הטבע אומר שירה בשלל צבעים המפליאים ביופיים. עצי פרי הדר היו גדלים לאורך הכבישים ועצי תות למיניהם, אדומים, שחורים ולבנים, עסיסיים ומתוקים כדבש. רק קטוף ואכול. ״תגזאז״ – היו מין כדורים שחורים שצמחו על העצים. גם הם היו טעימים וגדלים בשפע בכל מקום. כשלא היו פירות, אכלנו חרובים שעציהם היו בכל מקום. פרי זה הזכיר לנו את רשב״י (רבי שמעון בר יוחאי) ואלעזר בנו אשר ניזונו ממנו כשהסתתרו במערה מפני הרומאים, לכן היה חביב עלינו.

בסביבה הזאת בילינו את זמננו החופשי. למללאח הלכנו בעיקר כדי לישון. אם היה לנו מקום אחר לישון, לא היינו חוזרים למללאח.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- תשע"ב-2012

אנשים רבים שואלים אותי איך למדתי לקרוא ולכתוב. אני חושב וחושב ועונה להם שבאמת אני לא זוכר! ״מה פירוש לא זוכר?״, שואלים בתמיהה. וכי שואלים דג איך הוא למד לשחות? ללמוד לקרוא – ינקנו עם חלב אמנו! הביטו – אני אומר – במללאח של ספרו, הילדים כבר בגיל שנתיים או שלוש הולכים ל״סלא״, שפירושו בערבית בית כנסת. זה היה מעין גן ילדים, אלא שפה ישבנו באולם גדול שהיה באמת בית כנסת. היינו אולי כעשרים ילדים, יושבים על ספסלים לאורך הקירות והרבי – המורה – היה קורא לנו לפי תור ומראה לנו בספר שלפניו אותיות. הוא אמר את שם האות ואנחנו חזרנו על כך. ככה למדנו לזהות אותיות בזיכרוננו. כשלא קרא לנו פשוט שיחקנו בינינו. האם היו מריבות בינינו? ודאי! הראיתם קבוצת ילדים בגילאים מעורבים שלא רבים ? גם צועקים ומלכלכים. אמו של המלכלך הייתה באה ומנקה. ביום שישי היו מנקים את רצפות בית הכנסת לכבוד שבת. במשך הזמן עברנו לצירופי אותיות עם תנועות וחזרנו על זה. כמו דלת, קמץ, דָ וכו'. אחר כך למדנו צירופי אותיות למילים ולמשפטים שלמים. בשלב הבא חזרנו על כל מילה בתורה עם התרגום שלה בערבית. כל יום שישי אמא הייתה נותנת לי מטבעות כסף לשלם לרבי. כך, לכל רבי הייתה קבוצת ילדים שלו שלימד בבית כנסת שונה. הורי הילדים שילמו לו וזו הייתה פרנסתו. הוא היה טוב אלינו. אם לא היה טוב, ההורים שלחו את בניהם לרבי אחר. לפעמים היו באים לבקר אותנו אנשים זרים, אשר היו לבושים יפה ממש כמו הצרפתים. אנחנו, לעומת זאת, היינו לבושים בבגדים מקומיים ומסורתיים. ״תסאמיר״ הייתה חולצה ארוכה, ו״זללאביא״ הייתה גלימה שלבשנו כמעיל עליון בעיקר בחורף. את הגברים האלה ליוו נשים יפות מאוד, כמו בובות, עם צבעים יפים על הפנים. הם היו מחלקים לנו ממתקים, סוכריות ועוגיות, ואנחנו אכלנו בטעם ובהנאה רבה. הם ביקרו זמן מה והלכו. היו להם גם מצלמות ביד והם צילמו אותנו. לאחר כל זה הם הלכו כלעומת שבאו והיו מחייכים אלינו חיוך נעים. יותר מאוחר נודע לנו שאלה היו יהודים מאמריקה העשירה.

לפעמים היו חיילים מלגיון הזרים הצרפתי מעמידים אותנו בשורה לפני חנויות של גלידה במללאח והיו קונים לכל ילד גלידה. הם דיברו שפה זרה, אך לפרקים שמענו מילים בעברית. כשגדלתי והייתי בארץ ישראל הבנתי שזו הייתה יידיש והחיילים היו יהודים. אספר על מנהג מיוחד שנועד רק בשבילנו הקטנים, וקראנו לו ״כאלוטה״, שפירושו ״ערבוב״. מה ערבבנו? אספר לכם. בכל שבת אחר הצהריים, כשהגדולים הלכו לתפילת מנחה ולסעודה שלישית, אנחנו הקטנים חגגנו סעודה שלישית משלנו כיד המלך. בכל פעם התאספנו בבית של אחד הילדים. בדרך כלל היה זה בית של ילד שהוריו היו אמידים. בהמשך אסביר מדוע. אבל גם בבתים אחרים, כך שכל הילדים היו שמחים. היינו עוד דרדקים בני חמש – שש וכל אחד רצה שיעשו כאלוטה בבית שלו. אנחנו הקטנים לא ידענו מה זה אמיד או עני, היינו עניים אבל היינו עשירים. הכיצד זה ייתכן שהיינו עניים ובו בזמן עשירים? אגיד לכם. כמאמר הפתגם ״איזהו עשיר? השמח בחלקו״, ואנחנו היינו שמחים בחלקנו עד שלא ידענו שהיינו עניים. אכן – יכולים להיות עניים אם מרגישים עניים, אבל אנחנו לא הרגשנו כך. עובדה שאפילו תרמנו לעניים. איך אני יודע? בכל יום שישי אחר הצהריים עבר ברחובות גבר גדול וחזק וקרא לגברות בשמן לתרום כדרכן, דברי אוכל ובעיקר כיכרות לחם שנאפו בבוקר וזה עתה שבו מהתנור הציבורי. אמא הייתה שמה בצד שני כיכרות לחם שנתנה לאיש ששם אותם בשק גדול אשר נשא על גבו והיה תלוי לו על שכמו. היא נתנה גם מטבע כסף שחילקו לנצרכים ושמה מטבע בכל אחת משתי הקופות שהיו תלויות על הקיר בחדר שלנו. אחת על שם רבי מאיר בעל הנס ואחת על שם רבי שמעון בר יוחאי. כמה שמחתי כשאמא נתנה לי להכניס את המטבעות לקופות! מדי פעם באו אנשי החברה ורוקנו את הקופות. את הכסף הועידו לישיבות בארץ ישראל. ובכן, מי פה עני? מאז למדתי להיות שמח בחלקי, גם כשהייתי חולה. לא נתקפתי בייאוש או בדיכאון אף פעם. דיה לצרה בשעתה. דאגה, כן! למה להוסיף הרגשה רעה על מצב רע? היינו אומרים: גם זו לטובה. בעוונותינו הרבים למדנו שצריך לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה, לכן לא ידענו מי עני ומי אמיד. ואולם, ההורים ידעו מי אמיד ולכן האימהות קבעו ביניהן בכל פעם איפה ניפגש. היודעים אתם מי נחשב אמיד בספרו? זה שלחמו היה מצוי בשפע ולא ידע מחסור. אז מה עושים ? בשעה היעודה כל ילד בא לבד או בחברת אמו ובידו סלסלה ובתוכה תבשיל, עוגיות, פירות, מיני מתיקה או מכל הבא ליד. שמים את כל הטוב הזה בצד ויושבים בעיגול על כריות. כל ילד שהביא דבר מה הרגיש חשוב, שתרומתו מועילה. ככה הרגשנו כולנו חשובים זה בעיני זה, מה שתרם להרגשה הטובה של כולנו. האמא המארחת, יחד עם אימהות אחרות, שמו את כל השפע הזה באמצע. מכאן המילה ״כאלוטה״, כי הכל כמו מתערבב ולא יודעים מי הביא מה. זה היה דבר נפלא! אנחנו הילדים נהנינו מאוד והיינו מחכים בחוסר סבלנות לשבת שתבוא, והתרגשותנו לקראת המפגש הזה הייתה תמיד גדולה. מדוע? כי ידענו שמחכים לנו מעדני מלך בשפע כזה שלא ראינו בכל שאר ימות השבוע. ההורים האמידים, כמובן מאליו, תרמו את חלק הארי של הסעודה המיוחדת הזו ועשו זאת בצנעה ובנדיבות לב שאין כדוגמתה. לרוב היה זה בבית של קרובי משפחה. אני זוכר לטובה מנהג זה שנעשה פעמים רבות בביתו של דודי אליהו ואשתו רבקה. אנשים חמים ואוהבים, שאצלם הרגשתי תמיד בטוב. עם מימון, בן דודי שהיה בן גילי, הייתי משחק תמיד. היינו שובבים גדולים. אף אחד מהילדים לא הרגיש נחות. תמיד שררה אווירה של אחווה וקרבה שבלב. אנחנו הקטנים, באמת לא ידענו מה אמא נתנה לנו להביא ולא שאלנו. שמנו בצד את מה שהבאנו עד שהאמא המארחת התחילה להגיש לנו.

בכל פעם התפעלנו מהמעדן שהוגש לנו ואכלנו בהנאה כבני תרבות ונהנינו מאוד. צחוק ותרועות שמחה והתפעלות הדהדו בחדר. האימהות שמרו עלינו ונהנו משמחתנו. אחרי האוכל שיחקנו בינינו. אני לא זוכר שמישהו אי פעם העכיר את האווירה. תמיד היה נעים ושמח. הידידות שלנו כידידים וכקרובי משפחה הייתה חזקה וההרגשה שבזכות כל אחד אנו נהנים מהמעדנים האלו חיזקה בנו את הרגשת האחדות והכרת הטובה אחד כלפי השני. רצינו בכל מאודנו שגם השבת הבאה תתנהל באופן דומה, לכן אף אחד לא היה מעז לקלקל את השמחה. כן, כן, אפילו הקטנים יודעים מה טוב עבורם. ההורים נהנו מאוד לראות איך אנחנו שמחים ומאושרים וככה גדלנו וטיפחנו את הידידות ואת הקרבה בינינו, שהתגברה ככל שגדלנו בשנים. היסודות כבר הונחו אז והם ילכו ויתחזקו ברבות הימים, יקרבו את הלבבות ואת העזרה ההדדית בצורה כנה ונאמנה לכל החיים. גם ההורים נהנו להיות יחד, זה קירב את הלבבות וחיזק את הקשר ביניהם. בעיקר אימהות היו שם, מפני שהאבות לעתים רחוקות היו בבית. אני לא זכרתי כלל איך אבא נראה עד שגדלתי קצת. פעם שיחקתי ברחוב עם חבריי, כשלפתע ראינו איש עובר עם ערבי וחמור עמוס שקים. הסתכלנו זה בזה ולא ידענו אבא של מי הוא. גם הוא כנראה לא ידע מי מבין הילדים הוא בנו, כי הוא הסתכל ולא זיהה מי בנו. מאוחר יותר כשנכנסתי הביתה, התברר לי שזה היה אבא שלי. הוא נשאר כמה ימים ושוב נעלם לכמה חודשים. ככה עברה עלינו הילדות שלנו, שלי ושל ידידיי. יש אבות שהיו הולכים למסע פרנסתם לחודשים רבים. אם הפרנסה לא הייתה מצויה הם חיכו עד שהאיר מזלם, אספו קצת כסף ואז באו לכמה ימים ושוב נעלמו. אמא תמיד התכתבה עם אבא כשהיה בנסיעותיו. היא כתבה כמו כל הנשים – ערבית באותיות עבריות. ״כתב רש״י״ קראנו לזה.

ככה נשי ספרו שמרו על קשר עם האבות שלנו. כל אמא נהגה לעזור בפרנסת המשפחה – בטוויית כפתורי משי לקפטנים, בתפירת בגדים לערבים או בטוויית שטיחים, כמו סבתא שלי שהייתה מומחית בתחום. האבות שסחרו בכפרים קרובים, כמו הדודים שלי אליהו ויעקב שהיו להם שם חנויות, היו חוזרים הביתה בכל שבת. לכן הכרתי אותם טוב. רוב הגברים של ספרו מצאו את פרנסתם בכפרי הברברים ואף למדו את שפתם ״סלחא״. אספר כעת איך בן דודי מימון ואני נכנסנו לצרה צרורה בגלל חתיכת ״זאבאך. ״זאבאך היא מעין עוגה עשויה מחלבון של ביצה וסוכר. זה טעים ומתוק וכולנו אהבנו את זה. בליל המימונה כל בית יהודי היה עושה את זה. יש שעושים את זה רך ויש שעושים את זה קשה. הזאבאן של הערבי היה קשה והוא היה כורך אותו סביב קנה במבוק ארוך. הערבי היה עובר ברחובות וקורא שוב ושוב: ״זאבאן!!״ מי שהיה מעוניין – שילם למוכר, ולפי גובה הסכום ששילמו כך גודל החתיכה שהערבי חתך עם סכין. תמיד התמקחו והתווכחו עם הערבי שייתן חתיכה גדולה יותר. האנשים תמיד התאספו, וההמולה הייתה רבה. באחד מימי השישי לא היה לנו כסף לקנות זאבאן. מה עשינו? התגנבנו למרתף של מימון, הסתרנו בחיקנו כמה חתיכות פחמים ויצאנו בריצה לקראת הערבי. קיבלנו חתיכת זאבאן והיינו שמחים. ובכן, המעשה לא תם בכך, שהרי אמא ידעה את מעשינו… כשרק ראתה אותי נכנס קראה לי: ״אזי דאק וולד לחראם״(בוא הנה יא ממזר). איפה היית?״ התחלתי לגמגם. לא יצאו לי המילים, כי לא ידעתי מה להגיד.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- תשע"ב-2012 עמ'23-19

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

 

היא כבר ראתה שהחזה שלי והחולצה שחורים מהפחמים, ומיד ידעה במה מדובר. איך? שהרי כל הילדים עשו את אותו הדבר. והיא, היא ידעה בדיוק מה הלך. רק ראתה אותי ופתחה בצעקות ״ווילי, ווילי!!״ התחילה בצעקות וגמרה במכות ובקללות. ״עוד פעם הלכת לגנוב פחמים! למקללפא לכחלא עלא ראסק״(מגפה שחורה על ראשך), והוסיפה בכעס: ״ככה?! אחרי שרחצתי אותך לכבוד שבת, אתה הולך ומתלכלך בגלל חתיכת זאבאן? אני אראה לך מה זה זאבאן!״ אוי ואבוי! בזמן שרחצה אותי והחליפה לי את החולצה חטפתי מכות ודחיפות בצלעות עד שהתחרטתי על כל המעשה. היא צודקת, מה אגיד לכם! אני עוד בוכה והיא מאיצה בי למהר כי עוד מעט נכנסת השבת ואני צריך למהר לבית הכנסת. ומה עלה בגורלו של מימון – אתם ודאי תוהים, ובכן, למזלו אמו רבקה הייתה טובה ונוחה ולא מרביצה. הוא הצליח לחמוק ממנה רק בצעקות ובהטפת מוסר. ״ימות מולאה דאק זאבאן (שימות בעל הזאבאן), צעקתי. לא כדאי. ״פדיחא כבירא״(מהומה גדולה).

