ישראל והעלייה מצ. אפריקה.מ.לסקר


ישראל והעלייה מצפון אפריקה – מיכאל לסקר – 1948-1970

ישראל והעלייה מצפון אפריקהישראל וה עלייה מצפון אפריק

מיכאל לסקר

1948-1970

א. יעדי המחקר

בעשור האחרון נכתבו כמה וכמה מחקרים מדעיים על העליות הגדולות מארצות האסלאם בכלל וממדינות ערב בפרט. מן המחקרים המקיפים והמעמיקים ביותר יש להזכיר את המחקרים שערכו הכותבים האלה: א׳ מאיר, התנועה הציונית ויהודי עיראק: 1950-1941 משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק, 1951-1948 , ח׳ סעדון וי׳ רפל (עורכים), במחתרת מארצות האיסלאם: פרשיות העפלה והגנה ח׳ סעדון (עורך), בגלוי ובסתר: העליות הגדולות מארצות האיסלאם, 1967-1948 י׳ צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, ,1954-1943 וכותב שורות אלה שבין השאר כתב ספרים באנגלית, ואלו הם:

North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, and The Jews of Egypt, 1920-1970: In the Midst of 6.Zionism, Anti-Semitism, and the Middle East Conflict מלבד המידע הרב שנמצא בארכיונים בשנות השמונים והתשעים, בשנים האחרונות נחשפו בישראל ובעולם המערבי מסמכים חשובים שמאפשרים לחוקרים לבנות על הקיים, להרחיב את התיקוף גם לאחר שנות החמישים ולהעמיק בענייני העלייה עד ראשית שנות השבעים. המחקרים המובאים לעיל וכן החומר החדש המצוי בספר הזה פותחים לפני קהל הקוראים בישראל — במוסדות חינוך על־יסודיים ובקרב סטודנטים במכללות האקדמיות ובאוניברסיטאות — פרספקטיבות ברורות על פרשיות ההעפלה, העלייה הלגלית והלגלית למחצה ועל היציאה הבלתי לגלית. במחקרי החדש, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, 1970-1948, השימוש ב׳צפון אפריקה׳ הוא במובן הרחב והלא קלסי. בדרך כלל נהוג לראות בצפון אפריקה את ׳המגרב׳, ובו נכללות אלג׳יריה, תוניסיה, מרוקו. לוב נכללת במגרב אצל חוקרים אחדים, ובה בעת אחרים ראו בה מדינה ׳ים־תיכונית׳. מצרים נחשבת למדינה ים־ תיכונית אך גם למזרח־תיכונית, והקהילות היהודיות שבה למשתייכות ל׳יהודי המזרח׳. כמובן שבמובן כוללני אפשר לראות את הדברים אחרת. אמנם מצרים משתלבת בזירה הפוליטית של המזרח התיכון, אבל גאוגרפית היא שייכת לאזור הצפוני מזרחי של צפון אפריקה בזמן שלוב, מרוקו, תוניסיה ואלג׳יריה נמצאות באזור הצפוני מערבי הנקרא ׳מגרב׳. כמו שהעיר ההיסטוריון, ג׳מיל מ׳ אבון־נאצר (Abun-Nasr), הצרפתים נתנו למושג Afrique du Nord את הכינוי ׳מגרב׳, אך הוא מוטעה כי נכללים בו אך ורק האזורים שהיו בשליטתם הבלעדית.

האם יש היגיון בשילוב מצרים במדינות המגרב מנקודת הראות של ארגון העלייה ותהליכיה? כמו שנראה, התשובה לשאלה זו היא חיובית. למרות השוני בתנאי עבודת השליחים הישראלים והפעילים המקומיים בין מצרים למגרב, ועל אף עניין הסכסוך הערבי־ישראלי שבלט במצרים, היו התפתחויות דומות בכל חמש הקהילות היהודיות במישור הכלכלי והחברתי שהאיצו את חיסולן הדמוגרפי. בכל חמש הארצות התנהל עיקר העלייה לישראל בשנים 1970-1948. ועוד, יהודים המשיכו לעלות לישראל או להגר למדינות אחרות בשנים הללו כדבר של שגרה אם כי לעתים במספרים מצומצמים, בו בזמן שהעליות הגדולות מארצות המזרח התיכון הערבי כמעט נבלמו בראשית שנות החמישים.

בעיסוק הכללי בצפון אפריקה היה עליי להתמודד עם אוכלוסייה הטרוגנית, סוגי שלטון שונים ומגוונים ומרחקים גאוגרפיים. בכל חמש הארצות נמצאו מאפיינים משותפים אך גם שונים בכל הנוגע להיחשפות היהודים לתהליכי מודרניזציה, לתרבות הקולוניאלית, לזרמים ציוניים ולבעיית העלייה. במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה סיגלו היהודים לעצמם מעט או הרבה את התרבות הצרפתית, ויהודי צפון מרוקו סיגלו לעצמם גם את התרבות הספרדית. בתוניסיה הייתה ההשפעה האיטלקית נפוצה, והדבר נכון הרבה יותר מזה בלוב, שבה ההשפעה הצרפתית נחשבה לעניין שולי. למצרים וליהודיה היה הרבה מן המשותף עם יהודי המגרב מן ההיבט התרבותי; למרות הנוכחות הבריטית בארץ זו מן הרבע האחרון של המאה התשע עשרה בלטו ההשפעות התרבותיות של צרפת ואיטליה, בייחוד בקרב העילית וחוגי האינטליגנציה.

בחמש ארצות צפון אפריקה התפתחה שכבה יהודית בינונית, בייחוד במצרים, באלג׳יריה ובתוניסיה, והייתה לרובד מבוסס. מדינת ישראל לא השכילה להעלות משם יהודים רבים. עם זאת מכיוון שרוב היהודים השתייכו לרובד הבורגני הזעיר ולשכבות העניות, דבר שבלט בייחוד במרוקו ובלוב, הם התקשו להשתלב בחיים חדשים בצרפת, באיטליה, בספרד או ביבשת אמריקה, והיו למועמדים העיקריים לעלייה.

כמו שנראה, בכל ארצות צפון אפריקה נתבקשו רבים מן המועמדים לעלייה להיבדק בדיקות רפואיות. מבדקי הבריאות במצרים לא נחשבו לקריטריונים למיון במובן הפורמלי, ואולם כבר בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים לעתים נפסלו אנשים חולים לעלייה למשך זמן רב. הוא הדין בנוגע ללוב. משנת 1951 נעשו במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה בדיקות רפואיות בגדר מיון פורמלי, וכן נעשה מיון סוציאלי על פי נתונים מסוימים: מספר נפשות, אלמנות ומפרנסים במשפחה, בחינות מיוחדות לילדי ׳עליית הנוער׳, גיל ונכות. מדיניות המיון נומקה בקביעה כי מוסדות הקליטה בישראל לא יצליחו להשתלט על קליטת העולים הרבים שמקצתם היו חולים או לא היו מסוגלים להשתלב כראוי בחברה ובכלכלה הישראלית. באותה העת לא הנהיגה מדינת ישראל מדיניות סלקטיבית בעלייה כלפי היהודים בעיראק ובתימן שבמזרח התיכון הערבי, ואם נעשו מבדקי בריאות בקרבם, הם נועדו לצורכי מידע, ולא שימשו קריטריונים לעלייה סלקטיבית.

מלבד זאת מדינת ישראל והסוכנות היהודית הקציבו ליהודי צפון אפריקה מכסות עלייה חודשיות ושנתיות מצומצמות מאוד יחסית למה שהקצו ליהודי המזרח התיכון הערבי. ליהודי עיראק הוקצבו מכסות גדולות מן הרגיל, ועלייתם התארגנה במתכונת של ׳עליית הצלה׳ או, על כל פנים, יציאה בקנה מידה נרחב. התמתנות השלטון המצרי על סף 1950 והמשך השליטה הקולוניאלית במגרב עד אמצע שנות החמישים עיכבו את ראשי הסוכנות וממשלות ישראל מלדון בעליית הצלה מצפון אפריקה, ועודדו את הגורמים הללו להוסיף ולהנהיג מדיניות סלקטיבית ומכסות יציאה מצומצמות יחסית. בישראל הצדיקו גישה זו ביציבות הפוליטית היחסית בצפון אפריקה לעומת המצב הביטחוני, הפוליטי והכלכלי הקשה מנשוא בארצות המזרח. לכן מכסת העלייה החודשית ליהודי המגרב הצרפתי או מצרים לא עלתה בממוצע עד שנת 1954 על 1,200 איש, ולעתים הייתה פחות מזה, כאשר בממוצע נאמד פינוי עולים מתימן (1950-1949) ועיראק (1951) מ־2,600 עד 7,300 נפש לחודש. ברם ככל שהלך והידרדר המצב הביטחוני והסוציו־אקונומי בארצות צפון אפריקה למן המחצית השנייה של שנת 1954 — פעלו הסוכנות וישראל לרצות את היהודים ולזרז את העלייה משם.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה.מיכאל לסקר

היקף העלייה מחמש ארצות המגרב לא היה שווה או אחיד כלל וכלל. ככל שהתקרב מועד עצמאות אלג׳יריה, נאלצו ישראל וה עלייה מצפון אפריקרוב יהודיה לבחור בהגירה, אך יעדם היה בעיקר צרפת. כמחצית מיהודי תוניסיה וכ־60% מיהודי מצרים בחרו שלא לעלות לארץ ישראל, והיגרו לארצות אחרות. רוב יהודי תוניסיה שלא עלו לישראל השתקעו בצרפת, ויהודי מצרים שוויתרו על החיים בישראל היגרו לאירופה, לאוסטרליה, לצפון אמריקה ולאמריקה הלטינית. לעומת זאת, קהילות שלמות, או על כל פנים, כשני שלישים מהן עלו רק ממרוקו ומלוב.

בכל אחת מחמש ארצות צפון אפריקה פעלה הסוכנות היהודית על כל מחלקותיה בתחומי ההכשרה הציונית והחלוצית, הגנה עצמית (׳מגן׳), עלייה כללית, ו'עליית הנוער׳; בתוניסיה, במצרים ובמרוקו תואמה הפעולה עם שליחי המוסד לעלייה ב׳. אם נשווה את הפעילות הזאת עם מה שנעשה בארצות ערב במזרח התיכון, נמצא שהעבודה הציונית וארגון העלייה בלוב, במצרים ובמגרב הצרפתי — למעט הכשרה ל׳מגן׳ — לא התנהלו בתנאי מחתרת חמורים ברציפות. פעילות מחתרתית חמורה התנהלה במרוקו רק בשנים 1949-1947 ובשנים 1961-1956. הפעילות בלוב בשנים 1952-1949 התנהלה במתכונת חוקית או חוקית למחצה, וזו הייתה המציאות גם באלג׳יריה ובתוניסיה בשנים 1962-1949. פעילות השליחים הארץ־ישראלים במצרים לא הייתה חוקית, ואולם היא נעשתה בהתעלמות השלטונות הבריטיים והמצריים עד מאי 1948. אמנם המעבר לתנאי מחתרת במחצית השנייה של 1948 בהנהגת המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון של הסוכנות הציב מכשולים מסוימים בדרכי הפעילים במצרים, ברם, לדברי שלמה הלל, שליח המוסד לעלייה ב׳ ב־ 1951, זו הייתה ׳מחתרת דה־לוקס׳; השלטונות ידעו על אודותיה, ולא הפריעו לעבודתה כל עוד נעשתה בדיסקרטיות.

בעידן הקולוניאלי, על כל פנים, פעלו המוסדות הציוניים המקומיים בצפון אפריקה ביתר חופשיות מאשר במזרח. עד מחצית 1948 הייתה הפעילות הציונית במצרים גלויה וחוקית(להבדיל מעבודת השליחים שנעשתה בדיסקרטיות), ומשרדי הפדרציה הציונית פעלו בחופשיות. הפדרציה הציונית במרוקו והאגודות השונות המסונפות אליה לא השיגו מעמד חוקי מן השלטונות הקולוניאליים, אך הם פעלו בהשגחתם כגופים ׳נסבלים׳. בתוניסיה ובאלג׳יריה הפעילות הציונית המקומית התארגנה ללא מגבלות ובמתכונת חוקית או חוקית למחצה. בלוב היא נעשתה בחסות המוסדות הקהילתיים. מכל מקום, לא מדובר ב׳ציונות של מרתפים׳, כמו שאילצה המציאות בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן מראשית שנות הארבעים ואילך.

לבד מהגדרת צפון אפריקה בהקשר הגאוגרפי הכולל ומתיאור מקיף במיוחד על עליית יהודיה, המחקר שלפנינו ייחודי מעוד סיבות. ראשית, נעשה בו שימוש מקיף בשלל מקורות ראשוניים בשפה הערבית — הן מסמכים רשמיים מטעם השלטונות שטרם פורסמו: הן עיתונות, ובכלל זה ביטאתי המפלגות הלאומיות ועיתונים בלתי תלויים. כן נבדקו בקפדנות כל עיתוני צפון אפריקה גם של קהילות יהודיות שנכתבו בשפות אירופיות, וזאת מלבד העיתונות בצרפת, באיטליה, בארצות הברית ובישראל.

לבד מראיונות עם פעילי עלייה ועם אישים מרכזיים שסייעו בקידומה ומאיסוף עדויות בכתב, הסתמכתי על שאלוני מחקר שהכנתי והעברתי לסטודנטים שלי במכללה האקדמית אשקלון בשנים 2001-1998 ובאוניברסיטת בךגוריון, ששם לימדתי בשנים האלה. שאיפתי הייתה לתת ממד נוסף למחקר: מידע מפי העולים ולא אך ורק מפי העילית היהודית(אינטלקטואלים וראשי קהילות) או מפי השליחים שהיו גורם חיצוני. השאלונים חולקו להורי הסטודנטים ולקרובי משפחותיהם שעלו לישראל בשנות החמישים והשישים למילוי פרטים. השאלות התמקדו בקשרי יהודים־מוסלמים, בסיבות לעלייה, בגישת השלטונות, במיון עולים, בענייני רכוש, בתנאי החיים במחנות המעבר ובחבלי קליטה ראשוניים. רוב הנשאלים התגוררו בעת המשאל בקריית־גת, באשקלון, במושבי צפון הנגב וחבל לכיש ובבאר־שבע. למיטב ידיעתי, אין מחקרים היסטוריים על העלייה הצפון אפריקנית שהסתמכו על שיטת מחקר כזאת. במשך השנים 2001-1998 נאספו לא פחות ממאתיים שאלונים. השימוש במידע העשיר הזה נעשה כמובן בקפדנות, ונבחרו אך ורק נתונים רלוונטיים ואמינים במיוחד. עם זאת גם חומר שלא צוטט סייע בהבנת עמדת העולים והאתגרים שעמם נאלצו להתמודד.

עיקר המידע במחקרי מבוסס על ארכיונים, שבעה עשר במספר, רובם ישראליים, אמריקניים, צרפתיים ובריטיים, ובכללם ארכיון מדינת ישראל, ארכיון ק־גוריון, הארכיון הציוני המרכזי, הארכיון הדיפלומטי הצרפתי(משרד החוץ של צרפת), ארכיוני הג׳וינט בירושלים ובניו יורק, ארכיון מפא׳׳י בבית ברל וארכיון תולדות ההגנה. העניין המרכזי הוא העלייה הכללית ו׳עליית הנוער׳, אך המידע המגוון האצור במקורות הראשוניים מאפשר לנו לתעד את עבודת הסוכנות על כל היבטיה ואת הארגונים היהודיים הבין־לאומיים שסייעו בהכנת העולים לפני צאתם, ונלחמו למען זכויותיהם הפוליטיות ולחקרם.

