מורשת יהדות מרוקו

טופס תקנת מחילה שעשתה הבת לאביה או לאמה, שצריך הסכמת ב״ד, או הארוס, או שתהיה בוגרת.

ס. תקנה שתקנו החכמים השלמים נוחי נפש זלה״ה, שהיתומה שעשתה מחילה, הן לאביה הן לאמה הן לשאר יורשים, בנכסים הראויים לה, הן מצד ירושת אביה, הן מצד ירושת אמה, בלי הסכמת ב״ד של שלש יצ״ו, שהמחילה הנז׳ בטלה ומבוטלת, אפילו באומרת התקבלתי כל הסך הראוי לי בירושתי, עד שיהיו שם החכמים השלמים דייני הקהלות יצ״ו, ויחקרו בדבר היטב, ויכתוב הטופר והעד בשטר המחילה, שהיו מצויים החכמים הדיינים הר׳ פ׳ ופ' וכו'. זולת אם תהיה המחילה בהסכמת הארוס, שאז היא קיימת. שודאי לא הסכים הארוס במחילה, עד שתהיה מחילה גמורה בלי טעות, ולקיים כל דבר, חתמנו גם כן אנו החתו׳ בעישור אחרון לסיון שנת בנשא״י ידי אל דביר וכו׳ לפ״ק, וחתו׳ הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה. וס״ל – וסח לו – כתוב יתומה יובן קודם שתבגוד, שאם היא בוגרת מחילתה מחילה, וכן המנהג. וחתום על זה הרב כמוהר״ר שאול סרירו ז״ל, והר״ר שמואל סרירו הנזכר בתקנות, הוא בעצמו הרב שאול סרירו זצוק״ל הנזכר.

סיון שס״ג – 1603

ס״א. טופס תקנה שלא ישא אשת חמיו. והאב יהיה אפוטרופוס על בניו, אם אינו זולל וסובא, ושומא הדרא לעולם, זולת אי זבנא, או אורתה, או יהבה במתנה. ומתנה ש״מ סגי שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי שם חכם.

עם היות שדברי פי חכמים נוחי נפש שלמים וכן רבים חן. וכל דבריהם בתקנה וסייגים שעשו האמת והצדק, ואין להרהר אחר דבריהם, שכוונתם לרדוף הצדק. ולהחזיק הבדק. ראינו גם אנחנו לפרש דבריהם, מקצת דברים אשר הם בודאי סמכו על המבין. ומקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מה שכתבו בענין דברי הברחות, שכל המבריח נכסיו ולא יחרוך רמיה צידו, ולא תעשינה ידיו תושיה, אף אם ימצא פוסקים מסייעים דבריו, עכ״ז אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז״ל, אחריו אנו הולכים דוקא, בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלינו, שהיו נוהגים בכאן מימות עולם, בימי הקדמונים ז״ל. אך אמנה בשאר הדינים, אם יהיו חולקים על הרא״ש, ב׳ מעמודי ההוראה הייה הרי״ף והרמב״ם ז״ל. ראוי לנו לנטות אחריהם ולשתות מימיהם. אך במה שלא דברו ב׳ העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו. ומה גם עתה אם הדבר ההוא יש בו צד חומרא כמעשה שהיה בכאן במדינת פיאס יע״א, שנשא איש אחד אשת חמיו, ובלי ספק שהרי״ף ז״ל הביא הברייתא המוזכרת במסכת יבמות, בפרק שני בצורתה. תניא מותר לו לאדם לישא אשת חמיו. וגם הרמב״ם ז״ל יראה ממנו שהוא מסכים לסברת הרי׳׳ף ז״ל, מדלא הזכירה באיסורי ערוה. אך אמנה תלמוד ירושלמי חולק על זה, וחשש למראית העין. שלא יאמרו מותר לו לאדם לישא אם אשתו. ובה״ג חשש ג״כ לחששא זאת ופסק כתלמוד ירושלמי, והרא״ש ז״ל כתב דכן מסתברא. אך אמנה נמוקי יוסף ז״ל כתב בשם הריטב״א ז״ל, שהרמב״ן ז״ל ורבים מרבותינו התירו, וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ״ל. ועם היות שבפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי״ף! והרמב״ם, ולית הלכתא כהרא״ש ז״ל לגבייהו. ומה גם עתה שהריטב״א והרמב״ן ז״ל קיימי כוותייהו. עכ״ז כבר נהגו מימות עולם כדעת הרא״ש ז״ל. ועם היות שכבר נעשה מעשה פה פ׳אס בשנים קדמוניות שנשא אחד אשת חמיו. לא נעשה בעצת החכמים, אלא שעמד וקידש קודם ששאלו את פי החכמים ז״ל. ולכן לא יכלו להפקיע הקידושין ואין להוציא לעז על בניו. אמנם לכתחילה יש לחוש לדעת הרא׳׳ש ז״ל, וכן ג״כ אנו נוהגים כסברת הרא״ש ז״ל, בענין אשה שמתה וכתובתה כפי התקנה אחר שיחלוק הבעל עם בניו הקטנקם ובנותיו. אין למנות על הנכסים שנפלו לבניו אפוטרופס, דבמקום אב אין לך אפוטרופוס הגון יותר ממנו, כמפורש בדברי הרא״ש ז״ל בשאלותיו בכלל פ״ז יעי״ש. אך אמנה אם יראה לב״ד שהאב זולל וסובא, ואינו הולך בדרכי הכשרים. יש לאל ביד ב׳׳ד י״ץ לקחת מידו חלק הבנים, ולתתו ביד איש נאמן שיראה לב״ד י״ץ, עד שיגדלו הבנים

ס״א. טופס תקנה שלא ישא אשת חמיו. והאב יהיה אפוטרופוס על בניו, אם אינו זולל וסובא, ושומא הדרא לעולם, זולת אי זבנא, או אורתה, או יהבה במתנה. ומתנה ש״מ סגי שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי שם חכם.

עם היות שדברי פי חכמים נוחי נפש שלמים וכן רבים חן. וכל דבריהם בתקנה וסייגים שעשו האמת והצדק, ואין להרהר אחר דבריהם, שכוונתם לרדוף הצדק. ולהחזיק הבדק. ראינו גם אנחנו לפרש דבריהם, מקצת דברים אשר הם בודאי סמכו על המבין. ומקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מה שכתבו בענין דברי הברחות, שכל המבריח נכסיו ולא יחרוך רמיה צידו, ולא תעשינה ידיו תושיה, אף אם ימצא פוסקים מסייעים דבריו, עכ״ז אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז״ל, אחריו אנו הולכים דוקא, בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלינו, שהיו נוהגים בכאן מימות עולם, בימי הקדמונים ז״ל. אך אמנה בשאר הדינים, אם יהיו חולקים על הרא״ש, ב׳ מעמודי ההוראה הייה הרי״ף והרמב״ם ז״ל. ראוי לנו לנטות אחריהם ולשתות מימיהם. אך במה שלא דברו ב׳ העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו. ומה גם עתה אם הדבר ההוא יש בו צד חומרא כמעשה שהיה בכאן במדינת פיאס יע״א, שנשא איש אחד אשת חמיו, ובלי ספק שהרי״ף ז״ל הביא הברייתא המוזכרת במסכת יבמות, בפרק שני בצורתה. תניא מותר לו לאדם לישא אשת חמיו. וגם הרמב״ם ז״ל יראה ממנו שהוא מסכים לסברת הרי׳׳ף ז״ל, מדלא הזכירה באיסורי ערוה. אך אמנה תלמוד ירושלמי חולק על זה, וחשש למראית העין. שלא יאמרו מותר לו לאדם לישא אם אשתו. ובה״ג חשש ג״כ לחששא זאת ופסק כתלמוד ירושלמי, והרא״ש ז״ל כתב דכן מסתברא. אך אמנה נמוקי יוסף ז״ל כתב בשם הריטב״א ז״ל, שהרמב״ן ז״ל ורבים מרבותינו התירו, וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ״ל. ועם היות שבפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי״ף! והרמב״ם, ולית הלכתא כהרא״ש ז״ל לגבייהו. ומה גם עתה שהריטב״א והרמב״ן ז״ל קיימי כוותייהו. עכ״ז כבר נהגו מימות עולם כדעת הרא״ש ז״ל. ועם היות שכבר נעשה מעשה פה פ׳אס בשנים קדמוניות שנשא אחד אשת חמיו. לא נעשה בעצת החכמים, אלא שעמד וקידש קודם ששאלו את פי החכמים ז״ל. ולכן לא יכלו להפקיע הקידושין ואין להוציא לעז על בניו. אמנם לכתחילה יש לחוש לדעת הרא׳׳ש ז״ל, וכן ג״כ אנו נוהגים כסברת הרא״ש ז״ל, בענין אשה שמתה וכתובתה כפי התקנה אחר שיחלוק הבעל עם בניו הקטנקם ובנותיו. אין למנות על הנכסים שנפלו לבניו אפוטרופס, דבמקום אב אין לך אפוטרופוס הגון יותר ממנו, כמפורש בדברי הרא״ש ז״ל בשאלותיו בכלל פ״ז יעי״ש. אך אמנה אם יראה לב״ד שהאב זולל וסובא, ואינו הולך בדרכי הכשרים. יש לאל ביד ב׳׳ד י״ץ לקחת מידו חלק הבנים, ולתתו ביד איש נאמן שיראה לב״ד י״ץ, עד שיגדלו הבנים.

