מורשת יהדות מרוקו

מקידה  (Maqueda)

מקידה היתה מרכז יהודי חשוב במאה הט״ו ובה ישב בשנים 1430-1422 ר׳ משה א־רג׳יל ועסק בתרגום המקרא לספרדית ופירושו, לפי בקשת ראש מסדר קלעתרבה דון לואיס די גוסמאן. ברם לפני כן, ב־27 באפריל 1415, נענה האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 לפנייתו של פרנאנדו די סרגוסה, מומר מטולידו שביקש שיוענקו לו, לאחר שבית הכנסת הגדול ייסגר, הכרמים, השדות ועצי הזית שהיו שייכים לבית הכנסת. הוא נימק זאת כדי שיוכל להתקיים עם משפחתו לאחר שהמיר, כיוון שאבדה פרנסתו בשעה ששימש ביהדותו כרב (Rau)היתה לו הכנסה מן הקהילה בסך של 30 פלורינים זהב. בפנייתו לבנדיקטוס מסר שהיהודים בדאגתם לגורל חפצי קודש מסוימים הסתירו אותם מפני ההחרמה. בנדיקטוס נענה לו וציווה על העברת בית הכנסת לבעלותו של המומר.

אך נראים הדברים שהקהילה נתאוששה. צו מיוחד מאת הכתר הופנה ללואיס די סיפולבידה לבוא בדברים עם גרביאל די טאפיה ועם גומס די רובלס ואנשי חצר אחרים כיצד לנהוג ביחס לבתי הכנסת של מקידה עד אשר הכתר יצווה מה לעשות בהם.

סהגון(Sahagún)

בית הכנסת של עיירה זו הוענק ב־17 בפברואר 1494 לחבורה שעל שם ׳השילוש הקדוש׳

(Cofradía de la Santísima Trinidad)

 עמו הוענקו לחבורה גם שאר המבנים והשטח שהיה מצורף לבית הכנסת. הכוונה היתה לייסד במקום בית הכנסת כנסייה שתישא את שמה של סנטה קטלינה ולידה יוקמו בית פארוכיה ובית מחסה לעניים ולעוברי אורח עולי רגל.98 המענק ניתן לחבורה לצמיתות.

סוריאה  (Soria)

בסוריאה היו עד לגירוש שני בתי כנסת. אחד

במבצר ונקרא בשם Sinagoga del Castillo

שני שכינויו היה בית הכנסת הישן (Synoga vieja)

יש להניח שהאחרון נמצא בשכונה שבעיר. בית הכנסת שבמבצר אף היה מכונה בית הכנסת של דון יוסף בנבנשתי(Sinoga de don Yucaf Byenveniste).

סיאודד רודריגו(Ciudad Rodrigo)

בעיר גבול זו, שדרכה עברו מגורשי קסטיליה לפורטוגל, הוענק בית הכנסת ־Cofradía de la Pasyón של העיר במטרה לשכן במבנה עניים וחולים ולהביא את אלה שימותו שם לקבורה, בין שאר מעשי החסד שחברי חבורה זו היו עסוקים בהם. לבית הכנסת תצורף כנסייה, ולשם כך הוענק לחבורה גם תחום חצר בית הכנסת. בית הכנסת ייקרא Ospital de la Pasyón. צו המענק נחתם כבר ב־27 במאי 1492. הוא הוכן על־ידי מזכירם האמון של המלכים פרנאן אלוואריס די טולידו ונכנס לתוקפו מסוף יולי.1492 באותו יום רשאים היו חברי החבורה להיכנס לבית הכנסת ולתפוס את הבניין והחצרות. יש לציין את ה׳חסד׳ שניתן לקהילה לבעלות על מקדש מעט זה עד לגירוש.

