מורשת יהדות מרוקו

מעט היסטוריה על משפחת הצרפתי-צרפתי

השם בא, כמובן, מהמילה העברית שניתנה לאזור הנקרא עכשיו"צרפת". זאת אומרת שהשם ניתן ליוצאי צרפת, וזאת לאחר הגירוש מצרפת על ידי"פיליפ היפה" ב-1306. חלק ניכר מהמגורשים מגיע לספרד, ושם בוחרים את שם המשפחה, כנראה לפי דחיפת הספרדים. כמובן שהרבה שמגיעים מצרפת נקראים "צרפתי", או "הצרפתי". לעיתים הנוצרים תרגמו את השם ל״פרנקו" או"פרנסס".

אחרי גירוש ספרד ב-1492 אפשר למצוא את השם סביב כל ים התיכון, אפילו באנגליה ומאוחר יותר בהולנד.

השינוי מהשם "הצרפתי" לשם "צרפתי" serfaty במשפחתנו יכול להיות כתוצאה מהרוח הקולוניאליסטי הצרפתי לאחר 1912. הורדת ה-״ה" קרה כנראה, מכיוון שזה צלצל אצילי מדי, והאות ""y במקום i"" אולי כדי שלא ישמע כשם "קורסיקאי" או"איטלקי"???

אילן היוחסין המצ״ב מגיע בערך עד 1450. מסורת עתיקה ומעניינת למדי שנמסרת בכתובות מדור לדור מאות שנים, מזכירה ייחוס לרבינו תם, נכדו של רש״י. הרב המפורסם "החיד"א", רבי חיים יוסף אזולאי שנולד בירושלים וחי מ-1724 עד 1806, מזכיר את הייחוס הזה.

הבעיה היא שחסרים 7 דורות, ולמרות מחקרים רבים גם בספרד, לא ניתן היה למלא את הריק הזה, אפילו שנמצאו רבנים חשובים עם אותו שם, אבל בלי אפשרות למצוא קשר. רק משפחת הצרפתי, כמה שידוע לנו, שמקורה בפאם יכולה למסור את המסורת הזאת. מאיזה אזור באה משפחה זאת?

המסורת אומרת שהם באו מה״קסטיליה". הוכחה לכך היא שהיו רבנים מהמשפחה שהכירו את "תקנות יהודי מגורשי קסטיליה". מצד שני, השם הפרטי "וידאל" או "וידל" שמופיע הרבה באילן היוחסין, היה נפוץ יחסית באזורים "אראגון", ו״קטלוניה". כנראה שבמקור השם הוא תרגום ל״חיים".

מאז שהגיעו לפאס, אחרי גירוש ספרד, למשפחת הצרפתי יש שורה ארוכה ומכובדת של רבנים של המגורשים ולאחר מכן של כל הקהילה.

חלק מהרבנים החשובים נוכל להזכיר לפי סדר כרונולוגי(17-16-5-4).

1-רבי וידאל הצרפתי השני הקרוי גם "השני", "הקדמון" או "אל סניור" (1545- 1619?). בנו של יצחק ונכדו של וידאל הראשון שהיו בעצמם מפורסמים ודיינים בפאס. החיד״א כתב עליו: "אחד מגאוני המערב". היה לו ידע עצום והוא מזכיר את אפלטון, אריסטוטלם, אוקלידם וגם פילוסופים ערביים וכמובן רמב״ם, יהודה הלוי ועוד הרבה מגדולי התורה. הוא מזכיר לעיתים קרובות את ספרי הקבלה. היה גם רופא. היתה לו ספריה חשובה מאוד וחלק מכתביו עדין בכתבי יד. הוא כתב ספר חשוב בשם "פירוש למדרש רבה" שנדפס בורשה ב-1874. עוד ספר מפורסם שנקראת "צוף דבש" נדפס באמסטרדם ב-1718. ספר זה הוא פירוש של התורה עם צירוף פירושים על המגילות. הספר הופץ בכל העולם היהודי, והוא נכתב צפוף, ונדפס מספר פעמים. רבי וידאל היה ידוע הודות לניסים שעשה. ב-1884 השולטן מולאי חסן הראשון מחליט להרחיב את חצר ארמונו ומחליט להעביר לשם כך את בית החיים (הקברות) היהודי. רק הקבר של רבי וידאל לא הוזז והוא נמצא על גבעה קטנה, צמוד לחומה של בית החיים. בצד השני היה בית מרחץ יהודי. זקני המלח מספרים שמים מזוהמים זרמו עד לקברו של רבי וידאל ולכלכו אותו. הרבנים ביקשו מבעל בית המרחץ לתקן את זה או לעבור. הוא סירב. יום אחד בחור צעיר שהיה בבית המרחץ רואה את דמותו של רבי וידאל. הבחור מספר להוריו. הוריו לא מתייחסים לזה. לאחר כמה ימים הבחור נפטר. לאחר עוד כמה ימים בעל בית המרחץ פושט רגל והופך להיות עניים.

2.רבי יצחק השני (1660-1611) בנו של רבי וידאל הקרוי "הנגיד". היה בעל ישיבה. הוא היה גם ראש הקהילה, נבחר הקהילה, שהיה תפקיד חשוב. לפעמים התפקיד נקבע ע״י השלטון המוסלמי. הוא ממלא שני תפקידים: דיין ושייח' (הנגיד בערבית) משנת 1642. הוא נבחר גם ע״י המגורשים וגם ע״י התושבים. החלק הכי קשה בתפקידו היה דרישת השלטון לסכומי כסף גדולים. מולאי מוחמד שרייף, מייסד מממלכת "אלאוים", מנסה לשחד אותו. רבי יצחק מסרב. כל רכושו הוחרם, והוא מנסה לברוח. הוא נתפס ונכלא. הוא משוחרר רק לאחר כופר כבד מאוד. הוא חוזר לתפקידו. הוא היה ידוע בגלל הדרשות והפירושים שלו. כמו רבנים אחרים הוא מנסה להסביר שהמנהג לעלות לקברי צדיקים מוצדק מכיוון ש״הצדיק הוא בסיס העולם". הרב המפורסם יעב״ץ (רבי יעקב אבן צור) מזכיר אותו(ראה בספר "מלכי דרבנן". בנו וידאל השלישי ירש אותו כדיין.

3.רבי שמואל הראשון(1713-1660) נכדו של רבי וידאל השלישי. כתב את ספרו "דברי שמואל" בגיל 39. היה זה דבר נדיר בתקופה זאת לראות ספר מודפס כשהכותב עוד בחיים. הוא כתב עוד יצירות. היה מורו וחברו של יעב״ץ. אחיינו שמואל השני, בן אהרון, עבר לאמסטרדם והדפיס את ספרי דודו ואב סבו רבי וידאל השני. יתכן שצאצאו הוא Samuel Sarphati – 1866-1813רופא וכלכלן מפורסם באמסטרדם. יש רחוב שקרוי על שמו בעיר זאת.