ובדין אחר לא קי״ל כהרא״ש ז״ל, עם היות שלא רבו החולקים עליו. והוא בדין שומא הדרא לעולם, כתב הרא״ש ז״ל בפרק המפקיד, דוקא בשלא השביח המלוה, או שלא נתייקרו הקרקעות. אבל נתייקרו הקרקעות, לא מסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה קרקעו, ואיכא נעילת דלת בפני לווין עכ״ל. וביאר דבריו בנו הר״י בעל הטורים ז״ל, שאם נתייקרה חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היוקר ששוה עכשיו, כמוזכר בח״מ סי׳ נ״ג. ועם היות שרבינו ירוחם ובעל הטורים ז״ל, נטו לס׳ הרא״ש ז״ל, וגם התוספות. פשוט הוא דהרא׳יש ז׳׳ל תמיד מימי התוספות הוא שותה, ולדעתם הוא נוטה. ורבינו יעקב ז״ל בנו, ורבינו ירוחם ז״ל תלמידו, על הרוב נוטים לסברת הרא״ש ז״ל, שהיה רב ואב לכולם. ולכן אינם נחשבים אלא לסברא אחת. ומה גם עתה שבנדון זה איכא חשש רבית כמוזכר בסברת בעה״ת ז״ל, שאם יטול המלוה אותו שבח דממילא, חוה ליה בנוטל שכר מעותיו והו״ל כרבית. וכלל מסור בידינו מהקדמונים החכמים נ״נ ז׳׳ל, דבמקום דאיכא איסור והיתר, הן לענין ערוה, הן היכא דשכיח איסור רבית דאורייתא, הלך אחר המחמיר. ולכן נהגו בכאן דשומא הדרא לעולם, אפילו אי אייקור ממילא, זולת אי זבנה או אורתה או יהבה במתנה, כמוזכר בספרי הפוסקים ז״ל.

וגם כן מ״ש החכמים השלמים נ״נ זצ״ל שמתנת ש״מ צריך שיחתום בה חכם מחכמי המעמד יצ״ו, כדי לידע שהיה מצוי לשם. כבר נהגנו בימים האלו שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי לשם החכם פי ובהא סגי. ולקיים כל דבר, ח״פ בעישור אחרון לסיון שנת יג״ן עלינו לפ׳׳ק, וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ובמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

מצאתי כתוב בכתב יד החכם השלם הדיין המצויין כמהר׳׳ר שמואל שאול ן׳ דנאן זלה״ה וז״ל: מה שנמצא כתוב בכתב יד מוהר״ר יעקב אבן צור זלה׳׳ה וז״ל, ובזמן הזה נהגו שאפילו לא יהיה החכם מצוי שם, מגי כשילך אחד מהסופרים אל החכם, ויעידו שהיה זה בהסכמת החכם, נאם יעב״ץ.

סיון שס״ג

ס׳ב. טופס תקנה המגרש בגט ש׳׳מ, דינא כאלמנה לענין פרעון כתובתה, הן היתה כתובה כדת. הן היתה למנהג קהלות המגורשים ישצ״ו.

בהיות שראינו אנו החתומים שכמה אנשים בהיותם על ערש דווי ב״מ, מצד שבועת היבום שתיקנו נוחי נפש ז״ל, שאם יחלה ג׳ ימים ויהיה חוליו מסוכן עפ״י רופא, שיתן גט ש׳׳מ. וכמה אנשים מצד רחמנותא אף אם אין להם שבועה, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם הם נותנים גט ש״מ, בתנאי הגט המוזכרים בספרי הפוסקים, ולאחר מיתת הבעל כמה נשים הן מערערין ואומרות, שיש להן ליטול סך כתובתם במושלם כדין הגרושה. וראינו אנו החתומים לתקן תקנה הגונה וישרה, ויראה לנו שמימות עולם נ״נ ז׳׳ל נהגו כן, שהמגרש את אשתו בסתם בגט ש״מ כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, שהדין בפרעון כתובתה יהיה כאלמנה לא כגרושה. וזה הדין הוא בין בכתובה שהיא כדת וכהלכה, בין בכתובה שהיא כפי מנהג קהלות המגורשים י״ץ, ועם היות שהרא״ש ז״ל כתב בתשו׳ שאלה בהפך. עכ״ז להיות שאנן סהדי שלא נתכוון כי אם לקיים שבועתו ואף בלא שבועה לא נתכוון אלא לעשות עמה חסד, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם. לכן ראינו להחזיר עטרה ליושנה, שכל המגרש בגט ש׳׳מ סתם בלי תנאי מפורש, בין האיש והאשה והיורשים מסתמא דינה כדין אלמנה. ולקיים כל דבר חתמנו פה בעישור אחרון לסיון שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק וקיים. וחתום הרב כמוהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳׳ה. וס״ל כתוב וז״ל כך נהגנו וחתום החכם השלם כמוהר״ר שאול סרירו זלה״ה.

סיון שס׳׳ג

ס״ג. טופס שלא לתת הגט לאשה, עד עבור שלשים יום.

בהיות שבימי החכמים השלמים נ״נ זלה״ה, תיקנו תקנה הגונה וישרה, שכל איש אשר יתן גט לאשתו, לא יתנוהו הסופרים לאשה המתגרשת זולת עד עבור שלשים יום. שהרבה מן האנשים הם מגרשים מצד עלות כעסם וזעמם ולאח׳׳ך הם מתחרטים, וכמעשה שהיה בזמן התלמוד שתיקנו לכהנים גט מקושר, כדי שישקוט כעסו ג״כ ועשו והצליחו הראשונים נ״נ ז״ל. וראוי לנו ג״כ ללכת בעקבותיהם. זולת אם יראה לב״ד אשר יהיה בימים ההם לפי צורך השעה, הן מצד הבעל הן מצד האשה, אם השעה צריכה לכך, יכולים לתת לה גט לאלתר. ולקיים כל דבר ג"כ ח״פ בעישור אחרון לסיון המאושר, שנת ה׳ צבאות יג׳׳ן עלינו לפ׳׳ק וקיים. וחתום הרב כמוהר״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, ורוחה שבק לדקשיש מיניה.

אדר תכ״ד

המשפט העברי בקהילות מרוקו משה עמר

ס״ד. טופס תקנה שצריך להתנות על הבעל, שאף אם נכתב הגט כהלכתו ונאבד, יכולים לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר ליד אשתו.

ראיתי כתוב בס׳ אבן העזר בכתב יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל: תקננו זה כמה לסופרים הכותבין גטין, שיתנו על הבעל מלבד הרשות שנותן להם לכתוב מאחד ועד מאה, עד שיצא גט כשר כהוגן וכשורה. וג׳׳כ יתנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו ונאבד, אעפ״י שכבר עשו שליחותם, יכולים הם לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר לאשתו. לפי שכבר אירע כמה פעמים שאף אם נכתב הגט כהלכתו, הנה מצד קלקול הדרכים ושבוש הגייסות, הנה הגט נאבד בדרך קודם שיגיע ליד אשתו, וזאת היא הסיבה שנשארו כמה נשים עגונות וצרורות עד יום מותן, ופוק חזי מ״ש הטור ז״ל בטא׳׳ה בסימן קכ״ב בסעיף גי, אמר לסופר ולעדים כתבו גט וחתמו, ותנו לשליח, ונאבד מיד השליח, או שאמר תנו לשליח ויוליך, ונאבד מידו, אין כותבין גט אחר. ואם כתבו ונתנו לה הגט כשר, לענין שאם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת, כמ׳׳ש מוהר׳׳י בעל הטורים ז״ל. ופשוט הוא דעד כאן לא כתב מוהר״י ז״ל, כי אם היכא דלא התנו על הבעל בפירוש לחזור ולכתוב אחר, אם נאבד אחר שיגיע ליד השליח, אכן אם התנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו וניתן ליד השליח ונאבד לו לשליח, שיכולים לכתוב עוד גט אחר מחדש כהוגן וכשורה התנאי קיים. ותקנה טובה היא. נאם שמואל ס״ט ע״כ מצאתי כתוב. ולראיה ח״פ בשלהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ׳׳ק המר ונאנח. וחתום כמהר״ר סעדיה בכהה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳יה.

אדר תכ׳׳ד

ס״ה. טופס תקנה שחייב לה הבעל לגרושתו במזונות, עד שיפרע לה כתובתה במושלם. ושתטול בגדי חול ובגדי שבת חוץ מכתובתה.

שוב ראיתי בס׳ אבן העזר כתיבת יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל, לענין האשה שנתגרשה מבעלה ולא נפרעה כל כתובתה במושלם, שעדיין הבעל חייב במזונותיה עיין בסי׳ צ״ג. ונהגו בכאן במתא פ׳אס יע״א מימות עולם החכמים נ״נ ז״ל, לפסוק הלכה למעשה כאשר ראינו כמה פסקי דינים מהראשונים ז״ל לפסוק שחייב הבעל במזונותיה עד שיפרע לה כתובתה במושלם.

וסמוך לזה כתוב, עוד ראינו כתוב בפסקי דינים של החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שפסקו ג׳׳כ שהגרושה תטול בגדי חול ובגדי שבת, ואין שמים אותם לה מכתובתה. ועם היות שיש מחלוקת בדינים האלו בין הפוסקים ז״ל. מכל מקום מאי דאפסיקו הלכה למעשה כתיבנא. נאם הצעיר שמואל ס״ט. ולראיה שכך מצאתי כתוב, ח׳׳פ בשילהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ״ק המר ונאנח, וחתום עליו החכם השלם כמהר״ר סעדיה נר׳׳ו, בר החכם השלם כמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

ס״ו. העתק מכתב יד החה״ש הדו״מ כמהר״ר שמואל שאול ן׳ דנאן ז״ל, שהעתיק הוא מכ׳׳י הקדש על העליונה כמהר״ר יעב״ץ זלה״ה וז׳׳ל:

שוב ראיתי בכתב יד החכם הה״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה וזיל, כתב בעל תרומת הדשן בשאלותיו בסי׳ רמ׳׳ח, בענין נתינת הגט שלא ינתן בלילה, ואף אם לאחר שהתפללו ערבית נראה יום כגון ביום המעונן, עכ׳׳ז אין לתתו בלילה, דלסברתו ז״ל דימהו לדין, וכמו שאין דנין בלילה, כך אין ליתן גט בלילה. וכתב שכך השיב לו בתשובה א׳ מן הגדולים. ולזה תמצא שהרב מוהרי׳׳ק זצ״ל בס׳ ש״ע כשכתב סדר הגט ללמד לסופרים הלכותיו בקצרה, כתב לשם וז״ל בסימן כ״ח, נתינת הגט יש מי שאומר שצריך להיות ביום ולא בלילה עכ״ל. ובדקתי בנרות החיפוש, מנין הוציא הרב דין זה, ומצאתי אחר טורח ועמל, שכתב הרב מוהרי״ק ז״ל בב״י חידוש זה בסוף סי׳ קל״ו, ושמעתי הטעם משום דנתינת גט הוי דין ואין דנין בלילה. ואיני יודע מה ענין גט לדין? ושום א׳ מהפוסקים לא חילק להקפיד בכך עכ״ל הרב ז״ל. ובלי ספק, כשהזכרתי זה לחכמים יצ״ו, תמהו מאין ולאין לא ינתן הגט בלילה, עד שהראיתי להם בש״ע כ״ז. ועדיין לא מצאתי לו יסוד, עד שבדקתי ומצאתי בספר א״ה במחודשים, והעלינו בזה שיש לחוש לכך. אבל בשעת הדחק אם האיש נחפז ללכת, או אם הוא ש״מ כמעשה שאירע לנו, יכול הסופר לכתוב הגט בלילה וליתנו מיד ותכף ולאלתר, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, אשר הוא בארצות המזרח. ובעיגונא מצוה עלינו ולכל יודע ספר, להקל בדבר שאין לו שורש מהפוסקים הראשונים ז״ל. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ז״ל עכ״ל ז׳יל. ולראיה שכך ראינו והכרנו כתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים מוהר״ר יעב״ץ ז״ל, וכהה״ר שלום אדרעי ז״ל חתומים. וס״ל נמ״כ וז״ן.

