מורשת יהדות מרוקו

פיק שלושה עשר

בין פסח לעצרת ומנהגי חג שבועות

א. מנהגי ספירת העומר

בליל א׳ לספירת העומר קוראים את פרשת קצירת העומר וסדר הקצירה במקדש, כמובא במחזורי שלושה רגלים.

(כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עמ׳ קצט סעיף ב; עטרת אבות, פרק כג, סעיף ב). על מקור המנהג ראה חמדת ימים, סדר קצירת העומר, עט׳ 191 וכף החיים סימן תצ, ס״ק ה.)

בקהילות דרום תאפילאלת החזן אומר בלילה הראשון של ספירת העומר את השיר ׳שירו לאל בשירה / ברכו על הספירה

מחלקים בליל א׳ מלח גבישי צרור לכל מתפלל, ונושאים אותו בבגד בכל ימי הספירה כסגולה לשמירה.

(למלח סגולה של שמירה בימי הספירה שהם ימי דין, וסימנך ׳ברית מלח', סמל לדבר המתקיים וסגולה נגד עין הרע, ומועיל כקמע טוב(מהר״א חמוי, מחזור בית הבחירה, ירושלים תשמ״ה, דף צא ע״ב אות טז), והוא מסוגל לדחות את כל המשטינים והמקטרגים (בן איש חי, שנה א. פרשת צו, סעיף ו). כן המנהג בשאר קהילות מרוקו(זוכר ברית אבות, עט׳ 99 סעיף א; עטרה אבות, פרק כג, סעיף א), בקהילת תוניס(ספר עלי הדס, פרק יג, סעיף ב) ובקהילת לוב(נחלה אבות, עט׳ צב סעיף א). על סגולת המלח להגנה מפני המזיקין ראה גם מנהגי ישראל, כרך ה.)

יש שנהגו לשאת עמם בנוסף למלח העומר גם חתיכת אפיקומן וסכין קטנה לשמירה.

מפי אדוני אבי, כי הסכין הוא הברזל וגם לו כוח לדחות מקטרגים, וסימנך ברז״ל – ראשי תיבות של זכות ארבע האימהות: בלהה, רחל, זלפה, לאה. בקצר א־סוק נטלו רק מלח (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שכל חומרות ימי הספירה נמשכות עד לערב שבועות: אין מסתפרים, אין מקיימים חתונות, אין לובשים בגדים חדשים, אין שוחים במים ואין מברכים ׳שהחיינו.

ראה ישראל סבא, סוף עט׳ 351 ותחילת עט׳ 352, שאין הטעם קשור לטעמי אבלות, אלא הוא על פי הסוד ותורת הח״ן(שערי הכוונות לאריז״ל, דף פו ע״ד; החיד״א, מורה באצבע, סימן ח, סעיף רכא), וכן נהגו יהודי ג׳רבא (ברית כהונה, מערכת ע/ עמ׳ קלד), לפי שימים אלה הם ימי דין, וסימנך 'בפסח נידונים על התבואה׳(משנה ראש השנה א, ב). בשאר קהילות מרוקו מסתפרים לאחר ל״ג בעומר, ורק חסידים ואנשי מעשה מחמירים עד ערב שבועות (נתיבות המערב, עמ׳ רא סעיף טז; עטרת אבות, פרק כג, סעיף יב; עלי הדס, עט׳ 598 סעיף א), אבל בנישואין המתינו(משולחן אבותינו, שער ג, עט׳ 245 סעיף קעז). על שיטות שונות במנהגי האבל בימי ספירת העומר ראה שפרבר, מנהגי ישראל, כרך א, פרק יב, עט׳ קא-קיא. החידוש בדבריו הוא מנהג אבלות שנהג בכל ימי ספירת העומר על מותם של תלמידי ר׳ עקיבא, והוא מנהגם של הגאונים(שם, עמ׳ קב), וכן במקורות מן המאה השלוש עשרה דוגמת אורחות חיים לר׳ אהרן הכהן מלוניל (שם, עמ׳ קה). אכן בולט בהעדרו ברוב מנהגי ישראל המנהג הקבלי נוסח האר״י האוסר כל סוג של שמחה בכל ימי ספירת העומר, לא מטעמי אבלות על תלמידי ר׳ עקיבא אלא מטעם הצביון של ימי הספירה כימים של דין.

