בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה

בנוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, שתי שנים (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה הי״ד ובראשית המאה הט״ו בהשפעת ויסנטי פרד), יש להצביע על מינוים של ׳מבקרים׳(visitadores), שנשלחו לעריה ועיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתחול במלכות שעליה יש לפקח. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן עליהן יהיה לקבוע את מקומן של השכונות החדשות לפי האינטרס המקומי ובדעה אחת עם אותם מפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה.

 בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר. השמאים שייתמנו להערכת הבתים שייעזבו על־ידי היהודים (והמאורים) על מנת שהשכנים היהודים יוכלו לעזוב את בתיהם הישנים, לרכוש חדשים במקומם, לשכור אותם או לבנותם מיסודם, תפקידם היה חשוב להצלחת המשימה, וזאת כאשר אחד מהם היה יהודי, ויהודי המקום לא יוכלו אפוא לבוא בטענות על אפליה. משימת היערכות גדולה הוטלה על הערים, העיירות והיהודים בעת ובעונה אחת, במיוחד גם לגבי שטחה של השכונה החדשה ומיקומה הטופוגרפי, שלהם נודעה חשיבות רבה: היכן ייקבע אתרה של השכונה, אלו יהיו רחובותיה וגבולותיה, היכן ייבנו שעריה ובאלו בתי נוצרים יגבלו בתי יהודים, היו צריכים להיקבע באחריות מקומית ועל דעת שליחי הכתר.

בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תתלווה בשכונה הישנה בעזיבת נכסי הציבור היהודי: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיוצא באלה בנכסי הציבור היהודי (והמאורי במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם. הצד השני של מטבע זה הוא במציאת מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם, וכאן מדובר ברכישה בלבד, בבנייתם מחדש של המוסדות האלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים על כך. החלטת הקורטס קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.

על נקלה אפשר לתפוש את עומק המהלומה.שהונחתה על הקהילות היהודיות. וענייננו כאן הוא רק בהן ובבעיות שנתעוררו בעקבות קיומה של החלטת הקורטס, שכן לא היה בדעת הכתר שהחלטה זו תישאר בגדר אותן החלטות ש׳מצייתים להן ואין מקיימים אותך  (obedecer y no cumplir).   מבחינת המעשה הותרה הרצועה לרשויות המקומיות להכביד על היהודים ולערוך עם הקהילה חשבון של ימים עברו, כאשר לצדן של הרשויות עמדו גם אזרחים נוצרים שההסדרים החדשים פתחו לפניהם פתח לרווחים ולטובות הנאה. מעצם שאיפתם לטובת הנאה חומרית יכלו תושבים ליהפך לשותפים פעילים ומשגיחים בפועל על קיום הצו בכל חומרתו. לא בכדי נמצאו אזרחים שפנו אל שלטונות המדינה והתלוננו על אי־קיום צו ההפרדה או על רשלנות בהוצאתו אל הפועל. היהודי שנדחק ממקום מגוריו הוא ששילם במילואו את מחיר ההפרדה במגוריו.

למכת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת על אמצעי קיומם של היהודים שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות. אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונת מגוריהם החדשה, שהרי ביקש הצו להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. לא די בכך שלא תמיד הגיע שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לערך שוויו של הבית בשכונה החדשה אם נעשתה עיסקת חליפין בבתים, ומסתבר שבעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו יותר מן הקונה משוויו של הנכם, על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש בסכום שנדרש לרכישת הבית או הבתים; אם אין בידי הדייר החדש האמצעים לכך, הקהילה היא שצריכה היתה לשלם את ההפרש. יוצא אפוא שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, כאשר ספק הוא אם בידי ראשות הקהילות היו הכלים להגבות את חלקן בנכס על־ידי שכירות. כל שהכתר עשה הוא שהתיר לקהילות להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי הרכישות הללו.בכך אפוא נוסף לחץ כלכלי על הקיום היהודי. כל מערכת החילופין הוטלה על ראשויות הערים והעיירות והקהילות, כאשר אחריותן של אלו גדולה פי כמה וכמה, הן ביחס לצורכי הכלל והן ביחס לצורכי היחיד היהודי. למעשה, ייזכר שלא הספיקו לצורך זה שתי השנים שנקבעו, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה הט״ו. גם עצם הגרירה היתה הכבדה על חיי הציבור היהודי, שכן היתה הקהילה, החל בשנת 1482, אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה, כפי שעוד ייראה לקמן. שאלת המגורים בשכונות היהודיות החדשות מצאה את ׳פתרונה׳ הסופי בגירוש הכללי של שנת 1492. הפרדה זו במגורים, אם כי רשמית ביקשה לכאורה לבצע הפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, היכתה קשה את הציבור היהודי גם מבחינת קיומו הממשי.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

תעודות רבות מתארות את אשר התרחש באותן שנים בביצוע ההפרדה במגורים בין יהודים לשכניהם הנוצרים ואחיהם האנוסים. אמת, היו מקומות שההפרדה עברה בהם בשקט יחסי מבלי שיצוצו בעיות מיוחדות. ושמא מותר

צו גירוש ספרד – דף מספר 1

ים אנו להניח שבאותם מקומות נתגוררו יהודים מלכתחילה בנפרד מן הנוצרים ולא היתה תואנה בפי השלטונות לקיים הפרדה נוספת ולהעתיק את השכונה היהודית ממקומה. אף יש להצביע שהיו ערים שבהן פסק לחלוטין קיומו של היישוב היהודי, בסיאודד ריאל באזור לה מנצ׳ה ובעיירות רבות בסביבתה. הטיעון על השפעתם המזיקה של היהודים על האנוסים שם לא תפס על פי אותו צו: באנוסים מקיימי מצוות התכוונו לטפל באמצעות האינקוויזיציה שנוסדה ממש באותם ימים. דומה שבהפרדה במגורים המשותפים היתה תואנה ואמצעי לרדת לחיי הציבור היהודי וגם היא, כפי הנראה, עלתה בקנה אחד עם דרכה של הכנסייה ושאיפתה לחיסולו של הציבור היהודי.

 לכך נתן ביטוי גם האפיפיור סיקסטוס הרביעי בהכרזת תמיכה בהפרדה במגורים. הדעת נותנת שבתמיכה זו היתה גם הבעת עמדה חיובית שנוספה על הצעדים שנקט הכתר בשאלה היהודית. ב־31 במאי 1484 אסר על מגורים בצוותא של יהודים ומאורים עם נוצרים. בזאת העניק להפרדה גושפנקא אויקומנית: חבר אפוא האפיפיור עם הכמורה הספרדית והכתר בנושא פתרון השאלה היהודית בספרד. בולה זו ניתנה בעצם ימי המלחמה בגרנדה והיא גם סימן להבנה שהכתר הגיע אליה עם האפיפיורות ועם דרכה של האינקוויזיציה הלאומית־הספרדית.

גישתו של הכתר וחומרת יחסו לפתרון שאלת ההשפעה שיש ליהודים על אנוסים, מצאה את ביטויה לא רק בקביעת מועד ההפרדה שעליו להסתיים תוך שנתיים, אלא גם במינוים של המפקחים ובקביעת הנבחרים למשימות אלה. איננו יודעים אם מיד למחרת ההחלטה, שנתקבלה ב־28 במאי 1480, נתמנו השליחים הללו ואימתי ראשית תחולתו של הצו. לכאורה, צריך היה זמן מינוים לפוג בשנת 1482, אם מועד המינוי פתח ביום שבו הגיעו למקום שנועד להם לפעולה. לא לכל הערים והעיירות נדע מי היו שלוחים אלה. אך ללא ספק נעשתה בחירתם לא רק על שום כושרם האדמיניסטרטיבי אלא גם על סמך נאמנותם לכתר וגישתם הבלתי מתפשרת למילוי הוראותיו.

דומה שיש ללמוד על שליחים אלה מהסתכלות באותם אישים שעליהם עתיד היה הכתר להטיל בשנת 1492 את ביצוע צו הגירוש וההשגחה עליו. הקריטריון למינוים היה בראש ובראשונה נאמנות ללא סייג לכתר, כפי שהכתר הקפיד על נאמנותם של הקורחידורים בערים והאלקאידים הממונים על המבצרים שעליהם הוטלה משימת הגירוש בקסטיליה כפי שהוטלה אף על האינקוויזיטורים ושופטי ההרמנדאד במלכות ארגוניה. האישים שנתמנו לביצוע צו ההפרדה היו אפוא גורם חשוב לכתר כמוציא לפועל של החלטת הקורטס והם המשענת של הכתר. כאלה היו רודריגו אלווארס מלדונאדו (Rodrigo Alvarez Maldonado) שהוציא אל הפועל את ההפרדה במגורים באווילה ובסיגוביה, הקרובות זו לזו, חואן די ספטה (Juan de Zapata), שעסק בכך בפלנסיה; נוניו אוריחון(Nuno Orejon) שפעל בסוריאה; פדרו די בריונואבו(Pedro de Barrionuevo) שפעל באלפארו שעל גבול נברה: רודריגו די אורנסי (Rodrigo de Orense), ראש מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה של המסדר ההיירונימיטי שפעל בגואדלחרה הקרובה למנזר;

רואי לופס די איאלה (Ruy Lopez de Ayala) שפעל בקאריון די לוס קונדס; על מלכות חאין(Jaen) שבתחומה של אנדלוסיה היה ממונה גארסי פרנאנדס, חבר מועצת המלכות, שהוטל עליו להוציא אל הפועל את ההפרדה בערים באיסה (Baeza), אובידה (Ubeda), אנדוחר (Andujar) ושאר ריכוזי היהודים במלכות אנדלוסיה; בבורגיליוס Burguillos)) הסמוכה לטולידו היה ממונה על ההפרדה גוטיארי די טריחו(Gutierre de Trejo); ובבדחוס(Badajoz) היה ככל הנראה פעיל דיאגו לופס די טרוחיליו(,(Diego Lopez de Trujillo ששימש קורחידור בבדחוס ושופט וקומיסר מטעם הכתר. בסרגוסה עסק בשנת 1481 בהפרדה, הנזיר מיגל פרד(Ferrer) שנודע באכזריותו במידה כזו שפרנאנדו נאלץ להדיחו מתפקידו. בכך נצטרפה מלכות אראגוניה לפוליטיקה הקסטליאנית בהפרדה בין יהודים לשאר האוכלוסייה. ודאי שאין אלה כל הממונים. אלה הם שהגיעו אלינו ידיעות עליהם והדים על פעילותם.

במקום אחר נזדמן לנו לפרט בתיאור ההפרדה במגורים, או בלשון אחר, גירוש היהודים מבתיהם ואכיפת העברתם לשכונות שבהן תנאי המגורים היו קשים. אין כל ספק שהכתר קיבל דוח מפורט על מה שנעשה והתרחש בכל מקום ומקום. שהרי כל מקום ואופי ההוצאה אל הפועל של ההפרדה המיוחד לו, וכוונת הדבר היא לגבי החומרה שבה הוצא הצו אל הפועל והגבולות שנקבעו לשכונה היהודית בעצה אחת עם הראשות המקומית. בולטת חומרת ההעברה של יהודי אווילה לשכונתם החדשה באזור בתי המלאכה של הבורסקאים, שנחשב לאזור הגרוע ביותר בעיר, ובתי היהודים שלא נמכרו בזמן ההעברה הפכו מפגע קשה ליהודי העיר. הבתים שלא נמכרו אז היו לנחלה לתושבים הנוצרים בזמן גירוש היהודים מספרד.

נמצאנו למדים שייתכן שבתים אלה עמדו ריקים במשך כמה שנים או שנכנסו לבתים נוצרים בתנאי מגורים של שכירות. לא שונה בהרבה היתה הפגיעה שפגעו אנשי רודריגו אלווארס מלדונאדו בקהילת סיגוביה, עיר מושבו של אברהם סניור, מקורבם של איסבל ופרנאנדו. ההפרדה בעיר זו החלה לקראת סוף אוקטובר 1481, שכן, רק ב־29 בו זימן רודריגו אלווארס מלדונאדו את ראשי הקהילה היהודית, דון יהודה סרגוסה ור׳ שלמה ביטון, שניהם מעיינים במסגרת הנהגת י״ב חברי מועצת הקהילה, שאתם לא נמנה אברהם סניור.