ממחקרנו הוסקו שש תזות מרכזיות. הראשונה והחשובה מכולם המלווה את הספר מראשיתו ועד סופו היא ההערכה שלמרות המגרעות, המחדלים והליקויים בארגון העלייה, במה שנוגע לצפון אפריקה, זה היה סיפור הצלחה. לאחר עשרים שנות מחקר, עשרות מאמרים וכמה ספרים שקשורים במישרין ובעקיפין לעלייה הצפון אפריקנית הסקתי שאין די בניואנסים מסוימים מאוד ובציטוטים חסרי טעם של בכירים בסוכנות ובממשלות ישראל מלפני כחמישים שנה כדי לראות בהם דברי גזענות קשים, שסותרים את רעיון ׳קיבוץ גלויות׳, והוכחה ש׳הממסד האשכנזי׳ לא היה מעוניין בעולים. אכן קשה להתעלם מן העובדה שכמה אנשי מפתח בהנהלת הסוכנות, בכנסת, בדרג הממשלתי ובקרב העיתונאים הכפישו את היהודים מארצות האסלאם, קבעו להם סטראוטיפים שליליים חסרי שחר טרם עלייתם, והעדיפו עלייה מארצות הברית וממזרח אירופה. אבל את מפעל העלייה אין לשפוט לפי ציטוטים נבחרים, אלא במובנים כוללניים, דרך עיון יסודי בהחלטות שנתקבלו בישיבות הנהלת הסוכנות. הציטוטים וההתבטאויות חסרי הטקט ובעלי הנעימה הגזענית ככל שהיו, לא קבעו מדיניות אלא היו דעות אישיות שאפשר להתעלם מהם בעת קבלת החלטות קשות. בסופו של עניין, ההחלטות בנושאי עלייה וקליטה התעלו באמת מעל רגשות של יחידים. לא פעם אנו מוצאים שבכירי הסוכנות חזרו בהם מדבריהם הקודמים, והסכימו עם מסקנות אוהדות כלפי העלייה הצפון אפריקנית: דוגמה מאלפת היא משה קול, יושב ראש מחלקת ׳עליית הנוער׳, ולימים שר בממשלות ישראל.

מדובר במפעל שרצה להעלות יהודים מכל מקום למרות המגבלות הכספיות והמחסור בשליחים מיומנים. שליחי העלייה ופעילי שטח מקומיים סיכנו את חייהם מאוד: אחדים נרצחו בעת פעולתם(רצח שליחים באלג׳יריה ב־1958 בידי המורדים האנטי־צרפתים); אחרים הוכו וגורשו, כמו בקיץ 1957, בידי אנשי משטרת תוניס. גם עולים נפגעו במאמצים שנעשו להעלותם, דוגמת התרסקות מטוס ׳עליית הנוער׳ שעשה את דרכו מתוניסיה לתחנת ביניים באוסלו(1949) וטביעת ספינת ׳אגוז׳ (1961). עבודת השליחים נעשתה במסירות רבה גם אם אחדים הואשמו בהתנהגות חסרת אחריות, דוגמת שליחי המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון בתוניסיה ובמרוקו בשנים 1951-1950. המדיניות של הסלקציה הרפואית והסוציאלית ושל המכסות החודשיות הנוקשות שגרמו עגמת נפש ודמורליזציה בקרב מועמדים רבים לעלייה לא נועדה לבלום את פינוים. מצד אחד, היה אפשר להגדיל את מכסות העולים ולרכך את כללי המיון, ובכך לפנות בעוד מועד עוד יהודים ממרוקו, למשל, לפני שהתממשה עצמאותה והתקבלה החלטה להפסיק את העלייה. מצד אחר, בלי להמעיט בחומרת המחדל הזה, מדינת ישראל ושליחיה העלו בשנים 1971-1948 יותר מ־250 אלף יהודים ממרוקו (כ־85% מכלל הקהילות), וזאת מלבד העלאתם של עולים מארצות אחרות — 35 אלף יהודים מלוב, מקהילה שהיו בה כ־40 אלף נפש, 35 אלף עולים ממצרים בקהילה של לפחות 65 אלף איש, כ־50 אלף מתוניסיה בקהילה של יותר מ־100 אלף איש, ועוד כ־12 אלף מאלג׳יריה מכלל 140 אלף יהודיה. כיצד אפשר לטעון שישראל הפקירה את העולים או לא חפצה בהם, שהרי עם סגירת שערי העלייה במרוקו הוטל על ה׳מוסד לתפקידים מיוחדים׳ להמשיך ולהוציא את יהודיה בנתיבים מחתרתיים ובאסטרטגיות חשאיות. יהודים שנותרו בצפון אפריקה בחרו בזה מרצונם או העדיפו להגר למדינות אחרות. הדבר נכון בייחוד בנוגע לאלג׳יריה שרוב תושביה היהודים השתקעו בצרפת.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה מיכאל לסקר 1948-1970

ישראל וה עלייה מצפון אפריק

התזה השנייה היא שבזמנים שונים אין לתלות את ההאטה בקצב העלייה אך ורק במוסדות הלאומיים בישראל, אלא גם בהחלטות שנתקבלו בקרב הקהילות. בעידנים של שפל כלכלי בישראל, דוגמת ימי הצנע בשנות החמישים המוקדמות והמיתון הקשה של אמצע שנות השישים, או בעקבות פריחה כלכלית בארצות המוצא ושיפור במצב הביטחוני והפוליטי שם, דחו לא מעטים בקרב העולים הפוטנציאליים את מועד יציאתם או ביטלוהו כליל. כן התגבשה תנועת ׳הירידה׳ מישראל וחזרה לצפון אפריקה: זו התגברה בקרב עולי מרוקו ובקרב עולים מתוניסיה ומאלג׳יריה בשנים 1953-1949. ככל הידוע לנו, לא הייתה תנועת ׳ירידה׳ של יהודי מצרים ולוב, כנראה משום שהם לא יכלו לחזור לארצותיהם. הסיבות ל׳ירידה׳ היו הרגשת קיפוח עדתי וקשיי הסתגלות לחברה הישראלית.

תזה שלישית, ההערכה המקובלת שנים רבות, שיהודים תושבי הערים בצפון אפריקה נטו פחות מיהודי הכפרים וערי השדה הקטנות לעלות לישראל, הופרכה. מחקרנו מראה שההכללות פשטניות, ורוב העולים מקורם במרכזים העירוניים. בעניין יהודי מצרים, כמעט כולם היו עירוניים. אם כי היהודים שישבו בהרי האטלס ובעמקים הדרומיים במרוקו, בכפרים הקטנים בטריפוליטניה ובקירנאיקה שבלוב ובדרום תוניסיה התלהבו מרעיון העלייה, אך מבחינה כמותית הם היו פחות משליש מכלל העולים. לאמתו של דבר, רבים מתושבי הערים מקורם בכפרים: הם היגרו למגזר העירוני בזמנים שונים במשך המאות התשעה עשרה והעשרים מטעמים כלכליים וביטחוניים, אך אין לראות בהם ׳כפריים׳. היו קהילות כפריות יחידות בדרום תוניסיה שבראשית או באמצע שנות החמישים של המאה העשרים אחוז העולים מקרבם עלה יחסית בלבד על אחוז העולים מכמה ערים מרכזיות. עם זאת מתברר כי מקרב האוכלוסייה הכפרית והמדברית באלג׳יריה רק מעטים עלו לישראל, להוציא את יהודי גרדיה ובַטנָה, ומצבם היה טוב הרבה מזה של אחיהם בכפרים בארצות המגרב השכנות. בשנות החמישים שגשגה הפריפריה האלג׳ירית כלכלית עקב גילוי נפט בכמויות גדולות במדבר הסהרה לעומת הפריפריה התוניסאית, המרוקנית והלובית. היהודים הועסקו בפיתוח תעשיית הנפט, וכמו המתיישבים האירופים במגזר החקלאי, שיווקו יינות לאירופה. כשנותרו לאלג׳יריה הצרפתית ימים מועטים, העדיפו קהילות יהודיות שלמות בפריפריה האלג׳ירית להגר לצרפת מאשר לישראל, והשיבו את פני שליחי הסוכנות ריקם.

כמה גורמים הביאו את הקץ על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וסללו את הדרך להגירתן במרוצת שנות החמישים וראשית שנות השישים, ואלו הם: החרפת הסכסוך הערבי־ישראלי: התגברות השנאה האנטי־ציונית: והאנטישמית. אך המניע בה״א הידיעה בכל אחת מחמש הארצות — וכאן התזה הרביעית — הוא ההקצנה הלאומית. אין עוררין שסכסוך ישראל־ערב זירז את קצן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה מפני ששימש מקור לסולידריות כלל־ערבית. ברם, בין כך ובין כך, גם לולא קמה מדינת ישראל וללא הסכסוך הערבי־ישראלי הייתה הגישה הלאומית־לאומנית משפיעה על היהודים לעקור לארצות אחרות. גם קהילות של מיעוטים לא מוסלמים חוסלו אז, לדוגמה במצרים, ששם נחשבו המיעוטים כמי שאינם ׳מצרים אותנטיים׳, למעט האוכלוסייה הנוצרית הקופטית הגדולה. במשך שנות החמישים החלה ממשלת מצרים לפגוע בזכויותיה של הקהילה היוונית, כחלק ממדיניות המיצור Egyptinization ובהשפעת האידאולוגיה הפן־ערבית. היוונים שחיו במצרים לא היו קשורים לסכסוך הצבאי במזרח התיכון או לבעיית פלסטין, ובכל זאת הם סבלו מן הלאומיות המצרית לא פחות מן המיעוט היהודי. בספרות המחקרית בעיית המיעוטים במצרים מיוצגת בספרה החשוב והמקיף של גודרון קרמר.

עצמת ההקצנה הלאומית־לאומנית התפתחה אחרת ממקום למקום. בו בזמן שבמצרים, בלוב, במרוקו הספרדית ובפלג הקיצוני של לאומני אלג׳יריה כבר הורגשה עוינות כלפי היהודים בשלהי שנות השלושים, הרי בשלבים הראשונים של הלאומיות במגרב הצרפתי לא דחו הכוחות הלאומיים על הסף את היהודים כשותפים עתידיים להקמת מדינות הלאום. רק בשנות הארבעים, ובעיקר בעשור שאחריהן, נטו הגורמים הללו להתקרב לעמדות של עמיתיהם במצרים ובלוב, והאשימו אותם כי הם עושי דברם של ׳סוכני הציונות והאימפריאליזם׳. בספרות המחקרית הדנה בהקצנה הלאומית במגרב הצרפתי ובהשפעותיו על היהודים בולט ספרו של אנדרה שוראקי. בשני העשורים האחרונים התפרסמו מחקרים חדשים העוסקים בעובדות ובמתודולוגיה של השאלה הזאת; מן הראוי לציין את ספרו של ירון צור״ ואת ספרי.

התזה החמישית, שאף היא חולקת על הקביעה שמדינת ישראל לא ששה לקבל את פני העולים, נוגעת למאמצי דיפלומטים ואנשי מודיעין מטעמה לקשור קשרים חשאיים עם מדינות צפון אפריקה העצמאיות לפני שהצטרפו לליגה הערבית ואחר כך. הניסיונות הללו נכללו ב׳דוקטרינת הפריפריה׳ של ממשלות בן גוריון, ונועדו להוציא את ישראל מבדידותה בעולם הערבי והמוסלמי דרך רקימת קשרים כלכליים, מודיעיניים וצבאיים עם מדינות ערביות ומוסלמיות המרוחקות גאוגרפית מזירת הסכסוך הערבי־ישראלי. עם זאת סיבה חשובה אחרת ליזמה הישראלית הייתה לקדם את הקשרים עם רבאט, עם תוניס, עם טריפולי ועם אלג׳יר, ובכך למנוע את האפשרות שייפסק זרם העלייה בעקבות הפרעות וסנקציות ממשלתיות. גם בעידן הקולוניאלי התערבה ישראל הן אצל הבריטים בלוב הן אצל הצרפתים במרוקו לוודא שלא תיבלם העלייה. כאשר ביקשו הצרפתים להגביל את העלייה ממרוקו במרס 1955 בו בזמן שהייתה לה תנופה רבה, ניסתה מדינת ישראל בכל כוחה להשפיע על ממשלת צרפת להסיר את ההגבלות. לכן למי שאומר שצרפת עודדה את העלייה, ואילו הסוכנות היהודית היא זו שניסתה לצמצמה, אין לדבריו אחיזה במציאות.

בקשר לתזה האמורה, מן הראוי לומר כי המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו במאי-אוקטובר 1961 על פתיחה מחודשת של שערי העלייה סייע רבות לפתיחת ערוץ נפרד של הידברות ישראלית־מרוקנית, לכינון קשרים מודיעיניים בארבעת העשורים האחרונים. כך היה גם בקשרי ישראל־איראן: הקשרים האסטרטגיים המיוחדים בין ירושלים לטהראן עד 1979 התאפשרו, בייחוד בשל משא ומתן מקדים בין ממשלת ישראל למוחמד רזא שאה שדן באפשרות פתיחת נתיב עלייה ליהודי עיראק דרך איראן. ככל שהתחזק הקשר בין ירושלים לרבאט, כמו קשרי ירושלים־טהראן, כך השתפרה עמדת השלטונות המרוקניים לעלייה, והם אף סייעו להאצת התהליך.

התזה האחרונה נוגעת לתנועות הנוער החלוציות שפעלו בצפון אפריקה ולנוער הציוני במובן הכללי. קשה להתווכח עם הנתונים, שלפיהם מספר אנשי תנועות הנוער החלוציות לא היה יותר מ־1,500 פעילים בכל אחת מחמש הארצות. רוב הנוער היהודי השתייך לתנועות צופיות אפוליטיות או העדיף לא להשתייך לכל תנועה שהיא. אלא שקומץ הפעילים מן התנועות החלוציות בארגון העלייה במצרים יזם את עלייתם של אלפי יהודים בשנים 1952-1948 בסיוע של שליחי המוסד לעלייה ב׳. העלייה החשאית ממרוקו מ־1956 עד 1961 יצאה לפועל בגלל כמה מאות פעילי תנועות נוער חלוציות וצעירים שחברו לאותן התנועות בעבר. לולא פעילותם, לא היו שליחי ׳המוסד׳ ומחלקת העלייה של הסוכנות מצליחים להעלות את 25 אלף היהודים המרוקנים שהוצאו בנתיבים ימיים ויבשתיים. לבסוף, נוער ציוני הגן על יהודי קונסטנטין באלג׳יריה (מאי 1956), והרג מפגעים מקרב המורדים האלג׳ירים שאיימו על ביטחון הקהילה. מבחינה זו התנועות הציוניות ופעילים ציונים צעירים אחרים בצפון אפריקה הוכיחו כי היו להם יכולות חשובות לא פחות מהישגי התנועה החלוצית הגדולה והדינמית שפעלה בעיראק וסייעה להוציא יהודים רבים ממנה בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים.

