מורשת יהדות מרוקו

טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

באוגוסט 2004 נישאתי לאריאל אבקסיס, שגם הוא כמוני בן למשפחה מטיטואן שבצפון מרוקו. היה ברור כי קודם לחתונה נחגוג ברוב טקס את ערב המלבושים הרקומים, המכונה נוצ׳ה דה פניוס (noche de paños), וכולל גם את טקס החינה. היה עלינו לתכנן את הטקס על סמך זיכרונותיהם של אנשי מרוקו הספרדית ותמונות שדלינו מן הארכיון המשפחתי המורחב, ולאור הדרך שבה כבר קיימו את הטקס בני משפחותינו ובני הקהילה ברחבי העולם.

בפרק זה אבקש לבחון את התמורות שחלו בטקס הנוצ׳ה דה פניוס בקרב יהודי טיטואן כפי שהן משתקפות מציורים, מארכיון תמונות הקהילה ומתמונות שמצאתי באוספים פרטיים – המספקים כולם ידע על מראה העבר, וכן על בסיס עבודת שדה. בתוך כך יועלו היבטים של צילום בתהליך הטקסי, תיבחן התבוננות בתמונות כבחפצים ביוגרפיים, ויידונו סוגיות בחקר הפולקלור, כגון תרבות חומרית, גיבוש זהות, ייצוגה והזדהות עימה. כמו כן ייבחן מקומה של שפת הקהילה, החכתייה, הספרדית־היהודית שדוברה באזור צפון מרוקו, במסגרת הטקסית.

טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הידוע גם בשם נוצ׳ה דה נובייה (noche de novia), ערב הכלה, הוא טקס מעבר מובהק המכין את החתן והכלה לחתונתם, והמציין את סיומו של שלב הרווקות ואת המעבר לחיי נישואים. שלב ספי זה בחייהם של בני הזוג המיועדים לבוא בברית הנישואים מסומל למשל בדגם הקשתות הרקום על השמלה העומדת במרכז הטקס – הקשתות מסמלות את המעבר ממצב רווקות למצב נישואים. העולם היהודי מאוזכר בסמלים ובאותות בתלבושתה של הכלה: בכתר הנחבש כיום על ראשה משובצות 613 אבנים טובות, סמל לתרי״ג המצוות, והחצאית רקומה בעשרים ושניים גלילי סרטים ארוגים, המזכירים את עשרים ושתיים אותיות האלף־בית.

הכתר הזה אינו נמנה עם כיסויי הראש שנהגו נשות טיטואן לחבוש בעבר. ז׳ואן, שהתמחתה באפיוני טקס זה מן הפן של התרבות החומרית, לא ציינה דבר באשר לכתר בטקס הנוצ׳ה דה פניוס, כך שניתן להסיק כי זוהי המצאה של מסורת עכשווית, כחלק מן הטרנספורמציות בטקס זה. ראו: ז׳ואן.

על החלק העליון של החצאית נרקם סמל עץ החיים, ונהוג למקמו על מקום הרחם כסמל למעיין החיים, כפי שהסבירו אנשי קהילת קראקס. על הלבבית, הנלבשת על בית החזה, ועל הווסט שמעליה יש מוטיבים רקומים של עץ כסמל של חוזק והתמדה. הציפורים הרקומות על המלבושים מסמלות את החופש. על הווסט תפורות שתי סדרות של שבעה כפתורים, המזכירים את שבע הברכות, ורקום עליו דגם עיגולים ספירליים המסמל את מעגל החיים; דגם זה מופיע גם על התכריכים של נשות מרוקו הספרדית. החגורה הנכרכת על החצאית משמאל לימין מזכירה את אופן סגירת ספר התורה. סדרת הפרשנויות לסמלים המופיעים על השמלה אף היא חלק מן הטרנספורמציה שחלה בטקס, ובמסגרתה יש ניסיון לקשור בין השורשים הקדומים לעולם היהודי.

הערת המחברת: חתונה עם אישה כחתונה עם ספר תורה בולטת למשל בסיפורו של ש״י עגנון ׳עגונות׳, שבו האמן בצלאל בן אורי עסוק בהכנת ארון קודש, ולמעשה מתאחד עמו במקום עם דינה המצפה להינשא לו. ראו: עגנון, עמ׳ תה-תטז. גם בסיפור ׳אגדת הסופר׳ רפאל מקדיש את זמנו לספר התורה במקום לאישה, וחייו הופכים לחיי נישואים עם ספר תורה, עד שמתה עליו אשתו ללא צאצאים. ראו: עגנון, עמ^׳ קלא-קמה.

הערת המחברת: קהילת יהודי קראקס בוונצואלה הוציאה ספרון שמפורטים בו הסמלים שעל השמלה. אלו סמלים דתיים ומיסטיים המסמנים את כניסתה של הכלה לעולם הנישואים היהודי והלידה. הפירושים האלה לסמלים אינם מוכרים מן המחקר על השמלה ולא מן המחקר על סמלים ודגמים האופייניים ליהודי מרוקו. ככל הנראה אלו פירושים הניתנים כיום על ידי בני טיטואן החוגגים את הטקס, והרוצים להדגיש את יהודיותה של השמלה, אך הם אינם מוכרים מן הדורות הקודמים. ראו: מולר־לנצט, עמ^׳ 276-265.

טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הנחגג כיום בהקשרים שונים ממקור חיותו הראשוני ברחבי צפון מרוקו, תועד ונחקר אך מעט. שרה ליבוביצ׳י סקרה בספרה על חתונות בטיטואן את הטקסים הרבים שקדמו ליום החופה. אסתר יוהס בחנה בספר שערכה על ארון הבגדים היהודי סוגיות של זהות בהקשר של לבישת השמלה, בהשוואה לתלבושות מסורתיות יהודיות אחרות, המוצגות כולן במוזיאון ישראל בירושלים.

 אלגריה בנדלק תיארה את האירועים השונים במסגרת טקסי החתונה שהשתמשו בהם בשמלה הגדולה גילה הדר בחנה את מנהגי החתונה בקרב היהודים הספרדים בצפון מרוקו.- יוסף שיטרית ייחד פרק בספר שערך על החתונות במרוקו לטקס החינה, הכלול גם באירועי הנוצ׳ה דה פניוס. הוא עמד בפרק זה על תחייתו של הטקס בישראל לאחר כמה עשורים שבהם הוצנע בתוככי הבית – שיטרית אפיין את התמורות שחלו בטקס וציין כי כמו בכל עניין חברתי־תרבותי גם משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים. אף שההקשרים הללו משתנים על פי טבעם בקצב מהיר או איטי, הטקסים עצמם שומרים לעיתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבניית המשמעויות הללו, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה ולעיתים אף מכוננת, כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבוננים לתת את הדעת על כך. שיטרית התמקד במעבר המרחבי שחל בטקס החינה מן המקום הפרטי, הביתי, אל אולמות האירועים, ובמעבר מן האופי המשפחתי של האירוע אל האופי המסחרי והמלאכותי שנוצק בו – אל הטקס באולם מובאים רהיטים וחפצים בדגמים מרוקאיים וכן תלבושות קנויות. שיטרית גם תיאר בקצרה את האופן הייחודי שבו נחגג טקס החינה בקהילות טיטואן וטנג׳יר.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

עמוד 51

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.

זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.

 

המשך מהפרק הקודם………..

יום בהיר וחם קיבל את פניהם, שורה של כרכרות עמוסות נוסעים עזבה את נווה צדק וחצתה את הגשר מעל פסי הרכבת לכיוון נמל יפו. אגב, את הגשר בנתה בשנת 1892 ״החברה הפריזאית לעבודות ציבוריות בהוראת מושל יפו, אשר בנה גשר לכבוד אהרון שלוש, מנכבדי העיר.