עמהם היו דון דוד טסארטי, דון חיים אבן אביד (Aben Abid) ודון שלמה (סוליימה) לומברוסו, בתוקף היותם נמנים על ה׳אנשים הטובים׳ של הקהילה. תיאור המעמד מלמד על הדרך הרשמית החמורה שנקט לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה: קריאת שטר מינויו, הודעה על גבולות השכונה היהודית החדשה ורישום תיאור המעמד על־ידי הנוטריון. מעמד זה מוכיח בוודאות גמורה שנעשתה פעולה קודמת לקביעת גבולות השכונה. אף היהודים שגרו מחוץ לעיר ובסביבתה נצטוו לעבור לשכונה היהודית החדשה בזמן הנקוב בצו. אך הותר ליהודים לצאת מן השכונה עם מרכולתם ולסחור בה בדוכנים ניידים בכיכרות העיר, שווקיה וסביבותיה. התייחסות זו לאמצעי קיומם של היהודים מתייחדת בהשוואה לתנאי ההפרדה שנקבעו בערים אחרות, שבהן לא הוזכרו כלל. שם היה האיסור ברור.

בכך לא תם המעמד. באותו מקום הודיעו באי כוח הקהילה על ציותם לצו כפי שנקרא לפניהם והם מוכנים ומזומנים לקיימו בשלמותו. באותו מעמד נכחו גם התושבים הנוצרים שנצטוו לסתום את שערי בתיהם. לכל המעמד נעשה רישום נוטריאלי מלא.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

אלא שנישול הקהילה מנכסיה לא תם. ב־1484 נעשה ניסיון ליטול מן הקהילה את בתי הכנסת, בתי התפילה ובית הקברות שלה. המנשלים טענו שיש בידיהם בולות והוראות מאת האפיפיור שמותר להם לעשות זאת. על כך אנו למדים מפניית יצחק אטיה (Atia; עטיה), המורשה (פרוקורדור) של קהילת סיגוביה, שהסתמך על צו שהשיג בשנת 1479 יעקב קאצ׳ופו, איש סיגוביה ומורשה מטעם קהילות קסטיליה. נאמר בתלונה שהיהודים חששו מנישולם מנכסי הקהילה. הכתר ראה שתושבים אלה הרחיקו ללכת וציווה על יורש העצר, ראשי הערים והאצולה לקיים את הצו שהשיג יעקב קאצ׳ופו ב־9 במארס 1479." רשימת הנמענים בצו זה מלמדת שדברים דומים לאלו נתרחשו בעוד מקומות.

בשעתו דנו בפירוט רב כיצד הוצאה ההפרדה אל הפועל. במיוחד הצבענו על האכיפה האכזרית של ההפרדה בגואדלחרה, שבה עסקו בפועל נזירי מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה, חואן די טרוחיליו ודיאגו מנריקי. נראה שתמורה פנימית זו במלכות שעסקה בהעברת אוכלוסין מאזור מגורים אחד למשנהו באותה עיר (אפילו אם הקיפה את כל המלכות), לא היה בה כדי לשנות את מטרות גיבושו של השלטון לגבי המשימות הגדולות שעמדו לפניו: ביסוס האינקוויזיציה וההכנות לקראת מסע המלחמה נגד גרנדה וטיהורה של אדמת ספרד מן המאחז האחרון של השלטון המוסלמי על אדמת חצי־האי האיברי. על אף זאת נתקיימה תזוזת אוכלוסין זו עד כמעט לסוף שנת 1491. בעיותיה המקומיות גרידא של תזוזה זו היו בסופו של דבר ניתנות לפתרון לפי דחיפותן המקומית, אפילו אם האוכלוסייה הנוצרית סבלה מתנאים סניטריים קשים שנתהוו בעקבות החליפין במגורים. הכתר הוא שראה את כלל שאלת המגורים היהודית (והמוסלמית) בשכונותיהן, ועיקר דאגתו היתה למנוע מתיחות מיותרת באוכלוסייה ותוצאות בלתי רצויות לשלטון המרכזי. לפיכך ראה הכתר להקפיד עם הרשויות המקומיות, והמבקרים־הקומיסרים, הממונים על ההפרדה, הם שהיו עיניו של השלטון בכל מקום; אלה פעלו ביד אחת עם הכמורה המקומית ועם ההרמנדאד. צד חלש נוסף ביהדות קסטיליה נמצא בהיעדר הנהגה כל ארצית, ודרכו של אברהם סניור לא ביטאה את טיפולו הנמרץ בשאלת ההפרדה. יוצא שכל קהילה וקהילה לעצמה נדרשה למצוא את אמצעיה ולהיערך בכוחה שלה לשם עמידה במשימות שההפרדה במגורים הטילה עליה. אך היו עיירות שבהן חזרו היהודים על דעת עצמם למקומות מגוריהם הקודמים ולסדנאותיהם לפרנסתם, כפי שעשו יהודי קוראל די אלמוגיר הסמוכה לאוקניה, אלא שהתושבים הנוצרים, כיוון שראו מהי מגמת השלטון מינו עצמם מפקחים על ההפרדה במגורים ופנו אל הכתר בתלונות על היהודים. ברי שהכתר קיבל מידע זה ופעל על פיו לרעת הציבור היהודי, והוא נפגע פעם נוספת.

בד בבד עם הפעילות העירונית בהפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, החל מוסד האינקוויזיציה פורש כנפיים על פני כל המדינה. האינקוויזיציה ידעה לכלכל את מעשיה לא רק בכוח התארגנותה אלא גם במתח הדתי שהצליחה ליצור במדינה בשל מעורבותם של היהודים ומה שתואר בהשפעתם המזיקה על האנוסים. כידוע, היה הרוח החיה במוסד זה תומס די טורקימדה, שב־2 בפברואר 1482, לאחר שהיה בין האחרונים ברשימה שהוגשה לאפיפיור לאישורם כאינקוויזיטורים, נתמנה לתפקיד אינקוויזיטור. איננו יודעים אלו היו מעשיו, אך ב־17 בנובמבר 1483 נתמנה לשמש ראש האינקוויזיציה במועצה המיוחדת Concejo de la Suprema y General Inquisition (בקיצור: הסופרימה). הוא היה spiritus rector של המוסד שהניח את יסודותיו והתווה את דרכו. האינקוויזיציה הצליחה להוכיח במשפטים שניהלה נגד אנוסים מה היה חלקם של יהודים בהדרכת אנוסים באורח החיים היהודי בכוונם אותם להתייחדות גלויה. היא כפתה את רצונה על יהודים שיעידו בבתי דיניה על אנוסים מקיימי מצוות, שעה שאותם יהודים עצמם שהניעו את האנוסים לקיומן לא נידונו על־ידה. לאינקוויזיציה לא היתה מעולם זכות שיפוט על יהודים, ועם זאת קיבלה מהם עדות בשבועה יהודית. ב־10 בדצמבר 1484 הורה פרנאנדו לפקידי המלכות בארגוניה לאכוף על יהודים, שידעו על אנוסים שקיימו מצוות, בחרם שיטילו רבני ישראל להעיד בפני בתי דין האינקוויזיציה. ואם כי ההוראה יצאה לארגוניה היא תפסה גם לגבי מלכות קסטיליה. רשת בתי הדין שהוקמה היתה מחושבת ביותר.

האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שהחלה את דרכה בסביליה, היתה למוסד העליון שהוביל לפתרון שאלת היהודים והאנוסים כאחת. על אופי פעילותה ומטרותיה נאמרו דעות רבות, ואיננו צריכים לחזור עליהן.⁷³ היא היתה מוסד מדינה שבראשו הועמדו אנשי כנסייה שקבעו את מגמותיה ואת דרכי הגשמתן של אותן מגמות. עושיה היו נזירים דומיניקנים, שראו עצמם שומריה של האמונה, כפירוש שהיה מקובל בימי הביניים על תפקיד המסדר. המוסד הוא שהתחקה אחר אורח חייהם של האנוסים על שלא ניתקו עצמם מעברם היהודי ומשום שנמנעו מלהיטמע בחברה הנוצרית הסובבת. המוסד הזה הוא שהצליח להפוך את כלל האוכלוסייה הנוצרית לעיניו, אזניו, ובלשיו, והיא שהיתה שותפה במטרותיו. הנאמנות לדת היתה קריטריון עליון. ברם, בצורך להקים מוסד מסוג זה וגיוס החברה לשירותו, היתה למעשה הכרה בכישלון המעשה של המרתו של עם שלם בכפייה. את כישלונם תלו הכנסייה והשלטון ביהודים שנשארו נאמנים לעמם ולאלוהם. עצם קיומם כיהודים הוא שהביא אנוסים להתחרט על היענותם בחולשת רגע ויציאתם מכלל ישראל. תיקי האינקוויזיציה הרבים שהגיעו לידינו, והם אפס קצהו של כלל הנחקרים והנידונים של האינקוויזיציה, הם העדות לרצונם של האנוסים וצאצאיהם, אף לאחר דורות של חיים בשמד, לשוב אל עמם ואל עברם היהודי. שלומי אמוני ישראל אלה לא ביקשו טובת הנאה בעולם הנוצרי שנכפה עליהם, ויש להבדילם מאותם מומרים שחיפשו דרכים להתבולל בעולם הנוצרי ולאבד זיכרם ועברם היהודי. בדבקותם באמונתם בתורת משה נשתוו קטנים וגדולים, עשירים ועניים, פשוטי עם ומשכילים, נשים וגברים כאחת. קיומה של האינקוויזיציה מאות בשנים, פעולתה הארוכה והמתמשכת לעקירת האנוסים שהתייהדו הם עדות ראשונה במעלה לכישלון השיטה כולה במלחמתה נגד היהדות.

לא הכנסייה ולא השלטון החילוני מוכנים היו להכיר בכישלון ההמרה שכפו על היהודים מסוף המאה הי״ד ואילך. עם עלייתם של פרנאנדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה היתה אפוא הקמת האינקוויזיציה חלק בתכנית הממלכתית לפתרון בעיית האמונה במדינה. על הצורך בייסוד אינקוויזיציה לאומית הטיף בשעתו אלונסו די אספינה. בתומם די טורקימדה יש לראות ממשיך דרך ותלמיד נאמן. הדעת נותנת שבמגעיו עם המלכה איסבל, בימי גלותה במצוות אחיה אנריקי לסיגוביה, עלתה בידו להעמידה על דבקותם של האנוסים בעברם היהודי ועל הצורך בפתרון לאומי לשאלת אמונתם ומקומם בחברה הנוצרית. 

המשך……..

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמה

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

בחתנה־בעלה פרנאנדו פגשה במי שהיה מוכן להתחלק עמה ברעיון אחדות ספרד, והשניים הפכו לבני ברית באידיאולוגיה דתית ולאומית אחת. יש מקום להנחה שקו זה החל מתגבש עם נישואיהם בשנת 1469 ועלייתם על כיסא מלכות קסטיליה בשנת 1474. ואם כי מסעם בשנת 1477 לסביליה היה, כאמור, חלק במסע להשכנת סדר ושקט במלכות והוכחה לשלטונם, הנה הוא נעשה בכוונת מכוון. לכן יש לראות את פנייתם המיידית אל האפיפיור לאישור ייסודה של האינקוויזיציה הלאומית כחלק בלתי נפרד מתפישתם המדינית לפתרון בעיותיה של הממלכה. בניתוח גישתם זו ובהכנתה יש לראותם כעומדים מן הצד באותו ויכוח פומבי שעורר הרנאנדו דל פולגאר בראשית שנות השמונים בפנייתו אל ראשות הכנסייה בקסטיליה בבקשת בחינה חוזרת לגבי דרך חקירת המינות שנקטה האינקוויזיציה בסביליה. בוויכוח זה הכריע השלטון בסופו של דבר וקיבל את עמדתם של הקיצונים בפתרון שאלת האנוסים המתייהדים, הדיח את הרנאנדו דל פולגאר מתפקידו כמזכיר המלכה ומינה אותו לכותב רשומות(אנאלים) של המלכות. בהדחה זו יש לראות סימן לבאות. מכאן ואילך עלתה האינקוויזיציה על דרך המלך כמכשיר של השלטון. ויפים דבריו של רמון קאראנדי: ׳אינקוויזיציה אחת לשני הכתרים של המלכות היא עדות שאין עליה עוררין לאחדות וצנטרליזם בפוליטיקה הפנימית׳.