בספר עשרה פרקים, והוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון — ׳ציונות, עלייה, הגנה והקשר עם היישוב הארץ־ישראלי לפני הקמת המדינה׳ — עוסק ברקע לעליות הגדולות: החלק השני — ׳מדינת ישראל והעליות בעידן המאבק לעצמאות והסכסוך הערבי־ישראלי׳ — דן בהשפעה הן של הלאומיות האנטי־קולוניאלית הן של סכסוך ישראל־ערב על היקף העלייה ועל מעמד הקהילות היהודיות¡ החלק השלישי — ׳מדינת ישראל והעליות — בין לאומיות מגרבית לפן־ערביות׳ — נוגע רק ליהודי מרוקו ותוניסיה שכבר נחשפו לאתגרים של הפוליטיקה הבין ערבית במרוצת שנות השישים ובראשית שנות השבעים.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו: אוקטובר 1956-סתיו 1961 – מיכאל מ' לסקר

פרק שמיניישראל וה עלייה מצפון אפריק

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו: אוקטובר 1956-סתיו 1961

מיכאל מ' לסקר

בין עלייה וחיסול עצמי לאינטגרציה: ההנהגה היהודית במרוקו מאמצע שנות החמישים ועד ראשית שנות השישים — משברים בין־קהילתיים ואתגרים פוליטיים וחברתיים

מרוקו אסרה על חופש תנועת יהודיה במשך זמן רב, להבדיל ממצרים ומשאר מדינות המגרב בעידן הדה־קולוניזציה שמדי פעם הערימו מכשולים בפני העלייה אך לא בלמו אותה כליל. בעקבות זה נאלצו פעילים מישראל ופעילים מקומיים במפעל העלייה לרדת למחתרת. כמו שראינו בפרק החמישי, סיום הפרוטקטורט הצרפתי והספרדי הביא ימים של אי ודאות על יהודי מרוקו. הזיקה לשלטון הפרוטקטורט, בייחוד לאדמיניסטרציה הצרפתית, ולכל מה שהעניקו ליהודים ניכרה היטב בקרב היהודים העירונים. הייתה מידת מה של אופטימיות בקרב אנשים, והיא התבססה על כך שעדיין בנובמבר-דצמבר 1955 היו הצרפתים במרוקו. לאמתו של דבר, השכבה האמידה ראתה בהתפתחויות המתחוללות מעין קונפליקט תרבותי המוצב בפני בניהם. הבנים שלמדו בבתי הספר הצרפתיים של שלטון החסות ושל ׳אליאנס׳, לעומת הוריהם, לא מצאו הרבה מן המשותף עם המוסלמים המרוקנים. שונים היו פני הדברים בנוגע למעמד הבינוני, שהדור הצעיר שבו נטמע פחות בקרב הצרפתים. היו בהם שהביעו סולידריות עם המוסלמים, קבוצות אחרות בקרב המעמד הבינוני ורוב השכבה הסוציו־אקונומית הדלה היו עוינים אותם או אדישים כלפיהם, ובלא ספק מפוחדים אל מול ההתפתחויות הפוליטיות. על כל פנים, עמדת היהודים ב־1956-1955 לא הייתה עמדה אחידה כלל וכלל. באזמור, שבה היה המושל מתומכי הסולטאן המודח מולאי בן עראפא, היו היהודים מוכי פחד. בסאפי ובמזגאן טרם נרגעו היהודים מן הפחד שעוררו המהומות האנטי־צרפתיות בקיץ 1955, מהומות שהיו בעלות אופי אנטי־יהודי. דאגה רבה שררה גם בתארודנת ובטיזניט שבהרי מול־האטלס; התחרות עם המוסלמים בתארודנת הייתה קשה, והיהודים סולקו בהתמדה ממקצועותיהם, ושוב לא התקבלו בברכה בשווקים, שלשם באו המוסלמים והיהודים כאחת לסחור במרכולתם. אך עדיין היו מקומות, כמו אגאדיר, שבהם היה מצבם הסוציו־אקונומי של היהודים יציב יחסית.

 בקרב מנהיגי קהילות ומשפחות רבות התעוררה דאגה לעתידם של בני הנוער; האם הצעירים יגויסו לצבא המרוקני, וייעדרו מבתיהם לזמן ממושך, וייכנסו לעימותים בצבא עם לאומנים קיצונים המושפעים מן הסכסוך במזרח התיכון? האם יוכלו במסגרת הצבאית לקיים חיי פולחן יהודיים חופשיים ללא מגבלות או עוינות מקרב עמיתיהם ומפקדיהם המוסלמים ? מה יקרה למערכת החינוכית הקהילתית של ׳אליאנס׳, של ׳אוצר התורה׳ ושל ליובאביץ׳ ? האם המוסדות האלה יהיו כפופים שרירותית למשרד החינוך הלאומי, או מקצתם, על כל פנים, יולאמו ? התנאים המשתנים השפיעו פחות על פעילות ארגון הנוער היהודי הגדול ביותר   dejj מאשר על ארגונים אחרים, דוגמת תנועות הנוער החלוציות, שכמו הפדרציה הציונית המרוקנית לא יכלו לפעול במסגרת החוק לאחר העצמאות, ובעצם ירדו למחתרת. אבל היה חשש שייעשו ניסיונות לשלב את תנועות הנוער היהודיות הלא ציוניות בתנועת הנוער המרוקנית הלאומית, חשש שהתבדה לבסוף.

DÉPARTEMENT ÉDUCATIF DE LA JEUNESSE JUIVE 

מנהיגות  dejj הדגישה בכמה הזדמנויות את חשיבות היות התנועה ישות נפרדת, והביעה רצון לשתף פעולה עם תנועת הנוער המרוקני. דוגמה לשיתוף פעולה כזה הייתה פעילות הקיץ של אחד מבתי הספר של ׳אליאנס׳ בקזבלנקה שבה השתתפו כ־300 בני נוער יהודים, וכמספר הזה בני נוער מוסלמים. הפעילות בקיץ 1956 נעשתה בחסות מיניסטריון הנוער של ממשלת מרוקו. בהרי האטלס, ששם התקיימו פעולות קיץ של ארגונים יהודיים ומוסלמיים כאחת, היה שיתוף פעולה אף שלא אורגנה כל תכנית משותפת. ל־dejj היו קשורות גם ׳היחידות העממיות׳(Unités Populaires), קבוצות נוער ב׳מלאח.יחידות הקאדטים (לבני 16-13) התחזקו ב־1956 כאשר מועדוני הנוער בצפרו ובמראכש נסגרו, וחבריהם השתלבו עם הקאדטים. המועדונים במרכזי הערים הציעו הכשרה מקצועית ראשונית, ובשיתוף עם בתי הספר של ׳אורט׳, שכבר פעלו שנים רבות במרוקו, השתדלו לספק לצעירים מ׳אליאנס׳, מ׳אוצר התורה׳ ומבתי ספר יהודיים אחרים אפשרויות תעסוקה לעתיד. המועדון בקזבלנקה, למשל, שירת יותר מ־130 נערים, ובתכנית הסדנאות שלו השתתפו כ־1,000 צעירים ב־1956 .

בעת ובעונה אחת התארגן מחדש הסניף המרוקני של eif, שהיה מקור למנהיגות צעירה. יותר מ־1,500 צופים היו במאגר של שתי התנועות, dejjeif, עילית הנוער, המקור למנהיגות הקהילה בעתיד. מנהיגות ה- dejj ארגנה ב־1956 מרכזים קהילתיים יהודיים בערים קזבלנקה, אוג׳דה, פאס, מכנאס, רבאט ומראכש. מאות צעירים השתתפו בפעולות שהתקיימו במרכזים האלה. כדי להדק את הקשרים עם מנהיגי הקהילה המקומית, הגבירה מנהיגות  dejj את מעורבותה בחיי הקהילה, וקיבלה עליה אחריות לחיי הנוער והבוגרים כאחד. התקיימו דיונים והרצאות על בעיות היהודים, וגם מנהיגי נוער מוסלמי הוזמנו לדיונים האלה כדי להתמודד עם סוגיית קשרי יהודים ומוסלמים.

עם זאת התומכים הפעילים בדיונים, הנוגעים להשתלבות הפוליטית והחברתית של היהודים בחברה המרוקנית, היו צעירים שהתכוונו לבטל את סמכות המנהיגות הוותיקה. לאמתו של דבר, כמו שצוין בפרק החמישי, בעידן הדה־קולוניזציה נחלקה העילית היהודית לשלוש אסכולות. אחת שהושפעה מלימודים צרפתיים ואירופיים, וגם נכללה בה, בדרך כלל, השכלה גבוהה בצרפת, ושהדגישה את החשיבות המרכזית של התרבות האירופית בכלל והצרפתית בפרט; ככלל, חברי שכבה זו לא נטו לציונות, ובסופו של דבר, התיישבו בצרפת, בקנדה, באמריקה הלטינית ובבלגיה. בקבוצה אחרת נכללו בוגרי בתי ספר מודרניים, שעל אף החינוך שקיבלו ב׳אליאנס׳ הושפעו מן הציונות המודרנית־חילונית ומן הציונות הדתית. אף שכמה מחברי קבוצה זו היו רחוקים הן בגופם הן בתרבותם מן ה׳מלאח׳, סייעו רובם לפעילויות התנועה הציונית במרוקו, שהייתה קטנה אך דינמית, מלבד הציונות המסורתית של המוני היהודים — תנועה ששיתפה פעולה עם שליחי הסוכנות מאז שנות הארבעים. למרבה האירוניה, כמה מן הפעילים הבולטים בקבוצת עילית זו לא התיישבו מעולם בישראל. עוד אסכולה אחרת, שתמכה ב׳הסכמה׳  (Entente) מוסלמית־יהודית, צמחה במהלך שנות החמישים.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה. מיכאל מ.לסקר

ציינו שהקבוצה היהודית שתמכה ב׳הסכמה׳ לא הייתה אחידה בשום פנים. נכללו בה קיצונים בעלי נטייה חזקה לסוציאליזם, ברוח הפלג השמאלני של מפלגת האסתקלאל בראשות המנהיג הלאומי מהדי בן־ברכה, ומלבדם שמאלנים מתונים ואף שמרנים. היו יהודים במסגרת זו שהטיפו ל׳מיזוג טוטלי׳ בין מוסלמים ליהודים ברוב התחומים, להוציא ענייני דת, ושאפו לגשר על הפערים הפוליטיים והתרבותיים בין שני העמים. אחרים, אף שתמכו ב׳הסכמה׳, היו זהירים יותר באשר ל׳מיזוג הקדוש׳. אחדים תמכו בצורך לראות במדינת ישראל ׳בית רוחני׳, והיו נחושים בדעתם לשמר גם את התרבות הצרפתית במידת מה, ולא להיכנע בכל תנאי לתהליכי הערביזציה של מרוקו העצמאית.

מן התומכים הבולטים ב׳הסכמה׳ היו מרק סבאח, מורה בבית ספר תיכון ברבאט, ולאחר זמן פעיל בהנהגה בקהילת קזבלנקה: מאיר טולדנו המקורב לבן־ברכה ולעבדררהים בועביד ממנהיגי השמאל במפלגת האסתקלאל, ששירת כנספח כלכלי של מרוקו בוושינגטון עד 1959 : אלבר אפללו וארמן אסולין, אף הם מתומכי הפלג השמאלני במפלגת האסתקלאל ופעילים באיגוד המקצועי, שנודעו בביקורתם הקשה על מדינת ישראל! מאיר עובדיה, מאנשי הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל, ששימש יושב ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה מאז 1957 ועד שנות השישים; ג׳ו אוחנה, יהודי אמיד ופעיל בתנועות לאומיות שנים אחדות לפני עצמאות מרוקו: ודוד אזולאי, ממנהיגי קהילת קזבלנקה. אחדים מהם, אם כי לא כולם, ותומכים אחרים בקרב היהודים והמוסלמים, רובם תומכי מפלגת האסתקלאל, ייסדו בינואר 1956 תנועה יהודית־מוסלמית בהשראת מפלגת האסתקלאל שנודעה בשם ׳אל־ויפאק׳(׳ההסכמה׳). מתנגדי ׳אל־ויפאק׳ תיארו את הקבוצה ואת מנהיגה הבולט ביותר מרק סבאח כחברה סגורה שחבריה מנותקים מן ה׳מלאח׳ זה שנים. סבאח תואר כעושה דברו של מהדי בן־ברכה, ממנהיגי האסתקלאל, יושב ראש המועצה המייעצת ועורך העיתון אל־אסתקלאל.

במטיפים לאינטגרציה נכללו מאיר טולדנו המוזכר לעיל ומקס לב (Loeub) יליד סאפי ותושב קזבלנקה, יהודי אמיד, בעל מפעל זרעים ותבואה משגשג שב־1968 עלה לישראל. הם לא השתייכו ל׳אל־ויפאק׳ דווקא, אך היו חברים במפלגת האסתקלאל, ובספטמבר 1959 פרשו עם הפלג השמאלני של בן־ברכה, בועביד ועבדאללה איבראהים מן האסתקלאל כדי להקים את ׳האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים׳ (UNFP). בשנות המאבק לעצמאות הסתיר מקס לב במפעלו לוחמי שחרור, והעסיקם כפועלים מוסווים כדי למנוע את מעצרם, לדבריו:

לאחר הגליית הסולטאן מוחמד בן־יוסוף למדגסקר [ב־20 באוגוסט 1953] נרתמתי למאבק הלאומי והייתי שותף ב־1954 להקמת ׳אל־מונצ׳ם אל־סיררי׳, אחד מארגוני השחרור העירוניים האנטי־צרפתיים. בראשו עמד מוחמד פקיה בצרי, מעין יאסר ערפאת מרוקני, אשר מאוחר יותר היה למנהיג מרכזי ב־UNFP ועורך עיתון התנועה [אל־תחריר] בשפה הערבית. פעלנו יחד כקבוצת לחץ להחזיר את הסולטאן למרוקו. אותו ארגון חשאי, שגם בן־בדכה היה מעורב בו, קיבל מימון ממקורות שונים. מכיוון שבשנים ההם הייתי בעל אמצעים כספיים, סייעתי לממן חלק ניכר מן ההוצאות הכספיות של המונצ׳ם.

לב מודה שלמרות העניין העקרוני שלו במאבק לעצמאות, לא תמיד התלהב מן הדרישות התכופות ממנו לממן את הארגון ולהסתיר לוחמים במפעלו. הוא העדיף שלא להסתבך עם הצרפתים, ובעת ובעונה אחת חשש שאם יסרב להמשיך לשתף פעולה, אנשי הארגון יתנכלו לו ולבני משפחתו ויפגעו בעסקיו. עם שובו של הסולטאן למרוקו בנובמבר 1955 ליוו בן־ברכה ועבדאללה איבראהים (לימים ראש ממשלת מרוקו) את לב לפגישה עמו, והציגוהו בפניו כידיד ושותף של המאבק הלאומי. לב אומר כי היה נבוך מתגובת הסולטאן שהודה לו על מאמציו, אך בה בעת הביע תמיהה על היהודים שנלחמים לעצמאותן של ארצות מושבם. לב מעיר כי בן־ברכה היה איש חזון בעל דעות מקוריות, אם כי לא עקיבות ומנותקות מן המציאות. בפגישה שארגן לב בביתו, ובה נכחו בן־ברכה, מאיר טולדנו ומאיר עובדיה הצהיר בן־ברכה שהגיע הזמן לקיים שיתוף פעולה מרוקני־ישראלי, ויש לבדוק אפשרות של פיתוח תעשיות ישראליות־מרוקאיות משותפות, בעיקר בתחום הביגוד.

