מורשת יהדות מרוקו

פרק חמישה עשר

ימי בין המְצרים

א. אי הכרזה על הצומות

• בקהילות המזרח בשבת שלפני תענית אחר קריאת ההפטרה שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו צום פלוני יהיה ביום פלוני יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה… חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכ״ף עליו פיהו׳(משלי טז,כו): אכ׳׳ף = אב, כיפורים, פורים.
• -מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין מכריזים על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
• -בשבת שלפני תשעה באב אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳,שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
• פזמון זה נאמר בתמרור הקינה המקורית, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה תיקן בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד לאמרו בנועם של שיר, מטעם איסור סממני אבלות בשבת, ועוד בפרהסיה.

5- נוסח הפזמון:

מחדש חדשים / יקבץ קדושים / אנשים ונשים / לעיר הבנויה

וְיָהּ זה החדש / לטובה יחדש / ורצון יצו אל / רב העליליה

הערת המחבר:

מנהג זה הוא מנהג תוניס, ג׳רבא ומצרים ותואם לדעת הרמ״א, ׳שלא להכריז שום אחד מהם׳ (שם).

על פי שו״ע או״ח, סימן תקנ, סעיף ד, וכן המנהג בקהילות מרוקו להכריז(נהגו העם, עט׳ קט סעיף ב; נתיבות המערב, עט׳ צא סעיף קמח).

מפי אדוני אבי. השווה נתיבי עם, עמ׳ רמה, הכותב שמנהג ירושלים לא להכריז משני טעמים: א. צומות אלה מכיוון שכתובים בתורה אינם טעונים הכרזה. ב. כדי לא לעורר דיכאון נפש ועצבון רוח בשבת(עלי הדס, עט׳ 364 סעיף מג). מכאן אפוא ששתי השיטות להכריז על תענית ושלא להכריז מקבילות לשתי הדעות שבשו״ע, זו של מרן שיש להכריז וזו של הרמ׳׳א שאין להכריז.

ב. מנהגי התענית

1 . מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.

• אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין במנחה של כל תענית, אלא במנחה של תשעה באב.
• נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.

הערת המחבר: שלא כמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כד) וקהילות אחרות במרוקו(עטרת אבות, פרק כו, סעיף ג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 100). ההבדל במנהגים נעוץ במחלוקת ראשונים ואחרונים המיוצגים בדעת מרן והרמ״א בשו״ע או״ח, סימן תקסה, סעיף ג. המנהג לאמרו תואם את דעת מרן בשו״ע, והמנהג הפילאלי שלא לאמרו קרוב לדעת הרמ״א בשו״ע שם; וכן דעת החיד״א, ברכי יוסף סימן תקסו סוף ס״ק א, וכף החיים, סימן תקסה ס״ק טו״ב. הטעם לאי אמירת ׳עננו׳ בערבית שלפני התענית חופף כנראה לטעם השו״ע לאי אמירתו על ידי יחיד המתענה, שאין אומר ׳עננו׳ אפילו בשחרית של התענית אלא במנחה, דשמא יאכל מטעמי חולשת הגוף או הדעת ונמצא בדאי בתפילתו(שו״ע שם). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.

מפי ר' יצחק ב״ר מכלוף שטרית, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עמ׳ רכה סעיף ט; עטרת אבות, שם, סעיף ז). המתעטפים בטלית ומניחין תפילין במנחה נשענים על בית יוסף סימן מו המציע להשלים מאה ברכות ביום תענית על ידי התעטפות בטלית והנחת תפילין בברכה. מחבר עטרת אבות מביא תימוכין למנהג ממקורות שונים ומקהילות שונות הנוהגות כך:

מנהג ירושלים בתענית של שובבי״ם, מנהג מצרים, תוניס, לוב, ארם צובא, תימן ומרוקו(שם, סעיף ז, מקור אבות). כאן המקום להביא את דעת הרב משאש בשו׳׳ת שמש ומגן חלק ד, סימן כב אות א: ׳הנחת תפילין בתענית ציבור אינו חובה מן הדין כלל, ודווקא ביום תשעה באב שאין לובשים בבוקר חובה להניחם במנחה. אבל מידת חסידות ללבשם, וגם אני כל ימי חרפי לבשתי אותם, אבל לעת זקנתי עם העייפות הגדולה בטלתי את זה׳.

שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שאין נושאים כפיהם (נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כט; נתיבות המערב, עט׳ רכו סעיף יא; עטרת אבות, שם, סעיף יב). מקור העניין הוא בבבלי תענית כו ע״ב, שם נאמר שאין הכוהנים נושאים כפיהם במנחה בכל יום מחשש לשכרות מחמת סעודה, וכוהן שתוי יין אסור בנשיאת כפיים. בסוגיה שם נחלקו מה הדין במנחה של יום כיפור, שאין בה חשש זה, האם לגזור משום שאר ימים, ונפסקה הלכה כר׳ יוסי שאין נושאים, אבל כעת שמנחה של תענית סמוכה לשקיעת החמה הריהי כנעילה, ונושאים כפיים, וכך פסקו הרמב״ם בהלכות תפילה, פרק יד, הלכה ב, והטור ושו״ע או״ח, סימן קכט, סעיף א. חכמי מרוקו נטו לחלק בין קהילה שנוהגים בה להתפלל מבעוד יום, ואז אין נושאים כפיהם, לבין הנוהגים להתפלל סמוך לשקיעת החמה שנושאים כפיהם (ראה פירוט מקורות במקור אבות, שם). נעיר כאן שהמנהג הפילאלי הוא רק להלכה אבל לא למעשה, כי ברוב הקהילות לא היו כוהנים כלל.

המנהג בכל קהילות תאפילאלת בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ שאין הקהל אומר עם החזן י׳׳ג מידות או חוזר עליהן."

קוראים בפרשת'ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.

אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בתשעה באב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.

בתענית ציבור בהחזרת ספר התורה להיכל אומרים את המזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳.

בתענית אסתר אין אומרים ׳יענך׳ אלא את המזמור ׳לולא ה׳ שהיה לנו׳.

הערות המחבר: גם מפי ר׳ אברהם ב״ר מסעוד מלול, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטז סעיף כה; נתיבות המערב, עט׳ רכה סעיף ה; עטרת אבות, שם, סעיף ט; דברי שלום ואמת א, עט׳ 99 סעיף א).

כדעת בית יוסף סוף סימן תקן, הרמ״א שם סעיף ג וכף החיים ס״ק יט, שלא כמנהג כמה קהילות במרוקו(נהגו העם, עט׳ קט סעיף א; עטרת אבות, שם, סעיף י), שאינם קוראים ׳ויחל׳ מטעם הקשור בטורח הציבור העסוקים בצורכי שבת(כדעת מחבר שבלי הלקט, סימן רסג, בהגהות), בדומה לתענית יום המעמדות שלא היו נכנסים מפני כבוד השבת(בבלי תענית כו ע״א).

כדעת רמב״ם בהלכות תפילה, פרק ג, הלכה יח, שאין מפטירים בשום תענית אלא בשחרית של תשעה באב, וכדעת החיד׳׳א, שו׳׳ת חיים שאל, חלק ב, סימן לח אות צא. שלא כדעת הרמ׳׳א בשו״ע או״ח, סימן תקסו, סעיף א, ושלא כמנהג כמה קהילות במרוקו ומנהג ערי אלג׳יריה וכמה מקהילות המערב המפטירים (דברי שלום ואמת א, עט׳ 99).

וכמנהג ירושלים (שער המפקד, הלכות קס״ת, סעיף יח), שלא כמנהג צפרו שנהגו להפטיר ׳דרשו׳ בצום גדליה(נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כז).

ג. תקופת בין המצרים

• תקופת בין המצרים מתחילה בצום י״ז בתמוז שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל) הפותח תקופה זו, ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי על ידן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול).

הערת המחבר: בקהילות אחרות במרוקו קרוי'אתסעא אזגירה׳ = התשעה [באב] הקטנה(נתיבות המערב, עט׳ רט סעיף א).

בקהילות אחרות במרוקו קרוי ׳אתסעא לכבירא׳ = התשעה [באב] הגדולה(נתיבות המערב, שם).

• – הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.¹⁷
• – ילדות בנות עשר ומעלה מתאספות חבורות חבורות בפינות הרחובות וליד תנור וכיריים ומקוננות על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים.
• – אומרים כל יום "תקון חצות" היומי.
• סדר תיקון חצות: וידוי בעמידה, ׳אנא ה״, ואחריו ׳מה נאמר' לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ ואומרים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳ בקול תמרורים ו'אוי לי על גלות השכינה׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:

יום ראשון ׳קול ברמה׳ מאת ר׳ חיים כהן.

יום שני ׳מי זה במר יפצה פיהו׳ מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום שלישי ׳לבבי מלא יגון׳ מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום רביעי ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.

יום חמישי ׳ארים על שפאים' סימן ׳יצחק׳.

הערת המחבר: כל החומרות של בין המצרים על פי הרמ״א הנהוגות בתאפילאלת נהוגות גם בג׳רבא (ברית כהונה, או״ח, מערכת ב: סעיפים יב-טז).

• המנהג בכל קהילות תאפילאלת בימי בין המצרים, החל מי׳׳ז בתמוז, שאין מסתפרים, אין עורכים חופה או אירוסין; אין מברכים ברכת ׳שהחיינו׳ גם בשבת ואין מכים תלמידים ברצועה.

הערות המחבר: על פי הרמ״א המחמיר מי״ז בתמוז, ושלא כשו״ע האוסר רק בשבוע שחל בו(אורח חיים, סימן תקנא, סעיף ד). בשאר קהילות מרוקו יש שהקלו, כמו במכנאם ובאלג׳יריה, ויש שהחמירו, כמו בג׳רבא, בתורכיה ובעיראק (דברי שלום ואמת א, עט׳ 101 סעיף ה). יש לציין שמן הדין בתלמוד אין איסור אלא בשבוע שחל בו תשעה באב: ׳שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס' (תענית כט ע״ב), ואין בראשונים מי שאוסר לפני כן. בתוניס רק תלמידי חכמים החמירו לא להסתפר מי״ז בתמוז, אבל המון העם נמנעו מתספורת רק מראש חודש אב(עלי הדס, עט׳ 622 סעיף ה).

כדעת הרמ״א, שם, סעיף ג, וכמנהג רוב קהילות מרוקו(נתיבות המערב, שם סעיף ג; דברי שלום ואמת א, שם; עטרת אבות, פרק כה, סעיף ב). בקהילת צפרו נהגו להחמיר רק מראש חודש אב (נהגו העם, עט׳ קי סעיף ה), והרב עובדיה יוסף התיר לספרדים לשאת נשים מי״ז בתמוז עד ר״ח אב, ולא עד בכלל(יביע אומר, חלק ו, או״ח, סימן מג).