צו גירוש היהודים מאנדלוסיה הוכרז ב־1 בינואר 1483 כשהוא ניתן מטעמם וחתום בידי ה׳אבות האינקוויזיטורים בארכיהגמוניה של סביליה ובהגמוניה של קורדובה׳. אל הצו צורפו גם הגמוניות חאין וקאדיס, ולמעשה, הקיף הצו את אנדלוסיה כולה על עריה, עיירותיה כפריה ומקומות היישוב שבה. תוך חודש ימים היה על יהודי אנדלוסיה לצאת ממנה ולהתפזר באזוריה האחרים של המדינה. נוסחו של צו הגירוש לא הגיע לידינו, אך עובדת הגירוש מאנדלוסיה נזכרת בצו הגירוש הכללי שנחתם ב־ 31 במארס 1492. צו הגירוש מאנדלוסיה קבע בסנקציה שמי שיפר את הצו דינו דין מיתה, ואין כל צל של ספק שניתן על דעת הכתר. אף את מועד היציאה שנקבע לחודש ימים בלבד, יש לבחון לאור השפעתו על היוצאים עצמם ועל האוכלוסייה הנוצרית שבמקומות השונים, על הסדרת החובות ההדדיים ומכירת רכושם ונכסיהם של היוצאים בגירוש וכיוצא באלה. ואכן מצינו שלאחר שיהודי אנדלוסיה יצאו בגירוש, היו מגורשים פונים אל הכתר בבקשת היתר לשוב למקומם כדי לחסל בעיות רכוש.וידועה פנייתו של יעקב קאצ׳ופו, מורשה קהילות ישראל בקסטיליה, אל הכתר, להתיר למגורשים לשוב למקומותיהם לצורכי חיסול רכושם ומכירתו במחירים מתקבלים על הדעת. את טיפולם בפניות הללו הטיל הכתר על לואיס סנצ׳יס, חבר מועצת המלכות. במתן צו הגירוש מטעם האינקוויזיציה היא חרגה מסמכותה ומתפקידה בביעור התייחדותם של האנוסים. לכן עלינו לראות בצו הכרה ברורה מצד האינקוויזיציה והכתר, שאיפשר את פרסום צו הגירוש, שהיהודים הם לדעתם שורש הרע בהתייהדותם של האנוסים ועל כן יש לפעול נגדם. הכתר הוא שאישר עובדה זו בצו הגירוש מספרד כולה. אישור זה, שניתן תשע שנים לאחר גירוש אנדלוסיה, הוא עדות מוחלטת לא רק לניסיונות מקומיים לפתרון שאלת היהודים והאנוסים, אלא גם לבדיקת האמצעים והתנאים שבהם תעמוד המדינה עם גירוש היהודים. לגבי האינקוויזיציה יש לומר שהיא ביקשה בגירוש אנדלוסיה, באמצעות ניתוק האנוסים מאחיהם היהודים, להרחיק מהם את הגורם להתייהדותם מצד אחד ולקמן להמשיך ולשפוט את האנוסים שקיימו מצוות תורת משה מצד שני, ככופרים בדת הקתולית. את שני הצעדים יש לראות בראייה אחת כאשר אליהם מצטרפות הסנקציות שכוונו נגד האצולה המקומית, אשר מסתבר שביקשה לעמוד לצדם של המגורשים והאנוסים.

ברם, אין להתעלם מגורם נוסף שיש לקשרו בגירוש יהודי אנדלוסיה. על הגירוש ציוו האינקוויזיטורים בסביליה ב־1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה לכיבוש מלכות גרנדה לשחרור אדמת ספרד מן המאחז האחרון של האסלאם. במשך שנים ארוכות ורבות נוהלה שם תעמולה אנטי־יהודית נגד היהודים על שהסגירו כביכול בשנת 711 את ספרד לכובש המוסלמי. גם האנוסים היו חשודים שבכוחם לעשות זאת. כראיה יש להזכיר כי בשנים 1476-1474 ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר כתוצאה מפגיעות קשות שנפגעו בפרעות נגדם, והכתר סירב להתיר להם. טענת האיסור להתיישבותם שם ורכישת המקום היתה שהאנוסים הם אלמנט לא נאמן ויש לחשוד בהם שהם עלולים להסגיר מחדש לידי האויב המוסלמי נקודת מאחז חשובה זו. זאת ועוד, שלבי כיבוש גרנדה והרחקת היהודים משם מיד עם כיבוש כל שטח, כפי שעוד נצביע להלן, מלמדים שהיה חשוב מבחינת פוליטיקה עליונה שכל הדרום יהיה נקי מיהודים, ויציאת יהודי גרנדה מיד לאחר כיבושה, כשהיתה חלק מספרד, היא עדות מכרעת לכך.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

אלא שגירוש אנדלוסיה, שנעשה בידיעת הכתר, לא צריך היה לשמש לצורך יזמה עירונית״ מקומית במקומות אחרים. כאשר בינואר 1486 החליטה מועצת ולמאסידה שבארץ הבסקים וציוותה על גירוש היהודים, לא נראה הדבר בעיני הכתר. ב־1 במארס 1486 ציווה פדרו פרנאנדיס די וילאסקו, הקונדיסטבלי של קסטיליה, על דעת הכתר, ואסר לגרשם. תושבי העיירה ומועצתה לא צייתו לצו ובאפריל גורשו היהודים משם ונאלצו להישאר בלא מחסה ומגן בשדות שמסביב לעיירה.

 כמה מהם פנו לעיירה סמוכה, ויליאסנה די מנה(Viliasana de Mena). תלונתם של המגורשים לכתר נענתה בצו שניתן ב־12 במאי 1486 שעל המועצה של העיירה להופיע לפני מועצת המלכות. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־16 במאי, פנה אברהם סניור, רב החצר, אל הקונדסטבלי של קסטיליה הנ״ל, שהעיירה נמצאה על אדמותיו ואשר אסר לגרש את יהודיה, להתערב למענם. מכתבו של אברהם סניור הביע רגשי כאב גם על מה שנתרחש באנדלוסיה, כעדותו, על־ידי האינקוויזיטורים. חיי יהודי אנדלוסיה נהרסו והוא חושש שכך יקרה גם ליהודי ולמאסידה. איננו יודעים אם פנה כיוון שביקשוהו מגורשי ולמאסידה, או שנתעורר מתחושת אחריותו כ׳רב החצר׳ כלפי יהדות קסטיליה. ב־20 בפברואר 1487 נצטווה חבר מועצת המלכות גונסאלו לופס די צ׳ינצ׳יליה, לטפל בבעיות רכושם של כמה ממגורשי העיירה, אלא שבינתיים הצליחו אלה להגיע להסדר עם מועצת העיירה בעניין רכושם. ב־4 בדצמבר 1488 הודיע הכתר למועצת ולמאסידה שמותר ליהודים לשוב לשם, אבל למועצה הותר לערער על ההיתר. עם זאת, ניתן ליהודי העיירה שטר חסות ומגן שאין לפגוע ברכושם, והמועצה נצטוותה להכריז על כך בפומבי.

לא פורטו דברים אלה אלא כדי להראות ולהצביע על הניגוד שבין צו הגירוש מאנדלוסיה, שנעשה בהסכמה בשתיקה מצד הכתר, לעומת מעשה שמועצה מקומית התירה לעצמה שלא על דעת הכתר. ולא בכדי ביטאה זאת המלכה איסבל, שהיהודים שייכים לכתר ורק הוא מוסמך לקבוע את היחס כלפיהם. כאשר ניתן ליהודי טרואל שבארגוניה מועד של שלושה חודשים לעזוב אותה ובמצוות טורקימדה נצטוו יהודי סרגוסה ואלברסין לצאת מהן תוך שישה חודשים, השיג פרנאנדו אישית (כמלכה של מלכות ארגוניה) את הסכמת האינקוויזיטור לדחייה של שישה חודשים. ההסכמה והדחייה אומרות דרשני: מה ראה המלך לפנות אל טורקימדה ולבקש דחייה. ומסקנה מתבקשת מאליה: כבר אז גמלה ההחלטה על גירוש היהודים מכל המלכות כפתרון הרצוי, אלא שמשימת כיבוש גרנדה קודמת. עתידה שעתם של היהודים להיות מגורשים עוד להגיע, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

כאמור, נתרחש גירוש אנדלוסיה כמעט שנה לאחר הכרזת המלחמה על גרנדה. ב־28 בפברואר 1482 החלה ספרד לממש את ההתחייבות שניתנה לסיקסטוס הרביעי, כאשר עלו פרנאנדו ואיסבל על כיסא המלכות והאפיפיור הכיר בהם כזוג נשוי וכשליטיה של ספרד. מאמץ המלחמה היה קשה לא רק מבחינת כוח האדם שנדרש לה והפעילות בשדות הקרב עד להשתלטות המדינה הנוצרית על עריהן החשובות של מלכות גרנדה: רונדה, אלמריה, מלגה, באסה, גואדיכס, עיירות שדה רבות והעיר גרנדה עצמה. באותם ימים עברה קסטיליה משבר יחסים נוסף עם פורטוגל על זה של המלחמה בשנים 1475-1474. קסטיליה היתה מעורבת בניסיון להדיח את ז׳ואן השני לבית אוויס מכיסא מלכותו לטובת דוכס ברגנסה (מת ב־30 במאי 1483). מבחינה יהודית הביא כישלון המרד לבריחתו של דון יצחק אברבנאל ומשפחתו, שהואשם בתמיכה בבית ברגנסה, לקסטיליה. יש לציין שמיד עם בואו מצא דרך לעסקים פיננסיים בקסטיליה. בשותפות עם חתנו יוסף אברבנאל חכר מסים בסיאודד ריאל, בגואדלחרה, בטלבירה די לה ריינה ובפלסנסיה. כן היה שותף עם אברהם סניור בכמה חכירות. במיוחד היה פעיל באינטרסים הכספיים שהיו לקרדינל של ספרד, פדרו גונסאליס די מנדוסה: פעילות שנמשכה עד ליציאת המשפחה בגירוש רנ״ב .

אברהם שניור קורונל, שר אוצר יהודי בספרד במאה ה- 15, תחת שלטון המלך פרננדו והמלכה איזבלה. יש אומרים כי הפגיש ביניהם.

נולד למשפחה יהודית בספרד, במאה ה-15, בשם אברהם שניור. במהלך שנותיו, הפך להיות שר האוצר של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה. עבודה זו העלתה אותו בסולם המעמדות, והפכה אותו לידיד טוב של המלך. ארמונו שבעיר סגוביה הוא אחד מהמפורסמים שבספרד. הוא שימש גם כראש קהילת יהודי קסטיליה והשתדל למענם, יחד עם דון יצחק אברבנאל ניסה למנוע את גזרת הגירוש. תפקידו הבכיר וקרבתו למלך הייתה בעוכריו. בימי גירוש ספרד חויב על ידי המלךלהתנצר, הוא הוטבל לנצרות בעיר גוואדלופ וקיבל את שם המשפחה "קורונל". כל משפחתו, שלא רצתה לעזבו בזקנתו, התנצרה גם היא, אך הוא מת כשנה לאחר-מכן.אחיו שלמה שניור עזב את ספרד.

נכדו ברח להולנד לאחר מותו, שם חזר ליהדותו ותרם רבות לבתי-הכנסת.

אברהם שניור קורונל היה מבין מכובדי ספרד באותה תקופה.

אחד מצאצאיו הוא דוד קורן (קורונל), אשר שימש חבר הכנסת וראש מועצה בגליל.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3825706,00.html

חלקן של קהילות קסטיליה במאמץ המלחמה היה מעל לכוחן במס מיוחד שהוטל עליהן, שנקרא ׳מס הקסטיליאנוס׳ ואברהם סניור היה אחראי על גבייתו. מס כבד זה נגבה בנוסף על המס השנתי שיהודי המדינה שילמו במס השנתי הישיר: Cabeca de Pecho, מס השירות (servicio) ומחצית השירות (.(medio servicio הערכת גובה המס שהיה על הקהילות לשלם היתה של אברהם סניור שבוודאי לא נהג במידת הרחמים. חלוקות הדעות מה היה הסכום שאותו תרמו הקהילות למסע הכיבוש, והוא מכלול לעצמו. לקופת המלכות נוספו גם דמי פדיונם של יהודי מלכות גרנדה בערים שנכבשו במסע המלחמה. ב־22 במאי 1485 נפלה רונדה לידי הכובשים הנוצרים וקומץ יהודיה נתפס כשבויי מלחמה. במפורש נקבע ׳ששום יהודי לא ישהה בעיר יותר משלושה ימים ולא יהא רשאי לגור בה למעט [גבריאל] ישראל [או ישראל גבריאל], המתורגמן שלנו מערבית׳. נטל הפדיון היה מוטל על השבויים עצמם. ב־4 בספטמבר 1487 נכנעה מלגה וכל תושביה נלקחו בשבי. סכום דמי הפדיון שהוטל על היהודים היה 20 מיליון מרבדי.