לב לא היה מן המטיפים לשינויים רדיקליים במבנה ההיררכי של ההנהגה הקהילתית, לעומת סבאח ותומכיו הקולניים שביקרו בחריפות את ׳מועצת הקהילות היהודיות׳ ואת המנהיגות של ועדי הקהילות השונות. במאמר מערכת באל־אסתקלאל תקף סבאח בגלוי את המנהיגות היהודית. לדבריו, הציבור היהודי היה נבוך וחסר ביטחון. הקהילות היהודיות קיבלו מידע מוטעה בנוגע לבעיותיהן, בעטיים של המנהיגים שהחזיקו בתואר ובזכויות היתר, ונמלאו אומץ רק כאשר מעמדם היה נתון בסכנה. הם לא חשו את העתיד הצפוי, ולא העריכו נכונה את ההתקדמות הבלתי נמנעת של העם המרוקני לעצמאותו הלאומית. הם לא השכילו להכין את אנשיהם לתנאים החדשים, להפך, הם הוליכו אותם לכיוון שונה, ולפיכך לא היו מסוגלים לענות על השאלות שהפנה אליהם הציבור היהודי. ועתה, המשיך סבאח ואמר, אף שצריך היה לומר לציבור היהודי המודאג שאף אחת מהחירויות שלהם לא נפגעה, שיש להם חופש תנועה כמו למוסלמים, לא הייתה מנהיגות ראויה שתוכל לעשות זאת. רק התומכים באינטגרציה, חסידי ההשתלבות, לדעת סבאח, הם המנהיגים הכשירים להנהיג את יהודי מרוקו.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו: אוקטובר 1956-סתיו 1961 מיכאל מ' לסקר

כשסבאח וחבריו החלו להתארגן בסוף 1955 ובראשית 1956 מספרם היה רק כשתי עשרות. בקיץ 1956, עם כמה מאות תומכים נמרצים, הם גמרו אומר לשנות את פני הדברים, והתכוונו להיאבק נגד המנהיגות היהודית בקהילות העירוניות המרכזיות, ׳חסידי העבר הקולוניאלי ותומכי ההתבדלות׳. סבאח האיץ בממשלת מרוקו לסייע לארגן שוב את הקהילות היהודיות, ובמקום מועצת הקהילות דרש לחקות את הדגם של הקונסיסטואר של מועצות הקהילות היהודיות בצרפת ובאלג׳יריה. לדבריו, היה צורך להקים ארגונים קהילתיים חדשים לאור המטרות האלה:

  • ניהול העניינים הקהילתיים והדתיים על פי המנהגים היהודיים המסורתיים.
  • שמירה על יחסים טובים עם הקהילה, בייחוד עם הרבנות, שיש להתייחס אליה בכבוד.
  • לנסות כל דרך כדי לעורר את התודעה הלאומית של יהודי מרוקו, כדי שישתתפו באופן פעיל יותר בחיים הלאומיים.
  • להבהיר ליהודים שהם אזרחי המדינה על פי אותם התנאים החלים על המוסלמים.
  • להביא לידיעת הממשלה את כל העובדות שעליהן להשתקף בפעילות מוסדותיה ובביצוע תפקידיה, ולהציע פתרונות הולמים.
  • יש להבין שפעילות זאת אינה צריכה להתבצע ברוח כיתתית, אלא למען טובתה הבלעדית של האומה המרוקנית בחסות הסולטאן האהוב מוחמד בן יוסוף (לימים מוחמד החמישי).

ואכן מאמצע שנות החמישים קמו בכמה ועדי קהילות מנהיגים שהשלטונות מינו אחדים מהם לתפקידיהם, והם נטו לכיוון הפוליטי של סבאח. ההתנגדות אליהם ולשאר חסידי האינטגרציה במרוקו גברה והלכה ב־1957, לאחר שהתברר כי הממשלה ושירותי הביטחון מנעו את העלייה לישראל. רבים מקרב יהודי הכפרים בהרי האטלס, אותן המשפחות שנשארו עקב סגירת שערי ׳קדימה׳, הבינו שלא יוכלו עוד להמשיך ולהתגורר בכפריהם, ועברו אפוא לערים, והם לקחו עמם את חפצי הקודש וספרי התורה הקהילתיים בתקווה להתחדשות העלייה. הם היו לנטל על היהודים העירונים, דבר שעורר תסכול וכעס אצל העירונים כלפי חסידי האינטגרציה שטעו או הטעו כשאמרו ב־1956 כי מרוקו תעניק חופש הגירה וזכויות פוליטיות מלאות." מאז אוקטובר 1956 הייתה הדרך היחידה לעזוב את מרוקו בחשאי בחסות מדינת ישראל באמצעות ה׳מוסד לתפקידים מיוחדים׳ וארגונו ׳המסגרת׳. הכעס היהודי כלפי חסידי האינטגרציה היהודים נבע גם מן הביקורת החריפה שמתחו על ממשלת ישראל ועל הסוכנות בכל הנוגע לקשיי הקליטה של יהודי המגרב בחברה הישראלית, ומן המחאה שהביעו נגד שיתוף הפעולה הצבאי של ישראל עם צרפת ובריטניה נגד מצרים במלחמת סיני־סואץ. רוב יהודי מרוקו תמכו בישראל, ויחסם למנהיגיהם החדשים נושאי דגל האינטגרציה נעשה אמביוולנטי.

בגלל מגבלות העלייה מטעם ממשלת מרוקו נחלשה עמדת תומכי ׳אל־ויפאק׳ וחסידי האינטגרציה האחרים שבהנהגה הקהילתית לטובת היסודות המתונים יחסית, רובם אישים בלתי מפלגתיים שנטלו בהדרגה את רסן ההנהגה. אכן המנהיגים המתונים דגלו בדו־קיום מוסלמי־יהודי כל עוד הרעיון הזה לא סתר את חופש ההגירה. במשך הזמן גם חסידי אינטגרציה נלהבים מיתנו את עמדתם, למעט אחדים מחברי ועד הקהילה בקזבלנקה. סבאח עצמו כבר ב־1958 שינה כמה מדעותיו, כשהוחרפו הסנקציות על הגירת היהודים. מן המתונים או המתמתנים, שנעשו למנהיגים קהילתיים בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, היה דוד עמאר, סוחר תבואה אמיד מקהילת פורט־ליוטי. עמאר נבחר בשלהי שנות החמישים למזכ״ל ׳מועצת הקהילות׳; במשך השנים קשר קשרי שותפות עסקיים עם מולאי חסן, הוא המלך חסן השני, והודות לקשרים הללו הוא נחשב ליהודי החשוב ביותר במרוקו עד אמצע שנות השמונים.

מן הראוי לציין כי בראשית דרכו הציבורית הייתה עמדתו של עמאר כלפי ישראל דו־ערכית ולא חיובית כלל וכלל. הוא לא התנגד לעליית יהודי מרוקו, אך שלל את אסטרטגיית ההברחות החשאיות הלא חוקיות בהשראת ׳המסגרת׳ ואת הפעילות הציונית המחתרתית שפגעו בחוקיה של מרוקו. באחת מישיבות ׳מועצת הקהילות׳ ב־10 בנובמבר 1957 תקף עמאר את הפעילות הציונית הפוגמת בהרמוניה שמתפתחת בין מוסלמים ליהודים. הוא יצא עם משלחת לפריז, והיא נפגשה עם יעקב צור, השגריר הישראלי, ועם הארגונים היהודיים בצרפת להסביר להם את חומרת המצב ולשכנעם שיפעלו להפסקת הפעילות הזאת. ואולם בעת ובעונה אחת לא נרתע עמאר מלתבוע משלטונות מרוקו את חופש ההגירה ליהודים לכל מדינה אליה ישאפו לצאת. ביולי 1957 נפגשו נציגי ׳מועצת הקהילות׳ עם אחמד חאמיאני, המנהל הפוליטי של משרד הפנים המרוקני, ומחו נמרצות נגד המדיניות השוללת מתן דרכונים ליהודים או זו שמעניקה דרכונים ליחידים במשפחה ולא מאפשרת עליית משפחות שלמות. תשובתו של חאמיאני הקרינה שרירות לב: הוא הסביר ששר הפנים דריס מוחמדי נתן הוראות מפורשות לרשויות המקומיות שלא להעניק דרכונים ליהודים המתכוונים להגר לישראל, ולסרב להתיר את חזרתם של ׳היורדים׳ המרוקנים. חאמיאני הבהיר למשלחת היהודית שמרוקו תמנע כל ניסיון של ישראל לנצל את העלייה ממרוקו לצרכיה, משום שהדבר יפגע ביחסיה עב מדינות ערב במזרח התיכון. עדיף לממשלת מרוקו להשאיר את רוב היהודים במדינה מאשר לסבול את מחאתם של 70 מיליון ערבים במזרח התיכון. החמרת ההגבלות על העלייה רק דרבנו את עמאר ומנהיגים יהודים, כמו מקס לב, להצטרף אל שורות ׳המסגרת׳ ולתמוך בעלייה החשאית.

מה שעוד קירב את עמאר(הבלתי מפלגתי) וכמה מחסידי האינטגרציה אל ׳המסגרת׳ היו המאמצים של הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל הדומיננטית לבלום את חופש התבטאותם של היהודים בחברה המרוקנית ואת רצונם להזדהות עם זרמים חשובים בעולם היהודי. מאז 1958 ראו הלאומנים השמרנים כמעט בכל מה שנקשר בישראל ובארגונים היהודיים הבין לאומיים בתחום התרבותי בתפוצות ׳פעילות ציונית׳. מי שקידם את המדיניות הזאת היה עלאל אל־פאסי שהיה ממייסדי המפלגה. בריאיון לארנולד מנדל, עורכו של העיתון היהודי־צרפתי L'Arche, הסביר עלאל אל־פאסי באופטימיות כי היהודים מקדמים בברכה את תהליך הערביזציה העובר על מרוקו, וכי ההפרדה המלאכותית שהתפתחה בין המוסלמים ובין היהודים בתקופה הקולוניאלית מפנה בעצם את מקומה לסימביוזה בריאה. אם בעבר היה הקולוניאליזם מכשול לסימביוזה הזאת, היום במרוקו החדשה הציונות היא הבעיה העיקרית. הציונים, כך העריך אל־פאסי, קלטו אזרחים של מדינה אחת לרעת אחרת. היהודים היו חייבים להישאר במרוקו, ולפיכך היה צורך לדכא את ההשפעות הציוניות, לדבריו:

עמדתי בנוגע לציונות איננה אך רק כנגד [הציונים]. במרוקו החדשה יש לאסור את קיומן של כל התנועות הפוליטיות המקבלות הוראות מן החוץ. הידוע לך ש׳הזאויה׳ [המסדרים המוסלמיים הסופיים] אסורות במרוקו חרף התפקיד החשוב שמילאו בתולדותינוי האם אנחנו נחשבים לאנטי־ מוסלמים כיוון שאיננו מאשרים את קיומם של המסדרים המוסלמיים ? מן הבחינה הזאת אנחנו׳אנטי־יהודיים׳ כשם שאנו ׳אנטי־מוסלמים׳.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1970-1948-מיכאל מ' לסקר

לדברי אל־פאסי, אין הוא מתנגד להוראת השפה העברית ולשימוש בדיאלקט של הערבית־יהודית, שהוא חלק מן המורשת הרוחנית של האומה המרוקנית, ויש לשמרו ולטפחו. אך בשלב מאוחר יותר פרסם אל־פאסי הצהרה, ולפיה יהודי מרוקו הם ׳ד׳ימים׳, כלומר נתינים נחותים בחסות מוסלמית. כאשר עלון ׳מועצת הקהילות היהודיות׳ La Voix des Communautés קרא תיגר על אל־פאסי בגין הצהרותיו, העיר אלפאסי שהכינוי ׳ד׳ימים׳ ליהודים אינו שלילי; לדעתו, משמעו זרים, אבל אין בזה כדי לסווג את היהודים כאזרחים נחותים.

לעומת אל־פאסי, מנהיגים לאומיים אחרים במפלגת האסתקלאל, ובהם מהדי בן־ברכה ועבדררהים בועביד, שאפו להעניק תחושה של רגישות יתר לזכויות היהודים, וטענו כי יהודי מרוקו הם שותפים פוטנציאליים לאינטרס הלאומי בעידן הפוסט־ קולוניאלי. מנהיגים אלה של הפלג השמאלני במפלגה שמרו על ערוצי תקשורת רציפים עם ׳מועצת הקהילות׳ ועם ראשי הקונגרס היהודי העולמי באירופה ועם נציגיו במרוקו, וזאת כדי למשוך את אהדת דעת הקהל המערבית ואת תמיכת יהודי מרוקו בדרכם הפוליטית. במרוצת שנת 1958, עם החלטתם לפרוש מהאסתקלאל לטובת הקמת  ה־UNFP, הגבירו הגורמים הללו את מאמציהם לקרב את יהודי מרוקו אליהם מתוך מחשבה שיהיו נכס אלקטורלי מול יריביהם השמרנים באסתקלאל ובחצר בית המלוכה. ואולם, כמו שהתחוור ליהודים, גם תמיכת בן־ברכה ואנשיו בשוויון זכויות לא תמיד עמדה במבחן המציאות. זאת ועוד, בן־ברכה נטה להפריד בין מתן זכויות ליהודים כאזרחים שווים לבין מתן לגיטימציה לעלייה לישראל. בריאיון שהעניק בראשית 1959 לכתב Jerusalem Post מורים קאר (Carr) אמר:

[היציאה ממרוקו לישראל] כרוכה בוויתור על האזרחות, וזהו דבר חמור. אנחנו זקוקים לכל משאבי האנוש שלנו. אנו מעונינים שכל הפטריוטים המרוקנים, בין מוסלמים בין יהודים, יתמסרו למשימה המשותפת של שיקום ארצנו. אנו מצפים שהיהודים יפנו את מבטם לישראל כפי שאנו מפנים את מבטנו למכה, אבל אם הם רוצים להחליף את אזרחותם — זה רע. יציאה של אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. קיימת אחווה אמיתית בין מוסלמים ליהודים במרוקו. יש במרוקו שוויון, לא רק להלכה, אלא גם למעשה. כאשר חלק מהיהודים עוזב, הנשארים מרגישים פחות טוב. נוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם הגירה חשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים והיהודים במרוקו.