כדעת שו״ע שם, סעיף יז, והאריז״ל בשער הכוונות, דף פט ע״ב, וכמנהג קהילות מרוקו(נהגו העם, עמ׳ קיא סעיף ח: נתיבות המערב, עמ׳ רי סעיף ו: עטרת אבות, פרק כה, סעיף ד) וקהילות תוניס (עלי הדם, עט׳ 624 סעיף ח), והשווה ישראל סבא, עט׳ 357. הטעם אינו משום אבלות, שהרי אפילו אבל מותר לו לברך ׳שהחיינו׳ בשבת, אלא לפי שימים אלה הם ימי פורענות, והט״ז מתיר שמא ימות האדם בלי לקיים מצווה זו. הרמ״א מתיר לברך ׳שהחיינו׳ בין המצרים אם לא ימצא פרי זה לאחר תשעה באב, ופוסקים רבים מתירים לברך ׳שהחיינו׳ בשבת: ספר חסידים, מטה משה, הלבוש, כנסת הגדולה, אליה רבה, חיי אדם, קיצור שו״ע גאנצפריד, החיד״א והרמ׳׳ע, אבל אחרים מחמירים: מגן אברהם, מטה יהודה והאריז״ל(ראה פירוט מקורות במקור ברוך בעטרת אבות, שם, סעיף ד).

• בתקופת בין המצרים משלבים בתכניות הלימודים של תשב״ר נושאים הקשורים לעניינא דיומא, כמו הוראת מגילת איכה ב׳שרח׳(=תרגום מילולי לערבית), לימוד ההפטרות של תלתא דפורענותא: ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים', בטעם של ׳איכה'גם ההפטרה של תשעה באב הייתה נושא מרכזי בלימודי הימים שבין המצרים.
• בימי בין המצרים נוהגים להפטיר בשבת את ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳ – ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים׳ – בנעימה של מגילת איכה שנסוך בה עצב החורבן.
• מנהג זה ידוע בכל קהילות מרוקו, אבל נוסח הניגון של ההפטרות הנשען על איכה בקהילות תאפילאלת שונה מזה של שאר קהילות מרוקו.
• בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד לא נהגו לקרוא את ההפטרות במנגינת העצב של איכה על פי הוראת מרא דאתרא, יש״א ברכה. רק לעתים, כשאחד מחשובי הקהל התרפק על המנגינה המסורתית, לא מנעו זאת ממנו.
• גם בקצר א־סוק כששהה במקום בבא צאלי הוכיח את המתפללים לא לקרוא את ׳תלתא דפורענותא׳ במנגינה של איכה.

ד. מנהגי ראש חודש אב

1 . שוחטים בָקר בערב ראש חודש אב, ולמחרת בראש חודש מחלקים.

2. 2. אוכלים בשר בראש חודש אב.

הערת המחבר: על פי החיד״א שכתב במורה באצבע: ׳נהגו לאכול בשר בראש חודש אב׳, וכך היה מורה גם ר׳ ישראל אביחצירא (ישראל סבא, עט׳ 357), וכן מנהג קהילות מרוקו(נהגו העם, עמ׳ קי סעיף ו; עטרת אבות, שם, סעיף ח), וכן מנהג ירושלים(שער המפקד, הלכות ט״ב, סעיף א). השווה הרמ״א שו״ע או״ח סימן תקנא סעיף ט׳: ׳ומצניעים מר״ח אב ואילך הסכין של השחיטה׳. המנהג בתוניס לא לאכול בשר רגיל מב׳ באב, אבל המון העם אכלו בשר מיובש או מעין נקניק(עלי הדם, עט' 618 סעיף ג).

בראש חודש אב מתפללים תפילת שחרית מוקדם ואוכלים סעודה בשרית, להיפרד מן הבשר.

מנהגים מראש חודש אב ועד תשעה בו

1 . אין אוכלים בשר מב׳ באב עד ליל מוצאי תשעה באב, ועד בכלל.

הערת המחבר: השווה שו״ע או״ח, סימן תקנא, סעיף ט: ׳יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו(=בשבוע זה), ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי״ז בתמוז׳. בתקופת השלטון הצרפתי בארפוד, כשהצבא הצרפתי היה בארפוד והזמין בשר עבור חייליו, כ־80-50 קילו בשר, לא יכלו להימנע משחיטת בקר גם בימי א׳-ח׳ באב, לכן היו שוחטים עבורם בקר בשחיטה כשרה כדי להפקיעו מתורת נבלה, אבל לא בדקו אחר כך את הריאות, כדי לא לטעות ולמכרו ליהודים(מפי אדוני אבי).

מרא דאתרא יש״א ברכה היה מורה היתר לאחרים באכילת עופות ביום ה' באב, יום הילולתו של האריז״ל.

אין מכבסים בגדים בתשעת הימים.

גם בשבת חזון אין מחליפים בגדים עליונים.

הערת המחבר: בשנה אחת שהה בקצר א־סוק מרא דאתרא יש״א ברכה, הלוא הוא בבא צאלי, וכשראה קהל מתפללים בבית הכנסת בשבת כשהם לבושים בבגדיהם המיוזעים נזף בהם על מנהגם, שאין אבלות בשבת בפרהסיא(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

מאכלים בתשעת הימים

בתשעת הימים אין אוכלים בשר, אבל במשך הזמן אופיינו ימים אלה במאכלים מיוחדים

שזכרם וריחם המתיקו את האווירה הקודרת של ימים אלה. הנה כמה מטעמים לתשעת

הימים:

חצילים צלויים על האש (=זעלוק): נוהגים לצלות חצילים שלמים על גחלים או

בתנור השכונתי, לקלפם, להוסיף קצת שמן ותבלינים ולמעכם בכלי. לפעמים הוסיפו

עגבניות לחצילים לגיוון.

פשטידת עגבניות: עגבניות קלופות כתושות מעורבות בביצים טרופות מושמות

בסיר ונאפות בתנור, בתוספת שמן ותבלינים. מאכל זה נחשב למעדן מבוקש.

תפוחי אדמה מטוגנים בסיר.

מאכלי חלב.

שבוע שחל בו תשעה באב

שבוע שחל בו תשעה באב לא נהג בכל קהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, חופה ואירוסין, ברכת ׳שהחיינו׳ והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.

בשאר קהילות מרוקו היו שהחמירו בכמה דברים, כגון בכביסה ובאכילת בשר רגיל, רק בשבוע שחל בו תשעה באב(נתיבות המערב, עט׳ ריא סעיף טו ועט׳ ריב סעיפים יח-יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף י).

שבת שלפני תשעה באב – שבת חזון

בשבת שלפני תשעה באב נוהגים לאכול בשר, אבל משתדלים לא להותיר ממנו לאחר שבת, ואם נותר – אין אוכלים אותו.

כמעט ככל שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ ריא סעיף טו ועט׳ ריב סעיפים יח-יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף יד), אך היו קהילות אחרות שאכלו רק דגים וכיו״ב (דברי שלום ואמת ב, עט׳ 102), וראה ישראל סבא, עט׳ 357.

שלא כמנהג קהילות אחרות במרוקו, כמו צפרו, שבהן היו אוכלים לאחר שבת מה שנותר משבת (נהגו העם, עט׳ קי סעיף ז; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 104).

ערב תשעה באב

1 . אוכלים סעודה מפסקת בישיבה על הקרקע.

תפריט הסעודה: אין אוכלים שני תבשילים, אלא לחם ותבשיל של עדשים.

הולכים לבית הכנסת יחפים.

על פי טור ושו״ע או״ח, סימן תקנב, סעיף ז, וראה בבלי תענית ל ע״א על ר׳ יהודה בר אלעאי שהיה אוכל פת חרבה ויושב בין תנור לכיריים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, שם, סעיף טו).

על פי בבלי תענית כו ע״ב וטור ושו״ע סימן תקנב, סעיף א: ׳ערב תשעה באב לא יאכל בסעודה המפסקת… בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילים׳.

כשאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, פרק כה, סעיף טז), והשווה שו״ע שם, סעיף ה: ׳נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם שהם מנהג אבלים׳. בתוניס לא קבעו סעודה על פת, אבל אכלו קוסקוס עם ירקות ובסיום הסעודה אכלו ביצה טבולה באפר (עלי הדס, עט׳ 625 סעיפים י-יא), ובג׳רבא היו מלפתים את הפת בשמן זית ובדג מלוח צלוי(ברית כהונה, מערכת ת', סעיף ט, ערך תשעה באב).

לפי שאסור בנעילת הסנדל(שו״ע שם, סימן תקנד, סעיף א), וכן נוהגים בשאר קהילות מרוקו (נתיבות המערב, עט׳ ריד סעיף ז).

י. סדר ליל תשעה באב

1 . כל המתפללים יושבים על הארץ יחפים.

כדרך האבלים, על פי טור ושו״ע, שם, סימן תקנט, סעיף ג, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, שם, סעיף יט).

אומרים את סדרת הקינות הבאות המודפסות בהמשך: א. ׳בורא עד אנה/ ב. ׳הלנופלים תקומה' ואחריהן ׳על נהרות בבל"

התפילה: מתפללים ערבית, ואין החזן אומר קדיש אלא רק ׳והוא רחום׳ ו׳ברכו' מדלגים על ׳שים שלום׳ בעמידה, ואומרים רק ׳ברכנו ברוב עוז ושלום׳ ובלי ׳יהי רצון׳ ו׳אלהי נצור' ואחר העמידה החזן אומר ׳חצי קדיש׳ בלי ׳תתקבל'.

רק ׳והוא רחום׳ ו׳ברכו' – מנהג זה אינו נזכר בספרי המנהגים של שאר קהילות מרוקו.

ובלי ׳יהי רצון׳ ו׳אלהי נצור' – כבשאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, שם, סעיף כו).

אומר ׳חצי קדיש׳ בלי ׳תתקבל'.- כמנהג שאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, שם, סעיף כז); והטעם הוא שנאמר ׳גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי׳(שבלי הלקט, סימן רסז; ראה דברי שלום ואמת א, עט׳ 105 סעיף ב).

אחרי ערבית אומרים את הקינות הבאות: א. ׳נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו/ ב. ׳איך אבלה ואומללה/ ג. ׳בליל זה יבכיון'.

אחרי הקינות קוראים מגילת איכה, וקודם קריאתה החזן אומר ׳ברוך דיין האמת' את הפרק האחרון ׳זכור ה׳ מה היה לנו׳ הקהל קורא בקול והחזן חוזר עליו, ולבסוף הקהל חוזר על הפסוק שלפני האחרון ב׳איכה' ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם' שלוש פעמים.

אחרי מגילת איכה החזן אומר ׳ואתה קדוש׳ וקדיש ׳לעילא', ואינו אומר קדיש ׳דהוא עתיד׳ בלילה, אלא למחרת אחרי גמר הקינות.

בתום קריאת מגילת איכה מכבים את האורות, החזן אומר ׳אחינו בית ישראל׳ וחותמים ב׳על נהרות בבל' והולכים לבתיהם בבכייה.

כשחל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרים ׳ויהי נועם׳ ואומרים את שתי הקינות: א. ׳אוי כי קינה' ב. ׳אני הגבר אקונן' אחר כך החזן מברך ׳בורא מאורי האש' ואינו מברך על הבשמים אלא במוצאי שבת, ומברך לבד 'המבדיל בין קודש לחול' ואחר כך קוראים מגילת איכה.

בתשעה באב מרא דאתרא ר׳ מאיר אביחצירא מופיע בבית הכנסת ע׳׳ש בבא צאלי בארפוד.

בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי נהג מרא דאתרא, יש׳׳א ברכה, לקרוא את כל מגילת איכה, ובהעדרו קרא אותה אחיו, בבא חאקי, או בבא מאיר.