סיגואנסה (Sigüenza)

בית הכנסת נמצא ברחוב ששמו נתקיים עד היום: רחוב בית הכנסת (Calle de la xinoga או.(sinagoga לפדרו גונסאליס די מנדוסה, ארכיהגמון טולידו והגמון סיגואנסה, בעלויות גדולות באזור והוא שהעניק (בסמוך למותו) ב־12 במאי 1494 את בית הכנסת לאחיין שלו, פדרו לאסו די לה ויגה (Pedro Laso la Vega). תעודה מן ה־11 ביולי מוסרת שפדרו לאסו לא התיר את מכירתו. נראים הדברים שנזקק מחדש לאישור בעלותו על הבניין והוא פנה אל הכתר וביקש צו שיאשר לו את מענקו של הקרדינל פדרו גונסאליס די מנדוסה, כדי שיתפוס בנכס בביטחה גמורה אף לאחר מותו של הקרדינל. היה בידו של פדרו לאסו שטר המתת ואותו הציג לפני הכתר. הכתר נענה לו ב־3 באפריל 1495 וציווה, אם יש צורך בכך, ששופטי העיר ימסרו לידיו(בטקס מסוים) את הבעלות על הנכס ועל שאר הנכסים הציבוריים של היהודים. אבל תנאי הותנה שתחילה יש לשלם את שעבודי הכתר לאישים, לכנסיות ולמנזרים ממסי היהודים. רק לאחר מכן רשאי פדרו לאסו לנהוג בנכסים כעולה על רוחו.

מסתבר שפדרו לאסו התכוון למכור את הבניין והכמורה המקומית התנגדה לכך. בתעודה מן ה־15 בספטמבר 1496 נאמר על תשלום של 10 קאסטליאנוס (כלומר, 4,850 מרבדי), חלק מן הסכום הכולל שנדרשו לשלם, 25,000 מרבדי. ב־19 בספטמבר 1496 נמסר הבניין לידי בית דין האינקוויזיציה על מנת שישמש מגורים לאינקוויזיטורים. ב־24 באפריל 1497 נצטוותה הכמורה לבדוק את הבניין, כיצד ניתן למכרו חלק חלק. על כך הוחלט ב־28 באפריל. ככל הנראה לא יצאה המכירה אל הפועל, שכן ב־25 בספטמבר 1497 הוטל על אישים מסוימים לבדוק אפשרות זו מחדש. על כך שבו וחזרו ב־13 באוגוסט 1498. בית הכנסת נמכר ב־19 בדצמב־־ 1498 במחיר של 20,000 מרבדי.

סיגוביה (Segovia)

כמה וכמה בתי כנסת היו בסיגוביה, ואף אברהם סניור נהג לקיים בביתו בית תפילה, שלשם היו רגילים לבוא גם אנוסים וגם נוצרים ממוצא נוצרי גמור.  עדויות רבות מוסרות על מתן למאור לבית הכנסת על־ידי נשים אנוסות. ולא חסרו גם תרומות בפרוכות ממשי וחיתולי תורה וקישוטים. קיומו פסק עם המרתו שלו ושל ביתו.

בית הכנסת הגדול נמסר למנזר של נזירות ובו נקבעה כנסיית קורפוס כריסטי, ככל הנראה כבר בימי הגזירות של שנת.1412 על שאר בתי הכנסת נראה שעלה הכורת בימי הגירוש ולאחריו.

לראש המנזר והנזירים של מנזר סנטה מריה דל פאראל (Parral) שבסיגוביה היו שתי בארות לכריית מלח במכרות המלח של אטיינסה. הבארות ניטלו מהם ותמורתן התחייב הכתר בשעבוד (juro) בסך של 30,000 מרבדי במסי האלקבלה של ׳איטליזי היהודים שבעיר^,. יציאת היהודים בגירוש גרמה להם הפסד של 5,000 מרבדי מדי שנה. בהיענות הכתר הודגשה דבקותו (deuogion) ל׳גבירתנו מריה הקדושה של פאראל׳ (Nuestra Senora Santa Maria del Parral), והקורחידור של סיגוביה נצטווה ליטול עמו שני אישים מומחים שיעריכו את בית הכנסת הגדול (sinoga mayor) ואם שוויו הוא 100,000 מרבדי יוענק הבניין למנזר. והיה אם ערכו רב יותר אף אז יימסר להם הבניין. אבל אם יפחת ערכו יצורפו למתת המצבות של בית הקברות שהפך לשטח מרעה ואחו. יש להוציא את הצו אל הפועל ללא כל דיחוי, והשמאים יישבעו תחילה שיעריכו בהגינות את שוויו של בניין בית הכנסת. שום עיקול לא יושם על הרכוש שיימסר למנזר שיהא רשאי לעשות בבניין כראות עיניו במכר, חליפין, העברה, מתת וכיוצא בזה. הצו יירשם בספר הפריבילגיות של השעבודים.