עמאר ותומכיו בהנהגה הקהילתית לא התרשמו במיוחד מהבטחותיהם או מהסבריהם של המנהיגים הלאומיים במרוקו. הם היו משוכנעים שלמרות כל הדיבורים וההצהרות על דו־קיום ושוויון זכויות, ימשיכו היהודים לחיות בגדר של מיעוט. באביב 1958 נפלה ממשלת מבארכ בכאי, ובמקומה קמה ממשלה חדשה בשליטת הפלג השמרני של מפלגת האסתקלאל בראשות אחמד בלפראג׳. ד״ר ליאון בן־זקן, השר היהודי לענייני דואר, טלגרף ותקשורת לא כיהן בממשלת בלפראג'. ובמקומו לא התמנה שר יהודי אחר. רק כמה עשורים לאחר מכן, ב־1993, מונה סרז׳ ברדוגו היהודי, מעשירי מרוקו, לשר התיירות. עמאר קרא לשלטונות להעניק ליהודים את השוויון המיוחל, והזהיר כי כל עוד אין הם אזרחים מלאים במדינת הלאום, ואין הכרה מלאה בזהותם ובזכויותיהם, לא יחול שינוי ממשי במעמדם, והם יימנעו מלהשתתף בחיים הלאומיים.

כדברי עמאר במקור בצרפתית

Le juif marocain qui a toujours vécu avec un statut de minorité ayant des devoirs sans droit et sans égalité ne réalise pas encore aujourd'hui la révolution qui s'est opérée au Maroc et don't il est un des principaux bénéficiares. S'étant toujours à l'écart de la politique, il n'est pas encore apté à militer au sein des organisation politique ou syndicales; sa formation de citoyen conscient des ses devoirs et de ses obligations doit être la tâche essentielle des Elites qui constituent les dirigeants des communautés et du conseil [des communautés isrâelites]'. Rapport moral présenté par David Amar, secrétaire général du conseil des communautés israélites du Maroc à l'assemblée générale de cet organisme, Rabat, le 3 mars 1958. The Central Archive for the History of the Jewish People, Jerusalem: The Jacques Lazarus Files, P164/103

הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית באוקטובר 1958, עליית ממשלת עבדאללה איבראהים בדצמבר 1958 בראשות הפלג השמאלני של האסתקלאל שאחר כך השתייך למפלגת UNFP ונקיטת מדיניות אנטי־ישראלית מובהקת בממשלתו באותה שנה, צמצמו עד מינימום את חופש התנועה מחוץ לגבולות המדינה. עמאר פעל עתה להציג מדיניות ביקורתית ובוטה יותר מבעבר כלפי השלטונות, ודרש בתוקף שיעניקו דרכונים ליהודים השואפים להגר. הועלתה הצעה לתת לוועדי הקהילות המפוזרות ברחבי המדינה לטפל בבקשות לדרכונים בשיתוף פעולה עם משרד הפנים, אך ההצעה נדחתה על הסף. באותה העת ניצבו מנהיגי הקהילות מול אתגרים קשים גם בתחומים אחרים. ראשית, בקיץ 1959 נסגרו משרדי ארגון ההגירה היא״ס שעסק ביציאת יהודים לצפון אמריקה, וסניפי הקונגרס היהודי העולמי המקומיים נסגרו אף הם. שנית, בעקבות החלטתה של ממשלת מרוקו בספטמבר 1959 לנתק קשרי דואר עם ישראל ברוח הסולידריות הכלל ערבית, דבר שהיה בו למנוע מיהודי מרוקו להתכתב עם קרוביהם בישראל, הפצירה ׳מועצת הקהילות׳ בממשלת מרוקו למצוא פתרון לבעיה באמצעות הצלב האדום הבין־לאומי שיטפל בהעברת דברי דואר מישראל למרוקו וממרוקו לישראל דרך ז׳נווה. אף בקשה זו נענתה בסירוב. עוד בעיה הייתה כרוכה בוועדי הקהילות: מכיוון שבחירות דמוקרטיות לוועדי הקהילות שבחסות ׳מועצת הקהילות׳ לא התקיימו מאז 1953, דרשה ׳מועצת הקהילות׳ עריכת בחירות לאלתר וגיבוש חוקי־יסוד חדשים בנוגע לסטטוס שלה. חוקי־היסוד של ׳מועצת הקהילות׳ נותרו ללא שינוי מאז הקמתה ב־1947, ולא היה לה מעמד רשמי מלא בעידן החדש. השלטונות התעלמו מבקשה זו, והסטטוס־קוו נשאר.

הבעיה העיקרית של ׳מועצת הקהילות׳ שמנעה ממנה להתייצב כגוף מאוחד ויעיל נגד מגבלות העלייה ובעד זכויותיהם הפוליטיות של יהודי מרוקו נעוצה בפרישת ועד קהילת קזבלנקה ממנה. הוועד הקזבלנקאי היה החשוב מכל ועדי הקהילות משום שקהילת קזבלנקה הייתה מאז שנות העשרים לגדולה ביותר במדינה. במרס 1958, לאחר שיושב ראש הוועד מאיר עובדיה, מתומכי הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל, נכשל בהתמודדות על ראשות ׳מועצת הקהילות׳ מול עמאר, הוא הרחיק את הוועד ממנה, ובכך החליש את ׳מועצת הקהילות׳, והביא לפירוד בהנהגה היהודית. כמו מנהיגים קהילתיים אחרים שתמכו באסתקלאל, ב׳מפלגת העצמאות הדמוקרטית׳ ואחר כך ב־UNPF, עובדיה ראה במעמד ההנהגה הקהילתית קרש קפיצה לתפקידים בשלטון העירוני והארצי. עובדיה מונה לתפקיד יושב ראש קהילת קזבלנקה ב־1957 מיזמת סי ברגש, מושל קזבלנקה, לאחר שמנעו השלטונות מז׳אק בנון, יהודי המקורב ל׳מפלגה הדמוקרטית לעצמאות׳, לכהן במעמד זה.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה-מיכאל מ' לסקר

אותם המוהיקנים האחרונים של חסידי האינטגרציה, שעדיין לא עיכלו את חומרת הגזרות של השלטון נגד היהודים, או התעלמו מן המציאות אגב הימנעות מלהשלים אתה, המשיכו ב־1960-1959 לנסות ולזרוע פירוד בקרב יהודי מרוקו. נכללו בהם העורך דין מאיר טולדנו מתומכי ה־UNFP (עליו נדון בתת־פרק העוסק בעבודת ׳המסגרת׳) ואלבר אפללו, ממייסדי ׳אל־ויפאק׳. נדון כאן באפללו שדגל במגמה נוקשה במיוחד כלפי העלייה ונגד מדינת ישראל. לעומת מרק סבאח, ששינה כמה מעמדותיו האופטימיות בנוגע לקשרי יהודים־מוסלמים, אפללו, המקורב מאוד לחוגי השמאל האינטלקטואליים ולאיגוד המקצועי המרוקני(UMT), היה עקיב בהשקפת עולמו הבלתי מתפשרת. מלבד פעילותו לטובת דו־קיום מוסלמי־יהודי בסוף שנות החמישים, הוא עבד בשגרירות האמריקנית ברבאט, והועסק שם כעוזרו של נספח העיתונות. אפללו קבע שלמרוקו חדרו ארגונים ציוניים ששידלו את היהודים לנטוש את המערכה הלאומית ולברוח בכל האמצעים. לטענתו, סוכני הארגונים הציוניים הלכו לבתיהם של העניים וחסרי ההשכלה, סיפרו להם שפוגרומים אנטישמיים עומדים לפרוץ במרוקו, וזרעו פחד בקרב היהודים כדי לעודד את הגירתם. הם הציעו, בעיקר לצעירים, חוזי עבודה בישראל, והבטיחו לשלם להם מראש אם יעלו לישראל. לעומתם, יהודים טובים תומכי הדו־קיום היהודי־מוסלמי הביעו נכונות להילחם בתופעה ׳הפושעת׳ הזאת. הוא ראה ביהודים שהסיתו אותם הארגונים הישראליים עריקים, ודרש למנוע את הגירתם. לדבריו:

עם כל עזיבה של יהודי נחלשת עמדתנו במרוקו. כל עוד הננו 200 אלף יהודים הרינו מהווים כוח, אך אם ירד מספרנו ל־150,000 או אף ל־000,100., לא יהיה לנו מה להגיד. עד עכשיו לא הייתה במדינה זו אנטישמיות, אף לא בעת ההתקפה הישראלית נגד מצרים [ב־1956]. אולם הגירה המונית של יהודים עלולה הייתה לעורר גל של אנטישמיות, אך אז לא הייתה האשמה [מוטלת על] הערבים, כי על היהודים עצמם, שעל ידי הגירתם מוכיחים כי אינם מרגישים את עצמם מרוקנים והנם פורשים מהעם המרוקני.

דו״ח ד״ר ברטהולץ על ביקורו במרוקו, ללא תאריך, כנראה מסוף 1958 או תחילת 1959, סודי, אצ״מ, 86/7274.

השקפת עולם רדיקלית זו אף הוקצנה אצל אפללו בקיץ 1959, לאחר המהומות שפרצו בישראל ביזמת עולים חדשים בגלל המצוקות החברתיות שאתם נאלצו להתמודד. המתח העדתי המצטבר בקרב יוצאי המגרב בישראל הביא לידי אלימות שפרצה ב־9-8 ביולי 1959 בשכונת העוני ואדי סליב שבאזור חיפה המאוכלסת רובה בעולים ממרוקו. לאחר שיהודי ממוצא מרוקני התעמת עם שוטר, והוא ירה בו בבית קפה מקומי, הפגינו תושבי המקום מול תחנת המשטרה, הרסו את בית הקפה, וגרמו נזק למכוניות ולרכוש. שלושה עשר שוטרים וכמה מפגינים נפצעו, ועשרים ואחד מפגינים נעצרו. מהומות המחאה שבראשם עמד דוד בן־הרוש שעלה לישראל ב־1947 התפשטו למגדל העמק ולבאר־שבע. ממשלת ישראל מינתה ועדת חקירה מצומצמת בת חמישה חברים שהגישה ב־19 באוגוסט 1959 את מסקנותיה בדו״ח שהיקפו 22 עמודים. אמנם נרמז בדו״ח על חוסר שוויון, אך נאמר בו גם כי לא הייתה אפליה מכוונת מטעם הציבור הרחב ומוסדות המדינה כלפי העולים. פרסום הדו״ח לא הביא לשיפור המצב. בשנות השישים המוקדמות היה ברור לחלוטין שהיחס אל תושבי ואדי סליב הוא כאילו היו אזרחים נחותים. מערכת החינוך באזורי הפיתוח ובשכונות הושפעה מביורוקרטיה אטומה שמנעה סילוק זרעי האי שוויון שהפרידו בין ׳ישראל הראשונה׳ ו׳ישראל השנייה.

 במאמר מקיף שהתפרסם לאחר המהומות בשני חלקים בעיתון האיגוד המקצועי של מרוקו L’Avant-Garde תמך אפללו בגלוי בהתנגדותה של ממשלת מרוקו לעלייה. מבחינתו, ההפגנות הרבות שארגנו בישראל יהודים מרוקנים, והתוצאות החמורות שנבעו מכך, יש בהם להוכיח עד כמה נוראים תנאי הקיום שכפו מנהיגי ישראל על יהודי המגרב, לאחר שהם שיגרו את סוכניהם לקנות את לבם ולעודד אותם לעזוב את מכורתם. המהומות הללו חשפו בפני העולם כולו את המרמה של הארגונים הציוניים, ולימדו אותו את הלקח הפוליטי של האפליה הגזענית הבלתי צפויה והבוטה ביותר שיכולה להיות. המנהיגים הישראלים ניסו כמובן להסביר את התקריות הללו בדרכם שלהם, ותלו אותם ברמת ההשכלה השטחית של היהודים שבאו ממרוקו וברמתם האינטלקטואלית. אבל המנהיגים האלה הרי ידעו שמי שעזב את מרוקו כדי לעלות לישראל לא היו רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מרצים או סטודנטים ואף לא סוחרים גדולים ומשפחות עשירות; האחראים על הארגונים הציוניים ידעו תמיד מי הם העולים שאותם הצליחו לשכנע במרוקו לעלות לישראל. האם הם באמת סברו שכל האומללים, הנתקעים, הקבצנים והאנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ואותם העלו לישראל יהיו, בסופו של דבר, מומחים ואנשי מקצוע, ויוכלו לתרום מן הידע המדעי והכישורים שלהם לאומה זרה?!

לדברי אפללו, מלכתחילה, בראשית העלייה בשנות הארבעים, לא התקבלו יהודי מרוקו בעין יפה, וכבר אז כינו אותם ׳מרוקו סכין׳. המרוקנים היו ל׳מעין מרטשי בטנים׳. על הדיווחים בישראל כי בקרב עולי מרוקו היו אנשים בעלי עבר פלילי, הגיב אפללו ואמר שאם אלה העובדות, הרי הגישה הגזענית בחברה הישראלית והעוני המשווע גרמו להידרדרות קשה במעמד העולים ודרדרו אותם למעשי פשע. המהגרים הצפון אפריקנים חיו במעברות, היו שרויים באבטלה חלקית, ועמדו בתורים ארוכים לפני לשכות העבודה. הם היו חסרי אונים, וחיפשו דרכים להשתחרר ממצוקתם. במציאות הקשה הזאת ציפה אפללו כי ממשלת מרוקו תנקוט צעדים מכריעים למחוק את החרפה והעוול בצעדים נמרצים נגד הפעילות הציונית החשאית. ההגירה לישראל לא הייתה בהיקף כזה בשנים האחרונות אילולא היו במרוקו סוכנים שהיו מסוגלים לבצע תעמולה ולעודד יציאת יהודים. לכן חייבת הממשלה במרוקו לנקוט צעדים שיועילו ש׳ניפטר סופית מכל הטפילים הזרים אשר משחיתים את ההמונים היהודיים,. אין לאפשר לישראל להרוס את ניצני ההידברות היהודית־מוסלמית שמרוקו ותוניסיה מציעות. אפללו הרחיק לכת ורמז שישראל נולדה בחטא; היא גרמה לבעיית הפליטים הפלסטינים בשל מאמציה להגשים עלייה אינטנסיבית ובאכלוס יתר של יהודים שפגע באוכלוסייה הערבית. איש לא יכול להתכחש לכך שישראל שואפת להעמיד ביום מן הימים את כל העולם כולו בפני העובדה המוגמרת, ולטעון להתרחבות טריטוריאלית שתפגע בשלום האוניברסלי שכל מנהיגי העולם משתדלים לכונן. יש לוותר על הרצון לעקור את יהודי צפון אפריקה מבתיהם, ולהניח להמוני היהודים של מרוקו ושל תוניסיה להמשיך להציע לעולם כולו את הדוגמה הטובה של הידברות יהודית־מוסלמית, ואת התקווה הגדולה מכול של שיתוף פעולה פורה ובריא בין ערבים ליהודים.