שלא כמנהגו בימי חול ושבת להתפלל בחדר העלייה שבביתו הסמוך לבית הכנסת.          

בשאר קהילות מרוקו אין אומרים'אחינו בית ישראל׳ מיד אחרי איכה, אלא בסוף התפילה(ראה נתיבות המערב, עט׳ רטו סעיף יד; עטרת אבות, שם, סעיפים כח-לא).

יא. מנהגי שינה בליל תשעה באב

 בליל תשעה באב ישנים על מזרונים על הארץ.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף יט).

מניחים מתחת לכרית אבן ובצל יבש, ובבוקר משליכים אותם לנהר.

בשאר קהילות מרוקו ידוע רק מנהג הנחת האבן(נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף לב; משולחן אבותינו, שער ג, עט׳ 278 סעיף רט).

האבן – זכר לאבן ששם יעקב אבינו מראשותיו, סמל למקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כנרמז מן הפסוק ׳ויקח מאבני המקום׳, שראה את החורבן. הבצל, כנראה, הוא סמל לדמעות על החורבן, ויש הרואים בחריפות הבצל סמל לחיים הקשים.

על פי המנהג המובא בשו״ע ובהגהת הרמ״א או״ח, סימן תקנה, סעיף ב, וראה ׳כלי יקר׳ לבראשית כח, יא.

דעת הכותב.

מפי ר׳ מסעוד מלול ז״ל, ו׳ באב תשס״ח.

הנשים נוהגות לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת משכימות ושופכות את המים, שוטפות וממרקות את הכדים ואת הכיורים וממלאות את הכדים במים חדשים.

הטעם לברזל הוא שיש בכוחו לגרש את המשטינים והמקטרגים הפעילים בתקופה קשה זו. כמו כן, ברז״ל הם ראשי תיבות של בלהה, רחל, זלפה, לאה, שזכותן תגן על הקהילה(מפי ר׳ מסעוד מלול ז״ל, ו׳ באב תשס״ח).

כמו כן נוהגים לשים גם מלח, שהגימטרייה שלו שלוש פעמים שם ה׳: ׳ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלך לעולם ועד׳.

יב. סדר יום תשעה באב

בברכות השחר אין אומרים ׳שעשה לי כל צרכי׳.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיב סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף כ; עטרת אבות, פרק כה, סעיף לג).

אומרים ׳ה׳ מלך׳, ובמקום ׳למנצח בנגינות׳ אומרים ׳על נהרות בבל׳.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיד סעיף יט; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כג), וכן מנהג תוניס ולוב(עלי הדם, עט׳ 635 סעיף יח; עטרת אבות, שם, סעיף לה/א, מקור אבות).

אין אומרים שירת הים אלא את הפסוקים הראשונים: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳, ובמקום ׳אז ישיר משה׳ אומרים פרשת ׳האזינו׳

            שלא כדעת הרמ״א, אלא כדעת הטור ובית יוסף סימן תקנט, סעיף ד, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, שם; דברי שלום ואמת א, עט׳ 105; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כג; דברי שלום ואמת ד, עט׳ 25). כן הוא מנהג כל בני ספרד, בגדד, תוניס ולוב, אבל מנהג אשכנז לומר שירת הים כרגיל.

אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין בשחרית, אבל חסידים ואנשי מעשה מתעטפים ומניחים בצנעה בבית, קוראים קריאת שמע ואחר כך חולצים והולכים לבית הכנסת.

כדעת שו״ע או״ח סימן תקנה, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, שם; דברי שלום ואמת א, עט׳ 104 ; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כב; עטרת אבות, שם, סעיף לד).

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיב סעיף יא; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כב; עטרת אבות, שם, שם; ברית כהונה, מערכת ת/ סעיף יא, ערך תשעה באב).

גם ביום תשעה באב אין אומרים קדיש ׳תתקבל'

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כא; נתיבות המערב, עט׳ ריט סעיף לב; עטרת אבות, שם, סעיף לט), אבל בילקוט יוסף כתב שנוהגים לאמרו ביום(חלק ה אות כא).

נוהגים להפוך את המעיל הפנימי של ספר התורה כלפי חוץ.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיד סעיף יט; נתיבות המערב, עט׳ ריג סעיף ה).

אין מגביהים ספר תורה בתשעה באב.

כמנהג שאר קהילות מרוקו, ושני טעמים לדבר: א. מטעם אבלות. ב. שמא ייפול ספר התורה מחמת חולשת התענית(דברי שלום ואמת ב, עמ' 108).

נוהגים לקרוא גם קינות שנתחברו על ידי חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא; ׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא; ׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא; ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא, בעברית; כנ״ל בנוסח ערבי.

מדלגים בקינות על הבתים האחרונים, שיש בהם ענייני נחמה.

בשאר קהילות מרוקו יש שדילגו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כב; נתיבות המערב, עט׳ רטו סעיף יג), ויש שלא דילגו(עטרת אבות, שם, סעיף כג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 105; משולחן אבותינו, שער ג, עט' 274 סעיף רל). השוני במנהגים נעוץ במחלוקת הפוסקים המיוצגת על ידי מרן שו׳׳ע והרמ״א: על פי מרן יש לדלג: ׳אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיהו ואם יש ביניהם פסוקי נחמה – צריך לדלגם׳(אורח חיים, סימן תקנד, סעיף א), והוא גם מנהג צפת (מנהגי ארץ ישראל, קס, כא), ועל פי הרמ״א אין לדלג: ׳ונוהגין לומר קצת נחמה אחרי הקינות לפסוק בנחמה׳(שו״ע או״ח, סימן תקנט, סעיף ה). הרמ״א תואם את דעת המנהיג: ׳וצריך לקונן על ירושלים ולסיים בנחמא וכן עמא דבר׳(הלכות תשעה באב, כג). בעקבות הרמ״א פוסקים גם פרי חדש, החיד״א ור׳ עמרם אבורביע ומחייבים לדלג(ראה דברי שלום ואמת ב, עט׳ 105- 107). ישנה גם דעה שלישית: לדלג על סיומי הנחמה בקינות של ליל תשעה באב ולאמרם ביום, וכמנהג תוניס (עלי הדס, עט' 628 סעיף יג), לעומת המנהג בג׳רבא לדלג עליהם ביום ובלילה (ברית כהונה, או״ח, מערכת ת', סעיף י, ערך תשעה באב). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.

נוהגים לקרוא את ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ אחד מקרא ואחד עבראן נוסח פילאלי, שהוא תרגום מדרשי רחב.

גם בשאר קהילות מרוקו קראו בתרגום שלהם המופיע ב׳ארבעה גביעים׳(נתיבות המערב, עט׳ ריט סעיף לא; עטרת אבות, שם, סעיף מד). השווה בר־אשר, לשוננו רנה, סוף עט׳ 231.

אין מסירים את הפרוכת של ההיכל, אלא הופכים אותה.

קוראים בתורה בתיבה כרגיל, ולא מחוצה לה.

מסיימים את התפילה ב׳אשרי יושבי ביתך׳ – ׳ואתה קדוש׳ עד סוף ׳ובא לציון וקוראים מגילת איכה. אין אומרים לא ׳בית יעקב׳ ולא שיר של יום ולא ׳קטורת׳ ולא ׳עלינו לשבח׳.

אחרי התפילה נשארים יחידים לקרוא את ספר איוב.

בבתים נוהגים שאחד קורא קינות בערבית הקרויות ׳קצאת׳: קצת חנה, קצת איוב, קצת עשרת הרוגי מלכות, קצת יוסף הצדיק וקצת ירושלים.

אחר הצהריים הנשים נוהגות לשפוך את המים שבכדים, לסדר את הבית, לנקות, לכבס בגדי ילדים ולהכין את סעודת צאת הצום, לסימן של נחמה בסיום החורבן ובואו של משיח שנולד בתשעה באב.

על ׳תשעה באב אחר חצות היום׳ ראה זימר יצחק (אריק), עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנ״ו, עט׳ 190-174. הרקע למאמרו הוא חוויה בלתי נעימה שחווה בעת שכיהן כרב בית כנסת של יוצאי מערב גרמניה בניו יורק לפני כ־50 שנה, כאשר כמה מן המתפללים שהקפידו לא להסתפר בימי בין המצרים הופיעו בבית הכנסת בשעת מנחה של יום תשעה באב כשהם מגולחים. על תמיהתו השיבו שזהו מנהג מאבותיהם. לסיכום מאמרו הוא מציין שתי מסורות למעמדו של חצות היום של תשעה באב; א. המסורת הבבלית, שלפיה תשעה באב הוא יום שלם של אבלות.

ב. מסורת ארץ ישראל, שלפיה היום מתחלק לשניים: עד חצות היום אבלות מלאה, ולאחר חצות היום בטלים כמה מן האיסורים מן הטעם של האווירה המשיחית השוררת בשעה זו של מנחה.

בתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין.

ברכת ׳שים שלום׳ נאמרת כולה בתפילת ׳שמונה עשרה׳ של מנחה.

אומרים ׳נחם ה׳ את אבלי ציון וירושלים׳ רק במנחה.

נהגו לברך ׳ברכת הלבנה׳ לאחר ערבית לפני טעימה.

יג. צאת הצום של תשעה באב ולמחרתו

במוצאי תשעה באב בבית מברכים על מזונות, ביצה קשה, שותים קצת מאחיא ותה, ואחר כך מרק חרירה העשוי מחומוס ופולים.

למחרת תשעה באב בארוחת צהריים נוהגים לאכול בשר, עלי סלק ירוקים (לכטרא) ולחם, בדומה ליום שבו קמים משבעת ימי האבל.

כדעת הרמ״א, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שבהן אוכלים בשר רק בערב של היום העשירי (נתיבות המערב, עמ׳ רכג סעיף נד; עטרת אבות, שם, סעיף נג). ההבדל בין שני המנהגים מיוצג על ידי הדעות השונות של מרן בשו״ע והרמ״א סימן תקנח סעיף א; ׳בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי. הגה; ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר׳.

רשימת הקינות של יום תשעה באב

שני קבצים של קינות לתשעה באב מארפוד ידועים לנו: כתב יד מסעוד בן ישי וכתב יד משה נזרי.

קובץ הקינות של מסעוד בן ישי מכיל 56 קינות בכתב יד + אזכורי 43 קינות המופנות ל׳חמש תעניות׳. בסה״ב רפרטואר פוטנציאלי של כ־100 קינות.

קובץ הקינות של משה נזרי מארפוד מכיל 40 קינות בכתב יד + אזכורי 21 קינות המופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳. בסה״כ רפרטואר פוטנציאלי של 61 קינות.

רוב הקינות בכתב יד משה נזרי מופיעות בקובץ של בן ישי, ורוב הקינות הנזכרות בקובץ נזרי והמופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳ נזכרות בכתב יד בן ישי ומופיעות ב׳חמש תעניות׳.

יש קינות המופיעות בכתב יד בשני הקבצים או באחד מהם, וגם בדפוסי הקינות לתשעה באב.

בסה״ב מדובר בכ־30 קינות בשני הקבצים שאינם נזכרים באוצר השירה לדוידסון.

