מורשת יהדות מרוקו

מהמגרב למערב – יצחק דהן

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז׳נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ד״ר יצחק דהן הוא עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר אילן; חוקר בין השאר את עליית יהודי צרפת לישראל, חיילים בודדים מצרפת, ועלייה והתחדשות רוחנית בישראל היום. בנוסף לעיסוקו האקדמי הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.

כתר מלכות

״כתר מלכות״ ערוך בצורה חפשית. צירוף פסוקיו המחורזים וחסרי־המשקל מזכירנו במידת מה את סגנון ״המקאמות״ המאוחרות לו. כמה צורות של שירת־ הקודש העברית מתמזגות בו, ונראה שהוא קרוב במיוחד לסוג ״הבקשות״ הגדולות, בהן החל רב סעדיה גאון, וגם ל״רהיטים״ שהיו רגילים בתפילת יום הכיפורים לפי מנהג ספרד. אמנם, אין לומר בוודאות, כי גבירול חיבר את המפורסמת שביצירותיו בכוונה תחלה לשם תפילה. אף־על־פי־כן אפשר מאד שלכך נתכוון. ״כתר מלכות״ מכיל וידוי שלם, כמקובל בתפילות לימים הנוראים, ובסיומו התאמות מרובות לטסה תפילת נשמת ולקדיש, ומסתבר שאינן מקריות. ״כתר מלכות״ מעורר במלוא חומרתה את הבעיה האסתיטית, שהטרידה אף את מבקרי ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה» האפשר ליצור מזיגה מושלמת בין חומר מדעי — שהוא לפי מהותו פרי מחקר והפשטה — והבעת הרגש והדמיון. בחלק השלישי של יצירתו מרחיב דאנטה את דיבורו על הבקעים המוזרים שעל פני הירח ואין הבדל מהותי בינו לבין גבירול, הדן בחלק השני של ״כתר מלכות״ בפרוטרוט על ליקויי החמה והירח וכיוצא בהם. בחלק זד, מובאים לא מעט מספרים, הבאים להסביר את מידות גלגלי השמים ואת מהירות סיבוביהם. קוראים אסטניסים, הדורשים כי שירה צרופה לא תכיל כל חומר לימודי, עלולים אולי להיפגע מריבוי נתונים אלו, השאולים מחכמת התכונה, ואולי לא ישלימו גם עם העניינים הפילוסופיים שבחלק הראשון של ״כתר מלכות״. אולם כל המוכן להתעמק ביצירה זו יכיר כי הבאת המספרים אינה כאן מטרה בפני עצמה. וודאי אין המשורר שואף להעשיר את ידיעותינו וללמדנו פרק בתורת התכונה, אלא רק להבליט את אפסות עולם הבריאה לעומת יוצרו. המידות הולכות וגדלות 1 כל גלגל עולה על קודמו בהרבה ונראה לנו שכבר הגענו לגבול האפשרי בשמענו על הממדים הענקיים של הגלגל השמיני» סיבובו דורש 36.000 שנים, ומכאן למדים אנו, שהוא לא הפסיק להשלים אפילו שביעית של סיבוב אחד מזמן בריאת העולם! ולפני שיכולנו להתרגל למחשבה זו פותח המשורר לפנינו פרספקטיבה חדשה: אותו גלגל שמיני הרי מוקף הוא בגלגל התשיעי, הגדול ממנו לאין ערוך, עד כי ״כל ברואי עולם בתוכו כגרגיר חרדל בים הגדול לתוקף גדלו וערכו״. ואף מחזה אדיר זה נעלם בפני הבא! ״והוא (הגלגל התשיעי) וגדולתו — כאין וכאפס לגדולת בוראו ומלבו!״.

גם המבנה ההגיוני והמוצק של היצירה כולה כוונתו הראשית להבליט את האינסופיות למול הסופי, דבר והיפוכו. פעמיים עובר המשורר בדמיונו את המרחק העצום המפריד בין השלב התחתון בעולם הבריאה וקצה השלב העליון, הוא הגבול שאליו מסוגל להגיע השכל האנושי. בפעם הראשונה עולה הוא בהדרגה מן האדמה ומארבעת יסודותיה דרך תשעת הגלגלים הנעים עד לגלגל העשירי הנח, מכון השלווה העילאית והתחנה האחרונה שלפני המרכבה של הקב״ה. הוא סוקר את מחנות המלאכים המקדישים את הבורא, רואה את מקומות העונש והשכר ואת מכון הנשמות שמתחת לכסא הכבוד. בפעם השנייה עובר הוא בקפיצה את המרחק שבין שני קצות עולם הבריאה: יחד עם הנשמה המנותקת ממקום מנוחתה בשמים מגיע הוא שוב לאדמה ומסתכל כאן בזיווגה לגוף האדם השפל והטמא. זוהי בשבילו נקודת־המוצא לתיאור חיי האדם, העוברים מראשיתם עד קצם בסימן צירוף משונה זה של חומר ורוח. ייתכן שלא בכל טור של ״כתר מלכות״ מגיע היסוד השכלי והלימודי לזיקוק מוחלט בכור המצרף של השירה. אולם האדריכלות המופלאה שבמבנה היצירה, אחידות המחשבה המתבטאת בה, סגנונה הנשגב — כל אלה מרתקים את הקורא ומעלים את רוחו לעולמות שמעבר לטבע. ומה רבה התפעלותו בהכירו, איך מקבלים גם עניינים מופשטים חיוניות ומוחשיות. פרשת תוארי האלהים, הממלאה את רובו של החלק הראשון, מראה לנו את נפתוליו הנואשים של המשורר, השואף למצוא הגדרה לכוח המסתורי שמאחורי עולם הבריאה. מובן שאין הדבר עולה בידו, ודווקא כשלון זה מעורר בקרבנו תחושת האלהות. ואולם במקום אחר מצליח הוא לתאר במלים תהליך שלעולם לא היינו יכולים להמחיש בעזרת ההגיון הקר — הריהי בריאת העולם יש מאין בדרך ההאצלה!

וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע,

וְאֶל הַיֵּשׁ-וְנִתְקַע,

וְאֶל הָעוֹלָם-וְנִרְקָע!

 

כֶּתֶר מַלְכוּת

 

בִּתְפִלָּתִי יִסְכָּן גָּבֶר / כִּי בָהּ יִלְמַד ישֶׁר וּזְכוּת.

סִפַּרְתִּי בָהּ פִּלְאֵי אֵל חַי / בִּקְצָרָה אַךְ לֹא בַאֲרִיכוּת.

שַׂמְתִּיהָ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלַי / וּקְרָאתִיהָ כֶּתֶר מַלְכוּת.

 

א. נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד.

לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד.

לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד.

לְךָ בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה יָעִידוּ כִּי הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד.

לְךָ הַגְּבוּרָה אֲשֶׁר בְּסוֹדָהּ נִלְאוּ רַעְיונֵינוּ לַעֲמֹד, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד.

לְךָ חֶבְיוֹן הָעֹז הַסּוֹד וְהַיְּסוֹד.

לְךָ הַשֵּׁם הַנֶּעְלָם מִמְּתֵי חָכְמָה, וְהַכֹּחַ הַסּוֹבֵל הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה, וְהַיְכֹלֶת לְהוֹצִיא לָאוֹר כָּל תַּעֲלוּמָה.

לְךָ הַחֶסֶד אֲשֶׁר גָּבַר עַל בְּרוּאֶיךָ, וְהַטּוֹב הַצָּפוּן לִירֵאֶיךָ. לְךָ הַסּוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא יְכִילֵם שֵׂכֶל וְרַעְיוֹן,וְהַחַיִּים אֲשֶׁר לֹא יִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם כִּלָּיוֹן, וְהַכִּסֵּא הַנַּעֲלֶה עַל כָּל עֶלְיוֹן, וְהַנָּוֶה הַנִּסְתָּר בְּרוּם חֶבְיוֹן.

לְךָ הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר מִצֵּל מְאוֹרוֹ נִהְיָה כָּל הוֹיָה, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה.

לְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל, הָרִאשׁון לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁנִי לִגְמוּל.

לְךָ הַגְּמוּל אֲשֶׁר גָּנַזְתָּ לַצַּדִּיקִים וַתַּעֲלִימֵהוּ, וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ.

 

סקירה על תוכן השיר

חלק ראשון: האלהים (א—ט! פתיחה (א) / אחדות האלהים (ב) / מציאותו (ג) / קדמותו (ד) / גדולתו (ה) / גבורתו (0 / אלהים הוא אור (ז) / אלהותו! אין להפריד בין תאריו (ח) / חכמתו; הרצון הנאצל מחכמת האלהים יוצר יש מאין (0).

חלק שני: הבריאה (י—לב) כדור האדמה וארבעת היסודות (י). / הגלגלים המקיפים את הארץ: 1) הירח (יא—יב) / 2) כוכב־מרקוריוס (יג) / 3) נוגה־וינוס (יד) / 4) החמה (טו—יז) / 5) מאדים־מרס (יח) / 6) צדק-יופיטר (יט) / 7) שבתי־ סאטורנוס (כ) / 8) גלגל המזלות (כא—כב) / 9) הגלגל המניע או ״היומי״ (כג) / 10) גלגל השכל (כד) / המלאכים (כה) / כסא הכבוד (כו) / נוה נשמות הצדיקים (כז) / מקום העונש (כח) / הנשמה (כט—ל) / הגוף (לא-לב).

חלק שלישי: תפלה (לג—מ)

אפסות האדם ושחיתותו (לג) / וידוי (לד) / האלהים גומל טובה לאדם (לה) / היצר הרע (לו) / חיי אנוש על אדמות (לז) / בקשת רחמים וסיום (לח—מ).

 

שיר פתיחה.   המשקל: ט״ז תנועות בכל בית.

1. 1. יסכון (איוב לד, ט) — ימצא תועלת. 3. כתר מלכות (אסתר א, יא) — השם רומז אולי לפעולת המלאכים ״הקושרים כתרים להקב״ה (פרקי דרבי אליעזר ד, ועוד), דהיינו משבחים אותו. יתכן כמו כן שהמלה ״מלכות״ מראה, כי יצירה זו נועדה מלכתחלה לימים הנוראים; שהרי ענין מלכותו של האלהים הוא מן הנושאים המרכזיים בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים.

 

א. 2—5. בעיקר צירוף פסוקים מקראיים, המתאימים בתכנם לרעיונות של      היצירה.