4.רבי אליהו(1803-1715) בנו של רבי יוסף (1718-1642) נכדו של רבי יצחק השני. מסביר על חוקי הכשרות של הבשר לפי מנהגי פאס. הוא נחשב כאחד הרבנים הגדולים של העולם היהודי. נקרא "רבנו". לא מזמן חוקרים גילו דפי התכתבויות בין רבנים שלא הצליחו לפתור בעיות בהלכה והציעו להיועד עם ה״מלך". מכך יודעים שרבי אליהו היה נחשב. תרבותו והידע שלו היו עצומים. הוא למד עם המורים הגדולים של תקופתו כמו: רבי יהודה בן עטר, רבי שמואל אלבז. חברו היה יעב״ץ למרות הבדלי הגיל. בעיר טטואן היה תלמידו של רבי מנחם עטיה הקרוי "נסיך הזהר" בסביבות 1740. בזמן צעירותו התכונן לעלות לארץ ישראל עם חברו רבי חיים בן עטר, שיסד את הישיבה המפורסמת "כנסת ישראל" בירושלים. באותה התקופה הבעל שם טוב (1760-1700), מייסד תנועת החסידות ברוסיה. שמע על קיומה של ישיבה זאת ושלח את גיסו ללמוד את תורתו של רבי חיים בן עטר ("אור החיים"). מעניין לראות אך יהדות פאס ומרוקו השפיעו על התפתחות החסידות.

5.רבי אליהו לא הצליח לעלות לארץ ישראל. כשחזר מטטואן לפאס, נפגש שוב עם יעב״ץ שהיה רב ואב בית דין של "הבית דין של חמש" המפורסם שכלל גם את רבי אליהו וגם את בנו של יעב״ץ, רבי רפאל עובד אבן צור. עד עצם היום הזה מתייחסים לפסיקותיהם של בית דין זה. למרות אסונות רבים רבי אליהו המשיך בתפקידו. גם ליעב״ץ היו אסונות רבים כשאיבד 16 מתוך 17 בניו. רבי אליהו היה ידוע כנואם, והשאיר אחריו מאות כתבי יד שרק לפני כמה שנים התחילו להתפרסם. יצירותיו הידועות הם: "קול אליהו", "אדרת אליהו" (פירושים של התורה) ו״נער בוכה" (הספדים שהכין). נפטר בגיל 90. כשבית הכנסת של המשפחה נוסד הוא נקרא בשם "אצלא דלאליהו" או"אצלא דלחכם". אחרי עזיבת המלח ע״י היהודים בית הכנסת הוזנח, ובזמן האחרון נמכר והפך להיות… אולם ביליארד. זקני המלח מספרים שיום אחד בזמן שלמד, העוזרת הביאה לו כוס תה. כשהגיעה ליד הדלת שמעה שיחה בין שני אנשים, ורצתה להביא כוס תה נוסף. כשחזרה ראתה רק את רבי אליהו. היא שאלה עם מי הוא דיבר, ורבי אליהו ענה שדיבר עם אליהו הנביא. המוסלמי שגר עכשיו בבית זה מספר גם את הסיפור הזה ומוסיף שבחדר שבו למד היה וו בתקרה ובו הרבי קשר את שערו כדי שאם יתחיל להירדם וראשו יישמט אז משיכת החבל תעירו. היו לו שלושה בנים, ובניהם רבי ישראל- יעקב ורבי רפאל מנחם שהיו רבני העיר וקרובים לשלטון המוסלמי.

6-רבי רפאל מנחם (נפטר ב-1843). יום אחד הגיע מספרד שליח שבא לבקר את השולטן. מכיוון שהשולטן לא יכול להזמין גוי נוצרי לביתו, ביקש מהנגיד רבי רפאל מנחם לקבלו, וכך הפכו לידידים. לאחר תקופה מסוימת אחד מבניו כנראה נסע לספרד. כשהבן לא חזר יצא הרבי מודאג לחפש אותו. בזמן הזה היה אסור ליהודים עדין בגלל חוקי הגירוש להיכנס לספרד. (רק ב-1992 בזמן ה״הזכרה" ל- 500 שנה לגירוש, הפרלמנט הספרדי ביטל את החוק). רבי רפאל מנחם התחבא והגיע אל חברו שביקש ללוות אותו לבית התפילה (הכנסיה) לכבוד חג מסוים. מכיוון שהיה קהל רב, החבר קשר אותו מחגורתו לחגורת הרבי עם שרשרת שלא יתפזרו. בזמן התפילה הכומר דרש דרשת נאצה נגד היהודים, והוא הכריז שמי שיהרוג יהודי יגיע לעולם הבא. הרבי מרגיש שחברו הושפע ולאט מתיר את הקשר ובורח. בלי ששם לב לבריחת הרבי, צועק החבר שיש לידו יהודי. הקהל תופס את הנוצרי שלידו והורג אותו כי חשבו שהוא הרבי. בינתיים מצליח הרבי להגיע לבית החבר ומספר לאם ה״חברו" את מה שארע. כשהבן חוזר היא יורקת על פניו ומורה לו ללוות את הרבי עד שיוכל להגיע לביתו.

7-רבי רפאל הראשון בנו של רבי ישראל־יעקב. היה קרוב לבית המלוכה. השתמש בכל אמצעיו כדי להציל את חייה של סוליקה הצדקת. כשלמרות הכול ערפו את ראשה, ניסה להביא את גופתה לקבורה תוך כדי שוחד לחיילים וקצינים וזרק לקהל המוסלמי מטבעות כסף. נזכיר את סיפור סוליקה הצדקת בקצרה או יותר נכון את אחת מגרסותיו. סוליקה היתה בת 14, מדהימה ביופייה. יום אחד לאחר שרבה עם אימה, ברחה אל שכנה מוסלמית בעיר טנגיר מכיוון שהתיידדה איתה. המוסלמית ניסתה להסלים את סוליקה גם מתוך קנאה. כשסוליקה סירבה, המשפחה הודיעה בכל זאת שהיא התאסלמה. לאור עובדה זאת אם סוליקה חוזרת ליהדות גזר דינה מוות. שוב סירבה לקבל את השקר והודיעה שאלוקיה היחיד הוא אלוקי ישראל, ושלעולם לא קיבלה את דת האיסלאם. בגלל שלעדות יהודי אין חשיבות לעומת מוסלמי, נגזר עליה דין מוות. הביאו אותה מול השולטן בפאס, ולמרות מתנות נהדרות, איומים, נאומים, ניסיונות לשכנע אותה על ידי נשים שהתאסלמו היא המשיכה לסרב. ראשה נכרת מול קהל מוסלמי גדול. כשעצמותיה הועברו לבית החיים החדש, היא נקברה על ידי רבי אליהו הצרפתי. כמה שנים מאוחר יותר רבי אבנר ישראל הצרפתי ביקש להיקבר על ידה. האוהל שנבנה על קברה שולט על האזור והוא מוקד עליה לרגל עד היום.