בהיותנו בני שש – שבע היינו עוברים ל״אם־הבנים״ – בית ספר עברי שבו למדנו ללא תשלום. הבניין היה יפה והכיל כיתות מרווחות, כמו גם חצר גדולה למשחקים. כל הבניין היה מוקף חומה ובין החומה והקיר של גב הכיתות הייתה גינה מלאה עצי זית ועצי דובדבנים. אסור היה לנו להיכנס לגינה ולקטוף את פירותיה, אבל מי יכול היה להתאפק? הדובדבנים היו פיתוי גדול ובגללם חטפנו לא פעם מכות מהרבי. הדובדבנים היו משאירים צבע בידינו שהסגיר אותנו, וכך נתפסנו, עד שלמדנו לא לתפוס אותם בידיים אלא ישר מהעץ לפה וגם בלי ללכלך את השפתיים. כך יצאנו נקיים. אהבנו את ״אם־הבנים״, כי קיבלנו שם ארוחה חמה בצהריים. הצרה הייתה ש״אם־הבנים״ היה מחוץ למללאח וכדי להגיע לשם היינו צריכים לעבור ברובע ערבי, מה שהיה פעמים רבות כרוך בקטטות עם ילדי הערבים שהתאנו לנו בדרך והתגרו בנו. לכן, הלכנו תמיד בקבוצות ודאגנו להגן על עצמנו ולהשיב מלחמה שערה.

ב״אם־הבנים״ למדנו תורה ונביאים והגענו עד למשנה ולתלמוד. הבנו את כל מה שקראנו ואהבנו את זה. תהלים היינו לומדים בעל פה. כל יום מזמור שונה. אם לא ידעת, חטפת מכות! ולא סתם מכות בידיים, אלא ״תחמילא״. מה זה ״תחמילא״? אולי מוטב שלא תדעו. ובכן, אתה נשכב על הרצפה כשפניך כלפי התקרה, ושני ״עמלקים״ שקראנו להם ״משלחת מלאכים רעים״ – הילדים הגדולים שבכיתה ובעלי השרירים – היו מלפפים את הרגליים שלנו בידיהם לאחר שהורידו לנו אחר כבוד את הנעליים ואת הגרביים. או אז הרבי היה נותן עם המקל ״והוא רחום״. כל מילה – מכה, עד סוף הפסוק. ״והוא״ – טראח! – ״רחום״ – טראח! – ״יכפר״ – טראח! – ״עוון״ – טראח! ״ולא, ישחית, והרבה, להשיב, אפו, ולא, יעיר, כל, חמתו״. הילדים חזרו בהנאה על כל מילה במקהלה, בהתלהבות ובצחוק פרוע. הרבי היה מכה ועד שהגיע ל״חמתו״ פרחה נשמתנו מכאבים. ככה הרבי היה מכלה בנו את חרון אפו, עברה וזעם וצרה. יודעים אתם מהיכן היה לו, לרבי, המקל? לאחר חג הסוכות היינו מחויבים להביא את המקלות מהענפים שכיסו את הסוכה והתקיים בנו הפתגם ״די זאב סי עסא יאכל ביהא״(מי שהביא מקל יוכה בו). לפעמים גנבנו לרבי את המקל ונהנינו מתחבולותינו. הרבי בלי מקל משול היה לחייל בלי רובה. כולו כועס וזועף כי לא יוכל להענישנו. אז מה היה עושה? גרוע יותר. היה תופס את האוזן שלנו בחוזקה ומסובב אותה עד אשר חשבת שהאוזן נעקרת ממקומה. האמינו לי, אחרי טיפול כזה נשאר פצע עם דם בקו החיבור של האוזן לצוואר. אינני יודע למה אהבו להתעלל באוזן. הרבי היה תופס את האוזן בין האגודל לאצבע והיה הולך ומועך, הולך ולוחץ ומרים את כל הגוף מהאוזן עד שהאוזן חשבה להיעקר ממקום חיבורה. הייתי מתרומם על הבהונות כדי להקל על האוזן.

מזל שהייתי רזה, אחרת הייתי נשאר בלי אוזן. הייתי צורח מכאב והרבי לא מפסיק, ובאותו הזמן גם מטיף מוסר. האמינו לי, אם אומר לכם שעד היום האוזן שלי רגישה במקום חיבורה לצוואר. ייאמר לזכותי שהייתי תלמיד טוב, ובכל זאת התנסיתי בעונשים כאלה, לא בגלל הלימודים – אלא מפאת תלונותיה של אמי. זו הייתה דרכה לאיים עלינו באמצעות הרבי, ואז חטפת או ״תחמילא״ או את האוזן המסכנה. אני הייתי הולך, בוכה ומתלונן לסבתי לאחר מעשה, כי הרגשתי שהעונש לא היה מגיע לי. ומדוע לא לאמא? מאחר שבגלל התלונות שלה חטפתי את העונש, לא מפני שלא למדתי טוב. אף פעם לא הבנתי איך אנשים יראי שמים, כמו המורים שלנו, יכולים להיות כל כך רעים ואכזריים כלפי ילדים קטנים. הלוא נאמר: ישראל רחמנים בני רחמנים! בקרב הרבי שלנו לא הייתה שום רחמנות. הוא היה מכה בכל הכוח. זו הייתה סיבה נוספת בעטיה חיכו הילדים בקוצר רוח לעזוב את ״אם־הבנים״ וללכת ל״אליאנס״ – שם, כך שמענו, אין בכלל עונשים כאלה. לפעמים נענשנו מפני שהיינו שובבים. ובכן, הראיתם ילדים שאינם שובבים ? ילד שאינו שובב – חסר לו משהו, והיינו קוראים לו ״בטטה!״, כלומר חתיכת כלי אין חפץ בו. האמת היא, שרובנו היינו תלמידים טובים וחרוצים ואך לעתים רחוקות חטפנו ״תחמילא״ או טיפול כזה באוזן. אבל אפילו אם נענשת פעם אחת בכל השנה, זה היה יותר מדי. בעיקר משום שהרגשנו שגאוותנו וכבודנו נפגעו קשות בעטייה של חרפה כזאת, שלא במהרה תישכח והגיעה כדי ביזיון וקצף.

  הלימוד בעל פה פיתח לנו זיכרון נפלא שישמש אותנו בעתיד. עד היום אני זוכר את כל מה שלמדתי אז וגם את כל פרטי החיים שלנו שם. לא פעם אמא התפלאה איך אני זוכר פרטים מחיינו שאפילו היא כבר שכחה. ובכן, היא לא למדה בעל פה כמונו במשך שנים. ״והוא רחום״ מזכיר לי איך ספרנו את הנוכחים בבית הכנסת לפני התפילה כדי לראות אם יש מניין. סתם סופרים ראשים ? לא ולא! שהרי אסור לספור את בני ישראל. יעיד על כך הדבר שהרג אלפים מבני ישראל בגלל המפקד, שערך המלך דוד בעם. למדנו את זה ב ׳שמואל ב׳. אז איך בכל זאת סופרים ״מניין״ ? ובכן, בעזרת הפסוק מתהלים כ״ח, ט׳ – ״הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם״, המונה בדיוק עשר מילים.

בני שבע-שמונה, כבר היינו לומדים ״חוק לישראל״ – ספר מופלא שמאז לא בא לידי. יש בו הכל. פרשת השבוע עם משנה, תלמוד, מפרשים ועוד. ככה למדנו את כל החומש, לימוד זה העניק לנו חשיבות בעיני עצמנו ובעיני אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 27-24

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

שקדנו מאוד על לימודינו, ואהבנו מאוד את מה שלמדנו. הלימודים האלו חיזקו את נפשנו ורוממו את מצב רוחנו. הדמויות שלמדנו נצטיירו בעינינו כדמויות חיות וחלפו בדמיוננו כמו סרט חי. משה – בשבילנו היה ממשי, רואים אותו לנגד עינינו ומרגישים אותו, סובלים בסבלו ושמחים בשמחתו. היינו רוצים שיבוא אלינו ויכה את שונאינו כמו שהכה את המצרי, או שיגן עלינו מילדי הנוצרים כמו שהגן על בנות יתרו מהרועים הרעים. באופן האמור קשרנו בין מה שלמדנו, למצבנו בין הגויים. אדם כמו משה מילא אותנו גאווה והיווה עבורנו דמות חיה. המדרש על מותו הביא אותנו לכדי בכי של ממש. לא עזר לו כמה שהתחנן להיכנס לארץ ישראל. לא עזר! כמה שביקש לא למות טרם שידרוך על אדמת הקודש, לא עזר. כנראה שכל בן תמותה, גם אחד כמשה, איננו יכול לחיות לעולמים. ההתדיינות של משה עם ה׳ בעניין מותו המחישה לנו שאין מנוס מהמוות, לא חשוב כמה גדול או כמה מיוחד וחשוב בן האדם. לא אהבנו – לא את דתן ולא את אבירם, ולא את המרגלים חסרי האמונה שגרמו רק צרות לבני ישראל. אנחנו לא ראינו את עצמנו כחגבים, אלא גאים בעבר עמנו. לפעמים דור המדבר, כדור שלנו – הגלות שברה אותו, אם כי רק לנוכח 'הגויים שהשפילו אותו מזה דורות וכופפו את קומתו, אבל בינינו לבין עצמנו תמיד הרגשנו עליונות רוחנית על כל הגויים הסובבים אותנו. ידענו שאנחנו העם הנבחר והעתיד להיגאל בנסים ובנפלאות של ימות המשיח. או אז העליונות שלנו תיראה לעיני כל העולם שיבין כי אנחנו העם החכם והנבון שבו בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה וכי ״מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. גדול היה כאבנו, כי לא ידע איש את מקום קבורתו של משה. אמא סיפרה לנו על הסנוניות שבנו את הקן שלהן בכניסה לביתנו, שהן ציפורים מופלאות. הן מתאבלות על מות משה, היא סיפרה, ובגלל זה הן שחורות. ומה עוד סיפרה לנו אמא? שהעפר שממנו הן בונות את הקן הוא עפר מיוחד שהן מביאות ממקום קברו של משה. לכן היו הציפורים מוגנות בינינו ואף פעם לא הרסנו את הקן שלהן או פגענו בגוזלים שבקן. משתוקקים היינו לעוף אתן ולגלות את מקום קבורתו של משה. הדמות שהייתה אהובה עלינו ביותר היא דמותו של שמשון. שכן הוא היה עושה שפטים בפלשתים. גם את הברברים שבמרוקו, שהיו מתנפלים על המללאח וטובחים ביהודים, כינינו פלשתים. לא אחת היינו רוצים שיהיה לנו שמשון. הוא היה מפיל בהם חללים. אנחנו לא היינו קושרים אותו ומוסרים אותו לידי הגויים. אנחנו היינו הולכים סביבו ונלחמים לצדו, הוא היה מגן עלינו נגד דורשי רעתנו.

סיפורי התורה עם מדרש רבה, שופטים, מלכים ונביאים, נתנו תוכן לחיינו ומילאו אותנו גאווה כיהודים. למדנו שהיו לנו שורשים חזקים, שאנחנו בני עם חשוב, אשר מנה אנשים גדולים וחשובים, ושעוד יבוא המשיח לגאול אותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כמו שהתפללנו יום יום. על כך חלמנו ואף פעם לא התגנב ללבנו הספק, או חלילה איבדנו את התקווה. האמנו כי עוד יבוא הקץ לרדיפות ולעינויים משכנינו. חכמינו אמרו שכל הסבל הזה אנו סובלים כדי לכפר על עוונותינו הרבים, וכי כך אנו קונים את מקומנו בעולם הבא, טהורים מעוון. לפעמים שקענו כל כך בחלומותינו, עד אשר מכת מקלו של הרבי עוררה אותנו בבהלה. רק אז חזרנו למציאות ממנה חמקנו לרגעים. אפילו ערים, עדיין ראינו בדמיוננו את החלום המתוק של גיבורי עמנו, חלום שליווה אותנו כל הזמן. זו הייתה נחמתנו בחיינו האפורים וזה חיזק את רוחנו. ראינו את עצמנו במרוקו כעוברי אורח, כגרים בארץ זרה וכאורח נטה ללון. לא הוטרדנו בגין השאלה כמה זמן זה יימשך. ידענו שגאולתנו בוא תבוא, ואם תאחר – נמתין לה בחיוך. אמונתנו איתנה הייתה ועמוקה בתוך נפשנו. הייאוש לא היה חלק מחיינו. קיבלנו כל דבר באהבה. על כל צרה שבאה עלינו, למדנו לומר ״לא תקום פעמיים צרה״ או ״גם זו לטובה״. אם נענשנו בגלות ארוכה, הרי זה בגלל עוונותינו הרבים. כל פורענות שבאה עלינו, היו אומרים: ״בעוונותינו הרבים״. אף פעם לא הבנתי למה יש לנו כל כך הרבה עוונות ומתי נגמור לכפר עליהם. הרבנים אמרו – הייסורים ממרקין עוונותיו של אדם. אבותינו אף סבלו יותר מאתנו בארץ זו. לאחר שהתוודעתי לכל הסיפורים אודות המוסלמים שהתעללו ביהודים באכזריות נוראה, נמלאתי פליאה על כי נשאר בכלל יהודי אחד חי – וכל סבלותם ספגו, כדי לשמור על יהדותם. כל ההיסטוריה שלנו הייתה מלאה פורענות אחר פורענות, צרה ומצוקה, מועקה בוקה ומבולקה עד ששקטה הארץ עם בוא הצרפתים. לפעמים היו שורפים יהודי חי ללא סיבה, ואחר כך היו דורשים כופר כדי להרשות לקהילה לקבור אותו. אף ערבי לא נענש על הריגת יהודי או על התעללות אכזרית ביהודי.

