מורשת יהדות מרוקו

שמואל רנה קפל

יליד פאריס, בוגר בית־המדרש לרבנים בצרפת, מוסמך למשפטים. עמד בראש התנועה של צעירי מזרחי — הפועל המזרחי בשנות 1933—1936. כיהן כרב בקהילות בלפורט, מולהוז ובפאריס.

בפרוץ מלחמת העולם השניה גויס כרב צבאי. לאחר שביתת הנשק בין צרפת לבין גרמניה, נתמנה, לפי בקשתו, לרב סיעודי של מחנות ההסגר בדרום־מערב צרפת.

בתקופת הכיבוש הנאצי, נכנס למחתרת היהודית כקצין בדרגת סרן.

עם תום המלחמה, מילא תפקיד של רב לנוער היהודי, ועמד בראש תנועת הפועל־ המזרחי בצרפת.

בשנת 1946, נתמנה סגן יושב ראש של הפדרציה הציונית בצרפת. בשנות 1946—1949 השתתף במבצעי הבריחה וההעפלה. הודות ליזמתו הוקמו בדרום צרפת מרכזי עליה, אשר קלטו אלפי אנשים, ממזרח אירופה ומצפון־ אפריקה, שהיו בדרכם לישראל. כן טיפל בהצלת ילדים, שהופקדו בתקופת השואה בידי מוסדות, או משפחות לא־יהודיים. נוסף על כך, פעל רבות למען הקמת מרכזים חקלאיים בשביל הנוער הדתי.

בשנת 1948, נתמנה חבר בועד הפועל של הקונגרס היהודי העולמי. ביקר לעתים תכופות בצפון־אפריקה כשליח המזרחי והפועל־המזרחי.

עם קום המדינה, נתבקש למלא את התפקיד של סגן קונסול בשגרירות ישראל בפאריס. עלה ארצה בסוף אפריל 1954 ושירת במשרד החוץ בירושלים, כסגן מנהל וכמנהל בפועל של המחלקה לאמריקה הלטינית. משנת 1960 עד סוף 1968, כיהן כציר באתונה וכשגריר באמריקה המרכזית. לפני פרישתו לגימלאות, הוענק לו התואר האישי של שגריר. בעל עיטור לוחמי המדינה ואות הצטיינות מטעם המחתרת הצרפתית. הועלה לדרגת אביר־לגיון־הכבוד על־ ידי ממשלת צרפת.

שמואל רנה קפל-בשירות יהדות צרפת וצפון אפריקה

שירי דודים-מאיר נזרי      

ספר זה עוסק בשירתו של ר׳ דוד קיים המכונסת באוטוגרף השלם של המשורר, כתב יד מאוסף משה כהן, ירושלים 26 (0. 3499 MSS-D) ובקובץ כ״י ׳שירי דודים׳ נוסח מרדכי זעפרני, ירושלים תשמ׳׳ג. במהדורה שני חלקים: מבוא לשירת ר׳ דוד ושתי סדרות של פיוטים ערוכים, מנוקדים ומפורשים: סדרה א׳ הכוללת כל הפיוטים המופיעים גם בכ׳׳י זעפרני(88 פיוטים) וסדרה ב׳ ובה עוד 52 פיוטים החסרים בכ׳׳י זעפרני.

ר׳ דוד חי ופעל במוגדור. הוא ניחן בכישוריו האמנותיים: נגרות וייצור רהיטים, מסגרות למראות, ייצור שופרות וחנוכיות, הכנת מצבות לנפטרים וחריטת נוסחאות לזכרן וציור דיוקנאות.

ר׳ דוד קיים הוא אחד משלושת העורכים של ׳שיר ידידות׳, שיצא לאור בתרפ״א/, ובו נכללים 23 פיוטי קצידות שחיבר ר׳ דוד קיים על פרשות השבוע.

נושאי שירתו למעגלותיה: מעגל הפרשה, מעגל השנה, מעגל האדם וחליפות ימיו, מעגל הקהילה, מעגל הלשון העברית ומעגל הגאולה ונושאים אחרים כולל שירים קצרים על מודוסי המוסיקה המוגרבית ושירים העוסקים הנואים אחרים.

חידושיו בשירה: בשירתו משתקפים כמה חידושים בתכנים,בצדדים פרוסודיים,בלשון ובתחביר. בפיוטי הגלות והגאולה שוררת אווירה אופטימית הן כלפי הגאולה המשיחית על בוא משיח בן דוד והקמת בית המקדש לצד הגאולה המדינית, שאחד מביטוייה הוא הפיוט לכבוד הצהרת בלפור, מעין אתחלתא דגאולה. רוב פיוטיו נחתמים בחותם משיח בן דוד ׳דוד קיים׳ לצירופיו כולל ׳בן דוד קים׳ הכולל גם את שמו. רוב פיוטיו ערוכים במבנה שירת המלחון על לחניה, תכניותיה הסטרופיות, משקליה ונורמות חריזתה, שירה שהייתה נפוצה בזמנו המובנת לו היטב וקרובה ללבו.