אפללו הזכיר במאמרו את ברל לוקר, יושב ראש הנהלת הסוכנות לשעבר, שבזמן הקונגרס הציוני העולמי ב־1956 דרש ממרוקו ומתוניסיה, שאך זה מקרוב נעשו עצמאיות, שלא יניחו מכשולים על דרך יציאתם של היהודים, ושיראו באלה שירצו להישאר שווים לפני החוק מבחינה אזרחית. אפללו קבע שדברי לוקר הם בגדר צביעות, כי ככלות הכול המדינה שבה סבלו היהודים מאי שוויון אזרחי הייתה מדינת ישראל, וכדי לחזק את טיעונו, הוא הביא דוגמאות של מצוקת יהודי מרוקו, והיו לו כאלה בשפע רב. למשל, הוא סיפר את סיפורו של יהודי מרוקני שעלה לישראל והגיע לוואדי סליב, ואלו דבריו:

כאן בישראל אנחנו הצפון אפריקנים היחידים החיים בצורה כזאת. השיכונים החדשים אינם ניתנים לנו והשכר הדל אינו מאפשר לנו לקוות שנוכל לשלם שכר דירה במקום סביר. איננו יכולים אף לשלוח את ילדינו לבית הספר, כיוון שהם צריכים מייד לצאת לעבודה כדי לפרנס את עצמם, ואנחנו יודעים שעתידם חסר תקווה ממש כמו ההווה שלנו.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר

בדוגמה אחרת של אפללו עולה מתאר כי עלה לישראל בגיל 11 , וכבר בימי הלימודים שלו סבל מאפליה. במקום העבודה הראשון שלו היה שליח, ובו הועסק עד גיוסו לצה״ל. לאחר שחרורו מהצבא לא קיבל סיוע בדיור, והבית היחיד שמצא לא היה ראוי למשכן לבני אדם. העולה נדד ממקום למקום, ולבסוף הגיע לאילת. אחת מיתר העבודות שעסק בהן היה לרוקן פחי אשפה שישה ימים בחודש. העולה הוסיף ואמר:

אני לא זוכר מה טעם יש לבשר. הבן הקטן שלי זכה רק שלוש פעמים לאכול בננות. כשאני חוזר לביתי מלשכת העבודה מבלי שמצאתי תעסוקה, אשתי

כועסת למעשה, אני מעדיף למות או לפחות להימלט מן העוני הזה. בקשתי פגישה עם מזכיר לשכת העבודה. אמרו לי שהוא עסוק מדי. כבר שנתיים שהוא עסוק מדי כדי להאכיל את הילד שלי. אני עוסק בעבודות משפילות בהר הכרמל, שם אני רואה ילדים אחרים אשר מבלים את חופשת הקיץ שלהם בנעימים בקייטנות. האם בני יוכל אי פעם לעשות גם כן דבר כזה? בואדי סליב הילדים ערומים למחצה ואז מצבם עודו טוב.

לישראל אפוא אין זכות למתוח ביקורת על מרוקו בגין מניעת חופש ההגירה מיהודיה. אפללו הפך את היוצרות והציג את ישראל כמדינה המגבילה את חופש תנועת היהודים. בתיאור מצבם הקשה של יהודי מרוקו בישראל והאפליה שהם סובלים ממנה הוא אמר:

אנחנו חבים את המידע הזה למספר מהגרים מרוקנים אשר הצליחו להימלט מצורת אפליה חדשה זאת. הם סיפרו שקל להיכנס לישראל אבל בלתי אפשרי לצאת ממנה, אלא אם כן נוקטים תמרונים וטכסיסים קשים ויקרים מאוד. קל מאוד להבין שהשלטונות אינם מוכנים להניח למהגרים לצאת את ישראל משום שאלה שיצאו יספרו על היחס הגרוע שנתקלו בו, וסיפורים אלה יפריכו את התעמולה הציונית במרוקו שהדגישה את היחס הגרוע [ליהודים] בארץ זו ואת הצורך להגר לישראל […] יותר מ־80%

מיהודי מרוקו היושבים בישראל החליטו לפני חודשים אחדים לצאת מן המדינה, אבל השלטונות הישראליים דורשים במקרה כזה מן המשפחות, שלא פעם הם עודדו אותן לצאת מארצות מוצאם, להחזיר את הוצאות הנסיעה והשהייה בישראל.

פרשת ואדי סליב וכל התעמולה השלילית סביבה לא יכלו לבלום את הרצון לעלייה. היו אלה ימים קשים מנשוא ליהודים במרוקו. ללא התנגדות ממשית מקרב הארמון, נקטה ממשלת איבראהים וכלי התעמולה החדש שלה, מפלגת ה־UNFP, מדיניות סוציאליסטית קשוחה שפגעה קשות באנשי עסקים יהודים ומוסלמים כאחד. נכסיהם נרשמו אצל השלטונות, בכלל זה נכסים שמחוץ למרוקו, והתעורר החשד שמא מדובר בניסיון להעברת השליטה בנכסים הללו לידי ממשלת מרוקו. בכמה מגזרים כלכליים נדחקו היהודים לשוליים, והצליחו לשרוד רק במקצועות שהמוסלמים לא יכלו לעסוק בהם מפאת חוסר השכלה. בשכבות הכלכליות הנמוכות הורגשה מדיניות הממשלה באמצעות שירות התעסוקה. למשל, כאשר מכונאי או חשמלאי יהודי חיפש תעסוקה, הוא נרשם בלשכה, ושמו צורף לרשימות מבקשי העבודה. כאשר התפנתה משרה, מצא היהודי הרבה מוסלמים לפניו, פשוטו כמשמעו, ברשימת המחכים לקבלת עבודה. ב־1960-1959 הייתה אבטלה חמורה, וסביר בהחלט שהיו עשרות מבקשי עבודה מוסלמים על כל מבקש יהודי אם ניתן את הדעת ליחסם המספרי באוכלוסייה. כיוון שכך הסיכוי של היהודי לקבל עבודה היה קלוש למדי. לאמתו של דבר, המעסיקים הודיעו למכונאים יהודים, כי הם עובדים טובים יותר, וכן לעתים הודיעו המעסיקים למכונאים יהודים מסוימים שיש אצלם עבודה פנויה, וביקשו להעסיקם, אך מלשכת התעסוקה שלחו אליהם מוסלמים, אף שלא היו מתאימים לדרישות. גם במשרות למנהל הועדפו המוסלמים מן היהודים בלשכות התעסוקה, אם כי בכמה ענפים, כמו בשירות הדואר, הם עדיין הועדפו אך ורק הודות למיומנותם וחיוניותם.

במישור הפוליטי, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, מעצר וחקירת יהודים ופעילי ׳המסגרת׳ ביזמת הזרועות של משטרות המכס, הגבולות והדרכים, הקמת אגף מיוחד במשטרה לטיפול בעלייה, סגירת משרדי ארגון ההגירה ׳היא״ס׳ וסניפי הקונגרס היהודי העולמי, פיקוח ממשלתי על הפעילות החינוכית והסוציאלית של ארגוני ׳הג׳וינט׳, ׳אוצר־התורה׳, ליובאביץ׳ ו׳אורט׳ והשמועות על אודות הלאמת ׳אליאנס׳ (רעיון

שהתממש חלקית בסתיו  1960), כל אלה העיבו על קשרי יהודים־מוסלמים, והגבירו את הרצון לעזוב את מרוקו. רק מעט תועלת הפיקו היהודים מן התהפוכות בצל פרישת ה־UNFP מן האסתקלאל ומן המתיחות שבין הארמון לאותה מפלגה חדשה ולממשלה שבהשפעתה. רוב היהודים, חוץ מחברים ותומכים מעטים ב־UNFPאו באסתקלאל, המשיכו להתרחק ממעורבות פוליטית; הם סלדו ממדיניות המפלגות, בין של השמאל ובין של השמרנים, ואף הכוחות הפוליטיים השונים לא השתוקקו במיוחד להשיג את תמיכת היהודים. בשלהי שנת 1959 לא היו יהודים רבים במרוקו שרצו להיות מאלה שבחרו בפלג ׳הלא נכון׳. יתרה מזאת, בזירה הפוליטית כמעט לא היה ליהודים לאן לפנות, שכן למרות הטפת תומכי האינטגרציה הרדיקליים להשתלבות לאומית מלאה, התחרו המפלגות הפוליטיות זו בזו בהבעת נאמנות לאחדות הערבית ולאינטרסים פן־ערביים ברוח הנאצריזם המזרח תיכוני. בקרב קבוצות רחבות בציבור היהודי שרר ניכור מאונס בשטחי החיים החיוניים ביותר, תחושה שהעמיקה את האי אמון שכבר נפוץ קודם לכן, לפני ואחרי העצמאות, בנוגע לאינטגרציה אמתית.

לפני דצמבר 1959 החלה מרוקו להיערך לבחירות המוניציפליות הראשונות מאז קבלת העצמאות. כאשר ביקשו השלטונות מן היהודים להירשם להצבעה בבחירות המתוכננות למאי 1960, לא נרשמו יהודי קזבלנקה. בפאס הם שאלו את המושל אם יספקו להם דוכני הרשמה נפרדים בתוך שכונותיהם כי האוכלוסייה היהודית לא רצתה להירשם בדוכנים הרגילים. ואז ׳מועצת הקהילות׳ קיבלה עליה לנהל את מערכת התעמולה להירשם לבחירות, והצליחה במידת מה. המניע של עמאר ואנשיו לעודד את ההרשמה נבע מן הרצון לעורר רושם טוב אצל הרשויות ולערער את האי האמון שלהם כלפי היהודים. ׳מועצת הקהילות׳ קיוותה שבסופו של דבר יירשמו יהודים רבים, ותשומת הלב הגוברת לרישום המצביעים תניב תוצאות חיוביות למעמדם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006-עמ' 413-410

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

בראשית מאי 1960, טרם קוימו הבחירות העירוניות, הדיח מוחמר החמישי את ממשלת איבראהים, והקים ממשלה שהוא הנהיגה אישית, ובה הוענקה סמכות של ממש ליורש העצר מולאי חסן השני. הבחירות לשלוש עשרה לשכות מסחר ותעשייה התקיימו ב־8 במאי, וב־29 במאי התקיימו הבחירות למועצות המוניציפליות, בשניהם הצליח ה־unfp, שזה מקרוב קם בעקבות פרישת הפלג השמאלני ממפלגת האסתקלאל, הצלחות מרשימות.

L'Union nationale des forces populaires (UNFP, en arabe : الاتحاد الوطني للقوات الشعبية) est un parti politique marocain de gauche créé le 6 novembre 1959 d'une scission avec le parti de l'Istiqlal.

אך כמה יהודים בערים הגדולות נבחרו ללשכות מסחר ולמועצות עירוניות, והבולט שבהם היה מאיר טולדנו שנבחר לסגן נשיא חמישי וכ־Rapporteur General בעיריית קזבלנקה. מקס לב, אף הוא איש ׳האיחוד הלאומי׳, השיג מושב במועצת העיר, וקיבל את ראשות אחת הוועדות בה. לא כל היהודים שנבחרו היו מרקע סוציו־אקונומי אמיד כמו טולדנו ולב. בערים אחרות הם השתייכו למעמד צנוע יחסית. בדרך כלל, האסתקלאל העדיף להריץ מועמדים מן המעמד הבינוני־גבוה, למשל, את סימון בן־שבת מלאראש בצפון מרוקו, את ז׳אק אוחנה וברוך טולדנו ממכנאס. למעט לב וטולדנו מקזבלנקה, ה-unfp בחר במועמדים יהודים ׳עממיים׳(אנשי ׳המלאח׳) שאחדים לא היו ידועים בציבור היהודי, דוגמת שלום בן־הרוש ואלברט סספורטס, בעלי מלאכה מן הרובד הבורגני הזעיר.

בקיץ 1960, עם סיום מערכת הבחירות, ביקש עמאר לשכנע את קהילת קזבלנקה להצטרף מחדש ל׳מועצת הקהילות׳, וניצל את חולשתו של מאיר עובדיה, שהובס בבחירות ללשכת המסחר ולמושב במועצת העיר קזבלנקה. ואולם ההצלחה בעניין זה הושגה רק בשנות השישים. בעקבות ההחלטה להלאים כמה ממוסדות ׳אליאנס׳ ובגלל מגבלות אחרות הגישה ׳מועצת הקהילות׳ לממשלה דו״ח, ובו שישה סעיפים: הקשיים ההולכים וגוברים של היהודים להשיג דרכונים; התנגדות להלאמת ׳אליאנס׳; לשים קץ לחטיפת ילדות יהודיות בידי מוסלמים ולהתאסלמותן; לפתור את בעיית הדואר בין מרוקו לישראל; לבחור בחירות חופשיות לוועדי הקהילה; ומחאה על החלטת השלטונות להעלאת המס הקהילתי על בשר ויין כשר.

למעט עניין העלאת המס על בשר ויין כשר, השלטונות העדיפו להתעלם מיתר הדרישות בדו״ח. בעקבות ביקורו של נשיא מצרים נאצר במרוקו וטביעת ספינת המעפילים ׳אגוז׳ — שני אירועים קשים בינואר 1961 שהסתיימו בגילויי אלימות פיזית כלפי יהודי מרוקו — החלה להתרקם סולידריות כלל יהודית בין הנצים בוועדי הקהילות. מות מוחמר החמישי ב־26 בפברואר 1961, הכתרתו של חסן השני למלך, המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו בשלב מאוחר יותר שאפשר ליהודים לצאת חופשי את המדינה והיחסים המיוחדים שגובשו מאחורי הקלעים בין מרוקו לישראל במישור המודיעיני־ביטחוני במרוצת שנות השישים, כל אלו הביאו לשיפור מעמד ההנהגה היהודית. ׳מועצת הקהילות׳ לא הוכרה באותן שנים ואף לא בשנים אחר כך בהכרה רשמית מלאה, וגם לא ידוע לנו בשלב הנוכחי של המחקר אם התקיימו בחירות דמוקרטיות כסדרן בקהילות מאז 1961. ואולם הקשרים המיוחדים של עמאר ואישים אחרים, ובהם סרז׳ ברדוגו, שנרקמו עם בית המלוכה, הם שקבעו את מערכת הקשרים בין ההנהגה הקהילתית היהודית ובין הממשלות והארמון. מנובמבר 1961, עם התחדשות העלייה ׳הנסבלת׳ לישראל וסיום העידן המחתרתי, הבין הרוב המכריע של התומכים היהודים במפלגות הלאומיות כי פני בני דתם לישראל, לצרפת ולצפון אמריקה.

מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית: פעולות ׳המוסד לתפקידים מיוחדים, באמצעות שלוחת ׳המסגרת׳ — ההיבט המדיני

מיולי 1956 עד יוני 1958 התירה ממשלת מרוקו יציאה לישראל, כלומר העניקה דרכונים לנסיעה ל־2,068 יהודים בלבד, מאוכלוסייה של כ־000,170 באותם ימים. הוכחות על מניעת העלייה באו לידי ה׳מוסד׳ כבר בסוף שנת 1956 בחוזר מס׳ 424 מתאריך 27 בספטמבר 1956, החתום בידי שר הפנים דריס מחמדי, ובו נאמר:

יהודים אשר היגרו לפלסטין בקשו מקונסולית צרפת בירושלים רשות לחזור למרוקו. שגרירות צרפת ברבאט העבירה לנו בקשות אלו ובקשה לדעת אם ישנה אפשרות למלאן. מצד שני פנו יהודים רבים למושלים, כדי להשיג דרכונים במטרה לעזוב את מרוקו ולהגר לישראל. אך, ברור שאין הממשלה מוכנה לתת ליהודים מרוקנים אישור לעזוב את מרוקו ולקחת עמם את הונם שצברו במולדת כשם שאין זה בעניינה של מרוקו לקבל בחזרה אנשים שעזבוה על הונם ולאחר שבזבזוהו מבקשים לחזור לשם.

הנני מודיעך שאסור באופן מוחלט למהגרים היהודים לשוב למרוקו, כשם שאסור לאזרחים היהודים לעזוב את מולדתם ולהגר לישראל.