כמחצית מזה כיסו נכסיהם של השבויים, והם נלקחו למחנה שבויים בקרמונה. פרנאנדו ואיסבל הסכימו שהשבויים ישלחו שליחים כשהם מלווים ביהודים דוברי קסטיליאנית (משמע שלשון זו לא היתה שגורה בפיהם) שיסייעו להם במתורגמנים באיסוף דמי פדיונם הנותרים לתשלום. אברהם סניור ומאיר מלמד שימשו ערבים לסכום זה. איננו יודעים כיצד נאסף סכום זה, שכן, רק בתחילת יוני 1489 הושלם פדיונם. בתעודה מיוחדת, הנקראת horro, התירה המלכה איסבל לאלה מהם שרצונם בכך להשתקע בקסטיליה או לצאת מספרד ולעבור לארצות האסלאם שבצפון אפריקה. ברצוננו להצביע כאן שגם סכום זה של דמי הפדיון היה תוספת של לחץ כספי על קהילות שהיו כבר מדולדלות למדי גם בלאו הכי.

הכתר ראה צורך להוסיף ולהשיג הלוואות מיהודים. מלוות הוטלו על הקהילות כבר בשנת 1483. באותה שנה נתבעה קהילת אווילה להלוות לכתר 130,000 מרבדי, וסיגוביה 150,000 מרבדי. לדירו קיסאדה שיער שהעובדה שאין במדור החשבונות של הכתר רשימות של מלווים מלמדת שהכתר לא פנה אל קהילות אחרות. בנוסף על מלוות מן הקהילות הלוו גם יהודים פרטיים סכומים נכבדים לכתר, אפשר שגם דון יצחק אברבנאל היה בין אלה. קהילות אחרות חויבו בתשלום בעד חיילים שיגויסו למלחמה. כך נתבעה קהילת סוריאה לספק להרמנדאד שני רמחים (כלומר חיילים נושאי רמחים); ההרמנדאד היא ששלחה חיילים לחזית. לקראת סוף ישיבת היהודים בספרד ציווה הכתר להחזיר לקהילת סוריאה סך של מיליון מרבדי. קהילת סוריאה לא היתה בודדה במימון חיילים למלחמה. שיטה זו נהגה בשנים 1483, 1485,1484.

בשנת 1486 הוטל על יהודי סיגוביה לספק 2.5 רמחים, על המאורים רק מחצית רומח: על שאר הרמחים שהיו חמישה במספר הותר לראשות העיר להטיל מס על שישת היין וכן מס על כל שק של צמר שאותם ישלם המוכר ולא הקונה.

קהילת אווילה לא היססה בשנת 1486 למחות נגד ראשי ההרמנדאד ומחלקי המסים וההיטלים לגיוס חיילים, על שהם כופים עליהם להשתתף בתשלום ההיטלים לגיוס חיילים. ראשי הקהילה טענו שדי בקסטליאנו אחד לכל בית אב, ואם יוסיפו לדרוש מהם, יעזבו יהודי העיר את עירם ויעברו לאזורי השליטה של האצולה, senorios . הכתר נענה לקהילה וציווה שאין לגבות מיהודיה מסים נוספים לצורכי גיוס חיילים. ב־28 באפריל 1486 הוסיף הכתר ונענה לטענת קהילות בריוויאסקה, מדינה די פומאר וסרסו(Cerezo) נגד ׳מס גיוס החיילים׳ שגבו מהם בנוסף על מס ההרמנדאד, ואסר לגבות מהם היטלים נוספים לצורכי גיוס חיילים.

כל עוד נמשכה המלחמה במוסלמים של גרנדה נדחה עניין פתרון שאלת היהודים לקרן זווית, הגם שהדעת נותנת, כפי שכבר נרמז לעיל, היתה באמתחתו של הכתר החלטה בעניינם. אך כל אותו זמן נמשכה התעמולה האנטי־יהודית ועמה האנטי־אנוסית ליצירת דעת קהל נאותה.

  גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

תעמולת השיטנה בכתובים נגד היהודים והאנוסים, שמצאה את ביטויה החריף כבר במחצית המאה הט״ו, לא פסקה אף בימיהם של פרנאנדו ואיסבל. בשנת 1488 נתפרסמו ברבים שני כתובים שנשתמרו בכתב־יד וקולמוסם אחד. אחד מהם דן בתלמוד ובהלכה ודרך קיומן של המצוות, כנהוג על־ידי הקונברסוס ואלו מסקנות חייבת האינקוויזיציה להסיק כלפיהם. בדברי הקדמה לספרון פנה פרנאנדו די סנטו דומינגו אל טורקימדה. איש זה היה אינקוויזיטור בסיגוביה והכיר את טורקימדה מקרוב, ועתיד היה לשמש שופט במשפט לאגוארדיה (1491-1490). הוא פתח בדברי הנביא ירמיהו (א, י) להגדרת שליחותו (של טורקימדה): ׳ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ, ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע׳.משמעותה של הקדשה זו ששליחותו של טורקימדה היא קדושה: עקירת נגע ההתייהדות של האנוסים ועמה שליחות של בנייה מחודשת במלכות ובחברה הנוצרית. מחבר הספרון סיפר בהקדמתו שכתיבת הספר הוטלה על אנטוניו די אווילה ועל חברו הכומר. אין כל ספק שמחברי הספרון היו בקיאים בהלכה ובמשמעותן של המצוות. אין בדבריהם אלא תביעה להעניש את היהודים על השפעתם המזיקה על הקונברסוס. שני המחברים עודדו גביית עדויות מיהודים נגד אנוסים מקיימי מצוות, וכבר הודגשו הדברים לעיל. דומה שיש לראותם ראשונים להצביע על דרכי אנוסים לבטא כוונות קיום מצוות בלב, שעה שלא היה בכוחם לקיימם בפועל. עתידה היתה לימים דרך זו ליהפך לשיטה אצל אנוסים. בפרק הרביעי של הספרון הועלה דיון על השנאה לגויים המצויה בתלמוד. כוונת מחברי כתב השיטנה ברורה לחלוטין וייעודו של הספרון היה להצדיק את האמצעים שננקטו נגד האנוסים.

לספרון השני ניתן שם מיוחד במינו:,Libro llamado el Alboraique על שם סוסו האגדתי של מוחמד, והוא גם הכינוי שניתן לאנוסי ליירנה שבאסטרימדורה.

הערת המחבר : זהו כינוי שניתן לבוגדים.בליירנה הוקם בית דין האינקביזיציה לכל המחוז בשנת 1509

בו הביא מחברו האנונימי תיאור לדרכי ההזדהות שבין היהודים לאנוסים; אם היהודי שהמיר דתו אינו משומד(mesumad) הוא זוכה ליחס מיוחד ולכיבודים המיועדים לאנוסים (anuzes) ; אם הוא משומד אין מדברים אתו. בעיני המחבר: כל התכונות הגרועות, הערמה והצביעות, הודבקו באנוסים כבאותו סוס אגדתי, שבו הגיע כביכול מוחמר ברכיבה לירושלים. הוא הוסיף ופירט את לשונות הגנאי שבפיהם של היהודים לקודשיה של הנצרות, ואין צורך שנפרטם כאן.

דומה שלכתובים אלה עלינו לצרף גם מחזה שהועלה ככל הנראה בפומבי בדמות משפט שערכו יהודים לכלב שהיה נושך אותם. בחיבור זה הושמו היהודים ללעג על פחדם מפני הכלב, ולעומתם זכה הכלב לתהילה ושבח על שהוא בחושו הבריא ידע להבדיל בין נוצרי ליהודי. ואין הבדל אם ההצגה הועלתה בסלמנקה או בכל מקום אחר. הכלל: היהודי הושם ללעג וקלם גם בתביעה שהגישה הקהילה נגד הכלב.

שופט העיר נתבע להסגיר לידיהם את הכלב על מנת לעשות בו שפטים. במשפט הופיעו עדים יהודים: זקן העדה, משה גארסון, אברהם בן אהרן! מאיסטרי יצחק עושה פוזמקאות, ואנוס אחד (confeso). השופט נכנע לאיומי היהודים והסכים לדרישת התובעים, אלא שהכריע שהכלב ייקשר בבית הכנסת וכך ייראו התובעים כמנצחים בתביעתם. אבל הכלב המשיך בתעלוליו ועדים נוספים שהופיעו לפני השופט דרשו את הוצאתו להורג ושריפתו בפומבי. דרישתם נאמרה בשם ׳הקהל והקהילה׳(aijama y caal). הכלב הצליח לברוח והסתתר בכפר, כאהובם של הנוצרים. גם שם היה יוצא ומזהה יהודי אפילו אם לבש איצטלא של נוצרי; הוא הכירם וזיהה אותם בחוש ריחו. סופו שהכלב מת בדרך הטבע וזכה למצבת קבורה מכובדת על קברו. אף מקברו המשיך הכלב להפחיד יהודי, והפך להיות סמל השומר של התורה הנוצרית מן היהודים הגלויים והנסתרים. ושמא יש לזהות את הכלב עם הדומיניקנים, שכאמור לעיל ראו עצמם כשומריה של הנצרות והכנסייה. בכתיבה זו לא נתכוונו מחבריה אלא ליצור דעת קהל נגד היהודים והאנוסים שהם מהווים מהות אחת. אין לנתק את הקשר ביניהם, ורק כלב נאמן בחושו הבריא מסוגל לגלות את השקר וההונאה שבחייהם. בכך גם מצאו הצדקה לאמצעים שננקטו נגד האנוסים ועתה נשארו רק היהודים שיש לפעול נגדם ולהציל מידיהם את המדינה ואת החברה.

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

לא היה בכתובים אלה ובמחזה שהוצג ככל הנראה בכיכר העיר, די כדי להכשיר דעת קהל עד לאקסטזה שנדרשה לדורשי האמצעים התקיפים נגד היהודים. לאינקוויזיציה נזדמן לשמש רוח חיה בעלילת דם, שבה נקשרו יהודים ואנוסים. מאסרו של סנדלר אנוס נודד, כאשר בחיפוש בכליו בפונדק ששם לן נמצאה כביכול הוסטיה – לחם קודש –   גנובה, הפך אותו לגיבור הפרשה ועמו כמה יהודים, שכאילו רצחו ילד נוצרי בעיירה לאגוארדיה, הסמוכה לטולידו, עקרו את לבו ועשו בו מעשה כשפים על מנת להביא כליה על הנצרות.

׳גופת׳ הילד לא נמצאה מעולם, והילת קדושה נוצרה סביב הנער (זו קיימת עד עצם היום הזה). עלילה זו נרקמה בשנת 1490 כאילו מגבוה. במניפולציות שונות, שבהן לקחו חלק אינקוויזיטורים מאווילה בהדרכתו במישרין של תומס די טורקמידה, שביקשו להוכיח מזימה שרקמו יהודים ואנוסים נגד הנצרות, ואפילו לרמוז כאילו לאברהם סניור היה מידע על המעשה.

 אלא שבנקודה זו חש הכתר שרוקמי העלילה הרחיקו לכת וכל הסיפור על סניור נעלם ממשפט הראווה שנערך באווילה, מקום פעילותו של טורקמידה באותם ימים בבניית המנזר הדומיניקני. כל המעורבים בפרשה הוצאו לשריפה ב־16 בנובמבר1491   בפומבי הוצג הקשר היהודי־האנוסי נגד המדינה הנוצרית והאינקוויזיציה, הדת הנוצרית ותושבי המלכות.