ב־30 באפריל 1493 הזכיר הכתר לדיאה סנצ׳יס די קיסאדה, הקורחידור של סיגוביה, את דבר החסד שעשה למנזר הנ״ל (שנמצא מחוץ לחומות העיר: extramuros) בסך של 100,000 מרבדי מבית הכנסת הגדול. אם יפחת ערכו של הבניין עליו להשלים את הסכום במענק משאר נכסי הציבור היהודי. להעברה זו התנגד האלקאידי של סיגוביה, בטענה שהוא רכש את הבניין מיהודי העיר. המנזר נזקק אפוא ל׳צו על צו׳(sobrecarta) לקבלת הנכס. ריאה סנצ׳יס די קיסאדה נצטווה להוציא אל הפועל את צו הכתר ללא דיחוי מבלי לתת את הדעת להתנגדותו של האלקאידי.

נראים הדברים שקיימת סתירה ברורה בין הפיכת בית הכנסת הגדול לכנסייה על שם קורפוס כריסטי להענקתו של בית הכנסת למנזר הנ״ל לצרכיו. דחייתה של סתירה זו אפשרית אם נניח שבית הכנסת הוחזר לקהילה בימי מלכותם של חואן השני או אנריקי הרביעי במשך המאה הט״ו. קשה לחשוב שהיה בכוח הקהילה לבנות לעצמה בית כנסת גדול חדש במקום זה שהוחרם ב־1412 והפך כנסייה בעקבות ׳מעשה הנסים׳.

אחד מבתי הכנסת, ששימש לשנים או לשלושה מנייני מתפללים נקנה על־ידי אנטוניו דל פורטיליו, תושב סיגוביה, בהתאם לצו שניתן בדבר קניית נכסי היהודים. הבית שימש בעבר לחבורה אחת שנהגה להתכנס שם לחגיגות בימי חג. משנרכש הבית על־ידי אנטוניו דל פוריטיליו הוא עבר לגור בו. אך הבית נתפס על־ידי המועצה העירונית משום שהיה נחשב לנכס ציבורי יהודי, ולקונה נגרם נזק חמור. טענת פורטיליו היתה שאין הבית שייך לקהילה, אלא שהיה בית בסתם שחברי החבורה קנוהו לצרכיהם. לכן ביקש שהכתר יבטל את תפיסת הנכס על־ידי המועצה.

כיוון שבדעת המועצה היה להקים בבית בית אולפנא, והיות שלא נמסר לכתר שיש למישהו אחר זכות על הבית, נצטוותה המועצה לקנות את הבית מאנטוניו דל פורטיליו באותו מחיר שהוא שילם בעד הנכס, אם אכן עדיין בדעת המועצה לייסד שם בית אולפנא. עליה להוסיף לו את אשר הוציא על התקנת הבית לצרכיו שלו. על המועצה להוציא אל הפועל את רצונה תוך 60 יום.

תעודה מן ה־12 בספטמבר 1493 מספרת על פניית האלקאידי דיאגו דל קסטיליו אל הכתר שלפיה הוא רכש בסכום של 150,000 מרבדי, עוד לפני צאת היהודים בגירוש, שלושה בתי כנסת, מקווה, מקולין ואת שטח בית הקברות. הוא שילם ליהודים שבראשות הקהילה סכום של

 27.000מרבדי, ואילו הכתר העניק שני בתי כנסת (כנראה בנוסף על מה שהעניק למנזר לעיל) למנזר סנטה מריה דל פאראל וכן את בית הקברות; בית כנסת אחר הוענק לעיר להקמת בית אולפנא. הוא רק ביקש החזר התשלום ששילם.¹²² מסתבר שהכתר נענה לפנייתו.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו-עמ'90

סלמנקה (Salamanca)