לשם מניעת העלייה נקטו השלטונות אמצעים נוספים. לדוגמה, בפורט־ליוטי נלקחו דרכוני היהודים ׳לשם בדיקה׳, ולא הוחזרו. ברבאט הוחרמו דרכונים שהוגשו להארכה. במראכש פנה ה׳ח׳ליפה׳ (מנהל משרד הפנים האזורי) ליושב ראש הקהילה לשעבר, ד״ר אזולאי, והזהירו שלא לתת תעודות רפואיות ליהודים המבקשים דרכונים מאחר ׳וכוונת אותם האנשים לנסוע לישראל׳. בתחילת 1958 שיגרה ׳המסגרת׳ למאות משפחות בקזבלנקה, רבאט ומראכש, שהיו רשומות לעלייה, אנשים שיסבירו להם שעליהם להגיש בקשות לדרכונים מאחר שיש סיכויים לקבלם, ואולם כשפנו היהודים לבקש את הדרכונים, הם נתקלו בחומת סירוב ובמכשולים. רק מעטים מן המבקשים קיבלו דרכונים, ובהם נכללו צעירים שיצאו לחופשה ובידיהם מכתבי המלצה מטעם ארגון הנוער DEJJ פקידים שנשאו אישורי חופשה וכן בעלי עסקים ידועים שמטרתם הייתה לשוב למרוקו. דוגמאות אלו שימשו ׳הוכחה׳ לקיום עקרון חופש ההגירה האישית. גם כשאושר דרכון הוא ניתן, בדרך כלל, רק לאחד מבני המשפחה או לשניים, וכך נאלצו רוב בני המשפחה להישאר במרוקו בלי מפרנס, בעוד העולה לישראל מנותק ממשפחתו. בדרך זו ובדרכים אחרות עד יוני 1958 עלו לישראל עלייה חוקית רק אותם 2,068 עולים.

ב־3 בספטמבר 1957 הורה ראש שירותי הביטחון הלאומי, מוחמר לגזאווי, לשלטונות בצפון מרוקו לשים קץ לעלייה בנתיבי טנג׳יר ודרום ספרד. וכך נאמר:

נודע לי כי יהודים מרוקנים אשר נאסר עליהם להפליג מנמל טנג׳יר לספרד וגיברלטר, ושכתוצאה מכך הם נשלחים חזרה לבתיהם, עוזבים דרך רבאט כאלטרנטיבה יחידה שנותרה להם, ומשם הם עושים את דרכם ללאראש ולתיטואן, כדי לנטוש את מרוקו דרך [המובלעת הספרדית] סיאוטה, ומשם [ממשיכים] לגיברלטר. לכן אני מבקש מכם להעביר הוראות לתחנות הגבול באזור הביטחון שלכם, כי רק יהודים המסוגלים להוכיח [דגש במקור בספרדית] שהנם תיירים או פקידים ממשלתיים, יתאפשר לצאת את מרוקו.   אני מייחס חשיבות מיוחדת לכך [שתראו לנכון] כי ההוראות הללו יבוצעו

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמ' 416-413

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

כדי לשנות את המדיניות המרוקנית בענייני העלייה, קראו משרד החוץ הישראלי ומחלקת העלייה בסוכנות לאנשי הקונגרס היהודי העולמי לנסות לרכך את עמדת ממשלת מרוקו. אנשי המפתח במאמצים הללו היו אלכס איסטרמן, גו׳ גולן, ד״ר גרהרד ריגנר ומוריס פרלצוויג, ואיסטרמן היה לדמות הדומיננטית. כזכור לאישים אלה כבר היו מגעים עם המפלגות הלאומיות ועם השלטונות במגרב באמצע שנות החמישים, והם סייעו להם בעיצוב תדמית חיובית בדעת הקהל במערב, בזמן שהם שאפו להצטרף לקהילה הבין־לאומית ולזכות בחברות באו״ם. מלבד על הקונגרס היהודי העולמי נשענה ׳המסגרת׳ על מרסל פרנקו, סגן נשיא ׳אליאנס׳, איש עסקים יהודי, תושב ניו יורק, ובשנים אחר כך עד פטירתו ב־1981קונסול כבוד של מרוקו במקסיקו סיטי. מאז שנות החמישים המאוחרות טיפח פרנקו קשרים הדוקים עם אישים מרוקנים בעלי עצמה לאחר שהשתתף במשלחת אנשי עסקים אמריקנים מטעם ממשל אייזנהאואר ליזום השקעות אמריקניות במרוקו ולחזק את קשרי הסחר בין שתי הארצות.

יהודה דומיניץ, דמות בכירה במחלקת העלייה בירושלים בשנים ההם, ומי ששנים רבות אחר כך עמד בראשה, מעיר שישראל בחרה באנשי הקונגרס היהודי העולמי ובמרסל פרנקו לשירותיה מכיוון שהיו להם קשרים מיוחדים עם המרוקנים, עם התוניסאים ועם האלג׳ירים, וזאת למרות שאיסטרמן או פרנקו לא היו אהודים על גולדה מאיר, על שרגאי או על איסר הראל, ונראו בעיניהם כיהודים גלותיים ׳ללא שורשים׳. אבל אנשי הארגונים היהודיים הוכיחו את יכולתם לישראל ביזמות מדיניות, כמו פינוי מחנה ׳קדימה׳ או בהתערבות בבעיות הפנימיות של מרוקו, כגון מינויו של שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. וכן מרוקו חבה לקונגרס היהודי העולמי חוב על שסייע לה במאבקיה השונים מול דעת הקהל הבין־לאומית. לכן מנקודת הראות של האינטרס המדיני, מדינת ישראל התעלמה מן ׳הדימוי השלילי׳ של השתדלנים היהודים. רק בשנות השישים, עם רקימת הקשרים המיוחדים בין ישראל למרוקו, הלכה התלות בדיפלומטים ובמתווכים היהודים והצטמקה. היהודים האלה הופעלו בזמנים שמשלחות ממשלתיות או מוחמד החמישי והיורש עצר מולאי חסן ביקרו בארצות הברית או בזמן שהם חיפשו סיוע כלכלי נרחב לצורכי פיתוח. בעיתוי המתאים הזעיקה ישראל את איסטרמן, את פרלצווויג או את פרנקו להבהיר למרוקנים שיחס הוגן ליהודי מרוקו והגמשת מדיניות העלייה רק תסייע להם בהשגת יעדיהם הכלכליים ובשיפור קשריהם עם הממשל האמריקני. לעומת זאת, הובהר להם שאם ימשיכו להגביל את העלייה או לאסור אותה, הארגונים היהודיים עלולים לפעול נגדם בכל מדינות המערב.

לפעמים נדמה שהמרוקנים היו מוכנים לרצות את שאיפות השתדלנים היהודים, אך בסופו של דבר, נמנעו מלשנות את מדיניותם. הלחץ של קהיר והליגה הערבית איימו עליהם פי כמה מהשפעת הארגונים והאישים היהודיים במערב. כך היה בנובמבר 1957, ערב צאתו של המלך מוחמר החמישי לביקור בארצות הברית. באותה העת ביקר איסטרמן במרוקו פעם נוספת, והובטחו לו הבטחות מרגיעות בנוגע לעלייה. בעיצומו של ביקור המלך בארצות הברית שוחח מוריס פרלצוויג, נציג הקונגרס היהודי העולמי במקום, עם שני שרים שליוו את המלך. בהזדמנות זו הוצעה נוסחה שתאפשר ליהודים לפנות למנהיגי הקהילות היהודיות ולמנגנוניהם בבקשה לדרכונים. הנהגת ׳מועצת הקהילות׳ נועדה להשיג את הדרכונים מן השלטונות ולפקח על העלייה בתנאי שמספר העולים יהיה עד 500 נפשות בחודש.

לכאורה, על כל פנים, הבטיח המלך לאפשר ליהודים לצאת ללא מגבלות מיוחדות. ללא ספק הבטחת המלך נבעה מלחצם של גורמים יהודיים עליו דרך הנשיא אייזנהאואר. זמן קצר לאחר שובו למרוקו הורה מוחמר החמישי לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו ב־28 בנובמבר 1957

פרסמו מוחמר לגזאווי, ראש שירותי הביטחון בשנים  1960-1956, ושר הפנים דריס מחמדי הודעה למושלי הערים והמחוזות בזו הלשון:

עד עתה נאסר על היהודים המרוקאיים להגר לפלסטינה ולשוב למרוקו (חוזר מס׳424/27/9/56 ). לאחרונה החליטה ממשלת מרוקו לא להפלות בין יהודים ומוסלמים בנוגע להוצאת דרכונים, באשר זכותו של כל אזרח היא לנוע חופשי כרצונו בתוך הארץ ומחוצה לה ולהשיג דרכונים ותעודות זיהוי למטרה זו בכל פעם שיבקש זאת. נקיטת צעד חדש זה מתייחסת לכל תושבי מרוקו.

הממשלה באה לידי החלטה זו למען הגן על כל האזרחים וכדי לא להטיל על החפים את אשמת האחרים. אין החלטה זו אומרת שהציונות תורשה להמשיך בפעילותה ובחיזוק אמצעי תעמולתה בחוגים יהודיים, אלא להפך.יש לחשוף את מנהיגי התנועה הציונית וחבריה בכל מקרה שפעילותה פוגעת באינטרסים של המדינה ולהביאם לדין, אך צריך להרשות לאחרים לנוע חופשי בתוך מרוקו ומחוצה לה. יש להימנע מלנקוט כל אמצעי כללי שכוונתו לאסור על יחיד מבין קבוצת אזרחים ליהנות מזכויותיו.

 

ואולם המגבלות לא הוסרו, והמאמצים החוזרים ונשנים שעשה איסטרמן לא הועילו לתיקון המצב. בביקוריו המאוחרים יותר וכמו כן בביקור משלחת הקונגרס היהודי העולמי בנובמבר 1958

בראשות ד״ר גרהארד ריגנר התחוור כי אין השלטונות מתכוונים להגמיש את מדיניותם בנוגע לעלייה. אחרי שיחה ארוכה שהתקיימה במרוקו בין איסטרמן לבועביד ולגזאווי באפריל 1959 יצא איסטרמן מיואש לגמרי. הוא שוב הציע את התכנית שלפיה היהודים יגישו את בקשותיהם לקבלת דרכונים ל׳מועצת הקהילות׳, והם יפנו את הפניות לפקידים המתאימים. בועביד אמר שמרוקו חייבת להתחשב ב׳התחייבויותיה הבין־לאומיות׳ וב׳ארצות אחרות׳; ממשלת איבראהים אינה יכולה לאשר הגירה קולקטיבית או בקנה מידה שתעורר תשומת לב. לגזאווי, לעומת זאת, רמז שהוא לא יתנגד לתכנית המוצעת, אך איסטרמן פקפק בכנותו, וסיכם כך:

האווירה כולה השתנתה לרעה ומרוקו נתונה יותר ויותר ללחץ הליגה הערבית. לחץ הערבים על העלייה מרומניה אף הוא, אני מניח, גורם הפועל לרעתנו. בועביד הזכיר גם את העובדה שממשלת איבראהים [החדשה] עומדת מול ׳אופוזיציה נוספת׳, בהתכוונו בבירור לקבוצת עלאל אל־פאסי בתוך האסתקלאל ולאחרים, ולכך שלא סביר שהממשלה תיתן בידם את ההגירה היהודית ככלי ניגוח.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאיתעמ' 418

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

בין שההבטחות האלה היו תרגיל השתמטות של השלטונות המרכזיים ובין שמדובר היה בחבלה של פקידים זוטרים במשרד הפנים, העובדה הייתה שרק מעטים שביקשו להגר נענו. השיטה שבה מנעו השלטונות מתן דרכונים הייתה מגוונת ושונה בכל מקום ומקום. ברבאט למשל ניסו ׳הח׳ליפות׳ לשכנע כל יהודי שביקש דרכון שאין לו צורך בו, ואין לו כל סיבה לעזוב את מרוקו. במראכש דרשו תעודות רפואיות ואסמכתאות שונות מן המבקשים וערכו חקירות קפדניות כדי לאלץ את המבקשים לוותר בעצמם על בקשותיהם. במקומות כמו פאז, מכנאס וכפרים במחוזות מראכש ופאס סירבו ׳הח׳ליפות׳ ו"הקאידים׳ (מושלים) לחלוטין וללא תירוץ לקבל את הבקשות. וכן ב־1959 הוחזרו בפאס 250 בקשות שהוגשו קודם לכן, והוחזרו לאנשים דמי הרישום. בקזבלנקה נהגו בעדינות יותר, ודחו את הבקשה חודשים ארוכים, ומדי פעם נתנו דרכונים לאחדים בעלי קשרים. על כל פנים, גם כשניתנו דרכונים לאנשים, נמנעו הפקידים ברוב הזמנים מלהעניקם לכל בני המשפחה כדי למנוע יציאת משפחות שלמות לישראל. לדעת איש ה׳מוסד׳ אריה לבונטין, כל הדברים הללו לא היו צירוף של מקרים יחידים, ולא נגרמו מיזמת יתר של הפקידים האזוריים בלבד, אלא הושפעו מהוראות מפורשות של ממשלת מרוקו לכל הממונים על אי מתן דרכונים למניעת הגירת היהודים לישראל.

העיתונות האסתקלאלית המטירה אש וגופרית על העלייה החשאית, ופרסמה מאמרים עוינים על אודות ישראל לא פחות מאשר עיתוני קהיר, דמשק ובגדאד טרם הצטרפה מרוקו לליגה הערבית ונקטה מדיניות פורמלית של חרם כלכלי ופוליטי מוחלט. כך, לדוגמה, אל־עלם כותב במאמר ׳סובלנות במרוקו׳:

אחינו במזרח [התיכון] דורשים מאתנו באופן קבוע לתמוך במאבקם נגד היהודים, ושמרוקו תזדהה עם העולם הפאן־ערבי. למרות שאין מקום במרוקו לפנטיות על רקע של גזענות, חוסר סובלנות ואנטישמיות, אנחנו נמשיך לסייע לגיבורים הערביים המנהלים מאבק מר נגד מדינת היהודים […] אסתקלאל עדיין מסוגל להבדיל בין יהדות וציונות, ולכן [המפלגה] נלחמת בציונות במרוקו כפי שהאחים הערביים נלחמים נגדה במזרח. בעת ובעונה אחת אנחנו גם נאבקים נגד תופעות אנטי־דמוקרטיות, כולל האנטישמיות.