רשימת הקינות לפי סדרן בקובץ הקינות כתב יד מסעוד בן ישי מארפוד

הקינות הנזכרות בשמן והמופנות ל׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים:

ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום

קול יללה, (אך זה היום, איך ידידות, וארץ שפל), יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי

בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית,

על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, אלי עדתי, שכורת ולא מיין, יום אכפי,

קול אהלה, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל), ביום זה יבכיון, איכה

קדרתי ונכפלו יגוני, (בורא עד אנה, זכור ה׳, דוק וחוג רעשו, שכינה [צועקת], אקוה לנוד, זאבי ערב, למי אבכה, דממו [שרפים], לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, אחות רעיה, ציון כלילת יופי, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, איך נפלת משמים ציון, ארים על שפיים, אל גלותנו הולכים, יה שור אום נטושה, אעורר בכי ואזיל, על הר המוריה, היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל, על זה היה), מספד מר וקינה, שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, נפלה עטרת כתר ראשנו, על עדה הנבחרה קוננו, (הלנופלים תקומה, הרגת ביום, יתומים היינו, בהיכלך, שומרון קול, אמרה ציון, קול יללה, אלה אזכרה), יונה הומיה, (אוי כי ירד אש, עיני עיני יורדה מים), אביר ישראל, למה לנצח, (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, מתי נשמה דלה ענוגה, אפתח בחידה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, הילילי בבכיה, אוי לנו חטאנו, לבבי מלא יגון, פנה בעוד יום שמשי, למתי אל נערץ, נחר בקראי גרוני, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, ספר אמרי שפר, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, קול ברמה נשמע, היום יזל מים, קינות ארבה, איכה ישבה אקרא.

רשימת הקינות לפי סדרן בקופץ הקינות כתב יד משה נזרי מארפוד

הקינות הנזכרות בשמן והמופנות ל׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים:

ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום קול יללה, יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית, על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, שכורת ולא מיין, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל, בורא עד אנה, לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, (ארים על שפיים), אל גלותנו הולכים, (על הר המוריה), היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל), שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, (הלנופלים תקומה, שומרון קול, אמרה ציון, אלה אזכרה), (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, (הילילי בבכיה), אוי לנו חטאנו, למתי אל נערץ, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, היום יזל מים.

מבוא כללי לתולדות ההלכה והמנהג בישראל א. השתלשלות התורה שבעל פה

1. התורה ניתנה למשה מהר סיני, וממנו נמסרה ליהושע, הוא העבירה לזקנים ואלה העבירוה לנביאים עד לאנשי כנסת הגדולה(אבות א, א) [תקופת בבל, מדי ופרם].
2. בימי בית המקדש השני(בתקופה היוונית) פעלו חמישה זוגות של חכמים שעמדו בראש הסנהדרין בארץ ישראל, הראשון – נשיא והשני – אב בית הדין: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, הלל ושמאי, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, שמעיה ואבטליון(אבות א, ד-יב).
3. התורה שבעל פה בצורתה הראשונית – המשנה – נשנתה על ידי התנאים, הם חכמי המשנה שפעלו במשך חמישה דורות, וביניהם: רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא,

רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי ועוד [התקופה הרומאית]. היא נערכה סופית על ידי ר׳ יהודה הנשיא, בערך בשנת 200 למניינם.

המשנה כוללת שישה סדרים [=ש״ס] וסימנם: זמ״ן־נק״ט [= זרעים(ברכות ומצוות התלויות בארץ), מועד (שבת וחגים), נשים (משפחה ואישות), נזיקין(ממונות), קדשים(קרבנות ומקדש), טהרות(טומאה וטהרה)].

4. האמוראים פירשו את המשנה בתלמוד הכפול: התלמוד הירושלמי שנערך בטבריה על ידי ר׳ יוחנן בשנת 400 למניינם, והתלמוד הבבלי שנערך בבבל על ידי רבינא ורב אשי בשנת 500.
5. תקופת הגאונים נמשכה כ־500 שנה (1038-589), ופעלו בה ראשי ישיבות סורא ופומפדיתא שבבבל. הם השיבו לשאלות בהלכה לכל תפוצות ישראל, וביניהם: רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון ורב האי גאון, חותמה של התקופה.
6. כאן מתחילה תקופת הספרות ההלכתית, אנשי ההלכה, ראשונים ואחרונים.

א. עמודי ההוראה הראשונים הם: 1. הרי״ף (רבי יצחק אלפסי, מרוקו, 1013- 1103), שסיכם את הלכות התלמוד על פי סדר המסכתות בחיבורו ׳תלמוד קטן׳. 2. הרמב׳׳ם, המכונה ׳הנשר הגדול/ הוא רבי משה בן מימון (ספרד,

מרוקו, מצרים, 1204-1135), שחיבר את ספרו הגדול ׳משנה תורה׳(׳הי״ד החזקה׳) הכולל 14 חלקים על פי נושאים. 3. הרא׳׳ש (ר׳ אשר בר יחיאל),

שנולד באשכנז והיה תלמידו של מהר״ט מרוטנבורג, עבר לטולידו, בירת קסטיליה שבספרד, ב־1302, בהמלצת הרשב״א, ושם הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה. 4. ר׳ יעקב בן הרא׳׳ש (גרמניה, ספרד, 1343-1269), ׳בעל

הטורים^, הקרוי על שם חיבורו ׳ארבעה טורים^,: א. אורח חיים – חיי יום יום,

שבת וחגים; ב. יורה דעה – דיני כשרות; ג. אבן העזר – דיני משפחה ואישות;

ד. חושן משפט – דיני ממונות.

ב. האחרונים שהעמידו את ההלכה בצורתה הסופית הם: 1. רבי יוסף קארו (ספרד, תורכיה, ארץ ישראל, 1575-1488). המפורסם בחיבוריו: ׳בית יוסף^, – ביאור על ארבעת הטורים; ׳כסף משנה^, – פירוש על ׳משנה תורה^, לרמב״ם,

רשלחן ערוך^, – קיצור ה׳בית יוסף^, המחולק לסימנים ולסעיפים. 2. ד משה איסרליש (הרמ״א) (פולין, 1572-1520), שחיבר את ה׳מפה׳ – הגהות על ה׳שלחן ערוך^, שנדפסו בתוכו, אך רק במקום שמנהג בני אשכנז שונה ממנהג בני ספרד.

ב. המנהג – גדרו ומקור סמכותו

על המנהג, גדרו וסמכותו הקדיש החוקר דניאל שפרבר בחיבורו בן שמונת הכרכים דיון רב ומגוון, ובכרך ח נכללת ביבליוגרפיה מקיפה ביותר על הנושא.² להלן חלק מדבריו ומדברי אחרים.

תוקפו של דין תורה נשען על הקבלה מסיני. כיוצא בזה, דיני חכמים נשענים על הצו ׳לא תסור^,. אולם מה גדרו של מנהג, ומה מקור סמכותו?

על פי מקורות שונים גדרו של מנהג וכניסתו לתוקף מחייב מצריך כמה תנאים: עליו להיות מנהג ותיק, שכיח ותדיר, שהתפשט בכל העיר כמנהג של רבים ולא של יחידים, אינו שנוי במחלוקת ואין עליו ערעור. למעמדו של מנהג ולהתקבלותו ידועים כמה ביטויים מן התלמוד, כמו ׳פוק חזי מאי עמא דבר^,, ׳הכל כמנהג המדינה^, וכן ׳מנהג אבותיהם בידיהם^,.

מה מקור סמכותו של מנהג? על כך יש כמה תשובות. רב שרירא גאון שואל: ׳מנלן דמנהגא מילתא היא?^, ומשיב: דכתיב ׳אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים^, (תורה תמימה, דב^, יט, יד).

הרשב״א, בהתירו את המנהג שנהגו להזכיר לציבור את אמירת ׳יעלה ויביא^, בין קדיש לתפילת מעריב, מסכם וכותב: ׳ופוק חזי מאי עמא דבר וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר^, (שו״ת הרשב״א, סימן רצג). הרא״ש כותב דברים דומים: ׳הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כך (שו״ת הרא״ש, כלל בה). גם מהר״י קולון כתב: ׳דאין יתכן מנהג קבוע שיפול בו הטעות לעשות מגד כל חכמי הדור׳(שורש נד). בסגנון דומה כותב גם הבית יוסף בנושא היתר שימוש בקדרות חדשות ביום טוב: ׳וכן המנהג פשוט היום ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר׳(טור או״ח, סימן תקב). כיוצא בזה כותב מהרש״ם בהתירו מקווה המחומם בגוף חימום פנימי לרחוץ במים חמים בשבת: ׳סוף דבר, כן נהגו כל עמא דבר בפני גדולי ישראל׳(שו״ת מהרש׳׳ם, חלק ג, סימן קט). גם המגן אברהם הביא בשם מהרא׳׳ש ש׳אמרינן מנהג עוקר הלכה, דודאי כך קיבלו אבותינו איש מפי איש׳(או״ח סימן תרץ, סעיף כא). הרי אפוא שתוקפו של מנהג נובע מהתפשטותו בעם בלי שיצא עליו ערעור של חכמים בדורו.

הערת המחבר: על מקור תוקף המנהג ראה ד׳ שפרבר, מנהגי ישראל, כרך א, ירושלים תש״ן, פרק א, עמ^׳ כ-כג (להלן: מנהגי ישראל); על כוחו וסמכותו של המנהג ראה שם, פרק ב, עמ^׳ כד-ל. ביבליוגרפיה נבחרת על מנהגים ראה שם, כרך א, מבוא והערות שם, וכן בכרך ב, פרק א, עט׳ א-טז, ׳מהות המנהג ותקפו', ונספח שם, עמ^׳ יז-כב. על פשרה במנהג ראה שם, פרק ב, עט׳ כג-סז ונספח שם.

עשרת ימי תשובה ויום כיפור

עשרת ימי תשובה

• – נוהגים כדעת הרמ״א שמי שטעה ואמר ׳מלך אוהב צדקה ומשפט׳ במקום ׳המלך המשפט׳ אינו חוזר, וכן דעת מרא דאתרא יש״א ברכה.
• אומרים ׳אבינו מלכנו׳ לאחר חזרת הש״ץ בשחרית ומנחה. החזן קורא כל קטע והקהל עונה ׳אמן׳, חוץ מחמישה קטעים שהציבור חוזר עליהם אחרי החזן:

׳אבינו מלכנו – חטאנו לפניך/ 2. ׳אין לנו מלך אלא אתה/ 3. ׳עשה עמנו למען שמך/ 4. ׳זכור כי עפר אנחנו/ 5. ׳אל תשיבנו ריקם מלפניך/

• אומרים ׳אבינו מלכנו׳ גם בשבת שובה, אבל מדלגים על הקטעים ׳מחול וסלח/ ׳קרע רע/ ׳מחוק ברחמיך הרבים/ ׳מחה והעבד.
• – אומרים ׳אבינו מלכנו זכור כי עפר אנחנו׳ כנדפם במחזור, ולא זכור או זכור.
• חסידים וכמה מהמון העם, אנשים ונשים, מתענים בכל יום של עשרת ימי תשובה וסועדים את לבם בלילה
• יש שנוהגים לצום עוד שלושה ימים לפני עשרת ימי תשובה כדי להשלים עשרה ימים במקום שני ימי ראש השנה ושבת שובה שאין מתענים בהם.
• בשבת לפני יום כיפור הקרויה ׳שבת שובה׳ או ׳שבת תשובה׳ נאמרת דרשה על ידי חזן בית הכנסת.
• מנהגי הכפרות
• – נוהגים לשחוט כפרות בלילה אור לט׳ בתשרי לכל נפש במשפחה, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.
• מחצית מן המשפחות עושות כפרות אחרי ערבית, ומחציתן – באשמורת לפני הסליחות.
• בארפוד השחיטה נעשית בחצר בית הכנסת.
• משפחות עשירות ומיוחסות ־ השוחט היה בא לבתיהן באשמורת הבוקר לכפרה ושחיטה, ובראשן משפחות אביחצירא.
• אדוני אבי נהג לשחוט את הכפרות למרא דאתרא יש״א ברכה ולומר עבורו את נוסח הכפרות, לאחר שר׳ ישראל הפציר בו לעשות זאת.
• בקצר א־סוק לא הייתה שחיטה מרוכזת, ור׳ אברהם לעסרי היה מכתת את רגליו מבית לבית. מתחיל לפני מנחה וגומר רק בחצות לילה, ואחר כך משכים בעמוד השחר לשחוט למיוחסים בבתיהם.
• – כך היה גם המנהג בבצאר. השוחט ר׳ שמעון אסולין היה הולך מבית לבית מהבוקר עד הערב לכל המשפחות לשחוט להן כפרות.
• נוהגים בערב יום כיפור ללכת לבית החיים להשתטח על קברי ההורים.
• ערכ יום כיפור
• . רבים הולכים למקווה טהרה, ואחר כך עושים את הסעודה המפסקת.