ב־25 ביוני 1492 הביא דיאגו די מדראנו(Medrano), תושב סלמנקה, לידיעת הרבים את איסור הכתר למכור את נכסי הציבור של היהודים כולל בתי הכנסת, שנועדו להיות כנסיות, ובתי הקברות, שנועדו לכיסוי שעבודים.¹²³ ב־5 ביולי 1492 נתפרסמה בסלמנקה הוראה זו שאסרה מכירת בתי הכנסת, בתי הקברות, הכנסות, בתים ושאר נכסי הציבור היהודי.¹²⁴ ב־25 ביולי 1492 ניתן צו הכתר על העברתו בפועל של בית הכנסת לכמורה, וב־30 ביולי הופיע לפני ראשות העיר מיגל פרנאנדס די מנסיליה, כומר בעל בניפיקין באראפילס (Arapiles) וקפליאן של הקתדרלה של העיר בתורת פרוקורדור של הכמורה וראשה שלה, והציג את צו הענקת בית הכנסת לכנסייה הראשה. ובאותו מעמד אף נמסר להם המבנה על־ידי אלגואסיל העיר חיל קלדרון. מקבלי המבנה היו דיאגו די מדראנו ומיגל פרנאנדס הנ״ל. משנמסר להם המבנה הם ׳פתחו אותו, שהו בו וסגרו אותו ותלו עליו מנעול ונעלו במפתח והכריזו שקיבלו את הבעלות על בית הכנסת׳.

איננו יודעים באיזו מידה נוצל המבנה לצורכי הכנסייה, מכל מקום, ב־17 במארס 1507 נמכר חלק מן הבניין לבניטו די קאסטרו בסכום של 4,000 מרבדי. לפי הסכום ששולם אפשר לשער או שהחלק שנמכר קטן או שערכו של המבנה היה מועט.

סמורה (Zamora)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

גורלו של בית הכנסת הגדול של קהילה זו הוכרע על פי בקשת הרשות העירונית שלה על דעת כולה. ב־6 באוגוסט 1492 העניק הכתר לעיר את המבנה על מנת שתייסד בו כנסייה על שם סבסטיאן הקדוש. הכרעת הכתר ניתנה על שום הערצתו לקדוש זה ובשים לב לשירותים הרבים והטובים שהפונים בשם העיר ותושביה נתנו לכתר. עליהם להוציא אל הפועל את כוונתם תוך שנה ממתן הצו. לפי תאריך מתן הצו ניתן לראות שהפנייה נעשתה בסמוך ליציאת היהודים בגירוש.

צו זה אושר מחדש ב־22 באוגוסט 1493. באותו תאריך העניק הכתר לחבורה שעל שם סן סבסטיאן בסמורה את בית הכנסת של העיר כמענק עולמים ועמו שני בתים שנסמכו לבית הכנסת במטרה לייסד שם בית חולים ומחסה לעניים ולמסכנים שיוכלו לקבץ נדבות. תנאי הותנה שעל הבניינים להיות פנויים משעבודים ואלו שהן פריבילגיות והתחייבויות כספיות שהיו לכתר על מסי היהודים. על הקורחידור, השופטים, הרחידורים, קבליירוס, האלגואסילים, אסקודרוס, הפקידות ואנשיה הטובים של סמורה כיום ולעתיד לבוא לפעול לקיום הצו כמות שהוא. רק שופט חילון יהא רשאי לשפוט בגין על ערעור שהוא; פנייה אל שופט הכנסייה תגרור עמה החזרת הנכסים לכתר. ושמא מדובר כאן באחד הבניינים ששימש לישיבה הנודעת.

ב־28 בפברואר 1495 העניק הכתר לחואן סנדינו(Sandino), ששימש שומר סף(sotamontero) של הכתר, את בית הכנסת ובית אחד בסמוך לו בעיירה סמוכה לסמורה Hermosilla)Fermoselle) שמה. החסד שנעשה לו היה בתמורה על השירותים שעשה והמשיך בעשייתם למען הכתר. האלקאידי של ארמוסיליה נצטווה וכמוהו השופטים, המועצה, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים, מרינוס במלכות, לדאוג לכך שהנכסים יימסרו לו ללא דיחוי כלשהו, ועליהם ליטול את הנכסים הללו מן האנשים שהשתלטו עליהם. כן העניק לו הכתר את העצים והאבנים של בית הכנסת והבתים שנשארו בעיירה בזמן יציאת היהודים. אם היהודים והקהילה מכרו את בית הכנסת והבית לשם כיסוי חובות מסים, אזי יש לכך זכות קדימה ויכוסו תחילה החובות.