המשורר הולך בעקבותיהם של הפייטנים הראשונים, שנהגו להקדים לכמה מיצירותיהם (סליחות, ״רהיטים״ בקרובות וכו׳) קבוצות של פסוקים. נפלאים — תה׳ קלט, יד; לך — דהי״א כט, יא—יב; המה — תה׳ קב, כז. המלים ״לך…. יעידו כי״ הן תוספת המשורר, והשווה לעיל שיר 104, שו׳ 6.4. לך הגבורה — עיין להלן פיסקה ו. כאן עצם ההתחלה׳ אם כי המשפטים 6—7 קשורים בחרוזיהם לפסוקים המקראיים. 7. חביון העוז (חב׳ ג, ד) — כנראה כינוי של הרצון (״החפץ״), הנאצל מן האלהים; עיין להלן 78; הסוד והיסוד — כנראה: הצורה והחומר, אשר משניהם מורכבת כל הבריאה. 8. השם הנעלם — השם המפורש שאינו ידוע אפילו למלומדים. 8—9. על בלימה (איוב כו, ז) — על הכוח האלהי, עיין להלן 84—86 ובשיר 97א, שו׳ 6. 9. תעלומה (איוב כח, יא) — כפשוטו: לגלות כל נסתר, ואולי הכוונה לכוחות הצמיחה, הלידה והגידול הטמונים בצמחים ובבעלי חיים, כוחות המופעלים על־ידי הבורא. 10. ברואיך — בעולם הזה; הצפון — בעולם הבא. 12. והכסא — המרכבה. עיין להלן פיסקה כ״ו. 13. הנסתר — גם מלאכי השרת אינם רואים אותו. 14. המציאות — לשון זכר; מצל מאורו — ציור להתהוות העולם דרך האצלה: נאצל רק הצל ממאור מציאותו של הקב״ה ועל כן האור עצמו אינו נגרע. השקפת כמה פילוסופים מבני האסכולה הניאו־אפלטונית; גם גבירול מדבר על ״צל״ בקשר לעניין הרצון: ״התנועה הבאה מהרצון ו מ צ ל ו והקרנתו״ (״מקור חיים״ ה, לו); אשר — איכה ד, כ: אנחנו חיים בעולם זה שנאצל מצל מאורו. 18. הגמול — זיו השכינה או האור הגנוז לצדיקים בעולם הבא. עיין להלן 53־54, 263־264; ותרא (שמ׳ ב, ב) — כאן גוף שני וזכר: ראית, אלהים, וכו׳.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-בעריכת חיים שירמן-כֶּתֶר מַלְכוּת-שלמה אבן גבירול.

 

 

ח. כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן

נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר

 

כתובת המצבה כשיר הלל, בלשון ציורית ועשירת דימויים, לאדם בעל אישיות מיוחדת, איש חסד רב פעלים איש משפחה אהוב ואוהב. אקרוסטיכון (במאונך ובמאוזן): אהרן תכהן.

חריזה אב // אב

 

אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ כְּיָם סוֹעֵר

בִּנְשׂוֹא גַּלָּיו נִפְרַד נִשְׁבַּר

הָיָה כְּרֹאשׁ לֶהָבָה בּוֹעֵר

וּבְמַעֲבָדָיו כְּנֵס מִדְבָּר

5. רָם וְנִשָּׂא גַּם יִשְׁתַּעֵר

פִּרְיוֹ פָּרַח חַסְדּוֹ גָּבַר

נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר

וּבְקִרְבּוֹ עָבַר הִתְעַבָּר

הָיָה כְּמוֹ הַזְּמַן נֹעֵר

10. חָלַף עָבַר הַיּוֹם נִקְבַּר

זֹאת הַמַּצֵּבָה לִמְנוּחַת

אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים

יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע

גּוֹמֵל חֲסָדִים לְעַמּוֹ וְעִם חֲבֵרָיו

15. 15. אָב יָקָר לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ

אַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳ נִכְתַּר בְּכֶתֶר כְּהוּנָּה

וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶם

עוֹד לֹא בָּא בִּגְבוּרוֹת קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ

הַגֶּבֶר הַמְּרוֹמָם וְנַעֲלָה

20. 20. רוֹדֵף צְדָקָה וְחֶסֶד

כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן זצ״ל

יָמָיו חֻצָּצוּ כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ

יוֹם ג׳ בְּשַׁ[בַּת] שִׁשָּׁה לְחֹדֶשׁ אֲדָר א׳ שְׁ[נת] תרפ״ז

תנצב״ה.

 

ביאור

1. 1. אנוש אנוש: האנוש – האדם, אנושה מכתו, מכת מוות הוא מוכה. 2-1. בים… נשבר: דימוי, האדם בתוך העולם כים סוער, הנושא את גליו עד החוף ושם הוא נפרד מהם, עד להתנפצותם והשתכרותם אל החוף. 3. היה… בוער: דימוי נוסף המכוון למנוח עצמו, שהיה כמו לפיד בוער ההולך לפני המחנה. 4. ובמעבדיו בנס מדבר: ובמעשיו ובפעולותיו, פעל במרץ ובהתלהבות וללא ליאות, כעמוד האש שהלך לפני ישראל במדבר. 5. רם… ישתער: המנוח היה בעל מעמד גבוה ומכובד, והיה זריז ומהיר כרוח סערה לפעול פעולות. 6. פריו פרח: פעולותיו עשו פרי. חסדו גבר: המנוח היה בעל שם ומפורסם במידת החסד הרבה שלו. 7. נצב… ער: ניצב על משמרתו תמיד ללא ליאות, ולבו ער לכל המתרחש בקהילתו. 8. ובקרבו עבר התעבר: דימוי לאישה בהריון, וכוונתו שהמנוח נושא בקרבו את כל תלאות הקהילה. 9. היה… נוער: דימוי,לשון ערות, כמו ׳התעוררי׳. ראה בבלי ברכות ג/א׳"ה ׳דתניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה… משמרת ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישי. תינוק יונק משדי אמו…׳. הכה״ן: המנוח היה כמו הזמן מטלטל. נוער: לשון טלטול ונענוע. כמו ׳וינער ה׳ את מצרים בתוך הים׳ שמו׳ יד,כז. 16. וכתר… גביהם: כמשנה אבות שלושה כתרים הם כתר כהונה כתר תורה כתר מלכות ושם טוב עולה על גביהן. 18. עוד… בגבורות: טרם מלאו לו שמונים שנה. קראו… ומיודעו. על פי אבות. קראו להיות במחיצתו בגן עדנו, הקב״ה שהוא רבו וכו׳ – כינויים לקב״ה. 22. ימיו חצצו: לשון מחצית. הגיעו רק למחצית ה-120 שהוקצו לאדם על ידי הבורא. רומז לכך שהגיעו ימיו לגיל שישים. על סמך הכתוב באיוב כא,כא ׳כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חדשיו חצצו׳. ראה אבן עזרא שם,שם ׳חצצו – כמו לא יחצו ימיהם׳. 22. בן חנו לדגליהם: ביטוי ציורי לימיו של המנוח שעם פטירתו כל ימיו באים אתו וחונים לדגליהם בסדר מופתי, ופטירתו של המנוח היא רק נסיעה ומעבר מהעולם הזה לעולם הבא. 23. תרפ״ז: 1927 למניינם.

׳"ה ׳דתניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כמוהר״ר ח. כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן-נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר.

עמוד 55

ג.תקנות ופנקסי בית-דין

25-המשפט העברי בקהילות מרוקו – א. תקנות פאס; ב. תקנות מועצת הרבנים במרוקו. תקנות שתיקנו חכמי פאס מהדור הראשון של מגורשי ספרד בשנת הרנ״ד עד שנת תק״י(1494־1750), והתקנות שתיקנו חכמי מרוקו בשנים תש״ז־תשט״ו(1947־1955).

26-פנקס בית־הדין לאיסור והיתר בקושטא – תקנות והנהגות ופסקים מהמאות הי״ח והי״ט. ההדרה ומבוא מאת ל^, מקובצקי, 296 עמ^׳.

27-פנקס הקהילה היהודית הפורטוגזית בתוניס – תקנות ותעודות מהמאות הי״ח – הכ׳_י בעברית, בערבית, בצרפתית, באיטלקית ובפורטוגזית. עריכה, ההדרה מכת״י, תרגום ומבואות בעברית ובצרפתית מאת יצחק אברהמי, 380 עמ^׳.

ד.דרוש הגות וקבלה

28-גינת ביתן – על ענייני הספירות להרה״ג רבי יצחק הכהן זצ״ל, מחכמי תארודאנת במאה הט״ז. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ חלמיש 148 עמ^׳

29-אור החיים ־ פירוש על התורה בדרך הפרד״ס לגאון עוזנו ותפארתנו נר המערבי הרב הקדוש כמוהר״ר רבי חיים כן עטר זצוקלל״ה זיע׳׳א + ניקוד ומקורות, ב׳ כרכים א׳ – 533 עמ׳ ב׳ 571 עמי.

30-ליקוטי דוד – דברי הגות לנושאים שונים ועל מאמרים בדרך הפרדס, להרה״ג רבי דוד קפשיאן שליט׳׳א. 246 עמ^׳.

31-ויאמר שאול – פירוש מקיף על התורה על־פי הקבלה להרה״ג המקובל האלקי רבי שאול נחמיאס זצ״ל. חי ופעל באזור וארזאזאת שבמרוקו במאה הי״ט. ההדרה מכת׳׳י + הארות ומבוא מקיף מאת מ׳ עמאר, שני כרכים 762 עמי.

32-דרש משה – דרשות ודברי הגות על התורה ולנושאים שונים, להרה״ג רבי משה מלכה זצ״ל, הרב הראשי וראב״ד פתח-תקוה, נפטר בשנת תשנ״ז(1997), 320 עמ^,.

33-זרח יעקב – דרשות וחידושי דינים להרה״ג רבי יעקב מזרחי זצ״ל, מחכמי ארגנטינה, נפטר בשנת תש״ה (1945). ההדרה ומבוא מאת מ׳ עמאר, 318 עמ^׳.

 

34-סידור לימודי ה׳ – כולל תפילות כל השנה, תיקונים והנהגות עם הפירושים ׳היכל הקודש׳ להרה״ג רבי משה אלבאז מחכמי תארודאנת במאה הט׳׳ז, ו׳לימודי ה״ להרה׳׳ג רבי יעיש קריספין זצ״ל מאזור תיזנית, נפטר בשנת תרצ׳׳ט(1939); אחד באחד – ביאור על י׳׳ג מידות. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר. בהוצאת מכון עמינדב ואורות יהדות המגרב, 768 עמ׳_י(אפשרות לפורמט קטן).

35-מנחה חדשה – להרה״ג המקובל האלקי רבי יעקב אפרגאן זצ״ל מחכמי תארודאנת במאה הט׳׳ז. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ חלמיש. לוד תשס״ב. שני כרכים, 830 עמ^׳.

36-שארית יעקב ־ דרשות, ואיגרות להרה״ג רבי יעקב פאריינטי זצ״ל, רבה של העיר בון(עונאבה) באלג׳יר. נפטר בשנת תרמ״ח 1848, 450 עמ^,.

37-צפנת פענח – פירושים ורעיונות קבליים על כל הש״ס, להרה״ג רבי יוסף אלאשקר זצוק׳׳ל מתלמסאן, אלג׳יריה, 754 עמ^׳.

38-מנחת יהודה – מהדורה תניינא, למו״ר הרה׳׳ג הפוסק הגדול, מופת הדורות המלוב׳׳ן, ארבי אלכביר ,כמוהר״ר רבי יהודה אבן עטר זצוקללה׳׳ה וזיע״א ראב׳׳ד פאט, יוצא לאור מכתב יד, ההדיר ערך והוסיף מבוא מ. עמאר, 354 עמ^׳.

39-שיורי מצוה – פירוש מקיף על התורה בדרך הפרד׳ס להרה׳׳ג רבי אברהם מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה הי׳׳ח. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר. 900 עמ^׳.

40-שיורי מצוה – פירוש מקיף על המגילות ונ״ך בדרך הפרד׳ס להרה״ג רבי אברהם מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה הי״ח. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 360 עמ^׳.