ס״ו. שוב ראינו בכתב יד החכם הנז׳ וז״ל דין עדי מסירה כרתי בגט בדיעבד, ואם נתן הבעל רשות לשליח לכתוב גט לאשתו בפני עדים, שהשליח יכתוב גט והבעל או שלוחו ימסרנו לה בעדי מסירה וסגי. עיין בסימן קל״ג בטור אבן העזר ועיין עוד בסי׳ ק״מ בשם בעל העיטור, שאפי׳ אם נתן הבעל גט לשליח ואמר לו הולך גט זה לאשתי, ואם נאבד תכתוב גט אחר עד שיבוא גט לידה, לית ליה רשותא למימר לספרא למכתביה, דמילי נינהו, ונדלי לא ממסירן לשליח. ואם כתב הוא בעצמו ונתנו לה בפני עדים כשר, ותנשא בו לכתחילה, דעדי מסירה כרתי בדיעבד ע׳׳כ. והכי עבדי עובדא בנדון כזה החכמים השלמים נ׳׳נ זלה״ה הקדמונים.

 וגם בימינו ג״כ אירע מעשה גדול מזה, שאחד אמר לשלוחו תן גט זה לאשתי בעדים, כאשר הוברר לנו שטר השליחות, ולא אמר לו כתוב ותן גט לאשתי, ואעפ׳׳י כן נתקבצו החכמים השלמים נ״נ ז״ל ועמדו למניין, ויצא מביניהם ברובא ורובא דמנכר, דאפילו שלא אמר לשליח כי אם תן, יכול הוא לכתוב וליתנו לה בעדי מסירה, ועדי מסירה כרתי. ויראה לי שהפשיטות שהביאו המורים להקל בדבר זה, הוא ממתניתא במי גיטין בפי האומר התקבל.אמר לשנים תנו גט לאשתי, או לשלשה כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, ופי׳ רש״י ז״ל לשם אמר לשנים תנו גט וכוי, אע״ג דלא אמר כתבו, הרי אלו יכתבו בעצמן, ולא יאמרו לסופר אחר לכתוב, ולא לעדים לחתום. דלא כב״ד שויינהו, והן הן שלוחיו והן הן עדיו. אבל לשלשה וכו׳ מפורש ממתניתין, דאעג״ב דלא אמר אלא תנו גרידא, כאלו אמר כתבו ותנו. ואף לגבי יחיד שאמר לו תן גט לאשתי דין א׳ להם. עם היות שיש לבעל דין לחלוק עם כ״ז אחרי רבים להטות, ואין להרהר אחר ב״ד. שאם באנו להרהר אחריהם יש להרהר אחר בית דינו של יהושע בן נון. ואלים כח תן גט לאשתי, מכתוב גט לאשתי גרידא. שאם אמר לו כתוב גט לאשתי ולא אמר תן אותו בידה. עדין אני אומר כתוב אותו והניחו אצלך, עד שאומר לך מה תעשה בו, או תתנהו לה, או תחזירהו לידי. כמפורש בטור א״ה בסי׳ קמ״א בסעיף ט״ו, ואפילו אמר לשנים כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, הרי אלו לא יתנו. דלא עשאם שלוחים כי אם לכותבו, לא ליתנו. ופי׳ הטור לשם והוא מן הגמרא, בד״א בבריא, אבל בחולה לאחר ג׳ ימים, או שקפץ עליו החולי, הרי אלו יכתבו ויתנו וכוי. עיין שם. וכל מה שכתבנו בא לידינו ג״כ. והשבנו לשואלים כאשר כתבנו הלכה למעשה. נאם שמואל אבן דנאן ס״ט עב״ל ז״ל. ולראיה שכך ראינו בכתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל והכרנו כתיבתו, ח״פ וקיים וחתום החכם השלם החתום לעיל.

שוב ראינו בכתב יד החכם הנז׳ וז״ל, כתב הר״י קארו ז״ל בטור א״ה בסי׳ קמ״א בב״י בהלכות גטין ם׳ ל״א, עמ״ש הרי״ץ ז״ל, שכשמגרש ע״י שליח קבלה לא יטול תנאי בגט וז״ל, תמהני דמ״ש מ״ש כשמגרש לאשה עצמה, ואפשר דחיישינן דילמא אי־כא עדים דידעי שקבל הגט, ולא ידעי בתנאי, ואזלן ומסהדי שהגט שהגיע ליד שלוחה, ואזלא ומנסבא אפומהן, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים עכ״ל הרב מוהרי״ק ז״ל. ובדקנו בס׳ ש״ע ולא הביא זה החידוש, ויש לחוש אליו שנימוקו עמו הרב ז״ל בדבר זה וס״ל כתוב.

עוד כתב הרב מוהרי״ק ז״ל בטור הנז׳ בסי׳ קמ״ד בסוף סי׳ י״א, הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו, ע״מ שאם לא יבוא מאותו יום עד ב׳ שנים יהיה גט. ואם יבוא תוך ב׳ שנים לא יהיה גט, והאשה לא רצתה לקבלו עד עבור ששה חדשים אחר הב׳ שנים. עשה מעשה בזה ה׳׳ר יהודה ן׳ בולאנו ז״ל, וציוה ליתנו לה, והתירה מיד. וכתב ע״ז פסק, וגם ע״י היה מעשה פה צפת תוב״ב, והתרנו בבנופייא עכ״ל.

ונלע״ד שנפל להם הספק עד שהוצרכו לכנופייא שלהיות שלא רצתה לקבל הגט בהשלמת הזמן הנזכר, יראה משם שנתבטל התנאי, וכאילו פנים חדשות באו לכאן להצריכה גט אחר, אך אמנם בראותם ז״ל, שהכל הוא בנוי על יסוד אמיתי, שהאשה מתגרשת בעל כרחה, וברצון הבעל תלייא מילתא. והואיל והוא כוונתו להרחיב זמן לעצמו, שבכל עת שיבוא בתוך הב׳ שנים הגט אינו גט, ואם תתרצה האשה גם היא להרחיב לו זמן יותר זהו חפצו ורצונו, שאם בוא יבוא ורצונה לשוב אליו, עליה תבוא ברכת טוב. אמנם לא מפני זה יתבטל הגט, שבכל עת שתרצה לקבל הגט לאחר עבור הזמן הרשות בידה, ולית דימחא בידה. וכן הסכימו עמנו החכמים השלמים ישצ״ו, נאם הצעיר שמואל אבן דנאן יס״ט עכ״ל ז״ל, ולראיה שכך ראינו בכתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ וקיים. וחתומים החכמים החתומים לעיל זלה״ה.

ס׳׳ח. וזה אשר מצאתי בכתב יד מוהר״ש שאול הנ״ל זלה״ה, שהעתיק הוא מכת״י כמוהר״ר יעקב ן׳ דנאן זלה״ה.

בענין אשה שנתפשרה עם בעלה, בפרעון כתובתה קודם שפטרה בגט, שמחלה לו כולה או מקצתה, קודם שכתב לה הגט. שוב ערערה על המחי׳ לומר שהיתה באונס, ומסרה עליה מודעה בעדים שהכירו באונסה כראוי, וטוענת מכחה לבטל המחילה אחר שקבלה גטה, בלי שום שיור ותנאי בעולם, ותובעת כתובתה במושלם. נגזר בב״ד הצדק שאין הגט גט עד שתתקיים המחילה, ותתבטל המודעה כמאן דליתא. שאם תתקיים המודעה ותתבטל המחי׳, נמצא גיטה שהגיעה לידה בטעות, שהרי הודית לבעל באותה מחילה, דאנן מהדי דלא פיטרה בגט ההוא, אלא לחושבו שהמחילה קיימת וכמאן דהתנה על הגט דמי, דלא יהא גט זולת אם תתקיים המחילה. והשתא דקדמה לה מודעה המבטלתה, גם הגט אינו גט.