מרחוב יפו נראתה אונייה עוגנת בקרבת החוף, סירות משוטים הובילו נוסעים וארגזי מטען אל האוניות המרוחקות כמה עשרות מטרים מן החוף. אחרות הובילו עולים שהגיעו זה עתה מהאונייה אל החוף. ים התכלת נגלה בשיא הדרו, ונתפעם ליבו של יעקב. אשרות היציאה היו בידו – השוטרים הבריטים בבית המכס בנמל יפו הקפידו על היוצאים והנכנסים, והיה צורך לצרף הצהרה על סיבת ההפלגה. יעקב כתב במסמכיו ״ביקור משפחה.״ דרכי המעבר, ובעיקר הצפיפות, החום והלחות של יפו, העיקו עליו. כשעבר את פקיד ההגירה הסקוטי בתור הארוך והמייגע התפנה יעקב להתרגש מעט – הוא הביט בברוריה ורחמה הנפעמות הסוקרות את ההמולה סביב האונייה, יושבות על סירת משוטים הדומה לפרעוש רב רגליים השוכב על גבו. במרחק מה מהחוף עגנה אונייה צרפתית, ושמה התנוסס באותיות גדולות ודהויות ״טואש״. הייתה זו אונייה ישנה, רעועה ובלויה וצבעה דהוי, אך מסע דרך הים היה עדיף מאורחת פרדות וכרכרות ביבשה. מבטיהם של ברוריה ויעקב הוסטו לנוכח צעקותיהם של הסוורים על סיפון האונייה. בחוף נראו בני משפחה וקרובים מנופפים בידיהם לשלום, שלום אחרון לפני פרידה מיקיריהם היוצאים אל העולם. יעקב עמד בירכתי האונייה, אוחז בידיו בארגז העץ והביט בצריחי הכנסיות והמסגרים של יפו, ההולכים ומתרחקים. קולם של יתר הנוסעים נבלע ברעש הגלים המתנפצים על ירכתי האונייה המפלסת את דרכה בין זרמי המים. בין התרנים עוד נסקו שחפים, כאילו ביקשו להיפרד מארץ אהובה, ומילות הפרידה שלחש יעקב נבלעו ברחש הגלים ועלו לשמים אל הלא נודע. רחמה לפתה את ידה של אימה בחוזקה, והן לא יכלו לשמוע זו את זו בשל עוצמת הרוח שהחרישה את אוזניהן. ברחמה אחזה התרגשות עזה – הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה ראתה את הים, צבוע בצבע טורקיז, שהתמזג אל תוך עיניה הגדולות.

יעקוב עמד בצד מסוגר במחשבותיו ובהה בגלים הנשברים על ירכתי האונייה החבוטה. מדי פעם התבונן במלחים המותחים את חבלי התורן אל עוגני קשירה בעוד אחרים מטילים קרסים ומעלים רשתות עמוסות לוקוסים וברבוניות. יעקב השתומם ולא הסיר את עיניו לרגע – רק שתק והביט בהם. בחילה חזקה אחזה בו, טלטולי הגלים גברו והוא נעמד ליד דלת הקברניט במרכז האונייה, כי חשב שהטלטולים שם קטנים. במסע הזה טולטלו מחשבותיו – לא לרגע הזה פילל. מצפונו נקפו ולא הניח לו. עיניו פנו אל פני העולים החדשים הצובאים על שער העלייה לארץ הקודש, מנשקים את עפרה – כיסופים, חלומות, ונבואות בנות אלפי שנים מתממשים לנגד עיניו, והוא מביט בהם בערגה ובקנאה על שמימשו את חלומותיהם, בעוד הוא מנפץ את חלומותיו במו ידיו ואינו משיגם. הוא שב והזכיר לעצמו את הימים הקשים, הבלתי נסבלים, שחווה בחברון, ולרגע קל ייסורי המצפון נעלמו כלעומת שבאו. ברגעים אחדים הטרידה את מחשבותיו האפשרות שהבריטים המשייטים בים התיכון עלולים לעצור את האוניה ממסעה. ימים ספורים לפני שעזב את חברון הלך יעקב לקבל את ברכתו של חכם סולימאן מנחם מני, הרב של חברון. יותר מכל הטרידה אותו השאלה ־ האם מותר לו כיהודי מאמין לעזוב את הארץ? כך ניצל את ביקורו כדי לחדד את הנקודה ולקבל הפעם היתר הלכתי לכך. החכם, שהיה בקי בהלכה, הביא בפני יעקב את פסיקת הרמב״ם – כי הירידה מהארץ מותרת רק למטרות מסחר, נישואים ולימודי תורה – אך לא חסך ממנו תיאורים של הייסורים והקשיים שיבואו עליו והפנה את תשומת ליבו לדברי הפתיחה בספר ״שדי חמד״, שבו כתב הרב החכם יחזקאל מדיני את רחשי ליבו ביום שבו ירד מן הארץ: ״נער הייתי כבן עשרים שנה בצאתי מירושלים. בעיצבון קול ורפיון ידיים עזבתי עיר מולדתי ציון. דמי עליי כעובר על תרי״ג מצוות, והיה קשה בעיניי פרידתה, כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים״.

פעמים מספר חווה יעקב בוגנים פרידות מכאיבות – פעם אחת הייתה כשנפרד מהוריו בעודו עלם צעיר, ופעם נוספת הייתה עתה, כשנפרד מהחבורה הנהדרת של הצעירים התוססים, המשכילים והלוחמניים בני הארץ, בני הקהילה הספרדית. כיצד הצליחו לעורר מרד בחברת עזרה? ביום בו… החליטו לשנות את שפת הלימוד בסמינר לשפה העברית, ויעקב וחבריו הקימו קול מחאה והצליחו להביא לשינוי. עד שנסגר הסמינר, המלחמה על השפה העברית הייתה מעשה שהותיר ביעקב רושם עז.

הזיכרונות צפו ועלו, ויעקב נזכר כיצד בסמינר הכיר את ברוריה, נערה עם פני מלאך, בת למשפחה ירושלמית מהעדה הספרדית. ברוריה למדה במגמת תפירה ואריגה. בימי המחאה הראשונים הם יצאו להפגנות, שם נפגשו והתאהבו, ואף הוציאו יחד עיתון סטירי מחתרתי ובו ביקורת לעגנית לסמינר ולמוריו – מעשה שבאותם ימים נחשב חוצפה, אך גם מעשה אמיץ לכל הדעות. יעקב וחבריו הגו את הרעיון, וברוריה הדפיסה אותו במכונת כתיבה חדישה בשפה ברורה ומדויקת. אך בסתר ליבו יחד עם הזיכרונות התחוללה סופה הקורעת וגוזרת את נפשו של יעקב…

״ההחלטה לעזוב את חברון הייתה מההחלטות הקשות שהיה עליי לקבל במהלך חיי. התרחקתי ממחשבות בעלות אופי דתי שלא הניחו לי ומתפיסות מיסטיות של ספר הזוהר שהתרוצצו במוחי וכמו ניסו למנוע ממני לעזוב את ארץ הקודש, לרתק אותי בכוח האמונה, ולהביאני לכלל החלטה להישאר בחברון, לקיים את רצון הבורא. בשל המעשה התייסרתי כל העת, למרות כמה בריות שמהן רציתי להיפרע ועל אף מגפת השחפת שממנה נסתי על נפשי, עדיין מהדהד במוחי קולו הרועם של אבא, שממנו לא יכולתי להימלט – אפילו על סיפונה של אוניית הנוסעים הרעועה״.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 34

 

דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים, וגאולתנו אנו,

ע"פ שמות ה': , י-ה-ו-ה, אהי-ה, אלוקים, א-ל, א-ל שד-י.

   

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים,

הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה,

והרומזים לתהליך הגאולה אז – וכן בימינו.

 

"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'"{=הוי-ה}

"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב-  א-ל  ש-די" וארא ו', א-ב

"וידבר אלוקים אל משה:  אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

המצפה לגאולה ברחמים – בקרוב מאוד מאוד.

 

"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא' יד').

הקב"ה משגב את מי שמכוון בשמות ה' (השל"ה הק')

 

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:

 אהי-ה, אלוקים, הוי-ה,  דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.

השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?

 

השל"ה הקדוש אומר על הפסוק: "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.

 

 "חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).  

א.  "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (ש. רבה ג, ו).

 

 

 

רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת.  משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.

 

השם אהי-ה מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין  אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".