באותם ימים גופם היה סיפק בידי תומס די טורקימדה להגיש למלכה תזכיר, שנראה כצעד מחושב היטב מצדו, להעמיד את המלכה על בעיה שעתידה להתעורר במדינה. התזכיר נסב על כמה נושאים דתיים ופוליטיים, כאשר כותבו מאיץ בה לפעול לתיקונם.

 כותב התזכיר ראה שמחובתה של המלכה לפעול לשם תיקון בעניין כללי כתפיסת משרות בידי רחידורים (אלה נתמנו על־ידי הכתר) בערים והעברתם לידי אנשים בלתי ראויים, או מינוייהם של הגמונים וראשי המסדרים הצבאיים, כאילו הנהלת המדינה בראש מעייניו של טורקמידה. אבל לענייננו חשובים שני סעיפים שנגעו ליהודים: האחד, תפיסת משרות ציבוריות שיש בהן שיפוט על נוצרים והדגש הושם על חכירת ההכנסות — המסים של המלכות וגבייתם: האחר, הגשמת ההפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים ונשיאת הסימן המיוחד ליהודים ואיסור ללבוש בגדי משי(ליהודים ולמאורים), ולפי זה החובה שכל אדם יהא לבוש לפי מעמדו ומצבו ולא ילבש בגדים בצבע ובדים עשירים ומוזהבים.

 והרי שני האיסורים האחרונים שנמנו בתזכיר (ההפרדה והסימון והלבוש), הם החלטות הקורטס (הסימן ב־1476 במדריגל וההפרדה ב־1480 בטולידו). יוצא אפוא שלדעתו לא הוציא השלטון את ההחלטות אל הפועל והוא נכשל בכך. הוא יצא להכיר בעובדה שהפרדה מקומית אין בכוחה לפתור את בעיות הניתוק בין יהודים לאנוסים.

את הסעיף בתזכיר הדן בתפיסת משרות וחכירות מסים וגבייתם יש לראות הרבה מעבר לפנייה סתם. ברי שחוכרי המסים וגוביהם הם האחראים לתזרים הכספי לקופת אוצר המדינה המאפשר מינהל כספי תקין ומסודר של בית המלכות. אם אלה נתונים בידי היהודים, הרי קיימת דחיפות לטפל בכך שאותו תזרים לא ייפסק עם הגירוש והמדינה תסבול משבר כספי חמור. ואם כי היו כבר אנוסים שעסקו בחכירת מסים וכן היו שותפים נוצרים לחוכרי מסים יהודים, אף־על־פי־כן, אל למדינה להיות תלויה בחוכרי מסים יהודים.

עיון ברשימת חוכרי המסים בקסטיליה, דיו כדי ללמדנו עד כמה היה ארגון המס השנתי ומסי העקיפין תלוי בפועלם של החוכרים, אף אם היו גם פיגורים בגבייתם. שני חוכרי מסים ראשיים פעלו בקסטיליה בימיהם של פרנאנדו ואיסבל: אברהם סניור וחתנו מאיר מלמד. אתם היו קשורים חוכרי משנה יהודים (ביניהם גם דון יצחק אברבנאל וחתנו יוסף אברבנאל). ולא על מסי המלכות בלבד הצביע התזכיר אלא הוא נתכוון גם לחכירת הכנסותיהם של אצילים, הכנסייה, המסדרים הצבאיים, המֶסְטַה ומסי העקיפין שהיו בידי חוכרים יהודים. טורקימדה יצא אפוא לטעון שאם הכתר לא ייתן דעתו לכך, עלול לחול משבר כספי חמור במדינה. אף אין לשכוח שאותו זמן היתה המלחמה בגרנדה בעיצומה.

והנה נראה לנו להסמיך את תזכירו של טורקימדה למלכה בהוראת מלכות (pragmatica), שסמכותה כהחלטת הקורטס מבלי שהיה צורך לכנסו. ב־10 בדצמבר 1491 בריאל די לה ויגה, פחות מחודש לכניסתם בתהלוכת ניצחון לגרנדה, ציוו המלכים בצו בן 146 סעיפים, כיצד להסדיר את חכירות המסים במישרין ובעקיפין. בשלושה מהם (38, 44, 56) נקבעו סדרי חכירותיהם של חוכרים יהודים ביישובים מעורבים של יהודים ומאורים וביישובי היהודים. רק לכמה אישים הותרה החכירה ועמה הגבייה. על בודדים נקל יהיה לשים יד, ומה גם שביניהם היו אברהם סניור וחתנו ובית אברבנאל. קשר זה בין צו המלכות בענייני חכירות המסים לתזכירו של טורקימדה, מעמידנו על כך שאת תאריך התזכיר יש לקבוע לכל המוקדם לשנת 1490. סמיכות ההוראה לצו הגירוש אף היא מלמדתנו על הדחיפות בקביעתו.

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט 

בחתימה על חוזה כניעתה של מלכות גרנדה ב־25 בנובמבר 1491 נסתם הגולל על שליטת האסלאם בחצי־האי האיברי. ב־2 בינואר 1492 נכנסו פרנאנדו ואיסבל בתהלוכת פאר והדר לגרנדה, בה שהו עד סוף חודש מאי של אותה שנה. את גרנדה ביקשו פרנאנדו ואיסבל לקבל כשהיא נקייה מיהודים, ועל כך סוכם בחוזה הכניעה של בואבדיל, שליטה האחרון של גרנדה. בחוזה נאמר במפורש שעל יהודי גרנדה לצאת ממנה תוך חודש ימים. גם לאנוסים־בורחים, שחזרו ליהדות בגרנדה, הותרה היציאה משם תוך אותו חודש, מבלי שלאינקוויזיציה תינתן הרשות לשפטם על שיבתם אל צור מחצבתם. נמצאנו למדים שניתן להם חודש ימים לשם יציאה מן המלכות לצפון אפריקה; ברי, כל זאת, על מנת לסיים את פרשת הימצאות היהודים שם בכל ההקדם. להלן נעמוד על פרטי היציאה משם.

הערת המחבר :  יש לציין שבחוזה המקורי אין סעיפים, אותם הכניס הגנז מנואל גארסיה גונסאליס. עיין שם, עמי 421. בסעיף 7, שניתן לכלל האוכלוסייה המוסלמית, נקבע מה מותר להוציא מן המלכות. יוצא אפוא שגם ליהודים ניתן אותו היתר(עיין שם, עמי 426).

יש עוד להוסיף שסעיף 13 בחוזה קבע ששום יהודי לא ישמש חוכר מסים וגובה מסים ולא תהיה לו שום זכות שיפוט עליהם (על המוסלמים). מן הדין להזכיר שסעיף זה דמיונו רב לחוזי כניעה קדומים. עיין למשל של טודילה: טולידו: טורטוסה. ועיין בער, תולדות, מפתח. מן הראוי להשוות לאמור בחוזה הכניעה של גרנדה את החוזה של אלמריה שנכבשה בשנת 1490 (לסעיפי הכניעה אין מספור).

ההשוואה בין חוזי הכניעה של אלמריה וגרנדה מלמדת על תכנון מדויק, לא רק של הכניעה אלא גם של מה שאמזר היה להתרחש לאחר מכן. השאלה הראשונה הנשאלת, באיזה מספר של יהודים מדובר. בגרנדה נמנו 110 ראשי בתי אב יהודיים. לכן ראויים פרטי סופו של היישוב היהודי בגרנדה שיועלו וייזכרו. ב־23 במאי 1492, וזאת לאחר שכבר נחתם בגרנדה צו הגירוש הכללי של יהודי ספרד אך לא נתפרסם ברבים, התירו פרנאנדו ואיסבל ליצחק פרדוניאל (Ysaque Perdoniel) לצאת ועמו ביתו:

ליטול עמו את רכושו, את בני ביתו ומשרתיו, כולל חפציהם, תכשיטיהם, זהב, כסף, מטבעות יצוקים ושאר כל דברים אף אם הם אסורים [בהוצאה מן המלכות]; מותרים הם לצאת ממלכויותינו הן בדרך הים והן בדרך היבשה: זאת לבקשתו של שליטה האחרון של גרנדה בואבדיל.

הערת המחבר : הרכוש שהותר להם להוציא הגיע לכדי יחמש מאות כפולים קסטליאנים ולא יותר׳. בסכום זה נכללו כל התכשיטים שהיו אמורים לקחת אתם: כן הותר להם ליטול את כל הקישוטים המוריסקים המעובדים בזהב ובכסף, כפי שהותר למאורים שיצאו מן המלכות.

ידועה הדרך שבה יצאו: דרך נמלי מלגה ואלמריה הסמוכות לגרנדה. שם הועמדה להם ספינה (Carraca) גינובזית שבעליה היה הגינובזי פרנציסקו קטאניו(Francisco Catano); את מסמכי הנסיעה הכין הנוטריון חרונימו פריוואנט (Jeronimo Frevant). העלייה על האנייה היתה בחודש יוני במלגה, ולאלמריה הגיעה הספינה ב־29 ביוני 38.1492 יהודים יצאו אתם בגירוש והרכוש שנטלו עמהם הגיע לכדי 30,101 ריאל ועליו שולם מס מעשר בסך של 10,861 מרבדי.

על הגירוש מגרנדה פיקח מזכיר המלכים, פרנאנדו די ספרה (Zafra). והלקח שנלמד היה צריך לשמש, כאמור, גם בהכרעה הסופית ששעתה הגיעה. עמו היו שותפים במעשה ובעצה, אינייגו לופס מנדוסה, הקונדי די טנדיליה (Tendilia) שהצטיין במלחמת גרנדה ובכיבושה והרנאנדו די טלבירה, אב הווידוי של המלכה.

ב־31 במארס 1492 חתמו פרנאנדו ואיסבל על צו הגירוש. אדמת ספרד טוהרה משלטון האסלאם: לשאלת אמונתם של האנוסים נמצא הפתרון בהקמת המוסד המיוחד: האינקוויזיציה. ספרד הנוצרית חרתה על דגלה את רעיון המדינה של רועה אחד וצאן אחת  unus pastor  un Unum ovile et ובה יצאה קסטיליה כמנצחת. היא הפכה למובילה במדינה המאוחדת.

סוף פרק ראשון

" גירוש ספרד " חיים ביינארט

פרק שני

צו הגירוש – מבנה ונוסח

ב-31 במארס 1492 חתמו פרנאנדו ואיסבל על צו הגירוש, וזה היה נוסחו :

דון פרנאנדו ודוניה איסבל וכו', לנסיך דון חואן בנינו היקר ומאוד האהוב, האינפנטים, הכמורה, הדוכסים, המרקיזים, הקונדים, מפקדי המסדרים הצבאיים, ראשי המנזרים, הא­צולה, הקומנדאדורים, האלקאידים של המבצרים והבתים המבוצרים של מלכויותינו ואזורי אדנותנו ובעלותנו, למועצות, הרחידורים, האלקלדים, האלגואסילים, המרינוס, הקבליירוס, האסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים של העיר האצילה מאוד והנאמנה אווילה ושאר כל הערים, העיירות ומקומות היישוב בהגמוניה שלה, ושאר כל הארכיהגמוניות, ההגמוניות, הדיאוסיסות שבמלכויותינו ובאזורי אדנותנו ובעלותנו של ההגמוניה ושאר כל הערים, העיירות ומקומות היישוב של מלכויותינו, אזורי אדנותנו ובעלותנו ולכל היהודים ולכל אחד ואחד מהם, הן גברים והן נשים, מכל גיל שיהיו, ושאר כל האנשים מכל דת, מעמד, אצילות, ריבונות ככל שיהיו, אשר לפניהם יוצג צוונו זה והנוגע לו בכל צורה שהיא, ברכה וחסד.

דעו, ואתם חייבים לדעת, כי מכיוון שהודיעו לנו שבמלכויותינו היו כמה נוצרים רעים שהתייהדו ובגדו באמונתנו הקתולית הקדושה, והסיבה הגדולה לכך היתה, הקשר בין היהודים והנוצרים. בקורטס שהיה לנו בשנה שחלפה, היא השנה 1480, ציווינו להפריד בין היהודים הנזכרים בכל הערים, הכפרים ומקומות היישוב במלכויותינו ובבעלויותינו, וציווינו לתת להם את שכונת היהודים ומקומות נפרדים למען יחיו שם, מתוך תקווה שבהפרדה יתוקן [הדבר]. ועוד דאגנו ונתנו פקודה שלפיה תיעשה אינקוויזיציה [חקירה] במלכויותינו ובבעלויותינו. וזאת, כפי שהנכם יודעים, נעשתה ונעשית יותר מ־12 שנה, ועל־ידה נמצאו הרבה חוטאים, כפי שידוע, על־ידי האינקוויזיטורים ואנשי דת כנסייתיים וחילוניים אחרים רבים.