8.רבי אבנר ישראל הראשון(1884-1827). אחיינו מדרגה שנייה של רבי רפאל ובנו של רבי וידאל הרביעי (1856-1797), אב בית דין וידוע בגלל פסיקותיו. היה לא רק רב מפורסם, אלא גם מקובל, היסטוריון, ובקיא בפילוסופיה. כתב יד שלו הוא אומנות בפני עצמה. המדענים המוסלמים אהבו לשוחח איתו וללמוד אצלו. היתה לו ספריה מאוד עשירה, והוא קיבל באופן רצוף עיתונים, ספרים מכל העולם היהודי, מאשכנז, בידיש. ב-1879 לאחר בקשתם של הארגון כל ישראל חברים בפריז והארגון היהודי שבלונדון הוא כותב "יחם פאס", כנראה המסמך ההיסטורי הראשון הרחב שנכתב על ידי יהודי מרוקו. הוא מתאר את החיים, התרבות , המנהגים והמצב הכלכלי. הוא פעל רבות להקמת בית ספר של ה״אליאנס" שנפתח ב-2 במרס 1884. היה ידוע בגלל צניעותו, הוא אכל בשר רק בשבת, והזמין כל הזמן עניים על שולחנו. שרל דה פוקו, שהיה קצין מרגל צרפתי כתב עליו: "אפילו בעיני המוסלמים היה צדיק תקופתו. יהודים ומוסלמים ביקשו את דעתו בכל הזדמנות ולכל סיבה". אחרי מות אביו, אימו החליטה לעלות לארץ ישראל. ביתו שמחה מנישואיו הראשונים החליטה לעלות לירושלים, ואחיה למחצה מנישואים שניים ליווה אותה. ביתה של שמחה נישאה בירושלים לרב יעקב משה טולדנו שהיה שר הדתות במדינת ישראל וכתב ספר בשם "נר המערב". נולד לו ארבע בנות ובן יחיד, רבי וידאל החמישי.

9-רבי וידאל החמישי(1921-1862). התמנה כדיין ב-1892 ואב בית דין ב-1912 על ידי השלטונות המוסלמים והצרפתיים. כנראה שהיה הראשון שנשא את השם "רב ראשי של פאס" לפי הנוהל הקיים בצרפת. היו לו קשרים טובים עם השלטונות המוסלמים והצרפתיים. הוא קיבל מעמד של חסות צרפתית. פעולתו בזמן ה״טריטל" (פוגרום המלח של פאם ב-1912), בעזרתו של הארגון "כל ישראל חברים" שבפריז, היתה חשובה. הוא דרש מארגון זה לאחר מכן שילמדו אנגלית בבית הספר. זקני המלח מספרים שלפני כניסת השבת, נהג לעבור על סוס לבן ברחובות המלח כדי להעביר דרישת "שבת שלום" לקהילה. כנראה שהוא התחיל עם המנהג הזה לאחר חסות הצרפתים במרוקו כי במן המוסלמים היה אסור ליהודי לרכב על סוס.

10-בנו, רבי אבנר ישראל השני (1933-1885), היה ב-1909 מזכיר הארגון הציוני הראשון בפאס, "חיבת ציון". לאחר מכן נמנה כרב בעיר ספי, וכתב הקדשה לספר "מלכי דרבנן". היה הרב האחרון שבשרשרת זאת.

בענף השני, שבא מרבי רפאל מנחם, מכירים את רבי רפאל השני(1956-1871) שהיה רבי בעיר מזגן ובעיר אוזדה, וכתב ספר על הפירושים של התורה.

ענף אחר היה קיים בעיר טטואן מצאצאו של רבי יעקב, בנו של רבי יצחק השני. יצחק בר וידאל הצרפתי היה מוהל בעיר זאת מי 1880 עד 1940 (26). הספרייה של המשפחה

הספרייה של המשפחה נחשבה כספרייה היהודית החשובה ביותר בצפון אפריקה. היו בה אלפי כתבי יד, ספרים עתיקים ונדירים אפילו מוצאות ייחודיות שנעלמו, כתבי עת, עיתונים מאירופה ומארץ ישראל. הספרייה הוזנחה שנים רבות וכשוידל (נפטר בישראל ב-1976), מורה בפאם ובנו של אליהו, שטיפל זמן רב בניהול בית הכנסת ורחמים צרפתי, בנו של רבי וידל החמישי (ואביו של כותב שורות אלו), הגיעו הם הופתעו לראות שחלק מהספרים "נלקחו", חלק נפלו בעפר אכולים ע״י תולעים. ממה שנשאר חילקו בין היורשים. רחמים הביא לארץ מה שהצליח לאסוף ומסר את הרוב לאוניברסיטת בר אילן. כמה מסמכים או כתבי יד נשארו בידיהם של שלושה יורשים. סיפור קצר ומוזר

אפילו במשפחות הטובות יכולה להיות כבשה שחורה. מוצאים ברומא אחד בשם יוסף הצרפתי שנולד בפאם והתנצר ב־1552, ונקרא בשם אנדראה פיליפו דה מונטי, הנקרא גם "יוסף מורו". הוא ניסה להמיר את דת היהודים. האפיפיור תיקן תקנה ב-1584 ובה הורה ליהודים בקבוצות של לפחות מאה גברים וחמישים נשים לשמוע את דרשותיו. הוא כתב ספרים נגד היהדות בעברית ב-1584, והיה סנגור של כל ההוצאות לאור העבריים וגרם בעיות רבות ליהודים. נפטר ב-1597 (22).

עמוד 68

ברית מספר 25 בעריכת מר אשר כנפו- דר' וידאל הצרפתי-קהילת פאס ומשפחת הצרפתי –תשס"ו-

דר' מאיר נזרי

חגיגות בר מצוה בקהילות ארפוד תאפילאלת (סגילמאסא) וההדרה של פיוט ודרוש לבר מצוה מאת ר' מסעוד אביחצירא

מאמר זה מתחבר לכבוד הסופר ר' אשר כנפו, עUרך כתב עת ’ברית^, ויו״ר ההנהלה של התזמורת האנדלוסית הישראלית במלאת חצי יובל לכתב העת ’ברית^,

מבוא: מנהגי תאפילאלת למעגליהם מעגל האדם והשנה הולכים ומתגבשים. עד כה נתפרסמו כמה מאמרים על ידי במנהגים הנ״ל:

א)החתונה והכתובה ;׳מקדם ומים׳ ח, עורך: יוסף שטרית);

ב)לכתאב או חופת נעורים (מהות כח, עורך: צבי מלאכי}.

ג)חתונת השבת וישראל בשירי שבת על פי ׳יגל יעקב׳(ברית 24, עורך: אשר כנפו). בגיליון זה אנו ממשיכים בתיאור מנהגי תאפילאלת הקשורים במעגל האדם.

מאמר זה עוסק בחגיגות בר מצוה לציצית ולתפילין, שהיו נהוגות בקהילות תאפילאלת, בעיקר בארפוד ואגפיה. במסגרת מצומצמת זו לא נוכל להביא אלא חלק מן החומר המוכן. המאמר יסקור את האירועים, את הפיוטים ואת הדרושים, שנתחברו לכבוד האירוע ויתמקד בדרוש לתפילין מאת ר׳ מסעוד אביחצירא (להלן: רמ״א): ההדרתו, מבנהו, מקורותיו, רעיונותיו וציוריו האלגוריים בנוסף לההדרתו של פיוט לציצית גם הוא לרמ״א.