 

ב. "וידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,

וארא אל אברהם… ב-אל  שדי" שמות ו' א-ג)

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".

 

רבנו-אור-החיים–הקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.

.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל".   הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.

 

הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.

 

הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.

בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.

 

 "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד". על הפס' הנ"ל אומרים חכמים: ניסים מעל הטבע דוגמת הניסים  במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".

 

לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א):

שואל  רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?

 

 

 

על שאלת רבינא עונה רב אבהו:

"אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.

 

לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

 אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.

 

ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בא-ל שדי"

 

  הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".

לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה  בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש  הבטחותיו ושולט בזמן.

 

האלוקים…

פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע. לפי רבנו-אור-החיים-הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים", כדברי אליהו הנביא בהר הכרמל.

 

הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.

 

הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים:

1. הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
2. הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם

   ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על                     כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.

3. הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום {בימינו}, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

 

והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.

והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.

 

וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.

ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו-אוה"ח-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל לארץ, ככתוב:

והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח).

 

תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.

 

 

תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים.     בסוף – נזכה לגאולה.

 "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר  רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה, "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)

רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים – קמעא קמעא.

 

רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך בקרוב בימינו,

 הקב"ה יפתח לנו שערים עליונים ותחתונים – לארבע רוחות העולם".

 

 

"אראנו נפלאות"

למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.

סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.

 

"כי ירושלים אמנם תבנה –

כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה"

ברגע שנבקש באמת על הגאולה – הקב"ה יגאל אותנו ברחמים.

 (ריה"ל בספרו הכוזרי).

 

רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

 

לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". 

לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה  רבי יהודה הלוי, למרות גילו המתקדם, הוא עלה לארץ.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטולדו שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

 

 בראשית דרכו הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'.

 

הוא התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר:

 "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות. 

 

 שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת ספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד והגות בתורתו, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

להוצאה השניה בעזהי"ת של הספר, עם חידושים מאירים מתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים.

לברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", שיראה אור בקרוב בעזהי"ת החונן לאדם דעת.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרה"צ רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה . הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

הרב עובדיה יוסף בן גורג'יה ע"ה. הרב מרדכי אליהו בן מזל טוב ע"ה. הרב שמעון בעדני ע"ה. הרב שלום כהן ע"ה. הרב דוד חיים שלוש ע"ה. הרב יצחק כדורי ע"ה.

עזיזה, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לזיווג הגון לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

מעמדם של חגי ישראל בעיני ילדי המללאח – חג הפורים כמקרה מבחן

נראה שלחגי ישראל היה מקום חשוב בעולמם של הילדים. מנהגי החג שאופיינו באלמנטים של משחק היו אהובים עליהם במיוחד, וגם קירבו בין המבוגרים לילדים. כך למשל לקראת חג הפורים היו קולותיהם של הדרדקים נשמעים ברחובות ובשווקים הסמוכים ל"אם הבנים", גולשים בנועם ו"הדהדו בתוגת מה ברחובות ובשווקים ושלטו בנשמות היהודים שבחוץ. כולם ]…[ הפסיקו לרגע ושרו עם הילדים את הפסוקים שבקעו מן החלונות. אימהות שבניהם או נכדיהם למדו בין כתלי 'אם הבנים', עצרו לרגע, נדנדו ראש הנה והנה בהנאה והמשיכו בדרכן מהורהרות כשקריאת הילדים במגילת אסתר מלווה אותן" (כלפון, 1988 ,עמ' 49.)

ערב חג הפורים ביטא את שיאו של החג בקהילה ובייחוד בקרב הילדים. לא היה צורך לזרז את הילדים לבית הכנסת, שכן הם התרגשו לקראת האירוע הקהילתי וציפו לו בכיליון עיניים. באירוע חגיגי זה, יקרא החזן במגילת אסתר והקהל ישתתף, כולו טף, ילדים וילדות ומבוגרים בקריאת המגילה, כשיענה במקהלה אחרי החזן במקומות הרלוונטיים. כך למשל בפסוק "ליהודים הייתה אורה ושמחה…" היה הקהל כולו, "ובפרט הקטנים, עונים אחריו במקהלה אדירה 'וששון ויקר!'" (שם, עמ' 55 .)בפורים היו הילדות מסתובבות בכל בית הכנסת ובאווירת החג המיוחדת לא הייתה הקפדה על הפרדה בין עזרת הנשים לשאר המרחבים שבבית הכנסת.

שיאו של אירוע זה הוא הצתת דמותו מנייר של המן בידי הילדים כשהעניין מלווה בהמולה רבה ובהתלהבותם של הילדים שמפריעה לחזן להמשיך ולקרוא את המגילה. את דמותו מכין שליימו, שלמה, ילד נבון ונבון שהיה מוכשר והיטיב לצייר. בימים כתקנם, כשילדי המללאח נהגו לצאת לרחוב לשחק זה עם זה, נהג שליימו לשהות בבית ובימי החול עזר לאימו במלאכות הבית, אך לקראת פורים היה שוהה בחדרו ושוקד על הכנת הציורים לכבוד אירוע קריאת המגילה שבבית הכנסת. גולת הכותרת של עבודתו הייתה ציור דמותו של המן לאירוע.

לאחר סיום הקראת המגילה בבית הכנסת, הולכים האנשים לבתיהם, לארוחת החג שכוללת עוגות וממתקים. ביום החג מצטרפים הילדים עם הוריהם לבית הכנסת לתפילת שחרית. הסיבה להצטרפותם היא חלוקת המעות לעניים שנראתה לילדים כאפשרות להרוויח דמי כיס אם יעמידו פנים כעני. שליימו חמד את הצדקה שנאספה לעניים וכדי לקבל בעצמו מכספי הצדקה כדי שיוכל לקנות לו "אקדוח לפקקי שריפה", העמיד פנים שהוא עני הזקוק למעות והלך לבית כנסת אחר שבו חשב שלא יכירו אותו, אך קרוב-רחוק ממשפחתו מזהה אותו ומספר לאביו על כך ושליימו חושש שאביו יחבוט בו (שם, עמ' 57 .)כשחזרו הילדים לבתיהם היו אוכלים ממשלוח המנות שקיבלו מקרוביהם. הילדים היו מקבלים כעכים בכל מיני צורות, כמו סולם, משקפיים, ציפור ועוד. את ארוחת הפורים העשירה נהגו לאכול בערב בזמן המנחה. סדר יום זה אפשר לילדים לצאת החוצה ובשעות הצהריים היו הילדים עוברים בבתי מכריהם וקרוביהם ומקבלים מהם מעות לחג וממתקים. נראה שמנהגי פורים הפיחו בילדים חיות ושמחה. גם הנרטיב של החג שביסודו ניצחון היהודים על המבקשים את רעתם, תורם לאווירת החג הכללית.

אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.  

מעמדם של חגי ישראל בעיני ילדי המללאח – חג הפורים כמקרה מבחן.
עמוד 106

46 – אל ידיד נעים מעי אליו המו

קיג. אל ידיד נעים מעי אליו המו

אל הנער. לבר המצווה של רפאל אביטבול (צפרו, תק״ל 1770 ־ תקס״ג 1803) (ראה: עובדיה, צפרו, עמי כח־ל) בן ר׳ ישועה שאול, הדיין מצפת. (ראה: ׳אל משוש ארץ׳). שיר מעין אזור בן שמונה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור אחד. טורי האזור מסיימים בציון אותיות המילה האחרונה שסופה למ״ד.

חריזה: אאא(ב) גגג(ב)(ב)=האות למד.

משקל: אחת עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט יסדתי לכבוד הבחור ה״ר רפאל בנו של החכם הנז״ל [=הנזכר לעיל ר׳ ישועה שאול אביטבול], כשנתחנך למצות תפילין. נועם ׳יחיד ומיוחד׳, סימן: אני דוד בן חסין. [נ״י: שיר יסדו הח׳נכם] הש׳נלם] הנ״ל [=הנזכר לעיל ] לכבוד הידיד רפאל בכהה״ר [=בן כבוד הרב הגדול רבי] שאול ישועה אביטבול…].