41-אדרת אליהו ־ פירושים וחידושים על פסוקים ומאמרי חז״ל לרב הצדיק והחסיד רבי אליהו וידאל בן עזרא זצ״ל ההדיר מכת״י, הוסיף מבוא ומראי מקום. מ׳ עמאר, 286 עמ^׳.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 14

 

 

אפרים חזן ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה

הקדמה

ההתעוררות הגדולה והסוחפת של הפיוט בתרבות הישראלית של היום – עשרות אלפי הכניסות לאתרי הפיוט במרשתת, המסגרת של קהילות שרות פיוט ועשרות אמנים אהודים על הנוער ובני הדור הצעיר המוצאים צורך לשלב מבחר פיוטים כחלק מהופעתם – מציבה את הפיוט העברי במקום של כבוד בתודעה הציבורית. ההתעניינות בפיוט והרצון להכירו מקרוב על ידי חוגים רבים הביאו אותנו לחשוב על דרך נוחה להנחיל את הפיוט לאוהביו, על כן בחרנו להציג את הפיוט הספרדי ומורשתו במעגלי פרשת השבוע, ונמצאנו נשכרים על ידי העלאת סוגיות מרכזיות מן הפרשה כפי שהיא משתקפת בפיוט. זאת ועוד, מסגרת זו מזמנת לידינו גם כמה וכמה ענייני מנהגים בקהילות ישראל, כגון מנהגי שירת הבקשות בפרשת בראשית וכגון מנהגי שבת חתן המתוארים בפרשת חיי שרה בעקבות נישואי יצחק ורבקה. ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע באשר הוא ספר מחקר ועיון: הדיון בפרשה מסוימת משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. לחלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה והיחידה שהם מגיעים לידי עיון וניתוח. לחלק אחר זהו אף פרסום מדעי ראשון. חלק מן הדיונים האלה התפרסמו ב״דף השבועי״ של אוניברסיטת בר־אילן וזכו לקהל קוראים מעריך ואוהד ביותר.

הפיוט הקדום בארץ־ישראל ובמזרח (מאות חמישית – אחת־עשרה) נסב, כידוע, סביב מועדים וחגי ישראל ומצוות היום. במשך השנה נכתבו פיוטים המבוססים על פרשת השבוע על פי הקריאה התלת־שנתית בארץ־ישראל בתקופה הקדומה. באסכולה זו אפוא השתלבו ענייני פרשת השבוע עם הפיוט, ובחינה מעמיקה של הפיוטים חושפת בפנינו את העיצוב המיוחד שהעניק הפייטן ללימוד הסדר, כפי שעשתה שולמית אליצור בספרה ״שירה של פרשה – פרשות התורה בראי הפיוטים״, ירושלים, תשנ״ט.

לא כן הדבר בפיוט הספרדי. עניין ״פרשת השבוע״ כנושא לא השתלב בפיוטים הספרדיים. אלה קישטו את ימי החג והמועד וקוננו בימי צום ותענית. פיוטים אחדים שנכתבו מדי פעם בפעם לשבתות רגילות אינם אלא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. שני פיוטים כתב רבי יהודה הלוי לפרשת ״עקב״, ועניינם מצוות תפילין שנזכרה בפרשה; מכאן שהנושא בפיוטים אלה הוא העיקר ולא ההליכה בעקבות הפרשה. עוד זאת, ״שירת הבקשות״ במנהגים השונים אינה מדגישה את ענייני הפרשה, אף על פי שהיא מתקיימת בשבתות החורף, משבת בראשית עד שבת זכור. יוצא מכלל זה מנהג שירת הבקשות של יהודי מרוקו, ״שיר ידידות״, שבו אחד העורכים, רבי דוד אלקיים, משורר מחונן בזכות עצמו, חיבר לצורך מהדורה מיוחדת זו פיוטים לפרשות התורה בתקופת הבקשות.

עם זה נושאים שונים מפרשות התורה עולים, בלא קשר לפרשה, בשירתם של משוררי ספרד והמשוררים ההולכים בעקבותיהם בארצות האסלאם. חשיבותם של פיוטים אלה רבה מאוד, ומחקרם יתרום רבות להעמקת ההבנה בסוגיות שונות בסיפורי התורה ובפרשיותיה. שירים אלה מתמודדים בצורה מקורית וייחודית עם הסוגיה המקראית תוך התייחסות ועיון מעמיק במדרשים ובפרשנות המקרא, ובעיקר משום שמשוררים אלה הם בעצמם היו פרשני מקרא, וההשוואה בין פרשנותם לשירתם היא בעלת ערך בל ישוער, שכן השירה מאירה את הפרשנות – והפרשנות מאירה את השירה. דוגמה מובהקת לכך היא שירת הקודש של רבי אברהם אבן עזרא(ראב״ע): מעל שש מאות שירי קודש כתב ראב״ע, והם מתייחסים בכיוונים שונים ובצורות מגוונות לענייני תורה ופרשנותה. דוגמה אחרת היא שירת רבי יהודה הלוי, שלא כתב פרשנות למקרא אך הגותו ב״ספר הכוזרי״ ושירת הקודש שכתב מציעים פרשנות לסוגיות רבות במקרא. הוא הדין בנוגע למשוררים מאוחרים, שפעלו לאחר הגירוש והלכו בעקבות משוררי ספרד. פיוטים רבים מחוברים ישירות למנהגי קהילות ישראל באשר הן, וזימנו לנו אפשרות לדון במנהגים אלה, המציינים את מעגל השנה ומחזור הקריאה בתורה ואת מעגל החיים, תוך חיבורם לנושאי הפרשה ולפיוטים המלווים את העיון בהם. חלק נכבד ממנהגים אלה שייכים לקהילות בודדות ואינם מוכרים לכלל הציבור. הצגתם ותיאורם בספרנו תורמים להכרה הדדית בין כלל שבטי ישראל. כך בעיון בפרשת בראשית מוצג מנהג שירת הבקשות, בפרשת נח מוצע דיון על זמירות השבת, ובפרשת חיי שרה נסקרים מנהגי שבת חתן בקהילות ישראל.

הספר מאתר את הפיוטים המתאימים לכל פרשה ופרשה תוך גיוון רב של מרכזים ופייטנים, כך שהקורא יוצא נשכר בהכרת המפה הפייטנית הן בספרד והן בשלוחותיה. דגש מיוחד ניתן לפיוט בדורות האחרונים ולמנהגי קהילות ישראל הקשורים לפיוטים השונים בפרשות המתאימות.

בפרשות מסוימות ביקשנו להדגים את השתלשלות ענייני הפרשה מן הפיוט הקדום לפיוט המאוחר, והצענו מבט משווה בין דורות, אסכולות ומרכזים. קנה המידה המרכזי בבחירת הפיוטים היה בראש ובראשונה האיכות הספרותית, אך התחשבנו גם בגיוון המשוררים ובמרכזי השירה.

הספר כולל מבוא לענייני הפרשה, המבוא מוביל לפיוט מתאים, הפיוט מוצג בצירוף פירוש מלא עם ציוני המקורות הנדרשים, לאחריו מוצג הפייטן, ובעקבות סעיף זה בא סעיף של עיון ודיון בפיוט על היבטיו השונים תוך שימת דגש בהיבט הפואטי. בספר מיוצגים מיטב משוררי ספרד וכן הפייטנים ההולכים בעקבותיהם במרכזי השירה בצפון אפריקה, בארץ־ ישראל, בתימן ועוד. הספר מציע אפוא פנורמה נרחבת של הפיוט הספרדי ושלוחותיו, וכולל בתוכו מעל אלף שנה של פיוט עברי.

אוניברסיטת בר־אילן

אפרים חזן

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה.

הספר מתאר את חיי היהודים בקהילת ׳זאוית־סידי־רחאל׳ שבמרוקו. בספר שלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בנושאים: הכפר, המלאח, התושבים ועיסוקם, בתי הכנסת, בית העלמין, הקדוש המקומי, השדרי״ם, הפרעות, החינוך, העלייה לארץ. בסופו באה רשימה של תלמידי חכמים שהתגוררו בכפר. החלק השני עוסק בתולדותיו של רב הכפר, ר׳ חגי פרץ. בחלק השלישי באים חידושי תורה שכתבו שלושה מרבני הכפר, ר׳ חגי פרץ, ר׳ אברהם אזולאי ובנו ר׳ דוד אזולאי. רוב החידושים טרם ראו אור. מטרת המחקר היא תיעוד קהילה יהודית אחת בדרום מרוקו, על כלל הפרטים הנוגעים לה. על אף שסקירה זו ממוקדת בקהילה אחת, יבוא הפרט וילמד על כלל חיי היהודים בשאר הכפרים במרוקו, שאורחות חייהם דמו לאלו של בני קהילה זו.

המידע שבספר לוקט ממקורות רבים: ספרים ומאמרים שונים, חיבורים עבריים ולועזיים, כתבי יד וכתבי עת, פנקסי שדרי״ם ותיאורי מסע שכתבו נוסעים, יהודים ונוצרים, שטיילו במרוקו. כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את הווי החיים היהודים של בני כפר קטן במרוקו.

דוד אזולאי-קהילת לאוית סידי רחאל, תושביה ומנהיגיה ומנהגיה

תהליך הגאולה בימינו – בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.

 

הֲקוֹלֵךְ זֶה הַקּוֹל / גּוֹלַת אֲרִי-אֵל

עִלְזִי וְצַהֲלִי / בְּתוּלַת יִשְׂרָ-אֵל

לְעֵת הָרָשׁוּם / בְּסֵפֶר דָּנִי-אֵל

 

וּבָעֵת הַהִיא /  יַעֲמֹד מִיכָ-אֵל

וְיִקְרָא עַל הָר / וּבָא לְצִיּוֹן גוֹ-אֵל

אָמֵן וְאָמֵן / כֵּן יַעֲשֶׂה הָ-אֵל

(רשב"ג. שְׁבִיָּה עֲנִיָּה)

 

תהליך הגאולה בימינו: "בְּ-עִ-תָּ-הּ – דרך טבע",

מתוך ניסים נסתרים, כמו בפורים.

                    "אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב).

 

רבי יהושע בן לוי אומר:

                   "זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ" (סנהדרין צח ע"א).

 

  גאולה "בְּ-עִ-תָּ-הּ בדרך טבע" – בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם",

בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,

בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם".

 

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה / אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב,

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב / וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב / וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.

וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו / וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"

(במדבר כד, י"ד – ח"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' לפס':

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה,

וכנגד שני קצים אלו, דיבר בכתוב…

גאולה בְּ-עִ-תָּ-הּ  – או –  אֲחִישֶׁנָּה".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

לכבוד ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק'

שתחול ביום שישי טו בתמוז, לסדר פרשת בלק

 

הגאולה אליה עינינו נשואות,

רוחנו ונשמתנו מייחלות,

יכולה לבוא באחת משתי דרכים:

 

'בְּעִתָּהּ' –  "בדרך טבע" מתוך ניסים נסתרים,

או 'אֲחִישֶׁנָּה' – מתוך ניסים גדולים וגלויים.

 

מבוא קצר:

תהליכי הגאולה בימינו,

ותפילה לביאת משיחנו.

 

נושא הגלות והגאולה,

תופס מקום נכבד וכר נרחב בתורה, בנביאים, בכתובים, ובדברי חז"ל:

נביא דוגמאות בודדות, כדי להראות, עד כמה הנושא העסיק את חכמינו לאורך הדורות.

