מורשת יהדות מרוקו

• טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
• למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
• יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.
• אלא שהמושל, בגאוותו כי רבה, חשב זאת למחמאה גדולה והפיץ את הסיפור בין ידידיו, שצחקו בפה מלא על ״טמטומו״ של היהודי ״הטיפש״. בין כך ובין כך, עומד הגיבור שלנו עמוד, שיהודי גאה וזקוף קומה היה, ואומר שגם לסוסו אין המושל שווה ולכן גם להצדעה אחת אינו ראוי. המשיך להסתכל בפנים זועפים במושל העריץ, אשר מעלליו כשונא־ישראל מובהק הלכו לפניו, ואמר לו:
• ראשית, נאצי ארור שכמוך! המלחמה נגמרה ושכחת כנראה שהמרשל פטן שלך ירד מזלו, כן יפול מזלך. משטר וישי התמוטט ואתה מתנהג כאילו שום דבר לא נשתנה! בא הסוף לשונאי־ישראל כמוך. גיבור גדול אתה על סוסך! פשוט מעילך ובוא הנה ונראה איזה מין גבר אתה י בן כלבים! שמע המושל ונשא בשרו בשיניו, כי ידע שימיו ספורים בתפקידו כדברי עמור ובכל זאת, רצה ללמד חצוף זה לקח ולהשפיל אותו. הניף את שוטו להצליף בו עוד פעם אבל עמור הקדימו והחזיק בקצה השוט ולא נתן להצליף בו. רגז המושל עוד יותר ודמו בער בו. קרא לגומים שנזדמנו למקום לבוא לעזרתו. הגומים רצו לעבר עמור להתנפל עליו. ראה עמור במה דברים אמורים ולאן הדברים מוליכים, התחמם גם הוא והתנגד בכוח לתפיסתו בידיהם. התחיל מכה בגומים ומפילם במהלומותיו, מחרף ומגדף את האנטישמים ומשרתיהם בערבית ובצרפתית. אחר כך פנה לגומים ואיים עליהם:
• ווללאה יא וולאד לחראם (באלוהים, בני הטומאה) אני אתפוס אתכם אחד אחד ותשלמו ביוקר על זה, מנוולים מלאי כינים!

הגומים נרתעו, אבל לא ויתרו על ההזדמנות שבאה לידם. הוציאו את אלותיהם והתחילו מאיימים בהן על עמור.

• דרבו פלכאפר! (הכו בכופר), אמרו זה לזה.

בינתיים התחילו להתאסף סביבם היהודים שהיו מטיילים בבאב־אלמקאם בהמוניהם, כשראו שעמור מוקף גומים רבים התחילו לרטון בקול רם על הגומים. הם לא הופתעו עוד ממעשיו של עמור שהיה עז נפש וגיבור, אבל עכשיו עמד מוקף ככבשה בין זאבים. הגומי הראשון שהתקרב לעמור, קיבל ממנו מכה הגונה ששלחה אותו, מתגלגל על גבו. עמור פנה ליהודים שהתאספו סביבם ואמר להם:

• הכו בממזרים! אל תפחדו!

שנאה גדולה הייתה בין הגומים ובין היהודים והם לא החמיצו כל הזדמנות להרביץ ולהתכתש, בכל מקום שבו נפגשו. אם גומי נכנס למללאח והעז לשלוח ידו ביהודי, היה יוצא משם גל עצמות ואם גומי פגש ביהודי מחוץ למללאח, היה נוקם בו את נקמתו. וכך הלכו הדברים. עכשיו, שראו הגומים שהיהודים המתאספים הולכים ורבים, הריחו בחושם שתגרה מסוכנת ממשמשת ובאה. תגרה — שיד היהודים תהיה בה על העליונה. גם עינו החדה של המושל הבחינה מיד שהיהודים מסביב החלו לחרוץ לשון ולקמץ אגרוף. הרגיש שהזעם יתן עוד מעט אותותיו במעשים ורצה לדכא אותו בטרם יפרוץ. תקע את דרבנותיו בבטן הסוס. הלה, שנתבהל, דהר כנשוך נחש והמושל התחיל להצליף בשוטו באנשים ולפזר את המעגל שהלך ונתהדק סביבם. הגומים הרפו מעמור שהתחיל לצעוק:

• אל תתפזרו! אל תפחדו! הרביצו בממזרים!…

הגומים, שראו את המושל בשעת מעשה, הלכו בשאלותיהם לפניהם והחלו צועקים:

• יאללאה! אוכרו יא בנין לכלאב! (אחורה בני כלבים).