מקור: א- מו ע״א; ק- נה ע״א; נ״י 5350 – 70 ע״א.

 

אֶל יְדִיד נָעִים מֵעַי אֵלָיו הָמוּ / מִנֹּפֶת דְּבַשׁ אֳמָרָיו נָעֵמוּ

חֶמֶד בַּחוּרִים נָאֶה אֵלָיו שְׁמוֹ / אֲשֶׁר יִקְרְאוּ: רֵישׁ, פ"א, אָלֶ"ף, לָמֶ"ד

 

נַעֲמָה מְאֹד אַהֲבָתְךָ נִפְלֵאת / בְּיֶתֶר עָז גַּם בְּיֶתֶר דשְׂאֵת

אַהֲבָה עַזָּה כְּאַהֲבַת דָּוִד אֶת / יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁי"ן, אָלֶ"ף, וָי"ו, לָמֶ"ד

 

5 יָפֶה אַף נָעִים דּוֹדִי אֶשְׁכּוֹל כֹּפֶר / לְמִי אֲדַמֶּךָּ? לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר

אַיָּלָה שְׁלוּחָה נוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר / רָץ כַּצְּבִי!כְּנֶשֶׁר קוֹ"ף, לָמֶ"ד

 

דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ, עָבְדֵהוּ / וֶאֱמֹר לוֹ: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ

מֵחֵן חֲנָנֵךְ – כַּבֵּד כַּבְּדֵהוּ / לְמַעֲנֵהוּ כָּל פ"א, עַיִ"ן/ לָמֶ"ד

 

וְדִבּוּק נָאֶה תִּדְבַּק בֵּאלֹהֶיךָ / בְּמִצְוַת צִיצִית עַל כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ

 10 וְהָיָה לְאוֹת תְּפִלִּין עַל יָדְךָ / וּבֵין עֵינֶיךָ מֵ"ם, מֵ"ם, עַיִ"ן, לָמֶ"ד

דָּר שְׁחָקִים הוּא אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / צִיצִית וּתְפִלִּין בָּהֶם עִטְּרָנוּ

בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ / מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נוּ"ן, עַיִ"ן, לָמֶ"ד

 

בֵּן חָכָם יְפֵה מַרְאֶה וְצוּרָה / אַשְׂכִּילְךָ וְאֹרֶךְ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה

בָּהּ תִּדְבַּק הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמֹד תּוֹרָה / לֹא תָּמוּשׁ מִתּוֹךְ הֵ"א, אָלֶ"ף, הֵ"א, לָמֶ"ד

 

15 חָסִין קָדוֹשׁ הָאֵל גָּדוֹל דֵּעָה / יָחְנְךָ יִשְׁמָרְךָ מֵעַיִן רָעָה

יָגֵן עָלֶיךָ וִיהִי לְךָ לִישׁוּעָה / בְּתוֹךְ קְהַל יוֹ"ד, שִׁי"ן, רֵי"שׁ, אָלֶ"ף, לָמֶ"ד

 

. מעיו אליו המו: על-פי יר׳ לא, כ. מנפת… נעמו: על־פי תה׳ יט, יא. 2. ריש… למ״ד: פירוט אותיות השם רפאל. 3. נעמה… נפלאת: על-פי שמ״ב א, כדברי דוד על יהונתן. ביתר… שאת: על-פי בר׳ מט, ג. 4. אהבה… למ״ד: ראה טור 2. שין… למ״ד: שאול. 5. יפה… לעופר: על־פי שה״ש א, טו. א, יד ב, ט, טז ובדפוסים: ׳לצבי ולעופר׳. 6. אילה… שפר: על-פי בר׳ מט, כא. רץ… למ״ד: על-פי משנה אבות ה, א: ׳… וקל כנשר׳. 7. דע… עבדהו: על-פי דה״א כח, ט. זה אלי ואנוהו: על-פי שט׳ טו, ב. ודרשת הדברים בשבת קלג ע״ב. 8. חן… כבדהו: על-פי פס״ר כה, ב: ׳כבד את ה׳… ממה שחננך׳. למענהו… למ״ד: על-פי מש׳ טז, ד: ׳כל פעל ה׳ למענהו׳. 10. והיה… עיניך: על -פי דב׳ ה, ח. מ״ם… למ״ד: ממעל לעינים. 12. בשבר… למ״ד: על-פי בבלי סוטה ז, ע״א ועוד ׳בשכר שאמר אברהם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו… לרצועה של תפילין ולחוט של ציצית׳. 14. לא…למ״ד: כפי שנאמר בשמי לג, יא: ׳לא ימוש מתוך האהל׳. 15. האל גדול דעה: על-פי תפילת יוצר לשחרית של חול. 16. לישועה: רמז לשם אביו של הנער. יוד… למד: ישראל.

עד לימיו האחרונים באשדוד, ידע דודי אהרון, בגיל תשעים ומעלה, לדקלם במפגשים המשפחתיים, את סיפורי לה-פונטין La Fontaine שלמדנו בבית הספר היסודי. הוא חזר עליהם ברהיטות ובאינטונציה מתאימה, כאילו למד אותם אתמול.

מסיפורי

le corbeau et le renard, La cigalle et la fourmi, etc

מדלן, הצעירה באחים, התקבלה לבית הספר אליאנס. היא ספרה לי שהמצב הכלכלי בבית היה קשה, ושלא הייתה לה אפילו מחברת. כדי לכתוב את השיעורים, אספה עטיפות של אריזות קמח העשויות מנייר וכתבה על גביהן. ואם זכתה שיקנו לה מחברת, כי אז הייתה זו עבורה חגיגה גדולה.

מצבה הדל של משפחת אמי לא אפשר לכולם ללמוד. אחיה של אמי ניסו להשתכר אפילו בעבודות בהן השכר היה זעום, רק כדי שיוכלו לשרוד.

דוד התחיל לעבוד אצל לה-סיגון(La Cigogne) בהפצת ארגזי בירה ולימונדה שיוצרו במפעל בעיר, אותם העמיס על עגלה רתומה לסוס. כך היה עובר עם העגלה ומחלק את ארגזי השתייה בין בתי הקפה שבעיר. העגלה עם הסוס הייתה בעיני אטרקציה גדולה שמשכה את ליבי. כצעיר בגיל שש או שבע, הייתי רץ לעברו כאשר עבר ברחוב הראשי וקורא לו: "דוד! דוד!" בהתלהבות גדולה הייתי נתלה על העגלה ונוסע איתו כברת דרך.

משה, אחיה השני של אמי, למד חייטות אצל תופר ספרדי בשם Clara, בהמשך, העסיק אותו אבי, רפאל בחנותו הגדולה, מול המבצר הפורטוגזי.

בגיל שתים עשרה הלך דודי מרדכי לנמל בסאפי והתחנן לקבל עבודה, כדי לסייע למשפחה. הוא נדחק בין הסוורים והעובדים שאף הם ביקשו לעבוד שם. "עבודה! עבודה!" הוא קרא בקולו הצעיר כדי לזכות ביום עבודה ולפרוק אוניה שעגנה בנמל, או כל עבודה אחרת שיכלה להתאים לו.

אדם בשם רזון הבחין בנער הקטן והחרוץ שביקש להתפרנס והוקסם ממנו. "ילד, בוא לכאן! למה לא תלמד מקצוע שתוכל הילד מסאפי להתפרנס ממנו?" הציע לו.

הביט בו מרדכי ותחילה לא הבין מה רצונו.

"יש מקצוע מתפתח והוא חשוב מאוד. מכונאות אוניות. תלמד את העבודה תחילה כנער עוזר וכך תהיה לך עבודה מדי יום." הציע לו.

מרדכי הסכים ובלבד להתחיל לעבוד. הוא הביט ברזון כבמלאך שבא להושיעו.

כך החל דוד מרדכי לעבוד בתחום מכונאות אוניות ועשה כל מה שהתבקש בחריצות רבה ובמסירות. מר רזון ראה שהנער נאמן, חרוץ ורוצה להתפרנס.