א. חגיגות בר מצווה

1.תיאור האירוע: חגיגת בר מצווה בקהילות תאפילאלת בכלל ובארפוד בפרט בתקופה הראשונה (בארפוד עד ת״ש/1940) היתה כפולה ונערכה בשני שלבים ובשני אירועים נפרדים: בר מצווה לציצית ובר מצווה לתפילין. עם התקנת התקנות הכלכליות על ידי ועד הקהילה, שתכליתן להפחית בהוצאות המשפחה אוחדו שני האירועים לחגיגה אחת בגיל שלוש עשרה. החגיגה לבר מצווה לציצית נערכה בתקופת הילדות בסביבות גיל שש עד גיל עשר בהתאם למעמדו או רצונו של אדם. יש מי שמחמת עשרו או חיבתו לבנו היה מייחל ומצפה למאורע והקדים את החגיגה, ויש שהתאים את הגיל מטעמים אחרים ׳משום שהילד היה נבון ורצו לחנכו למצוות או משום שאביו רצה כבר להכניסו כחבר לחברת רשב״י וסמך את שני העניינים׳, ויש שלא השיגה ידו בגיל מוקדם, והיה מאחר עד גיל עשר בבחינת ׳כל עכבא לטבא׳. מכל מקום, החל הילד להתחנך בעטיפה של טלית גדול, כשהיה עדיין רך בשנים לפני גיל שלש עשרה.

חגיגת בר מצווה לציצית היתה מרכזית ומקיפה יותר מאשר חגיגת בר מצוה המאוחרת לתפילין בגודל השמחה, בהיקף הסעודות, במספר המוזמנים ובהוצאות הכלכליות. החגיגה נעשתה בהשתתפות כל הקרובים והמכרים, השכנים ומתפללי בית הכנסת. לכבוד החגיגה קונה אבי החתן בגדים וחליפות לכל בני המשפחה לבנים ולבנות, ויש מי שקונה גם לקרובים. אירוע משפחתי חגיגי נעשה בכמה שלבים, ובמרכזם הסעודה המרכזית ביום שבת ודרשת הילד.

ההכנות החלו ביום חמישי, ובו ביום נשחט עגל, שבשרו הטרי מיועד לתפריט העיקרי של הסעודות. החגיגה נפתחת בטקס מקדים הוא החינה ביום חמישי בלילה. בלילה זה באים ילדים וילדות, מורחים את ידיהם בעיסת החינה ואחר כך סועדים את ליבם בארוחת ערב חגיגית. החגיגה המרכזית עצמה נעשית תמיד ביום שבת, ובמסגרתה נערכות שתי סעודות: סעודה ראשונה משפחתית מצומצמת ־ בליל שבת וסעודה שנייה ומרכזית – ביום שבת. בשחרית מתאסף קהל אנשים בבית החתן ומלווה אותו מביתו לבית הכנסת בתהלוכה ובשירה של המזמור ׳רננו צדיקים׳. בבית הכנסת נערכת התפילה בנעימה חגיגית, ובמהלכה מושרים פיוטים לכבוד חתן היום לפני ׳ד׳ מלך׳ ולפני ׳ברוך שאמר׳, כנהוג. לעליית ספר תורה מתכבדים הקרובים, ויללות שמחה נשמעות מעזרת הנשים.

במרכז החגיגה מתכבד הנער בעלייה לתורה למפטיר, לעלייה רגילה או למוסיף בהתאם ליכולתו ואחר כך היה אומר הדרשה הקבועה, שהקדיש לה זמן להכנתה וללימודה. בתום התפילה מחלקים למתפללים כיבוד מסורתי קל הכולל ביצים קשות, שקדים וערק כקינוח ראשון. מבית הכנסת מלווים המתפללים וכל המוזמנים את חתן בר מצווה בשירה וזמרה עד לביתו, שם מוכנים שולחנות ערוכים לסעודה השנייה המרכזית. המשתתפים מיטיבים את לבם במאכל ובמשקה שעות ארוכות, מנעימים את זמנם בשירה ובפיוט ושומעים דברי תורה

פיוטים לבר מצות לציצית

לכבוד אירוע הציצית נתחברו ארבעה פיוטים ידועים:

א)׳אודה לאל על חסדו ואמתו׳ לר׳ מסעוד אביחצירא(יגל יעקב ג׳,עמ׳ 73).

ב)׳מצוות ציצת שקולה׳ לר׳ דוד אביחצירא (שם,עמי 98).

ג)אפתח פי בשיר וניגונים׳ לר׳ יחייא אדהאן(אני לדודי, עט׳ עז).

ד)אספר ביקר תפארת בחורים גם כן לחנ״ל(שם,עמ׳ פב).

הפיוט המרכזי המפורסם הוא ׳אודה לאל על חסדו ואמתו׳ לר׳ מסעוד אביחצירא. להלן הפיוט המוהדר כאן: תחילה פרטים על השיר: תבנית, חריזה, משקל וסימן ואחריהם נוסח הפיוט ערוך, מנוקד ומפורש בליווי מקורות.

אודה לאל על חסדו ואמתו

תבנית השיר: בשיר שנים עשר בתים(או מחרוזות) משולשי טורים: שני טורי ענף וטור מעין איזור. החריזה: אאב, גגב,…

המשקל: יא-ז-י הברות(=אחת עשרה בטור א׳ שבע -בטור ב׳ ועשר־בטור ג׳).

חתימה(סימן): אני מסעוד חזק.

מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס״א, עמי 72.

רקע נספח מאוחר לשיר: פיוט זח חובר בזמנו לכבוד יוסף בן ביליאהו- (אליהו) אביחצירא המכונה ׳יטו יאהו׳(=יוסף בן אליהו) ממשפחת אביחצירא. ר׳ אליהו היה קרוב לר׳ יעקב אביחצירא והיה איש חשוב, ולו בן יחיד מעונג, ושמו יוסף, שנפטר בגיל צעיר בגיל 25. הרקע לפטירתו הוא היותו קרבן פורים: נשחט בפורים על ידי שיכור כמו המקרה של ר׳ זירא, שנשחט על ידי רבה בסעודת פורים.