מיהו אם תחדש לו מחילה אחרת בביטול כל מיני מודעות הגט גט למפרע, ואינה צריכה ממנו גט שני, הואיל ולא התנה בפירוש בשעת מסירת הגט, שלא יהיה גט אלא בהתקיים המחילה. ואע״ג דאנו דנין אותו כאילו התנה כן בשעת מסירה, דוקא לענין ממונא אמרי׳ כן, לפוטרו מהכתובה שמחלה. אבל לענין ביטול הגט מטעם אומדנא דמוכח, במקום שלא נאמר התנאי בפירוש, לא הורע כח הגט כל כך, רק בלא יגמר קיומו עד שתמחול מחילה אחרת בביטול כל מיני מודעות וכו'. אכן בחידוש מחילה אחרת כראוי יתקיים הגט למפרע, מעשה שהגיע לידה ואינה צריכה גט אחר. ונפקא מינה דלא מצי בעל הדר ביה לומר, דאינו גט השתא, ראותה מחילה קמייתא הות בטעות, ולא צבינא במחילה אחרת אפי׳ שתהיה קיימת בביטול כל מיני מודעות, דהואיל ומטעם טעות קא אתינא שהטעתו במחילה בלתי הגונה. הוי דינה כדין מקח טעות דחוזר בו הלוקח, עד שיחזיר לו המטע׳ אותו דבר שקנה ממנו, או שמכר לו שבו היה ביניהם מקח וממכר. מיהו בהנתן הדבר ההוא למוטעה, יתקיים המקח למפרע כמוטעה, ולא מצי הדר ביה. ואין לומר אדרבא, איפכא מסתברא להחמיר באיסור אשת איש להצריכה גט שני, מטעם האומדנא הנזכר. דהא לגבי ממונא אנן עבדינן עיקר מן האומדנא, ומכ״ש לגבי איסורא. דיש לומר דתנאי כזה שהוא מכח האומדנא, ובפירוש לא איתמר בשעת מסירת הגט, ולא קודם לזה, לא הוי מסירה שלא כהלכה, ושלא כהלכה בשעת מסירה הוא, כגון שחסר בו א׳ ממשפטי התנאים, אם שהקדים בו לאו להן, או לא היה תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה, ותנאי בדבר א׳ וכו', ושיוכל להתקיים עיי שליח, ושתוכל לקיימו כדמוכח בסי׳ קמ״ג טוא״ה, דמוכח משם שאפי׳ היה בשעת מסירה אם לא נעשה כהוגן ככל משפטו כמאן דליתיה דמי התנאי ההוא, והגט קיים. וכ״ש בנדון דידן שלא נזכר כלל ריח מהתנאי הנז׳ בשעת מסירה, ולא קודם לה, אלא באומדנא דמוכח אתינא למימר וכו׳ וק״ל. נאם יעקב עכ״ל הרב זלה״ה.

ס״ט. כתב הרא״ש ז״ל בפסקיו בב׳ק בפי מרובה ד׳ קל״ח, הלכתא דבכוליה תלמודא קי״ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי, אפילו תוך כדי דיבור דשאלת שלום מתלמיד לרב דהוי טפי מש״ש רב לתלמיד, בכולהו הוי תכ״ד כדיבור דמי, בר ממגדף ועע׳ז וקידושין וגירושין, דלא הוי בהו תכ״ד כדיבור אפי׳ בכדי שאלת רב לתלמיד, דגרע מכדי שאלת תלמיד לרב.

רבים יתמהו עמ״ש הרב ב״י בסוף סי׳ קמ״ד בשם ה״ר יוסף ן׳ זמרון ז״ל, בשם רבו הרשב״ץ ז״ל, בתקנת גט המקניט את אשתו, שכתב בסוף דבריו וז״ל, שבאותה תקנה, אפי׳ יצא ויחזור ויתיחד עמה כמה פעמים, כל זמן שיתעכב הזמן לבד היא אשתו, ואם יתעכב יותר ויתנו לה וכוי. שיש לתמוה מנין לו לרב להתיר יחודה עמו אחר השליחות ההוא. דאם הוא למד כן מסוגיית התלמוד שאומר, הרי זה גטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל׳ יום וכו׳. הרי שם איתמר והוא שלא נתיחד עמה אח״כ, ומנה ליה לרב לומר אפילו יתיחד עמה כמה פעמים דשרי? ונ״ל שהרב ז״ל מסברא דנפשיה ראה לתקן כן, ושפתים ישק. וכן דודאי יש לו על מה שיסמוך בתקנה ההיא. דנדון דידן לא דמי למאי דאיתמר בתלמוד, דהתם ודאי נתיחד עמה לאח״ב נפסל הגט מטעם גט ישן, דחיישינן שמא יאמרו גטה קודם לבנה, דתמן איתמר אמר לה הרי זה גיטך כל זמן שאעבור וכו', ולשון זה לא שייך אלא בגט כוח״ך דאית ביה זמן כמנהג בכל הגטין, ולכך יש לחוש פן יאמרו מפאת הזמן הכתוב בו גטה קודם לבנה, אמנם בנ״ד שהגט אינו נכתב עד שיעבור מכנגד פניה הזמן שקבע, מסתמא לא יכתוב הסופר כי אם הזמן שבו ישב לכתוב הגט, וליכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה, ומה שהוסיף הרב לתקן שתהיה נאמנת היא והעדים לומר שלא בא באותו זמן, וגם נאמנת לומר שלא פייסה לבטל השליחות, יפה תיקן ולמד כן מסוגיות התלמוד באותו גט שהיה כתוב זמנו קדום, ואמר לה הרי זה גיטך וכר, כל זה כתבתי לענין הלכה לא למעשה, כי מעולם לא ראיתי רבותי נ״נ שהסכימו לעשות גט כפי סברת ה׳׳ר יוסף ן׳ זמרון ז׳׳ל הנ״ל בעניו הנ״ל, וגם אני לא יצא מידי לפועל גרושין בגט כזה מעולם אעפ״י שקצת פעמים צוו לי קצת חכמי הדור לסמוך על סברת הה״ר יוסף הנ״ל בענין הנז׳ בשעת הדחק, וכתבתי במזכרת שלי, וחתמתי אופן הרשות הנתונה לי מהבעל לגרש את אשתו בגט כפי התקנה הנ״ל של הה׳ר יוסף הנז', ומעולם לא כתבתי הגט ההוא אפי׳ בשעת הדחק. ולא כתבתי במזכרתי שלי אופן הרשות הנתונה לי מהבעל על זה, כי אם לאיים על הבעל שיחשוב שאם יתעכב לבוא לזמן שקבע, אמסור לה גטה ותהי מגורשת בו. נאם יעקב. עד כאן לשון הרב החתום ז״ל.

ע. במה שכתוב בטור א״ה בשם אביו הרא״ש ז״ל בסימן קנ״ו. ז״ל, ומה שנהגו לכתוב ולאתריהון דאבהתיכי, תמהני למה נהגו לכתוב כן, מאחר שאין מזכירין מקום אביו ומקום דירת אבי האשה ע״כ. ולעד״ן דליתא לתמיהת הרב ז״ל, רק היכא דכתב הסופר אנא פב״פ (דקאי השתא פה מקום פ׳), דממתא פ׳ דאית ביה שתי משמעיות, דאפשר דקאי אבעל לחודיה דהוא מאותה מתא פ׳ דמידכר בגט, או קאי אאב דידיה דסליק מיניה, דהאב הוא מאותה מתא. דלהדין נוסחא טוב הדבר לכתוב ולאתריהון דאבהתוהי ג״ב, וה״ה בזכרון אבי האשה בגט, דהיכא דכתב אנת פב״פ דממתא פ׳ דאית בה שתי משמעות, דאפשר דלא קאי רק אמקום דירה ואפ׳ דקאי גם אמקום אביה, טוב הדבר לכתוב גם כזה ולאתריהון דאבהתיכי, משא״ב כשיכתוב אנת פב״פ העומדת השתא פה מתא פ׳, דאז משמע שלא הוזכר רק מקום דירה כן נלע״ד וק״ל.

עדי הגט אם חתם אפי׳ א׳ מהם בגט שלא במצות הבעל פה אל פה הגט בטל, ואם נשאת תצא וכל הי״ג דברים שייכי בה עיין בדברי מוהרי״ק ז״ל במחודשים סי׳ ק״ל וסי׳ ק״פ.

ע״א. בעשור ראשון לניסן שנת ע״ה לפ״ק כתבנו לה״ר הלל הכהן, שהגט שכתב למסעודא בת אברהם ן׳ סידרו, בכח השליחות שעשאו שליח, ארוסה מוסא בר יהודה ן׳ יעיש, הוא בטל ופסול. והביטול מדאורייתא, מחמת שחתם בו מסעוד ן׳ אביטבול במאמר ר׳ הלל שלוחו של המגרש, ולא שמע מפי המגרש שאמר לסופר כתוב, ולא לעד לחתום. והפיסול מדרבנן, מחמת מ״ש בשטר השליחות ששלח לפנינו ר׳ הלל, שכתוב בו שהמגרש הנז׳ עשאו שליח לר׳ הלל לכתוב ולתת גט כשר למסעודא הנז׳ על מנת שלא תנשא לר׳ מסעוד הנז', ומצאנו להרמב״ם ז״ל שכתב שאין להזכיר שום תנאי על הגט אפילו על פה קודם כתיבתו וחתימתו. רק אחר שיכתב בלי שום תנאי, יתנה עליו בשעת מסירה לידה, או ליד שלוחה, או שלוחו. התנאי שרשאי להתנות שיאמר תנהו לה ע״מ וכר. והואיל ונזכר התנאי וגם נחתם בשטר השליחות, קודם שנכתב זה הגט, הוי גט פסול מדרבנן. כי אפילו התנה על פה קודם כתיבתו, כתב הרמב״ם דהוייא ספק מגורשת, כ״ש היכא דנכתב בשטר השליחות קודם כתיבת הגט בתנאי מפורש, באומרו כתוב לה גט על מנת שלא תנשא לר׳ מסעוד. דמשעה ראשונה שצוה על כתיבת הגט, ירד להתנות עליו, דלא מיקרי גט כריתות, אפילו בשעת כתיבתו, וכ״כ מוהרי״ק ז״ל בש״ע טור א״ה בסי׳ קע״ז, אכן קשה לו טובא ממ״ש מוהרי״ק ז״ל בם׳ הגט שלו בסי׳ קע״ד טא״ה שאחר שכתב בסעי׳ ל״א מהסי׳ הנז', שאין להזכיר שום תנאי קודם כתיבת הגט, חזר וכתב בסי׳ שאחריו בסמוך, ואם אין הבעל רוצה לגרש אלא לזמן, והוא נחפז ללכת ואי אפשר לכותבו קודם שילך אומר לשליח שיתן גט לאשתו ולא תתגרש בו אלא לאחר זמן פ׳, הרי לך בהדייא שאין פסול בתנאי הנז׳ על פה קודם כתיבת דזגט, ודלא כהרמב״ם ז״ל שכתב דהוי ספק מגורשת. וגם קשה מדברי מוהרי״ק ז״ל שהסכים לדבריו של הרמב״ם ז״ל בסי׳ קמ״ז, וקשה מדידיה אדידיה. וי״ל דלא דמי תנאי דקביעות זמן לשאר תנאים שהרי כתב הרמב״ם ז״ל וגם מוהרי״ק ז״ל בסי׳ קמ״ו מטא״ה הסכים לדבריו, שהמגרש לזמן קבוע הוי תנאי, ואינו תנאי דומה לתנאי שהיא מגורשת כשיגיע הזמן שקבע, ואינו תנאי. שהמגרש על תנאי הרי גירש מיד, אלא תמתין עד שיתקיים התנאי ותהיה מגורשת למפרע. ונ״מ דאעפ״י שאין הגט בידה בשעת קיום התנאי כגון שאבד, הוייא מגורשת למפרע משעה שנמסר לה. אמנם המגרש לזמן, אינה מגורשת עד יחול הזמן, וקודם הוי גט בידה בתורת פקדון לבד. ונפקא מינא דאם אינו בידה בשעת חול הזמן אינה מגורשת, וכפי זה לא קשה מידי ממאי דקשה לן. דעד כאן לא קא מכשר לן מוהרי״ק ז״ל בתנאי קביעות זמן, אלא לפי שאינו תנאי גמור, וגם אין צריך לכפול התנאי, רק שיאמר לה הרי זה גיטך ולא תתגרש בו עד עבור זמן פ׳. אמנם שאר תנאים דבעינן בהו כפל, דמיקרו תנאי גמור. כגון ע״מ שלא תנשא לפ^׳ וכדומה לו, כ״ע מודו דאין להתנותם קודם כתיבת הגט אפי׳ בע״פ. זהו מה שנלע״ד לתרץ בקושיא הנז'.