"שמע מרדכי, אני רואה שאתה ילד טוב. שאתה באמת רוצה לעבוד ויש לי רעיון. אכניס אותך לעבוד במוסך למכוניות. תלמד מכונאות ואני אלמד אותך גם לנהוג."

מרדכי שמח מאוד וכמובן, לקח את ההזדמנות בשתי ידיו. בגיל שמונה עשרה'הוציא' רישיון נהיגה והתחיל לנהוג במשאית של מר רזון. הוא הוביל מזון, חיטה וסוכר עבור משפחת סיבוני, בעלת עסק בתחום הזה. באותם ימים נהג משאית היה צריך לדעת לתפעל גם תקלות מכאניות שאירעו בדרך, לתקן תיקונים קלים כמו החלפת גלגל, ולהיות בעל ידע במכונאות. מרדכי שהיה חרוץ מאוד ומיומן ידע לתחזק היטב את המשאית ולהתמודד עם תקלות שקרו בדרך.

סיבוני פגש את מרדכי בכל עת שהביא אליו את הסחורה והוקסם מחריצותו ומאישיותו.

"יש לי הצעה טובה בשבילך, מרדכי. מדוע שתמשיך לעבוד בשביל מר רזון? לנהוג לתקן את המשאית ולקבל מעט כסף?" שאל סיכוני.

"זאת העבודה שלי ועל כך אני מודה לו." השיב מרדכי. "נכון, אבל אם המשאית הייתה שלך, יכולת להרוויח הרבה יותר."

נאנח מרדכי ואמר: "אם ואם… מאין אמצא כסף למשאית?

כל שכרי נחוץ למשפחתי. אני מעביר אליהם את מלוא הכסף." הסביר.

"אתה לא צריך כסף. אני מציע לך שותפות במשאית שאותה נקנה ביחד." הסביר לו סיבוני.

"אבל איך אשלם את החלק שלי ואין לי כסף?" מקשה מרדכי.

"אני לא מבקש ממך כסף. אשלם גם את חלקך ואפחית אותו בהדרגה, תוך כדי העבודה, מהרווח שיהיה לנו." הסביר סיבוני.

מרדכי שמע את ההצעה ונדהם. באותם ימים, כל נער היה בוגר ואחראי לעצמו. ההורים היו טרודים במירוץ החיים וצורכי המשפחה היומיומיים. מרדכי הסכים והשניים קנו משאית שתשמש להעברת סחורות. מרדכי עזב את רזון ויחד עם סיבוני, הם עבדו והרוויחו כסף רב. סיבוני הציע למרדכי שייקח גם את חלקו, ישלם עליו וכך עברה המשאית לבעלותו הבלעדית של דודי מרדכי. ראה מרדכי שפרנסה רבה יש בעבודת המשאית, והציע גם לאחיו אהרון להצטרף אליו וללמוד את המקצוע. שש שנים ארכו לימודי המכונאות עד לקבלת תעודת הסמכה. בהמשך צרפו גם את אחיהם חיים, ומרדכי קנה משאית נוספת, ועוד אחת. כך הרחיב והרחיב את העסק. דוד מרדכי ראה שיש ביקוש גבוה להובלת שמן עבור מפעלי הסרדינים הפורחים בעיר, והשקיע במשאיות הובלה של 15 טון, יחסית קטנות, זולות יותר ועונות על הצרכים. סוף מלחמת העולם השנייה. האמריקאים מרעיפים את התבואה והשפע שלהם במרוקו. דוד מרדכי זיהה את רצון האמריקאים להחדיר את עושרם וסחורותיהם. הצטרף למאמץ שלהם בהובלות ורכישת סחורות בזול והפצתן אצל סוחרים גדולים, וכך הגדיל עוד יותר את עושרו ונכסיו הרבים.

מרדכי הציל את משפחתו מחיי עוני ודלות אותם חוו לאורך השנים. אמי זכתה בשמלה חדשה, בבגדים חגיגיים, בנעליים אלגנטיות, בשמים מרעננים, תיק יד ואביזרי איפור וקישוט שהעצימו את יופייה.

כך, בזכות יושרה, חריצות ותעוזה הפך אחד האחים לבעל עסק מכובד ורווחי ש'הרים׳ את כל המשפחה.

אמי החלה ללמוד תפירה אצל שכנה שתפרה שמלות, ביגוד לנשים, וילונות, מפות וכיסויים.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.

סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.

המשך מהפוסט הקודם…….

לאחר תבוסת הנאצים, רוב ראשי משטר וישי נתפסו ונשפטו. עם סיום מלחמת העולם השנייה, תהליכי היציאה מהמלאח התחדשו ביתר שאת. עם עליית יהודי מרוקו המלאחים התרוקנו ומוסלמים אכלסו אותם. היום, המלאח שבעיר העתיקה פאס מוגדר כאתר מורשת עולמית.

החיים במקנס לא היו פשוטים לפרנסת המשפחה. לאחר תפילת השחרית סגר אבי את בית הכנסת ויצא לעבודתו. בתום יום העבודה חזר לבית הכנסת לתפילת ״מנחה וערבית״. אבא הקפיד מאוד על קיום המצוות, רק לאחר שמילא את חובותיו ל״בורא עולם״, הרשה לעצמו לחזור לביתו.

המשפחה התרחבה, ״גבריאל״ בא לעולם ותשומת הלב הבלעדית שלה זכיתי חלפה לה, ובהמשך כשאח נוסף ״שלום״ בא לעולם, אני נכנסתי למסלול החיים שהתחיל בלימוד התורה ״בחדר״.

לעיתים, אבא היה נוסע לבקר את בתו הגדולה זוהרה בסאלי. לעיתים זוהרה הייתה באה לביקור במקנס. אהבתי וחיכיתי לביקוריה אצלנו במקנס. אחות גדולה שבאה ומפנקת אותי, לזאת לא זוכים בכל יום. כל ביקור שלה היה פינוק גדול בשבילי. כאשר יצאתי ממרוקו לדרכי, היא באה במיוחד להיפרד ממני והעניקה לי תמונה שלה עם הקדשה בצידה השני וכתובת למשלוח מכתבים. והוסיפה שבכל פעם שאתגעגע אליה פשוט אסתכל בתמונה, ושלא אשכח לכתוב מה קורה איתי. לסיום, לא אשכח את הצהרתה ״נתראה בארץ ישראל״, ואכן עברו חמש שנים ונפגשנו בארץ. שמרתי על התמונה כעל אוצר גדול. זה היה הפריט היחיד שנשאתי איתי מהבית, והוא עזר לי בצורה בלתי רגילה להתגבר על הגעגועים לבית שהשארתי מאחור. הקפדתי בכל יום לשאת בכיסי את התמונה, ובערב כשהשכיבו אותנו לישון הייתי מוציא את התמונה מכיסי מביט בה ובדמיוני הייתי רואה את הבית, את אימא, אבא ואחי הקטן שלום שנפרדתי מהם. והחשוב מכול, זו המזכרת היחידה מהבית שכל כך התגעגעתי אליו.

לא יודע איך הייתי עובר את הפרידה הארוכה מההורים ללא תמונת אחותי הגדולה (לסיפור המשפחה עוד אחזור בהרחבה).

כאמור, נולדתי במקנס שבמרוקו, ושנים רבות מלווה אותי השאלה׳ ובעיקר את משפחתי, מתי בדיוק נולדתי. עד היום במשפחתי לא מצליחים לקבוע תאריך ושנת לידה מדויקת. לפי אימא נולדתי בחורף, אך איזה חורף? ברשותי דרכון מרוקאי ואישור יציאה ממרוקו ובהם מצוין ששנת הלידה היא 1938. כאח הבכור במשפחה ועל פי גילה של אימי אני באזור הגיל הנכון, במדויק עדיין לא בטוח. ואז ב-1981 בבחירות לכנסת העשירית נאלצתי להוציא תעודת זהות חדשה, לשמחתי קיבלתי תעודה חדשה עם פרטים שגויים. יליד תוניסיה, שנת 1942, אב לחמישה ילדים (במקום ארבעה שהיו לי) הילד (יצחק) החמישי, נולד שבוע אחרי בני הבכור. במשך עשרים שנה התעודה השגויה הלכה איתי.