באשר לתפילה, הרי שזו הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו. וכי אפשר לו ליהודי להתקיים בלי תפילה ? ובפני מי נשפוך את שיחנו ואת מרירות לבנו שתוכפים עלינו חדשות לבקרים, משכנינו הרעים? איך נחזק את רוחנו, אם לא בתפילה? השמש היה עובר ברחוב וקורא לאנשים בשמם לקום ל״שחרית״. הולך וצועק ״שחרית! שחרית!״, וכל האנשים נענו. ובכן – אם להודות על האמת – לא כולם. היו שלא קמו. אחי, למשל, לא היה קם. הוא לא הלך בדרכי. רק התחיל לגדול, הפסיק להתפלל כמו רבים אחרים ולא מפני שהלך ל״אליאנס״. דבר לא עזר, לא שכנוע ולא איומים. ברם, התנהגותו לא השפיעה עליי כהוא זה. אני קמתי כי אהבתי את זה. לא קמתי בשביל מישהו אחר ולא היה אכפת לי מה אחרים עשו. היו גם מבוגרים שלא קמו. אני – ברגע ששמעתי את השמש, מיד קמתי בשמחה לקיים את אשר אמר יהודה בן תימא: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״. מיד עם קומי ואחרי שהתרחצתי, הרגשתי כבר ארשת רצינית ותחושה רוחנית נסוכה הייתה עליי ועוטפת אותי. שיננתי ברגש ובכוונה רבה: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״. הלא נאמר שהשינה היא אחד משישים במיתה. לכן, כל יום שקמנו לחיים הוא יום של שמחה ושל הודיה לה' בגלל זה קראנו קריאת שמע על המיטה, לפני שישנו. אני שמח בחלקי שאני חי ובריא וממשיך לשנן ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. כל הנוהג הזה הוסיף עומק והערכה למנת החיים שניתנה לנו. לטפל בעצמנו, להיות נקיים ובריאים – זוהי מצווה, כפי שאמר הלל. הרחובות עוד שרויים באפלת מצרים, חושך שאפשר היה לחתוך בסכין, ואני, בצעדים בטוחים, הולך. כאייל העורג לאפיקי מים, כן ״נפשי תערוג אליך אלוהים״.

היה לי פנס שעליו הייתה גאוותי. קראנו לו ״לפנאר״. אני לא זוכר איך הגיעה לידי מציאה כזו. אני סבור שאבא קנה לי אותו כדי שלא אלך בחושך. צורתו כקופסה מלבנית ואנכית, סגורה, עם זגוגיות צבעוניות ודלת בצד שאפשר לפתוח ולסגור. ראש הפנס נגמר בצורת פירמידה, העשויה אף היא מזגוגיות צבעוניות. מעשה ידי אומן. בראש הפירמידה הזו הייתה טבעת לתוכה הייתי משחיל את אצבעי ומנדנד ככה את הפנס בלכתי, ואני הולך ומשנן לעצמי בשקט ״לדוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד. בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו… הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור. אל תתנני בנפש צרי…״. וכן: ״יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, אומר לה׳ מחסי ומצודתי אלוהי אבטח בו. כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה… לא תירא פחד לילה מחץ יעוף יומם. מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים… לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. כי מלאכיו יצוה לך לשמורך בכל דרכיך. על כפיים ישאונך פן תגוף באבן רגלך…״. היה זה כנגד השדים, שמא יזיקו לנו בחושך. זה חיזק את רוחי… עד היום אם אני חפץ לגרש מראשי מחשבות הטורדות את מנוחתי, אני משנן מזמור זה. אגיד לכם את האמת, מזמורי תהלים מתנגנים בראשי כל הזמן, בכל שעה ובכל מקום, וזה מרגיע. זה טבעי אצלי. באמת שירה נשגבה שאם אתה מכירה בעל פה, תמצא תמיד מזמור מתאים לשעה, לזמן ולמצב הרוח. זה ממש נפלא!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ'-31

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

טרם שאמשיך, אבקש לספר לכם בהקשר זה, דבר מה שלמדתי לימים. פעם, לפני בוא הצרפתים ב־1912, היהודים חיו בביזיון ובקלון, מושפלים ומדוכאים על ידי שכנינו המוסלמים. אחד העינויים שגזרו על אבותינו היה זה: כאשר יהודי הולך בחושך, עליו לשאת פנס, כדי שיכירו בו גם בחושך שיהודי הוא, ואז יוכלו להתעלל בו. ביום הכירו את היהודי לפי לבושו, שהיה מיוחד רק לו. אלא שעם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בפנס ולכן גזרו אחרת: מעכשיו ליהודי אסור להשתמש בפנס, שמא ידמה היהודי לערבי. על כן, גזרו על היהודים ללכת עם נר ביד. הצרה היא, שבלילות שבהם הייתה רוח או ירד גשם, היהודי היה בבעיה – הנר כבה לפרקים ואבוי היה לו אם נתפס היה בלי נר דולק. לכן, היהודי הגן על הנר בידיו שלא יכבה וכך נכוו ידיו מהלהבה. ואולם כעת, תמו הגזרות האלה ואנחנו יכולים להשתמש בפנס. משום כך משתמשים היהודים בפנסים להנאתם. איך אמרו? ״לעשות נקמה בגויים״,והמשיכו ואמרו: ״הדר הוא לכל חסידיו הללויה״. בדומה לכך, גזרו על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. מה לעשות, כשבקיץ הלוהט אבני הריצוף של הרחובות להטו מחום השמש, והיהודים קפצו מאבן לאבן כדי שלא לשרוף את רגליהם. הערבים נהנו לראות את היהודי קופץ כמרקד, צוחקים וצועקים עליו. מסכנים היו אבותינו, סבלו במאוד מהערבים. ה׳ ישלם להם כפועלם. אילו אכזרים! לא הייתה בהם רחמנות בכלל, גדולים וקטנים. נכון, היו מתי מעט יחידי סגולה שריחמו והטיפו מוסר לבני דתם החצופים וניסו להגן על היהודי הסובל מהתעללות זו(כי לפי דתם חובה על המוסלמי להגן על היהודי שהוא דהימי, כלומר בן חסות). אבל מי שת לבו לכך? הנר הדולק בתוך הפנס האיר את דרכי. אהבתי מאוד להתפלל. התפללתי תמיד בכוונה עמוקה והרגשתי באותו זמן התרוממות רוח והשראה רוחנית. חמימות עברה בכל גופי ואפילו את הקור של החורף לא הרגשתי. לבי מלא אושר וסיפוק, ועודני ילד קטן, נכנס לבית הכנסת, קד להיכל ומשנן: ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך״. וכן: ״ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך״. אפילו היום, אני מתרפק על אותם הרגעים בערגה, בגעגועים ובאהבה רבה. אמונתי התמימה והעמוקה מילאה אותי אושר ממש, ונסכה בי כוחות רבים. אף פעם לא התעצלתי לקום.

כל מילה בתפילה הייתה חשובה לי. מה גם שהבנתי הכל כשקראתי בשקט ובעל פה ״ותתפלל חנה ותאמר, עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך…״. אילו מילים נשגבות. איך אפשר להישאר אדיש? הייתי מתמלא רגש עמוק עד כדי דמעות. הרגשתי עם חנה מה שהרגישה כשהתפללה בשקט. ראיתי אותה בדמיוני. ״היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע…״. מילים מלב כואב ובכוונה עמוקה. התפלאתי על כך שעלי דיבר אתה וחשבה לשיכורה! זה לא נראה לי הולם. עד היום, כאשר אני מדקלם ביני לבין עצמי קטע נפלא זה, אני מתרגש מאוד. ולא רק קטע זה. גם קטעים אחרים, כגון זה על הטרגדיה של משפחת נעמי בספר ״רות״, או קינת דוד על מות שאול ויהונתן, מילים שנגעו אל לבי וריגשו אותי. ידידות שאול ויהונתן שימשה לנו השראה לידידות שלנו, ידידות אמת, כנה ונאמנה. ידידות לשמה ממש, ידידות שנהרות לא ישטפוה.

ישנם קטעים רבים שלמדנו בעל פה, שאני זוכר ומשנן אותם עד היום ולעתים קרובות בהתרגשות רבה. כשגדלתי מעט וכבר הייתי בכיתות הגבוהות ב״אם־הבנים״, הייתי ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו. מדוע קראו לזה ״מסדר״? אינני יודע. ככה קראו למי שקרא בנעימה ובקול רם פסוקי דזמרה ו״שחרית״ בשבת. כפי שאחרים סיפרו, ניחנתי בקול ערב וכך תפסתי לי מקום חשוב בתפילות השבת. תמיד אהבתי לזמר שירי שבת ופיוטים. השבת אצלנו הייתה מיוחדת במינה. כשאבא היה בבית, השמחה הייתה גדולה עוד יותר. לרוב הוא היה בנסיעות בעניין המסחר בחיטה, שהיה קונה מהערבים ומרכז את זה במחסנים בערים שונות. לכן לא ראינו אותו הרבה. בחופשת הקיץ היינו הולכים אליו, לעיר אזרו, שם היה לו מחסן גדול מלא שקי חיטה, ושם בילינו בהנאה ובחופש גמור, כל הקיץ. אזרו הייתה אף היא עיר הררית ומוקפת יערות שבהם היינו משחקים ושותים מהמעיינות הנובעים מן האדמה. מים טעימים, היישר מהמעיין לפינו. בבית, ליד החלון, על הקיר בחוץ, אני זוכר שהיו לנו שובכי יונים. אכלנו ביצים שהיו מטילות ולפעמים אף אכלנו את היונים עצמן. בין החבורה, שמנתה את ידידי המשפחה, היו גם שוחטים ותלמידי חכמים. בשבת היו כולם מתאספים אצלנו לתפילה ולארוחות השבת שאמא הכינה. אחרי האוכל, דיברו דברי תורה עד מנחה והבדלה. בתום הקיץ היינו חוזרים לספרו ולחיינו הרגילים. תמו ימי החופש כמו כל דבר אחר בחיים. רווח לנו שיש לנו שבת בכל שבוע, בה הרגשנו נשמה יתרה. זוהי חגיגה מרגשת עבורנו, פעם אחר פעם.

ביום שישי אחר הצהריים, כל המללאח היה כמרקחה. כל אחד נחפז לסיים את עסקיו, שכן אחר הצהריים היה עובר איש אחד ברחובות ותוקע בשופר. בזמן זה הסוחרים היו סוגרים את החנויות וממהרים לבית המרחץ – להתרחץ ולהחליף לבגדים מיוחדים לכבוד שבת. עוד לפני השקיעה כל המללאח היה שרוי באווירת השבת שהוסיפה לו נופך של קדושה. הרחובות נקיים, החנויות סגורות, הבתים מוארים ומכל פינה מרגישים את שמחת השבת המתדפקת על שערינו. כל ימות החול האפורים חלפו עברו ופינו אח מקומם לשבת להביא את השמחה למעוננו. לפני כניסת השבת היה אבא נוהג לשבת בחצר שלנו ולצלות על פחמים דג טעים מאוד שקראנו לו ״סאבל״, אשר דגו אותו בנהר הגדול ״וואד סבו״. אבא היה אוכל אותו בהנאה, לאט לאט, ושותה בלגימות קטנות כוסית ״מחיה״ (= מי חיים), משקה חריף שעשו מתמרים או מתאנים, מתובל בעשבים ובתבלינים שהוסיפו לו טעם וריח.