וכך מתגלה ברבים הנזק הגדול הנגרם ויוצא לנוצרים על־ידי השתתפותם, מגעם ושיחתם, שהיתה להם ויש להם עם היהודים. כיוון שמהם מוכח שהם תמיד משתדלים, בכל הדרכים והאמצעים שברשותם, להרוס ולהרחיק מאמונתנו הקתולית הקדושה את הנוצרים המאמינים, להפריד אותם ממנה, לקרבם ולהשתיתם באמונתם ובהשקפתם המזיקה, בהדריכם את הנוצרים בטקסיהם ובמנהגי דתם, בכנסם אספות שבהן הם קוראים בפניהם ומלמדים אותם ואת בניהם, בתיתם להם ספרים שבהם הם מתפללים את תפילותיהם ומכריזים את צומותיהם שיש לצום בהם, בהתכנסם אתם כדי לקרוא בפניהם ולשנן אתם את סיפורי תורתם, ובהודיעם להם על החגים לפני בוא מועדם, בהודיעם להם מה עליהם לשמור ולעשות, בתיתם להם ובהוציאם להם מבתיהם את המצות ואת הבשר שנשחט לפי פולחנם, בהדריכם אותם במה עליהם להיזהר במאכלות ובדברים אחרים לשמירת הדת, ובשכנעם אותם, עד כמה שביכולתם, שיקיימו וישמרו את תורת משה, ובתיתם להם להבין שאין דת אחרת או אמת [אחרת] חוץ מזו [שלהם], וזאת הוכח לפי הצהרותיהם הרבות ווידוייהם גם של היהודים עצמם וגם של אלה שהושחתו ורומו על־ידם. וכל זה הביא עלינו נזק גדול ופגיעה באמונתנו הקתולית הקדושה.

ואף״על־פי שידוע לנו על רוב [הדברים], עוד לפי כן, ויודעים אנו כי התרופה האמיתית לכל הנזקים והרע הזה היא לנתק את המגע בין היהודים הנזכרים לנוצרים ולגרש אותם ממלכותנו, היה ברצוננו להסתפק בזה שציווינו עליהם לצאת מכל הערים, הכפרים ומקומות היישוב באנדלוסיה, ששם כפי שנאמר, הביאו נזק רב ביותר, בהאמיננו כי זה מספיק, כדי שאלה שבערים האחרות, בכפרים ובמקומות היישוב במלכויותינו ובבעלויותינו יפסיקו לעשות ולחטוא כנזכר לעיל.

ומשום שהיינו יודעים שהדבר הזה, וגם השפטים שנעשו לאחדים מן היהודים האלה, שנתגלו כחוטאים גדולים בפשעים ובעבירות האלה נגד אמונתנו הקתולית הקדושה, ואחרי ששמענו כי זה לא די כתרופה שלמה — כדי למנוע שייפסקו החטא והעוון הגדולים כל כך לאמונה ולדת הנוצרית, שבכל יום נתגלה ונראה שהיהודים הנזכרים מגבירים בהמשכת כוונתם הרעה והמזיקה בכל מקום שבו הם נמצאים. ובכדי שלא יהיה פתח לפגוע יותר באמונתנו הקדושה, הן באלה שהאל הואיל לשמור עד עכשיו, והן באלה שנכשלו, תיקנו מעשיהם והוחזרו אל חיק הכנסייה — אמנו הקדושה — מה שעלול לקרות לפי חולשת האופי האנושי שלנו ולפי הערמה התחבולה של השטן הלוחם תמיד נגדנו, דבר שבקלות יכול היה לקרות, אם הסיבה העיקרית לכך לא תוסר, והיא: גירוש היהודים הנזכרים ממלכויותינו, כי כאשר איזה פשע שהוא נעשה על־ידי מישהו באיזו חבורה או באיזה ציבור יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו, ויתייסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים. ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על־ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים, שיגורשו מן היישובים ואפילו בשביל מקרים פחותי ערך שיש בהם לגרום נזק למדינה [נוהגים כך], קל וחומר בעד הפשע הגדול שבין הפשעים והמסוכן והמדביק ביותר, כדבר הזה.

לכן אנו, בעצתם ועל פי ראייתם של כמה מן הכמורה, האצולה הגבוהה והנמוכה של מלכותנו, ואנשי מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו, בהיותנו חושבים על כך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו. ושום פעם לא ישוב ולא יחזור מישהו מהם. ועל כך ציווינו לתת פקודה זו: וכך אנו מצווים לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויותינו ובבעלויותינו, הן אלה שנולדו והן אלה שלא נולדו כאן, שבאיזו צורה שהיא או מאיזו סיבה שהיא באו או נמצאים באלה, שעד סוף חודש יולי הבא ראשון בשנה זו יצאו ממלכויותינו ומבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וכקטנים, מאיזה גיל שיהיו, ולא יעזו לחזור ולחיות במקומות שבהם חיו, לא בדרך של מעבר ולא בכל צורה אחרת, תחת כפיית עונש, שאם לא יעשו כך ויצייתו לכך ואם יימצאו יושבים במלכויותינו ובבעלויותינו הנזכרות, או יבואו אליהם באיזו צורה שהיא, יהיו נידונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות; ואלו העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי מתן פסק־דין ובלי הכרזה.

ואנו מצווים ואומרים, ששום אדם במלכויותינו אלה, מאיזה מעמד שהוא, מצב ודרגה שיהיו, לא יעזו לקבל, לתת מחסה, לשכן ולהגן, לא בגלוי ולא בסתר, כל יהודי ויהודייה לאחר המועד הנזכר של סוף חודש יולי הבא ואילך, לעולם ועד, לא באדמותיהם ולא בבתיהם ולא בכל חלק אחר של מלכויותינו ובעלויותינו, תחת כפיית עונש של אבדן כל רכושם, האנשים שבחסותם והמבצרים וכל דברים אחרים העוברים בירושה, ועוד יאבדו כל חסד שהוא שיש להם מאתנו, לטובת החצר וקופת המלכות.

ובכדי שהיהודים והיהודיות האלה יוכלו במשך הזמן הזה, עד סוף חודש יולי האמור, למכור בדרך טובה את חפציהם ורכושם, לזמן זה לוקחים אנו ומקבלים תחת ביטחוננו וחסותנו והגנתנו המלכותית, אותם ואת נכסיהם, כדי שבמשך הזמן האמור, עד היום האחרון של חודש יולי הנזכר, יוכלו ללכת ולעמוד בטוחים ויוכלו לבוא ולמכור, להחליף ולהעביר מרשותם את כל מטלטליהם וקרקעותיהם להחליט עליהם באופן חופשי ומרצונם הטוב. ובמשך הזמן הזה לא ייגרמו נזק וייעשו רעה או אי־צדק כלשהם לאנשים ולרכושם בניגוד לחוק. תחת כפיית עונשים, שבהם נמסרים ונידונים אלה העוברים על בטחון המלכות. וכן אנו נותנים רשות וסמכות ליהודים וליהודיות הללו שיוכלו להוציא החוצה ממלכויותינו ומבעלויותינו את רכושם ונכסיהם בדרך הים או בדרך היבשה, כל עוד שלא יוציאו זהב, כסף ומטבעות יצוקים ולא כל דברים אחרים אסורים לפי חוקי המלכות, מחוץ לסחורות, שאין בהם דברים אסורים, או בשטרי חליפין. ועוד ציווינו לכל המועצות, בתי הדין, מנהיגי המלכות, הקבליירוס והאסקודרוס, הפקידים והאנשים הטובים שבעיר הזו אווילה ובערים, בכפרים ובמקומות היישוב האחרים במלכויותינו ובבעלויותינו ולכל הוואסאלים הנתונים למרותנו, ולילידי הארץ, שישמרו ויוציאו לפועל את פקודתנו זו וכל הכתוב בה, ושיעשו ויתנו את כל העזרה והתמיכה לכל מי שיהיה נזקק לה, תחת כפיית עונש של אבדן חסדנו ובהחרמת כל רכושם ומשרותיהם לטובת החצר וקופת המלכות. ובכדי שזה יוכל להגיע לידיעת כולם, ושאף לא אחד יעמיד פנים כאילו לא ידע, אנו מצווים שפקודתנו זו תוכרז במקומות ובכיכרות המקובלים בעיר זו ובערים הראשיות, בכפרים ובמקומות היישוב בשטח ההגמון על־ידי הכרוז ובפני הנוטריון הציבורי. ולא אלה ולא אחרים לא תעשו ולא יעשו בניגוד לכך.

ניתן בעירנו גרנדה, 31 בחודש מארס בשנה 1492. אני המלך. אני המלכה. אני חואן די קולומה, מזכיר המלך והמלכה. אדונינו, כתב כפי שנצטווה.