שוב מצאתי בסי׳ קמ״ז טא״ה שהביא שם מוהרי״ק ז״ל, דברי רוב הפוסקים שהחמירו בענין הנז׳, והמחוור שבכולן, דלא איתמר זה אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפי׳ בכל שאר תנאים שנזכרו על פה, או נכתבו בשטר השליחות, אפי׳ קודם כתיבת הגט לא פסל, והוי גט כשר להתקיים התנאי, ולא לעיכובא איתמר. ואעפ״י שיש פוסק שהחמיר בזה אפי׳ בדיעבד, כבר נדחו דבריו לשם עיין עליהם. ולדעת המקילים הוי גט כשר, אפילו היבא דכתב התנאי בתוך הגט לאחר התורף, חוץ מתנאי הפוסל ע״פ, כגון חוץ, ואלא, דהוי דומיא דחוץ, דאפי׳ על פה הוא פסול וכ״ש אם כתבו בגט, דאפי׳ כתבו אחר התורף, וחזר ומחקו לא מהני להכשירו. ויש מי שהכשיר גם בתנאי חוץ, ואלא, אפילו כתבו בתוך הגט אחר התורף, ולא מחקו, כל שנתקיים התנאי הגט כשר. וכ״ש היכא דנכתב התנאי אחורי הגט, או בשטר השליחות. אלא שנדחו דברי המכשיר בזה. משום דהוי שיור בגט כשיתנהו בלשון חוץ ואלא, אליבא דעמודי ההוראה. אמנם בשאר תנאים, אסיקנא דכשר בדיעבד, אפי׳ היכא דכתבו בתוך הגט אחר התורף, וכ״ש אחריו, ואפי׳ יהיו כתובים בשטר השליחות קודם כתיבת הגט, וכ״ש היכא דהתנה אותם ע״פ קודם כתיבת הגט, דלא מיפסל בהכי בדיעבד, וכמו שפסק מוהרי״ק ז״ל בשם הר״ן ז״ל בסי׳ הנז׳. ולפי זה לא היה לנו לפסול גט זה שכתב ר׳ הלל, מחמת זכרון התנאי הנכתב בשטר השליחות, קודם כתיבת הגט, ולא נשאר בו רק בטולו הא', שהוא בטל מדאוריי', מטעם האמור בו, שחתם בו העד שלא כמצות הבעל, כי אם במצות ר' הלל שלוחו.

עוד ראיתי ונתון אל לבי, אופן התנאי הכתוב בשטר השליחות, והנה איננו כפול כתנאי בני גוב״ר לא בתחילת השטר, ולא בסופו. ובכן י״ל שנעקר התנאי ההוא מעיקרו, וכמאן דליתיה דמי. הואיל ולא נכתב התנאי כתיקונו והגט גט, אעפ״י שלא יתקיים התנאי. כדמוכח מדברי הרא"ש ז״ל שהביא טא״ה בסוף! סי׳ קמ״ז, ונמצא שאין כאן תנאי קודם כתיבת הגט כלל, ואם כן יהיה גט כשר, אפילו לדעת המחמירים. לולא הביטול הנמצא בו, מחמת חתי׳ העד שחתמו שלא במצות הבעל הנזכר. ועם היות שהרי״ף והרמב״ם ז״ל כתבו דלא בעינן כפל בתנאי דהוי' מעכשיו, וקי״ל דהאומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי, דוקא היכא דאיכא בתנאי לישנא דמעכשיו מפורש, אמנם היכא דאיתיה בכח ע”מ, ולאו בפירוש איתמר כנדון דידן, כולי עלמא מודו דבעינן כפול, ואם לא נכפל כמאן דליתיה דמי, והגט כשר אפי׳ לא יתקיים התנאי ההוא, כדמוכח מדברי הרא״ש ז״ל, לולא בטולו של הגט הזה מחמת חתימת העד כדאמרן, וכ״ש לדעת חכמי אשכנז וצרפת שנהגו לכפול התנאי, אפילו היכא דאיתיה כמעכשיו מפורש, וכ״ש היכא דליתיה אלא בכח ע"מ כנ״ד, דלדידהו לא הוי תנאי זה תנאי כלל דליתיה כפול, וכמאן דליתיה דמי וק״ל. נאם יעקב עכ״ל.

ע״ב. והוסיך עוד וז״ל ויש תקון לגט הזה להצילה מעיגונא, אם לא נמצא הבעל לכתוב לה גט אחר כשר והוא כשיחזור השליח לכתוב גט אחר לשמה כדת וכהלכה, מכח שטר השליחות הנז׳, ימסרנו לה בעדי מסירה לבד, בלא עדי חתימה, ובהא סגי לה להתירה לעלמא, ואין לומר בנדון זה כבר עשו עדים שליחותן, ולא יוכל עוד לחדש לה גט אחר השליח הנז', אלא יכול הוא לחדש לה גט אחר מכה שליחותו הראשון הנז' כדמוכח בסי׳ קכ״ב טא״ה. גם אין לפסול גט כזה מטעם שלא קבע זמן לאיסורא על ר׳ מסעוד, דלא איתמר זמן לאיסור, כי אם לכתחילה. אבל בדיעבד, אם לא קבע זמן שרי. כדמוכח בסוף סי׳ קמ״ג מטור אבן העזר.

סיון שס״ג

ע״ג. בהיות שהחכמים השלמים מהם נוחי נפש ז״ל, ומהם חיים עדנה אל יחסר המזג, ראו שכמה אנשים עברו תורות, חלפו חוק, אחר שהם ממשכנים בית דירתם המיוחדת להם לדירה, ונשבעים בה׳ אלהי ישראל שלא משכנו ולא ימשכנו, ולא חשו לדברת שבועת אלהים, וחוזרים וממשכנים הבית לאחרים, ולא שמו אלהים לנגד עינם, ודברים שאין אש ומים מכלה אותם, שבועת שוא מכלה אותם, ובהיות שבעל הבית דר בביתו, לכן לא ישמע הקול אם כבר ממושכנת ותחתיה תעמוד הבהרת, לכן בראות החכמים השלמים, מצורף לעון שבועת שוא, הפסד ממון יתומים ואלמנות, והרבה מבעלי בתים שנותנים המעות שלהם על הקרקעות, ונראה להם שהוא בטוח. עם היות שמקדמת דנא בימים שעברו, היה דר בעל הבית בביתו המיוחדת לו לדירתו, והיה מתחייב בשכירות איש נכרי ומן הדין מותר. עכ״ז בראות החכמים השלמים קצתם נ״נ זלה״ה, וקצת בחיים, מחיה חיים יתן להם חיים ארוכים טובים ומתוקנים, שיש בדבר קצת הערמת רבית, מצורף לזה ההפסד הגדול אשר זכרנו, ועון שבועת שוא למעלה מכולם, לכן תקנו תקנה הגונה ונאה וישרה, שכל איש אשר ימשכן ביתו המיוחדת לו לדירתו, לא ידור בביתו אף אם יתחייב בשכירות איש זר, ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לסיון המאושר שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק, ותנתן דת בכל סופרי העיר הזאת באלמלאח יע״א, להבין ולהשכיל ממוצא דבר לעשות על ספר חקה ההסכמה הזאת וקיים עכ״ל. וחתומים כמהר״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, וכמהר״ר שאול סרירו ז״ל.

אב שס״ג.

חזקה ומודעה

ע״ד. בראות החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שהרבה אנשים אשר מטה ידם הוצרכו למכור קרקעותיהם לגוים, כדי שתשאר חזקת הקרקע בידם, ויש להם תוחלת שאולי יחנן ה׳ ויחזור גם הקרקע לבעליו, ולכן הסכימו גם החכמים השלמים ז״ל, ותקנו תקנה הגונה וישרה, לתועלת הקהלות יצ״ו, שהמוכר הקרקע שלו לגוי ויודה לו עאקד מהשכירות, הוא או שלוחו, תכף למכירתו הקרקע שתשאר חזקת הקרקע הנז׳ ביד המוכר הנז׳, ולפי שהתקנה הנז׳ היא טובה לכל הקהלות יצ״ו, לכן גם אנחנו הלכנו בעקבותיהם, וראינו ג״כ להוסיף בתקנה זו תוספת טובה, שהמוכר קרקעותיו לגוי וחזר הגוי ומכר הקרקע הנז׳ לישראל, עם כל זה לא נפקע בזה כח הישראלי המוכר מחזקתו, ועדיין חזקת הישראלי בתוקפה ובגבורתה, וגם כן תקננו בכלל התקנת הנז' שאם ימכר איזה קרקע של ישראלי במאמר ערכאותיהם ש״ג, מחמת איזה חוב שנושה בו איזה גוי, ויקנה הקרקע הנז׳ שום יהודי, או שום גוי, עדיין חזקת הקרקע הנז׳, ביד הישראלי בעליו, ויעשה מודעה בב״ד על בכה, כדי שלא יפסיד זכותו, עם היות שיודה המוכר הנז׳ בעש״ג, שלא נשאר לו שום חזקה בקרקע הנז', ולפי שכך הסכמנו, ח״פ בעישור אחרון לחדש מנחם במהרה יבוא משנת ב״ן אי״ש חי לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע״א וקיים עב״ל. וחתומים במהר״ר שמואל בן דנאן ז׳׳ל, וכמהר׳׳ר שאול סרירו ז״ל, וס״ל נמ״ב וז״ל.