2 – נהגו לאכול בערב יום כיפור כמה סעודות, ויש שנתנו למספרן סימן: ׳סבע פטאוד (=שבע ארוחות), וביניהן ארוחת בוקר: מזונות ותה; ארוחת עשר: קוסקוס; ארוחת צהריים ועוד סעודות נוספות, ואחריהן הסעודה המפסקת.

• -בסעודה המפסקת אוכלים את העופות הצלויים, ׳לגטא׳ (מין פשטידה, מאפה תנור, העשויה ביצים ורצועות של בשר טרופות) או ׳למגינה׳(מין פשטידה שמטגנים במחבת, עשויה מתפוחי אדמה טחונים וביצים טרופות) וגם ׳לכטרא׳ (סוג של עלי סלק ירוקים גדולים), ומרק.
• את החמין למוצאי יום כיפור הרוב נהגו להטמין, אבל יש שנהגו לא להטמין, ושני הצדדים החליפו ביניהם תבשילים.

ליל כיפור ונוסח ׳כל נדרי׳

• . מתעטפים בטלית בליל כיפור.

2 – סדר התפילה הוא ככתוב ב׳זכור לאברהם׳: ׳לך אלי תשוקתי/ ׳שמע קולי/ ׳ענה עני/ ׳כהניך ילבשו צדק׳, הוצאת ספר תורה, ׳רבץ העולמים/ ׳ברוך המקום/

3-אומרים ׳כל נדרי׳ שלוש פעמים שלושה אנשים, כל אחד פעם אחת.

• בארפוד החזן אומר ׳כל נדרי׳ פעם ראשונה, ואחריו – שני אנשים אחרים נכבדים.
• – בריסאני אומרים ׳כל נדרי׳ שלושה אנשים: החזן, חתן ׳וזאת הברכה׳ וחתן ׳בראשית/
• בקצר א־סוק החזן אומר ׳כל נדרי׳ שלוש פעמים, וכן המנהג בגיגלאן.
• ׳כל נדרי׳ – המילה ׳כל׳ בקמץ קטן בתנועה הנשמעת כחולם (כל), משורש כל״ל, כמו ׳כל דבר׳, במובן ׳כל הנדרים' ולא בקמץ גדול משורש כל׳׳ה ובמובן ׳כלו הנדרים/²⁰
• בקהילות תאפילאלת אומרים נוסח ׳כל נדרי׳ ייחודי הרשום בכתבי יד.
• המילים המודגשות נאמרות על ידי הקהל, והחזן חוזר עליהן.
• להלן הנוסח בכל קהילות תאפילאלת:

בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא, ועל דעת הקהל הקדוש הזה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין.

כל נדרי ואסרי. וחרמי. ושבועי. וקונמי וקונחי וקונסי. די נדרנא. ודי אסרנא. ודי חרמנא. ודי אשתבענא על נפשתנא. מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה הבא עלינו לשלום. כולהון אתחרטנא בהון יהון מופרין. שביתין.שביקין. לא שרירין ולא קיימין.

אם נדר נדרנו – אין כאן נדר. אם איסר אסרנו – אין כאן איסר. אם חרם חרמנו – אין כאן חרם. אם שבועה נשבענו – אין כאן שבועה. בטל הנדר מעיקרו. בטל האיסר מעיקרו. בטל החרם מעיקרו. בטלה השבועה מעיקרה. אין כאן לא נדר ולא אסר ולא חרם ולא שבועה, אבל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה כדכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.

שרוי לנו ומחול לנו ומותר לנו(פעם אחת החזן ופעם אחת הקהל שלוש פעמים). שרוי לכם, ומחול לכם, ומותר לכם(כנ״ל, שלוש פעמים).

שרוי לנו ולכם ולכל ישראל, ומחול לנו ולכם ולכל ישראל, ומותר לנו ולכם ולכל ישראל(כנ״ל, שלוש פעמים).

שרוי לנו מפי בית דין של מטה, ומחול לנו מפי בית דין של מעלה (כנ״ל, שלוש

פעמים).

ונאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכם חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו.

• המשך תפילת ערבית: ברכת ׳שהחיינו׳ אומר החזן. אחר כך קורא את הזוהר 'קם רבי שמעון׳. ׳מי שברך׳ לקהל, ׳מי שברך׳ לחתני התורה, ׳הנותן תשועה למלכים׳, ׳ימלוך׳ שתי פעמים, החזרת ספר התורה להיכל בליווי ׳מזמור לדוד הבו לה״, סגירת ההיכל, ׳שובה למעונך׳, ׳והוא רחום׳, ׳ברכו׳, ואין אומרים קדיש לפני ׳ברכו׳.

יום כיפור

• המשכימים קום אומרים ׳כתר מלכות׳ לר׳ שלמה בן גבירול, אבל מדלגים על כל הקטעים המתחילים ב׳מי׳: ׳מי ימלל גבורותיך׳, ׳מי יחוה גדולתיך׳ וכו׳.
• דרוש לכיפור נאמר על ידי החזן לפני ׳ה׳ מלך.
• גם ביום כיפור אין מעמידים סומכים ליד החזן, אלא החזן הוא המסדר את כל התפילה וקורא את כל הקטעים שבחזרה, כולל ׳ובכן נקדישך מלך׳ וכיו״ב.
• גם במוסף ממעטים בפיוטים. מבין שלושת הפיוטים ׳אשרי עין׳ שבמוסף אומרים רק את זה של ר׳ אברהם אבן עזרא.
• בתקופה קדומה בארפוד נהגו לכרוע בכריעה בסדר העבודה עד לרצפה, אבל בתקופה החדשה לא נהגו בכל קהילות תאפילאלת לעשות כן.
• מבין כל הפיוטים שבין מנחה למוסף אין אומרים אלא ׳בן אדמה׳, ואם נותר זמן אומרים גם את התוכחה ׳ברכי נפשי׳, ולפני מנחה אומרים ׳עת שערי רצון׳.
• מוצאי יום כיפור
• מברכים את ברכות ההבדלה, כולל'מאורי האש^, על נר ששבת, אבל בלי בשמים, ואחריה אומרים ׳ברכת הלבנה׳ במוצאי יום כיפור.
• המנהג בקהילות דרום תאפילאלת אצל הרבה משפחות שאין מבעירים אש ואין מחממים ומבשלים במוצאי יום כיפור, אלא אוכלים ממה שהוטמן בערב יום כיפור.
• בקהילות דרום תאפילאלת, בסעודה שאוכלים במוצאי יום כיפור יש שני מנהגים: יש הנוהגים לאכול ארוחה רגילה, ויש שנהגו לאכול רק תבשילים ששהו בתנור השכונתי מערב יום כיפור.
• תפריט זה כלל חמין, חומוס, תפוחי אדמה, ביצים ותה, כל פריט בסיר נפרד, כנהוג בתאפילאלת.
• בין שתי הקבוצות יש שנהגו לעשות חליפין. הנוהגים להשהות תבשילים בתנור הביאו מהם לקרוביהם שלא נהגו כן: ביצים, קערה של חמין וקערה של תפוחי אדמה.
• מחרתו של יום כיפור קרוי ׳יום שמחת כהן^,, וקוראים אחר שיר של יום ולפני ׳הושיענו׳ את המזמור ׳למנצח לבני קרח מזמור רצית ה׳ ארצך׳.

סוכות ושמחת תודה

הימים שכין יום כיפור לסוכות

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה.

הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית).

אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל היו ימים אלה ימי חנוכת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. מחרתו של יום כיפור הוא ׳יום שמחת כהן' שהוא שמחה של כל ישראל שזכו ליום של סליחה וכפרה. השווה משנה יומא ז, ד ׳ויום טוב היה עושה [הכהן הגדול] לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש' מיום זה ועד ערב סוכות עסוקים עמך ישראל בעניינא דיומא ודקדושה: בניית הסוכה וקניית ארבעת המינים. ימים אלה אפופים הילה רוחנית ואווירה חגיגית, ויש שראו בימים אלה כעין מעמד של חול מועד. לכן אין אומרים בהם תחנונים, ראה אליהו כי טוב, ספר התודעה, ירושלים תשס״ח, עמ^׳ פח.

בניית הסוכה

. ברוב הבתים קיים מבנה של סוכת קבע על גג הבית או בחצר, כלומר ארבעה כתלים בנויים ופתח באחד מהם, ומעל למחיצות ניצבת מסגרת של קורות להנחת הסכך.

לסכך הסוכה אין משתמשים כבימינו במחצלות של ׳סכך לנצח׳, אלא בסכך חדש וירוק מדי שנה מחריות של דקלים.

סוכות המחוסרות מחיצות קבע מקיפים בדפנות מקני סוף או בחריות צפופות זו ליד זו, וקושרים אותן היטב.

יש שמקשטים את הסוכה על ידי שטיח קיר הקרוי ׳חיטי׳.

בכל קהילות תאפילאלת אין מקימים סוכה בבית הכנסת.         

ראה גם ישראל סבא, עמ׳ 293. גם בג׳רבא משתמשים בחריות של דקלים בצירוף ענפי הדסים הן להעמדת המחיצות והן לסכך (ברית כהונה, או״ח, ח״א, מערכת ד', סעיף ז, ערך דפנות הסוכה).

מנהגי הסוכה

באחת הפינות של הסוכה מייחדים כיסא ועליו מפה נקייה, ועליו מניחים ספר לאושפיזין, בדומה ל׳כיסא של אליהו׳.

החוששים להדליק נר בסוכה מחמת סכנת שרפה מדליקים במקומו פנס.

מתפללים תפילה חגיגית, ואומרים פיוט לפני קדיש.

לפני שנכנסים לסוכה אומרים: ׳עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצלא דמהימנותא עילאה בצלא דקודשא בריך הוא׳.