נוסח הצו בספרדית

Don Fernando e donna Ysabel… al pringipe don Juan nuestro muy caro e muy amado hijo e a los ynfantes, prelados, duques, marqueses, condes, maestres de las hordenes, priores, ricos omes, comendadores, alcaydes de los castillos e casas fuertes de los nuestros reynos e sennorios, e a los congejos, regidores, alcaldes, alguasiles, merinos, caualleros, escuderos, ofigiales, e omes buenos de la muy noble e leal cibdad de Auyla e de las otras gibdades e villas e lugares de su obispado, e de los otros argobispados e obispados e diogesis de los dichos nuestros reynos e sennorios, e a las aljamas de los judios de la dicha cibdad de Auila e de todas las dichas gibdades e villas e lugares de su obispado e de todas la otras gibdades e villas e lugares de los dichos nuestros reynos e sennorios e a todos los judios e personas syngulares dellos asy varones como mugeres de cualquier hedad que sean e a todas las otras personas de qualquier ley, estado, dignidad, preeminengia, condigion que sean, a quien lo de yuso en esta nuestra carta contenydo atanne o atanner puede en qualquier manera, salud e gracia. Bien sabedes .0 deuedes saber que porque nos fuemos ynformados que en nuestros reynos auia algunos malos christianos que judaysauan e apostotauan de nuestra santa fe catolica, de 10 qual era mucha cabsa la comunicagion de 10s judios con 10s christianos; en las cortes que hesimos en la cibdad de Toledo el anno pasado de mill e quatrogientos e ochenta annos, mandamos apartar a los dichos judios en todas las cibdades, villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios e dalles juderias e lugares apartados donde biuyesen, esperando que con su apartamiento se remediaria, e otrosy ouymos procurado e dado horden como se hiziese ynquisigion en los dichos nuestros reynos e sennorios, la qual commo sabeys, ha mas de dose annos que se ha fecho e fase, e por ella se han fallado muchos culpantes segund es notorio e segund somos ynformados de los ynquisidores e de otras muchas personas religiosas e eclesyasticas e seglares, consta e paresge el grand danno que a los christianos se ha seguido y sigue de la participation, conversagion, comunicagion que han tenido e tienen con los judios, los quales se prueua que procuran sienpre por quantas vias e maneras pueden de subuertir e substraer de nuestra santa fe catolica a los fieles christianos e los apartar della e atraer e pervertir a su dannada creengia e opinion instruyendolos en las gerimonias e obseruangias de su ley, hasiendo ayuntamientos donde les leen e ensennan lo que han de creer e guardar segun su ley, procurando de gircungidar a ellos e a sus fijos, dandoles libros por donde rezasen sus oragiones e declarandoles los ayunos que han de ayunar e juntandose con ellos a leer e ensennarles las estorias de su ley, notyficandoles las pascuas antes que vengan, avisandoles de 10 que en ellas han de guardar e haser, dandoles e leuandoles de su casa el pan gengenno e carnes muertas con gerimonias, ynstruyendoles de las cosas de que se han de apartar, asy en los comeres como en las otras cosas por obseruangia de su ley, e persuadiendoles en quanta pueden a que tengan e guarden la ley de Muysen e hasiendoles entender que non ay otra ley ni verdad, saluo aquella, 10 qual consta por muchos dichos e confisiones asy de los mismos judios commo de los que fueron peruertidos y engannados. por ellos, 10 qual ha redundado en gran danno detrimento e obprobio de nuestra santa fe catolica. Y commo quiera que de mucha parte desto fuemmos ynformados antes de agora por muchos y conosgemos quel remedio verdadero de todos estos dannos e ynconvinientes estaua en apartar del todo la comunicagion de los dichos judios con los christianos e echarlos de todos nuestros reynos, quisimonos contentar con mandarlos salir de todas las gibdades e villas e lugares del Andaluzia, donde paresgia que auian fecho mayor danno creyendo que aquello bastaria para que los de las otras cibdades e villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios gesasen de hazer e cometer 10 susodicho; y porque somos ynformados que aquello ni las justigias que se han fecho en algunos de los dichos judios que se han hallado muy culpantes en los dichos crimines e delitos contra nuestra santa fe catolica, no basta para entero remedio para obuiar e remediar commo cese tan grand abprobio e ofensa de la fe y religion Christiana porque cada dya se halla y paresge que los dichos judios cregen en continuar su malo e dannado proposito a donde biuen conversan, y porque no aya lugar de mas ofender a nuestra santa fe, asy en los que hasta aqui Dios 11a querido guardar commo en los que cayeron, se enmendaron e reduzieron a la santa madre yglesia, 10 qual segund la flaqueza de nuestra humanidad e abstugia e subgestyon diabolica que contino nos guerrea ligeramente, podria acaesger sy la cabsa pringipal desto non se quita, que es echar los dichos judios de nuestros reynos, porque cuando algund graue e detestable crimen es cometydo por algunos de algund colegio e vniversidad, es rason quel tal colegio e vniversidad sean disoluidos e anichilados e los menores por los mayores e los vnos por los otros pugnidos. E que aquellos que peruierten el bien e honesto beuir de las cibdades e villas e por contagio puede dannar a los otros sean espelidos de los pueblos e avn por otras mas leues cabsas que sean en danno de la republica, quanto mas por el mayor de los crimines e mas peligroso e contagioso commo lo es este. Por ende nos con el consejo y paresger de algunos prelados e grandes e caualleros de nuestros reynos e de otras personas de giengia e congiengia de nuestro consejo aviendo avido sobre ello mucha deliberagion, acordamos de mandar salir todos los dichos judios e judias de nuestros reynos e que jamas tornen ni bueluan a ellos ni a algunos dellos. Y sobre ello mandamos dar esta nuestra carta por la qual mandamos a todos los judios e judias de qualquier hedad que sean que biuen e moran e estan en los dichos nuestros reynos e sennorios, asy los naturales dellos commo los non naturales que en qualquier manera e por qualquier cabsa ayan venido e estan en ellos, que fasta en fin del mes de jullio primero que viene deste presente anno, salgan de todos los dichos nuestros reynos e sennorios con sus fijos e fijas e criados e criadas e familiares judios, asy grandes commo pequennos de qualquier hedad que sean e non sean osados de tornar a ellos ni estar en ellos ni en parte alguna dellos, de biuienda ni de paso ni en otra manera alguna so pena que sy lo non fisyeren e cunplieren asy, e fueren hallados estar en los dichos nuestros reynos e sennorios o venir a ellos en qualquier manera, yncurran en pena de muerte e confiscagion de todos sus bienes para la nuestra camara e fisco, en las quales penas yncurran por ese mismo fecho e derecho syn otro progeso sentengia ni declaragion. E mandamos e defendemos que ningunas ni algunas personas de los dichos nuestros reynos de qualquier estado, condigion dignidad que sean, non sean osados de regebir regebtar ni acojer ni defender ni tener publica ni secretamente judio ni judia, pasado el dicho termino de fin de jullio en adelante para syenpre jamas en sus tierras ni en sus casas ni en otra parte alguna de los dichos nuestros reynos e sennorios so pena de perdimiento de todos sus bienes, vasallos e fortalesas e otros heredamientos. E otrosy, de perder qualesquier mergedes que de nos tengan, para la nuestra camara e fisco. E porque los dichos judios e judias puedan durante el dicho tienpo fasta en fin del dicho mes de jullio mejor disponer de sy e de sus bienes e hasienda, por la presente los tomamos e regebimos so nuestro seguro e anparo e defendimiento real, e los aseguramos a ellos o a sus bienes para que durante el dicho tienpo fasta el dicho dia fin del dicho mes de jullio, puedan andar e estar seguros e puedan entrar e vender e trocar e enagenar todos sus bienes muebles e rayses, e disponer dellos libremente a su voluntad e que durante el dicho tyenpo no les sea fecho mal ni danno ni desaguisado alguno en sus personas ni en sus bienes contra justigia, so las penas en que cahen e yncurren los que quebrantan nuestro seguro real. E asy mismo damos ligengia e facultad a los dichos judios e judias que puedan sacar fuera de todos los dichos nuestros reynos e sennorios, sus bienes e hasienda por mar e tierra con tanto que non saquen oro ni plata ni moneda amonedada ni las otras cosas vedadas por las leyes de nuestros reynos saluo en mercaderias, e que non sean cosas vedadas o en canbios. E otrosy, mandamos a todos los congejos, justigias, regidores, caualleros, escuderos, ofigiales e omes buenos de la dicha gibdad de Auyla o de las otras gibdades e villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios e a todos nuestros vasallos, subditos naturales que guarden e cunplan e fagan guardar e cunplir esta nuestra carta e todo lo en ella contenydo, e den e fagan dar todo el fauor e ayuda que para ello fuere menester, so pena de la nuestra merged e de confiscagion de todos sus bienes e ofigios para la nuestra camara e fisco. E porque esto pueda venir a notigia de todos e ninguno pueda pretender ynorangia, mandamos que esta nuestra carta sea apregonada por las plagas e lugares acostunbrados desa dicha gibdad e de las pringipales gibdades e villas e lugares de su obispado, por pregon e ante escriuano publico. E los vnos ni los otros non fagades ni fagan ende al por alguna (manera), so pena de la nuestra merged e de priuagion de los ofigios e confiscagion de los bienes, a cada vno de los que 10 contrario fisyeren. E demas mandamos al ome que les esta nuestra carta mostrare, que los enplase que parescan ante nos en la nuestra corte doquier que nos seamos del dia que los enplasare, fasta quinse dias primeros syguientes so la dicha pena so la qual mandamos a qualquier escriuano publico que para esto fuere llamado, que de ende al que se la mostrare, testimonio sygnado con su sygno porque nos sepamos commo se cunple nuestro mandado. Dada en la nuestra gibdad de Granada, a XXXI dias del mes de margo anno del nasgimiento de nuestro Sennor lhesuchristo de mill e cuatrogientos e nouenta e dos annos. Yo el rey. — Yo la reyna. — Yo Johan de Coloma secretario del rey e de la reyna nuestros sennores la fize screuir por su mandado. — Registrada, Alaua. — Almagan, chanceller

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

איננו יודעים כיצד הוכנו כל העותקים שנשלחו לעריה, עיירותיה ומקומות היישוב של קסטיליה וכיצד הוכרז הצו ואם הוכרז באותה שעה בכל המקומות שלשם נשלח. בוודאות גמורה הוא הוכרז בקסטיליה ב־1 במאי 1492,' ואילו במלכות אראגוניה הוא הוקדם בימים ספורים, שכן בסרגוסה הוא הוכרז ב־29 באפריל.1492  ברם ביום הראשון, הוא ה־28 באפריל 1492, ביום סן פדרו מרטיר, נמסרה הודעה בפומבי לפרוקורדורים של מלכות אראגון על החלטת הכתר על גירוש כל יהודי תוך שלושה חודשים, וארבעים יום. ולמחרתו של אותו יום, הוא יום ראשון הנקרא יום ראשון של קוואסימודו, הוא נתפרסם ברבים.

ברי שיש לקשור את פרסום צו הגירוש בהכנתו ובשמירתו גם מעיני אישי מדינה שלא יתגלה ברבים קודם זמנו. הכתר ודאי ראה חשיבות רבה בבחירת אותו מזכיר המלכים שעליו תוטל המשימה להכין את ניסוחו של צו הגירוש ובבדיקת הנאמנות המוחלטת של אותו מזכיר־נוטריון שאכן יקיים את סודיות הצו. המזכירים הקרובים ביותר לכתר היו חואן די קולומה, פרנאן אלוואריס די טולידו וחואן די לה פארא. ואין כל כוונה לגרוע ממעמדם של מזכירים אלה ולהביע ספקות על נאמנותם שלהם בשעה ששירתו את אדוניהם פרנאנדו ואיסבל. מבין השלושה שנמנו נבחר להכנת צו הגירוש חואן די קולומה, ואין לדעת אם יד המקרה או הקירבה היתה בדבר. חואן די קולומה נמצא עם פרנאנדו ואיסבל בסנטה פי בזמן כיבושה של גרנדה. מוצאו היה מבורחה (Borja) שבאראגון, ושמא היה בעובדת היותו מאראגון גורם מכריע לכך. הוא היה בן למשפחה חסרת אמצעים שעלה בכוחות עצמו והגיע לשמש מזכירו־נאמנו של מלך אראגוניה, חואן השני, משנת 1462 ואילך. הזדהותו ושירותו למלך זה היו גמורים ומוכרעים במידה כזו שחואן השני אף ייפה את כוחו והסמיך אותו לחתום בשמו על תעודות המלכות שנקבעו במצוות המלך. נאמנות זו לכתר, אדוניו פרנאנדו, כאילו הפכה למורשת. ונוסף על כך הכנתו של צו מפורט דרשה מיומנות רבה וזו היתה נחלתו של מזכיר זה.

ולא זאת בלבד. קיים קשר ברור בין האינקוויזיטור־גנרל תומס די טורקימדה ומוסד האינקוויזיציה לצו הגירוש. ב־20 במארס 1492 כתב טורקימדה מסנטה פי אל הגמונה של ג׳ירונה בעניין הגירוש. כתיבה זו מעידה כמאה עדים עד כמה היה טורקימדה מעורה בסוד הגירוש והכנת הצו בידי חואן די קולומה. באיגרתו אף נמצא אינטיטולציה מיוחדת של טורקימדה, שנוסף על היותו אינקוויזיטור־גנרל הוא רשום גם כאב הווידוי של המלך והמלכה. איגרת זו, שנשלחה על דעת הכתר גם אל המשנה למלך של אראגון, אנריקי, בנו מחוץ לנישואין של פרנאנדו, וכן לכל הוויקארים של נסיכות קטלוניה והאנשים הקשורים בשלטון, מלמדת עד כמה רב חלקו של טורקימדה ברעיון הגירוש ובביצועו.

לאיגרת זו יש חשיבות נוספת רבה גם בתיאור גורמי הגירוש. מובא בה אותו טיעון המצוי בצו הגירוש נגד היהודים, המלמדים והמדריכים את האנוסים בקיום מצוות תורת משה, במתן סידורי תפילה (ספרים, בלשון האיגרת), שבהם הם לומדים את תפילותיהם, ההתכנסויות בימי הצום וכיוצא בזה בשאר מצוות וקשרים עם יהודים. לכך הוסיף טורקימדה על ׳ההסבר [שהיהודים] נותנים להם [לנוצרים החדשים] שדתם של הנוצרים היא הלצה (burla והנזק שדרך זו גורמת לנוצרים החדשים, כפי שהודיע ומסר על כך טורקימדה למלך ולמלכה.באיגרת חזר טורקימדה והדגיש שתאריך היציאה האחרון הוא ה־ 31 ביולי 1492. על כך הוסיף שאסור ליהודים להישאר בג׳ירונה ובעיירותיה של ההגמוניה לאחר מכן, והנשארים יהיו נידונים לפי החוק, כלומר דינם דין מיתה. בתוספת מיוחדת קבע טורקימדה שהם יועמדו לדין תוך תשעה ימים, כאשר צו הגירוש (האמור לקסטיליה) קובע שההוצאה אל הפועל של עונש המוות תהיה בלא זימון והכרזה." באיגרת מדריך טורקימדה את ההגמון וכל הקשורים ביציאה כיצד עליהם לנהוג באלה שיישארו מאחור ולא יצאו בגירוש מכל סיבה שהיא. בצדק הצביע כאן קונדי על הקושי ביחס לסמכותו של טורקימדה בשיפוט על יהודים, שהרי אלה נשתייכו בגופם ורכושם לכתר ורק לו זכות שיפוט עליהם. יחס משפטי זה ביטא פרנאנדו בהוראות ההוצאה אל הפועל של הגירוש, שעה שציווה לרשום את רכוש היהודים ומכירתו לשם כיסוי חובותיהם לכתר.