לכן, מחובתנו לעסוק בכך, כדי להכיר את תהליכי הגאולה, ובאיזה שלב דורנו נמצא, כדי למצוא נקודות תורפה אותן אנו צריכים לתקן, ובכך נזכה לזרז את גאולתנו.

 

פרקים שלמים בספר, עוסקים בתפילה ובציפייה לגאולה.

בגלות ישמעאל בה אנחנו נמצאים, והדרכים להיגאל ממנה.

אפשרויות הגאולה – בעיתה או אחישנה.

ההבדל בין עידן משיח בן יוסף בו נמצאים כיום, מול עידן משיח בן דוד – אליו עינינו צופיות ומייחלות, בגאולה השלמה וכו'.

 

"אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן: כל הנביאים כולם, לא התנבאו בדבריהם  על הגאולה ואחרית הימים – אלא לימות המשיח.

הנביאים לא עוסקים בעולם הבא, היות והוא למעלה מבינת אנוש, אותו לא ניתן לתאר בעין אנושית, כאמור בישעיה (סד, ג):

" עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, יַעֲשֶׂה {אלוקים} לִמְחַכֵּה לוֹ" (סנהדרין צט ע"א).

 

כלומר, נבואותיהם של כל הנביאים, עסקו בעיקר בימות המשיח – ימים בהם נצטרך לתקן את העולם במלכות שדי, ע"י קיום תורה ומצוות, כמו בימינו, כדי לזכות לגאולה השלמה.

כלומר, ישנם שני שלבים לגאולה, כדברי רבנו אור החיים הק' בחזון בלעם (במ' כד, יד – כה), אותו נסביר בהרחבה בהמשך בעז"ה.

שלב ראשון: תיקון עולם במלכות שדי – בבחינת עידן משיח בן יוסף, שהוא מצבנו כיום.

שלב שני הגאולה השלמה, עידן משיח בן דוד.

 

הגמרא עוסקת רבות בנושא, ובפרט במסכת סנהדרין פרק חלק, לו מקדישה הגמרא, ארבעה דפים (עמ' צו – צט).

פרקי דרבי אליעזר בשם רבי ישמעאל כהן גדול, מקדיש לנושא שלושה פרקים (פר' ל – לג), ובעיקר לגלות ישמעאל, בה אנחנו נמצאים.

רבי שמעון בר יוחאי וחברי האדרא רבה בזוהר הק', ראשונים כמו רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, הרמב"ן בספר הגאולה, ואחרונים, כמו האר"י הק' ותלמידיו.

רבנו אור החיים הק', הגאון מוילנא, ובפרט בספר {'קול התור' לתלמידו רבי הלל משקלוב}, הבעש"ט ותלמידיו, הרמח"ל, והרשימה ארוכה מיני ים.

 

ברכות תפילת שמונה עשרה,

עוסקות ברובן בתהליך הגאולה:

 

החל מברכת "גואל ישראל", "ברכת השנים", "קיבוץ גלויות", "השיבה שופטינו" {שלב בתהליך הגאולה, בו נמצאים כיום, לכן אנו עדים לעימותים הבלתי פוסקים ברשות השופטת והעומד בראשה, ובפרט בבג"ץ, המתנהל בצורה שערורייתית בכל קנה מידה}… דרך ברכת "בונה ירושלים" {משיח בן יוסף}, "צמח דוד" {הציפיה לגאולה השלמה – משיח בן דוד}, וכלה בברכת העבודה במקדש {והשב העבדה לדביר ביתך}.

כל הברכות הנ"ל – עוסקות בתהליך הגאולה, כפי שקבעו אנשי הכנסת הגדולה, ע"פ הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב),

יוצא שבשלוש תפילות ביום, עוסקים אנו בעיקר, בתהליך הגאולה.

 

על כך כבר אמר ריה"ל בספרו הכוזרי (מאמר שני סעיף כד):

המשיח מתעכב, בגלל שתפילותינו על הגאולה, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר". כמו שהציפור מצפצפת באופן אוטומטי, כך תפילותינו עוברות לאוטומט, ללא כוונה אמיתית.

 

וכלשון קדשו:

"ואילו היינו מזדמנים {מתפללים} לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ונפש חפצה – היינו פוגעים {משיגים} ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים {גאולה}.

ואין דיבורנו {תפילותינו}: "השתחוו להר קדשו",  "והמחזיר שכינתו לציון", וזולת זה – אלא כצפוף הזרזיר".

את ספרו הוא חותם כך:

"ירושלים תיבנה – כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה".

 

החתם סופר:

אנחנו חותמים את התפילה ב"עלינו לשבח" – המדברת בחלקה השני על הציפיה לתיקון עולם במלכות שדי, וגאולת עולמים, בבחינת הכתוב בדברי הנביא זכריה (יד, ט):

וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

כדי שכל מאתנו כאשר הוא יוצא מבית הכנסת, יחשוב מה יוכל לעשות במשך היום, כדי לקרוב את הגאולה.

 

ובכך נזכה לקיים הלכה למעשה, את דברי רבא בגמרא (שבת ל, ע"א):

בין יתר השאולות ששואלים את האדם בעולם האמת, נמצאת השאלה: האם ציפית לישועה?

הר"ן מוסיף מילה אחת על דברי רבא: "בימיך".  כלומר, בכל יום ויום, מה פעלת למען ישועת הגאולה. {לנושא הציפיה לגאולה, מוקדש פרק שלם בספר}.

 

יעקב אבינו, היה הראשון שניסה לגלות לבניו את מועד הגאולה, אבל לא אפשרו לו משמיא (בר' מט, א):

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

בסופו של דבר, הוא רק ברך אותם, אם כי, הוא רמז להם שהגאולה תלויה באחדות שבניהם, כדברי רבי יעקב אביחצירא (פיתוחי חותם לפס').

 

כמו כן אצל דניאל, חוזה חזיונות הגאולה (יב, ט):

"וַיֹּאמֶר: לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים, עַד עֵת קֵץ".

 

כאן המקום להדגיש שהדעות בנושא הגאולה, הן מגוונות, ולעיתים אף סותרות בצורה קיצונית, לכן חשוב מאוד מאוד לעיין היטב במקורות, ולנסות למצוא את הדעות המתאימות לדורנו, והמקובלות על חכמי הדור.

לדוגמא: איך יבנה בית המקדש, כאשר הישמעאלים שולטים בהר הבית מזה 1,300 שנה, ומצד שני האיסור לעלות להר הבית כפסיקת הרבנות הראשית לדורותיה.

האם בית המקדש ירד משמיא מאש כדברי הזוהר הק' ורש"י, או כדעת הגמרא והרמב"ם, שאנחנו צריכים לבנות. {קיים פרק שלם בספר}.

 

משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

הרמב"ם מזכיר את משיח בן דוד, ואינו מזכיר את משיח בן יוסף.

חכמי הקבלה לעומת זאת, כמו האר"י הק', רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א וכו', כן מזכירים את שניהם, ולאורם הם בונים את כל תהליך הגאולה. בבחינת הכתוב (ויקרא כו, יג):

 

" וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם,

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

קוֹמְמִיּוּת – שתי קומות הגאולה.

קומה ראשונה – עידן משיח בן יוסף בו אנו נמצאים.

קומה שניה – משיח בן דוד בגאולה השלמה, אליה עיננו צופיות ומייחלות ('קול התור' מאת רבי הלל משקלוב).

 

על נושא הגאולה, כתבתי בהרחבה, בספרי "להתהלך באור החיים" כרכים א – ב.

עד כאן המבוא.

‘

רבנו-אור-החיים-הק'

מרחיב את היריעה בנושא הגאולה, במקומות רבים בפירושו "אור החיים" לתורה, ובפרט לפס' הבאים בחזון בלעם.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,

בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם.

 

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה,

אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב.

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב,

וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

 

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו

 וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"

 (במדבר כד, י"ד – ח"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

בפירושו לפס' הנ"ל, הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (צח ע"א), המדברת על שתי אפשרויות הגאולה: בדרך הטבע, או בדרך ניסית, ע"פ דברי הנביא ישעיהו (ס, כב):

"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף

וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם

אֲנִי יְהוָה, בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

 

רבי יהושע בן לוי שואל בגמרא, לפשר הסתירה בפס': אם הגאולה תבוא בזמנה – בְּעִתָּהּ, אז מה פירוש אֲחִישֶׁנָּה, כלומר לא בזמנה. וכן להיפך.

 

תשובת רבי יהושע בן לוי:

"זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ".

 

וכלשון קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, על המצב הרוחני השפל בארץ}.

 

שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},

ויעשה מה שנאמר בסמוך" {בהמשך הפס' במ' כד, יז):

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

 

השֵׁבֶט השולט בארץ, יצטרך להילחם עם אויבינו מסביב, כמו 'פַּאֲתֵי מוֹאָב {בעבר הירדן} ובְּנֵי שֵׁת' – "כללות הָאֻמּוֹת, שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ מִן שֵׁת, בנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כדברי קדשו.

זהו בעצם מצבנו כיום, כפי שקורה לנו מזה 77 שנים מאז קום המדינה – מלחמות אינסופיות עם אויבינו מסביב ובתוכנו, וגם עם מדינות רחוקות 2,000 ק"מ מאתנו, כמו איראן והח'ותים בתימן, וכן כנגד האנטישמיות הגואה בעולם, ובפרט בימינו, לאחר מלחמת "התקומה בשמחת תורה תשפ"ד" – מלחמת 7 החזיתות.

 

המלחמות הנ"ל תמשכנה לצערנו,

עד שהשֵׁבֶט השולט בארץ יפנים,

שרק אם ישוב לאבינו שבשמים,

וישיב את העם לדרך התורה,

אויבינו יכירנו בנו ויניחו לנו, מפני שהם משמשים כשוט לרדות בנו כדברי רבנו אור החיים הק' בתחילת פרשת 'ראה' כפי שיוסבר בהמשך, עד שנתקן את רוע מעללינו, ונאמין שאנחנו חיים בארץ ישראל, רק מכוחו של בורא עולם, ובתנאי שנלך לאור תורתנו הקדושה, כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר שמלחמת גוג ומגוג הייתה בשואה, והדור האחרון יבחן בנושא האמונה בה'.

{כנראה ש-גוג – רומז ל-גוגל המשתלט על הדור, ומשעבד אותו לעולם החומר.

המשימה שלנו, להתגבר עליו, ולהתחבר לעולם הרוח אצל בורא עולם.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

 אומר על הפס' (חבקוק ב, ד):

 "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ – יִחְיֶה".

 'יִחְיֶה' – בזמן עתיד. כלומר, הצַדִּיק יחיה ויגאל, רק בזכות אֱמוּנָתוֹ בקב"ה.

 

המצב הרוחני באחרית הימים,

יהיה כל כך ירוד,

האמורא עולא, אמר על המשיח:

"ייתי ולא אחמיניה". כלומר, יבוא המשיח, ואני לא אראה אותו. לדעת עולא, הצטרפו עוד שני אמוראים: רבה ורבי יוחנן.

 

האמורא רב יוסף אמר:

"ייתי, ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". כלומר, המשיח יבוא, ואזכה לשבת בצל גללי חמורו. ובלבד שאזכה לראותו.