׳שירי דודים׳ כתובים על פי לשון המקרא וסממניה הדקדוקיים עם שילוב שאר רובדי הלשון לצד מאפיינים סגנוניים ייחודיים וגם חידושים לשוניים בתחום הפועל דוגמת הסגנון הקלירי, שאחד ממאפיינה הוא השימוש כמעט בכל המילים היחידאיות שבמקרא ובכללן הביטוי המקראי היחידאי ׳ הָרָה לָלַת ׳(שמו׳׳א ד, יט) במובן הרה ללדת. שירי דודים מתאפיינים גם בסגולות אמנותיות, כמו: ההקשר המדרשי הטעון בפיוטים, חידודי לשון ומעתקים סימנטיים, מגוון צימודים, הטענת מחרוזות הביניים בדברי הגות ועוד.

מהדורה זו היא השישית במהדורות הפיוט שהוציא לאור דר׳ מאיר נזרי. שתי מהדורות ראשונות יצאו לאור באוניברסיטה העברית בירושלים: ׳שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו׳(תשע״ג) ו׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא׳(תשע׳׳ח) ושלוש מהדורות יצאו לאור במוסד הרב קוק: ׳פיוטי הדרן לסיום מסכת בקהילות ישראל׳(תש׳׳פ); ׳כתובות ותנאים לחג השבועות׳(תשפ״א) ו׳השירה המאוחרת מסוג הקצידה׳ במרוקו לאור שירת המלחון הערבית (תשפ׳׳ה), זאת בנוסף לחמשת ספריו על קהילות תאפילאלת: שלושה מהם בהוצאת אוניברסיטת בר אילן (תשע׳׳ג, תשע׳׳ו, תשע״ח) ושניים בהוצאת מוסד הרב קוק ׳מחקר ותיעוד של שלושים קהילות ישראל בתאפילאלת׳ (תשפ׳׳ה) ו׳ארפוד עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא׳.

דר׳ נזרי משמש עמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון ויקיר העיר פתח תקוה (תשפ״ג).

השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי

יסודתו של חיבור זה היא בעבודת דוקטוראט, שנעשתה באוניברסיטת בר אילן בחוג לספרות עם ישראל. בהנחייתו של פרופ׳ אפרים חזן. שדרוג המחקר לספר נעשה במסגרת עבודתי כעמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון.

שלוש אסכולות של שירה עברית נשענות על שירה זרה בתקופות שונות: השירה העברית נוסח תור הזהב בספרד, שירת ר׳ ישראל נג׳ארה, והשירה העברית המאוחרת במרוקו, נושא הספר הנוכחי, החותם את המחקר הז׳נרי.

זהו מחקר פואטי משווה בין השירה העברית המאוחרת במרוקו נוסח הקצידה, לבין השירה הערבית העממית נוסח המלחון. המחקר המשווה מבוסס על הפואטיקה של שירת המלחון הערבית והסתכלות ביצירות הערביות וביצירות העבריות הנשענות על לחני היצירות הערביות.

המחקר המשווה דן בשני היבטים של השירה: הפואטיקה (מבנה השיר, התבנית הסטרופית, נורמות החריזה והמשקל). והסוגים, הנושאים והתכנים. מימצאי המחקר מראים, שיש זיקה מלאה בן הפואטיקה של השירה הערבית לזו של השירה העברית. בדומה לתורת השיר של השירה העברית של תור הזהב בספרד הזהה עם תורת השיר הערבית המקבילה לה.

באשר לנושאים ותכנים, המימצאים מראים לרוב על זיקה אלגורית. דוגמה אחת לכך: שירים עבריים הנשענים על לחני שירי היין במלחון – השיר הערבי מתאר אווירה פסטוראלית בחיק הטבע על רקע מסיבת יין המלווה במקהלת נגנים ועוד לעומת השיר העברי המוסב על הגאולה בעתיד, שבה ישובו הכוהנים לעבודתם בבית המקדש, יקריבו קרבנות וינסכו יין על המזבח על רקע מנגינת הלויים בדוכנם.

זהו ספרו החמישי של דר׳ נזרי בתחום השירה והפיוט: שני הספרים הראשונים יצאו לאור באכסניה אחת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: שירת הרמ׳׳א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו, ירושלים תשע״ג – היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, ירושלים תשע״ח.

השלישי והרביעי יצאו לאור במוסד הרב קוק ירושלים: פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל (תש״פ) – כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל, ירושלים תשפ׳׳א.

ספרים אלה זיכוהו בתואר ׳יקיר העיר׳ פתח תקוה (תשפ״ג).

זהו ספרו החמישי של דר׳ נזרי בתחום השירה והפיוט: שני הספרים הראשונים יצאו לאור באכסניה אחת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: שירת הרמ׳׳א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו, ירושלים תשע״ג – היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, ירושלים תשע״ח.

השלישי והרביעי יצאו לאור במוסד הרב קוק ירושלים: פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל (תש״פ) – כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל, ירושלים תשפ׳׳א.

השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי

הנהגה וחברה

שלום בר-אשר

סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית

במרוקו בזמן החדש

הוצאת אורות יהדות המגרב

הספר הזה מציע עיון ודיון בסוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה וער ההורות האחרונים, ומתמקד בענייני ההנהגה היהודית והקהילה היהורית. הושם בו דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל, וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.

הספר מבוסס על מחקרים, כתבי יד, מקורות שמחוץ לקהילות ומקורות פגים כאחד, ובמיוחד על ספרי התקנות וספרות הנוסעים הענפה בתקופות הנדונות. התוכן המובא כאן פותה פתח לתחום שלא נחקר דיו, ובמיוחד חושף חיי קהילה וחיי הנהגה ייחודיים שלא כולם נודעו עד עתה.

ד״ר שלום בר־אשר הוא חוקר תולדות היהודים בצפון־ אפריקה. בספריו ובמאמריו שקדמו לספר הזה ובספר הזה עצמו התמקד ומתמקד במיוחד בתולדות הקהילות היהודיות במרוקו, אך נתן מחילו לחקר תולדות הקהילות היהודיות בכל צפון־אפריקה וחוצה לה. הוא פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים לרבות מאמרי ביקורת. הוא לימד במשך שנים את תולדות היהודים במזרח ובמגרב בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ובמכללה האקדמית ע״ש ליפשיץ בירושלים. אף לימד בחוץ לארץ באוניברסיטאות בארצות הברית ובצרפת.

מחקריו מצוטטים בהערכה רבה בידי חוקרי התחום, והודות להישגיו זכה להוקרת עמיתיו בארץ ובנכר. הוא קיבל את הפרס ע״ש ״עמינוח״ ואת ״פרס גאון״ על מחקריו. כמומחה למרוקו בימי הביניים ובזמן החדש הוביל טיולים מדעיים למרוקו של חוקרים במדעי היהדות, במדעי הרוח ובתחומים אחרים שזכו להערכה רבה.

עיצוב עטיפה: תחיה רוזנטל, ירושלים

העליות הגדולות מארצות האסלאם

מיכאל מ' לסקר

מבוא

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היתה העלייה ממרוקו לישראל קטנה יחסית. בשנים 1949-1947 קיבלה העלייה – שהתנהלה אז באופן בלתי לגלי – אופי של יזמה פרטית ובריחה סטיכית,[
לא מאורגן, בלתי נשלט] שבחלקה לפחות אורגנה או קיבלה השראה דרך שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים צעירים מקומיים. נוסף לבריחה ממרוקו דרך אלג׳יריה ומשם באניות העפלה בניסיון להגיע לחופי ארץ־ישראל עברו יהודים את הגבול מאזור אוג׳דה לאלג׳יריה, ומשם המשיכו למרסיי בדרכם לישראל. בשנים הללו הגיעו לישראל לפחות 12,000 יהודים מצפון־אפריקה, מרביתם ממרוקו.

פרחים ופרחחים

ניסים מ. אלבז

פתח דבר

רגיל הייתי לראות אותו – גבר נאה בשנות החמישים לחייו, עוסק בתיקון מכוניות פאר באחד הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. כיוון שאהבתי מכוניות ספורט, קסמו לי אלה שבמוסך שלו, ורציתי לבחון אותן מקרוב. בעוד אני מהסם אם להתקרב, החליקה מפי קריאת התלהבות: ״אילו מכוניות! רק בסרטים רואים כאלה." זו משכה את תשומת לבו, והוא התקרב והציג את עצמו:

״שמי פרנסיסקו, ואתה נראה לי מוכר… אפילו מוכר מאוד." שמחתי שלא ראה בי טרדן ושהיה מוכן לפתוח בשיחה. "אני גר בשכונה,״ אמרתי, ״רק כמה בתים מכאן.״ ״אני מכיר אותך,״ אמר בהתרגשות, ״אבל מהיכן?״

״שמי ניסים,״ המשכתי, שמח על ההזדמנות לשוחח איתו. ״אני גר לא רחוק מכאן!״ הוא התאמץ להיזכר. ״יהודי אני, מישראל,״ המשכתי, ״חבר בבית-הכנסת האורתודוקסי, כמה בלוקים מכאן.״

״זהו זה! משם אני מכיר אותך, מבית-הכנסת. גם אני יהודי,״ צהל משמחה. "אתה יהודי?״ שאלתי בחיוך, כאילו היה אחד מידידיי האבודים.

״בוודאי, אני יהודי!״ ענה, ובהתרגשות חסרת מעצורים החל לספר לי את קורות משפחתו, והוסיף על אביו, שגילה להם את סוד היותם יהודים שבועות אחדים לפני שהלך לעולמו.

״לאבי קראו ׳פלביו דלה כרוז׳,״ סיפר, ״מאז ומתמיד שימש דרשן קתולי בכנסיות הפזורות בין מקסיקו להונדורם. האל הרחמן לקח אותו מאיתנו לפני כעשר שנים.״

בעודו מנגב עיניים לחות מדמעה הוסיף פרנסיסקו ואמר: ״לפני מותו גילה אבי ז״ל לשלושת בניו, שהוא יהודי שקיבל על עצמו למראית עין את הדת הקתולית מתוך הכרח המציאות של אותם הימים. כהוכחה, הוציא צרור בד מתוך ארגז עץ ששכב בעליית הגג, ובו חבילת ניירות, שהסתיר קרוב ליובל שנים, ושם סופר על מקורותיו היהודיים, על אבות אבותיו ועל כל קורות משפחתו. שנים רבות חש רגשי אשם על שהוא ומשפחתו חיו בשקר.

״באותם הימים שלטה הכנסייה הקתולית בכל מקום – כנסיות ובתי-ספר קתוליים היו פזורים בכל כפר. את כל ילדותנו בילינו, אחיי ואני, בבתי-ספר קתוליים. כילדים, לא שמענו על יהודים, המידע הזה הודחק, שכן שום יהודי לא היה יכול להתקיים בכפרים האלה. השנאה ליהודים – לאותו עם מקולל שלדבריהם צלב את ישו הקדוש הייתה לחלק מן התרבות העממית, הסביר לנו אבי, ובימי ילדותו פורעים היו בוזזים כל אדם שנחשב יהודי ואף פוגעים בו.

״אבות אבותיי העמידו פנים שהם נוצרים, ועם השנים התחתנו והתערבבו בבני המקום,״ המשיך כשראה שאני מתעניין. ״אבי היה לדרשן בכנסיות הקתוליות באזורים האלה, ושמו התפרסם בין הכפרים. בני המשפחה, שגילו את יהדותם מאוחר, התנגדו לפרסום העניין ואף איימו שיהרסו את חיי אם אגלה את הסוד. כאן, כיהודי – איני צריך להתבייש או לשנות את שמי.״

פרנסיסקו הזמין אותי אל ביתו, כדי שאוכל להביט באלבום תמונות משפחתו. בעוד הוא מחפש את אלבום התמונות, סקרתי את הקירות ואת המדפים בביתו. על אחד המדפים הבחנתי בספר תנ״ך גדול ועתיק, ולידו חנוכייה קטנה מכסף וספרים אחדים העוסקים בקבלה. ניגשתי למדף כדי לבחון את ספר התנ״ך מקרוב, שמא הוא מאותם הספרים שהיו המיסיונרים בירושלים נותנים לנו חינם. פתחתי בעמוד הראשון, הבחנתי בשורה ארוכה של תאריכים ושמות הכתובים באותיות לטיניות. בשורה התחתונה זיהיתי אותיות עבריות, ״פרימו דלה כרוז – ברית אברם – 1964״.

״מי זה פרימו?״ שאלתי אותו. ״זה אני – אפרים!״ ענה, ״אבל במקסיקו, בבית-הספר של הקתולים, נתנו לי את השם פרנסיסקו.״

סיפורו של פרנסיסקו או פרימו אינו יחיד במינו: כזה הוא סיפורם של אלפי יהודים אנוסים שאיבדו את זהותם.

גירוש יהודי ספרד הוא ללא ספק אחד הפרקים הטרגיים בהיסטוריה היהודית, וגם אם איני היסטוריון של אותם הימים, הרי עצם היותי ילד צעיר שעלה ממרוקו לישראל וחווה על בשרו גירוש מבתי-ספר ומישיבות בארץ, מחייב אותי, לתחושתי, לפתוח את הספר בסיפור הגירוש. זאת ועוד, הנדודים שנדדתי ממדינה למדינה כאן באמריקה גם הם הוסיפו סיבות לרצות ולהתעמק בהיסטוריה של אבות אבותיי בספרד.

ממרוקו לשלומי-שרידיה של תרבות חומרית- ידידה כלפון-סטילמן

הקדמה

בשנת תש״ם נוהלה בשלומי, עיירת הפיתוח הגלילית, עבודת שדה אינטנסיבית במסגרת פרוייקט רחב־ ממדים של אנשי אוניברסיטת חיפה שיזם ד״ ר יוסף שיטרית. הפרוייקט כלל חקר שירה, סיפורי־עם ותרבות חומרית.

אנו חקרנו אספקטים שונים של תרבות חומרית שחלפה — תרבותם של יהודים מדרום מרוקו. המחקר בשלומי בא לאחר מחקר ממושך שערכנו במרוקו בשנים 1971־1979 בנושא תרבות יהודית. במשך שני קייצים (1971־1972) עמדנו על טיבה של קהילה יהודית אחת ובשנים לאחר־מכן נסענו ברחבי מרוקו. ביקרנו בכל מקום שגרו או גרים בו יהודים: מאיזור תפילאלת והסוס בדרום ועד הריף בצפון. באותה עת חקרנו גם את התרבות המוסלמית כדי למצוא תקבולות, השאלות ואת שורשי ההשפעות ההדדיות של שתי התרבויות. כמו־כן ערכנו מחקר בארצות השכנות — אלג׳יריה וטוניסיה, כדי להבין את מכלול התרבות הצפון־אפריקאית.

המחקר בשלומי בא לבדוק מה נותר מתרבות העבר של יהודי דרום מרוקו בעולם החדש, את ההמשכיות ואת השוני. נושא מחקרנו הוא תרבות חומרית, דהיינו הביטויים הפיסיים המוחשיים של תרבות: בית, אמנות זעירה, כסות ומזון. אולם לדעתנו אין לבודד יצירה עממית או רוחנית מהמסגרת החברתית — תרבותית שבה צמחה, לכן הבאנו סקירה היסטורית קצרה ותיאור הווי חייהם של אנשי שלומי בעולם הישן. תושבי שלומי יוצאי מרוקו באו ברובם מקהיליות כפריות בהרי האטלס. הם באו עם העלייה הגדולה של שנת 1956. כל מה שייאמר כאן מתייחס לאותן קהילות — מסגרתן החברתית הכלכלית, הדתית והתרבותית. שיחזור חייהם בעולם הישן יתרום להבנת מכלול בעיות הסתגלותם בארץ והתמודדותם עם תנאים חדשים—טופוגרפיים, חברתיים ודתיים. תנאים שמחד ערערו את עולמם הישן ומאידך לא סיפקו להם תוכן חדש למלא את החלל הריק. השיחזור נעשה על פי ראיונות בשפה הערבית־יהודית. המראיינים סיפרו את קורות חייהם: חיים בכפר, נישואים, אומנויות, מקצועות, מסחר, היחסים עם המוסלמים, ההכנות לעלייה ארצה, הנסיעה, לאן הובאו, ואת חבלי הקליטה וההסתגלות בעולם החדש. סיפור חייהם של מספר מתראיינים מובא בפרק האחרון, בהסכמתם.

הבחירה היתה קשה, כי לכולם עבר עשיר וגדוש. הקריטריון היה לפי ייצוג האוכלוסייה בשלומי(כפר, עיירה, עיר), לפי מקצועותיהם־אומנויותיהם: אורגות ותופרות, עובדי מתכת ועור, וכן הובאו דברי אותם אנשים שבבעלותם נמצאו חפצים רבים. קבוצת המתראיינים היא בעיקרה מדור המעבר, דהיינו הקבוצה המבוגרת יותר.

החפצים נבחרו לייצג את התרבות החמרית הכפרית ואת האומנות העממית לפי מספר שיקולים. בראש ובראשונה עמדו היצירות של אומנים שהמשיכו את מלאכתם בשלומי, דוגמת העששית היפה או של אומנים שהביאו עמם את עבודותיהם וכליהם, כגון: החנוכייה, שטיחים ושמיכות. נכללו כלים שנרכשו מאומנים יהודים שונים אשר חתמו את שמם על יצירותיהם, או חפצים שנעשו לפי הזמנה על ידי אומנים יהודים במרוקו, דוגמת הכתובה המאוירת המרשימה שהאומן אף חתם עליה. המשותף לכל הכלים האלה הוא שהם בשימוש אצל יהודים והם נותנים לנו היבט נוסף לנושא התרבות היהודית. מרבית הכלים באים מדרום מרוקו, כי כאמור מרבית אוכלוסיית שלומי באה מכפרי הדרום. כמו כן מיוצגים כלים מן העיירה צפרו ומעיר החוף הדרומית אצווירה (מוגאדור).

משה עמאר-מאמרים ופרסומים

ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו

עבר-הווה-עתיד

פרופ' הרב משה עמאר

פתח דבר

בפזורה היהודית הספרדית במשך כל הדורות, הרבנות והרבנים היו גולת הכותרת של כל קהילה וקהילה. כבודם היה גדול בעיני הציבור הרחב, גם אצל אלה שלא שמרו על המצוות קלה כבחמורה. כאן בארץ ישראל, מאז הקמת הרבנות הראשית בארץ ישראל, הרבנות סובלת מפיחות זוחל והולך במעמדה ומפגיעה בכבודה, הן מצד החרדים אשר כל קבוצה הקימה לה רבנים משלה, והן מצד החוגים שהתרחקו מאורח חיים יהודי וממסורת ישראל, על אף שהם מיעוט בעם, קולם הרעשני נשמע למרחוק באמצעות שליטתם בגלי התקשורת. כתוצאה מכל זה נפגע דימוייה של הרבנות, גם בעיני הציבור הרחב המכבד את התורה והחכמים ושומר על מסורת ישראל. דבר זה הוביל להתרחקות הדדית בין הרבנים לעם.

לעומת זאת, בפזורה הספרדית וביהדות מרוקו בפרט, הרבנים שעמדו בראש מוסד הרבנות היו גדולי תורה והוראה ואנשי אשכולות, בנוסף הם התפרסמו בסבלנותם ובמאור פניהם בירידתם אל העם. הם התמודדו עם בעיות שהזמן גרמא, ללא התחמקות מקבלת אחריות ומהכרעות. כפי שניתן להסיק גם מהמאמר הרצו״ב.

על פעילותם הברוכה, זכו לציון לשבח מפי כותבי ההיסטוריה היהודית, ועל ידי גדולי חוקרי המשפט העברי בארץ ובעולם. דבר זה הוכח על ידי רבותינו, שזכו לעלות לארץ ונבחרו לכהן כרבנים וראשי אבות בתי־הדין, בערים מרכזיות בארץ ישראל. אשר על אף שהגיעו לארץ בגיל מתקדם, הם ידעו לרדת אל העם על שכבותיו, עדותיו, ופלגיו, ולחבב עליהם את המסורת היהודית ובכך הם קידשו שם שמים ברבים. יתירה מכך הם הפכו לתלפיות, שכל הבעיות הקשות בדיני משפחה המתעוררות בבתי הדין הרבניים בארץ ובחו״ל הופנו אליהם. והם מתוך תחושת אחריות לא נחו ולא שקטו, עד שהכריעו ופסקו בנושא הניצב לפניהם. לדוגמה מו״ר הרה״ג רבי שלום משאש, רבה הראשי של וראב״ד ירושלים; הרה״ג משה מלכה הרב הראשי וראב״ד לפתח תקוה, הרה״ג רבי יצחק חזן אב״ד וחבר בי״ד הגדול לערעורים, ועוד רבים זצוקלה״ה וזיע״א.

לכן יזמנו הקמת בתי מדרש לרבנים, בהם ילמדו האברכים על רבותינו ועל יצירותיהם ושיטתם בפסיקת ההלכה, כפי המסורת המופלאה של רבותינו חכמי ספרד, ובד בבד ילמדו גם את חיבוריהם, ושיטת פרשנות הבנויה על סברה ישרה והגיון בריא. יש דרישה גדולה מצד אברכים להתקבל לבתי המדרש שלנו, אך יכולותינו הכספיות מוגבלות.

מכון ״אורות יהדות המגרב״ עושה מלאכת קודש בהצלת יצירתם ומורשתם של רבותינו. עד היום הוצאנו למעלה מששים יצירות מכתבי יד, בתחומי פרשנות המקרא והתלמוד, ההלכה והאגדה, מוסר, שירה, הגות, וקבלה, בהם יצירות בנות חמש מאות שנה. תוך הארת דמויותיהם של רבותינו המחברים, תקופתם ושיטתם. כמו כן פרסמנו עשרות מאמרים וספרי מחקר בנושא. אבל זה רק מעט מן המעט ממה שניתן להציל עוד היום. כיום עשרות ספרים מוכנים לדפוס, ורק חוסר תקציב מעכב את הדפסתם.

אני מנצל הזדמנות ברוכה זו, ופונה לכל אחד ואחד מבני העדה, להיות שותף למצוה גדולה זו, לתת יד להשגת המטרות הנזכרות: הצלת מורשתה הרוחנית של עדתינו; והקמת בתי מדרש למנהיגות רוחנית על פי שיטתם, ומסורתם של רבותינו חכמי ספרד והמגרב. כיום המטרות הנעלות הן בהישג יד, חבל להחמיץ את ההזדמנות, כי הזמן פועל לרעתינו.

בברכה ובהוקרה ע״ ה משה עמאר

הקהילה היהודית נחשבת תא המסד לחיי האומה היהודית בימי־הביניים. היא היתה המסגרת שסייעה ליהודים, שהיו מיעוט בחברות זרות, להמשיך ולפעול: לדאוג לקיומם באותן חברות, לשמור על ייחודם ולמלא ייעודים שונים, בתנאים של גלות. חיבור זה מבקש למלא חוסר, בהיותו מוקדש לתיאור מפורט של חיי קהילה מקומית, אחת מקהילות ישראל בארצות האסלאם בימי־הביניים, קהילת קירואן שבלב המגרב, בתוניסיה. התיאור מכוון גם לתקן את התפיסה שקנתה לה שביתה במחקר ההיסטוריה היהודית, ולפיה הקהילות היהודיות הראשונות בימי־הביניים התפתחו באשכנז בשלהי המאה העשירית, בעוד שבארצות האסלאם היו הקהילות נטולות עצמאות ושאבו את הסמכות לפעילותן מן ההנהגה המרכזית, בעיקר מזו שישבה בבבל.

הקהילה המקומית מוארת בספר בעזרת מקורות רבים מגניזות קאהיר ובהם מקורות היסטוריים, ספרותיים והלכתיים. מקורות אלו כונסו כדי לשקף את עולמם של בני קירואן, את חיי החברה ואת המוסדות המקומיים בה, מתקופה קדומה ועד למאה האחת־עשרה; מועד חורבן הקהילה בעת הריסת העיר בידי בדווים. התופעות החברתיות של עצמאות הקהילה ותלותה במרכזים, נדונות על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות. מן הספר עולה שהיו קהילות מקומיות עצמאיות בארצות האסלאם כבר במאה התשיעית. אך חרף העצמאות התפקודית והיכולת האינטלקטואלית, שבקהילה המקומית, בניה טיפחו קשרים תדירים עם מרכזי ההנהגה המקודשים, קשרים שהביעו מחוות כבוד למרכזים ללא תלות רשמית או תפקודית בהם.

אגב הדיון בקירואן עולה בחיבור תמונת העולם היהודי בארצות האסלאם על קשריו בין מזרח ומערב ומקומה של קהילת הגשר, קירואן, בצומת החשוב שבו היתה ממוקמת.

מנחם בן־ששון הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם־ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. עיקר מחקריו מוקדשים לתולדות עם־ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים, והם נשענים על ממצאים מגניזות קאהיר.
עיצוב העטיפה: שמעון שניידר התצלום בשער: דגם מבצר בבילון שבפסטאט המוצג במוזיאון הקופטי בקאהיר. בדגם נראה מבנה תלת־טורי, מנכסי הקהילה היהודית בסמוך לבית הכנסת הירושלמי, שבו נמצאה הגניזה.

צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם-קירואן 1057-800-מנחם בן ששון

מחקרים בהתהוות האסלאם
תרגום מאנגלית -אהרן אמיר

מאיר – יעקב קיסטר

עורך – מיכאל לקר
מבוא
בשנות החמישים לימד פרופסור מ״י קיסטר ערבית בבית ספר תיכון בחיפה. כמה מתלמידיו באותה תקופה שהיו לאנשי מדע מקיימים עמו קשר הדוק עד היום. קיסטר היה ועודנו קיסטר: שיפוט נוקב של שותפים לעשייה המדעית לצד אהבה ורחמים לשאר הברואים בצלם, ביטחון עצמי, הומור, חכמת חיים ונאמנות ללא גבול.

פרופ׳ קיסטר הוא אחד האבות המייסדים של חקר הערבית והאסלאם בישראל ומאלה שתרמו ביותר ליוקרה הבין־לאומית של המזרחנות הישראלית. מי שיבדוק את הפרסומים החשובים בעולם בתחום זה ימצא, שמעמדה הבין־לאומי של ישראל אינו עומד בשום יחס לגודל אוכלוסייתה. בעשורים אחרונים הטביע קיסטר חותם בל יימחה על מחקר הערבים והאסלאם ונודעת לו השפעה רבה על תלמידיו שבעל־פה ושבכתב. מחקריו המעמיקים מבוססים על תיעוד חסר תקדים בהיקפו בתולדות מדעי הערבית והאסלאם.

בכרך זה נכללו מחקרים שיש בהם עניין מיוחד עבור הלומד והמתעניין הישראלי המבקש להרחיב את ידיעותיו על תולדות האסלאם וספרותו. הוא ילמד על תולדות השבטים הערביים בחצי האי ערב ערב האסלאם, על עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, על היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, שבמערב עיראק, על הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדווים, על יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, על המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, על התפתחות ספרות הביוגרפיות של הנביא מוחמד, על מנהג המילה באסלאם, על חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם ועוד ועוד. זהו אוצר בלום של ידע בדוק, המוגש לקורא העברי בפעם הראשונה. בסוף הספר ימצא הקורא מפתח ורשימה מקיפה של המקורות הראשוניים שבהם השתמש קיסטר במאמרים המתפרסמים כאן.

מאמרי פרופ׳ קיסטר שקובצו בכרך זה מציעים לקורא העברי מבט מעמיק על אירועים, מסורות והשקפות שעיצבו את עולם האסלאם. מאז פרסומם בכתבי העת השונים הם זכו להסכמה כללית של ראשי מדע האסלאם בעולם ורק בודדים חלקו עליהם פה ושם.

עבודתו של פרופ׳ קיסטר מתאפיינת בשימוש נרחב ועיקרי בכתבי יד ערביים. לא פעם הוא היה הראשון שהצביע על חשיבות כתב יד זה או אחר עבור המחקר המזרחני. בינתיים יצאו לאור רבים מכתבי היד המצוטטים במאמריו(כמו למשל ספרי אבן אלכלבי על היוחסין של שבטי הערבים, אלמנאקב אלמדךיה מאת אבו אלבקאא, אלגיליס אלצאלח מאת אלמעאפא בן זכריא, כתאב אלפתן מאת נעים בן חמאד, כתאב אלמחן מאת אבו אלערב ועוד).

זרים-גבריאל בן שמחון

זהו סיפור נוגע ללב על אהבה גדולה, העולה על גדותיה וחוצה גבולות, ועל חוויות של מהגרים עם חלומות תמימים במציאות סבוכה. הוא מתרחש בסמטאות העיר התחתית בחיפה ובשדרות הרומנטיות של עיר האורות, ומככבים בו צעיר ישראלי הלום קרב ממלחמת ששת הימים ושחקנית קולנוע פריזאית. בתווך ניבטת כל העת דמותה של אהובה אחרת, זו שלחמה עם הגיבור והוכרזה כנעדרת, אבל בפריז הוא מקבל ממנה שיחות טלפון מסתוריות. פסיכולוג קובע שהשיחות הן פרי דמיונו, תוצאת לוואי של כתיבתו עליה ואליה, ושהיא תפסיק לצלצל ברגע שהוא יפסיק לכתוב. אלא שאז פורצת מלחמת יום הכיפורים והוא שב מצרפת אל סיני של הקרבות. גם שם יחפש את אהובתו הנעדרת; האם ימצא אותה?

גבריאל בן־שסחזן כותב ריאליזם פנטסטי שובה־לב, הנשען על חומרי חייו ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. קדושים, צדיקים ורבנים, סודות משפחתיים, עיירות שחרבו, יהודים אוהבי ציון שחלמו חלומות ולא חדלו לחלום, אמונה גדולה ששוכנת בלב ואינה דועכת, אוהבים מלאי תשוקה וזרים שלעולם לא יפרצו את חומות זרותם, מושאי אהבה בלתי מושגים, פיוט וקולנוע – כל אלה בלולים יחדיו ומרכיבים את סיפוריו הצבעוניים ומלאי החן שקהל גדול של קוראים התאהב בהם ובדמויות המשורטטות בהם מאז הספרים "נערה בחולצה כחולה" (2013) ו״המרוקא׳ האחרון" (6ו20), שהיו לרבי־מכר. זהו החלק השלישי בסיפורו של יונתן מרציאנו, אך גם מ׳ שטרם הכיר אותו יוכל להצטרף למסת ח״ו.

גבריאלבן־שמחון, יליד מרוקו, הוא סופר, מחזאי ופרופסור אמריטוס לקולנות באוניברסיטת תל אביב. מחזהו הראשון, "מלך מרוקאי", הוצג בתיאטרון "הבימה" בשנת 1980 בהצלחה רבה.

מהמגרב למערב – יצחק דהן

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז׳נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ד״ר יצחק דהן הוא עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר אילן; חוקר בין השאר את עליית יהודי צרפת לישראל, חיילים בודדים מצרפת, ועלייה והתחדשות רוחנית בישראל היום. בנוסף לעיסוקו האקדמי הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.