מעדיפים לברך על ספירת העומר אחרי קדיש ׳תתקבל׳ לפני ׳עלינו לשבח,  אבל אם הלילה עדיין לא הגיע היו מאחרים אחרי ׳עלינו לשבח,  וכן המנהג בקצר א־סוק.

בליל שבת כיוון שהיו נוהגים להתפלל מוקדם היה מרא דאתרא יש׳׳א ברכה אומר לר׳ מסעוד מלול לקרוא את הזוהר של ליל שבת כדי לברך על ספירת העומר בזמן, אחרי ׳עלינו לשבח

סדר הספירה: החזן קורא ׳לשם יחוד׳ בנוסח ייחודי הרשום בתפילת החודש, אחר כך אומר ׳ברשות מורי ורבותי׳ והקהל עונה ׳ברשות שמים/ אחר כך מברך ׳על ספירת העומר׳ וכל הקהל עונים ׳ב״ה וב״ש׳ ו׳אמך, ומונה ׳היום שמונה ימים לעומר, שהם שבוע אחד ויום אחד, ומסיים ׳הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו׳ והקהל חוזר על הברכה ועל הספירה, ולבסוף קוראים שמונה פסוקים היוצרים את השם ׳יאהדונהי׳ ו׳למנצח בנגינות, כרשום ב׳תפילת החודש.

ב. קריאת משלי ופרקי אבות

בשבתות שבין פסח לשבועות לפני מנחה קוראים את ספר משלי עם טעמים, אחד מקרא ואחד עבראן.

מנהג זה קדום ונזכר כבר על ידי אחד מחכמי תאפילאלת, ר׳ שלמה אדהאן, בספרו בנאות דשא, עט׳ נא, וטעמו עמו: ׳ואחרי הפסח מתחיל הדם להתגבר על האדם, ויצר הרע מתחיל ליכנם לפתותך, תתחיל ללמוד פרקי אבות, ומה שחיבר שלמה המלך בספר משלי, שהם דברים המכניעים גופו של אדם ומשברים תאוותו׳.

לאחר הקריאה במשלי הילדים קוראים פרקי אבות, אחד משנה ואחד עבראן

בין פסח לעצרת-מנהגי ספירת העומר-ד"ר מאיר נזרי

עמוד 166

מנהגי החתונה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת

חלק א: שלבים מקדימים לפני החתונה – רקע

אירועי הכלולות במתכונתם הקדומה נמשכים על פני תקופה ארוכה, נערכים בכמה שלבים וכוללים אירועים מקדימים לפני החתונה: א. בקשת ידה של הכלה. ב. אירוסין (־שידוכין). ג. טקס השבועה. ד. התקופה שבין האירוסין לנישואין, ואחריהם אירועי הכלולות עצמם. להלן תיאור השלבים הנ״ל.

א. בקשת ידה של הבת

בשלב מקדים לפני האירוסין פונים נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקשים את בתם לבנם.

הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג.

היא מתקיימת באקראי, ולא בהודעה מראש.

גיל הנישאים בתקופה זו היה נמוך מאוד. החתן היה בגיל שתים עשרה – שלוש עשרה שנים, והכלה בגיל עשר – שלוש עשרה.

הבן והבת לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים, בעיקר האב, והבן והבת ידעו על ההחלטה רק למפרע.

לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.

הערות המחבר: על פי ההלכה מותר לדבר בענייני שידוך בשבת, ראה שו״ע או״ח, סימן שו, סעיף ו, וב׳ אדלר, הנישואין כהלכתם, א, ירושלים תשמ״ה (להלן: הנישואין כהלכתם) פ״ג, סעיף נו. לגבי המנהג השווה גם ר׳ בן שמחון, יהדות מרוקו, הווי ומסורת במעגל החיים, לוד תשנ״ד, עט׳ 366 (להלן: רפאל בן שמחוץ).