אבא היה רציני מאוד, אך בה בעת במצב רוח מרומם. בדרך כלל הוא דיבר מעט ושיבח בפניי תמיד את מעלת השתיקה. ״אמא דיברה מספיק בשביל כולנו״, היה אומר בחיוך. ברבות השנים הבנתי כמה זה קשה לשתוק. לפעמים קיימנו תענית דיבור. האמינו לי, זה קשה יותר מצום רגיל. אבא לימד אותי להעריך את החיים ולא להתלונן. לראות תמיד את הטוב שבתוך הרע. הוא היה אומר: ״יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים״. כמה שהוא צדק! שיעור זה ישמש אותי יפה בחיי הקשים בעתיד. בעודנו יושבים, הוא מדבר ואני מקשיב ביראת כבוד עד שהוא שולח אותי להביא את החומש ואנו עוברים על פרשת השבוע עם תרגום אונקלוס ומפרשים שונים. זהו מנהג שנשאר אתי עד היום. לפעמים שואלים אותי אם אני לא מתעייף לחזור על אותה פרשה שנה אחר שנה, ואני עונה כמאמר הכתוב: ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת״. ועוד אגיד לכם, שאני תמיד מגלה משהו שלא ראיתי קודם. כאילו שהתורה מתחדשת מתך עצמה ובתוך עצמה, פעם אחר פעם, ומגלה פנים שונות לפי הבנת הקורא. זה באמת פלא! איך אפשר להתעייף מזה? זה מעיין החיים שלנו! באמת! אנחנו חיינו את התנ״ך ולא היינו צריכים מפרשים. היה לנו חוש להבין גם את הדברים הסתומים ואת המילים הקשות. סיפורי התורה התנגנו בתוכנו והבנו אותם. כמה אהבתי שעה כזו בחברת אבא! אז אמא והאחיות לא העזו להפריע לנו וכולו היה שלי. אחי לא ישב אתנו. זה לא עניין אותו כמו שזה עניין אותי. הוא כבר הלך ל״אליאנס״. הוא היה מאלה שנכנסו ל״פרדס״, שהתחילו לקצץ בנטיעות, כמו שחששו הרבנים. כמה חסר לי אבא המנוח שנקטף בטרם עת, לפני שהיטבתי להכירו. כילד, לא העזתי אף פעם לפתוח בשיחה עמו או להישיר מבט לעיניו. אם שאל, עניתי, ודיברנו רק על דברי תורה ולא על ענייני חול. תמיד היה מוסיף ״יתעלה שמו לעד״ כשדיבר על מעשי ה׳ ונפלאותיו. אהבה וכבוד הכתיבו את התנהגותי אתו. אף פעם לא ישבתי במקומו, סתרתי את דבריו או נכנסתי לתוך דבריו. כך התנהגנו – אנחנו הצעירים – עם המבוגרים. אף פעם לא העזנו להשתתף או להתערב בשיחתם. ישבנו אתם רק אם דיברו דברי תורה על מנת שנלמד. אחרת, לא התערבנו בחברתם. הכרנו את מקומנו. כשהיינו בבית הכנסת ישבנו בשקט. אם נכנס איש שיבה או רב, היינו עומדים על רגלינו ולא חזרנו לשבת עד אשר ישבו הם. זאת על מנת לקיים ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״. תלמיד חכם זכה אצלנו לכבוד הגדול ביותר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 35

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-מהווי השבת

את אחי אני מבקש

הגיע הזמן ללכת לבית הכנסת. כל האנשים צועדים בצורה מסודרת ומכובדת לקבל את פני השבת, שבת מלכתא. גם בית הכנסת לבש אווירת חג. כל הכוסות הענקיות התלויות בשרשראות מהתקרה מוארות בפתילה הצפה על פני השמן. גם אני, מוקדם אחר הצהריים, הייתי מביא כוס שמן להוסיף לכוס של סבא שלמה, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. השמש היה שופך את השמן על המים ומחכה שהשמן יצוף ויתרכז למעלה. אז הוא שם פתילה מיוחדת והדליק אותה. כך כל התקרה מלאה כוסות דולקים לזכר הנפטרים. כל משפחה דאגה שיהיה שמן בכוס שלה כל שבוע, כדי שידליקו לזכר הנפטר. לא הכרתי את סבא שלי. הוא נפטר עוד בהיותי תינוק, אבל הסתכלתי בכוס שלו וכאילו ראיתיו בדמיוני. בבית הכנסת היינו שרים בנעימה את ״שיר השירים״ לפני ערבית. כך ידעתי, עם השנים, את כל ״שיר השירים״ בעל פה. שרנו יפה ״מזמור לדוד הבו לה׳״ במקהלה.

אחר כך כל אחד שר קטע מ״לכה דודי״ של רבי שלמה אלקבץ, בנעימה שונה. כך קרה גם עם ״יגדל״ אחרי התפילה. כשחזרנו הביתה אחרי התפילה ואנחנו שמחים וטובי לב, ידעתי שאנחנו מלווים בשני המלאכים הרגילים. אני ראיתי אותם בדמיוני. יודעים אתם איך כולנו הרגשנו אז? ממש כנסיכים! בנים בכורים לה׳. יחידים ובני סגולה השייכים לממלכת כוהנים וגוי קדוש. הרגשנו את הנשמה היתרה של השבת כמאמר ריש לקיש והיינו כאנשים אחרים, רגועים יותר וטובים יותר. מיד כשנכנסנו הביתה פתחנו בשירה עליזה ובקול רם ״שלום עליכם מלאכי השלום״. אבא קרא ״אשת חיל מי ימצא…״ ואחר כך שרנו בהתלהבות ״בר יוחאי נמשחת אשריך…״ לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. זה שירו של המקובל רבי שמעון בן לביא שחי בפאס בשנת 1549. שרנו את הקידוש ואחרי זה אמרנו שבת שלום ונישקנו את ידי אמא ואבא. לפני ״המוציא״ שרנו ״למבצע על ריפתא…״ ו״אזמר בשבחין…״ – שניהם בארמית שכבר התחלנו להבין מתרגום אונקלוס בחומש, ומלימודנו בתלמוד ובזוהר הקדוש. אחרי שגדלתי וקראתי את ספריו של גרשום שלום, הבנתי שכל הטקס הזה יסודו בקבלה. גם בתפילת שחרית שלנו קראנו ״פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר…״, גם כן בארמית, מתוך תיקוני הזוהר. קראנו את זה בהתרגשות גדולה. שרנו עוד פיוטים לכבוד שבת – וקראת לשבת עונג עם שירה וזמרה. אשירה ואזמרה לה׳. מכל בית בקעו קולות ושירים לכבוד השבת.

כשאבא לא היה בבית, אמא סיפרה לנו כל ערב שבת לפני השינה, שבוע אחרי שבוע, סיפורים נפלאים שעוררו את התפעלותנו. היינו מחכים בקוצר רוח לערב שבת כדי לשמוע עוד סיפור מפי אמא. מאין היא דולה סיפורים נפלאים כאלה שהשאירו אותנו מוקסמים להפליא? אמא אמרה שהיא שמעה את זה מפי אמה ואמא שלה שמעה מפי הסבתא וכך הלאה. ספרות ענפה כזו של סיפורי עם יהודיים, שירים וקינות, מספר עשיר של יצירות לעת מצוא שעונות על צורכי הנפש וצורכי השעה – וכל זה ידעו בעל פה. סיפורים שעברו מדור לדור.

מעשי נסים של רבנים ושל צדיקים גדולים שידעו להשתמש ב״שם המפורש״ לחולל נפלאות ואפילו להביא גאולה לעם ישראל. אבל עם זאת, לא תמיד הצליחו להתגבר על כל מיני קשיים ולעיתים נכשלו ! בניסיונם. לכן הם שילמו בחייהם. הסיפורים הנפלאים של נהר סמבטיון הקסימו אותנו והרהרתי תמיד איך אפשר לעבור בו לעולם נפלא אחר, שגרים בו עשרת השבטים בממלכה בפני עצמה. כל ימות השבוע הנהר זורק אבנים גדולות, כך שאי אפשר לעבור בו. הוא נח רק בשבת, והלוא בשבת לא נוכל לעבור מבלי לחלל את השבת! ממש ייאוש! לבי יוצא לאחינו בני ישראל שנותקו ממנו עד בוא המשיח.

אמא הייתה מספרת לנו על הדוד שלה, יהודה שרביט, שנסע לירושלים, היא ארץ ישראל, עם עוד משפחות רבות מעירנו, ועכשיו הוא גר בארץ הקודש. לגור בארץ הקודש!! זה היה נראה בעינינו כחלום מופלא שלא מהעולם הזה! איזו זכות נפלאה לגור בארץ הקודש!! תארו לעצמכם לראות את המקומות הקדושים! לבי הולך אחרי הדוד הזה שנראה לי כסיפור אגדי ואני מעז ושואל את אמא, למה שגם אנחנו לא נלך לירושלים ? ״זו, בני, נסיעה ארוכה ומסוכנת״, אומרת אמא. הדוד יהודה וחבריו נסעו במשך שישה חודשים עד שהגיעו לירושלים. ומאיפה ניקח את הכסף להוצאות רבות כל כך? ״אנחנו, בני, נחכה למשיח שייקח אותנו, עם כל עם ישראל לארץ הקודש!״. ״אבל מתי, אמא?״ ואמא כבר נרדמה, והיא אינה עונה. אני הולך לישון עם חלומות על נהר ״סמבטיון״ אותו אני מנסה לעבור ללא הצלחה.

המשיח בא וכולנו עפים, מרחפים באוויר כמלאכים ומגיעים לארץ הקודש. מי באוויר, מי במחילות, כל עם ישראל כמו יציאת מצרים, ילדים, זקנים וטף. המון רב והמולה גדולה. מזל שיש לנו את השבת. נוסף על השמחה בבית, זה הזמן היחידי בו התאפשר לנו להיות קרובים לאמא ולשמוע את הסיפורים שלה. כל השבוע היא הייתה עסוקה בעבודות הבית ובטיפול באחיותיי הקטנות. עזרתי לאמא, כי האחיות היו עוד קטנות ואחי הבכור העדיף לשחק ברחוב עם חבריו.

למחרת אחרי שחרית, היינו חוזרים הביתה בלב שמח. היינו מביאים את החמין מהתנור הציבורי ויושבים לשולחן, לשיר ולזמר לכבוד השבת. לרוב היו באים שכנים או קרובים וגם הם היו מצטרפים לשירה שלנו. אבא היה אוהב לשיר ואני תמיד הצטרפתי אליו. יש מנגינות ומילים שתמיד מתנגנים בי מאותו זמן ששרתי עם אבא, ועד היום עולים בי שירים לכבוד השבת ושירי געגועים לארץ ישראל. זה מזכיר לי את אבא שנקטף ללא עת, ואני נזכר בו תמיד בגעגועים ורואה אותו בעיני רוחי כאילו חי הוא. ״דודי ירד לגנו לרעות בגנים להשתעשע וללקט שושנים, קול דודי דופק, פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי״ – זהו קטע מתוך פיוט של חיים כהן, מדובר בדו שיח של אהבה וזכר חסד נעורים בין הקב״ה לעם ישראל. להלן קטעים יפים נוספים: ״בתי (וכנסת ישראל) אל תפחדי (מן הגולה) כי עוד אזכרך, ומארץ רחוקה אקבץ פזורך עוד אבנך ונבנית ביופייך והדרך״ כמימים ימימה.. ואלבישך רקמה ושש אחבשך ומשבצות זהב על לבושך ועטרת תפארת תהיה בראשך… ספייך אבנה ושערייך ארים וייסרתיך, סביב בספירים… עורי עורי לבשי בגדך ציון כי בנייך אגאל עני ואביון״. אנחנו ניגאל ונחזור כולנו ברינה לארץ אבותינו.

כמה נפלא! אני זוכר את הפיוט של משה בר יעקב – ״מבורך שבת מפי אלוהים, גבוה על כל גבוהים. מכל ימים ברך אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו… האל ציווה מיום ראשון, לנצור שבת כמו אישון… בואי כלה, בואי כלה לקראת שבת בשיר ותהילה… עונג נקרא בלי עצבות יסיר דאגה מלבבות, ישראל יחד בנים עם אבות״. וגם את שירו של ר׳ אברהם אבן עזרא ״אגדלך אלוהי כל נשמה ואודך ברוב פחד ואימה. בעומרי תוך קהלך צור לרומם, לך אקוד ואכף ראש וקומה…״. אף הוא שיר נפלא ששרנו בנעימה וריגש אותו בגלל עומק הביטוי והרגש שבו. כך השבת שלנו, כולה שמחה! כולה שלווה! לא אמרנו בה דברי חול.

שלום שרר בינינו והתעלינו למעלה של קדושה שהשפיעה עלינו רוב נחת, כמו גם על הסובבים אותנו. הרגשנו כאילו השכינה שורה בינינו, מה שחייב אותנו להתנהג בכבוד. סעודה שלישית היינו עורכים בבית הכנסת. אחרי מנחה היינו קוראים בזוהר הקדוש. לאחר מכן היה הדרשן דורש ותמיד ידע להלהיב אותנו בדרשותיו הנפלאות שרובן היו מתובלות בסיפורים מן המדרש ומן האגדה. כולנו היינו מוקסמים מהסיפורים הנפלאים האלה. בית הכנסת היה מלא תמיד מפה לפה. לאחר מכן התפללנו ערבית ושבנו לביתנו לעשות מלווה מלכה, אז שרנו הבדלה ושירים למוצאי שבת. כך ליווינו את השבת בשירה ובזמרה ונפרדנו מהנשמה היתרה של השבת בגעגועים רבים עד ערב שבת הבא, שחיכינו לו בכיליון עיניים עם הרגשה טובה וחדווה בלב.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-מהווי השבת בעיני ילד

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

לפעמים ביקרו בעירנו שד״רים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות לישיבות טבריה, חברון, צפת וירושלים. בכל בית הייתה מצויה קופה לשם כך ובכל יום שישי שלשלנו לתוכה מטבעות לצדקה. צדקה הייתה חשובה מאוד בעינינו. הלוא נאמר ״צדקה תציל ממוות״. הרבנים האלה זכו לכבוד גדול. הם נראו בעינינו כאנשים קדושים, ולנגוע בהם -לנשק את ידיהם הייתה זכות גדולה. תארו לעצמכם יהודי שבא מארץ ישראל!! לנגוע בו ולמשש אותו, אפילו רק בנגיעת יד קלה, כאילו מיששת את קדושת ארץ ישראל. היה זה נחשב דבר גדול בעינינו. כל ראשי העיר רבו על הזכות לארח אותו. כל זמן שבתו בתוכנו – היה זמן של שמחה ואווירת חג. בכל פעם דרש בבית כנסת אחר ואנשים מילאו את בית הכנסת כדי לשמוע אותו. באחת הפעמים אמא הביאה אותי אל הרב הזה שיברך אותי ואני הייתי מאושר מכך מאוד. בשביל זכות שכזו אמא העלתה תרומה נכבדה. מספרים ששד״ר אחד הגיע לאחד מכפרי הדרום, שאנשיו היו יהודים תמימים וישרים אך מלומדים לא היו. פרנסתם גזלה את זמנם, אבל הם דקדקו בקיום המצוות וקיימו את יהדותם בסביבה עוינת ובעבודה קשה. רובם היו חקלאים מנוסים מזה דורות. הם היו גבוהים וחסונים, מנותקים מיתר חלקי המדינה בגלל המרחקים הגדולים וקשריהם עם יתר הקהילות היהודיות היה רופף.

