מורשת יהדות מרוקו

שוב מצאתי בסי׳ קמ״ז טא״ה שהביא שם מוהרי״ק ז״ל, דברי רוב הפוסקים שהחמירו בענין הנז׳, והמחוור שבכולן, דלא איתמר זה אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפי׳ בכל שאר תנאים שנזכרו על פה, או נכתבו בשטר השליחות, אפי׳ קודם כתיבת הגט לא פסל, והוי גט כשר להתקיים התנאי, ולא לעיכובא איתמר. ואעפ״י שיש פוסק שהחמיר בזה אפי׳ בדיעבד, כבר נדחו דבריו לשם עיין עליהם. ולדעת המקילים הוי גט כשר, אפילו היבא דכתב התנאי בתוך הגט לאחר התורף, חוץ מתנאי הפוסל ע״פ, כגון חוץ, ואלא, דהוי דומיא דחוץ, דאפי׳ על פה הוא פסול וכ״ש אם כתבו בגט, דאפי׳ כתבו אחר התורף, וחזר ומחקו לא מהני להכשירו. ויש מי שהכשיר גם בתנאי חוץ, ואלא, אפילו כתבו בתוך הגט אחר התורף, ולא מחקו, כל שנתקיים התנאי הגט כשר. וכ״ש היכא דנכתב התנאי אחורי הגט, או בשטר השליחות. אלא שנדחו דברי המכשיר בזה. משום דהוי שיור בגט כשיתנהו בלשון חוץ ואלא, אליבא דעמודי ההוראה. אמנם בשאר תנאים, אסיקנא דכשר בדיעבד, אפי׳ היכא דכתבו בתוך הגט אחר התורף, וכ״ש אחריו, ואפי׳ יהיו כתובים בשטר השליחות קודם כתיבת הגט, וכ״ש היכא דהתנה אותם ע״פ קודם כתיבת הגט, דלא מיפסל בהכי בדיעבד, וכמו שפסק מוהרי״ק ז״ל בשם הר״ן ז״ל בסי׳ הנז׳. ולפי זה לא היה לנו לפסול גט זה שכתב ר׳ הלל, מחמת זכרון התנאי הנכתב בשטר השליחות, קודם כתיבת הגט, ולא נשאר בו רק בטולו הא', שהוא בטל מדאוריי', מטעם האמור בו, שחתם בו העד שלא כמצות הבעל, כי אם במצות ר' הלל שלוחו.

עוד ראיתי ונתון אל לבי, אופן התנאי הכתוב בשטר השליחות, והנה איננו כפול כתנאי בני גוב״ר לא בתחילת השטר, ולא בסופו. ובכן י״ל שנעקר התנאי ההוא מעיקרו, וכמאן דליתיה דמי. הואיל ולא נכתב התנאי כתיקונו והגט גט, אעפ״י שלא יתקיים התנאי. כדמוכח מדברי הרא"ש ז״ל שהביא טא״ה בסוף! סי׳ קמ״ז, ונמצא שאין כאן תנאי קודם כתיבת הגט כלל, ואם כן יהיה גט כשר, אפילו לדעת המחמירים. לולא הביטול הנמצא בו, מחמת חתי׳ העד שחתמו שלא במצות הבעל הנזכר. ועם היות שהרי״ף והרמב״ם ז״ל כתבו דלא בעינן כפל בתנאי דהוי' מעכשיו, וקי״ל דהאומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי, דוקא היכא דאיכא בתנאי לישנא דמעכשיו מפורש, אמנם היכא דאיתיה בכח ע”מ, ולאו בפירוש איתמר כנדון דידן, כולי עלמא מודו דבעינן כפול, ואם לא נכפל כמאן דליתיה דמי, והגט כשר אפי׳ לא יתקיים התנאי ההוא, כדמוכח מדברי הרא״ש ז״ל, לולא בטולו של הגט הזה מחמת חתימת העד כדאמרן, וכ״ש לדעת חכמי אשכנז וצרפת שנהגו לכפול התנאי, אפילו היכא דאיתיה כמעכשיו מפורש, וכ״ש היכא דליתיה אלא בכח ע"מ כנ״ד, דלדידהו לא הוי תנאי זה תנאי כלל דליתיה כפול, וכמאן דליתיה דמי וק״ל. נאם יעקב עכ״ל.

ע״ב. והוסיך עוד וז״ל ויש תקון לגט הזה להצילה מעיגונא, אם לא נמצא הבעל לכתוב לה גט אחר כשר והוא כשיחזור השליח לכתוב גט אחר לשמה כדת וכהלכה, מכח שטר השליחות הנז׳, ימסרנו לה בעדי מסירה לבד, בלא עדי חתימה, ובהא סגי לה להתירה לעלמא, ואין לומר בנדון זה כבר עשו עדים שליחותן, ולא יוכל עוד לחדש לה גט אחר השליח הנז', אלא יכול הוא לחדש לה גט אחר מכה שליחותו הראשון הנז' כדמוכח בסי׳ קכ״ב טא״ה. גם אין לפסול גט כזה מטעם שלא קבע זמן לאיסורא על ר׳ מסעוד, דלא איתמר זמן לאיסור, כי אם לכתחילה. אבל בדיעבד, אם לא קבע זמן שרי. כדמוכח בסוף סי׳ קמ״ג מטור אבן העזר.

סיון שס״ג

ע״ג. בהיות שהחכמים השלמים מהם נוחי נפש ז״ל, ומהם חיים עדנה אל יחסר המזג, ראו שכמה אנשים עברו תורות, חלפו חוק, אחר שהם ממשכנים בית דירתם המיוחדת להם לדירה, ונשבעים בה׳ אלהי ישראל שלא משכנו ולא ימשכנו, ולא חשו לדברת שבועת אלהים, וחוזרים וממשכנים הבית לאחרים, ולא שמו אלהים לנגד עינם, ודברים שאין אש ומים מכלה אותם, שבועת שוא מכלה אותם, ובהיות שבעל הבית דר בביתו, לכן לא ישמע הקול אם כבר ממושכנת ותחתיה תעמוד הבהרת, לכן בראות החכמים השלמים, מצורף לעון שבועת שוא, הפסד ממון יתומים ואלמנות, והרבה מבעלי בתים שנותנים המעות שלהם על הקרקעות, ונראה להם שהוא בטוח. עם היות שמקדמת דנא בימים שעברו, היה דר בעל הבית בביתו המיוחדת לו לדירתו, והיה מתחייב בשכירות איש נכרי ומן הדין מותר. עכ״ז בראות החכמים השלמים קצתם נ״נ זלה״ה, וקצת בחיים, מחיה חיים יתן להם חיים ארוכים טובים ומתוקנים, שיש בדבר קצת הערמת רבית, מצורף לזה ההפסד הגדול אשר זכרנו, ועון שבועת שוא למעלה מכולם, לכן תקנו תקנה הגונה ונאה וישרה, שכל איש אשר ימשכן ביתו המיוחדת לו לדירתו, לא ידור בביתו אף אם יתחייב בשכירות איש זר, ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לסיון המאושר שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק, ותנתן דת בכל סופרי העיר הזאת באלמלאח יע״א, להבין ולהשכיל ממוצא דבר לעשות על ספר חקה ההסכמה הזאת וקיים עכ״ל. וחתומים כמהר״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, וכמהר״ר שאול סרירו ז״ל.

אב שס״ג.