ע״ה. ומה שזכרנו בתקנה הנז׳, שבעל הקרקע תשאר לו החזקה בקרקעו שנמכר לגוי, אפי׳ אחר שיקנו ב״ב מיד הגוי עה״ד הנז', יובן שתהיה בחירה ביד המוכר, או לתת דמי המכר ביד הלוקח ויחזיר לו קרקעו בתוך שנה מהיום שנמכרה, או להוציא ממנו לבן ברית שיקנה אותו מהגוי ולתת לו שכרו. ואין רשות לשום ב״ב אחר לשוכרו מיד הישראלי הלוקחו מן הגוי, כי אם בעליו הראשון, כמו שהיה זכותו בה לענין שכירותה בעודה ביד הגוי, ולראיה ח״פ בי״ג לאדר שני שנת ששים ותשע לפ״ק בפ׳אס יע״א, והכל שו״ב וקיים ואינה חתומה.

ומפני שלא נחתמה התקנה הנז, וראינו שהיא בזמן הזה תקנה הגונה וישרה, וכ״ש בזמן הזה שהרבה מבעלי בתים מתמוטטים מנכסיהם, ומוכרים בתיהם בזול הרבה, ועומדים בעלי זרוע וקונים מן הגוים, ומאבדים זכות המוכר לגוי מחמת דוחקו ואונסו. לכן חתמנו אנו החתומים על תקנה זו, שתהא נוהגת במדינה זו, עד יערה עלינו רוח ממרום ויקבץ נפוצותינו מארבע כנפות כל הארץ, והיה זה בשני בשבת שנים עשר יום לחדש אייר בשנת היובל הזאת תשובו איש א״ל אחוזת״ו לפ״ק, והכל שו״ב וקיים עכ״ל. וחתומים הרבנים כמוהר״ר מנחם בהה״ר דוד סרירו זלה״ה, וכמהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, ובמהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה, והכרנו חתימותם ומע״ל נמ״כ וז״ל.

ע ׳ו. עם היות דברי פי חכמים השלמים נ״נ ז״ל, כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, נתוועדנו לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, וראינו לחוסיך על התקנות הכתובות מע״ל קצת פרטים. ראשונה מה שנזכר בדברי רבותינו קדמונינו נ״נ ז״ל, שצריך למסור מודעה בעל הקרקע שאינו מסתלק מן החזקה מפורש, ראינו דלאו ב״ע דינא גמירי, ולהיות המוכר נבהל ונחפז לרוב דוחקו וצערו, לבו בל עמו ואין איש אשר יעירנו משנתו, ויתן לו עצה הוגנת לו, למסור מודעה. וגם לפעמים מתחכם הגוי לבוא אליו בפתע, ולהכריחו להודות תכף סילוק מהחזקה, או מכר ממש בעש״ג, או בדיננו הצדק, לזכות הגוי או לזכות שום ב״ב שלוחו, ואין שהות למסור מודעה, לכן הוספנו לתקן שמהיום הזה והלאה אעפ״י שלא ימסור בעל הקרקע מודעה, אם יראה לב׳׳ד אשר יהיו בימים ההם, שעל צד האונס וההכרח נעשה הסילוק ההוא מהחזקה, או המכר בעש״ג, או בדיננו הצדק, אפי׳ יעשה בקנין ושבועה חמורה, ובכל מיני יפוי כח שבעולם, הן לזכות הגוי, או לזכות ב״ב שלוחו כנז׳, הרי הוא בטל ומופקע מעכשיו, ולא יורע כח בעל החזקה, כי לב ב״ד מתנה עליו והרי הוא כאילו מסר מודעא בכל תקף, על הסילוק או המכר ההוא ועל כל האופנים שיתחכם הגוי לעשות או ביטולי מודעות ופיסולן בפרט ובכלל, לא יועילו ולא יצילו כת׳׳ה.

זאת שנית ראינו, דהאידנא נפישי רמאי ואלמי וגברי דלא מעלי, והולכים להשחית את נחלת בעל החזקה ולהסיג גבולו, וקונים מהגוי ביוקר, ועיני בעל החזקה רואות וכלות, כי אין לאל ידו לתת לקונה דמי קנינו תוך שנה כמו שנזכר בפנים, וממילא יהיה המכר נחלט לצמיתות לקונה אותו. ואף גם זאת אם ישתדל בעל החזקה ויתן לו דמיו כנז׳, הרי הוא נוטלה ביוקר, דהיינו בערך אשר מכרה הגוי לקונה הנז׳, ואנן סהדי דאי הוה חזי הגוי דלא קפצי עלה אינשי למיזבינה, הוה זבנה למרא קמא, דאיהו בעל החזקה, ולמאן דאתי מחמתיה בבציר מהכי, גם לפעמים הולכים ושוכרים מהגוי ביוקר ג״כ, להקהות שיני בעל החזקה. לכן חקה חקקנו, וגזירה גזרנו, לבל יוכל איש זר לקנות ולא לשכור ולא למשכן מהגוי כלל, וכל איש אשר ימרה את פינו ויקנה מהגוי וכו', מעתה אנו גוזרים מכח הפקר ב׳׳ד הפקר, ואנו מפקיעין זכותו לגבי חומש המקח הפקעה גמורה, ומזכים אנו אותו חומש מעתה זכיה גמורה לבעל החזקה יתר על חזקתו, יובן שהחזקה הוא רביע הקרקע, דאסמכוה אדין סקריקון שנתבאר בח״מ סימן רל׳׳ו, שעליו נתיסדה תקנת חזקה הנז׳ מעיקרא. ושלשת רבעים שקנה הקונה מהגוי אנו מזכין מעתה חומשן לבעל החזקה. באופן שיש לו לבעל החזקה רביע הקרקע, ועוד חומש שלשת הרבעים האחרים, ונשאר לו לקונה מהגוי ארבע חומשי שלשת הרבעים.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-עמוד 52-53

קצידה, מלחון במקאם שנקרא מקאם עיראק. סנאא מרחאתי המופלאה. למה אני מציין את שם המקאם? הסיבה היא שהנעימה שלו מוכרת לכל יהודי מרוקו ומרגשת עד עומק הנשמה (המרוקאית) אם אתם מכירים את הנעימה הזאת של המואל כל מה שעליכם לעשות הוא רק לזכור שהמואל הזה נקרא מואל עיראק על שם המקאם. מקאם זה שייך לקבוצת המקאמאת האלג׳יראים.ד"ר אבי עילם.

أو قصيدة التّيهان من نظم الشيخ مبارك السّوسي

https://www.youtube.com/watch?v=KHdyL__4ZRo&feature=share&fbclid=IwAR08Xf1qfvy22sLNtL6SYUticY_ORXreMtzmUbXiKVnvLKJaaG7gsnGc_HQ

ע ׳ו. עם היות דברי פי חכמים השלמים נ״נ ז״ל, כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, נתוועדנו לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, וראינו לחוסיך על התקנות הכתובות מע״ל קצת פרטים. ראשונה מה שנזכר בדברי רבותינו קדמונינו נ״נ ז״ל, שצריך למסור מודעה בעל הקרקע שאינו מסתלק מן החזקה מפורש, ראינו דלאו ב״ע דינא גמירי, ולהיות המוכר נבהל ונחפז לרוב דוחקו וצערו, לבו בל עמו ואין איש אשר יעירנו משנתו, ויתן לו עצה הוגנת לו, למסור מודעה. וגם לפעמים מתחכם הגוי לבוא אליו בפתע, ולהכריחו להודות תכף סילוק מהחזקה, או מכר ממש בעש״ג, או בדיננו הצדק, לזכות הגוי או לזכות שום ב״ב שלוחו, ואין שהות למסור מודעה, לכן הוספנו לתקן שמהיום הזה והלאה אעפ״י שלא ימסור בעל הקרקע מודעה, אם יראה לב׳׳ד אשר יהיו בימים ההם, שעל צד האונס וההכרח נעשה הסילוק ההוא מהחזקה, או המכר בעש״ג, או בדיננו הצדק, אפי׳ יעשה בקנין ושבועה חמורה, ובכל מיני יפוי כח שבעולם, הן לזכות הגוי, או לזכות ב״ב שלוחו כנז׳, הרי הוא בטל ומופקע מעכשיו, ולא יורע כח בעל החזקה, כי לב ב״ד מתנה עליו והרי הוא כאילו מסר מודעא בכל תקף, על הסילוק או המכר ההוא ועל כל האופנים שיתחכם הגוי לעשות או ביטולי מודעות ופיסולן בפרט ובכלל, לא יועילו ולא יצילו כת׳׳ה.

זאת שנית ראינו, דהאידנא נפישי רמאי ואלמי וגברי דלא מעלי, והולכים להשחית את נחלת בעל החזקה ולהסיג גבולו, וקונים מהגוי ביוקר, ועיני בעל החזקה רואות וכלות, כי אין לאל ידו לתת לקונה דמי קנינו תוך שנה כמו שנזכר בפנים, וממילא יהיה המכר נחלט לצמיתות לקונה אותו. ואף גם זאת אם ישתדל בעל החזקה ויתן לו דמיו כנז׳, הרי הוא נוטלה ביוקר, דהיינו בערך אשר מכרה הגוי לקונה הנז׳, ואנן סהדי דאי הוה חזי הגוי דלא קפצי עלה אינשי למיזבינה, הוה זבנה למרא קמא, דאיהו בעל החזקה, ולמאן דאתי מחמתיה בבציר מהכי, גם לפעמים הולכים ושוכרים מהגוי ביוקר ג״כ, להקהות שיני בעל החזקה. לכן חקה חקקנו, וגזירה גזרנו, לבל יוכל איש זר לקנות ולא לשכור ולא למשכן מהגוי כלל, וכל איש אשר ימרה את פינו ויקנה מהגוי וכו', מעתה אנו גוזרים מכח הפקר ב׳׳ד הפקר, ואנו מפקיעין זכותו לגבי חומש המקח הפקעה גמורה, ומזכים אנו אותו חומש מעתה זכיה גמורה לבעל החזקה יתר על חזקתו, יובן שהחזקה הוא רביע הקרקע, דאסמכוה אדין סקריקון שנתבאר בח״מ סימן רל׳׳ו, שעליו נתיסדה תקנת חזקה הנז׳ מעיקרא. ושלשת רבעים שקנה הקונה מהגוי אנו מזכין מעתה חומשן לבעל החזקה. באופן שיש לו לבעל החזקה רביע הקרקע, ועוד חומש שלשת הרבעים האחרים, ונשאר לו לקונה מהגוי ארבע חומשי שלשת הרבעים.