 אי לכך התלמידים היו באים מכפרי הדרום ללמוד בישיבות שלנו, בכל אחת מהערים – ספרו, פאס ומקנס. הם היו מתאכסנים אצל משפחות שונות וחיו אתם כבני משפחה. היו ביניהם תלמידים מוכשרים שהצטיינו ויצאו מהם רבנים גדולים. גם בבא סאלי, שיצא לו שם של צדיק וקדוש מקורו בכפרים אלו. יהודים אלה חיו בין הברברים, ובכל הדורות שמרו על יהדותם. עליהם נאמר: ״צדיק באמונתו יחיה״. ובכן, הנה השד״ר הגיע לכפר מרוחק כזה של יהודים פשוטים והתחיל בדרשה ארוכה בעברית מתובלת בדברי תורה, שאף אחד מן הקהל לא הבין אותם. כנראה שהאריך יותר מדי כי לאחר זמן מה התחילו לצאת, אחד אחר השני, עד שנשאר רק יהודי אחד בוכה בדמעות שליש. בא אליו השד״ר ואמר לו: ״אל תבכה בני. כמה נאה לראות יהודי כמוך בוכה על דברי תורה שיצאו מפי ונגעו בך כל כך. חבל שהאחרים יצאו ולא הבינו כמוך. אבל אם יש אפילו אחד כמוך שמבין, זאת נחמה בשבילי״. ענה לו היהודי: ״אדוני כבוד הרב, לא הבנתי כלום ממה שדרשת״. ״אז למה אתה בוכה?״, ״תראה״, ענה היהודי, ״היה לי תיש שאהבתי מאוד ולפני שנה הוא מת והיה לו זקן בדיוק כמו שלך. כשראיתי אותך, נזכרתי בו ועליו אני בוכה!״ ולמרות שלא היו משכילים, היו אלו יהודים תמימים אשר דבקו ביהדותם, סבלו דורות על גבי דורות ונשארו נאמנים לכור מחצבתם. בהם מתגלם הפסוק ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״. מהו ״הן״? כל האותיות מזדווגות חוץ משתי אותיות אלה. כיצד ? א״ט הרי י׳, ב״ח הרי י/ ג״ז הרי י׳, ד״ו הרי י/ נמצא ה׳ לעצמה וכן האות נ׳ אין לה זוג. י״צ הרי ק׳, כ״פ הרי ק׳, ל״ע הרי ק/ מ״ם הרי ק/ נמצא נ׳ לעצמה. אמר הקב״ה כשם ששתי אותיות הללו אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינם יכולים להידבק עם כל האומות אלא לעצמם מופרשים, שאפילו מלך גוזר עליהם לחלל השבת ולבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הם נהרגים ואין מתערבים בהם.

היו גם אנשים מבוגרים וזקנים שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת הבא. ללא אוכל וללא מים. דבר לא בא אל פיהם. הם זכו לכבוד גדול. הם נשארו שוכבים בבית וכל יום באו יותר ממניין אנשים להתפלל אצלם, והיו לומדים תורה ומבלים את זמנם בלימודים ובסיפורי מעשי נסים של צדיקים ושל רבנים גדולים. כל מי שהסתייע בידו, היה בא לשבת בחברתם ולהקשיב לדברי תורה.

בערב שבת, אחרי ערבית, הייתה סעודת מצווה גדולה לכבוד המאורע. השמחה הייתה גדולה בכל העיר. פיוטים ושירי שבת הדהדו בחדר וקולם נשמע עד הרחוב. אני, הקטן, הייתי מתרשם מהאנשים האלה ורציתי לצום כמותם. ואולם, אחרי יום כבר לא עמד לי כוחי. הלוואי, כך חשבתי, שנוכל לחיות ללא אוכל – נחיה כמלאכים ונזכך את נשמותינו. אולי נזכה לראות את אליהו הנביא ולזרז את בוא המשיח. ירושלים וארץ הקודש היו תמיד חיים בזיכרוננו ומלווים אותנו בכל מצב וזמן. בשמחות, בשבת, בחתונות ובחגים. ביום ט׳ באב היינו מתאבלים ובוכים על חורבן הבית. היינו יושבים על הרצפה וקוראים ״איכה״ וקינות אחרות בקול בוכים וברוח נכאה. היינו צמים וכל היום הלכנו אבלים וחפויי ראש. בצער וביגון קודר בכינו על חורבן עמנו, ארץ קודשנו, כמו גם על גלותנו המרה והארוכה. בוכים בלב נשבר ונדכא. כל השבוע הלכנו כאבלים. לשמחתנו, הייתה לנו את השבת שהוציאה אותנו מהעצב, והשכיחה מאתנו את הכאב ואת הדאגה. נאמר ב״פסחים״ שבין שבעת הדברים המכסים מבני אדם, גם ״מלכות דוד, מתי תחזור״ – שלא נחשוב תמיד ונבכה על גלותנו. השבת שמרה עלינו כמו שאנחנו שמרנו אותה.

הכל התנהל על מי מנוחות עד שעניין בית הספר ״אליאנס״ התחיל לעניין אותנו, הילדים. כאשר היינו בהפסקה של אחר הצהריים ב״אם־הבנים״, תלמידי ״אליאנס״ כבר סיימו והיו חופשיים. ואז, הם באו לקנטר אותנו. הם בחוץ ואנחנו בפנים, ולנו נותרו עוד שעתיים לסיום. נודע לנו שב״אליאנס״ אין ״תחמילת״, זו הייתה, כמובן, בשורה טובה. לכל היותר, מכות בסרגל על הידיים, הגם לזה ייקרא מכות? לא ממש – זה לא נורא. אם אתה תלמיד טוב – גם זה ייחסך ממך, שלא כמו ב״אם- הבנים״ – שם מספיק שאמא תדבר בגנותך בפני הרבי ואתה מקבל ״והוא רחום…״ על הרגליים, בלי כל קשר ללימודים. ב״אליאנס״ לא ייעשה כדבר הזה. להורים לא ניתן היה להיכנס לכיתות ולהתלונן על ילדיהם בפני המורים. עוד דבר, איך היו מדברים ההורים עם המורה? הלוא ההורים לא ידעו צרפתית. מעלה גדולה! אנחנו, הילדים, רצינו ללמוד צרפתית, חשבון ושאר מיני דברים מעניינים שלא למדנו ב״אם- הבנים״ – שם למדנו רק לימודי קודש, תנ״ך, משנה, תלמוד ודינים. רצינו גם לקרוא עיתונים, ולדעת מה מתרחש בעולם. ובכן, איך אפשר לקרוא בעיתונים ולהקשיב לחדשות ברדיו אם לא יודעים צרפתית? נכון שבכל שבת בשחרית, אחרי קריאת התורה וההפטרה, החזן קרא חוזר מוועד הקהילה, בערבית, שבו סיפרו על הנעשה בעולם, אך אין זה מספיק. באשר לעבודה, הרי שאלה שסיימו את בית הספר ״אליאנס״ עובדים במשרדים, בבנקים ומתקדמים בחייהם המקצועיים, ויש כאלה שמגיעים לפריז שבצרפת על מנת להמשיך בלימודים. הארגונים היהודיים היו מממנים להם את כל ההוצאות. אמא תמיד אמרה לי: ״אתה תהיה רב, בני. זה חשוב יותר. אנחנו יהודים. לא רוצים דבר אחר״. ואני – מסכים אתה כי אני אוהב ללמוד תורה ומשנה וכ״ו, אבל רוצה גם ללמוד צרפתית, כמו כל הילדים האחרים שבאים ומספרים על מה הם לומדים. אכן, זה היה נורא בעיניי שב״אם־הבנים״ לא מלמדים צרפתית ולימודי חול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

רצוננו ללמוד ב״אליאנס״ היה מנוגד בתכלית לרצון הורינו. הרבנים עצמם היו נגד ״אליאנס״, וגרסו כי זה חושף אותנו לתרבות רעה. תשאלו, לטענתם, התלמידים ב״אליאנס״ נהיים כמו גויים גמורים. מתלבשים כמו גויים (הכוונה לצרפתים), מזלזלים בתפילה, יוצאים בשבת לקולנוע והולכים לבריכה הציבורית. ולמעשה: מזלזלים בדת! לכן הם לא רצו שהילדים ילכו ל״אליאנס״. האם זה נכון? ודאי! ואולם, גם אלה שלא הלכו ל״אליאנס״ – כשגדלו, עשו את אותם הדברים. הם לא ראו בזה חילול שבת, כך הם טענו.

ישנו סיפור הממחיש כביכול, איך למדו(או נכון יותר לומר ״לא למדו״) יהדות ב״אליאנס״. מספרים שפעם בא מפקח על לימודי היהדות לבית הספר ״אליאנס״, כדי לבחון איך לומדים יהדות. המפקח נכנס לאחת הכיתות ושאל את אחד התלמידים: ״מי שבר את הלוחות?״ (בצרפתית לוחות אומרים Les Tables, שפירושו גם שולחנות). התלמיד התחיל לבכות וטען שהוא לא שבר את הלוחות! המפקח פנה בכעס למורה, ״ככה לומדים אצלכם?״ המורה ענה לו שתלמיד זה הוא תלמיד טוב ואינו משקר אף פעם. אם הוא אומר שהוא לא שבר את הלוחות, צריך להאמין לו. המפקח יצא בכעס, הלך למשרד המנהל וסיפר לו מה שקרה בכיתה. המנהל ענה לו: ״אדוני המפקח, אני מוכן לשלם בשביל הלוחות האלה ונגמור עם העניין…״. בכך לא תם העניין. התלמיד חזר לביתו בוכה, וסיפר לאמו שהמפקח האשים אותו בכך שהוא שבר את הלוחות. אמא שלו החלה לצעוק בכל גרונה: ״כמה פעמים אמרתי לך לא לנגוע בדברים שאינם שלך!״ כלומר, לא רק התלמיד היה זה שלא ידע מה פירושה של המילה Les Tables בהקשרה התנכ״י – אלא אף הדרג המנהלי הממונה עליו, ואף אמו לא ירדה לשורש העניין. החל מאבק עם ההורים שנגמר בניצחוננו, שהרי ההורים לא יכלו לנו – היינו בורחים מ״אם- הבנים״, כאשר הכריחו אותנו ללכת לשם. מאבק זה נמשך זמן רב. היינו בורחים ומקבלים מכות ושוב בורחים ומקבלים מכות ולבסוף מגיעים ל״אליאנס״. כמובן מבטיחים שנמשיך ללכת ל״אם־הבנים״, כשיוצאים מוקדם מ״אליאנס״ והולכים לכיתות מתקדמות ב״אם־הבנים״, וממשיכים ללמוד. ממשיכים להיות יהודים טובים. הולכים לתפילה יום יום ובשבת. העיקר שקודם כל נלך ל״אליאנס״. מה עם קולנוע? היו שקנו את הכרטיסים ביום שישי להצגה בשבת, וכן כרטיסים לבריכה, אבל אנחנו לא עשינו את זה. מתי נלך?

אנחנו ב״שחרית״ עד הצהריים. אחרי הארוחה הדשנה, השירה, השמחה וההתלהבות מכל זה, היינו נחים. אחרי זה קמנו והלכנו למנחה ולסעודה שלישית. עד שהגענו ל״הבדלה״ השבת נגמרה. אין זמן להבלי העולם הזה! בשבילנו השבת חשובה יותר כדי לרענן את הנשמה, לחזק את כוחותינו הרוחניים וללמוד דברי תורה. אז איך האחרים הלכו לבריכה בבוקר? הם קמו לשחרית מוקדמת. ככה גמרו מוקדם לפני שהתחלנו בשעה הרגילה.

הסביבה הטבעית משכה את לבנו, עיצבה את אופיינו וגם סיפקה לנו מזון שלא היה מצוי בשפע בבית. אף פעם לא היינו רעבים כי תמיד אכלנו ירקות ופירות מן השדות ומן הבוסתנים שבהם נתברכה ספרו. ביערות סביב העיר היו מעיינות מים מפעפעים ומפכים ברשרוש קל מתוך האדמה. היינו מתכופפים על ברכינו ושתינו ישר מן המעיין לפינו. המים היו טעימים כל כך שלפעמים שתיתי ושתיתי עד שכרסי התנפחה. מזג האוויר היה נוח מאוד. כאמור, ספרו הייתה ידועה כעיר נופש. משפחות רבות הגיעו מערים אחרות על מנת לברוח מהקיץ הלוהט שבמקומם. היו לנו קרובים שגרו בעיר החדשה, בבית מרווח עם גינה יפה. לפעמים הלכנו אליהם לביקור ונהניתי כל כך להיות בגינה שלהם, שהייתה מלאה עצי פרי. לשם לא התגנבנו לקטוף פירות כי בעלי הבית העניקו לנו מפרי גנם בשפע. בקיץ שפרה עלינו נחלתנו. נהנינו מהחופש ונתנו דרור לרגלינו, שנשאו אותנו אל מחוץ לעיר כרגיל. לישיבה הלכנו רק בערב. אהבנו להשתכשך במימיהם הצוננים של הנהרות והנחלים שהיו בשפע מסביב לעיר. כשהייתי בגפי, הייתי מטפס על אחד מעצי האלון הגבוהים, מתיישב על ענף נוח ונהנה מהטבע סביבי. אהבתי את ריח העצים שבישם את האוויר. יכולתי לזהות כל עץ בעיניים סגורות – רק על פי ריחו. לכל אחד היה ריח מיוחד. אהבתי את העצים, כי שם אף אחד לא הפריע לי ולא נשקפה לי כל סכנה. יכולתי לשבת בלי שום דאגה. לפעמים אכלתי שם את הפירות שקטפתי ואשר רחצתי בנחל. לשבת על ענף עץ גבוה הייתה מעלה גדולה, בדומה לאדם הרואה ואינו נראה. לא היה כלל משעמם לשבת למעלה ולראות אנשים עוברי אורח. לא היו דרכים או שבילים, אבל האנשים שרצו לקצר את הדרך חצו את היער הזה לכל מיני כיוונים בין העצים. לפעמים הם היו ממש תחתיך, מבלי שיחשדו אף פעם שמישהו רואה אותם מלמעלה. זה הסב לי הרגשת ביטחון. ביטחון היה חשוב מאוד בחיים שלנו. היינו צריכים להיות תמיד ערים וזריזים למתרחש סביבנו, בפרט אם היינו לבד. כשהרחנו סכנה בזכות החוש החד שלנו, לא פעם נמלטנו ממארב שהגויים פרשו לרגלינו. ממש כמו ציפורים וכמאמר הכתוב: ״הפח נשבר ואנחנו נמלטנו״. כאשר ערבים היו רודפים אחריי, הייתי רץ עד שנעלמתי מעיניהם ואז טיפסתי מהר על אחד העצים. זה הציל אותי לא פעם. אני זוכר שפעם, כאשר שני פרחחים רדפו אותי, הם עמדו תחת העץ שעליו ישבתי, השתגעו ולא ידעו איך נעלמתי. חיפשו וחיפשו ולא מצאו, ואני מלמעלה שומע, רואה את מעשיהם ומחייך להנאתי. בסופו של דבר התייאשו והלכו. נכון שהייתי קל ברגליי כמו רוב ילדי ספרו, ולפני שעליתי על העץ דאגתי שהמרחק בינינו יהיה גדול. זה חשוב מאוד! הרי אי אפשר להיעלם סתם כך. לכן לא חשדו שהייתי ממש על ראשם.