הלך המעגל והתרחב ושורותיו נתדלדלו ונבעו בהן פרצות. האנשים החלו לרוץ ולצווח והתפזרו בבהלה. רצו ודחפו זה את זה, מי שנפל לא יכול לקום מלחץ האנשים שזרמו לכיוון המללאח. צווחת הנשים עלתה על זו של הגברים ובבאב־אלמקאם תאניה ואניה. המושל נתן פקודותיו ונסתלק והגומים נפנו עכשיו אל עמור שעמד כיתום ביניהם ונפשו עכורה עליו בשל המחזה שהתחולל לפניו. הלך ללא התנגדות לכיוון לקסלא, כשהם מזרזים אותו בקצה אלותיהם. אבל הוא כבר לא שם לב אליהם. התחילו הגומים לצעוק עליו ולשאול אותו בהלצה:

• איפה גבורתך, יא עמור? ומקניט אותו שני:
• רק אל תרגיז אותו, יא חמד, הוא עוד עלול לשרוף אותנו בהבל פיו! כולם פרצו בצחוק. תוך כדי דיבור דחפו אותו באלותיהם פעם בעורפו ופעם בגבו ושמרו על מרחק מה ממנו, כי בלבם פחדו ממנו. נזכר עמור באותו יהודי רוכל שהלך בלמדינה של פאס. נטפל אליו ערבי קל דעת מהמון העם והתחיל להציק לו בלעג:
• יא כלב!

שומע היהודי את חרפתו ואינו עונה. חזר הערבי לאחר זמן ופירש את דבריו, שמא לא הבין היהודי:

• יא ליהודי לכלב!

הולך היהודי ומשים עצמו כאילו אינו שומע וכאילו לא אליו מופנים הדברים. המשיך הערבי ואמר:

• יא וולד לקחבא! (בן זונה).

אין תשובה. לבסוף כעס הערבי ודחף את היהודי בגבו והיהודי עושה עצמו כאילו לא הרגיש כלום. יצא הערבי מכליו ואמר:

• תענה יא ממזר!

והיהודי אינו עונה. החל הערבי לרקוע ברגליו ולצעוק:

 

זה לא בן־אדם! זה גלגול אללה יצילנו! התחיל לצעוק כמשוגע ולאמר:

 

—        אני הוא הממזר! אני הוא הכלב! אם גם יהודי ארור לא עונה לי! ראה היהודי לאן הדברים מוליכים, אסף את רגליו ורץ מהמקום כל עוד נפשו בו לפני שיתפסוהו הערבים, שהתחילו להתקהל סביבו, ויעשו בו שפטים. כאמור, נזכר עמור באותו מעשה והיה מהלך מוקף גומים ומתנכר לקיומם, כאילו אינם שם. בהתחלה מילאו הגומים פיהם צחוק והתחרו זה בזה מי יקניט את עמור יותר. היו מקפצים כקופים סביבו ועושים צחוק ממנו, אלא שעד מהרה עייפו וחוסר תגובתו של עמור הוציא אותם מכליהם. המשיכו לכרכר סביבו ולדוחפו בקצה אלותיהם, רק משום שלא רצו להודות בכשלונם.

 

—        יא בלכאפר לאכור מאסי וסאכת! (בן הכופר הולך ושותק), אמר אחד.

 

—        ווללאהי אילא לחם דלחמאר ענדו! (באלוהים, עור חמור לו), אמר השני.

 

עמור רק הסתכל עליהם במבט חד ומלא בוז כאומר להם: עוד תשלמו על מעשיכם, אחד אחד. המכות והדחיפות לא הכאיבו לו ולא פגעו בכבודו כלל והוא המשיך ללכת בזקיפות קומה. התמזל מזלו והדרך ללקסלא, שנמצאת בבאב־אלמקאם לא הייתה רחוקה. לא יצאה שעה קלה והשמועה על מאסרו הגיעה להוריו, הלכו לבקש את התערבותו של שכנם וידידם סי עבדאללה והלה הלך מיד לראות את הפחה של העיר – ידידו. עמור שוחרר עוד באותו ערב.