אוֹדֶה לָאֵל עַל חַסְדּוֹ וַאֲמִתוֹ / בְּתוֹךְ קְהַל עֲדָתוֹ / הָעוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה

נָתַן לָנוּ סוֹד צִיצִית בָּהּ שְׁתוּלִים / תַּרְיַ״ג מִצְוֹת כְּלוּלִים / מַעֲשֵׂה מַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה

יִזְכֹּר הָאָדָם כָּל יוֹם תָּמִיד / יַכְנִיעַ הַלֵּב חוֹמֵד / וְעַין סַרְסוּרֵי עֲבֵרָה

מִסְפַּר שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה / צִיצִית עִם חָמֵשׁ קִשְׁרֵי/וּשְׁמוֹנֶה חוּטִים לָהֶם חֻבְּרָה

5,סָבִיב לָאָדָם אַרְבַּע שֵׁמוֹת / הֲוָיָה עִם חוֹתָמוֹת / יַכְנִיעוּ חֲרוֹן אַף עֶבְרָה

עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לִשְׁמָהּ בֶּטַח יִתְלוֹנָן / חֲלוּקָא דְּרַבָּנַן / יִלְבַּשׁ בְּגַן עֵדֶן שְׂכָרָהּ

וּבְצֵל שַׁדַּי יֶחֱסֶה אוֹר קְדֻשָּׁה / נִשְׁמָתוֹ אוֹר מְכֻסָּה / רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עָלָיו שׁוֹרָה

דַּעַת קְדוֹשִׁים לְהִתְקָרֵב/בְּמִצְוֹת וְקוֹל עָרֵב / לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל בְּזִמְרָה

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ /לְהַישִׁיר וּלְהַדְרִיכוֹ / בְּמִצְוַת בְּלִמּוּד וּבְמוֹרָא

10-זַכַּאי הָאָב בְּמִצְוַת בְּנוֹ / לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ / הָעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי גְּמָרָא

קוּם יְדִידִי כִּצְבִי וָעֹפֶר / לִקְרֹא מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר / לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הַתּוֹרָה

חוּט זוֹ קִדְּשָׁה בְּכֹסֶף / תָּחוּל עַל רֹאשׁ זֶה יוֹסֵף  חֲנֹךְ חֲנִיכַת אַבִּיחָצִירָא

1.אודה…עדתו: ביטוי של הודיה מצד האב, שזכה לחנוך את בנו בציצית, עדה׳׳כ תה׳ קיא,א וקלח,ב. העוטר ישראל בתפארה: על פי ברכות ס ע״ב. כאן: מוסב על הטלית. 2.נתן…מצות: על פי בבלי נדרים כה ע״א ׳שקולה ציצית כנגד כל התורה כולה׳ ורש״י מוסיף: ציצית גימטריה ת״ר ועוד חמשה קשרים ושמונה חוטים בכל כנף הרי תרי״ג, וראה גם בית יוסף או״ח הל׳ ציצית סימן יא. מעשה מחשבה טהורה: רמז להל׳ ציצית: לכשרות הצמר, לעשייתו לשם ציצית, שיהיה בו שיעור, שלא יהיה גזול ולא מבהמה של עבודה זרה(ראה טור ושו״ע הל׳ ציצית סימן יא סעיפים: א, ד,ו,י).

דר' מאיר נזרי-חגיגות בר מצוה בקהילות ארפוד תאפילאלת (סגילמאסא) וההדרה של פיוט ודרוש לבר מצוה מאת ר' מסעוד אביחצירא

עמוד 23

Dr Vidal Serfaty.

Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage

Les articles ou chapitres concernant l'épisode du Tritl publiés en français ne se réfèrent pas aux sources juives, mais plutôt aux sources françaises ou arabes Ce fut pourtant un événement essentiel pour la communauté juive de Fez, au point que pendant de longues années cette date servit de repère chronologique pour décrire des moments personnels ou communautaires. On disait par exemple "mon enfant est né deux ans et trois mois après le Tritl"……

je me suis marié quinze mois après le Tritl terme arabe utilisé par les juifs de Fez pour rappeler cette période d'avril 1912.

En 1906, a la suite de troubles, de querelles de succession, de révoltes sauvages, la conférence d'Algerisas qui réunit 12 pays européens et les USA décident de l'internationalisation économique du Maroc et confère à la France et à l'Espagne des droits spéciaux.

Les troubles se poursuivent. En mars 1907, des Français sont assassinés à Casablanca. En août, le général Drude débarque à Casablanca. Le jeudi 3 août, les soldats du Maghzen se ruent sur le Mellah de Casablanca et pendant 3 jours pillent, tuent, violent. Les synagogues sont saccagées. On compte 30 morts, une soixantaine de blessés, des viols innombrables. Des Juifs sont faits prisonniers et emmenés comme captifs. Certains réussissent à se réfugier à Settat ou on comptera le passage de 500 familles, 400 personnes y resteront en tant que réfugiés. Le 31 juillet 1907 le général Lyautey futur résident de la France au Maroc a occupé Oujda.

A Fès la capitale, cette même année, le Sultan Abd El Aziz abdique. Le Mellah est constamment en danger, et ses dirigeants prennent l'initiative de se protéger par eux mêmes, et ce malgré le statut de dhimmis. Des sentinelles font le gué. L'arrivée du nouveau Sultan Moulay Hafïd (juin 1908), et, peut être, la proximité des troupes françaises vont quelque peu calmer la situation. En mars 1911 des berbères se soulèvent à Fès contre le Sultan, qui demande l'aide de la France et du général Gouraud. Le Sultan accepte de signer l'accord de protectorat avec la France. Lorsque la délégation française, conduite par l'Ambassadeur Mr. Régnault arrive "la population juive nous fît un accueil enthousiaste et ses orchestres nous gratifièrent de l'air de la "Mère Michel" qui passait alors au Mellah pour notre hymne national" !!(5, p, 293). Le 30 mars 1912 le protectorat français est instauré.

L'autorité française exige la restitution des armes détenues au Mellah de Fès, sous prétexte que les Juifs se prêtent au trafic d'armes avec les rebelles. Le mercredi 17 avril, les soldats musulmans du Tabor, unité que l'armée française avait engagée, se soulèvent contre les officiers français qui les entraînent. Ceux-ci essaient en vain de désarmer les rebelles et plusieurs instructeurs sont assassinés. Dans leur fureur ils se dirigent vers Dar El Maghzen (Palais du Sultan), et demandent a être reçus par le Sultan. Ils lui déclarent leur refus de la domination française. Hésitant, Moulay Hafid leur répond que les Français ne les domineraient point et leur suggèrent d'aller prier sur la tombe de Moulay Idriss (fondateur de la ville). Les mutins se dirigent vers Fès-Djedid ( Fès la nouvelle) et tuent tout Français qu'ils rencontrent. Ils pénètrent dans leurs maisons assassinant hommes, femmes et enfants, pillant et saccageant tout sur leur passage. Ils atteignent la Banque du Crédit Foncier et y pénètrent de force, les employés parviennent à se sauver par les toits et à se réfugier au consulat de France.

Les juifs du Mellah déjà alertés, ferment les portes dans la mesure du possible. Ils montent sur les remparts et se défendent grâce aux quelques armes qu'ils avaient réussi à garder. Ils résistent jusque vers les trois heures de l'après midi.

Finalement, les soldats rebelles réussissent a forcer les portes, suivis par de nombreux marchands musulmans du Tafilalet venus pour le marché du jeudi, ainsi que les musulmans attachés à la garde du Mellah (et payés par la communauté!). Tout ce monde commence à détruire, à brûler les maisons et les boutiques. Cela dure toute la nuit. Du mercredi 17 avril jusqu'au vendredi 19 avril, le pillage se poursuit sans arrêt, la population musulmane des environs y prenant part également.