יום אחד במקום עבודתי בעקבות ״אירוע״ שהיה, זכרתי שברשותי הדרכון המרוקאי עם שנת הלידה .מצאתי שזו הזדמנות להחליף את התעודה השגויה, לתעודה מעודכנת ונכונה. פניתי למשרד הפנים להחלפת התעודה השגויה, מה יותר פשוט. כאן התגלתה הבירוקרטיה בגדולתה, מאחר ועברו עשרים שנה לא ניתן להפיק תעודה חדשה. היה עליי להגיש תביעה בבית משפט השלום, כך יזמינו את תיקי האישי מארכיון המדינה ובית המשפט יחליט אם הטעות מקורה במשרד הפנים או אם לאו. פניתי לבית המשפט השלום ולאחר תשלום אגרה, 350 ש״ח, תביעתי כנגד משרד הפנים נפתחה. יום המשפט הגיע, השופט עיין בתיק ושאל, מדוע רק היום אתה מבקש לתקן את התעודה? עניתי בהלצה שלקח לי זמן ללמוד שהתעודה שגויה. השופט הוציא מהתיק מסמך מקורי ומקריא את הנתונים להוצאת תעודת זהות חדשה, לתשומת ליבו של נציג משרד הפנים. הופתעתי שהשופט הקריא את תאריך הלידה שלי 07/03/1938. מהאירוע הזה למדתי, שהתנאים שבהם נקלטו ראשוני העולים היו קשים, מגורים, מעברות, אוהלים, פחונים ועבודה אין. על מנת שלא יוכלו לצאת מהמדינה בראשית דרכה, לקחו מהעולים את כל המסמכים שהיו ברשותם, והם מאוחסנים בארכיון המדינה. לסיום, ביקשתי ואף קיבלתי את המסמך.

בימים הללו לא היו לנו משחקים וספרי קריאה בבית ובילוי עם ההורים (כפי שביליתי עם ילדיי), זמן איכות איתם לא הכרנו, כל אחד התנהל בעצמו, סוג של חינוך לעצמאות שלא במתכוון. פשוט, אבא היה עסוק בפרנסת המשפחה ואימא במשק הבית, ואנחנו הילדים עם עצמנו. הבילוי המשותף ממש עם ההורים היה בקבלת השבת בארוחת הערב, או בערבי החגים. ואני נושא עימי את המאפיין המיוחד שהיה לכל חג.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 39

 

 

 

"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).

הקב"ה אומר למשה רבנו – ולכל אחד מאתנו: "בא איתי".

בֹא איתי אל פרעה – ללא מורא וללא פחד,

ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים/חמאס העליונים,

ואח"כ עם התחתונים {סינואר ונסראלה}, כדברי הרשב"י (זוהר בא. עמ' לד').

 

הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו: בא איתי – ובטח רק בי.

 

כאז – גם היום. ככל שנבטח בבורא עולם, ולא בכוחי ועוצם ידי,

נצליח למגר סופית – את כנופיות הטרור – חמאס וחיזבאללה

 

  הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.

לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – המקום ברוך הוא.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה":  כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?

הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.

הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').

 

משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.

דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.

כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.

 

"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".

מה ההבדל ביניהם?

 

לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,

ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".

וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.

ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם. 

ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).

 

ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.

מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:

ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.

 

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},

רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,

 

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים:  שם – ספר = 340.  שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).

 

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').

 

א.  במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.

ב .  במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.  

ג.  במכת הבכורות –  החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).              

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').

 אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

 

המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית,  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.

במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.

מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.

 

 

"ויאמר משה. כה אמר ה': כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים,

ומת {מאליו} כל בכור בארץ מצרים" (שמות יא, ד – ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצאת המגנט,

כדי להבין איך מתים הבכורים, רק ממבט אלוקי.

כך גם מטרת המצאת הטל' והצילום.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.

 

"ומת כל בכור":  לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" {ע"י שליח}, להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט)

 

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.

דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').

כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את קדושתם העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שכל המצאה מדעית, כמו המצאת המגנט, נועדה כדי להבין איך הקב"ה מנהיג את עולמו, מבלי שנראה אותו.

בפס' נאמר: "ומת כל בכור". הקב"ה אינו מכה את הבכורים, אלא מספיק שהוא עובר במצרים ושואב ע"י כוח המשיכה כמו במגנט, את כוח החיות של הבכורים, ואז הם מתים מאליהם.

את החיות שבהם העביר לבכורי עמ"י,

 

וכן כמו  הרשב"י  שנתן עיניו ביהודה בן גרים ושאב ממנו את החיות שבו, ומבלי לנגוע בו, הוא הפך לגל עצמות.

גם המצאת הטלפון, אינטרנט, צילום וכו' – נועדו כדי להבין שגם הקב"ה משגיח עלינו ממרום, וכל אחד יגיע למרום עם תיק מצולם 

משה רבנו דואג לעמו,

 פרעה  דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.

 

המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.

לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.

הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",

 והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.

 

משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).

המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.

"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).

 

"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

דגם למבנה מצוות התורה.

 

האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.

לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.

 

עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.

המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.

בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.

כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.

סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן. 

 

חלוקת המצוות היא:

1. 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.

 

הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".

רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".

 

פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות –   להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.

חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.

 

ספר החינוך אומר על כך:

"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.  ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם  יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה,  ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.

 

 ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

 

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .

"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) /

להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /    

 

 הוא הלילה (חזקיה) /  הזה ליהוה (מרדכי) /

שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).

 

ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.

 

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.

מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.

זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.

 א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.

 ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.

 ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".

 

המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא  עכבם כהרף עין:

בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.

בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.

בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.

 בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סי' ט').

 

מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).

 

ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).

 

            "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.

 

 קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

החזקוני  אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.

רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.

 

בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.

 

המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.

זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).

 

"החודש הזה לכם" – מצות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

 

 

מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.

המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

 

בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,

בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.

 

 

 

  "אור זרוע לצדיק"

לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו – ד' שבט, אותה ציינו השבוע.

 

מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –

וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.

"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.

 

בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.

 

במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.

הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.

 

הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.

בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.

בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.

את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.

 

כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.

 

בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.

ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.

 

הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.

 

הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.

 

מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:

הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.

הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.

 

 

 

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

 

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.

 

א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.

 

ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

 

ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

 

מהו סוד ברכת הלבנה?

 

מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

 

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.

 מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

 

רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).

ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.

כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".

 

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא".

 

רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לפרסום מהדורה שניה לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה, שאזכה לברך על המוגמר על הספר החדש "להתהלך באור הגאולה".

לבריאות איתנה וברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לפרנסה בשפע וזיווג הגון לאשר נ"י בר זוהרה ע"ה

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

היישובים הכפריים של יוצאי צפון אפריקה בישראל – מאת מאיר בר אשר.

מבוא.

עם הקמת מדינת ישראל נפתחו שעריה לעלייה חופשית של יהודים. מכל תפוצות ישראל החלו מגיעים יהודים בגלי עלייה רבים ומיישבים את המדינה הצעירה שזה עתה זכתה לעצמאות מידי הכובש הבריטי. חלק מן העולים – מן הארצות השונות – הגיעו לעריה הוותיקות של הארץ, למושבות ולקיבוצים, שהוקמו בה במאת  השנים האחרונות והחלו משתלבים בחייהם התרבותיים והכלכליים של היישובים הקולטים. עולים אחרים עלו במסגרת מבצעי עלייה שונים, כגון המבצע "מן האנייה אל הכפר". הם יושבו באזורים שונים של הארץ והקימו מושבים חקלאיים רבים בכל קצותיה.