 

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 92

 

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית

עם סיום המאבק על השחיטה מתרבות הידיעות על אופי היחסים שבין המגורשים לבין המקומיים בפאס, ולבד מזה שלמגורשים ושלתושבים חיו נגידים נפרדים, סימן לפירוד מסויים בהנהגת הקהילה דומה שבהנהגה גוברת ידם של המגורשים. הגישה המעשית שאפיינה את מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל, שלא לנקום במגרשיהם ובמשמידיהם, שימשה נר לרגלם גם בחייהם הפנימיים כמובן באופן יחסי. ואין ספק שזו היתה סיבה נוספת לצוותא שהם כוננו עם ה׳תושבים׳. דוגמא היא תקנת 1540: היה מקובל שבזוג ערירי ינוכה בפטירת הבעל שליש מן הכתובה לטובת יורשי הבעל, מעצם השויון שביקשו להנהיג בכל צד שהוא, בעל כמו אשה ואשה כמו בעל. אלא שבפאס היתה תקנה מקומית קדומה שאם האיש נשא רעיה נוספת על אשת נעוריו חרף שזו הביאה לו צאצאים, לא תנוכה אפילו פרוטה מכתובת האשה הראשונה. כידוע הרבו בני ספרד לשאת פילגשים על פני נשותיהם, וכנראה, כנגדם שמרו בני פאס מנהג המבטא רוח תלמודית עתיקה המטילה דופי בבעל שזונח את אשת בניו ובנותיו לטובת אשה נוספת, סתם ׳לשם נוי׳.

אלא שהגישה המעשית שלא לעורר מדנים בין משפחות שונות הולידה פעמים מגמות סותרות בזמן הנדון. באחת התקנות הראשונות הקנו כאמור סמכות מהפכנית לבית הדין להפקיע נישואין שלא נעשו על ידי רב ועם מניין של אנשים. סמכות זו היתה חרב פיפיות: מטעמים של הבטחת מעמד חברתי שווה בין בני שכבות דומות בית הדין וכנראה אל נכון בגיבוי המשפחות תבע פיקוח על קידושין ונישואין. וחסוררים – תופקע ברית נישואיהם.

והנה במקום שלא היתה סתירה בין השאיפה החברתית לשמור על מעמד חברתי גבוה לבין הבעייה המשפטית ניתנה הרשות להפגין עושר והצלחה גם אם זו מדומה, ׳כגון שהיתה הנדוניה מאה כותבים שהכניסה מאה וחמישים כדי לגדל בפני העם׳ בתקנת 1550.

סמכות הפקעת הנישואין בוטלה בהסכמה חדשה ב־1592. החשש להמשיך בתקנה זו היה מסתמא מן החשש שעלה אצל גדולי ספרד לפנים, החשש שמא הדיוטות יפקיעו נישואין ללא שיקול הלכתי מעמיק וכתוצאה מכך אשה לא מגורשת לפי הדין תיחשב עדיין אשת איש שכל מגע של איש זר איתה נחשב איסור חמור ביותר. התקנה החדשה קובעת שגם כאשר ההורים מסכימים לתת את הנערה הנשואה לנער שלא על דעתם עליה להתגרש ואחרי כן להתקדש מחדש’^.

תרמה לגישה של כבוד הדדי בין שתי העדות דמותם של החכמים. אחדים מהם כמו ר׳ שמואל אבן דנאן מדברים באופן מפורש על היחס למנהג המקומי. משפחתו של רבנו היגרה מספרד למרוקו עוד לפני הגירוש הגדול ויש חוקרים רבים המייחסים את הדנאנים ל׳תושבים׳. סיכום נאות לכבוד שיש לרחוש למנהג בצד העיון המתחדש הוא בדבריו הבאים: ׳ועם היות [שחכם] ימצא פוסקים מסייעים לסברתו המנגדת המנהג [המקומי] עדיין יתלה החסרון בעיונו [ולא במנהג]׳^,.

ובאמת ׳בעיון המתחדש׳, כלומר ב׳ספר התקנות׳ יש בראש ובראשונה עדות נאמנה על אושיותיה של ההלכה היהודית מקורותיה ונתיבותיה כפי שהביאוה עמם בני ספרד למרוקו. התקנות הראשונות נכתבו בתקופה שבח חלה תמורה מרחיקת לכת בשיטת הפסיקה. בתקנות הראשונות, שנדפסו בשנים שלאחר הגירוש, טבוע הכלל שהובא על ידי יוצאי קסטיליה ׳כי אל אשר יפנה הרא״ש זכרונו לברכה אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו׳, אלא שלאחר יובל שנים פסקו על-פי שיטתם של ר׳ יוסף קארו תרי מגו תלת[שתיים מתוך שלושה א.פ]: הרי״ף הרמב״ם והרא״ש^, ״.