מנהג תאפילאלת להקדים תמיד את משה ליוסף באושפיזין, בסליחות ובהושענות.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג להזמין אורחים לסוכה ששמותיהם כשמות האושפיזין. ביום ראשון הזמין אורח ששמו אברהם, ביום שני – יצחק, וכן בשאר הימים. ליום השביעי הזמין פעם אחת אורח ששמו צמח, לבשר על המשיח.

סדר הקידוש: יין, קידוש, סוכה, שהחיינו. פותחים את הקידוש בפסוקים: ׳  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

 אחריהם ׳סברי מרנן… בורא פרי הגפן, אחר כך ׳אשר בחר בנו… מקדש ישראל והזמנים' אחר כך ברכת ׳לישב בסוכה׳ ולבסוף ׳שהחיינו׳ בלילה ראשון.

באחת הפינות של הסוכה מייחדים כיסא ועליו מפה נקייה, ועליו מניחים ספר לאושפיזין, בדומה ל׳כיסא של אליהו׳. כן המנהג גם על פי זוכר ברית אבות, עמ׳ 136 סעיף ב, אבל על פי נתיבות המערב, עט׳ קט סעיף ד, נהגו לתלות את הכיסא. המקור למנהג הוא החיד״א, מורה באצבע, בתוך סדר עבודת הקדש לחיד״א, בני ברק תשמ״ו, סימן ט, סעיף רפט: ׳אור החג הקדוש ילך לסוכה ויצוה להביא כסא ומעיל מפואר על גבה לזכר שבעה אושפיזין עילאין קדישין מעין דוגמא שעושין ביום המילה כסא של אליהו הנביא זכור לטוב׳. השווה גם חמדת ימים, שם, עמ' 369 צד ב, ׳ומה טוב ומה נעים להכין בתוך סוכתו כסא מיוחדת בבני ברק ומשי ורקמה לכבוד כל צדיק כל איש ביומו׳.

׳עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצלא דמהימנותא עילאה בצלא דקודשא בריך הוא׳. מקור המנהג להזמנת האושפיזין הוא זוהר כרך ג(ויקרא), פרשת אמור, דף קג עמוד ב: ׳ת״ח בשעתא דברנש יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא… ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה… כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין… תיבו אושפיזין עלאין תיבו, תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו…׳. הנוסח ׳עולו אושפיזין… עולו׳ מקורו בספר חמדת ימים, חלק ג, חג הסוכות שם, עט' 386.

כל הברכות נאמרות בעמידה.

בסעודה שיש בה קידוש מברכים ׳לישב בסוכה׳ בסוף הקידוש, ובסעודה שאין בה קידוש מברכים ׳לישב בסוכה׳ אחרי ברכת ׳המוציא׳.

אם חל יום טוב בשבת או בחול המועד אומרים ׳שלום עליכם׳.

בכל לילה ובכל יום של שבעת ימי הסוכות קוראים מעניינא דיומא מקרא, משנה וזוהר לפי הסדר הרשום בספר ׳חמד אלהים׳, וכן המנהג בקצר א־סוק.

חסידים ואנשי מעשה ישנים בסוכה כל שבעת הימים.

ראה -"אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי הוצ' אוני' בר אילן עמ' 128-126

ארבעה מינים

אתרוגים מהודרים מגיעים לתאפילאלת מערי מרוקו: אגאדיר, צווירה, תארודאנת ופגיג. האתרוגים אינם מורכבים, הם צהובים כמו לימונים, בעלי פיטם וחלקים ללא כל פגם.

לאחר העלייה לארץ הנטייה של חכמי אביחצירא היא להעדיף אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי מרוקו המהודרים.

באשר להדס, אין מקפידים בכל קהילות תאפילאלת על שלושה ענפים במדויק, ולא על הדס משולש, אלא לוקחים כמה ענפי הדס שוטים.

ביום א׳ של סוכות המתפללים נוהרים בכל קהילות תאפילאלת, וביניהם נוער רב, לחצר בית הכנסת כדי לעסוק באגידת ארבעת המינים.

את הלולב מקשטים בחוטי רקמה רחבים או ברצועות בד מצוירות שכורכים מסביב ללולב מראשו לסופו, וסימנך ׳זה אלי ואנוהו׳. בראש הלולב מצמידים צמר גפן שלא ייפגם. אחר כך תולשים כמה עלי לולב ומחברים אותם על ידי עשיית מעין לולאות, ועל ידם אוגדים את הלולב עם ההדסים והערבות.

בכל קהילות תאפילאלת בכל בית כנסת קונים ארבעה מינים, שתיים עד ארבע יחידות בשביל המתפללים, אבל תלמידי חכמים, חזנים ואנשי מעשה מקפידים לקנות ארבעה מינים משלהם.

נוהגים להשאיר את ארבעת המינים בבית הכנסת כל ימי החג בתוך בד רטוב בדלי מים לשמור על רעננותם וכשרותם.

אנשי מעשה שומרים את הלולב והערבה לשריפת חמץ.

משתמשים בערבה לאפיית מצה.

על ארבעת המינים מברכים בבית הכנסת ולא בסוכה, לפני הלל ולא לפני כן.

סדר הנענועים

כיוון הנענועים: מנענעים לכל רוח שלוש פעמים: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, ולבסוף לצד מערב.

בכל כיוון מנענעים שלוש הולכות ושלוש הבאות, היינו, הולכה/הבאה כפול 3 לכל רוח.

מספר הנענועים: פעם ראשונה לאחר הברכה; פעם שנייה ב׳הודו׳ הראשונה; פעם שלישית ב׳אנא ה׳ הושיעה נא׳; פעם רביעית ב׳הודו׳ השנייה.

סדר הנענועים בפסוקים: ב׳הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו', הודו – לצד דרום; לה׳ (אין מנענעים); כי – לצד צפון; טוב – לצד מזרח; כי – למעלה; לעולם – למטה; חסדו – לצד מערב. הפסוק ׳אנא ה׳ הושיעא נא׳: א־נא – לצד דרום ולצד צפון; ה׳(אין מנענעים); הו־שי־עה: הו – לצד מזרח; שי – למעלה; עה – למטה; נא – לצד מערב.³⁵

בישול ואפייה ביום טוב של סוכות

נוהגים לבשל בשני ימי טובים של סוכות ושל שמיני עצרת דבר יום ביומו.³⁶

יש שנהגו לאפות לחם ביום טוב, במיוחד ביום השני של החג שחל בערב שבת.

חול המועד סוכות

כל האומנים שובתים ממלאכתם בכל ימי חול המועד, והסוחרים סוגרים את בתי עסקיהם, ורק השוחטים שוחטים בחול המועד כדי לספק בשר טרי לבני הקהילה.

כל יום בחול המועד סוכות לפני מנחה קוראים את מגילת קהלת, אחד מקרא ואחד עבראן.

לפני ערבית חול המועד ושבת חול המועד אומרים מזמור של חג.

בשחרית אין אומרים מזמור של חג לפני ׳ברוך שאמר'

במנחה של חול המועד אומרים ׳למנצח בנגינות/ ולא מזמור של חג.

בברכת ההפטרה של שבת חול המועד המפטיר חותם ׳מקדש השבת וישראל והזמנים' מפני שימי הסוכות חלוקים בקרבנותיהם ואומרים בכל יום הלל שלם.

מקפידים על איסור תספורת וגילוח הזקן בחול מועד.

ראה -"אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי הוצאת אוניברסיטת בר אילן-2018 עמ' 131-129

מעמדו של המנהג ביחס להלכה

האם בכוח המנהג לחלוק על הלכה? כאשר מדובר בהלכה רופפת הירושלמי מציע: ׳כל מקום שהלכה רופפת בידך, לך אחר המנהג׳(פאה פ׳׳ז ה׳׳ה), וגם על פי הבבלי יש בתוקף המנהג להכריע הלכה מסופקת גם בדין תורה(עפ״י רש״י, עירובין יד ע״ב ד״ה ׳עמא דבר׳).

על פי רב האי גאון (תמים דעים, קיט) כל כוחה של הגמרא הוא מהסכמת הציבור, ואם הסכימו ונהגו דבר שונה הרי שאין הש״ס ׳עוקר את העיקר׳, כלומר את המנהג. מהד׳י קולון(שורש ח ושורש ט) טוען כי מנהג כשר הסותר את ההלכה תקף, ולכן יש ללכת על פיו. גם הרמ״א מסכים עם דבריו בהסתייגות אחת: בתנאי שלפחות פוסק אחד סובר כמנהג.

הרא״ש טוען שכל תוקפו של המנהג הוא בהרחקה מאיסורים, אך אם המנהג הוא ׳מנהג שיש בו עבירה׳ הרי שאין לו כל תוקף. על פי מגן אברהם (או״ח סימן תרץ, סעיף כא) בשיטת המהרא׳׳ש ׳מנהג מבטל הלכה, אפילו רוב דיעות סבירא להו דאסור ואפילו התלמוד מסייע להו', תוך הסתייגות המגן אברהם המצריך ׳ראיה מן התורה׳ למנהג.

מרן השו״ע פסק ברוח דברי מהרי״ק שדי בפוסק אחד להתיר אפילו איסורי תורה, אם כך נהגו, ומוסיף שם בבית יוסף: ׳כל שכן שהוא להתיר בדרבנן', משמע שההלכה כמנהג אם יש אפילו פוסק אחד כמוהו, אפילו להקל בדאורייתא, רכל שכן בדרבנן.

לסיכום: מהשלחן ערוך, מהרמ״א ומרבים מהפוסקים נראה שהשיטה שהתקבלה היא שיטתו של מהר״י קולון שיש מקום לפסוק כמנהג לקולא, כשיש למנהג גיבוי של פוסק כלשהו, אף על פי שהדבר נתון במחלוקת דאורייתא והרוב נוטים לאסור.

תוקפו של המנהג

מקורות לתיאור מנהגים ולמעמדם ההלכתי מצויים במשנה, בברייתא ובתלמוד. דוגמה מן המשנה (פסחים ד, א): ׳מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין; מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם', כלומר לא יעשה מלאכה בכל מקרה.

ממשנה זו אנו לומדים שלושה דברים: א. למנהג המקומי תוקף הלכתי מחייב. ב. למנהג מעמד מוגבל התקף במקומו או בזמנו בלבד. ג. התושב הארעי ההולך ממקום למקום מחויב הן במנהג מקומו הקבוע והן במנהג מקומו הארעי.

על פי הגמרא, למשנה זו יש הבחנה נוספת: המצטרף לקהילה מסוימת מחויב במנהגיה רק אם בכוונתו להשתקע בה, אבל אם כוונתו לשהות בה לזמן מוגבל ולחזור אחר כך למקומו – אינו מחויב אלא למנהגי מקומו הקבוע.

מנהגים נוספים מופיעים במקורות אחרים. כולם עשויים בתבנית אחידה: ׳מקום שנהגו לעשות כך עושין, מקום שלא נהגו אין עושין. המנהגים עוסקים בתחומי העשייה ואורח החיים בחיי היום־יום: באכילה, בהדלקת הנר ובניחום אבלים, במסחר ובעשיית מלאכה, במיקח ובממכר, בעבודה ובחקלאות, בבנייה ובשכירות. דוגמאות נוספות של מנהגים המופיעים במשניות ובברייתות:

׳מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין, מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין׳(שם ד, ד).