וגם יוספים אנחנו לתקן, שהרשות נתונה ביד בעל החזקה להוציא את הקונה מהקרקע ההוא, ולהעלות לו שכר עד״ז, שישומו שמאי ב״ד יב״ץ כמה שוה שכירות הקרקע ההוא אילו היה של ישראל, ויפרע לו בעל החזקה להקונה חלק וחצי מד׳ חלקים בשומא ההיא, יובן שאם יעריכו ששוה הקרקע ההוא ארבע אוקיות בב״ח, סמי מכאן אוקיא אחת שמגעת לו לבעל החזקה בחזקתו, ונשארים שלש אוקיות לכל שלשת הרבעים, ולא יפרע לו לבעל הקרקע בעד ד׳ חומשי שלשת הרבעים הנז', הנשארים לקונה הנז', רק אוקיא וחצי דהיינו חלק וחצי מג׳ חלקים כנז', וזה הן ירצה בעל החזקה לדור בקרקע ההוא, או להשכירו המשפט העברי בקהילות מרוקו

לזולת לפי רצונו, ואעפ״י שהקונה אין לו קרקע אחר לדור בו, ובעל החזקה אינו צייר לו אלא להשכירו בנז', לעולם אין לו לקונה רק מהשכירות הנז עה׳׳ד הנז', דהכי קנסינן ליה והכי דיינינן ליה ולכל אלמי דכוותיה, אשר זדון לבם השיאם לעבור על תקנה זו, ושאר השכירות יזכה בו בעל החזקה עד אשר ירחיב ה׳ את גבולו הוא או יורשיו וב״ב, ויתנו לו או לב״ב ויורשיו אחריו עד עולם, דמי המכר פחות חומשן. כגון שאם קנה במאה, יתנו לו או לב״ב כנז׳ בעל החזקה, וב ׳כ עד עולם כנז׳, שמונים. שכך מגיע בר׳ חומשין של שלשת הרבעים כנז״ל, ויסתלק הקונה וב״ך מכל וכל. ותו לא מידי.

ובן אם ילך שום אדם וימשכן מהגוי, הבי נמי דיינינן, שחומש המשכון הוא מופקע מעכשיו, ויזכה בו בעל החזקה נוסף על חזקתו, ורשאי בעל החזקה להוציא את האיש הממשכן, ולפרוע לו בשכירות משכונתו ד׳ חומשי שלשת רבעי הקרקע בכללו, חלק וחצי מד״ח במה שישומו הקרקע ההוא בכללו, עד שיזדמן לו לבעל החזקה ויתן לו הוא או ב״כ כנז', לו ולב״ב כנז׳, דמי משכונתו פחות חומש ויסתלק כנז׳, וכן ג״כ מי שישכור מהגוי, רשאי בעל החזקה להוציאו ויפרע לו שבירותו חלק וחצי בד׳׳ח בשומת שכירות הקרקע בכללו, ותו לא מידי. זהו מה שראינו לתקן, בענין זה, שיהיה נוהג בינינו אנו ובנינו ובני בנינו, ובין כל הנלוים אלינו וסרים אל משמעתינו, עד כי יבא שילה. כי זהו הטוב והישר לפי הזמן והאישים, לעודד לב האומללים קשי יום, אשר לרוב חובם ומכאובם מצטרכים למכור אחוזתם לעם נכרי, ונושאים עין למרחמם ינהלם עד ישובו איש אל אחוזתו, ואל נחלת אבותיו, ואיש על מקומו יבוא בשלום. וצור ישראל יחזיק במעוזנו. יעשה שלום לנו. ויעלה אותנו אל ארצנו. אח חמדתנו. ואל נחלת אבותינו. נאם חותמי ברכות בשנת כי ימוך אחיך ומט״ה ידו עמך והחזקת בו, לפרט המאה החמישי מהאלף חששי ליצירה בתשעה ימים לחדש אייר פה העירה פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר זלה״ה, וכמהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה.

ע״ז. טופס הסכמת החרם על הדן חבירו בעש״ג, שנת יג״ן היא ש׳ שס״ג לפ״ק.

לפי שראו החכמים השלמים יצ״ו, שכל א׳ וא׳ שיש לו שום ענינא, ויש לו דין עם חבירו היה מעליל עליו להביאו לפני עש״ג, וכמעט קט נשתכחה תורה מישראל, והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גוים, ואין לך עבירה גדולה מזו שמבזים התורה, ומפארים דת גוים, והתורה אמרה כי לא כצורנו צורם וכו'. ולכן לפי שראו החכמים השלמים יצ״ו, תפארת הדת וג״כ מאמר אדוננו המלך יר״ה, והשופט עז״א שיהודי עם היהודי לא ידונו כי אם לפני דייני ישראל, לכן אנו מחרימין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין, כל מי שיבוא בחוזקה על הכירו להוליכו לפני עש״ג, או לפני שום ענאייא. וכל מי שיעבור על מאמרנו זה פתו פת כותי, ויינו יין נסך, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר משה, ומחה ה׳ את שמו וכו', ואף הישראלי שיש לו עאקד בערכאות הגוים, לא ימסרנו ליד גוי, ולא יוליכנו לפני דייני אומות העולם, זולת אם בעל חובו גברא אלמא ולא ציית לדינא, אז ב״ד יתנו רשות למסור האלעאקד שלו ליד גוי, ובאופן אחר אין לו רשות. ולחזק ולקיים הענין עם היות שהאמת אינו צריך חיזוק, ח״פ בעישור ראשון לאלול המרוצה שנת יג״ן עלינו לפ״ק עד כאן נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכמים השלמים הרבנים המובהקים, כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה׳׳ה, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמוהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

מתוך האינטרנט : פתו פת כותי

פירוש תוספות יום טוב

האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. ופירש הר"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [אבל התוס' במס' חולין פ"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב יז) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז"ש התוס' בדף ד שגזרו ר"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת"ה הכי הנ"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר"א. מהנך דאמרו לפני ר"ע נתיסדו:

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ'55-52 

ע״ח. טופס תקנה לתועלת העניים בצד מה מהעזר הנק׳ סיג׳א.

בהיותינו אנו החתומים מקובצים בבה״כ של תלמוד תורה הי״ג, עם אנשי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, נשאנו ונתננו לתקן בקיעי עירינו, וראינו שהעניים הבאים מחוץ לעיר וגם קצת עניים מבני מדינתינו, אם יהיו להם נוגשים, אין לאל ידינו לסייעם ולמלט נפשם מיד הנוגשים, כי אם מבתי כנסיות שבזה האלמלאח, וראינו שיש בזה עון אשר חטא, א׳ דקי״ל ענייך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין, ובהיות שמזמן לזמן בעלי תורה מצפין בכל בתי כנסיות הי״ג לזמן המועד, שכל אחד יתנו לו כפי מסת נדבת הקהלות הקדושות ישצ״ו, ואם יכבידו העול על בתי כנסיות הי״ג מטי לבעלי תורה שלנו היזיקא, מצורך לזה העניים האומללים בבואם לכאן הנה הם נשארים למקרה ופגע אין מנהל להם, ואין מאסף אותם הביתה, והם הולכים ושבים בפחי נפש, וכן לא יעשה לכן ראינו לתקן המעוות.

בהיות שבימי הנגיד המעולה הנבון ה״ר אברהם רותי ז״ל, כבר נתקבצו אנשי המעמד ותקנו תקנה הגונה וישרה בראותם שהקצבים גוזלים לקהלות הקדושות ישצ״ו, בצד מה מהעזר הנקרא סיגא. שיש לקהל ישצ״ו בבשר הנמכר במקולין, כי הם מוכרים קרבי בהמה הכרס והדרא דכנתא עם הבשר בשער עצמו, שהבשר נמכר ואין פורעים לקהל זולת הסיג׳א של הבשר, ולכן תיקנו באותו זמן הנגיד המעולה ז״ל ואנשי המעמד ישצ״ו, שיתנו הקצבים סך ידוע לכל בהמה גסה ודקה. והממון המקובץ מאותה הסיג׳א הקטנה יהיה לעניים הבאים מחוץ ולעניים ג״כ אשר הם בצער במדינתנו יע״א, אחר כל זאת לרוב המסים והארגוניות נטלו הקהל יצ״ו הכל, והעניים הבאים מחוץ נשארים בכאן עידן ועידנין בלי תועלת. ומלבד המתנה המועטת אריכות זמן בלי ריוח, לכן אנחנו החתומים עם היות שראינו שמן הדין שיהיו הקרביים הנז' נשקלים יחד בפלס בבית המטבחיים, כדי שיפרעו הקצבים לקהל ישצ״ו הסיג'א של הקרביים במושלם, עכ״ז בתורת חסד ורחמים ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה יפרעו הקצבים לקהל יצ״ו, נוסף על עזר הבשר חצי אוקייא מעות לכל בהמה גסה ושמונה פונדיונים מעות לכל בהמה דקה בעד הסיג׳א של הקרביים, שמוכרים בשער הבשר. וגם ראינו לתקן שמכל חצי אוקייא של בהמה גסה יותן ליד הגזבר שיתמנה מלפנינו שנים עשר פונדיונים. ומהח׳ פונדיונים של בהמה דקה יותן ליד הגזבר הנז׳ שני פונדיונים, ויהיו הארבעה עשר פונדיונים לעזר הצדקה לעניים הבאים מחוץ לעיר וגם לעניים שבכאן אם יראה לחכמים יצ״ו, והשאר יהיה לעזר שאר הוצאות הקהל יצ״ו, והגזברים שיתמנו מלפנינו לא יוציאו המעות הנז', זולת בהסכמת ג׳ חכמים מחכמי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה יצ׳׳ו, וקבלנו עלינו אנו החתומים זאת ההסכמה, ומינה לא גזוז לבלתי החליף את המעות לשום דבר אחר מצורכי הקהל יצ״ו, זולת לדבר הזה הנז׳. וגם הקצבים באו מוסכמים לדבר הזה, ולראיה שכך הסכמנו ח״פ בפ׳אס יע״א. ולהיות שההסכמה הנז׳ היתה בזמן החולף זה כמו שתי שנים או יותר, לקיים כל דבר ח״פ בעישור ראשון לאלול המרוצה משנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו לפ״ק, והכל שו״ב וקיים עכ״ל. וחתומים עליה החכמים השלמים הה״ר יהודה עוזיאל ז׳׳ל, וכהה״ר סעדיה אבן רבוח ז״ל, וכה״ר יצחק אבן צור זלה״ה הי׳׳ו, וכהה׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

ע׳׳ט. יען ראינו אנו החתומים טופס הסכמה אחת שתקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בכתב יד החכם השלם הה״ר סעדיה אבן דנאן ז״ל שראה בכ״י החכם השלם הה״ר שמואל אביו זלה״ה, אמרנו להעתיקה כאן בספר התקנות להיותה למשמרת וזה נוסחה.