 

הרב קוק (אגרות הראיה, תקנ"ה) מסביר, שחלילה לנו לומר על שלושת האמוראים הנ"ל, שהם לא רוצים להיות בתקופת ביאת המשיח, הרי זה מעיקרי האמונה, כדברי הרמב"ם בשלושה עשר העיקרים:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד… וכל מי שאינו מאמין בו, ואינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו…" (הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א).

 

הרב קוק מדייק מדברי עולא שאמר: "ייתי" = יבוא: כלומר, הוא מאמין שהמשיח יבוא. אבל הוא כביכול לא יהיה. כלומר, יהיה לו קשה להבין איך המשיח יבוא לגאול דור כל כך ירוד מבחינה רוחנית, דור השקוע בעולם החומר, והגאולה תבוא בדור של רשעים.

רב יוסף לעומתו, לא נרתע מהצב הרוחני, ומוכן לשבת בין גללי החמור המסריחים של המשיח, המסמלים עבירות. העיקר שהמשיח יבוא ויגאל אותנו.

לפי רב יוסף, החמור מסמל את עולם החומר.

 

חמורו של משיח.

החמור – כסמל החומריות.

 

בהיסטוריה היהודית, יש לנו שלושה מנהיגים, עליהם נאמר שהם רכבו על חמור: אברהם אבינו, משה רבנו, ומלך המשיח.

 להלן תרשים זרימה, המסביר את תהליך התפתחות האמונה בה', מאז אברהם אבינו, דרך משה רבנו, ועד ביאת משיח צדקנו.

 

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ).

רש"י: עַל הַחֲמֹר – הוא הַחֲמֹר שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו. שנאמר:

"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ

 

צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר,

וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט)

 

החמור הוא חיה טמאה.

מצד שני, הוא החיה היחידה שבכורותיה קדושים (שמות יג, ב).

כלומר, מבחינה חיצונית הוא טמא, אבל מבחינה פנימית, יש בו קדושה. כנראה, זה יהיה דורו של המשיח.

 

החמור מסמל את עולם החומר.

א.  אברהם אבינו גייר יחידים:

"וַיִּקַּח אַבְרָם… ואֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בר' יב, ה).  הוא קירב נפשות לאבינו שבשמים, בכך שהרים אותם מבחינה רוחנית מעל החומר – 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ' (בר' כב, ג).

ב.  משה רבנו, הצליח לקחת עם שלם – עם ישראל, ולהרכיב אותו מעל החומר – 'וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר' (שמות ד, כ).

ג. משיח צדקנו – יקח את כל העולם – וירכיב אותו מעל עולם החומר – 'עָנִי, וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר', בו דורנו שקוע עד שד עצמותיו.

כדוגמא, ניתן לציין את הטלפון הנייד, ההופך "לאליל" התורן של דורנו, אליו משועבדת האנושות.

 

כדי להבין את דברי קדשו, של

רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל,

עלינו להסביר בהרחבה את שני הזמנים האפשריים לגאולה, ע"פ הפס' בישעיהו (ס, כב):

"אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

 

א. "בְּעִתָּהּ" – גאולה בזמנה בדרך הטבע – קמעא קמעא, בבחינת "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), מתוך ניסים נסתרים הנפרשים על פני שנים רבות, כמסופר במגילת אסתר,  היות והקב"ה מהווה את כל הנעשה בעולם, בכל רגע ורגע,

 

ב. "אֲחִישֶׁנָּה" – מתוך ניסים ונפלאות שיעשה לנו הקב"ה לפני הזמן הקבוע, כמו ענני שמיא, כדברי דניאל (ז, יג):

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא

 וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".

 

פירוש מצודת דוד לפס':

"חָזֵה – רואה הייתי במראות שינת הלילה, והנה עם ענני השמים היה בא כדמות בן אדם, ועל מלך המשיח ירמוז".

 

הנביא ישעיהו, מבשר לנו על תהליך הגאולה באחרית הימים, ורומז לנו לאור דברי חז"ל, שזמן הגאולה, תלוי אך ורק בנו ובמעשינו, כדברי רבי יהושע בן לוי לפס' בתהלים (צה, ז):

"כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ,

וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ,

הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

 

להלן תמצית המפגש בין רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא, ומלך המשיח, המסביר את הכתוב בתהלים (צה, ז): הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (סנהדרין צח, ע"א).

רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בפתח מערת רשב"י, ושאל אותו שאלה שכולנו שואלים:

מתי יבוא המשיח?

 

אליהו הנביא הפנה אותו למשיח עצמו, היושב בשערי רומא.

ריב"ל שאל את המשיח: מתי אתי מר?

המשיח ענה לו: הַיּוֹם.

 

לאחר שהמשיח לא הגיע באותו יום, ריב"ל פנה שוב לאליהו הנביא לפשר התשובה – הַיּוֹם.

אליהו הנביא הסביר לו ולנו:

המשיח התכוון לכתוב:

"הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

 

וכלשון קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה… אם היו ישראל חוזרים בתשובה כמצטרך – היו נגאלים מיד, אפילו לא יעבור עליהם – אלא יום אחד בגלות. דכתיב (תהלים כ, ב):

"יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה,

יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב".

 

המסר האמוני:

עם ישראל הוא עמו וצאן מרעיתו של בורא עולם, ולעולם לא יעזוב אותנו, בבחינת הכתוב (תהלים צד, יד):

'כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ,

וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב"

הקב"ה רוצה לגאול אותנו בכל יום ויום – זה תלוי בנו, במידה ונשמע בקולו, ונקיים את דברי תורתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר בהרחבה את הבטחת הקב"ה על תהליך הגאולה, לאור ברכת בלעם:

ההבטחה היא כפולה ומכופלת במילים נרדפות, ע"י שימוש באמצעי אמנותי ספרותי הנקרא תקבולת נרדפת:

 

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה

{גאולה בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה"},

 אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב

{גאולה "בְּעִתָּהּ" כגאולתנו}

 

 דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב

{גאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה},

 וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

 {גאולה בְּעִתָּהּ, כגאולתנו}

 

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במ' כד, יז).

{המלחמות נגד אויבינו}.

 

כלומר, במסגרת תהליך הגאולה בְּעִתָּהּ – בדרך הטבע,  כאשר העם לא ראוי להיגאל, יקומו שליטים עליהם נאמר – 'שְׁפַל אֲנָשִׁים' – שאינם מחוברים מספיק לתורה ולמצוות, שיצטרכו להילחם כל הזמן עם האויבים, בבחינת 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' (זכריה ט, ט) הרומז לתהליך גאולה איטי ומסורבל בו אנחנו נמצאים, כדי לנסות למחוץ את אויבינו ממזרח – 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב',  כמו  = ירדן, עיראק, איראן, ח'ותים בתימן וכו', וכל אויבי ישראל האחרים מבני שֵׁת – 'וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת' – על שם בנו של אדם הראשון הנקרא שֵׁת, ממנו הושתתה האנושות.

 

לצערנו, במשך 77 שנות קיום המדינה, מדינת ישראל נלחמת עם אויביה ללא סוף, וללא הכרעה. בהתחלה זה היה עם מדינות ערב – מלחמות העצמאות, ששת הימים, כיפור, אח"כ עם כנופיות טרור כמו חמאס, אש"ף חיזבאללה וכו'.

 

מלחמת התקומה "שמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" נגד כנופיות הטרור של החמאס ברצועת עזה, נמשכת מזה שנה ושמונה חודשים, ועדיין אין הכרעה, ואין אור בקצה מנהרות החמאס, הממשיך להתל בנו, ואינו משחרר את כל חטופנו היקרים הי"ו.

זו המלחמה הכי ארוכה מאז קום המדינה, וזה דבר לא הגיוני. מדובר במלחמה נגד כנופיות טרור ללא טנקים ומטוסים. לכן, צריך לחפש את הסיבות האמוניות למצב הבלתי הגיוני הזה אליו נקלענו.

רק שיבה לאבינו שבשמים – תפתור את הבעיה, כפי שיוסבר בהמשך.

 

המלחמה עולה שלב,

מדינות כמו איראן והח'ותים בתימן, הרחוקות מאתנו 2,000 ק"מ, משגרות לעברנו טילים בליסטיים המדירים שינה מעינינו.

המדינות הנ"ל נלחמות נגדנו מלחמה דתית. אחרת, איך ניתן להבין את הח'ותים היחפנים, המשגרים לעברינו טילים בליסטיים מידי שבוע, למרות הנזקים הקולוסליים שהם סופגים מארה"ב וישראל, המפציצים אותם השכם והערב.

 

אותו דבר קורה באיראן.

ההנהגה הפונדמנטליסטית איראנית, מרעיבה את אזרחיה, ומשקיעה את רוב כספה במלחמה בישראל, ע"י יצור מאסיבי של נשק מתוחכם כמו טילים בליסטיים, וניסיון ליצור פצצה גרעינית, והן בתמיכה מאסיבית בכנופיות טרור כמו החמאס והחיזבאללה וכו', למרות 2,000 קמ"ר המפרידים בינינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אכן כיוון כנראה לדורנו,

כאשר אמר שבמסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ",  ישלטו מנהיגים עליהם נאמר: "וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", שיצטרכו להילחם כל הזמן עם אויבינו, כפי שקורה לנו במשך 77 שנות קיום המדינה, מבלי לנסות גם את הדרך השניה – דרך התורה והאמונה בבורא עולם.

 

וכלשון קודשו:

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, כאשר מתמנים מנהיגים "שפלים" – שאינם אמונים על התורה}.

 

שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},

ויעשה מה שנאמר בסמוך"- {בהמשך הפס' במ' כד, יז},

 

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת"

{להילחם עם אויבינו:

 פַּאֲתֵי מוֹאָב ובְּנֵי שֵׁת}.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

בעיון, ומעט הרחבה:

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת (במ' כד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מפרש את הפס' הנ"ל, בשני אופנים שונים:

אופן א':

בבחינת הכתוב בברכת בלעם – "דרך כוכב מיעקב", התואם גאולה בדרך של "אֲחִישֶׁנָּה" כדברי הנביא ישעיהו. כלומר, גאולה היכולה להגיע בכל זמן כמו כוכב הזורח בשמים, בזכותם של היהודים הבינונים בעם ישראל, ההולכים בדרכי ה' יתברך.

 

גאולה זו תהיה מלווה בנסים ונפלאות. הגואל יזרח כמו כוכב בשמים – דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, ועליה נאמר "אראנו ולא עתה". אפשר לראותה בעתיד הנראה לעין. אמנם לא עתה, אבל קרוב.

 

אופן ב':

בבחינת "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", התואם גאולת "בְּעִתָּהּ"  כדברי הנביא ישעיהו, כפי שהסברתי קודם לכן בדברי רבנו.

אם עם ישראל לא זכאי, הגאולה תתרחש בזמנה ובְּעִתָּהּ. הגאולה הזו, תבוא "בדרך טבע", בזכותם של הצדיקים בעם ישראל, בכך שיקום שבט מעמ"י, בבחינת "עני ורוכב על חמור" כדברי הנביא זכריה, כמו המצב כיום, ועליה נאמר ע"י בלעם: "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", כצופה מרחוק, והיא תהיה רחוקה, כמו מצבנו כיום.