Les Juifs essaient de s'enfermer dans leurs maisons. Les portes sont rapidement enfoncées, et les pillards emportent tout: bijoux, meubles, aliments, vaisselle et vêtements en tous genres. Parfois les habitants menacés doivent même donner les habits qu'ils portent. Ceux qui s'y opposent sont assassins. Puis le feu est mis aux demeures.

Des femmes sont violées, d'autres enceintes accouchent prématurément ou perdent leurs bébés. Hommes, femmes, vieillards et enfants sont frappés, maltraités. Partout des cris, des lamentations, des pleurs, des regards hagards.

Les synagogues sont profanées, les rouleaux de la Torah sont brûles ou déchires en lambeaux et piétines. Les bancs sont saccagés, les lampes à huile brisées.

Les Juifs cherchent à fuir, mais comment' et ou

Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.

Page 218

Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.

Le jeudi ils se dirigent vers le camp de G'ebala et vers Dar El Maghzen par la porte Boul Khsissat que le Sultan a ordonné d'ouvrir. Selon certains témoignages, voyant du haut des remparts de son palais ce qui se passe, il fut attristé par le spectacle. Pendant trois jours les habitants du Mellah, adultes et enfants de tous âges, n'eurent rien à boire ni à manger. Certains cherchent de quoi se nourrir en fouillant les détritus. Les ruelles sont encombrées de cadavres qu'on doit enjamber pour passer.

Le vendredi matin 19 avril, l'armée française appelée de Mekhnès commence à canonner la ville. Quelques maisons musulmanes et une mosquée sont atteintes. Des personnalités de la cité demandent à Mr. Reignault, ministre délégué de cesser le canonnage. Celui-ci accepte après les avoir sermonnés pour la tuerie de ressortissants français. Le drapeau français est déployé sur la ville. Le pillage du Mellah cesse également. Des soldats et des policiers français protègent la ville et arrêtent les rebelles.

Le vendredi dans la soirée, le Sultan Moulay Hafid fait parvenir aux Juifs du pain et des olives noires. Seuls les hommes valides ont la force d'aller prendre les rations d'un quart de pain et les donnent aux enfants. Le samedi a lieu une autre distribution.

Le samedi, les Juifs peuvent retourner au Mellah, mais c'est pour constater l'ampleur des dégâts. Ils rassemblent les cadavres jusqu'au moment de leurs enterrements qui ne peut se faire le shabbat même (3-4-56). Hubert-Jacques en fait un témoignage saisissant  .

Shlomo Cohen dans le "Yoman Ir Fes"décrit la situation après le 19 avril. Le dimanche le consul d'Angleterre a envoyé 1300 pains. Le même jour le Général Dalbiess écrit au Grand Rabbin Vidal Hassarfati pour présenter ses condoléances à la communauté et lui faire savoir qu'ils ont prévu une livraison quotidienne de deux mille pains.

L'intérêt du témoignage de Mr Shlomo Cohen est qu'il a vécu directement ces événements. Il était un des responsables de la communauté et son trésorier (guisbar). Son journal comprend 76 pages très denses en hébreu et se trouve dans le livre édité par le Grand Rabbin David Obadia (3), livre incontournable en ce qui concerne l'histoire du Judaïsme de Fès et publié uniquement en hébreu.

Poursuivons avec Shlomo Cohen qui nous parle longuement de la suite de ces événements.

Il détaille les maisons détruites .Il donne la liste des morts et des blessés ( 44 morts dont des femmes et des enfants et 27 blessés dont un chrétien espagnol). Le 20 avril, par dahir (decret) du Sultan, est nommée la Commission de Secours et d'Hygiène du Mellah de Fez présidée par Sidi Mohamed Tazi, ministre des Travaux Publics et comprenant treize autres membres dont des fonctionnaires marocains et français, des médecins et ingénieurs français et pour la communauté juive, le Grand Rabbin Vidal Hassarfati, le Rabbin Shlomo Aben Danan et le Cheikh (responsable administratif). Un peu plus tard la commission fut remaniée, et le consul d'Angleterre en fit partie.

Sidi Tazi réunit les rabbins et les responsables et exige de mettre à sa disposition cent Juifs, qui recevront un salaire et auront pour mission de déblayer les ruines du Mellah. Ces hommes sont repartis par groupes de dix avec un responsable à la tête de chacun. De plus l'armée française met à leur disposition des soldats et des policiers. Puis il faut également organiser un groupe de juifs qui savent descendre dans les puits pour déblayer tout ce que les mutins y avaient jeté, objets, détritus et même des corps. Il faut se hâter pour éviter toute possibilité d'épidémie.

Les habitants du Mellah restent dans les cours du palais jusqu'au 28 avril. Ils s'installent tant bien que mal dans les espaces plus vastes près de la ménagerie du Sultan, voisinant parfois avec les fauves.

Une fois rentrés, il faut se réorganiser. Il n'y a plus ni riches ni pauvres .Tous sont pauvres. Des dons parviennent de différentes sources: de communautés du Maroc, mais aussi de Londres, d'un particulier de New York, de Buenos Aires, de l'Alliance Israélite de Paris. Et aussi… de Mekhnès. Et voici ce qu'écrit Shlomo Cohen: "De Meknes ils ont envoyé des condoléances et de l'argent, et de vieux vêtements et du pain rassis, qu'ils ont recueillis dans les familles. Notre communauté s'est sentie vexée de cette aide venue de la communauté de Mekhnès, et le bruit se répand que les gens de Mekhnès se sont réjouis de ce qui arrivait aux Juifs de Fès et qu'ils médisaient sur eux. En ce qui concerne l'argent il n'y avait pas de choix, mais les vêtements défrichés nous les avons distribues aux Juifs de Mekhnès qui habitaient chez nous, et le pain nous l'avons jeté car il était immangeable." Cette citation reflète l'animosité qui existait entre les Juifs de Fès et de Mekhnès. Mais elle n'existait pas chez les rabbins, bien au contraire, comme en témoignent les correspondances, et les liens fréquents entre rabbins. Et puis heureusement de nos jours cela s'est transformé en amitié et en .. .bon humour.

Le Mellah doit être reconstruit. Il le sera selon des plans nouveaux, des rues plus larges, plus aérées, des balcons au lieu de petites ouvertures.

Pour aider la population à se refaire une situation, des prêts et des dons sont accordés. Les ouvriers, les artisans peuvent acheter leurs outils. Les écoles rouvrent déjà en mai. La situation est plus difficile pour les petits commerçants. Et un peu plus tard, la première guerre mondiale freinera d'avantage le développement économique.

Le 13 août 1912, Moulay Youssouf succède a son demi frère, Moulay Hafid, et décide que les communautés juives doivent s'organiser autrement et élire un comité de six membres dont la moitié sera renouvelable chaque année par vote. Le premier comité est tout de suite critiqué, en particulier Mr. Amram Elmaleh. Un autre comité de dix huit membres se forme avec comme président le Rabbin Vidal Hassarfati.