מי הם בעלי התקנות שכה שקדו להעמיק את דרך התקנות כדרך מרכזית לבניית חברה צודקת? חיים בנטוב שכתב מאמר על ר׳ וידל צרפתי מגדולי זמן זה קבע שמשנתו ׳לא ללמד על מחברה לבד יצאה, אלא ללמד על כלל חכמי מרוקו בדורות ההם יצאה׳. ר׳ וידל התייחס דרך משל, על משפחת רבנו תם נכדו של רש״י שהגרה לימים לספרד. בסוף מאה שנות רדיפות שמסתמא היו מנת חלקה גם של משפחה זו נטשו הגולים את ספרד ללא רכוש ופעמים רק כשבגדם לעורם. גם במרוקו לא כל הבאים ובניהם אחריהם דרך כוכבם: ממון לא היה לו לוידל, אחרי ששיכל את אשת נעוריו הוא התחתן פעם שנייה עם בתו של ר׳ יעקב בן עטר גם כן ממשפחה נכבדה. סאת הסבל של צרפתי לא תמה, חותנו ר׳ יעקב מת ברעב הגדול של 1606-1602 והוא עצמו מת כשבניו קטנים^, ״.

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית– עריכה שלום בר אשר

עמוד 21

גדולתו של משה רבנו –

 לאור ברכתו הלבבית לעם ישראל לפני מותו,

וחג שמחת תורה שמח – חג המהווה – שיא חגי תשרי.

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

 

"וזאת הברכה" – מסיימת את ספר דברים, וחותמת את ספר תורת אלוקים אמת – חיים עד עולם.

"וזאת הברכה" – קצרה במניין מילותיה ואותיותיה. היא מכילה מ"א פס', ואין בה מצוות.

"וזאת הברכה" – נקראת בחג 'שמחת תורה', בניגוד לשאר הפרשות הנקראות בשבתות.

 

"וזאת הברכה" –  "כברכת יעקב. 'איש האלהים'. להודיע כי בנבואה ברכם" (רבנו-אברהם-אבן-עזרא)

"וזאת הברכה" – "אחר תוכחת 'האזינו', חזר וברכם… לפני מותו. 'זאת השירה – זאת הברכה" (רשב"ם)

"וזאת הברכה" –  "ברך אותם בעין טובה – ברכה מעולה שאין למעלה הימנה, ממקור הברכות". "אביר יעקב"

 

"וזאת הברכה" – משה חיזק את ברכתו: א. "איש אלהים, צדיק גוזר וה' מקיים". ב. לפני מותו ("בבא מאיר")

"וזאת הברכה" – הפרשה מתמקדת בשני נושאים: א. ברכת משה רבנו לעמ"י לפני מותו. ב. קבורתו ע"י ה'.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק':"ואומרו 'ה-ברכה' בה"א {הידיעה},

 מעידה התורה – שהיא הברכה המעולה והמשובחת – יותר מכולן".

"איש האלוקים" – "כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב,

 אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים… ויוכל לעמוד בדין".

 

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה,

אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דב' ל"ד, י).

רבנו-אור-החיים-הק': "ולא קם – עד עתה. ואומרו 'עוד'– ולא יקום עוד כמוהו".

ואומרו בישראל – רמז שכל השגת נבואתו, הייתה באמצעות ישראל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את ברכת משה רבנו לעם ישראל, ברכה שנאמרה ברוח הקודש ומתוך אהבה, ברכה שבגינה זכה לתואר "איש האלהים" בטרם עלייתו בסערה השמימה, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "שלא זכה משה שיקרא 'איש אלהים' – עד שברך את ישראל.

 והוא מה שאמר 'וזאת'. פירוש: מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}. כשהוסיף 'זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל' – בזה נקרא 'איש אלהים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מאיר ברוח קדשו, שתי הארות לפס':

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים – את בני ישראל לפני מותו":

א. "צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת העניין.