תופעה של גיל מוקדם ידועה בקהילות יהודיות רבות, ביניהן קהילות יהודיות שבארצות האסלאם ובכללן קהילות צפון אפריקה. הנישואין בגיל מוקדם נבעו מכמה גורמים: א. השאיפה להמשכיות המשפחה כשהיא מלווה בחשש שהילדים לא יגיעו לבגרות בגלל מחלות, שנות בצורת ותמותת תינוקות. לפיכך חיתנום בגיל מוקדם, הן לטובת הילדים שיזכו להמשכיות המשפחה והן לטובת ההורים שיזכו לראות בשמחת הילדים. ב. החברה ראתה בעין טובה שהאישה תלד ילדים רבים ככל האפשר בעודה צעירה, בבחינת ׳זריזין מקדימים׳. ג. השפעת הסביבה המוסלמית, ראה א׳ בשן, הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה, ישראל 2000,פרק א: השאיפה להמשכיות, עט׳ 12, ופרק ב: נישואי בוסר, עט׳ 18. בקהילות תימן היו נישואי בוסר נפוצים מטעמים שונים, כגון תוחלת חיים קצרה וגם מניעת חטיפת ילדות על ידי מוסלמים לשם נישואין אתן: אישה נשואה בתימן כונתה ׳הורמה׳, שהוא מעמד מקודש גב בעיני המוסלמים. לזר אסור ליצור עמה כל סוג של קשר או אף להימצא במחיצתה, בין אם היא יהודייה ובין אם היא מוסלמית. כן הובדלה האישה היהודייה מן החברה המוסלמית מכוח הנוהג ומכוח החוק (ראה אפרים יעקב, נישואי בוסר בתימן, /http://orot.ac.il/Elkana/events 1014)101/3013>3013, עמ' 180-171).

דוגמאות קרובות: בגיל 14 נשא אדוני אבי את מרת אמי, שהייתה בת 10 ; אחות אבי, עישא פתי. נישאה בגיל 13 לבעלה שהיה בן 19. שרה מגירש, בת דודי יעקב, נישאה בגיל 13. נישואין בג­זה הם על פי שו׳׳ע יו״ד, סימן א, סעיף ג, וראה הנישואין כהלכתם, א, לו-מג. על נישואי בוס־ בתאפילאלת ראה: ר׳ יעקב אביחצירא(להלן גם רי״א), יורו משפטיך, ירושלים תרמ׳׳ה, שאלה מא, עמ' מא; ר׳ שלום אביחצירא, מליץ טוב, ירושלים תשל״ג, סימן א, סעיף ג, עט׳ א-ב וס־ב־מג, סעיף א, עט׳ מז-מח. נישואי בוסר נהגו גם בקהילת צפרו, ראה נהגו העם, עמ׳ רה סעיף ־ והשווה בן שמחון, עמ׳ 360-359. על בעיה זו במרוקו בכלל ראה סקירה נוספת: א׳ בשן, יהד־־. מרוקו – עברה ותרבותה, תל אביב 2000 (להלן: בשן), עמ' 196-190.

1. 1. האירוסין(=לְכְכְטְבָּה אוֹ לְמְלָאכּ)

האירוסין הקרויים בערבית ׳למלאכ׳, או בשם השגור יותר ׳לכטבה' הם האירוע הראשון הרשמי ביצירת הקשר בין שתי המשפחות המחותנות, והוא נעשה בלי נוכחות החתן.

המונח ׳אירוסין׳ כאן אינו זהה למונח ׳קידושין׳ ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח ׳שידוכין׳ הרווח בספרות ההלכתית בכלל, ובדיונים ההלכתיים של ׳מליץ טוב׳ בפרט.

מועד האירוסין: יש שהם נעשים חודש לאחר יום בקשת היד, ויש שהם נעשים אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, התקופה הממוצעת שבין בקשת היד לבין האירוסין בתקופה החדשה היא של כמה חודשים עד שנה.

יום האירוסין: אירוע האירוסין או השידוכין אפשר לקיימו בכל יום מימות השבוע, אבל היום המועדף על רוב המשפחות הוא יום השבת. ביום זה מתקיימת סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכת סעודת ערב חגיגית.

סעודת האירוסין: לכבוד המאורע משפחת הכלה עורכת סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת, ואליה מוזמנים בני משפחת החתן.

מתנות האירוסין: בני משפחת הכלה מביאים אתם לבית החתן סבלונות ומתנות, כמו עוגות או פרות העונה בשניים או בשלושה מגשים.

בתקופה הקדומה (לפני תש״ח) יש שהרבו ׳מהר ומתן' ובאו בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות: בגדים, נעליים, תכשיטים ומוצרי מזון: קמח, סוכר וביצים. במהלך האירוע הנשים שרות שירים עממיים.

האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים: שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין בלילה בבית הכלה וטקס ה׳שבועה׳ הנלווה אליו.

מנהגי החתונה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת-חלק א: שלבים מקדימים לפני החתונה – רקע-מאיר נזרי

עמוד 203