בעיירה סמוכה אחרת לסמורה בשם בינאוונטי (Benavente) נזכרים רכישת גן (huerto), חצרות סמוכות ורכוש אחר שנמצא בשטח שהיה בית הכנסת על־ידי הקונדי די בינאוונטי מאת כריסטובל די סמורה, סוחר תבלין(boticario) בבינאוונטי. בעד השטח שילם הקונדי סכום של 20,000 מרבדי. הרכישה מלמדת על הרס בית הכנסת זמן מה לאחר שיצאו היהודים בגירוש. מסתבר אפוא שכריסטובל די סמורה רכש את הנכסים הללו כקנייה זולה לעת מצוא בימים הקשים שבאו על יהודי המקום כעל יהודי כל המלכות.

פואנטי דל ארסוביספו(Puente del Arzobispo)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

נראים הדברים שפנייתו של פדרו סנצ׳יס די ואלדימורו אל הכתר להעניק לו את בית הכנסת היתה בקשה לאישור מתת שהעניק לו פדרו גונסאליס די מנדוסה, ארכיהגמונה של טולידו והגמונה של סיגואנסה. פדרו גונסאליס די מנדוסה מעצם היותו קרוב של בית המלכות ומקורב אל הכתר זכה במענקים רבים מרכוש היהודים ששרד לאחר גירושם. פדרו סנצ׳יס די ואלדימורו קיבל ממנו לא רק את בית הכנסת, כי אם גם בתים וחצרות ושדה אחו ושאר כל התוספות שהיו לבית הכנסת. המבקש רצה להיות בטוח שאכן תופס המענק של הקרדינל די ספרד.

ואכן אישר לו הכתר ב־9 במאי 1495 את המענק בזכות כמה שירותים שהפונה עשה למענו. מותר לו למכור, להחליף, להעניק וכיוצא בזה את הנכסים הללו כעולה על רוחו; המענק הוא לצמיתות, לו וליורשיו אחריו. ברם תנאי התנה הכתר שאם יש שעבודים שהיו תלויים במסי היהודים לאנשים שונים, יש לשלם להם משוויו של בית הכנסת והנכסים הללו, משום ש׳אלה הם נכסי ציבור של קהילת היהודים.הכתר ציווה על המועצה, שופטיה, הרחידורים, הפקידות ואנשיה הטובים של פואנטי דל ארסוביספו, לדאוג לכך שאכן יועברו הנכסים לפדרו סנצ׳יס וששום אדם לא יוכל ליטול אותם ממנו. הדעת נותנת שמועצת העיירה החזיקה למעשה בנכסים אף־על־פי שכבעלים נחשב הארכיהגמון והוא שהעניק אותם בשעתו לפדרו סנצ׳יס די ואלדימורו.

פלנסיה (Palencia)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

עדות אחת מוסרת על תלונת קהילת פלנסיה לפני הכתר על ראשות העיר על שהכרוז הכריז בשמה ששום איש לא יעז לקנות את בית הכנסת, בית נוסף לידו, ששימש ככל הנראה את העדה ובו התפללו הנשים, ואת חצר בית הכנסת. הקהילה הסתמכה על צו הגירוש שהתיר את מכירת הרכוש היהודי דלא ניידי ודניידי ואת קנייתו בתנאי שיימכר תוך שלושת החדשים שניתנו ליהודים לארגן את יציאתם מן המלכות. הקהילה בטענתה אמרה שהיא התכוונה לסייע לעניים ביציאתם בכסף שתקבל מן הנכסים הללו.

טענת הסיוע לעניים היא מיוחדת במינה והיא מלמדת על חובתה המוסרית של הקהילה לסייע לענייה, אף־על־פי שסיוע בכסף יכול היה להתפרש בניסיון הברחתו אל מחוץ למדינה. מסתבר שהתכוונו לסייע בכיסוי חובות לנוצרים. ואין לראות טענה זו כאמורה מן השפה ולחוץ לפיוס הכתר. ראשות העיר התכוונה לתפוס את בית הכנסת, הבית שלידו והחצר, לטובתה מבלי לתת לקהילה תמורה כלשהי. כטענה נוספת העלתה ראשות הקהילה שהאיסור שהטילה ראשות העיר עומד בסתירה לצו הקורטס של טולידו משנת 1480 שמותר ליהודים למכור את בתי הכנסת ולמאורים מותר למכור את מסגדיהם כאשר נצטוו לצאת משכונות מגוריהם. הקהילה

ביקשה אפוא מאת הכתר לאפשר לה למכור את הנכסים מבלי שראשות העיר תמנע זאת ממנה וכן שתבוטל ההכרזה שהכריזה על איסור קניית נכסים אלה. כן ביקשה ׳ליהנות ממה ששייך לה׳,¹⁴¹ ומבלי שראשות העיר תשים מכשולים על דרך התחסלותה.