אגיד לכם, גם אם הרימו ראשם לא היו רואים אותי, כי הייתי מטפס עד לצמרת, ככה שיתר הענפים הנמוכים הסתירו אותי. מדובר בעץ אלון עתיק וגבוה מאוד. אהבתי ציפורים והרגשתי קרבה מיוחדת אליהן. ביושבי על העץ, הן היו ממש סביבי. קינאתי בכנפיהן וביכולתן לעוף. מי ייתן לי איבר כיונה והייתי עף לירושלים מחוז תקוותנו וערש מולדתנו. למדתי לחקות את צפצופן ויכולתי לזהות כל ציפור, לפי הזמרה המיוחדת שלה. נהניתי מאוד לעקוב אחר כשרונן הטבעי לבנות קן לגוזליהן. הייתי מלא התפעלות. ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״. מהציפורים אפשר ללמוד סבלנות ויכולת ביצוע נפלאה. הנה הקן נבנה לאט לאט, הציפור החלה להטיל ביצים ויום אחד פתאום מופיע גוזל ועוד אחד. עם כל רשרוש קטן ששמעו ליד הקן, היו פותחות את מקורן לכל רוחבו. לפעמים הייתי מאכיל אותן פירורי פירות ממה שאכלתי, וגם הציפור האם הייתה אוכלת מידי. איזו הנאה לראות את זה. הן לא פחדו כלל. הגוזל שבקע מהביצה היה מונע מהחלש שיצא יום או יומיים אחריו מלאכול, ולפעמים אף היה דוחף אותו מהקן. ממזר קטן! לפעמים הייתי מרים את הגוזל שנפל על העלים של העץ, מחזירו לקן ומאכילו. הייתי מרים גם את קצות הקן כך שהחזק לא יוכל לדחוף את החלש החוצה. מפליא היה לראות את החכמה הטבעית של הגוזלים. הם לא היו מלכלכים בתוך הקן, אלא מטילים את צרכיהם מעל דפנות הקן החוצה! מעניין מאוד! אהבתי לראות איך הדוכיפת בונה את הקן שלה בתוך חור בגזע העץ. הצבעים שלה יפים היו וציצת נוצות המעטרת את ראשה, הוסיפה לה חן, כמו כתר על ראשה. פעמים רבות ישבנו ארבעתנו על ענפי עץ גבוה ועסקנו בדברי תורה ופרשנות על מה שלמדנו. כשגדלתי היה לי כלוב גדול עם חוחיות וירקונים. החוחיות היו חמודות, אבל רק הזכר היה שר ובעל צבעים יפים. כל יום הייתי סוגר את הדלת של החדר ואת החלונות, ומשחרר אותן שיעופו וירגישו חופשיות. הייתי שם להן צלחת עמוקה עם מים והן היו נכנסות לצלחת להשתכשך במים. אחר כך ניקו את נוצותיהן. העניין הזה עם הציפורים נשאר אתי לאורך כל חיי. מאוחר יותר היו לי גם קנרים. אמנים בחסד עליון ושירתן ערבה לאוזן. לאורך חיי חלמתי תמיד שאני עף, עף, ולפעמים מתעורר מחלום בלהות כשאני נתפס בסערה או בכוחות חזקים. הייתי נועז ועף גבוה מעל הרים ועמקים, צולל לתהום ועוד פעם מתרומם ורואה. לפעמים מאבד את דרכי ולפתע מתעורר. היה לי אוסף של תמונות ציפורים שערכתי וסידרתי במחברותיי. בזמן האחרון אני עף פחות בחלומותיי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 46

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

הצלחנו והנה כל החבר׳ה שלנו נמצאים עכשיו ב״אליאנס״ ולשמחתנו לא היה גבול. זה היה מעבר לחיים חדשים בכל המובנים. פה גילינו עולם אחר וזר, שלא היה ידוע לנו עד כה. לא לנו ולא לאבותינו. עולם אחר לגמרי. לפתע ההורים בעצמם מגלים בנו יותר עניין ורוצים לשמוע מה אנחנו לומדים, ואנחנו מספרים בהנאה. נכנסנו לסדר חיים חדש. לא ששינינו מסדר חיינו הקודם, אלא הוספנו חדש על ישן. השפה הצרפתית שלא ידענו עד כה, תלבושתנו האירופית, התנהגותנו, משמעת בבית הספר, סדר, מנהגים ודפוסים אחרים שהיינו צריכים לאמץ לעצמנו. איזה הבדל ביחס ל״סלא״ ול״אם־הבנים״. פה הרגשנו חופשיים ופחות מפחדים. מדוע? כי פה אין ״תחמילאת״ או מקלו הקשה של הרבי שהיה מכה בנו ללא חמלה. המורה היה מדבר אלינו יפה והרגשנו כמו בני אדם, קטנים! התייחסו אלינו בכבוד ולא ככלי שכל הבא חובט בו. דבר נוסף חדש לגמרי – ספורט, משחקים.

ספר ההיסטוריה ממנו למדנו התחיל ב״אבותינו הגאלים״(Gaulois Les), אלה הצרפתים הקדמונים שקראו להם ״גאלים״ – והם בכלל לא אבותינו! אבל למי אכפת? אנחנו ידענו שאבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב ושמולדתנו היא ארץ ישראל ולא צרפת. נכון שזה בית ספר יהודי, אבל האווירה כאן היא אחרת וחדשה בשבילנו. אנחנו מהדורות הראשונים לקבל חינוך צרפתי. נכון הוא הדבר שאמא גמרה את המחזור הראשון של ״אליאנס״, אבל אז למדו בו רק בנות. הרבנים התנגדו שבנים ילמדו שם כי פחדו שזה ירחיק אותם מדתנו. ואולם, לאט לאט נכנעו, ובתנאי שיהיה גם מורה ללימודי הדת. בכל יום אחר הצהריים, עת סיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, הלכנו ל״אם־הבנים״ להמשיך ללמוד. בנו לא התקיים פחד הרבנים שנטעם מהתרבות הזרה ונתפקר. הם, לעומת זאת, פחדו תמיד שנלך בעקבות אלישע בן אבויה. ובכן, אפשר להבין את חששם. דורות על דורות התענו כדי לשמור על יהדותם ועכשיו משרווח לנו סוף סוף, בא בית ספר יהודי צרפתי להרחיקנו מדת אבותינו? היה להם קשה לראות את זה. מה קרה לאלישע בן אבויה? מסופר ב״חגיגה״ (יד, טו) על הארבעה שנכנסו לפרדס. הם קראו ״פרדס״ לעיון בסתרי תורה והם: בן עזאי ובן זומא, ״אחר״ (הכוונה לאלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. אז מה בעצם קרה? בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (השתגע), ״אחר״ קיצץ בנטיעות (יצא לתרבות ־עה) ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. כשגדלתי ולמדתי שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמשיח, התפלאתי אם אכן נכנס ויצא מה״פרדס״ בשלום. בר כוכבא, בעידודו של רבי עקיבא, התמרד נגד רומא האדירה ובעצם כך הנחית מכת מוות אחרונה לעם ישראל בארץ ישראל. רבי יוחנן בן תורתה אמר לרבי עקיבא: ״עקיבא! יעלו עשבים בלחייך, ועדיין(בן דוד) אינו בא״. בירושלמי ובסנהדרין כתוב – אין לישראל משיח מפני שהשתמשו בו בימי חזקיה. כלומר, אין שום משיח, ורבי עקיבא לא הקשיב – בזמן שרבן יוחנן בן זכאי הציל את יבנה וחכמיה כשראה את חורבן הבית השני בידי הרומאים מתקרב ובא, והציל את היהדות מכליה. רבי עקיבא ובר כוכבא רק החישו את הריסת ארץ ישראל. כל בר – דעת היה צריך לדעת שאין בכוחה של ישראל הקטנה לנצח את רומא האדירה וכי צריך היה לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, במקום לצפות לישועה בדרך נס, שזה אסור. איך רבי עקיבא לא ידע זאת והאמין בבן תמותה כמשיח שיחולל נסים ונפלאות במלחמותיו עם הרומאים?!

הקשיבו ושמעו מה עשו אנשי טבריה. בשנת 66 לספירה התקרב אספסינוס לעיר, לאחר שכבש והחריב את הגליל. מה עשו אנשי טבריה? כאשר אספסינוס התקרב לעיר עם חילו, הם פתחו את שערי העיר וקיבלו את פניו. כך הצילו את עירם מחורבן גמור. שהרי בטבריה נוסדו ישיבות, כמו זו של רבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. ובכן, טבריה נעשתה מרכז רוחני. שם לימדו רבי יוחנן וריש לקיש, שם חיו ופעלו רבן גמליאל, בן עזאי, רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. רבי יהודה הנשיא סידר שם את המשנה, ושם סידרו את התלמוד הירושלמי. חכמי טבריה השתתפו בעריכת התוספתא והברייתות ועוד ועוד. אל יקל בעינכם כל זה. בטבריה גרו גם רבי אמי, רבי יהושע בן לוי, רבי חייא בר אבא, רב אסי… ובכן, רואים אתם כמה חשוב וטוב היה זה שטבריה ניצלה? ובכך לא תם העניין.

גם הסנהדרין הייתה שם, גם בעלי המסורה, משה בן אשר, רבי יונה בן ג׳נאח. על טבריה נאמר: שגם ריקנין שבה מלאים מצוות כרמון. בטבריה אף נמצאים חמי טבריה המפורסמים, שמותר לטבול בהם גם בשבת. אומרים שגם הגאולה עתידה להתחיל בטבריה, וחלקה רב ביישוב ארץ ישראל ובעליות השונות בכל הדורות. בה קשור גם מפעלו של דון יוסף נשיא, לאחר גירוש ספרד, שם קבורים גם רבי מאיר בעל הנס, שקופתו נמצאת בכל בית, והרמב״ם. היו בה עליות ממרוקו ועליות של חסידים אחר כך. שם היה מרכז חסידי הבעש״ט. בכל בית נשאנו פיוט על טבריה. פיוט עממי שכל ילד במרוקו מכיר ושר אותו בהתלהבות. למדתי לשיר אותו עוד לפני שהתחלתי לקום ל״בקשות״ בליל שבת. וכך זה נשמע: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה. נעמה ישיבתה, גם טובה ראייתה, ים כנרת חומתה שמה העיר בנויה. אעברה נא ואראה… ישרים בלבותם, נחו על משכבותם, בתוכה קבורתם, כולם בני עלייה. אעברה…״, וכן הלאה.

אם תשאלו באשר ליוסף בן מתתיהו, הרי שהתשובה לשאלה אם אף הוא היטיב, תהיה כן ולא. הוא לא עשה כמו אנשי טבריה. הלוא הוא היה מפקד צבאות היהודים בגליל, ואני מניח שידע שאין תקווה לנצח במלחמה זו, (כי היה לפני כן בשליחות ברומא בעניין אחר וראה איזו אימפריה עצומה היא רומא). מדוע, אם כן, לא נהג כמו אנשי טבריה להציל את הגליל? לפי עניות דעתי, הוא כן ניסה לשכנע את חבריו לנטוש את המלחמה הזו, אולם ללא הצלחה. לכן, הציל את עצמו במרמה במקום למות יחד עם הלוחמים. אנחנו יודעים שיותר מאוחר חזה בצער במצור ירושלים, וניסה לשכנע את לוחמיה להיכנע לרומאים, אך אלו לא שעו לעצתו. זכותו הגדולה היא ספריו החשובים שהשאיר לדורות הבאים, אשר מהווים את המקור היחידי שיש לנו כדי ללמוד על תקופה זו של חורבן בית שני ועל היהדות בזמנו. ״תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים״, ״קדמוניות היהודים״ ו״נגד אפיון״ – שבו אנו מגלים שהגן על היהדות בכל לבו. אכן, מזל גדול הוא שאנשי טבריה הצילו את עירם. הרומאים – שמם נמחה מזמן ואנחנו עדיין קיימים. נצח ישראל שיתקיים לעד ועדיין – הרבנים שלנו פוחדים שמא ניכנס ל״פרדס״ (לא של סתרי תורה אלא ל״פרדס״ של התרבות הצרפתית של הגויים), נציץ וניפגע. האמת היא, שהיו כאלה שנפגעו והתפקרו, והיו שנכנסו בשלום ויצאו בשלום. תלוי באישיות של כל אדם. מי שמאושר ביהדותו – יעמיק לימודיו ויכיר אף יותר את שורשיו. מי שלא מעמיק בידיעותיו בלימודי היהדות, עלול ״להיפגע״, מפני שהחינוך הבסיסי בלימודי היהדות עד גיל שבע (הגיל שבו נכנסנו ל״אליאנס״), לא סיפק חיסון חזק נגד פיתויי התרבות הזרה. אנחנו, שחיינו את יהדותנו בגאווה ובהכרה מלאה, המשכנו בלימודי היהדות שלנו גם לאחר שנכנסנו ללמוד ב״אליאנס״ והתחלנו ללמוד מדעים. הצרה עם הרבנים שלנו, היא, שהם איבדו את המגע עם המציאות החדשה. הם עדיין חיים בעולם של הדור הקודם ולא חשבו על העתיד שלנו בדור הזה, שבו נפתחו לפנינו אפשרויות ללימודים חילוניים וכניסה לעולם חדש כפי שהם לא ידעו. שוק הפרנסה היום שונה לגמרי ממה שהם ידעו. מה שהיה בדור הקודם הולך ונעלם והם לא שתו לבם לכך. לכן, היו מנותקים מבני הדור החדש.