הרשימה המובאת כאן מוקדשת לעלייה מארצות צפון אפריקה, הווה אומר, ארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב – ומצרים. העלייה מארצות אלו מהווה מרכיב חשוב היותר בבניינה ובמניינה של מדינת ישראל. רשימה זו דייה כדי להמחיש בפנינו את תרומתה הרבה של העלייה היהודית מצפון אפריקה ליישוב הארץ – הן על ידי הקמת יישובים חדשים והן על ידי אכלוסם של יישובים קיימים.

במשך עשרים ואחת השנים שמאז כינון המדינה ועד שנת 1969 הגיעו גלי עלייה רבים והתיישבו בעיקר באזורי הספר שלפני מלחמת ששת הימים. הרי יהודה וירושלים, חבל לכיש וצפון הנגב, הגליל ואזור העמקים הצפוניים. עיירות הפיתוח והמושבים שהוקמו היוו תשתית חקלאית ובטחונית חשובה. מצד אחד, הם היו מקור תנובה חשוב לתוצרת חקלאית על משקיה השונים ומצד אחר הם שימשו רצועה בטחונית לאורך גבולותיה של הארץ דאז.

למותר להרחיב את הדיבור במסגרת זו על עיירות הפיתוח. דיינו אם נציין מספר עובדות בסיסיות אודותן. ב –  מתוך 21 עיירות הפיתוח במדינת ישראל מהווים העולים ממוצא זה רובה של האוכלוסייה, כגון באופקים, בית שמש, דימונה, ירוחם נתיבות ואחרות. חלק מעיירות אלו הוקמו ופותחו על ידי עולים אלו כמו למשל : נתיבות, נוסדה בשנת 1956, המונה כיום כ – 7000 נפש. ראשיתה במרכז אזורי לקליטת עלייה שהפך במרוצת השנים לעיירת פיתוח למופת. כיוצא בזה קרית שמונה ועיירות אחרות.

את עיקר תשומת הלב ברשימתנו זו נתנו לעניין ההתיישבות במושבים חקלאיים נושא המוכר פחות אף למתעניינים בנושא זה.

תארנו כאן 91 משובים שהוקמו בידי עולים מיוצאי צפון אפריקה או שאוכלוסייה ממוצא זה מהווה בהם מרכיב עיקרי.

המידע הניתן על כל מושב הוא בסיסי. הסתפקנו בציון הנתונים החשובים ביותר שיש בהם כדי לתת למתעניין מושג כללי ראשונים אודותם. להלן נפרט נתונים אלו והעקרונות על פיהם נהגנו ברישומם.

המיקום הגיאוגרפי

אחרי ציון שם המושב פרטנו ככל האפשר את מיקומו על גבי המפה תוך ציון קרבתו לערים או נקודות ציון מוכרות. במידה שהמושב שוכן סמוך לאתרם היסטוריים וארכי ולוגיים ציינו זאת.

הסברת השם.

בכל מקרה נכלל ההסבר לשם היישוב. במקרים אחדים בהם מצאנו הסברים שונים – הבאנו את כולם. השמות הניתנים ליישובים הם מסוגים שונים. יש שניתן ליישובים כגון אליפלט – מושב בגליל העליון הסמוך לכביש טבריה – צפת, הקרוי כך לציון שיבתם של היהודים אל ארץ מפלטם.

ויש שניתן השם לזכר אישיות בתולדות ישראל כגון ברק – על שם ברק בן אבינועם. בר גיורא – מושב בהרי יהודה – על שם שמעון בר גיורא , מגיבורי המרד נגד הרומאים ומפקדה של ירושלים עם נפילתה בידי הרומאים ב – 70 לספירה.

לעתים בחרו תושבי המקום בשם אישיות מתולדות עברם כגון כפר הרי"ף – מושב בשפלה שנוסד בידי עולים ממרוקו ונקרא על שם רבי יצחק אלפסי, מחשובי חכמי ישראל בימי הביניים יליד העיר פאס אשר במרוקו.

כיוצא בזה יד רמב"ם – מושב בקרבת רמלה שנוסד בשנת 1955 לציון 750 שנה לפטירתו של הרמב"ם שעשה חלק מחייו בפאס שבמרוקו. במקרים אחדים נקרא המושב בשם ישוב קדום שהיה בקרבתו, כגון מושב ספסופה, שבקרבת מירון מושב המאוכלס על ידי עולים ממרוקו ומתוניסיה הקרוי כשם העיירה ספסופה הנזכרת בתלמוד, ששכנה ככל הנראה סמוך למקום המושב.

לעתים מבוסס השם על שמו הערבי של המקום שבו הוקם כגון דישון – שיבוש של השם הערבי של המקום דישום.

מצויים אף מושבים ששמם ניתן להם בעקבות הצמחיה שבסביבותיהם כגון זיתן, בית שקמה ואחרים. לבסוף נזכיר דוגמא מעניינת לשמות מושבים שבמבואות הנגב, ברוש, תדהר ותאשור, הקרויים כך בעקבות הפסוק ישעיהו : " אשים בערבה הר, ברוש, תדהר, ותאשור יחדיו "

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל– מיכאל אביטבול–היישובים הכפריים של יוצאי צפון אפריקה בישראל – מאת מאיר בר אשר.

עמוד 151

גודל האוכלוסייה, ענפי המשק וההשתייכות התנועתית.

בהתבסס על נתונים מעודכנים אחרונים ( משנת 1978 – 9 ), המובאים בשנתון הלשכה המרכזית  לסטטיסטיקה וב " מדריך ישראל ", ציינו פרטים בסיסיים על גודל האוכלוסייה ( מספר נפשות ) בכל מושב, ענפי המשק העיקריים שבו וההשתייכות התנועתית ( תנועת המושבים, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל, האיחוד החקלאי, תנועת החרות והעובד הציוני )

מושבים בגליל העליון והגליל התחתון.

1- אביבים

מושב בגליל העליון סמוך לגבול הלבנון, ליד קיבוץ יראון. נוסד בשנת 1958. לאחר שנטשוהו מתיישביו הראשונים יושב בשנית בידי עולים מיוצאי צפון אפריקה בשנת 1962.

שם המושב : על שם נחל אביבים הסמוך לו. תושביו סבלו קשה בעבר מפעילות חבלנית עוינת. ביום 22 למאי 1970 רצחו המחבלים 120 מילדי המושב בעת שנסעו לבית הספר.

ענפי המשק העיקריים : חקלאות ועבודות חוץ

מספר תושביו " כ – 300 נפש.

2 – אבן מנחם.

מושב בגליל המערבי כ – 6 קילומטר צפונית מערבית ממעלות. נוסד בשנת 1960. המושב נקרא על שמו של ארתור מנחם הנטקה, שהיה מראשוני קרן היסוד.

מספר תושביו : כמה מאות

ענפי המשק העיקריים : חקלאות ועבודות חוץ.

3 – אליפלט.

מושב בגליל העליון, בחבל כורזים כ – 3 קילומטר מדרום לראש פינה. נוסד בשנת 1949.

שמו " סמלי, לציון שיבתם של היהודים אל ארץ מפלטם. בשם זה נקרא גם אחד מבניו של דוד המלך

תחילה נקרא המושב " פדאל, זנגריה א'

מספר התושבים : 400

ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים ועבודות חוץ.

4 – גורן.

מושב בגליל העליון. כ – 13 קילומטר דרומית מזרחית לראש הנקרה, ליד קיבוץ אילון. נוסד בשנת 1950, בידי עולים מתימן. נעזב מיושביו הראשונים ויושב שנית בידי עולים מצפון אפריקה. שמו מבוסס על תרגום חלק משמו הערבי הקדום של המקום " ביאדר אלכואכב " ( ביאדר – גורן )

בקרבת המושב מצויה חורבת גליל ( ישוב יהודי מתקופת המשנה ). כן נמצאו במקום שרידי כנסיה.

מספר תושביו : 360

ענפי המשק העיקריים " מטע ולול.

5 – דישון.

מושב בגליל העליון, 13 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1963 בידי עולים מצפון אפריקה במסגרת התנועה " מן העיר אל הכפר "

שמו הוא סירוס שמו הערבי של הכפר הנטוש שעליו הוקם : דישום

מספר תושביו : כמה מאות תושבים.