 

וכלשון קדשו:

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום לצערנו, במדינת ישראל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מביא עוד פירושים, לגבי משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, אותם מסמלים דברי בלעם לגבי סוג הגאולה:

"דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב"

 = משיח בן דוד.

 

"אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב"

 = משיח בן יוסף

 

 אם ישראל יהיו בגדר יַּעֲקֹב – יאיר להם משיח בן דוד, ואילו משיח בן יוסף יהרג במלחמה חלילה. ואם ישראל יהיו צדיקים, בגדר יִּשְׂרָאֵל – משיח בן יוסף לא יהרג.

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" – תהיה לו תקומה בפני אויביו.

 

רבנו שואל: לכאורה הדברים נראים סותרים, הרי יַּעֲקֹב מסמל את המצב הירוד של עמ"י, לעומת השם יִּשְׂרָאֵל, המסמל דרגה גבוהה של שלמות.

אז איך יתכן שהפירוש הראשון לפס' "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב", מתייחס לגאולה העליונה – "אחישנה", בה כל הבינונים שבים בתשובה, וזוכים לגאולה נסית.

 

ואילו בפירוש השני – "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל"  – זוהי גאולה בדרך הטבע – "בְּעִתָּהּ", בה משיח בן יוסף יהרג חלילה, ונחשבת לגאולה פחותה בה בני ישראל לא שבים בתשובה, והגאולה תבוא רק בזכות הצדיקים, ותהיה גאולה טבעית.

 

רבנו מיישב את הדברים:

גאולה בבחינת "אחישנה",

היא גאולה "בינונית",

המקצרת תהליכים, ומלווה בניסים ונפלאות. בגאולה כזו, הבינונים שהם רוב בני אדם, אינם שותפים בתהליך קירוב הגאולה ע"י שמירת תורה ומצוות, וסומכים בעיקר על הצדיקים שיעשו את המלאכה במקומם. בגאולה זו, משיח בן יוסף עלול להיהרג.

 

זה מזכיר את גאולת מצרים,

שהייתה מהירה מתוך ניסים שמעל הטבע. התוצאה הייתה, שרק 20% מבני ישראל נגאלו, והשאר מתו במכת החושך. והרי כתוב "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב'. י"ד, י"ד). לכן, הגאולה בה הבינונים המהווים את רוב עם ישראל חוזרים בתשובה, עדיפה מהגאולה שתהיה רק בזכות הצדיקים, כאשר רוב העם נשאר מאחור.

ב"ה, תהליך התשובה בבינונים עם ישראל הולך ומתעצם, כך שאנחנו בדרך המלך העולה בית אל, למרות מנהיגי המדינה וזרועותיה, וכך נזכה לגאולה ניסית.

 

רבנו-אור-החיים הק',

פונה לגדולי הדור – לפעול בקרב עמ"י למען הגאולה.

רבנו גם פונה לקהילות עם ישראל – לעלות לארץ.

 

רבנו-אור-החיים הק',

מיישם את הפס' על הגאולה.

 

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ

וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו,

וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו"

(ויקרא 'בהר'. כה, כה).

 

"פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל… ואמר: 'וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ', ירצה על משכן העדות {בית המקדש} אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

 

ובעוונותינו, נמכר הבית {חורבן בית המקדש} ביד האומות…  {כפי שקרה בעבר בחורבן המקדש, וקורה לצערנו גם כיום, כאשר בית המקדש לא נבנה מחדש, והר הבית נשלט בידי הישמעאלים, אותו הפכו ל"שיקוץ שומם" כדברי דניאל (יב. יא) לאור פירושו של רב סעדיה גאון, כפי שיוסבר בהרחבה בספר, בפרק על גלות ישמעאל}, והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו "בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג)…

 

{הצדיק מכונה אח כדברי הזהר (ויקרא כב ע"א): "וקודשא בריך הוא משתעשע בגינתא דעדן {בגן עדן}… ולא עוד אלא דאלין אקרון – אחים ורעים ליה {הצדיקים קרויים אחים ורעים לקב"ה}, דכתיב בתהלים (קכב, ח):

"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי,

אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ"

 

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק החייב לעורר את בני אדם לגאולה}, ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ  גולים מעל שולחן אביכם {בית המקדש}. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם – הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד…

 

ועל זה עתידים ליתן את הדין

כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

{שאינם עושים די למען הגאולה},

ומהם יבקש ה',

עלבון הבית העלוב"

 (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק',

מעביר את תוכן הפס' הנ"ל מהמישור הפרטי בו אדם נאלץ למכור את אחוזתו, ובא גואלו הקרוב וגואל את השדה, למישור הלאומי אמוני בו עמ"י, אחרי שחרב מקדשו וגלה מארצו, חייב להתעורר ולפעול למען גאולתו, כאשר בראש המיזם הגאולי, חייבים לפעול מנהיגי העם  – "אדוני הארץ גדולי ישראל", כדברי קדשו.

 

בעל "מנחת אלעזר ממנונקאטש (דברי תורה מהדו"ת אות ק') הביא ראיה ניצחת מדברי רבנו אור החיים הק' הנ"ל, שיש לדבר על הגאולה ברבים, ויוצא נגד אלה האומרים שעדיף שלא לדבר על הגאולה ברבים, כי זה מביא לידי יאוש.

אדרבה, ע"י שאינם מזהירים על הגאולה, הם יתייאשו לגמרי, ולא יתקנו מעשיהם, כדי לקרב את הגאולה ("כל הכתוב לחיים" כרך א' עמ' רכט).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

פונה לקהילות בגולה, ומזרז אותן לעלות לארץ ישראל.

להלן קטע קצר ממכתב ששלח לקהילת קסלי לעלות לארץ:

 

"כי קול יצא מלפני ה',

בלב כל בחירי המוני

 עם אלוקי אברהם.

 

נאספו ממזרח, הללו בלב ים,

והללו ממדבר הרים,

להתגולל בעפרה ובקדושתה,

 ולומר די לצער השכינה…

 

קומו ונעלה אל הר ה',

 שם נתוועד על התורה,

 כדי לרומם דגל התעודה".

 

עבד ה' ויראיו –

חיים ן' עטר. לסדר

'ואתה ת'צ'ו'ה' תק"א.

 

 

 

 

עמ' חדש

"כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ – וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ".

הגאולה יכולה לבוא מתוך "כביסה" ברחמים – 'יַּיִן לְבֻשׁוֹ',

או "כביסה" – מתוך דם, יזע ודמעות – 'עֲנָבִים סוּתוֹ'.

(רבנו-אור-החיים-הק'. בר' מט, יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מדבר לדורנו – דור אחרית הימים.

הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים: מתוך ניסים ונפלאות, או מתוך יסורים, כפי שקורה בימינו.

 

התורה משתמשת בדימוי של ניקוי עוונותינו, ע"י מכונת כביסה.

המכונה הראשונה – עובדת על בסיס יין – "יינה של תורה". כאשר עוסקים בתורה, ניקוי העוונות המעטים, יהיה יותר קל, ותהליך הבירור באחרית הימים, עליו מדברים הנביאים, יחזקאל, זכריה, ודניאל, יהיה יותר קל:

 

"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים,

וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים

וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים,

וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דניאל יב, י).

 

המכונה השניה {גרמנית'!!} – עובדת על בסיס דם, כדי להסיר מעלינו את כתמי עוונותינו. התהליך מלווה בדם יזע ודמעות, כפי שקורה בימינו.

כאשר רודפים את "יינה של תורה", חוטפים במקומו "דַם עֲנָבִים"- במקום מיץ ענבים.

 

המלחמה שלנו נגד האיראנים, החמאס והחיזבאללה וכו' – מתחילה בשמים, וכל עוד שלא מכריעים את השר שלהם למעלה בשמים, ע"י עיסוק בתורה והליכה בדרכיה, לא נוכל לנצחם למטה. המלחמה שלנו נגד כנופיות הטרור החמאסיות, נמשכת מעל שנה ושמונה חודשים, בניגוד לתורת השכל הישר. אלה בסך הכל לוחמי גרילה, ללא טנקים ומטוסים וכו', כאשר מולם, מתייצבת מעצמה צבאית.

 

יעקב אבינו, רק לאחר שנאבק עם שרו של עשיו, ומנצח אותו, הוא זוכה לנצח את עשיו, ללא יריה אחת. עשיו אף מחבק אותו, למרות שבא עם 400 חיילים, כדי לחסלו

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ,

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בר' לב, כה – כו):  

 

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ"

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (בר' לג, ד – ח"י).

 

יעקב אבינו יצא "בזול" מהמאבק עם עשיו {פגיעה קטנה בכף הירך}.

מאוחר יותר, הוא הבריא ממנה לגמרי:

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" – שָׁלֵם בגופו ובממונו. כדברי חז"ל.

 

זה הדגם למאבקנו נגד אדום,

וגם נגד ישמעאל בדורנו.

 

דרך א' -'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ':

היין – רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השירים רבה ב).

אם עם ישראל יעסוק בתורה וילך בדרכיה, הגאולה תבוא מתוך ניסים ונפלאות.

 

הביטוי 'לְבֻשׁוֹ', מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר כמו מעיל, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים, בבחינת הכתוב בדניאל (ז, יג):

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא,

וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".

 

וכלשון קדשו:

"גלות רביעית שבו יגלה הגואל העצום, צריך שתהיה ביד ישראל – מצות עסק התורה. וזולת זה, יתעכב מבוא. ולזה רמז באומרו: 'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ'.

 

פירוש: כי כוחו של המלך המצופה 'שילה' {מתוך הפס' "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו – עד כי יבוא שילה". בר' מט, י}, שמו הוא בחינת עסק התורה, שיעסקו ישראל ביינה של תורה.

ועיין מה שפירשתי בפס' "הביאני אל בית היין" (ראשון לציון שיר השירים ב, ד), שם מדמה רבנו, בין ארבע ההנאות מהיין – אכילה, שתיה, ריח, שמחה, לבין ארבע הדרכים בלימוד תורה:

פרד"ס = פשט {אכילה}, רמז {ריח}, דרש {שמחה}, סוד {שכרות}.

ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו, שהוא כינוי למלכות, נכון אליו ללובשו".

 

דרך ב' – 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ':

רומז לגאולה מתוך יסורים, בבחינת הכתוב בנביא זכריה (ט, ט):

גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,

 

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ,

 צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".

 

וכלשון קדשו:

"ואומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ'. נתכוון לומר, כי אם יגיע זמן הגאולה, ולא ימצא יין. פירוש, שאין בנו תורה – תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון {צרות} האומות לישראל. כאומרם ז"ל:

כי כשיגיע קץ הנחתם, ולא יהיה בישראל זכות לגואלם – יעמיד להם מלך קשה כהמן (תענית פ"א ה"א. כדברי רבי אליעזר הגדול לרבי יהושע בן חנניה. מלך – לאו דווקא, אלא גזירות קשות, כמו הטרור החמסי והאיראני).

 

והוא אומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים', כי באמצעות היסורין, יזדככו הנפשות, ויתבררו ניצוצות הקדושה, כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה {ע"י התורה}, וזו מלאכתו בלתי נאה {ע"י יסורין} וכו'.