ב. עוד צריך לדעת, לאיזה עניין נאמר כל הכתוב וכו'".

כלומר, מדוע פרשתנו מתחילה עם וא"ו החיבור? שנית, כל הפס' הראשון כביכול מיותר, היות וכבר בסוף פרשת 'וילך' נאמר שמשה רבנו עומד לפני מיתתו: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום…". (דב' ל"א, ב')

 כמו כן, גם בסוף פרשתנו נאמר: "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב, על פי יהוה" (דב' ל"ד, ה').

 

וכלשון קדשו: צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת ענין. עוד צריך לדעת, לאיזה ענין נאמר כל הכתוב? אם להודיע המברך והמתברך, הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה. אם היה מתחיל מפסוק 'ויאמר יהוה, מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו, שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן". 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובות מפורטות ומעמיקות,

לשתי השאלות הנ"ל:

 

התשובות מתייחסות לפס' הראשון הפותח את הפרשה:

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את הגדולה לה זכה משה רבנו המכונה "איש האלהים", בגלל מידותיו התרומיות עליהן עבד בימי חייו. רבנו מדגיש שמשה רבנו לא נולד עניו, אלא הוא עבד על מידה זו. וכדברי קדשו: "והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד – האלהים היה ירא, והוא אומרו: "איש האלהים".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: משה רבנו ברך את עמ"י מתוך אהבה, למרות שהם גרמו לו בפרשת 'מי מריבה' שלא יכנס לארץ, וכדברי קדשו:  "לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו, זאת הברכה". רבנו גם מדגיש, שבגלל זה זכה להיקרא "איש האלהים". וכדברי קדשו: "עוד ירמוז באומרו "וזאת", על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין ד' סיבות שגרמו לברכת משה רבנו להתקיים בעם ישראל:

א. הברכה באה מאיש צדיק כמשה רבנו. ב. היותו "איש אלהים" – הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים. ג. בברכה, הוא צירף את השכינה. וכדברי קדשו: "אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל", דבר אותו לומד רבנו מהמילה "את" בני ישראל. ד. "לפני מותו" – זמן של עת רצון.

רבנו מסכם את הסיבות: "ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק': "איש האלהים" – "איש המיוחד לאלהים, שלא קם ולא יקום כמותו" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  גם לומד מהסמיכות של: "איש האלהים" לביטוי "את בני ישראל" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  – משה רבנו יכול לעמוד לדין מכוח מידת הדין, בניגוד לאחרים הזקוקים לרחמים. וכדברי

קדשו: "והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

 

רבנו-אור-החיים-הק' – "ברכתו – תוספת על ברכות הראשונים {האבות}. והוא מה שרמז במאמר "וזאת" כדברי ק'.

 

לאחר הסבר תשובות רבנו-אור-החיים-הק' בלשוננו,

מובאים לפניכם דברי קדשו במלואם, וכלשונם הטהור.

 

כדי להקל על הלומד את לשונו הטהור,

הארנו, עימדנו והדגשנו קטעים נבחרים מהפירוש.

 

וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח 'איש האלהים', מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה אמר הכתוב: החלט הגזירה על משה למות, כאומרו: "עלה אל הר העברים וגו', ומת וגו'. ואם כן יאמר האומר: כי זה משה האיש, טינה תהיה בלבו על מיתתו, אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחוץ לארץ, ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו זאת הברכה וגו'
ולזה אמר וזאת בתוספת וא"ו, להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.

וגמר אומר "לפני מותו", פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק  הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו, במה שכתב וא"ו בתחילת תיבה {ו-זאת}, להעיר על מה רב גודלה.

 

 עוד ירצה באומרו "וזאת" וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים: אברהם בירך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו. וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל, דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך מה שפירשו ז"ל (ספרי זוטא. במ' י ל"ו) בפסוק: "יהוה אלהי אבותיכם – יוסף עליכם ויברך אתכם וגו' (דב' א, י"א),  הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן, כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים. והוא מה שרמז במאמר "וזאת".

 

ואומרו ה-ברכה בה"א {הידיעה},

מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן,

וגמר הכתוב לומר הדברים, שבהם תתעלה על כל ברכה:

 

א.  "אשר ברך משה" – וידוע הוא מעלתו וכו'.