עותק צו הגירוש שנמצא בארכיון הכתר של אראגוניה בברצלונה חשוב הוא לקביעת מקומו של צו הגירוש מקסטיליה. אין ספק כאמור לעיל, שאיגרתו של טורקימדה אל המשנה למלך אנריקי והגמון ג׳ירונה היא מקור ראשון של צו הגירוש הסופי. שאלה עומדת בעינה מהי הזיקה בין איגרת זו לעותק המצוי בברצלונה ולצו הגירוש של קסטיליה, שממנו(כמובא לעיל) נשלח עותק לאווילה, ועותק אחר נשלח לבורגוס. בעותק של ברצלונה מצויה תוספת הדנה בהלוואה בריבית כגורם נוסף לגירוש היהודים מספרד, בה בשעה שנושא הריבית הושמט ואינו מצוי בנוסח של קסטיליה. קונדי שיער שגם פרט זה חייב היה להימצא בנוסח של קסטיליה. אלא שנראה לנו שעניין הריבית בין גורמי הגירוש אינו אלא שולי ולכן הושמט.

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

זאת ועוד. מציאות הכנת שטרי מלכות מחייבת הכנה של טיוטה, ואותה לכל הדעות הכין חואן די קולומה כשהוא נזקק לאיגרת שטורקימדה שלח למשנה למלך אנריקי ולהגמונה של ג׳ירונה. טיוטה כזו ודאי שהובאה לידיעת פרנאנדו ואיסבל ומסתבר שגם נקראה לפניהם. לכן קשה היא ההנחה, כפי שהעלו אורפלי ומוטיס דולדר על קיומו של נוסח נפרד לאראגון. אם נקבל הנחה זו חייב שיימצא נוסח נפרד למלכויות ולנסיה וכמוהו גם למלכות מורסיה, ועוד כהנה וכהנה. הדעת מחייבת שאלה יוכנו לפי צורכיהן של מלכויות אלה..בהשוואה בין נוסחי הצו קרוב לוודאי שמדובר בנוסח שגם אותו הכין חואן די קולומה, וזאת על אף העובדה שבצו שנמצא בברצלונה נזכר פרנאנדו בלבד כמי שציווה על הצו. חתימה יחידה על הצו ולא חתימת המלך והמלכה בעיה היא לעצמה. דבר ודאי הוא שאיגרתו של טורקימדה שנזכרה לעיל היא מקור ראשון לצו הגירוש. אף יש לציין שדרכי עבודת הלשכה המלכותית בנדודיה, אף היא השפיעה על שיטת הכנת צו הגירוש.

כיצד יש לפרסם את הצו ברבים, על כך ניתנו הוראות מפורשות, וראויים הדברים שיובאו כלשונם:

ראשית, עם בואם אל העיר האמורה יקראו ויזמנו את השופט, שופט ההרמנדאד, החוראדוס והמועצה של העיר האמורה, וכולם בהיותם מתכנסים יישבעו לשמור בסוד את כל האמור להלן על־ידי הקומיסר והנוטריון.

לאחר מכן יימסר הצו, או הצווים, שיישלחו מטעם הכתר לאותו איש או לאותם אנשים שלהם יועדו הצווים, והמעשה יירשם כפעולה נוטריאלית.

לאחר מכן יימסרו להם הצווים, שיישלחו מטעם האבות האינקוויזיטורים, לשופט ולשופט ההרמנדאד וכל מי שהצו היה נמען אליהם ותקבע דרך הפעולה הנוטריאלית כיצד יקוים האמור בצווים, תחץ כפיית העונשים האמורים בצווים.

לאחר מכן יתפרסמו הצווים ברבים בנוכחות השופט, שופט ההרמנדאד, המוציאים לפועל (corredores publicos) הציבוריים של העיר כשהם מלווים בתקיעת חצוצרה או חצוצרות שבבעלות העיר, ואחד הקורדורים יקרא את הצו בכל המקומות הציבוריים שבהם מקובל הדבר בעיר.

עדות על פרסום צו הגירוש בדרוקה קלעתאיוד, טרסונה, בורחה ובעיירות מליין(Mallen), מגאליון, אחיאה וטאוסטי — כולן באראגון — מצוי באישור שניתן ב־8 בינואר 1493 בסרגוסה, והיא מאשרת כיצד שלמו הקומיסרים הממונים על הגירוש לחיימה מונקלום (Jayme Monclus), הקורידור של סרגוסה, סכום של 100 סולידים על ההכרזה ברבים של צו הגירוש במקומות הנ״ל.²¹ הוא כמובן היה זה שגם הכריז ברבים את הצו בסרגוסה.

הוראה זו אינה משאירה ספקות על מעורבות האינקוויזיציה בגירוש ובהכנת הצו על פרטיו ופרטי פרטיו. ההכנות לפרסום הצו נעשו בקפדנות ובכל כובד הראש ביחס למשימת מלכות זו. ברם, מופלא הדבר אם היה אברהם סניור, גזבר ההרמנדאד שנתמנה לתפקידו זה כאיש אמונה של המלכה, מודע לדרכי פרסומו של הצו. הצו לא השאיר כל מקום לספקות ביחס להוצאתו אל הפועל והוא אורגן במחשבה תחילה ולאחר בירור יסודי להשלכותיו של המעשה על תוצאותיו.

פרק שני צו הגירוש — מבנה ונוסח

מה בכוחו של מבנה צו הגירוש ללמדנו?

בדרך כלל יש להדגיש שצו הגירוש בנוי לפי המתכונת המקובלת לשטרי מלכות. בל נשכח שעותקי התעודות שהגיעו לידינו הם עותקי הטיוטה הסופית שהכין הנוטריון וממנה הכין את העותק הרשמי שנשלח ליעדו. הצו המצוי כיום בארכיון העיר אווילה, הוא עותק סופי חתום בידי המלך פרנאנדו והמלכה איסבל: ׳אני המלך: אני המלכה׳. שמו של הנוטריון שהכין את הצו הוא חואן די קולומה, והוא שנמצא עם המלכים בזמן כיבוש גרנדה. על עותקי צו הגירוש שהגיעו לידינו יש לומר שהם בעלי מבנה אחיד ואם חלו בהם השמטות או תיקונים הרי שאלה היו תוצאה של פליטות קולמוס או השמטות במתכוון. קאביסודו־אסטראין הצביע על אי־דיוקים בעותקי צו הגירוש המצויים בסרגוסה, אך אלה הם העתקות שנעשו בשנים שלאחר הגירוש: הוא אף מנה את התוספות שחלו בהם. וכיוון שכך, לא באו אלא להסביר כוונות שמצאו ביטוי במעשים שנעשו במגורשים וברכושם. לכל הדעות, יש לראות בנוסח צו הגירוש מעשה של מומחה בסגנון רשמי שהשכיל לתאר הן את התנאים שהביאו לגירוש והן את הגורמים שהניעו את הכתר לפעול כפי שפעל. אף אין ספק שהנוסח הסופי עבר כמה טיוטות הכנה, והדברים עוד ייראו להלן.

על מבנה הצו יש להדגיש שמשקרא אותו הכרוז ברבים ודאי שמנה באינטיטולציה את כל תוארי המלכות של פרנאנדו ואיסבל על אזורי מלכויותיהם ושטחי אדנותם ובעלותם, שבהם מלכו ב״חסד האל״, אף־על־פי שדי היה לו לחואן די קולומה, שעה שהעלה את הצו על הכתב, להסתפק בשמותיהם של דון פרנאנדו ודוניה איסבל וכיוצא בזה, כנהוג בטיוטות.

בכתובות הנמענים שאליהם מכוון הצו לא פסחו על שום נמען שיכולה היתה להיות לו נגיעה כלשהי לקיומו של הצו לפי ההיירארכיה הקבועה במלכות. הנמענים היהודים היו כל הגברים והנשים מכל מעמד. ובכך תם חלק הפרטיכל של התעודה.

חלקו של הנוסח המרכזי שבתעודה הארנגה (arenga) הוא ארוך מאוד והוא מכוון לתאר את כל האמצעים שהכתר נקט כדי לתקן את המצב הדתי והחברתי שהיה קיים במלכות במערך היחסים שבין יהודים לנוצרים, והכוונה לאותם יהודים שיצאו באונס מכלל ישראל החל בגזירות קנ״א ואשר לא נתבוללו ונטמעו בחברה הנוצרית הסובבת. זהו תיאור היסטורי שלאמיתו של דבר הניח על אתרו של הציבור היהודי את האשמה שבגללה ניתן צו הגירוש, לאמור: הכתר לא ראה מוצא אחר להצלתם של הדת הנוצרית והציבור הנוצרי אלא בהרחקתו של הגורם לכך: היהודים, אפילו אם יימצאו במלכות אנשים טובים והגונים שיסבלו משום כך. הצו לא הסתפק באמירה כללית, אלא פירט באילו מעשים הואשמו היהודים וכיצד נתגלה הדבר ברבים על־ידי האינקוויזיציה שגבתה עדים ועדויות גם מפיהם של יהודים.

תיאור האשמת היהודים ואחריותם על כך שהם נענשים בגירוש מסר נוטריון הצו, וכן שהכתר הגיע למסקנה זו לאחר שנועץ בכמה אישי כנסייה, גדולי מלכות ואנשים בעלי מצפון ומידע במועצת הכתר. ומסקנה זו אמרה שברירה אחת ויחידה לפניהם: גירוש האשמים במצב שנוצר. לאחר קביעה זו פותחת הדיספוזיציה, היינו: ההחלטה והמסקנה שנבעה ממנה, והיא: גירוש טוטלי של היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, היושבים או הנמצאים במלכויותינו ובאזורי האדנות והבעלות, הן אלה שנולדו בהן והן אלה שלא נולדו בהן: עליהם לצאת מן המלכות ולעולם לא ישובו אליה. על כולם לצאת עד סוף חודש יולי הבא ראשון(בשנת 1492 ). לחלק זה צורפה סנקציה כפולה: אלה שלא יצייתו לצו ולא יצאו בגירוש, עונש מוות והחרמת רכושם מצפים להם: עונש זה יוטל עליהם מעצם העובדה של אי־ציות והוא יוטל בלי הצהרה ובלי צורך לפסק דין. סנקציה חמורה נוספת יועדה נגד התושבים הנוצרים (והמאורים) שייתנו מחסה למגורשים ובדרך זו יימנעו את יציאתם של המגורשים מן המלכות. והכוונה היתה לאותם אצילים שהיו בעלי אחוזות גדולות ונהגו בהן בעצמאות גמורה. ועל־ידי ההכרזה ברבים לא יכול היה שום אדם לטעון אי־ידיעה.

לכאורה, נראה שהצו יכול היה להסתפק באמור בו עד כאן. אלא שהיה על הכתר לבטא את כוונתו ביחס לאינטרסים שלו עצמו. מכאן שהיה עליו לתת הגנה וחסות למגורשים בדרכם אל יעדיהם, אל גבולות המדינה ועד למעבר בגבולות ולעלייה באניות ובמה שמותר למגורשים לקחת אתם לדרך. לכך נוסף עניין רב חשיבות למלכות שיציאה לא תהא מלווה בהתפרעויות נגד היוצאים בגירוש, הן כשהם עדיין גרים במקומותיהם והן כשהם נמצאים בדרך אל תחנות היציאה. הכתר נזהר ביותר בכך: הוא היה למוד ניסיון שאי־סדרים, בכוחם להתפשט אל מעבר לפגיעה ביהודים. לא בכדי שותפו הקורחידורים בקסטיליה והאינקוויזיציה וההרמנדאד הקדושה באראגוניה בפיקוח על הגירוש. כלומר, כל מנגנון השלטון ועמו המוסד הוולונטרי לשמירה על הסדר במלכות, ההרמנדאד הקדושה, שהיה מכשיר בידי השלטון, כאשר אליהם הצטרף הגוף הכל יכול במדינה: האינקוויזיציה.