 

ניתן לדמות את תהליך הגאולה,

לכיבוס במכונת כביסה:

'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ' – כביסה ע"י "יינה של תורה" – מתוך חסד ורחמים, ניסים ונפלאות,

'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ' – כביסה ע"י "דַם עֲנָבִים", מתוך דַם יזע ודמעות, בדמותם של מחבלים צמאי דַם יהודים,  המקיפים אותנו מכל עבר, עד שנשוב בתשובה לאבינו שבשמים.

 

בינתיים, מכונת הכביסה הלאומית,

עובדת שעות נוספות על בסיס דם, יזע ודמעות, עד שנשים בראש מעיינינו את "יינה של תורה", והליכה בדרכיה.

(הדימוי למכונת כביסה, נלקח ממאמרו של הרה"ג אמנון סבג, בעלון "משכן שילה).

 

עמ' חדש

 

הגאולה – בבחינת 'אֲחִישֶׁנָּה'.

 

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא ,

וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה.

 וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי" (דניאל ז, יג).

 

תרגום הפס': רואה הייתי בחזיונות הלילה,

 והנה עם ענני השמים כבן אדם מגיע.

 ופירשו רב סעדיה גאון, רש"י ומצודת דוד,

 שהכוונה למלך המשיח.

 

על החשת הגאולה, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "ואני ה' בעתה – 'אֲחִישֶׁנָּה' (ס, כב),

 אומר רבנו-אור החיים-הק'.

 

וכלשון קדשו:

אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות כאמור בזוהר, גאולת אֲחִישֶׁנָּה בזכות ישראל" (במ' כד, יז).

 

רד"ק מסביר את הפס' " אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" – "כשיגיע עיתה – אֲחִישֶׁנָּה,  לגומרה מהרה, כי לא יארך זמן מעת החל הישועה, עד כלותה".

רד"ק מציין גם את הפירוש בגמרא בשם רבי יהושע בן לוי:

זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ

 

המלבי"ם מוסיף ומבאר שהפועל אֲחִישֶׁנָּה, לא מתייחס לזמן הגאולה, אלא על צורתה, וכדברי קדשו: "בבוא העת המיועדת, אעשה הדבר בזריזות". וכן כדברי רבי אברהם אבן עזרא ומצודת דוד.

הפרשנים הנ"ל מתייחסים לפועל ח.י.ש, שורש המילה אחישנה. כמו בגאולת מצרים, כאשר הגיעה העת, מיד הקב"ה גאל אותם.

 

רש"י מציין את הגמרא (סנ' צח):

"זכו – אחישנה.

לא זכו – בעיתה".

כלומר, קיימות שתי תקופות שונות ליישום נבואת הגאולה, דבר התלוי בעם ישראל. ככל שיהיו ראויים מבחינה רוחנית, הקב"ה יחיש את הגאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה, ויקדים אותה.

 

כידוע, הנבואות ניתנות ליישום בדרכים שונות, זה תלוי בעם ישראל. כלומר, הנבואה עשויה להשתנות בהתאם למעשינו מול בוראנו, כפירושו של רד"ק לדברי חז"ל: "אין מזל לישראל". אנחנו מעל המזל, כמו נוזל המשנה צורתו בהתאם לסוג הכלי אליו יצקנו אותו, כך הנבואות יכולות להשתנות לאור מצבנו הרוחני, בבחינת דברי חכמים: 'רק נבואות שהוצרכו לדורות נאמרו'.

 

כדוגמא,  נציין את נבואת יונה הנביא על נינווה: "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת".

לאחר שחזרו בתשובה, נינווה לא נחרבה.

 

באותו הקשר, ניתן להשוות את נושא הסתירה כביכול, בין 'בעיתה' ל'אחישנה', עם דברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בבקעת ארבל, כאשר החל השחר להאיר: 'כך גאולתם של ישראל קמעא קמעא' (ירושלמי ברכות ד ע"ב).

 

מצד שני, מלאכי (ג, א) אמר:

שהמשיח יבוא 'פִתְאֹם':

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי

 וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי,

 

וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ

הָאָדוֹן {מלך המשיח}

אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים,

 

וּמַלְאַךְ הַבְּרִית {אליהו הנביא}

אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים

הִנֵּה בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"

 

הסבר הסתירה כביכול:

הגאולה באה קמעא קמעא כדברי רבי חייא, אבל לעיתים קיימים דילוגים מהותיים בתהליך הגאולה, כמו איחוד ירושלים בכ"ח באייר, הקמת המדינה בתש"ח באישור האו"ם, כפי שהיה בבית שני ע"פ רישיון כורש (עזרא א, א).

וכן כפי שהיה ביציאת מצרים ע"פ אישור פרעה, שרק אחרי שאישר לצאת בליל ט"ו בניסן אחר מכת בכורות והקרבת קורבן פסח, הם יצאו. כך שלא עוברים על מדרש איסור שלוש השבועות – 'שלא יעלו בחומה' בניגוד לאומות (כתובות קיא, ע"א).

כדאי לציין, שלאיסור שלוש שבועות, המופיע כמדרש אגדה, אין תוקף הלכתי, והרמב"ם והפוסקים, אינם מזכירים אותו.

 

בימינו, זכינו לשפע כלכלי וקיבוץ גלויות, בקנה מידה עצום, כפי שלא היה בהיסטוריה היהודית, דבר המתכתב עם שני הסימנים הראשונים לתהליך הגאולה (מגילה יז ע"א), ועל פי שתי הברכות בתפילת שמונה עשרה:

ברכת השנים – שפע כלכלי,

ו"קיבוץ גלויות" –

כ-8 מיליון יהודים בארץ.

 

וכן ברכת "בונה ירושלים" – ההולכת ונבנית, ומתפתחת בקנה מידה עצום, והופכת לעיר הגדולה מבחינת מספר תושביה בארץ ישראל. וכן להתפתחות הביטחונית, הכלכלית והמדעית, ומעל לכל ההתפתחות התורנית, כפי שלא היה מעולם בארץ ישראל.

 

כל זה מצביע על תהליך מואץ של תהליך הגאולה, בו עם ישראל משמש כאור לגוים בבחינת הכתוב:

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים

כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (שמות יט, ה).

 

בלעם מדגיש שחזונו הנבואי,

דן באַחֲרִית הַיָּמִים,

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי – לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ – בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במ' כד, יד).

 

בעל הטורים,

מתייחס לתוספת המילים 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן' ע"י בלעם בנאומו הרביעי, מילים שלא נאמרו בשלושת הנאומים הקודמים:

 

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,

 וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,

 

מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה,

נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).

 

"אמר "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", לפי

שרצה לגלות ימות המשיח".

  

הרמב"ן מרחיב את היריעה:

"והנבואה הזאת {של בלעם} לימות המשיח היא… ועתה בנבואה הזאת הרביעית – יוסף לראות ענין המשיח… ואמר שזאת עצת ה' – להיות בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

 

הרמב"ן מדגיש את עוצמת הנבואה הנ"ל, בכך שבלעם הוסיף את הביטוי: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במ' כד, טז)

הרמב"ן: "והוסיף לקרוא עצמו "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", והאומר כך "יודע אני דעת פלוני", ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בליבו, הדברים שלא יגיד בפיו. וכן זה יכוון לומר שהוא יודע, ויאמר עתה מה שיש בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו – בסוף כל הימים".

 

הרמב"ן אף מוסיף: "וזה כעניין שנאמר (בישעיה סג, ד):

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".

 

הרמב"ן מביא את המדרש (קוה"ר יב י):

"ואומרו 'ליבא לפומא – לא גלי'. והנה אמר הכתוב כאן: "וישא משלו ויאמר", ולא הזכיר שהיה זה בנבואה, כאשר הזכיר בשלוש הפעמים הקודמות, כי כיון שאמר:

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,

 וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,

 

 מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה

 נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).

 

כידוע שהייתה עליו יד ה',

כאמור בפעם השלישית".

 

מדברי המדרש לפס':

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".

לומד הרמב"ן, שהקב"ה גילה את מועד הגאולה והנקמה ברשעים באחרית הימים, רק לליבו, בבחינת – 'ליבא לפומא – לא גלי'. כלומר, איש לא ידע מתי זמן הגאולה.

 

הרמב"ן  לומד מדברי בלעם:

"וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", שבלעם הגיע למדרגה גבוהה בנבואה בנושא הגאולה באחרית הימים, שרמז בדבריו, שהבין כביכול "דַּעַת עֶלְיוֹן". כלומר, מה שהקב"ה  חשב בליבו על מועד ותהליך הגאולה – וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה", והנקמה באויבי ה' לפני הגאולה – כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי".

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר על כך, שמועד הגאולה ידוע רק לקב"ה, ושום אדם לא ידע את התאריך המדויק של הגאולה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בר' א, ג): "הוא אור הגאולה העתידה המופלא. ואומרו "וַיְהִי אוֹר", על דרך אומרם בתיקוני הזוהר: 'ויהי רז – אור בגימטריא רז' {= סוד} (זהר חדש בר' יב ע"ב).

 

וכלשון קדשו:

"הכוונה, שגזר ה' יתעלה שמו – שאור זה של מלך המשיח {שיבוא באחרית הימים במסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ דרך הטבע} – לא יתגלה בעולם {תאריך הגאולה} – ויהיה סוד טמון אצלו, כאומרם (תיקוני הזוהר. תיקון כא) לליבי גיליתי -מליבא לפומא לא גלי".

 

הסיבה לכך שקץ הגאולה האחרונה לא נתגלה, בניגוד לגלות מצרים שם נאמר במפורש לאברהם:

 "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם,

 אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בר' טו, יג).

 

 וכן בגלות בבל, נאמר לירמיה (ירמיה כט, י) שהגלות תימשך שבעים שנה:

 

"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה,

 כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל

שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם,

 

 וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב,

 לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה",

 

 מפני התיקון השלם שצריך להיות בגאולה האחרונה שלנו, ונפילת הסיטרא אחרא, בניגוד לשתי הגאולות הקודמות, שהיו זמניות.

 

לאור דברי קדשו,

חשוב מאוד לזכור ולהזכיר, שאיש לא יוכל לנבא את התאריך המדוייק של הגאולה,

אבל כן ניתן ללמוד על תהליכי הגאולה, ואיך ניתן לזרז אותה, כפי שנביא בהמשך בדברי הזהר הק' (וירא קיח, ב), וכן בדברי רבנו-אור-החיים-הק', על פי חזון בלעם (במ' כד, יז. ומקורות אחרים).

 

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר:

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם,

 

אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בר' מט, א).

 

יעקב אבינו ניסה לגלות לבניו את הקץ, אבל נסתם ממנו משמיא. ובמקום זאת, הוא ברך אותם.

מצד שני, הקב"ה רמז להם ולנו במה תלוי הקץ – באחווה, שלום ורעות בתוך עם ישראל, כדברי רבי יעקב אביחצירא, ורבי דוד אזוג הכהן ממרוקו לפס' הנ"ל, כדלהלן:

 

רבנו יעקב אביחצירא: 

"מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום, שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

 ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מ"ב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, כדברי הנביא ישעיהו:

"שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב,

 אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו" (נז, יט).

 

הכתוב מקדים את הרָחוֹק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקָּרוֹב . ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358 (פיתוחי חותם. בר' מט, א – ב).