ב־23 במאי 1492 נענה הכתר על דעת מועצת המלכות בצו לראשות העיר, שופטיה והרחידורים שלה, שעליהם, תוך שלושה ימים מן היום שהצו יובא לידיעת המועצה העירונית בישיבתה,¹⁴² לשלוח מורשה (פרוקוראדור) שיוסמך על ידה להופעה לפני הכתר בווליאדוליד. עליו להסביר למועצת הכתר אלו סיבות הניעו את המועצה להכריז את הכרזתה בפומבי ומהי הסיבה שאין המועצה מאפשרת לקהילה למכור את נכסיה. על דרך זו תוכל מועצת המלכות לבדוק את הפנייה ולהורות כיצד על הראשות העירונית לנהוג.

איננו יודעים מה עלה בגורל החלטה זו, אם כי ברורה גישת הכתר שאין מועצה מקומית רשאית לנהוג על דעת עצמה ולהוציא איסורים, אף אם מדובר בנכסי ציבור שלכתר עניין בהם. נראים הדברים שיש לראות בתגובת הכתר צעד נגד ׳יתר עצמאות׳ מצד שלטונות מקומיים. מכל מקום נמצא שקהילת פלנסיה לא מכרה את בית הכנסת. וכבר נאמר לעיל שהכתר אסר מכירת נכסי ציבור יהודיים והנכסים הללו היו בסמכות הכתר בלבד. מצו שניתן בדצמבר,1492 אנו למדים שראשות העיר פלנסיה ביקשה להעניק לה את בית הכנסת שהשאירו היהודים וה׳נמצא במקום נוח כדי להקים במקומו מוסד ציבורי של העיר׳. בדעת העיר היה לייסד שם בית חולים ומחסה לעניים כיוון שלא היה בעיר מוסד מסוג זה. ואכן נענה לפנייה כדי ׳לעשות חסד לעיר שירותיה… [ניתן] לה בית הכנסת על כניסותיו ויציאותיו וכל השייך לו.

הד מאוחר לגורלו של בית הכנסת נמצא בתעודה מן ה־25 ביולי 5 ⁴⁶.149‘ הקורחידור של פלנסיה נצטווה לזמן את באי־כוח ראשות העיר ונציג תושבי הרחובות סנטה פי, דון פדרו פרספינה (Perespina) לשמוע לטענותיהם ולהכריע באופן שלשכנים ברחובות האלה לא תהיה סיבה לשוב ולפנות אל הכתר.¹⁷׳¹

הרחידורים של פלנסיה הקימו בית מטבחיים בין הרחובות הללו בבית עזוב ששימש בעבר בית כנסת. הריחות הרעים ושיירי הבהמות שנשחטו גרמו נזק חמור לתושבים. הרחידורים לא נענו לפנייתם להעברת בית המטבחיים. לטענתם ייאלצו התושבים לעזוב בלית ברירה את מגוריהם ועל כץ ביקשו צו מאת הכתר שיאסור לקיים שם את בית המטבחיים. ואף־על־פי שהקורחידור נצטווה לטפל בדבר איננו יודעים כיצד הוכרע הדבר. אף אין לדעת אם מדובר בבית הכנסת הארעי שיהודי העיר הקימו לאחר שנאלצו לצאת משכונת מגוריהם או שמא מדובר כאן במבנה הקבע של בית הכנסת, שבמקום לייסד בו בית חולים הפך המקום לבית מטבחיים של העיר.

על העוברים על ההוראה יוטל קנס של 20,000 מרבדי לקופת אוצר המלכות. הקנס מלמד על חומרת העניין. את הצו הכין חואן סנצ׳יס די סאינוס (Cehinos), נוטריון המלך והמלכה, על דעת גונסאלו גונסאליס די אילייסקאס ודוקטור פרנציסקו נונייס, אבד אוסיליוס (Husillos), חברי מועצת המלכות. על בית הכנסת עיין גם בער, תעודות 2, עמ׳ 425; קנטירה, בתי כנסת, עט׳ 257.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו

עמוד 93