׳מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין׳(שם ד, ה).

׳מקום שנהגו לקרות את המגילה שני ימים קורין, לילה ויום קורין – הכל כמנהג המדינה…׳(סופרים כא, ז).

׳מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילים, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין – הכל לפי המנהג׳(שמחות, ברייתות מאבל רבתי ג, יז).

׳שמין פרה וחמור… מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד חולקין׳(בבא מציעא ה, ה).

׳מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובד כוכבים מוכרין, מקום שלא נהגו למכור אין מוכרין׳(פסחים ד, ג).

׳השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב – מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק – הכל כמנהג המדינה׳(שם ז, א).

׳המקבל שדה מחברו, מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור… הכל כמנהג המדינה׳(שם ט, א).

׳השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינים בונים – הכל כמנהג המדינה׳(בבא בתרא א, א).

תוקף המנהג במקום ובזמן

על תוקפו של מנהג העובר מדור לדור ומחייב את הבנים להמשיך במנהג אבותיהם יעיד הסיפור התלמודי הבא:

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ׳שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׳(בבלי, פסחים נ ע״ב).

[=בני בית שאן החמירו על עצמם ונהגו לא ללכת בערב שבת מצור לשוק שבצידון. באו בניהם לפני ר' יוחנן בניסיון לבטל את מנהג אבותיהם בטענה: אבותינו הייתה להם אפשרות להחמיר כי היו עשירים, לנו אין אפשרות, שמצבנו הכלכלי אינו מאפשר לנו לוותר על השוק הזול של יום שישי. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם את המנהג לא לפנות לשוק בערב שבת, וזה מחייב גם אתכם, שנאמר ׳שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׳].

כיוצא בזה המנהג לברך על הסוכה רק בשעת אכילה (סוכה ג, ט). הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש סוברים שיש לברך על הסוכה כל פעם שנכנס אליה, לעומת רבנו תם הסובר שיש לברך על הסוכה רק בשעת אכילה. לכאורה, השלחן ערוך היה צריך לפסוק כשלושת עמודי ההוראה שדרכו לפסוק כמותם, ואף על פי כן הוא פסק כרבנו תם מן הטעם של ׳עמא דבר׳, שכך פשט המנהג. הרי שלמנהג תוקף רב הגובר אף על עקרון הפסיקה.

הבדלי הלכה ומנהג בין קהילות

החוקר שלמה טולידנו מסביר שהפיצול ההלכתי המוצא את ביטויו במרכזי הלכה מקבילים שפעלו בנפרד, האחד בספרד והאחר בגרמניה ובצפון צרפת, נעוץ במרכזי הלכה מקבילים עתיקים: המרכז בארץ ישראל המיוצג על ידי התלמוד הירושלמי והמרכז בבבל המיוצג על ידי התלמוד הבבלי. לדוגמה, המנהג שהקהל בארץ ישראל עונה אחרי ברכת ההפטרה ׳שכל דבריו אמת וצדק׳ את הברכה ׳נאמן אתה הוא ה׳ אלהינו…׳ בעמידה ואילו בבבל עונים בישיבה, או המנהג להתיר בישול גוי בארץ ישראל על ידי קירוב הבישול על ידי ישראל לעומת השלכת קיסם בבבל, שהם אחדים מבין חמישים וארבעה חילופי מנהגים בין ארץ ישראל לבבל. מנהגים אלו נתקיימו בארץ ישראל עד שנת 1099, אז החריבו הצלבנים את הקהילות היהודיות שבה, ואף על פי שנתחדש אחר כך יישוב הקהילות בארץ נעלמו מנהגי ארץ ישראל ונשכחו, משום שגרעיני היישוב החדש באו ממרכזים שבהם נהגו על פי מנהגי בבל.

אף על פי כן נתקיימו שרידים של מנהגי ארץ ישראל בתקופות מאוחרות, כמו הקריאה בתורה במחזור של שלוש שנים, כמשתמע ברמב״ם: ׳המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת… ויש שמשלימים בשלוש שנים, ואינו מנהג פשוט׳, או כעדותו של ר' אברהם הלוי במאה השבע עשרה על קהילה שָׁאמִית בקהיר הקוראת את התורה בשלוש שנים.

הרמב״ם מצהיר בהקדמתו למשנה כי הוא פוסק תמיד כמו הרי״ף מלבד בעשרה מקומות, מכאן ששורש ההלכה הספרדית הוא בפסקי הרי״ף ועובר בקו ישיר דרך הרמב׳׳ם עד מרן ר׳ יוסף קארו הפוסק תמיד על פי שניים משלושת עמודי ההוראה: הרי׳׳ף, הרמב״ם והרא״ש, לעומת הקו ההלכתי האחר הישיר המחבר את בעלי התוספות, הרא״ש, המרדכי, הסמ׳׳ג, הסמ״ק, ספר התרומה והגהות מיימוניות, שהרמ׳׳א נעשה להם הד במפתו לשלחן הערוך, כדבריו של טולידנו.

ראה: אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי-בר אילן 2018- עמ'7-4

מבוא לפסיקה ההלכתית במרוקו

א. תולדות הפסיקה ההלכתית במרוקו

ר׳ דוד עובדיה זלה׳׳ה דן בספרו ׳קהילת צפרו׳ בציוני הדרך ההיסטוריים של תהליכי הפסיקה במרוקו^. תמצית דבריו: שלושת עמודי ההוראה הראשונים הם הרי״ף, הרמב״ם והרא׳׳ש (רבנו אשר בר יחיאל) שנולד באשכנז ועבר ב־1302 לטולידו, בירת קסטיליה שבספרד, בהמלצת הרשב׳׳א, שם הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה.

היהודים המגורשים מקסטיליה נהגו באורחות חייהם היהודיים לפני הגירוש על פי הרא״ש, וגם לאחר שעברו לפאס בסוף המאה החמש עשרה המשיכו את הפסיקה ההלכתית על פיו בהתאם לכלל שטבעו לעצמם: ׳אל המקום אשר יפנה הראש אחריו אנו הולכים' וכפי שנהגו במקום מושבם.

החל משנת ש״י/1550 החלו לפסוק על פי הכלל של ׳תרי מגו תלת׳ (רוב של שניים מתוך שלושה) עמודי ההוראה: הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש, הוא הכלל שעל פיו פוסק השלחן ערוך. לאחר שנדפס השלחן ערוך וזכה לתפוצה גם במרוקו, החלו לפסוק כמו השלחן ערוך על פי הכלל המוביל ׳לכו אל יוסף, כל אשר יאמר לכם תעשו' ׳ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ׳.

למרות הכלל הזה היו כמה נושאים הלכתיים שלא פסקו בהם על פי ר׳ יוסף קארו בשו״ע אלא על פי תקנות קדומות ומנהגי קסטיליה, כגון הלכות טרפות, כתובה, ירושה ודיני אישות.

לאחרונה חקר שלמה טולידנו את תולדות הפסיקה במרוקו תוך ראיות והבאת עדויות, והגיע לכמה מסקנות. להלן סיכום דבריו(סעיפים א-ג).

א – הפסיקה כהרמב״ם לפני הגירוש מספרד: לפני הגירוש הייתה הפסיקה ההלכתית במרוקו לפי הרמב׳׳ם. למסקנה זו החוקר מביא שמונה עדויות: הראשונה מן המאה החמש עשרה, עדותו של הרשב״ש (רבנו שלמה בר׳ שמעון) בנו של הרשב׳׳ץ (ר׳ שמעון בר צמח), שכתב: ׳וכל המערב וספרד והמזרח והצבי ובבל כולם נוהגים על פיו׳(של הרמב׳׳ם). שאר העדויות הן של רבנו עובדיה מברטנורה משנת 1485; הרדב׳׳ז; ר׳ חיים גאגין; ר׳ חיים בנבנישתי מן המאה השבע עשרה; ר׳ כליפא בן מלכא מן המאה השמונה עשרה ור׳ יעקב ששפורטש. דוגמאות להלכות על פי פסיקתו של הרמב״ם שרדו בקרב התושבים בפאם במנהגי התפילה בבית הכנסת שלהם ואף במאות המאוחרות, כפי שהדגים החוקר טולידנו.

ב – הפסיקה על פי הרא״ש בספרד ואחר כך במרוקו במשך 70 שנה: המגורשים באו ברובם מקסטיליה שהייתה נסיכות עצמאית, ורבה הראשי שישב בעיר הבירה טולידו היה הרא״ש. הוא כיהן בה למעלה מ־20 שנה (1328-1305), ותושביה הלכו על פי פסיקתו המושפעת מרבותיו באשכנז. להנחה זו החוקר מביא שש עדויות: ר׳ לוי בן חביב ע״ה שכתב: ׳גם מנהג ספרד שהחזיקו להרא״ש לרבן, על פי זה מיוסדת׳ (מצוטט בב״י, סימן רטו, ד׳׳ה ׳ואח״כ מצאתי׳); ר׳ יצחק קארו; ר׳ יצחק אברבנאל; מהרש״ך; מרן ר׳ יוסף קארו בשו׳׳ת אבקת רוכל סימן קצה; החיד״א; ברכי יוסף, חו״מ, כה, כט. לאחר בוא המגורשים למרוקו המשיכו לפסוק כהרא׳׳ש עד שנדפס השו״ע כולו בוונציה ב־1565.

ג – הפסיקה כמרן השלחן ערוך: לאחר שנדפס השלחן ערוך והתפשט גם במרוקו החל לפסוק שם כדעת מרן, וחכמי מרוקו מדגישים זאת בחיבוריהם על ידי הביטוי החוזר ׳פוסקים כדעת מרן אפילו כנגד אלף פוסקים' ביטוי המופיע בספרי ההלכה והשו״ת במרוקו: שו״ת משפט וצדקה ליעקב לר׳ יעקב אבן צור מפאס; שו״ת אבני שיש לר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו; שו״ת אשר לשלמה לר׳ שלמה בן אהרן אבן דנאן מפאס; שו״ת ישמח עובדיה לר' ישועה שמעון חיים עובדיה מצפרו ושו״ת שמש ומגן להגר״ש משאש ממכנאס.

ב. כללי הפסיקה במרוקו

כללי הפסיקה במרוקו נידונו בהרחבה ונוסחו על ידי מלומדים וחוקרים בציון מקורות ודוגמאות. להלן הכללים בקצרה.

א – הפסיקה ההלכתית במרוקו נקבעת רובה ככולה על פי פסקי מרן ר׳ יוסף קארו בספריו בית יוסף ושלחן ערוך, ואפילו כנגד אלף פוסקים החולקים עליו, בבחינת ׳לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו׳; ׳ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ'

ב – הפסיקה כדעת מרן תקפה רק על פי ספריו בית יוסף ושלחן ערוך, ולא על פי שאר ספריו: בדק הבית, כסף משנה ושו״ת אבקת רוכל.

ג – במקום שהמנהג קדם לפסק ההלכה של מרן ומנוגד לו אוחזים במנהג, ואין פוסקים על פי מרן בין להקל בין להחמיר.

ד – בנושאים שבהם לא גילה מרן את דעתו ההלכתית בספריו בית יוסף ושלחן ערוך, יש הפוסקים על פי הרמ״א, ואפילו כנגד אלף פוסקים שאינם סוברים כרמ״א.

ה – בנושאים שדעת מרן אינה ברורה פוסקים כמו הרמ״א.

ו – באיסורי ערווה, ובכללם דיני נידה, נוהגים במרוקו לתפוס על פי החומרות של רוב הפוסקים גם נגד הפסיקה של מרן בשלחן ערוך.

ז – בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא שתי סברות: יש אומרים ויש אומרים, נטיית רוב חכמי מרוקו וצפון אפריקה לפסוק על פי ׳יש אומרים׳ בתרא על פי הכלל הנפוץ ׳יש ויש הלכה כויש' אף על פי שיש פוסקים הסוברים שבמקרה זה מרן לא הכריע.

ח – גם בהלכות שבהן הביא הרמ״א שתי סברות: יש אומרים ויש אומרים – גם בזה פוסקים כ׳יש אומרים׳ בתרא בנושאים שבהם פוסקים על פי הרמ״א.

ט – בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא שתי סברות: יש אומרים ויש אומרים, והרמ׳׳א הכריע כסברה ראשונה, פוסקים כדעת הרמ׳׳א.

י. בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא שתי סברות: יש אומרים ויש חולקים, לא הוכרעה ההלכה בקרב חכמי המערב האם כדעה קמא או כדעה בתרא.

יא. בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא שתי סברות: הלכה סתם ויש אומרים, פוסקים כסתם.

יב. בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא את ההלכה בלשון ׳יש מי שאומר, כן דעתו להלכה.

יג. לאחר שנקבעה הפסיקה ההלכתית במרוקו על פי מרן ר׳ יוסף קארו, אין אנו רשאים לערער על הלכה כלשהי ולומר ׳אילו ראה דברי פלוני היה חוזר בו מדעתו', דבר שיכול לסתור את הקביעה הלכתית על פי מרן ואפילו כנגד אלף פוסקים.

יד. הפסיקה שנקבעה במרוקו על פי מרן בית יוסף תקפה גם במקום שמקובלים פסקו נגד דעתו.

טו. גם בהלכות תפילה הולכים במרוקו על פי המנהג הקדום, ואין חוששים לדעת המקובלים.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי -2018- עמ' 10-7

מבוא למנהגי תאפילאלת / סג׳למאסא

על חשיבות המנהגים נכתב רבות, ואין לך ספר מספרי המנהגים שאינו מקדיש עמודים או פרקים שלמים לחשיבות המנהג לדורותיו. כולם נשענים על הפסוק ׳אל תטש תורת אמך׳. בכלל כל אלה גם מנהגי מרוקו.

ידוע ניסיונו של מרן הרב עובדיה יוסף זלה׳׳ה לאחד את מנהגי ישראל בדורנו, ובייחוד את מנהגי הקהילות הספרדיות, תחת פסקי ההלכות של השלחן ערוך, בסימן של ׳החזרת העטרה לישנה׳ ועל פי הכלל ׳לכו אל יוסף ואשר יאמר לכם תעשו. הכוונה היא לציות לסמכות של מרא דאתרא בארץ ישראל, הוא מרן ר׳ יוסף קארו. ניסיון זה נתקל בהתנגדות, ולפעמים גם בחשדנות, בטענה של ביטול מנהגי הקהילות וזלזול בהם.

אף על פי שניסיון זה לא השיג את יעדו המלא, בינתיים הביא ברכה לעולם המחקר בצורת חיבור ספרי מנהגים למיניהם, בבחינת ׳קנאת סופרים תרבה חכמה׳. אלה נתווספו על ספרי מנהגים קודמים או קדומים המתארים מנהגים קדומים בארץ ישראל ומנהגים חדשים בארצות המערב: מנהגי מרוקו, ג׳רבא, תוניס, לוב, מצרים, תוגרמא, אשכנז ותימן.

אנו עדים לחיבור ספרות מנהגים ענפה בעשורים האחרונים בצורת ספרים וקונטרסים המתארים את מנהגי מרוקו, מעין קיצורי שלחן ערוך של המנהגים הקשורים למעגל החיים, למעגל השנה ולמעגל המשפחה ומבססים את דבריהם על ספרי מנהגים קדומים, כמו ׳נוהג בחכמה׳ על מנהגי פאס לר׳ יוסף בן נאיים; ׳נהגו העם׳ על מנהגי צפרו לר׳ דוד עובדיה; ספריהם של חכמי משאש, ר׳ יוסף ור׳ שלום, על מכנאס, וקיצורי חיבוריהם דוגמת ׳ילקוט שמ״ש׳ ו׳הוד יוסף חי׳ וקיצור שלחן ערוך לר׳ ברוך טולידנו. על אלה יש להוסיף חיבורי מנהגים לקהילות אחרות מצפון אפריקה: ׳ברית כהונה׳ לר׳ משה הכהן על מנהגי ג׳רבא, ׳עלי הדס׳ לר׳ דוד סטבון על מנהגי תוניס ו׳נחלת אבות׳ על מנהגי לוב.

לעומת החיבורים המוקדשים לקהילות ייחודיות כמו פאס, צפרו, מכנאס וכר נתחברו גם חיבורים כלליים על כלל קהילות מרוקו: א. החלוץ ההולך לפני המחנה הוא ׳נתיבות המערב׳ לר׳ אליהו ביטון מתשנ״ח, ומהדורה חדשה ומורחבת מתשס״ו. ב. ההולך בעקבותיו, ספר ׳עטרת אבות׳ לר׳ משה חיים סויסה ולמסייעיו. ג. האחרון המאסף לכל המחנות הוא ׳משולחן אבותינו׳ לר׳ מאיר עטיה, משנת תשע׳׳ה. שלושתם חיבורים מקיפים המנסחים את מנהגי מרוקו למעגלותם: מעגל השנה ובית הכנסת, מעגל החיים והמשפחה ועוד, ושלושתם מלווים במקורות.

להלן כמה ממאפייניהם: זכות ראשונים לחיבור מקיף לכלל מנהגי מרוקו שמורה ל׳נתיבות המערב', המלווה בשתי עמודות של הערות בחלקו השני של העמוד: ׳נותן טעם׳ – כשמו כן הוא, מסביר את טעמי המנהגים, ו׳אל המקורות׳ המסמיך את המנהגים ומשעינם על מקורות רחוקים וקרובים. אלא שהחיבור מנסה להקיף בפירוט רב את מנהגי מרוקו בלי להבחין בין הקהילות השונות: בין פאס לבין מכנאס ובין שתיהן לבין מראכש ועוד, כאילו לכולן מנהגים אחידים. זאת ועוד, המחבר אינו נחרץ בסיכום המנהג, וברבים מן המנהגים לאחר שניסח את מנהג היסוד כביכול מוסיף: ׳ויש נוהגים׳, ולפעמים אף ממליץ כיצד לנהוג, דבר המערער את המנהג הקובע.

החיבור השני, ׳עטרת אבות׳, חוזר על ניסוח מנהגים שנסקרו כבר על ידי קודמו, ׳נתיבות המערב׳, אבל יתרונו הגדול הוא בצמידות למקורות הרבים המלווים כל מנהג, אישושו ואימותו עד גמירא, ועליו אפשר לומר: ׳אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת׳. בתצוגה העשירה של המקורות הרבים שהוא מביא לכל מנהג הוא מסייע הן לקורא המשכיל והן לחוקר, כפי שגם אנו נעזרים בו בחיבורנו החדש.

החיבור האחרון, ׳משולחן אבותינו׳, אף על פי שהוא חוזר על שני קודמיו, הרי אין בית מדרש ללא חידוש. המהדורה מפוארת ועשויה בצורת שאלה ותשובה העשויה למשוך את לב הקורא, ויש בה פרטים משלימים.

הצד השווה לשלושתם הוא החזרה על אותם מנהגים, ולפעמים באותו סדר, כאשר שלושתם אינם מתמקדים בקהילה זו או אחרת ואינם מנסים לראות את ההבדלים בין הקהילות, אלא תופסים את כל קהילות מרוקו כאילו היו חטיבה אחת המתנהלת על פי מנהגים שווים ומשותפים. כך גם החיבור ׳יהדות מרוקו – הוויי ומסורת׳ מאת רפאל בן שמחון – אף על פי שהמחבר הוא יליד מכנאס וההוויי שהוא מתאר נטוע כולו בחברה המכנאסית, לא כבש את עטו ונתן לספרו שם מקיף, ׳יהדות מרוקו', במקום ׳יהדות מכנאס׳, אף על פי שלכל קהילה הוויי משלה. כולם כאחד אינם מנסים גם להבחין בין מנהגי המגורשים למנהגי התושבים. על כל אלה ייאמר: ׳תפסת מרובה לא תפסת', וכל המכליל גורע.

חיבור חדש נוסף הוא ׳מנהגי עלמ׳׳א׳ המתמקד במנהגים ייחודיים במרוקו שיצא עליהם קטרוג, והוא מנסה להצדיקם ולהוכיח ממקורות רבים את טעמם ותוקפם.

כל החיבורים הנ״ל מתארים מנהגים השווים לכל נפש ולכל קהילה, בבחינת ׳והיו לאחדים בידיך', במובן אחידים, ומנסים תמיד למצוא צידוק למנהג גם כאשר הבסיס אינו חזק ביותר.

ספרות המנהגים תצא נשכרת, היא וקהילותיה, אם כל חוקר יתמקד בחקר של קהילה אחת. באופן זה כל קהילה תזכה לסקירה ייחודית במנהגיה, ועל ידי זה נוכל לדעת מה הייחודי לכל קהילה ומה המשותף לכל הקהילות. רק לאחר המחקר הפרטני אפשר לחבר ספר מנהגים מקיף שבו יפורטו שוב המנהגים לפי קהילות: בצפרו נהגו כך, בפאם נהגו כך, במכנאם נהגו כך ובתאפילאלת נהגו כך. כל עוד לא נעשה מחקר פרטני לכל קהילה, יש להתייחם לחיבורי המנהגים המקיפים בעירבון מוגבל, אף על פי שרב המשותף על המפריד. כאן המקום לציין את הערתו של הרשל״צ הרב שלמה עמאר בהסכמתו ל׳נתיבות המערב׳ מכ״ח סיוון תשנ״ח:

וזאת למודעי שארץ מרוקו היא גדולה ורחבת־ידים, ויש בה קהלות קהלות, קטנות וגדולות, ויש בה ישוב יהודי מימות המלך שלמה ע״ה… ואחר מופלג עוד באו רבים מגלות ספרד, והתיישבו שם ובנו קהלות נפרדות, עד שהיו מנהגים חלוקים זה מזה אפילו בעיר אחת, וכמו בעי״ת פאם שבה היו בתיכ״ג של המקומיים ליד בתיכ׳׳נ של המגורשים, והיו ביניהם שינויים גדולים בהרבה תחומים בעניני תפילה ושחיטה ובדיקה… וגם מרחק גדול מעיר לעיר, וגם השינויים גדולים, ולא הרי מראכש כהרי פאס, ולא הרי פאס כהרי מקנס וצפרו, ולא זה וזה כהרי רבאט וסאלי, ועוד כהנה רבות, מלבד הערים הפזורים ורובי כפרים לאין קצבה…

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי -2018- עמ' 12-10