 

ב. "איש האלהים" – וצא ולמד מה עצמו רז"ל לדרוש בתיבה זו (אבות דרבי נתן נוס"א  לד. עשרה שמות נקרא נביא: ציר, נאמן,  עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש האלהים), עד שהגיעו לומר שהוא על דרך 'איש נעמי' (רות א, ג). והכוונה שמשה היה גוזר, וה' מקיים, והבן…

 

ג. "את בני ישראל" – שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותה, אלא על בני ישראל. כי התקבצו כוחות הקדושה, שהם במספר ס' ריבוא.

 

ואומרו "את בני ישראל", ולא הספיק לומר 'בני' {בלי המילה 'את'}, אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל, אפילו בצרה כתיב: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו). וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה – שהוא השושבין לברכה עמהם.

ד. "לפני מותו" –  כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכוחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו.

 ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 עוד ירמוז באומרו "וזאת" על דרך אומרם ז"ל:  שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת". פירוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה},  כשהוסיף "זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל"  – בזה נקרא "איש האלהים".

"איש האלהים". יתבאר הכתוב על דרך אומרם  ז"ל וזה לשונם: אם יבוא  הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם, יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו. עד כאן. (ערכין יז ע"א). הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה, אינו אלא לזכות מכוח הרחמים, אבל בדין לא, וכמאמר דוד:

 

 "ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי" (תהלים קמג ב). פירוש: כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב, כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב, אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים.

והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו, כי כל התעצמותו במידות הטובות הידועות לו, לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז"ל (יומא כב ע"ב): שאול באחת ועלתה לו, ודוד כו', כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות. ולזה באחת ששגג, יצתה ממנו המלוכה. לפי טבעו משערים בני עליון. שאם היה כטבעו של דוד אדמוני, היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו "איש האלהים "

עוד ירמוז על זה הדרך {"איש האלהים"} – איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמות

 ונתכוון הכתוב בסמיכות "את בני ישראל" למאמר "איש האלהים" –  להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם.

והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם – השיג מדרגה זו: ליקרא "איש האלהים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן,

ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעמ"י, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

להתבשם באור החיים –

 לשמחת תורה.

 

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו –

הרה"ג רפאל ברוך טולדנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו,

בדומה למסר האמוני של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולדנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – נו = לא.

רבנו ברוך טולדנו היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו,

ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש.

רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.

רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגודת ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי:

 

"איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?"

היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" ע"פ פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "

יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לישיבה של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 

  "אשורר שירה – לכבוד התורה"

מאת רבנו ברוך רפאל טולידנו ע"ה.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

 

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

 

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

 

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

"שישו ושמחו – בשמחת תורה"

הרב משה אסולין שמיר.

 

"חזק חזק ונתחזק".

בברכה הנ"ל נחתום בעזהי"ת את ספר דברים – משנה תורה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד,

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצוה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו – 

ויהוה יעשה הטוב בעיניו" (שמ"ב י, טו).

 

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק:

א.  בעד עם ה' – עם ישראל. ב. בעד ערי אלהינו…  – ארץ ישראל.

כי תשועת יהוה צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנוה המחשבתית {לשם ה'}.

 

גם אצל יהושע בן נון נאמר:

 "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי…

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה…

הלא צויתיך חזק ואמץ…" (א, ז – ט).

 

בטריפולי שבלוב הכינו מילון מקומי בשלוש שפות כדי להקל על הלומדים. גם כאן בלטה הנכונות לאפשר לבנות ללמוד עברית. על הפרק עמדה הקמת ספרייה מרכזית כתשתית ללימוד עברית. ספרים היו משאב של כוח ומילאו תפקיד במאבקים הפנימיים בקרב קבוצת בן יהודה בטריפולי. בשנים 1946-1945 פורסמו בעם וספר כתבותיהם של זוארץ ולוזון על החינוך בעברית בטריפולי וביטאו את היקף הפעילות.