ענפי המשק העיקריים בו : מטעים נשירים, בקר לבשר, צאן ולול. למושב גם חלק במפעלים של המועצה האזורית מבואות הירדן.

6 – דלתון.

מושב בגליל העליון כ 5 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי. מקור השם " היסטורי, כשם היישוב העתיק דלתון, ששמו נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש דלתא, הסמוך למושב.

במקום נחשפו שרידי היישוב הקדום : יסודות של בניינים, מערות, בורות, קברים, המיוחסים לחכמי התלמוד : רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר בן ערך, רבי אברהם בן עזריה ואחרים, שרידי בית הכנסת מתחילת ימי הביניים.

מספר תושביו כ – 700

ענפי המשק העיקריים : מטעים, דיר ולול.

7 – זרעית

שמו הקודם כפר רוזנואלד.

מושב בגליל העליון בצד כביש הצפון. שמו סמלי, כשם ציפור. נוסד בשנת 1967 בידי בני המושבים ובני העיר. לאחר שנתיים שמו לכפר רוזנואלד על שם העסקן היהודי האמריקאי אליאב רוזנואלד. בשל התנגדות תושביו לשינוי הוחזר שמו המקורי.

מספר תושביו, כמה מאות נפש.

ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים.

בתחום המושב " חרבת אלזרעא, הנקראת חירבת זרעית, ובה שרידי מבנים של יישוב עתיק מן התקופות הרומית והערבית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל– מיכאל אביטבול– מושבים בגליל העליון והגליל התחתון.

עמוד 154

8 – חוסן.

מושב בגליל העליון, כ – קילומטר דרומית מזרחית למעלות. השם סמלי. נוסד בשנת 1949, בידי חברי אצ"ל לשעבר, על אדמות הכפר הנטוש סות"מתא. תחילה נקרא, נחלת שלמה, לזכרו של שלמה בן יוסף, איש אצ"ל, שהוצא להורג בתלייה בידי הבריטים, בשנת 1938

. במקום נמצאו שרידי כנסיה ביזנטית עם רצפת פסיפס מן המאה ה – לספירה, מערות, קברים, בורות חצובים ובריכה.

מספר תושביו 230 נפש

ענפי המשק העיקריים : מטע ולול.

9 – חזון.

מושב בגליל התחתון, מדרום לכביש עכו – צפת, כ – 3 קילומטר דרומית מערבית לצומת חנניה. הוקם בשנת 1961. נקרא על שם הר חזון, שעל מדרונו הוקם.

מספר תושביו 340 נפש

ענפי המשק העיקריים : מטעים ולול.

10 – יערה

מושב בגליל העליון המערבי, כ – 8 קילומטר דרומית מזרחית לראש הנקרה. נוסד בשנת 1950, בידי עולים מצפון אפריקה.

מקור שמו : היערות הטבעיים שבסביבתו

מספר תושביו 350 נפש

ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים.

11 – משמר הירדן.

מושב בגליל העליון, כ – 3 קילומטר ממערב לגשר בנות יעקב. נוסד בשנת 1949 ונקרא בשם המושבה הוותיקה ששכנה לחוף הירדן הסמוך, כיום בתחום המושב גדות. המושבה הוותיקה הוקמה בשנת 1890 במקון החווה " שושנת הירדן " שהוקמה בשנת 1884 ונעזבה לאחר מכן.

במלחמת העצמאות נכבשה המושבה בידי הצבא הסורי, רבים ממגניה נפלו, האחרים נלקחו בשבי, והמושבה נהרסה כליל. על פי הסכמי שביתת הנשק הוחזרה המושבה לתחום מדינת ישראל. בשנת 1949 נוסד בה המושב כ – 2 קילומטר דרומית מערבית מן המושבה הישנה, על גבעה שנודעה בשם " משלט ירדה " בתחילה נקרא המושב " בני צפת ".

מספר תושביו 230 נפש.

ענפי המשק : מעורבים

12 – נטועה.

מושב בגליל העליון ליד גבול לבנון, כ – 9 קילומטר צפונית מערבית לצומת חירם. הוקם בשנת 1966

השם : סמלי

מספר תושביו, כמה מאות

ענפי המשק העיקריים : מטעים, לול וצאן

13 – ספסופה.

מושב כ – 3 קילומטר מצפון לצומת רימון. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מבולגריה. אוכלוסייתו נתחלפה אחר כך בעולים מתימן ובשנת 1953 התיישבו במקום עולים ממרוקו ומתוניסיה.

המושב נקרא בשם העיירה ספסופא הנזכרת בתלמוד, ששמה נשתמר כנראה בשם הכפר הנטוש הסמוך ספסף.

בתחום המסגד של הכפר הנטוש נמצאו שרידי בית כנסת עתיק, קשתות ומזוזות של שער. בתחומי הכפר ובסביבתו מצויים קברים חצובים, המיוחסים לחכמים מימי המשנה והתלמוד.

מספר תושביו 530

ענפי המק העיקריים " תבואות, מטעים, צאן ובקר.

14 – עלמה.

מושב בגליל העליון, כ – 9 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מטריפוליטניה, שאליהם הצטרפו בשנת 1953 קהילה של גרי צדק, מסן-ניקנצרו שבאיטליה. חלק מאנשי קהילה זו עזבו את המקום ועברו לביריה.

המושב נקרא בשמו של יישוב יהודי קדום באותו מקום, ששמו נשתמר בשם הכפר הנטוש עלמא.

הקהילה היהודית במקום נזכרת בתיאור מסעותיו של בנימין מטודלה (במחצית השנייה של המאה ה- 12, ואף בתיאור מסעותיו של הנוסע רבי משה בסולה בשנת 1522.

לפי מסורת קדומה נקברו בעלמא כמה מחשובי התנאים המוזכרים במשנה : רבי שמעון בן גמליאל, רבי אלעזר בן ערך, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהודה בן תימא ואחרים.

בקרבת המושב נמצאו שרידי בית כנסת קדום, מן המאה ה – 3 לספירה, שבר משקוף, הנושא את הכתובת " יהי שלום על המקום הזה ועל כל המקומות עמו ישראל " כן נתגלה במקום בית קברות יהודי גדול.

מספר תושביו, 750 נפש

ענפי המשק העיקריים : רפת, דיר ולול.

15 – צוריאל.

מושב בגליל העליון, כ- 3 קילומטר ממזרח למעלות. נוסד בשנת 1950 בידי עולים ממרוקו. השם סמלי ומקורו משם פרטי הנזכר במקרא ( במדבר ג', ל"ה )

מספר תושביו : כמה מאות נפש

ענפי המשק העיקריים : מטע, לול, צאן וטבק.

16 – רמות נפתלי.

מושב בגליל העליון כ – 10 קילומטר לקרית שמונה. נוסד בשנת 1945 בידי גרעין " וינגייט " – קבוצת חיילים משוחררים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה המושב מבודד ונצור, הותקף פעמים אחדות בידי כוחות ערביים גדולים ומגניו הדפו את כל ההתקפות. אחרי המלחמה תוגבר בידי בני מושבים בגליל.

בשנת 1963 הפך המושב שיתופי למושב עובדים.

שמו כשם האזור בו הוא שוכן.

מספר תושביו : כמה מאות נפש.

ענפי המשק העיקריים " לול ומטעים.

17 – שומרה.

מושב בגליל העליון סמוך לגבול הלבנון, כ – 12  קילומטר ממזרח לצומת חניתה. נוסד בשנת 1949 על אדמות הכפר תרביחא, בידי עולים ממרוקו.

שמו סמלי

מספר תושביו : כמה מאות נפשות

ענפי המשק העיקריים " מטעים ולול.

18 – שפר.

מושב בגליל העליון, בצד הכביש עכו – צפת, כ -3 קילומטר צפונית מזרחית לצומת חנניה. נוסד בשנת 1950 בידי קבוצת חיילים משוחררים.

שם המושב סמלי

מספר תושביו : 280

ענפי המשק : ירקות, גפנים, זיתים, מטע ונשירים.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל– מיכאל אביטבול– מושבים בגליל העליון והגליל התחתון.

 

עמוד 157