עכשיו אנחנו נחשבים לאברכים קטנים, פרחי הכיתות המתקדמות ב״אם־הבנים״. המורה שלנו היה רבי שמואל בן הרוש, תלמיד חכם ובר-אוריין אשר לימד אותנו שולחן ערוך, משנה ותלמוד, והתייחס אלינו יפה ובכבוד. הוא היה מלומד גדול שדיבר אלינו בנועם ובהבנה. לא היה עוד ״תחמילאת״ שחטפנו לרוב על לא עוול בכפינו בכיתות הנמוכות. התייחסנו ברצינות ללימודים שלנו, כיאה לתלמידים טובים, והתקדמנו יפה מאוד. ב״אליאנס״ היינו התלמידים המצטיינים ביותר בין כל תלמידי בתי הספר הצרפתיים בעיר. בסוף השנה, בבחינות הכלליות, אספנו את כל הפרסים הראשונים, מה שהוסיף לקנאתם ולשנאתם של ילדי הגויים כלפינו. עד שהגענו ל״אליאנס״, היינו כבר תלמידים ב״סלא״ וב״אם־הבנים״, ושם חידדנו את שכלנו ופיתחנו את הזיכרון המצוין שלנו. ל״אליאנס״ באנו כבר כ״מלומדים״ קטנים. כשהתחלתי ללכת ל״אליאנס״, לא הלכתי לבד. אמא ביקשה את בן דודנו, יחיא פוני, שייקח אותי אתו. הוא היה המורה היחידי ב״אליאנס״ מבין הקהילה שלנו. אנחנו במשפחה היינו גאים בו מאוד. כל יום חיכיתי לו ליד הבית שלו והלכתי איתו עד בית הספר. הייתי גאה מאוד שבן משפחתנו מורה ב״אליאנס״. מעמד המורה אצלנו היה מעמד נכבד מאוד. לכן בכיתות שלטה משמעת, ואף אחד לא הפריע או התחצף. היינו תלמידים טובים ונשאנו עינינו אל המורים בהערצה וביראת כבוד. גם בקהילה זכו המורים לכבוד גדול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 51

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

את אחי אני מבקש

בכל ערב שבת אחרי התפילה, הלכתי לסבתי שחיכתה לי, כדי לאחל לה שבת שלום, לברך לה על היין ולברך ״המוציא״ – שהרי בלי זה לא הייתה אוכלת. היה צר לי לראותה לבד, ובכל זאת מחייכת ומאושרת. רציתי מאוד להישאר אתה כדי שלא תהיה לבד בערב שבת, אבל בבית חיכו והייתי צריך לחזור לשם. עשיתי זאת בלב כבד. מדוע לא באה אלינו? כאשר אני נזכר בכך, זה גורם לי צער עמוק, אבל אודה לבושתנו, שאמא לא הסתדרה אתה. לסבתי ולי הייתה שפה משותפת והבנו זה את זו ללא מילים. החיוך על פניה היה ממלא אותי אושר. היא הייתה סמל הטוב ויראת שמים. לפעמים הייתי הולך אתה לבקר אצל אחיה, הוא חביבי אליהו. מקובל, חכם ונבון, ירא שמים ובר לבב וכולו מעורר יראת כבוד בנועם הליכותיו, בשיחתו השקטה ובהדרת הופעתו. הוא היה מאלו שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת, שבוע ימים, ויצא בשלום. בזכות זה קנה לעצמו הילה של קדושה ושם של צדיק בקהילה. חביבי אליהו היה אחיה של סבתי הצדיקה, מסעודה. שניהם היו נינים לאחד מענקי הרוח של קהילת ספרו – הלוא הוא ר׳ עמור אביטבול, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. רבי עמור היה רב, מלומד, פילוסוף ומשורר בחסד עליון. רבנים מדורי דורות המתייחסים לפרץ בן יהודה.

חביבי אליהו ישב תמיד על כרית רחבה וספרו מונח לפניו על שולחן קטן. לרוב היה זה ספר הזוהר. פניו מעוטרים בזקן לבן כשלג, ושובבות ילדותית נצנצה בעיניו המחייכות. סבתי שירתה את אחיה האלמן באהבה ובמסירות. הוא הבטיח לה שבבוא הזמן ייקח אותה אתו לארץ ישראל והיא הייתה מאושרת מאוד לחיות בתקווה שיום אחד תלך לירושלים הקדושה. כמה עצוב שנפטרה ללא עת בדמי ימיה. חביבי אליהו זכה לעלות לארץ ישראל ונפטר בירושלים בשיבה טובה. בליל הושענה רבה היינו לומדים כל הלילה בביתו של חביבי אליהו, שם למדנו תורה כל הלילה. זה היה היום האחרון המאפשר לזכות בחיים טובים בבית דין של מעלה. סבתי הייתה ממונה על הכיבוד, שהיה מצוי בשפע. תה, ממתקים ומאפי בית מכל המינים, מעשה ידיה. אנחנו למדנו בדבקות ובכוונה גדולה ובעצם כך היינו בטוחים שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת חיים טובים לנו ולכל בית ישראל. המעניין הוא שחביבי אליהו לא התנגד לפעילותנו הציונית, רק הזהיר אותנו בפני הקשיים העומדים בדרכנו, ושעוד לא הגיע הזמן לכך. הימים היו ימי ערב מלחמת העולם השנייה ואין השעה כשרה לכך, הוסיף, אבל תמיד אמרתי לו ״לא בשמים היא״. בידינו הדבר לעשותו, והוא חייך תמיד.

מסבתי למדתי נימוס ואורך רוח, לדבר בנחת ולהתנהג בכבוד עם הבריות, להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, להיות סבלן וסלחן. כל חזותה אמרה אצילות נפש. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה מאוד מאוד, כמאמר הכתוב, ונפשי קשורה בנפשה. היא הייתה בעלת שאר רוח, צנועה וענווה. נשמה טהורה של ממש, שנוכחותה עוררה כבוד בכל מקום. מעולם לא הרימה קולה, מעולם לא כעסה! תוכה רצוף היה אהבה, זכה וברה, טהורה ותמה. גם היא, כמו סבא שלמה בעלה, נקטפה בדמי ימיה. היא סבלה את קשיי יומה בגאון ובחן, ללא תרעומת. קיבלה הכל באהבה. כמה נחת רוויתי ממנה!

שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי במרחק יום נסיעה ממנה, בעודי תלמיד בקזבלנקה, הרגשתי בנשמתי את השעה שבה נפטרה. היה זה יום שישי אחר הצהריים. לפתע הרגשתי דכדוך נפש וצער עמוק. ישבתי אבל וחפוי ראש ודמעות זלגו מעיניי. לא ידעתי מנוחה. אנשים סביבי שאלו מה קרה לי פתאום. עניתי שסבתי נפטרה בזה הרגע. רציתי לנסוע הביתה, אבל ההנהלה לא הרשתה לי וחשבו שזו סתם הרגשה ושזה לא יכול להיות. אחרי השבת נודע לי שסבתי נפטרה בדיוק בזמן שחזיתי ברוחי.

איזה אסון! צדיקה שנקטפה בדמי ימיה! ומדוע? כדי לכפר על הדור? נפלאות דרכי ה׳!

אני נזכר בגעגועים בסבתי הצדיקה, איך שקיבלה אותי תמיד בחיוך מרנין ובאהבה אמיתית שחדרה ללבי ומילאה אותי אושר נעלה, שלא הרגשתי מאף אחד אחר. בכל פעם שבאתי אליה הייתה לה סוכריה בשבילי. לא ידעתי איך ומאיפה השיגה אותה. תמיד העניקה לי לבוש חדש לחגים מעבודות הרקמה, תפירה וטוויה שעשתה בכישרון ובחוש אמנותי מעולה.

עם סבתי היה לי קשר מיוחד. קשר נפשי שהיה בא לידי ביטוי גם בשתיקה, מסרים בעיניים, הבעות פנים, חיוך, ביטוי של לב טהור, נשמה טובה ואהבה אמיתית. אמון מלא ללא מעצורים, ללא מחיצות. אפשר היה לדבר על הכל ללא חשש לתגובה של כעס, נזיפה או ביטול. יחס הדדי של בני אדם שווים בערכם, יחס של כבוד, התחשבות ודאגה לפרטים הקטנים ביותר. יחס ער למיתרי הקול, להבעת פנים – לקרוא בהם כאב, אכזבה או מרירות ובתגובה מקבלים מילה טובה, עידוד, חמימות, מחסה נפשי. זה היה היחס לסבתא.

תיארתי לעצמי את הלוויה שלה בעצב רב. אספר לכם איך נהגו לטפל בנפטר בעירנו. הייתה ״חברה״, גברים לגברים ונשים לנשים, שעשו את עבודתם בהתנדבות, החל בישיבה יום ולילה ליד מיטת הגוסס וכלה ברחיצה של הגופה בפנים ובחוץ. גופת הנפטר נישאה על הכתפיים באלונקה דרך המללאח וכל אחד מהסוחרים יצא מחנותו, סגר והלך עם הלוויה כברת דרך, או עד בית החיים שהיה מחוץ לעיר מרחק כמה קילומטרים. הזכות לשאת את מיטת הנפטר נקנתה בכסף מלא לכל המרבה במחיר. אם הנפטר היה צדיק או רב, המחיר היה תמיד גבוה, כי הייתה זוהי גמילות חסדים לשמה, חסד של אמת. גם הורדת הגופר לקבר נקנתה בכסף רב. ל״חברה״ היה תמיד קבר מוכן מראש, מאחר והיה קשה לחפור באדמה ההררית שבה נמצא בית-החיים היהודי. שמעתי שלסבתי הייתה לוויה רבת משתתפים בגלל שמה הטוב, שכן כל אחד ראה בה צדיקה בזכות אישיותה הצנועה, טוב לבה כלפי הבריות וייחוסה המפואר של משפחת רבנים, מלומדים וצדיקי הדור. יהי זכרד ברוך ולחיי העולם הבא.

יום אחד, כאשר חזרתי מ״אם־הבנים״, התבשרתי שאנחנו יוצאים מהמללאח והולכים לגור בבית השייך לערבים ידידי המשפחה. אז, היה כבר המללאח צר מלהכיל את הקהילה שהלכה וגדלה ומשפחות רבות התחילו לפרוץ אל מחוץ למללאח. זוגות צעירים בנו בתים בשכונה חדשה ליד ״אם־הבנים״. בתים יפים ומרווחים, לא כמו בתי המללאח הישנים. אבא חזר מפגישה עם ידידו סי מוחמר והחליט שזהו, אנחנו עוברים. שמחתי מאוד לצאת מהרחובות הצרים והאפלים של המללאח. מאפלה לאורה. ואולם, השמחה הייתה מהולה במעט עצבות מפני שקשה היה להיפרד מהסביבה החמה שבה גדלנו יחד, שבה הכינו שורשים ונפגשנו יום יום עם חברים ועם קרובים ברחוב. כאשר שמעתי שגם משפחת ידידיי עוברים לגור מחוץ למללאח, נרגעתי ושמחתי הייתה כפולה.

ראש המשפחה, סי מוחמד, היה אדם אציל נפש, נוח לבריות וחביב מאוד אתנו. כל אישיותו אמרה טוב לב ואנושיות, וכן אשתו ובני משפחתו. אנחנו היינו משחקים עם ילדיו בחצר שלהם ואשתו התייחסה אלינו כבני משפחה. לרוב כיבדה אותנו בפירות, כי ידעה שמאפה בית לא נאכל אצלה. הם אהבו את הבישולים שלנו ובפרט את החמין של שבת שלנו, ונהנו מאוד לטעום ממה שאמא שלחה להם תמיד. למשפחת סי מוחמד היה בוסתן אליו הלכתי לפעמים. השומר הכיר אותי מביקוריי הקודמים וכנראה שסי מוחמר אמר לו לתת לי פירות כל אימת שאבוא. לפעמים, כשהייתי בסביבת הבוסתנים עם חבריי, הסתכלתי דרך הגדר. אם ראיתי את השומר הייתי נכנס אליו כאילו סתם להגיד שלום, אבל תמיד יצאתי עם ״משלוח מנות״ בלי לבקש. פעם היה שם סי מוחמר בעצמו, שקיבל אותי יפה והזמין אותי לשבת לידו. ישבנו ליד נחל קטן שזרם ברשרוש חרישי וממנו השקו את הבוסתן. רשרוש המים התמזג עם זמרת הציפורים וכל האווירה הקרינה שלוות נפש והנאה עילאית בחיק הטבע. סי מוחמד התעניין בשלומי ובלימודים שלי. כשנפרדתי ממנו בנשיקת יד, הוא נתן לי סל מלא פירות בשפע מכל המינים, לקחת למשפחה. הוא דיבר אליי תמיד בחיבה ובנועם אבהי. בביתו הרגשתי כבן בית.