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן

המלומד בנסים מרבני מרוקו:

 "הגאולה תלויה בכך שתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

 

גם חמורה מצוה זו –  שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום יש כמה אלפי רגעים, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

 

עמ' חדש

 

תהליך ראשית תהליך הגאולה משנת ה'ת"ק {1,740},

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 ומשנת ה'ת"ר {1,840} – בתורת הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

פתח את עידן העליה לארץ ישראל בקבוצות מאורגנות, ולא רק של עליית יחידים כפי שהיה עד כה, כמו עליית הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן, רבי יוסף קארו וכמה מתלמידיו כמו רבי שלמה הלוי אלקבץ וכו', הרדב"ז, האר"י הק', רבי חיים ויטל, רבי חיים אבולעפיה וכו'.

 

רבנו היה הנחשון והחלוץ הראשון לפני המחנה, כאשר עלה לארץ ישראל בראש תלמידיו הרבים ובני ביתם, כדי לקרב את הגאולה.

הם יצאו מליוורנו שבאיטליה ביום כ"ח אב תק"א – 1741, ולירושלים הגיעו  ביום ט"ו אלול תק"ב – 1742, לאחר שהייה בעכו, בגלל מגפה שהייתה בירושלים.

 

רבנו רואה בשנת ת"ק = 1,740 כשנה בה נפתחו שערי תהליך הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל.

שנת ת"ק היא תחילת השעה הראשונה של אור בוקר יום השישי באלף השישי, בה החלה רוח אלוקים לפעם – רוחו של מלך המשיח.

 

הגאון מווילנא כותב ששנת ה'א ת"ק 1,740 היא "סף דאתחלתא" של הגאולה. במילים אחרות: 'אתחלתא דאתחלתא של הגאולה',

 אבל שנת ה'א ת"ר 1,840 היא זמן אתחלתא של הגאולה ע"פ (הזוהר הק' ח"א קיז):

"כאשר יבוא האלף השישי… בשנת שש מאות לחיי נח, נבקעו מעיינות תהום רבה… וכדין לזכור ברית עולם – שהיא כנסת ישראל, אותה יקים מעפרא, ויזכור אותה…".

 

"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ,

 בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו" (בר' ז, יא).

 

על הפס' הנ"ל אומר הזהר

(חלק א קיז, א. בתרגום חופשי):

 

"במאה השישית לאלף השישי {שנת ה'ת"ק. 1840}, יפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתוקן, כדי להיכנס לאלף השביעי".

הזהר הק' מתייחס לשתי תגליות שיתרחשו בתקופת המאה השישית לאלף השישי – משנת ה'ת"ר, 1,840 למניינם ואילך:

 

הראשון – "שערי החכמה למעלה",

רומז לחוכמת התורה.

השני – "מעיינות החכמה למטה",

רומז לחכמת המדע.

כל זה משמש כהכנת העולם לביאת משיח.

 

אכן, משנת ת"ר ואילך,

חלה התפתחות עצומה בעולם,

בשני התחומים הנ"ל:

 

"וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו",

נפתחו שערי חוכמת התורה.

 

מאותה תקופה, התפשטה תורתם

של שלושה ענקי רוח,

שעסקו בתורת תהליכי הגאולה לאור פנימיות התורה, כמו הזוהר הק' וכתבי האריז"ל, ובראשם – העליה לארץ ישראל, כמרכיב מהותי בתהליך הגאולה, כדברי הגמרא (מגילה יז ע"א).

וכן, כברכת 'קיבוץ גלויות' בתפילת שמונה עשרה, ברכה אותה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה, כחלק חשוב בתהליך הגאולה.

 

חלק רביעי

קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו הימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים ״צום החמישי״.

מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצוין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״ (תענית ד,ו).

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה אוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים ״בסוף המגרב״. ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה ביום זכרון חורבנה. בעמים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה: ״אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״.

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה ודוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שום ערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב נשא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק. עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, ואיכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה. רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים.

 

החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה. הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית והציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממש בילל ומספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של ״קריה נאמנה״ הוא מוחשי מאוד. ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו אל הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורך השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם. ״כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו״ (זכריה ז, א-ג, ח, יט).

בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים; גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר: ״כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים״ (ירמיהו ט, טז, יז).

ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים ומפי הילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש; הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה. המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאדימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר. הבכי הנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא: ״כי שמענה נשים דבר אדני, ותקח אזניכם דבר פיהו, ולמדנה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה״ (ירמיהו ט, יט). צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב ונתערבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. וכך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה: ״וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא״ (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא). ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.

אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.

לא היתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל. נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם אל בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.

קינות על חורבן ירושלים והמקדש ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהרה וקדושה, ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.

בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת לחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.

דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו: ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. (ואילו בליל הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבנינו, עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.) קהל היהודים פסעו בדומיה אל בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי תורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.

אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי־תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.

מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין: ״למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנך. זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. המגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה ״איכה״ וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב עצוב, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח־ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.

קצצא עלא כלייאן ירושלים

אווילי נמסי האיים, וונזדד פי חזאני,

עלא כלייאן ירושלים מא יידחכוסי סנאני.

נבכי בדמוע אדרם, וואלא נקבל לעזא.

עלא להיכאל דדי נהדם מן כתרת למעזזא,

וודכלו כיול מסרחא, ווכלאוו למכאני,

ווכלאוו חיוט לבהזא בדדכאן וונניראני.

 

קִינָה עַל חָרְבָּן יְרוּשָׁלַיִם

אוֹיָה לִי כִּי אֵלֵכָה הָמוּם, וַאֲחַדֵּשׁ יָמִים אֲבֵלִים,

עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם, לֹא יְחַיְּכוּ שִׁנֵּי הַשְּׁפָיִים.

אֶבְכֶּה בִּדְמָעוֹת דָּם, וְלֹא אֲקַבֵּל תַּנְחֻמוֹת,

עַל הַהֵיכָל, אֲשֶׁר נֶהֱרַס, מֵרֹב הוֹקָרוֹת.

פָּרְצוּ לִשְׁעָרָיו פָּרָשִׁים עַל סוּס מֵאֻכָּף, וְרָמְסוּ הַמְּקוֹמוֹת.

וְנִתְּצוּ קִירוֹת הֶהָדָר בְּעָשָׁן וּמְדוּרוֹת.

 

ייא נאס אללאה אסכט ווחנא מא בינא נשעפו,

בדדם נכתב אלכטט, לא סמאחא וואלא אעפו.

סמאוואת בתחלאלס לחפו, אווילי עלא מא זאני,

ווננצארא בחדידהום חדרפו, דבחו לוי מעא לכוהני.

אנשים! האל זעף עלינו ולקח לא למדנו,

כי בדם נחקק הסימן, בלא סליחה ולא רוחמנו.

הרקיעים עטו בשחור אמתחות, אויה על אסונים,

הצוררים בברזל מוטטו, טבחו לויים עם כוהנים

 

שממרו כמאמהום וזאוו, פארחין לדאב אננהאר,

טחפאוו פינא אוגאזאוו דבחו וחדקו בננאר.

ייא חוסרא חכמוהום כיף לחות לקננאר, סגיר וושיבאני,

חתתא לכהן הודלק בננאר למקריב לקורבני

זקפו קומתם ובאו ששים ליום ההוא נכספו,

לאידנו שמחו וגייסו חיילות, שחטו ובאש שרפו.

אויה! כמו דגים לכדום בחכה, צעיר וזקנים,

גם כהן על מוקד הועלה, זה שהקריב קרבנות ושלמים.

 

תקאלת לחאלא בינא, עלא דדנוב וולכדע,

סבבחלנא מות אנבינא, זכריה בן יהודיע.

עלא סבבתו מאתו סגיו וולמדאדדע מאל או־נטוואני,

בלא אוצאייא ובלא אודע, מדבוחין פי כול דכאני.

הוחמר מצבנו מרוב עוון ומרמה,

על המתת הנביא זכריה בן יהוידע במזימה.

מתינוק ועד טף, מאשה ועד גבר.

בלי שאול בלי התרות, שחוטים בפינות ובכל עבר.

 

מן ססמא נאדא נאדי, אוצאח עלא נבוכדנצר,

קאללו, קום חפנני אולאדי, ירושלים תכצצר,

זאב לזיוס וובקא חאצר.

עלא פממ למדינא בעד ממא זא למבששר,

מא בא ייאמן ייא כוואני.

מזבולה זעקה בת קול, קראה לנבוכדנצר,

אמרה לו, קום השמד בני, וירושלים לתל נחרב.

הביא צבאות, במצור הקיף וסבב,

ולשער העיר בא, זעזוע המתרה להיזהר,

כי איש לא האמין לנביא המזהיר.

 

 

הוודו זוז דלמלאייכא סאגוהא למדינא,

דככלוה לבלאד טאייקא, נכסר כול מא חדינא.

אמר אללאה וודדינא מא אילו סארכ תאני

מקביל מא ייעטינא ארראחים אררחמאני.

 

ירדו שני מלאכים, הובילו אותו לירושלים המדינה,

הכניסוהו לעיר המובטחת, ונותץ כל אשר נבנה.

גזר מאמר האל קיבלנו, הוא אחד ואין שני לו.

סבלנו כל אשר גזר עלינו האל, ברחמיו שלו.

 

 

בית למקדש סארת מחקורא, וולחללוף מדבוח פיהא,

קדדאם ארון התורה, אלצנאם מעא ססביהא.

ייא חצרא וואיין נביהא, ללי ייסכר אררחמאני,

וירדד סיבא פיהא, מוחת זכריה ייא כוואני

 

בית המקדש נותר נכלם, כי נזבח בתוכו החזיר,

ומול ארון קודש התורה, פסלים וצלמים למכביר.

עתה אין עומד על המשמרת, ואין משרתי האל הרחמן,

וכל זה נגזר על שהרגנו זכריה נביא נאמן.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים

עמוד 181

ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-אפרים חזן

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ושלוחותיה

ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע, הוא מציע לקורא מסע קסום אל עולם הפיוט הספרדי ושלוחותיו בצפון אפריקה במזרח ואף באשכנז ואל עולם מופלא של מנהגי קהילות ישראל: שירת הבקשות, זמירות שבת, שבת חתן, ברית מילה, ועוד. הדיון בכל פרשה משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. חלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לכדי עיון וניתוח. לחלקם זהו אף פרסום מדעי ראשון. כל פיוט זוכה לביאור מפורט ולהצגת מחברו. מפת הפיוטים והפייטנים פרושה על כל קהילות ישראל, כך שהקורא מתחבר אל קהילתו, מנהגיו ואל הניגונים ששתלו אביו ואמו.

אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחבר האקדמיה ללשון העברית, עוסק בחקר הפיוט ושירת הקודש בספרד, במיוחד בשירת רבי יהודה הלוי, ונחשב לראש המדברים בחקר השירה העברית בצפון אפריקה. בעל עיטור ׳יקיר ירושלים׳ וחתן פרס בן־צבי למפעל חיים בחקר קהילות ישראל במזרח לשנת תש״ף.

על העטיפה: הפיוט שני זיתים לשבת חנוכה, מאת רבי שלמה אבן גבירול, מתוך מחזור אשכנז כתב יד דרזדן(מתוארך לשנת 1290), הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית של דרזדן.

ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-אפרים חזן-פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ושלוחותיה.