En 1913 est imprimé à Tanger le rapport sur l'activité de la Commission par Mr. Amram Elmaleh, directeur de l'école de "l'Alliance Israélite Universelle".(8).

Commence alors un conflit de personnes sinon de partis. Dans un échange de lettres le Rabbin Hassarfati exige de l'AIU le renvoi de Mr. Elmaleh, qui ne sera remplacé qu'en octobre 1916.(9).

Les revendications, les demandes d'indemnisation ne progressent pas. Quatre membres du comité, les rabbins Hassarfati et Aben Danan, accompagnés de Mr. Azuelos et Mr. Bensimhon se rendent à Rabat pour rencontrer le Général Lyautey, puis à Paris, où ils auraient résidé près de trois mois, et où ils rencontrent différentes personnalités dont le ministre des affaires étrangères, Mr Pichon, grâce à l'aide de l'Alliance Israélite.

En février 1915, une commission française présidée par le consul de France siégera et présentera ses conclusions. C'est en septembre 1916 que la communauté percevra enfin des indemnités.(4 et 5).

Dans ce Mellah de Fès, créé en 1438, vivaient à l'époque du Tritl près de 2000 personnes qui se sont retrouvées du jour au lendemain démunies de tout. Ce mot de Tritl vient de l'arabe utilisé exclusivement pour ce saccage de Fez. Cette période devint une date de référence chez les Mellahis qui disaient par exemple tel événement, naissance, mariage…eut lieu tant d'années après le Tritl. Ce fut un traumatisme énorme.

Aussi quelle volonté, quelle foi a-t-il fallu à ces personnes, en majorité des gens simples, pour se relever, pour recréer et pour continuer à transmettre leur patrimoine exceptionnel au monde juif ?

Dr. Vidal Serfaty est né en 1938 à Fès. Son grand père Rabbi Vidal Hassarfati était Grand Rabbin de Fès (décédé en 1921). Son ascendance est une longue lignée de Rabbins a Fès venant d'Espagne et originaire de France et, selon une tradition, remontant à Rabbinou Tam et Rashi. Chirurgien-dentiste, il réside en Israël depuis 1969. Il a enseigné de longues années à l'Ecole dentaire de Tel Aviv et a dirigé un important service à l'hôpital municipal de Tel Aviv. Il a été actif dans différents organismes juifs au Maroc, en France et en Israël.

Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.

Page 221

29/12/2025

DAVID CORCOS

QUELQUES SOUVENIRS ET RÉFLEXIONS SUR MON TEMPS

Jérusalem, ce mois de Février 1975

Au 26 du mois d'avril prochain, j'aurai cinquante huit ans – c'est déjà une longue vie, une vie pleine de joies, de rires pendant laquelle la Providence m'a accordé souvent son soutien, une vie peu mouvementée dans son ensemble, mais où il m'a été donné de vivre intensément, d'en tirer de grandes satisfactions. Les déceptions ne m'ont pas manqué, le sort ne m'a pas toujours épargné, mais ses coups c'est moi qui les ai provoqués, moi seul, de mes propres mains.

Si la chance ne m'a pas continuellement favorisé j'aurais pu avec un peu plus d'effort, avec un peu plus de volonté surmonter les mauvais moments que traverse tout homme dans le courant de sa vie. J'ai été un faible, gâté par mon milieu, gâté par ma famille, gâté par la facilité, par le hasard qui ma fait naître avec une cuillère d'argent dans la bouche.

Je n'ai jamais aimé l'argent pour lui même bien que j'aimais en jouir intensément.

J'ai possédé, comme malgré moi, une grande fortune, j'en ai usé et abusé: mais mon grands plaisir était et est encore, alors que je sois devenu pauvre, relativement, de donner. Cette générosité qui n'était pas toujours réfléchie, je la tiens de ma mère. C'est a elle que je ressemble surtout. Je lui en ai toujours voulu pour cela. Son amour pour moi, son fils unique qui traînait à sa suite quatre sœurs, était étouffant- c'était un amour fait plus d'instinct presque animal plutôt que de tendres sentiments humains. Mais cet amour était capable de tout, capable d'aller jusqu'au sacrifice de soi. Cela ma mère le savait, elle en a pris conscience dès ma plus tendre enfance. Depuis, elle s'en était arrogée des privilèges excessifs sur mon individualité. Ma mère a une forte personnalité et elle m'étouffait- comme je l'ai dit, c'est a elle que je ressemble surtout,

Nos personnalités se heurtaient. Heureusement, ses connaissances, bien que diverses, étaient généralement simples. Très féminine, ses idées étaient souvent superficielles et l'importance e'était pour elle là où il y en avait peu ou même pas du tout pour moi. Aussi, son emprise sur moi, alors que je devenais un adolescent de plus en plus porté sur les choses de l'esprit, devenait tous les jour plus faible. Très tôt, je lui échappais- cette déception fit se tourner ma mère vers la dévotion, une dévotion naïve, c'est-à-dire pure. Il n'y a rien de raisonné ni de rationnel dans sa foi qui est immense, c'est une foi qui ne se discute pas, qui ne calcule pas surtout et qui accepte avec son cœur et avec son âme, la loi de Dieu telle que la tradition nous l'a transmise, qui l'accepte et qui l'assume. C'est la conduite des saints.

Je ressemble surtout à ma mère, mais je suis, moi très loin d'être un saint. D'abord parce que toute mon énergie s'est logée peu a peu dans mon esprit. Je pense, je raisonne continuellement, j'analyse – L'action, je l'ai abandonnée.

Mon père, ah mon père, c'est toujours avec un pincement au cœur que je pense a lui. Combien j'aurais pu lui donner et que je ne lui ai pas donné. Il était très réservé et par suite difficilement abordable, mais combien d'affection, d'amour, aurais-je dû lui montrer si j'avais pu, comme maintenant à la réflexion, entamer son apparente froideur.

Mon père était un des plus beaux hommes que je n'aie jamais connus.

Il était grand et élancé, élégant avec un corps souple. Ses mains étaient fines et masculines à la fois, avec des doigts très longs. Je n'ai jamais vu de ma vie des mains, aussi belles. Son visage était très beau, avec des lèvres bien dessinées sous une moustache à l'anglaise et un menton volontaire. Son nez était fin avec des narines vibrantes comme, ceux d'un cheval de race. Ses sourcils étaient comme dessinés au pinceau – ses yeux, oh! Les yeux de mon père! Ils étaient d'un marron très clair qui devenait suivant les lumières presque bleus ou vert tendre. Ces yeux veloutés pouvaient être rieurs ou au contraire infiniment tristes. Ils exprimaient toute son âme. Son front était haut, large et très légèrement bombé sur sa tête ronde et magnifiquement proportionnée étaient solidement plantés des cheveux très fins et d'une blancheur immaculée. J'ai toujours connu mon père avec ces cheveux là.

Ce qui frappait surtout en lui, c'était la noblesse de son allure, il était d'une très grande distinction, un véritable aristocrate. Et il l'était sur tous les plans, au physique et au moral. Fils d'une "grande maison", il n'était point distant bien que d'un caractère réservé, et surtout; c'est la qualité que j'aimais le plus et que j'admirais le plus en lui, il était humble avec les humbles. Je me souviens un jour des années 40, alors que nos affaires s'étaient considérablement ralenties et que nous avions tout le temps de nous amuser à revoir et à discuter ensemble notre vieil arbre généalogique, je me souviens lui avoir dit: "Papa, voilà ce que l'on peut vraiment appeler une grande famille. Il n'y a ici que des personnes sans taches qui jouissaient du plus grand respect et de toute la considération de leurs contemporains, qui n'ont jamais eu a demander quoique ce soit à qui que ce soit pendant des générations pendant de longs siècles". Il m'écouta, se tût un moment, puis me répondit: "Mon cher fils, je n'ai sorti ces papiers et cet arbre généalogique que parce que je m'ennuie. Je ne crois pas aux "grandes familles" parce que je vois que tout simplement elles ont eu plus de chance que d'autres. Le hasard les a mis les uns à la suite des autres (les "fils de famille" N:du Rédacteur) à l'abri du besoin. Si chacun d'entre eux a profité de sa position et de ses biens pour alléger le malheur des pauvres, c'est vrai alors, on pourrait dire qu'ils font partie d'une grande famille: mais s'ils ont tiré plus d'orgueil d'être les fils de petits fils et arrière petits-fils de untel que de conformer leur propre conduite a celle de ceux dont ils descendent, ce ne sont que des sots qui ne méritent plus d'appartenir à leur famille et on ne devrait donc plus en parler."

DAVID CORCOS

David Corcos-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps

Jérusalem, ce mois de Février 1975

Page 200

Je me souviens parfaitement que je ne savais alors quoi répondre et que me voyant gêné, il eut ce sourire qui éclairait tout son beau visage et ajouta: "Tu auras des raison d'être fier d'être le "scion" (c'est le mot qu'il avait employé) d'une grande famille si comme tes ancêtres tu es bon, charitable, droit et pieux – Dieu soit avec toi et qu'il te mène dans le droit chemin. Evites la compagnie des gens frivoles et recherches celle du juste. Remercie tous les jours ton Créateur de t'avoir fait naître sous une bonne étoile et de t'avoir préservé du mal."Un des vœux les plus chers de mon père était que je sois un bon juif, que j'aille a la Synagogue le samedi et que je ne prenne pas ma voiture ce jour là.

Hélas j'avais déjà abandonné les pratiques religieuses auxquelles mon père restait scrupuleusement attaché. L'exemple des jeunes gens de mon âge n'était pas meilleur et un fort vent de ce que l'on a si stupidement appelé l'Emancipation soufflait sur la jeunesse dorée, juive ou non juive: Les Catholiques n'allaient plus à l'église, les Protestants au temple et les Musulmans à la mosquée. C'était général au Maroc.

Mon père avait dix-sept ans de plus que ma mère le jour de leur mariage dans l'année 1916.

Ma mère avait alors dix-neuf ans. Elle était belle, très blanche de peau avec des joues roses, une jolie bouche, un tout petit nez fin et de magnifiques yeux bruns, mais déjà myopes. Son teint de rose, me racontait mes veilles tantes, était transparent. Ses portraits d'alors montrent en effet une jeune fille fort séduisante, d'une taille plutôt petite, mais svelte comme un lys. Mais ce n'est pas seulement pour cette raison que

mon père l'avait choisie avec, bien entendu, la bénédiction de mes grands- parents. Ma mère appartenait à la noble famille des Abulafia qui jouissait d'un prestige considérable dans tout le monde Juif:

Mon grand père qui été né à Livourne alors que son père venu de la ville de Tibériade, avec sa femme et deux filles qui étaient nées en Terre sainte, vivait dans une grande aisance à Mogador, notre ville d'origine. Il se maria en 1894 avec Mas'uda fille de Simon Corcos et d'Estrella Corcos.

Sa femme, ma grand' mère, lui avait apporté une grosse dot qui permit à son mari, Tajer Haim Abulafia, de se lancer dans le grand commerce. Très entreprenant, il partit vivre avec ses fils et sa femme à Londres en 1919. Ses affaires prospéreront jusqu'en 1925 où 1926 quand il subit un retour de fortune. Il finit par perdre tout son capital après un séjour de deux années à Paris où il possédait un très beau pavillon à Enghien.

La famille décida alors de rentrer à Mogador. Trois de ses fils retournèrent à Londres où ils restèrent définitivement.

Ma grand-mère maternelle qu'on appelait Mamyda, nous ses petits enfants, était une femme de caractère résolu, très intelligente quoique peu instruite et extrêmement économe. Malgré la ruine de son mari, elle revint au Maroc avec de magnifiques bijoux et beaucoup d'or avec lequel mon grand père reprit des affaires d'exportation et d'importation en s'associant, d'ailleurs, avec un Monsieur Semana. Cette fois encore, la chance n'aida point mon grand-père qui au cours de la grande crise des années 1929, perdit dans les thés et les sucres la grande partie de ses biens.

Il décida alors de vivre à Casablanca. C'est une fois de plus, Mamyda qui lui permit de rentrer dans les affaires en ouvrant son bas de laine.  

Haïm inaugura alors un grand commerce d'épices en important directement des pays du Moyen-Orient et de l'Asie. Tout marchait parfaitement quand il eut une attaque d'apoplexie. Mamyda quitta son appartement cossu de l'immeuble Ferrara à Casablanca et vint s'installer avec mon pauvre grand- père paralysé dans le premier étage de notre maison de Mogador. Il y décéda en 1935.

Papa Haïm était un bel homme fort distingué qui comme toutes les personnes appartenant à la haute bourgeoisie de Mogador d'antan étaient élégant dans ses costumes toujours de couleur sombre, coupé à Londres par un grand tailleur chez qui ces messieurs avaient leurs mensurations. Il portrait le chapeau melon qu'on appelait "coco". Les samedis et les jours de fête il portait le chapeau haut de forme avec une redingote, pantalon rayé et des guêtres blanches et souples recouvraient ses chaussures vernis. Mon grand-père était un homme gai et très charmant, mais qui ne plaisantait pas sur les choses religieuses. Dans les années 1919 avant son départ pour Londres, il eut de graves ennuis résultants de son intransigeance religieuse. On lui apprit qu'un marchand juif de Mogador, un nouveau riche, il est vrai; avait des relations honteuses avec une femme juive et mère de famille de surcroît. Il les fit surveiller et un jour ses domestiques surprirent le couple en flagrant délit d'adultère. Aussitôt prévenu, mon grand-père crut de son devoir de dénoncer cette liaison, dont il n'y avait jamais eu d'exemple a Mogador, au Tribunal rabbinique.

David Corco-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-Jérusalem, ce mois de Février 1975

ge 202