לפעמים, אם עבר ברחוב וראה ילדים ערבים מתנכלים לי, היה מפזר אותם בגערה והיה לוקח אותי בידי הביתה. אחרי מספר פעמים אף אחד לא העז להתקיף אותי ברובע שלנו, כי סי מוחמד היה אדם מכובד בעיר וכל אחד הקדים לו שלום ברחוב, כשהלכתי לצדו וידי בידו. להתקיף אותי היה בבחינת פגיעה בכבודו של סי מוחמד ואת זה אף אחד לא יעז לעשות. זאת היא המסורת במקומנו. כיצד נוצר יחס כזה בין יהודים וערבים ? אספר לכם. סי מוחמד היה קצת יותר מבוגר מאבא אבל הם הכירו מילדות ונהיו ידידים. אביו של סי מוחמד היה ידידו של סבי המנוח שלמה. בזמנים קדומים הייתה משפחת סבא ואביו וסבו לפניו תחת חסותה של משפחת אבותיו של סי מוחמד, וכך נהגו מדורי דורות בעבר. זה הציל לא פעם את משפחתנו. כשהערבים התכוננו להתקיף את המללאח היו בני משפחתנו מוצאים מחסה בבית אבותיו של סי מוחמד עד יעבור זעם. בדור שלנו היחסים הם אחרים. יחס הידידות המצוי בינינו כעת, הוא מתוקף מסורת של דורות. עכשיו יש קרבת רעים כנה ולא יחס התנשאות המהולה ברחמים לבן החסות הנכנע והמושפל. אנחנו אפילו חשדנו בסודי סודות שבעורקי משפחת סי מוחמד זרם דם יהודי. הלוא היו הרבה המרות דת מאונס בעבר ועד היום יש ערבים רבים עם שמות יהודיים מובהקים. סי מוחמד והילדים שלו לא נראו כלל כערבים. הם היו יפים ובהירי עור. סי מוחמד היה גבר נאה וגבה קומה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 55

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

לבוש תמיד יפה כבעל בעמיו. בני משפחתו היו הבעלים של בתים רבים ובוסתנים. הבית שלהם היה גדול ובו חצר גדולה. הכרתי את כל ילדיו ושיחקתי אתם. הבן הבכור שלו היה כבר בחור גדול. קראנו לו סי לכדר. הוא חייך תמיד כששיחק אתנו והיה ידידותי מאוד. דרכינו עוד ייפגשו בעתיד הלא רחוק. תמיד הרגשתי חופשי במחיצתם ונהניתי בחברתם. בזמן שאני כותב איך ששיחקתי עם ילדי שכנינו הערבים, עוברת בי חלחלה של ממש כאשר אני נזכר בסיפור חייה הטרגיים של סוליקה הצדיקה הקבורה בפאס. המקרה העצוב הזה זעזע בזמנו את יהודי מרוקו והוכיח להם עד כמה היו מושפלים בידי הערבים. זכרה חי עד היום בכל הקהילות ושמה נזכר בהערצה. קברה משמש כמקום קדוש ועלייה לרגל. היה זה בשנת 1834. נערה זו שיחקה עם ילדי הערבים שכניהם שהיו ידידי המשפחה, כמו השכנים שלנו. יום אחד בא בעל הבית, הסתכל על העלמה מן הצד, ראה כמה היא יפה וחשק בה. היא הייתה בת 14. תפס אותה בחוזקה והכריז שהיא התאסלמה. המוסלמים טוענים שכל הילדים נולדים מוסלמים וההורים הם שמסיטים אותם מדרך האסלאם, שהיא, ורק היא, הדת הנכונה. כמה שהוריה התחננו בפניו, לא עזר. העלמה לא רצתה להיענות להפצרותיו של הערבי השכן. בינתיים, כל הקהילה ראתה סכנה לקיומה, והמהומה הייתה גדולה עד מאוד. הדבר הגיע לפני הפחה של העיר, מאחר שהיא הכחישה שהתאסלמה. הקהילה עשתה הכל כדי להציל אותה, אך ללא הועיל. לא שוחד עזר ולא בכי. הדבר הגיע עד לארמון המלך עבד רחמן, שאף הוא חשק בה ורצה שתצטרף להרמונו, אך היא עמדה בסירובה. העינויים והסבל לא שברו אותה. לשווא ניסו לקנות את לבה במלבושים יקרים ובתכשיטים. לא עזרו גם הפצרותיו של המלך. היא עמדה בסירובה ורצתה רק לחזור למשפחתה ולדתה. כששום דבר לא הועיל, דנו אותה למוות וערפו את ראשה ברחבה ציבורית, לשמחת הערבים שהתאספו לצפות במחזה הנורא. אנשי המללאח הלכו אבלים וחפויי ראש. הקהילה החלה לפזר שוחד רב כדי שיאפשרו להביא את גופתה לקבר ישראל. עד היום נשבעים בשמה, מזכירים אותה כצדיקה וקדושה ומדליקים נרות בקברה. הרבה פיוטים נכתבו לזכרה. היא מתה על קידוש ה׳ באומץ ובגבורה וקידשה שם שמים ברבים. מזל שהזמנים ההם עברו ולא יחזרו עוד!

כעת אנו גרים בבית מרווח עם חצר גדולה ומרחב שלא היה לנו במללאח. הבניין רחב ובן קומה אחת. יש לנו פרטיות שנבצרה מאתנו במללאח, מפאת הצפיפות שבה גרנו זה לצד זה. כעת אנחנו משחקים בחצר מרווחת, השמש מאירה אלינו ומחממת אותנו, החדרים בבנייני המללאח די גדולים – אבל השמש לא חודרת אליהם מפני שיש רק חלון קטן גבוה בקיר אחד. מדוע? גם זו שאלה! כאשר הערבים התקיפו את המללאח, לא יכלו לעבור דרך חלונות אלא דרך השער המרכזי שהיה גדול, חזק ונוח להגנה. בקומה השנייה והשלישית היו חלונות, ומהם שפכו שמן רותח ומים רותחים על המתקיפים כדי להדוף אותם מהשער. אבל כעת כל זה מאחורינו, אם כי הערבים לא אמרו נואש אף פעם מלהתנכל ליהודים במללאח. רוב יהודי ספרו מצאו את פרנסתם מחוץ לעיר בכפרי הברברים ומעטים מתו מיתה טבעית. הרבה נהרגו בדרכים ונשדדו, כשחזרו הביתה לשבת. משפחות רבות שכלו ככה את ראש המשפחה. ההורג לא הובא לדין אף פעם. להפך, הוא דרש כסף כדי להראות לאנשי הקהילה היכן הוא השאיר את הגופה, וכך קרה שהיהודים גם היו נרצחים וגם משלמים לרוצח כדי להביא את הגופה לקבר ישראל ולשחרר את העגונה.

משפחות אחרות הלכו בעקבותינו והתחילו לצאת מהמללאח. הדור הצעיר – קצה נפשו ברחובות העגומים של המללאח והתחיל לפרוץ אל מחוצה לו. כעת מורגש יותר ביטחון ואפשר לגור בכל מקום בעיר. בביתו של חיים בנו מקווה, ואנחנו הילדים השתמשנו בו כבריכת שחייה קטנה, ונהנינו לטבול בו בקיץ.

ביתנו היה קצת רחוק מבית הכנסת, אבל זה לא היה נורא. הלוא ספרו קטנה היא והיו אומרים עליה: ״הא ספרו והא חוונתהא״ (הנה ספרו והנה חנויותיה), כלומר קטנה היא. הסיפור הבא ימחיש, אולי, עד כמה קטנה הייתה ספרו. את חטאיי אני מזכיר היום. פעם הלכתי לבקר אצל חבר. הבית היה פתוח ואין אף אחד. ראיתי שם ״בריקי״ והשטן פיתה אותי לקחת אותו. מהו בריקי? ובכן, היה זה כדור עץ (מצוחצח) וחלק מאוד ובטבורו למטה היה חור רחב בבסיס וצר למעלה בצורת חרוט. חוט עבה עבר מחור זה כלפי מעלה ויצא מהצד השני. חוט זה היה קשור באמצע ידית, די עבה וגדולה, שהחזקנו בידינו. ראש הידית היה חרוט כמו בתחתית הכדור רק שהחרוט של הידית היה חיצוני וזה של הכדור היה פנימי, בתוך הכדור. המשחק היה לסובב את הכדור באוויר בתנופה זהירה כלפי מעלה, כך שהכדור יסתובב והחרוט שבתחתיתו ייכנס בתוך זה של הידית. המשחק הוא להכניס חמישה על חמישה או אפילו עשרה על עשרה ניסיונות כאלה. זה היה משחק נפוץ, אבל רק ליחידים היה בריקי כי הוא היה יקר. והנה אני, נכנסה בי רוח עיוורים, נתפתיתי לדבר חטא ולקחתי אותו. השאלה הנשאלת כעת היא – מה אעשה בו? לא יכולתי לשחק בו בחוץ כי כל אחד היה יודע של מי זה. אי אפשר לשחק בו בבית, כי ברגע שאמא תראה אותו היא תחקור אותי, תדע את האמת ואז אבוי לי. באמת שאיני יודע כיצד נכנס בי השיגעון הזה, איזו שטות! קשה להאמין. אני לא רוצה לומר את המילה ״לגנוב״, כי זה מעביר בי חלחלה. ואולם – האמת היא שזאת הייתה גנבה. אי אפשר להכחיש או להצדיק. הייתי מלא בושה וחרטה. ישבתי נבוך ומהורהר כדת, בחושבי מה לעשות. ובכן, אם כלל אי אפשר לשחק בו ואף לא להיראות אתו, נותרה רק דרך אחת והיא ללכת כמו אבל וחפוי ראש ולהחזירו למקום שלקחתי אותו ממנו. כה קטנה היא ספרו – שחלילה לנו מלהתפתות לשטן.

הכרנו את כל תושבי הרובע שלנו ואת בני הנוער שלהם, אשר לא התאנו לנו. ואולם, אם התרחקנו, נתקלנו לפעמים בקבוצות מאורגנות של נערים ערבים שהתקיפו אותנו. יודעים אתם מה היו אומרים לנו? תלכו למדינה שלכם! שאלנו לתומנו: איפה המדינה שלנו? והם ענו ללא היסום: פלשתין! ובכן, מאחר וכך, היינו גם אנחנו מתארגנים בקבוצות והולכים יחדיו. מכות ניחתו מכל הצדדים ולפעמים חזרנו הביתה עם חבורה ומכה טרייה – ועוד חטפנו מאמא סתם כך, כאילו לא די היה לנו במכות שכבר קיבלנו. כשאבנים עפו משני הצדדים, זה היה מזיק יותר. ואולם, אם חושבים אתם שפחדנו, אתם טועים. לפעמים היינו המתקיפים, כמאמר הכתוב ״לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים״.

משסיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, לא הלכנו מיד ל״אם־הבנים״. היה לנו קצת זמן חופשי. מה עשינו? אספר לכם. מול בית הספר היה שדה גדול מאוד מלא סלעים ואבנים. גדשנו ערמות של אבנים כנשק שלנו, וחיכינו לבוא הרועים מהשדות. או אז התחלנו להמטיר עליהם אבנים בקליעה ביד, שבה היינו מאומנים, ובמקלעת שלנו – אם היו רחוקים. זה ירד עליהם כבליסטראות. חשבנו עצמנו למכבים הנלחמים ביוונים, ונהנינו מתעלולינו. במקרה זה ידינו תמיד הייתה על העליונה, כי היינו רבים והרועים היו בודדים – והיו צריכים לשמור על עדרי הצאן שלהם, שנבהלו ונחרדו ממטר האבנים שניתך עליהם מכל עבר. כל קליעה שלנו הייתה מלווה בצעקה ובקללה, וההמולה רבה. זה היה שעשוע יומי בשבילנו. כך השתחררנו מעודף המרץ שלנו. אני חושב שנהנינו מכל המאורע כי בעצם לא פחדנו. עד שהגיע הזמן ללכת ל״אם־הבנים״ היינו במצב רוח מרומם ונהנינו מעצמנו. הלכנו כגדוד צבאי בשירה, מבודחים ועליזים לעבר ״אם-הבנים״, להמשיך בלימודינו. הרגשנו כגדוד שחזר מנצח משדה המערכה. הרועים שחזרו יום יום משדות המרעה מחוץ לעיר, ידעו מה מחכה להם. אני חושב שגם הם נהנו מכל המהומה. זה הציל אותם משעמומם, אבל הם היו חסרי אונים ופחדו מאיתנו. הם ידעו שצפויה להם מערכה כבדה. מצד אחד אנחנו ומצד שני הצאן שגעה, קפץ ורץ ללא סדר עד שעברו בשלום את השדה הזה. יום אחד היינו כל כך שקועים במלחמת האבנים עם הרועים, ופתאום הרגשתי מכת אבן בראשי. הסתובבתי וראיתי את אליהו סיסו שהחטיא. בהתלהבותו, ידו לא דייקה והוא פגע בראשי וגרם לי ״תפליקא״. כך קראנו למכה כזו בראש. האמת היא שזאת לא הייתה ״תפליקא״ ראשונה שחטפתי, וכן ידידיי. אם תבדקו את ראשנו, תמצאו צלקות רבות כמזכרת מאותם ימים. הדם קלח מראשי בשפע והנחתי על הפצע מטפחת לעצור את קילוחו. מקרים כאלה אירעו לרוב, ולא עשינו מזה עניין. היינו רגילים לזה. לא שמתי לב לכאב, ולא לפצע בראשי. הדאגה שלי הייתה אמא. ברגע שתראה את ראשי ואת חולצתי מלאה בדם, היא תצווח ככרוכיה בבהלה נוראה. עכשיו עליי להמציא סיפור. איך נפצעתי? פשוט מאוד – נפלתי! היא לא תאמין, אבל זהו זה. אין דבר אחר. בסופו של דבר אני עוד אחטוף ממנה על תעלוליי. היא יודעת על המלחמות שלנו עם ילדי הערבים. היה קשה לי לשקר לאמא, אך מצד שני לא רציתי לומר שלייהו סיסו נתן לי את המכה בראש בשגגה, כי היא תלך ותתלונן בפני אמא שלו, מה שעלול לגרום לריב ביניהן. וחוץ מזה, אם אספר לה את האמת, היא תדע שהיינו במלחמת אבנים עם הערבים והיא תכעס עליי מאוד. דיברנו על זה בינינו, וחיים אמר שלמדנו שבשביל השלום מותר לשקר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

עמוד 60

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר