מורשת יהדות מרוקו

אם להסתמך על דברי רכז העלייה זוניה גורן, הרכוש של רוב העולים היה דל. בשנות עבודתו ב׳מקהלה׳,      1959-1958היו היהודים אוספים את רכושם בשמיכות וקושרים מבחוץ קומקום לחמם מים לתה או לקפה בזמן הנסיעה לנקודות המפגש עם מארגני העלייה. לדברי גורן, הוא היה רכז העלייה הראשון ששכנע את העולים לארוז את חפציהם במזוודות, ודאג ש׳המסגרת׳ תספק למי שלא יכלו לקנותן. בזמנו הוחלט שבראש כל משפחה שיצאה לדרך יצא איש צעיר שיודע צרפתית, ולא האב הפטריארכי דווקא, מחשש שמא יכרע תחת הלחץ אם תיעצר המשפחה בדרכים.

פעולות אלה היו לשגרה בשנים [1961-1957]  .גם בשנים אחר כך לא תמיד פעלו הפעילים הצעירים באזור שבו גרו. החוליות האלה קיבלו מעמד של ׳ניידות׳ ב־1960-1959. שיטה זו הלכה והשתכללה במרוצת השנים, החוליות פשטו על קהילות יהודיות שונות, נכנסו לבתים והסתלקו מיד. התכנית הזאת, רישום העולים, גיבושם, קביעת תאריך, העברת דרכון, הובלת העולים במפתיע — כי הפעילים באו ברגע האחרון — נעשתה על טהרת החשאיות. שני דברים נעשו כאחד; הוצאת אנשים והובלתם עד לנקודה מסוימת שלשם תגיע באותו הזמן האונייה או ספינת הדיג. העולים באו מאזורים שונים לתחנות מוסכמות מראש, ושוכנו בבתים או בבתי מלון לזמן מה, לפעמים אף לכמה ימים. על פי איסר הראל, זאת הייתה פעולה מסועפת וסבוכה, ולכן היו לא מעט מאסרים, לדבריו:

תחילה חיפשנו את הדרכים הקלות יותר, הדרכים היבשתיות המסוכנות פחות לא מבחינה מרוקנית אלא מבחינת סיכון הנפש. מיצינו כמעט את כל האפשרויות. העברנו בדרך יבשתית ובדרכונים מזויפים אלפים רבים של יהודים. [שלטונות מרוקו] הבינו את [תכניתנו] […] וגזרו גזירות נוספות,ביטלו את היתרי־היציאה ושמו משמרות גבול של צבא בדרכים היבשתיות.

אני רוצה שתדעו, שכמעט שלא נשאר לנו אחרי צירופה של טנג׳יר למדינה המרוקנית באוקטובר 1956 גבול יבשתי שאפשר לחצות אותו. לצד דרום קיים מדבר, אי אפשר לצאת משם ולשם. נשארו מובלעות ספרדיות [סיאוטה ומלייה] וגבול קטן. גבול זה סגור על ידי הצבא. הכל מכוון נגד הפעולה שלנו. נשארו בעיקר פעולות ימיות שמתחלקות לשתיים: אחת של הוצאת היהודים מגבול מרוקו והעברתם לגיברלטר, דהיינו חציית הים התיכון, ואילו דרך שנייה — להבריח אותם בספינות דייג וספינות מבריחים מהחוף המרוקני סמוך למובלעת או לים.

כשהגיעו אל סמוך לגבול המובלעות הספרדיות של סיאוטה ומלייה (לאזור הים התיכון או לגבול היבשתי) שותפו בפעולה לעתים גם מבריחים מקומיים.

האם בתנאי הלחץ של ארגון העלייה נערכה סלקציה רפואית־סוציאלית כבשנים עברו? המסמכים שבידינו לא קובעים זאת חד־משמעית, וגם בשיחותיי עם שליחי העלייה לא קיבלתי תשובה מספקת בנדון. שלמה חביליו, שאותו ראיינתי במשך שעות ארוכות, ענה תשובה מעורפלת ואף מתחמקת. העיתונאי שמואל שגב ועיתונאים אחרים, לרבות רב גולדשטיין, אייל ארליך ורונן ברגמן, שדנו בנושא המחתרת בספריהם או במאמריהם, לא התמודדו עם סוגיה זו, או שקבעו חד־משמעית כי בנסיבות שהיו לא נערכה סלקציה. מי שהבהיר לי את ההיבט הזה היה יהודה דומיניץ. הוא העריך כי כללי הסלקציה משנות החמישים, כמו שגיבשו מעצבי מדיניות העלייה בישראל, נשארו בעצם בתוקפן. ואולם כיוון שתנאיי היציאה במחתרת, שהייתה לעליית הצלה, לא אפשרו ליישמם הלכה למעשה, הכללים הללו היו לחסרי משמעות. דומיניץ מבהיר שאם היה מיון כלשהו, הייתה זו ׳סלקציה טבעית׳ ולא מדיניות שהוכתבה מירושלים, לדבריו: ׳דה־פקטו נוצרה סלקציה טבעית ששללה אנשים בגילאים גבוהים מדי אם לא הייתה משפחה התומכת [בהם], [המחתרת גם] שללה עליית [אנשים] חולים מפני שאלה לא היו מסוגלים לקחת את הסיכונים בדרכים׳.

רבים מן העולים יצאו עם דרכונים מזויפים, או, בלשון המחתרת, עם דרכוני ׳תוצרת׳. סוגיה זו חשובה במיוחד מכיוון שרבים מהם הוברחו באמצעותם לגיברלטר ולאלג׳יריה, בעיקר בנתיבים היבשתיים ודרך נמלי מרוקו ושדה התעופה בקזבלנקה. אף שאנשים יצאו בחסות המחתרת עם דרכונים מקוריים וגם ללא תיעוד, תרמו הדרכונים המזויפים תרומה חשובה למפעל ההברחה בשנים 1959-1956, ובחודשים מסוימים בשנת 1961. פעילי העלייה החשאית התאימו את דרכי עבודתם לנסיבות המשתנות; לעתים הגבירו את הפעולות בשימוש בדרכוני ׳תוצרת׳, אך כאמור במשך זמן רב הוברחו יהודים ללא דרכונים. ׳המסגרת׳ גם עודדה את היהודים להרבות בבקשת דרכונים מן הרשות, ובכך שימשה ׳המסגרת׳ בעקיפין קבוצת לחץ על השלטון.

ההברחה נעשתה לא רק בשימוש בדרכונים מרוקניים, אלא גם בדרכונים צרפתיים, איטלקיים, תוניסאיים ואפילו מצריים. אלה היו דרכונים ישנים שהותאמו לעולים. מעבדה מיוחדת בישראל הדפיסה אלפי דרכונים מזויפים, ומעבדה ששירתה את ׳המסגרת׳ הוקמה גם במרסיי. המעבדה במרסיי עסקה בהכנת חותמות גבול, במילוי חלקי של הדרכונים, ובאיסוף תיעוד מסוגים שונים לשם מידע והספקת ידיעות על

שינויים בתחום התיעוד. דרכונים מרוקאיים ריקים שהתקבלו נרשמו במעבדה לפי סדר הסדרות, מקום הנפקתם ותאריכיהם. מן הסניפים במרוקו נשלחו לצרפת הזמנות בצירוף תמונות העולים(ילדים עד גיל ארבע היו פטורים מתמונה), והמעבדה במרסיי חילקה את ההזמנות לפי מקורות הוצאתן, וניגשה לבצען. אחרי שהוכנו הדרכונים ונכתבו, הם הועברו מצרפת במזוודות בעלות תחתיות כפולות. במרוצת הזמן הוקמה מעבדה קטנה גם במרוקו, ובראשה עמדו כמה אנשים, ובהם שלום וייס (כינויו ׳פרדריק׳), שהשתמש בזהות בדויה של בעל סטודיו לציור. וייס, שהשתתף גם במבצע ה׳מוסד׳ ללכידת אדולף אייכמן בארגנטינה, למד לכתוב ערבית לצורכי מלאכת הזיוף.

זיוף דרכונים בקנה מידה כה גדול היה יעיל בשל העובדה כי מדובר במדינה שזה מקרוב הוענקה לה עצמאות, ושטרם הצליחה לכונן ולגבש מנגנון מנהלי ומודיעיני מסודר. במרוצת הזמן הצליחו המרוקנים להתארגן ולחשוף את הדרכונים המזויפים, ולהבין שמתנהלת פעולה רבת־ממדים בארצם העוברת את חוקי המדינה. ואכן המאמצים הללו הסתיימו לעתים קרובות בלכידת העולים. לאחר שהעולים נתפסו, נלקחו למעצר ולחקירה שהסתיימה בשילוחם לביתם, ׳המסגרת׳ נהגה להקדים את העלאתם של המוחזרים, משום שאלה לרוב נעקרו ממקומות עבודתם, ועתידם במרוקו היה מעורפל.

הוכחה למעקב השלטונות אחרי זיופי דרכונים נמצאת במסמך מודיעיני של השירותים הכלליים המרוקניים לביטחון לאומי Direction Générale de la Sûreté Nationale  במחלקת החיקויים והזיופים. בדו״ח ממאי 1959 נאמר כי לאחר שנתפסו בנמל קזבלנקה ב־23 בפברואר 1959 דרכונים ממקור מפוקפק, ונרשם בהם כי הוצאו על ידי הפרפקטורה (הנהלת המחוז) בקזבלנקה, התברר כי מדובר בסוג של דרכונים שהיו בשימוש אצל יהודים מאז 1958. לדברי המפקח הראשי של מחלקת הזיופים, המיוחד שבדרכונים האלה היה שהדפים נעשו בצורה פיליגרנית ממש כמו בדרכונים המרוקנים המקוריים, דבר שהקשה להבחין בזיופים בבדיקה שגרתית. כדי להתמודד עם בעיה זו, החליטו שירותי הביטחון ב־2 במרס 1959 לשדר ברדיו הוראות אזהרה לכל תחנות המשטרה ולמשטרת הגבולות ולתחנות הגבול להגברת הפיקוח בעת בדיקת הדרכונים של הנוסעים. נקיטת צעד זה אפשרה לאסור יהודים מרוקנים רבים שניסו לצאת את מרוקו. הדו״ח מזכיר שמות של יהודים שנעצרו באזורי הבריחה — בעיקר בטנג׳יר ובנאדור — ובידם דרכונים מקוריים שזויפו ודרכוני ׳תוצרת׳, ולאחדים מהם אשרות כניסה לספרד שהוציאה הקונסוליה הכללית הספרדית בקזבלנקה. במרס 1959 נעצרו יהודים בטנג׳יר "בעת עלייתם למעבורת לאלחסירס עם דרכונים מזויפים (הכוונה למבצעים שכינוים ׳קלו׳). המרוקנים התפעלו מעבודת זייפני הדרכונים, וכך נכתב בדו״ח:

בעת אשר נטו לחשוב כי לאחר מאסרים רבים של מהגרים בלתי חוקיים שבוצעו במשך 1957 ו־1958 הפסיק הארגון, שתפקידו היה להקל את צאת המהגרים, את פעילותו, יש לקבוע ש׳מעבדה׳ זו אינה שוקטת על שמריה.

ההפך מזה, היא ממשיכה בפעילותה בשפרה ובהכפילה שיטותיה […] זייפן או הזייפנים, לא רק שהשתדלו לתת להדפסות המזויפות שלהם צורה מדויקת של דוקומנטים אותנטיים, אלא אף מחקים בצורה מושלמת כמעט, כל פרטי ההוצאה של פרפקטורה זו או אחרת שהן כביכול מקור התעודות המזויפות. בין שיהיו אלה אותיות או מספרי הרישום, צבע הדיו, טביעת החותמות, החתימות, אמצעי הצמדת התצלומים בעזרת מסמרות, הרי אלה זויפו או הותאמו בצורה כה מטעה שהביאונו לחשוב כי הדרכונים המזויפים הותקנו על ידי הפקידים עצמם של השירותים הרשמיים.^"

רק הדרכונים מסוג ׳פרוטקטורט׳, היינו מן התקופה הקולוניאלית, חוקו או זויפו ללא קושי רב, משום כך החליטו השלטונות לאסור את השימוש בדרכונים אלה שעדיין היו בתוקף, ולהגביר את השימוש של הדרכון ׳ממלכת מרוקו׳. פעולות אלה שכנעו את ׳המסגרת׳ לצמצם את הנפקת הדרכונים המזויפים או את המזויפים למחצה, ולהתרכז בעיקר בהברחה ללא תיעוד עד שיאפשרו הנסיבות שימוש בתיעוד מסוג זה בקנה מידה רחב ככל האפשר (ראו טבלה 30 על העלייה לשנים 1959-1956). ככל שהלכו והצטמצמו האפשרויות להבריח יהודים מכל רחבי מרוקו באמצעות דרכוני ׳תוצרת׳, הלכה התלות בשירותי המבריחים הספרדיים והמרוקניים והתרחבה. כך תיאר מפקד ׳המסגרת׳ בסוף שנת 1959 את תהליך מסירת העולים למבריחים ללא דרכונים:

[בעבר] בדרך המובילה להלנה [הכינוי למלייה], הייתה השלוחה [שלוחת העלייה] מביאה את העולים באמצעיה עד לבסיס בתוך ׳משואות׳, שממנו היו המבריחים שבאו מעבר לגבול [הספרדי] ׳שואבים׳ את האנשים ומביאים אותם למעברי הגבול היבשתיים והימיים באמצעיהם הם ובדרך ארוכה. בימים האחרונים […] שלוחת העלייה מוסרת […] את העולים בקרבת הגבול. מאידך, בציר המבצעי של חוף הים שבאזור צ׳רלס [הכינוי לסיאוטה], השלוחה מובילה את העולים באמצעיה עד הסירות [של המבריחים] ממש ואף מעלה אותם עליהם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 –שימוש בדרכונים מזוייפים– עמוד 430