הקובץ הראשון בעברית של חומרי לימוד בסיסיים לשפה הופק בתעתיק ובתרגום לאיטלקית, ערבית ולטינית, ויצא לאור על ידי מחלקת התרבות של תנועת בן יהודה בטריפולי. הקובץ הודפס בדפוס אברהם תשובה והעיד על רמת הארגון של הקהילה, שהיה בכוחה להפעיל בית דפוס. רחל סימון כתבה על הקמת בית ספר התקווה בשנת 1932, שבו למדו בשפה העברית. כבר במהלך שנת הפתיחה גדל מספר התלמידים והתלמידות מ־20 ל־512, ושש שנים מאוחר יותר למדו בו 1,200 תלמידים.

ההתכתבויות שנשלחו מהמגרב ביטאו ניסיונות של ארגונים וולונטריים ושל יחידים לשמור על קשר עם היישוב כדי לקדם את לימוד השפה העברית ותרבותה בארצותיהם. ההתכתבויות נמשכו שנים מספר, ולנמענים נאמר שהתשלום תמורת הספרים יבוצע כאשר תוסדר ההעברה הכספית. הנכונות לשלם תמורת חומרי הלימוד לא הרתיעה את הפונים, שביקשו להתבשם באורה של העברית. ריבוי הפניות התקבל בהסתייגות מצד מנהלי המחלקות בסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י, והצורך בריכוז הפניות.ניכר בתשובות גופים אלו. הסוכנות היהודית לא הייתה מעוניינת לאבד שליטה במרחב העצום של המגרב.

אספקת חומרי הסברה וחומרים ללימוד עברית היו בין מטרותיה של התנועה הציונית. אלא שהיקף הבקשות הספורדיות של יחידים ושל ארגונים וולונטריים עמד כאבן נגף בדרכה הריכוזית של הסוכנות היהודית. שפת המכתבים הייתה מליצית, ובעיני הקורא הייתה עשויה להישמע כחנופה, שכן לשון המקרא ולשון חז״ל היו העברית היחידה המדוברת בקהילות המגרב. מפליא שהפעילים המקומיים הכירו שמות של ספרים בציונות ועורכי מילונים בעברית־צרפתית־עברית, בעוד בין פקידי הסוכנות היו שהתקשו בקריאת כתב רש״י.

מאבקה של הסוכנות היהודית להשליט את חסותה על פעילות ספורדית של יחידים וארגונים וולונטריים במגרב היתה במטרה לרכז את שליטתה בפעילות הציונית תחת קורת גג אחת, תחת תפיסת ה׳אימפריאליסטית' שהתוותה המחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית. הדרישה לרכז את הפעילות הציונית במרוקו עלתה כבר בשנת 1935, במפגש של חיים ברלס עם יוסף לוי בקונגרס הציוני בלונדון.195 יעידו על כך הגופים הוולונטריים שניסו לשמר את עצמאות הקהילות היהודיות בערים הגדולות במרוקו ולא נתמכו על ידי הסוכנות היהודית שניסתה להרחיב את שליטתה על פעילות זו במגרב. הגיבוי שקיבלה אגודת שארל נטר בקזבלנקה מהסוכנות היהודית וברית עברית עולמית היה טקטיקה שנקטה הסוכנות היהודית כדי לא לבזר את קשריה וכוחה ברחבי מרוקו, ונועדה לחזק את שליטתה על הארגונים הוולונטריים שפעלו שם.

חנה אברהמי, חברת הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, ציינה שהשליחים הארץ־ישראלים לא פעלו בחלל ריק בשליחותם הראשונה והשנייה. אמנם פעילותם הייתה בהיקף מצומצם, אך סיפקה תשתית לפיתוח תנועת החלוץ ההסתדרותי האחיד, שמטרתה הייתה ״חיסול הגולה בצפון אפריקה״. נוספו לה הפעילות החינוכית של השליחים וגם מודל ההכשרה החלוצית הסמי־חקלאית בצפון אפריקה. הקהילה היהודית בארצות אלו תמכה בפעילות הציונית הזאת והעמידה לה משאבים שסייעו להכשיר את הקרקע לעלייה במהלך מלחמת העולם השנייה לטובת מפעל ההעפלה מארצות המגרב לאחר המלחמה.

מדיניות העלייה כלפי יהדות המגרב המשיכה להעדיף פליטים יהודים מאירופה ופליטים יהודים אירופים ששהו במגרב על פני יהודים ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב. למרות זאת הצליחו השליחים לשכנע את המוסד לעלייה ב׳ לספק שלוש ספיגות כדי להעלות יהודים מצפון אפריקה.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

עמוד 91