בהיותינו גם כן אנו חתומים מקובצים בכ״ה הגדול הי״ג היום קרוב לשתי שנים, וראינו לתקן לתועלת הקדש עניים, שהגזברים הממונים על הקופה של הצדקה, אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים או לשכור הקרקעות הנז', אף לצורכי עניים זולת לשנה ולא יותר, ואם ירחיבו זמן הגזברים שיתמנו על התקופה יותר משנה, הרחבת זמן שהרחיבו בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר שאין בו ממש. אך אמנה אם תהיה ההרחבה הנז׳ בעצת אנשי המעמד יצ״ו כולם או רובם, עליה יש לסמוך. ולקיים ההסכמה הנזכרת חזרנו אנו החתומים, ונתייעצנו עם הנשיא ונעלה הנגיד המעולה הנבון הה״ר משה הלוי יצ׳׳ו, והסכים גם הוא עמנו בדבר מצוה. ולראיה ח׳׳פ בעישור אמצעי לאדר המהודר שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו לפ׳׳ק עכ״ל. ונתאמתה לנו הכתיבה הנזכרת שהיא מיד החכם הנז״ל, ולראיה ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים וחתומים כהה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, וכמהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה.

פ. עוד ראינו אנו החתומים בכת״י החכם הנז׳, טופס הסכמת אחרת על הענין הנזכר שראה בכת״י אביו זלה״ה וז״ן.

בהיות שהנגיד המעולה נשיא נשיאי הלוי הה״ר משה הלוי נר״ו, לא יכבה, וגדולתו לעד תרבה, חפץ ה׳ בידו יצלה. כוונתו להעמיד האמת ולחזק הבדק בהקדש עניים, הקב״ה יראה בעניים ויחוס ויחמול עלינו ועליהם, נתקבצנו אנו החתומים וגם המעולים אנשי המעמד ישצ״ו, ונשאנו ונתננו עם הנגיד המעולה נר״ו בתועלת קרקעות הקדש עניים. וקבלנו עלינו שקרקעות הקדש עניים לעולם לא ימכרו, אף אם ח״ו יצטרכו הקהלות יצ״ו או העניים, זולת אם יצטרכו ימשכנו הקרקעות הנז', עד ישקיף ה׳ וירא וישלח ברכה והצלחה בנכסי הקהלות הקדושות ישצ״ו, ויפדו המשכונות ויעמוד קרקע ההקדש קיים, שכך היתה כוונת הנותן תחלה. ולא ימכר הקרקע זולת לקנות בו קרקעות אחרים, שירויחו בהם העניים פירות יותר מהנמכר. וקבלנו עלינו ההסכמה הנז', בכה נח״ש ומינה לא נזוז. וג״כ מהיום הזה והלאה קבלנו אנו החתומים, שהיהודים השוכרים קרקעות הקדש עניים, לא יטעון שום א׳ מהם טענת חזקה בקרקע הקהלות ישצ״ו. וכל המוסיף בשכירותם עליו תבוא ברכת טוב, ולקיים כל דבר ח״פ בי״ג לאדר המהודר שנת בנשא״י ידי אל דביר קדשך לפ״ק, ע״כ נוסח ההסכמה הנז', שראינו בבת״י החכם הנז׳. לראיה ח״פ אחר שנתאמתה לנו כתיבתו עכ׳׳ל. וחתומים כהה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, וכמוה״ר יעקב אבן צור זלה׳׳ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 57

טופס הסכמה למעט בתכשיטין.

פי׳א. בהיותינו מקובצים החכמים השלמים יצ״ו, והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, בעישור אחרון לס׳ון שנת וירם קרן משיח״ו. נשאו ונתנו בתועליות הקהל יצ״ו, וראו כמה נזיקין יבואו בסבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות, בתכשיטי זהב ואבנים טובות הנקראים כ׳אלכ׳אליס או תאזראש, או עקוד די אלג, ופאר ועיני העמים ראות וכלות. ועל זה הסכימו החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ״ו, וגזרו שמהיום והלאה לא תשים שום אשה לא נשואה ולא בתולה ולא קטנה, תכשיטים הנז׳ כ׳לכ׳אליס, או תאזראש, ולא עקוד דיל ג׳ופאר, בשום צד שבעולם זולת אלג, ופאר שיהיה עם האלכורסאס, ונותנים רשות שיוכלו ללבוש פרונטאל, בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחבו. עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יעשו כ׳מא״ר לשום כלה, ולא תשים דלא י׳׳ל בפנים כלל ועיקר, לא של זהב ולא מן אלג׳ופ׳אר, זולת שיוליכו אותם עם פרונטא״ל עשוי באופן האמור. עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יארגו בשום כתונת זהב ולא רקמה, ולא איסאנטאדו כי אם בבית הצואר אילה ג׳ורג׳ירה, וכל מי שתעבור על איזה דבר מהאמור,נתנו רשות להנגיד המעולה יצ״ו, שימסרנו ביד הרשות להענישו, ויקחו ממנו מה שלובש מכל האמור.

שוב ראינו שאין רוב צבור יכולים לעמוד בהסכמת הפרונטא״ל מהמדה הנז״ל, ואי איפשר לתת דברנו לשיעורין, לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל לשום פרונטא״ל כלל, אעפ״י שיהיה קטן. ולקיים כל דבר ח״פ בא״ך טוב לישראל מחדש כסלו, משנת ומשפטיך כצהרי״ם לפ״ק בפ׳אס יע׳׳א, והכל שו״ב וקיים. זולת הבלות יוכלו לשים פרונטא״ל בז׳ ימי החופה ולראיה חתמנו. ע״ב נוסח התקנה הנז׳ וחתומים עליה החכם השלם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן צור ז״ל הי״ן, והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והחכם השלם הה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והחכם השלם הה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והחכם השלם הה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז״ל, והחכם השלם הה״ר יחייא בירדוגו זלה״ה.

פ״א. איסטאנדו ג׳ונטוס החכמים השלמים יצ׳׳ו והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו בעישור אחרון לסיון שנת וירם קרן משיח״ו דיירון אי טומארון אין פרוביג׳וס דיל קהל יצ״ו אי ב׳יירון קואנטוס דאנייוס סי שיגין פור קאב׳זה דילאש מוג׳יריס קי סאלין קון כ׳אלכ׳אליס אי תאזראש אי עקיד די אלג׳ופ׳אר ועיני העמים רואות וכלות פור לו קואל פ׳ואירון מסכימים החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ״ו אי פ׳ואירון גוזרים שמהיום והלאה נון שי פונגה נינגונה מוג׳יד ני קזארא ני אלעזבה ני פיקינייא כ׳לכ׳אליס ני תאזרה ני עקאד די אלג׳ופ׳אר בשום צד בעולם זולת איל אלג׳ופ׳אר קי איסטוב׳יירי אינלאש אלכ׳ורסאס אי דאן ליסינסייא קי פואידאן ויסטיר פרונטאל בתנאי קי נון טינגה שאלוו און תומין די קודו די סירה די אנג׳ודה איל טאנטו מאנדארון שמהיום הזה והלאה נון ראג׳ה כ׳מאר פארה נינגונה נוב׳ייה כי מינוס שי פונגה דלאיל אין לה קארה כלל ועיקר נון די אורו נון די אלג׳ופ׳אר זולת קי לה ליב׳ראן קון פרונטאל היג׳ו דילה מאנירה די׳גה איל טנטו מאנדארון שמהיום הזה והלאה נון איג׳ין אין נינגונה קאמיזה אורו ני לב׳ראדו ני איסטאנטאדו שאלוו אין איל קאב׳יסון אילה ג׳ורג׳ירה אי קואל קירה קי פשארי אלגו די לו דיג׳ו דיירון ליסינסיא אל נגיד המעולה יצ״ו קי לו אינטריגי אל מכ׳זאן אי לו לייב׳י דיל נצאך לו קי וישטיירי דילו דיג׳ו.

שוב ראינו שאין רוב צבור יכולין לעמוד בהסכמת איל פרונטאל מהמדה הנז', ואי אפשר לתת דברינו לשיעורין, לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל די פוניר פרונטאל כלל, אעפ״י שהיה קטן, ולקיים כל דבר ח״פ בא״ך טוב לישראל מחדש כסלו משנת ומשפטיך כצהריי׳ם לפ״ק בפ׳אס יע״א, והבל שו״ב וקיים. זולת אלאש נוב׳ייאש פודראן פוביר פרונטאל בשבעת ימי החופה, ולראיה חתמנו ע״ב נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל והחכם השלם הה״ר יצחק אבן צור ז״ל הי״ן, והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן ז׳׳ל, והחכם השלם הה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והחכם השלם הה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והחכם השלם הה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והחכם השלם הה׳׳ר ישעיה בקיש ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והחכם השלם הה׳׳ר שאול סרירו ז״ל, והחכם השלם הה״ר יחייאבירדוגו זלה׳׳ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 59