עיקר המתקפה העיתונאית נגד העלייה ב־1959 הייתה מקרב מחנה השמאל. אל־תחריר, העיתון הקשור לתומכי בן־ברכה ולראש הממשלה עבדאללה איבראהים,

שהיה עתיד לשמש לשופרו של ה- UNFP, פרסם ב־30 במאי בעמוד הראשון כתבה שכותרתה ׳מילת היום" ובה הואשמו ישראל וציונים מקומיים בשידורי תעמולה ב׳רדיו טנג׳יר׳ למען העלייה. כן הואשמו בכתבה פעילים ציונים שהשמיעו דברי נאצה נגד הלאומיות הערבית במזרח התיכון. העיתון טען שממשלת מרוקו חשפה שידורי רדיו מזיקים מרדיו טנג׳יר ומתחנות הרדיו שפעלו בבסיסי הצבא האמריקניים, ובהן ׳רדיו־אפריקה־מגרב׳ Voice of American׳. על פי הכתבה, יהודים מרוקנים ואלמנטים זרים פעלו בתיאום עם ישראל, והיו ידועים בשל נטיותיהם הקולוניאליות. אותם יהודים היו למדינה בתוך מדינה, ועשו כמיטב יכולתם להבריח סחורות והון אישי ממרוקו לישראל. הם סייעו לאותה ישראל שגירשה מיליון פלסטינים מאדמותיהם, ועשתה אותם לחסרי בית. בעקבות המעשים הללו נזקקה מרוקו לעשות חשבון נפש ולפעול בתקיפות, משום שהשידורים הציוניים גורמים לחיכוכים בין מרוקו למדינות ערב במזרח התיכון, כמו שנאמר:

"אחינו הערבים צודקים בכך שהם מאשימים אותנו בנקיטת עמדה פסיבית לגבי פעילות ציונית על אדמת מרוקו. לא עובר חודש מבלי ששלטונות מרוקו אינם חושפים עוד ארגון [ציוני] חשאי. בנוסף, ממשלת מרוקו לא אימצה עמדה רצינית מול הגופים הציוניים המפוזרים בקרב יהדות מרוקו, גופים אשר יעדם היחידי הוא להבריח הון [יהודי] ממרוקו לפלסטין."

למחרת נתפרסם באל־תחריר מאמר תוקפני במיוחד שלא תמיד הבחין הבחנה ברורה בין ציונים ליהודים. נאמר בו כי היהודים הם רודפי בצע, שואפים להעצים את מעמדם ולהרוס את התשתית הכלכלית בארצות שבהן הם חיים. בנוגע למרוקו, המאמר לא האשים את כל היהודים, אלא בעיקר את הציונים שבקרבם. הסוכנים הציונים הפועלים בתוככי המדינה ועוזריהם המקומיים עודדו שחיתות במערכת הממשלתית בשוחד שנתנו לשלטונות כדי שיוציאו דרכונים ליהודים המבקשים להגר בחשאי לפלסטין. בעצם המאמר הוא אישור נוסף מטעם השלטונות וה־UNFP כי השלטונות מנעו את חופש תנועת היהודים, אף שבשיחותיהם עם גורמים מדיניים במערב סירבו להודות בזה. המאמר מדגיש כי:

הממשלה כבר הורתה למנוע הגירה שכזאת באי־מתן דרכונים, פרט לאלו שידעה בבטחה לאן מועדות פניהם […] מאידך, השחיתות האדמיניסטרטיבית הניחה מכשולים ביישום הצעדים הללו. אני [הכותב] גיליתי לאחרונה, במהלך חודש מארס [1959] ש־95 דרכונים ניתנו ליהודים בקזבלנקה בלבד,

או ממוצע ארבעה דרכונים ליום. העם רשאי לבדוק מה קורה עם תהליך מתן הדרכונים בערים מרוקניות אחרות. הדרכונים נמכרים במשרדי [ממשלה] מסוימים באזורים שונים וכמובן שרק ליהודים היכולת [הכספית] לרכוש אותם.

ב־3 ביוני פורסם עוד מאמר באותו עיתון, הפעם מתון יותר. הובהר שיש לגנות את אותם יהודים שמבריחים לפלסטין הכבושה את הונם שהרוויחו במרוקו, משום שהכסף הזה מושקע במלחמה נגד הערבים, ובזה יש לראות התנהגות מחפירה. העיתון מחה נגד יהודים שמצליחים לייבא עיתונים בעברית מישראל למרוקו שתוכנם שופע תעמולה נגד ׳אחינו הערבים׳ במזרח התיכון.

לא רק המסע העיתונאי נגד ישראל והעלייה, ולא רק אסון הטבע שפקד את יהודי אגאדיר חודשים אחדים לאחר מכן, שהמחיש ביתר תוקף את מצוקת יהודי מרוקו, אלא אף התעמולה בנוגע למהומות בוואדי סליב הגבירו את נחישות יהודי מרוקו לעלות לישראל שלא כצפוי. ב־1 במרס 1960 התחוללה רעידת אדמה קשה בעיר אגאדיר; ברעש נספו כמה מאות יהודים, ובהם מורים מחסידי ליובאביץ׳. ממשלת ישראל ביקשה לסייע לנפגעי הרעש, ואף הכריזה על מבצע התרמה לעזרת הניצולים. יעקב משה טולדנו, שר הדתות של ישראל, פנה בערוצים שונים למלך מוחמר החמישי, וביקש לאפשר לישראל לסייע למשפחות הנפגעים ולניצולים, אך ממשלת מרוקו דחתה את הצעת הסיוע. קהילת קזבלנקה התכוונה לקלוט כ־800 יהודים מניצולי אגאדיר ששוכנו במחנה צבאי שבאחד מפרברי קזבלנקה. בסוף מרס 1960 החליטו השלטונות לפנות את ניצולי אגאדיר מן המקום, כי היו זקוקים לשטח המחנה, ולהחזירם לאגאדיר. כאן התפתח עימות בין השלטונות לקהילת קזבלנקה שהתעקשה לקלוט את הפליטים בתוכה ולסייע להם להשתקם מבחינה כלכלית ומקצועית. ואולם השלטונות המשיכו לתבוע את פינוי המחנה לאלתר. מושל קזבלנקה הבהיר כי הטיפול בניצולי אגאדיר אינו בגדר סמכותו, וכן שיכונם במחנה לא היה אלא פתרון חירום ארעי. האחריות לפליטים, הוא הוסיף, היא בסמכותו של מושל אגאדיר, ואם יסרבו הפליטים היהודים לחזור לאגאדיר וליהנות מארגון הסעד הבין־לאומי, הם ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם. לבסוף הושגה פשרה; קהילת קזבלנקה קיבלה עליה את האחריות על הניצולים, וקלטה אותם בבתים פרטיים של בני הקהילה ובבתי מלון שבבעלות יהודים עד לשיקומם. בשל התעקשותם של  ראשי הקהילה בקזבלנקה נמצא גם פתרון לקליטת יתומים שהוריהם נספו ברעש במשפחות יהודיות שניאותו לאמצם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאיתעמוד 422

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

מדינת ישראל, העלייה החשאית וגיוון פעילות המחתרת — ׳המסגרת׳ מן ההיבט המבצעי

רקע כללי

כמו שצוין בפרקים הקודמים העוסקים בסוף העידן הקולוניאלי, לאחר שהשתחררה מרוקו משלטון צרפת והייתה למדינה עצמאית, התנהלה הפעילות המחתרתית, כבשאר חלקי המגרב, באמצעות ׳המסגרת׳. בפרק השישי העוסק באלג׳יריה נאמר ש׳המסגרת׳ הייתה הנציגות של ׳המוסד לתפקידים מיוחדים׳ בצפון אפריקה, ארגון חשאי שטיפל בהגנתם של יהודי המגרב. להבדיל מאלג׳יריה, ששם יכלו יהודים לצאת את המדינה גם לאחר עצמאותה, ומתוניסיה שתחת נשיאות חביב בורגיבה העניקה להם חופש תנועה אף היא, בגלל סירובם של שלטונות מרוקו להעניק חופש תנועה ליהודים התפצלה פעילות ׳המסגרת׳ לעוד כמה שלוחות, והעיקרית עסקה בעלייה חשאית. כעיקר, בהשראת ׳המסגרת׳ במטה ׳משואות׳ בקזבלנקה (כינוי אזור הפעולה של מרוקו בשפת המחתרת) ובמרכז העצבים במטה בפריז(כינויו ׳סאלון׳) נעשתה עבודת המחתרת בחסות חמש שלוחות:

שלוחת העלייה(׳מקהלה׳) הייתה השלוחה הפעילה מכולן, והיא שיתפה פעולה עם שלוחת ההגנה העצמית ׳גונן׳ או ׳לביא׳. כוח האדם שלה היה מורכב משלוחת תנועות הנוער המחתרתית ׳באלט׳ ומגיוס מיוחד בחודשי הקיץ בקרב פעילים מתנועות נוער ומצופים יהודים בצרפת.

שלוחת ההגנה העצמית הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות מפני פגיעות, וגויסה לפעולות העלייה החשאית לאחר שהתבדו החששות לפגיעות פיזיות ביהודים.

שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות: לאסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות ועל המהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.

  • שלוחת ׳הבָּאלט׳ פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של ׳בני עקיבא׳, ׳דרור׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳הבונים׳ ו׳הנוער הציוני׳. מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של ׳המסגרת׳, לרבות בתחום העלייה.
  • שלוחת ׳העורף הציבורי׳, הידועה בכינויים שונים בשפת המחתרת, ובהם ׳מדרש׳. אנשיה היו מבוגרים יחסית, והם שימשו גשר בין ׳המסגרת׳ לקהילות היהודיות, וסייעו להשיג הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.

כאמור שלמה חביליו פיקד על ׳המסגרת׳ במטה הכללי בצרפת בשנים 1960-1955; אפרים רונאל היה מפקד ׳המסגרת׳ בשנים 1964-1960. מפקד ׳המסגרת׳ היה כפוף ישירות לראש ה׳מוסד׳ בישראל, איסר הראל עד 1963 ומאיר עמית בשנים 1968-1963. שלמה יחזקאלי היה המפקד הראשון של ׳המסגרת׳ במרוקו, אחריו פיקדו על ׳המסגרת׳ כמה אנשים, והבולטים שבהם היו יאשקה אליאב ואלכס גתמון.

שלוחת העלייה

שלוחת ׳מקהלה׳ הייתה היחידה מכל שלוחות ׳המסגרת׳ שאורגנה בשותפות בין איסר הראל מן ה׳מוסד׳ לשלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות. כל עוד הסוכנות המשיכה לכוון את העלייה ה׳נסבלת׳ באמצעות ׳קדימה׳, ולמרות החששות כי זו עומדת להיעצר, לא ננקטו צעדים מרחיקי לכת. ואולם עם החלטת ממשלת מרוקו באביב או בקיץ 1956 להפסיק את העלייה המאורגנת ולסגור את מחנה העלייה ליד קזבלנקה, חבר ה׳מוסד׳ למחלקת העלייה בסוכנות. מקיץ 1955  ועד קיץ 1956

הקים ה׳מוסד׳ במרוקו את שלוחת ׳המסגרת׳ להגנה עצמית, ועסק בעוד כמה משימות שאפיינו את עבודתו במישור הקהילתי, אבל בלי לחדור לתחום ארגון העלייה שנותרה נחלתה של ׳קדימה׳. הדברים השתנו בקיץ 1956. ב-31  ביולי, בעיצומו של המשא ומתן בין הקונגרס היהודי העולמי לממשלת מרוקו להתרת היציאה של העולים שהצטופפו במחנה ׳קדימה׳, נפגש שרגאי עם איסר הראל, והשניים סיכמו כי שיתוף פעולה חשאי בין מחלקת העלייה של הסוכנות ובין ׳הגוף השני׳, קרי ה׳מוסד׳, ייכנס לתוקף ברגע ש׳קדימה׳ תחדל לפעול, ועד אז ׳שום גוף לא יכנס לפעולה׳.

 לגוף שיקום לטפל בעלייה ויפעל במחתרת יהיו שלושה מטות — בירושלים, בפריז ובקזבלנקה. כל מטה יורכב מבאי כוח ה׳מוסד׳ ומחלקת העלייה שיחלקו ביניהם את התפקידים. סוכם שבמטה בירושלים ישמשו איסר הראל וברוך דובדבני(אז מנהל מחלקת העלייה בישראל), ובפריז — שלמה חביליו

מטעם ה׳מוסד׳ ואפרים שילה שישמש קצין עלייה ונציג מחלקת העלייה. כזכור מן הפרק השלישי על מצרים, שילה היה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ לשעבר בפריז. ב־ 1959מונה במקומו השליח נפתלי בר־גיורא. המטה בקזבלנקה(בכינוייו השונים ׳אירמה׳, ׳אנטואן' ו'ונסאן׳) היה צריך לקום ביזמת המטה בפריז.

בהצעת הסדר העלייה במתכונת החדשה נקבע כי מנגנון העלייה החשאי יפעל באזורים שונים ברחבי מרוקו, במרוקו הצרפתית לשעבר, במרוקו הספרדית, בטנג׳יר (׳טינו׳ ו׳אדום׳ בכינויי המחתרת) שעדיין שמרה על סטטוס של עיר בין־לאומית, בגיברלטר (כינויה ׳קדרון׳) ובכל תחנת מעבר עד להבאת העולים לחוף מבטחים (נאפולי או מרסיי). נאמר כי כל השליחים של הסוכנות שישוגרו לפעולות ה׳מוסד׳ ׳יושאלו׳ לזמן פעולתם בחו״ל ל׳מוסד׳, וישרתו בהתאם לתנאים המקובלים בו. דרגתם תיקבע בתיאום בין הסוכנות ובין ה׳מוסד׳. סוכם כי כל ההחלטות הנוגעות לעלייה או למשא ומתן על העלייה הנעשות בידיעת או בהסכמת השלטונות המקומיים יהיו באחריות הבלעדית של מחלקת העלייה, ואולם מטעמי ביטחון הן יצריכו תיאום הדוק עם הזרוע שתטפל בפעולות המיוחדות.

ההסכם הרשמי הוכן ב־16 בספטמבר 1956, ובו פירט הראל את עקרונות העבודה בינו ובין שרגאי. צוין שהאחריות המדינית לעלייה ולמשא ומתן עם שלטונות מרוקו לריכוך עמדתם, שיימשך גם בעידן העלייה החשאית, אכן תהיה בידי הנהלת הסוכנות. את הפעולות המבצעיות להברחת היהודים יעשו פעילי ה׳מוסד׳. מן הראוי להדגיש שבמרוצת הזמן לא נשארו הכללים התאורטיים הללו נוקשים. אנשי מחלקת העלייה גויסו למבצעי עלייה מסוכנים, וסייעו למגויסי ה׳מוסד׳, ואנשי ה׳מוסד׳ נרתמו, בסופו של דבר, למשא ומתן המדיני לריכוך מדיניות העלייה של מרוקו. הוחלט שמחלקת העלייה בהשגחת שרגאי וסגנו, דובדבני, תקבע אם יש לבצע עלייה מיוחדת ומתי לעשות זאת; היא תהיה אף זו שתאשר את צורות העלייה, ותקבע את סדרי העדיפויות של המועמדים לעלייה.

מה היו המקורות למימון העלייה החשאית? שלא כמו בראשית עידן ׳קדימה׳, בו בזמן שהג׳וינט מימן את העלייה ישירות עד שהסוכנות נטלה עליה את המשימה הזאת, את היציאה המחתרתית מסוף 1956 מימנה הסוכנות מכספי ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ בארצות הברית שהוקצבו לה; הן הג׳וינט הן הסוכנות קיבלו את ההקצבות הכספיות שלהם מן ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ כל אחד על פי צרכיו — הסוכנות ליעדי עלייה וקליטה, הג׳וינט לצורכי עבודה סוציאלית וסיוע לקהילות במצוקה. לעתים ויתר הג׳וינט על חלק מן ההקצבה שלו מן ׳המגבית׳ לטובת הסוכנות, כך היה בעידן המחתרת, אך אין פירושה של מדיניות וו שהג׳וינט מימן את העלייה החשאית. ככל הנראה, הג׳וינט המשיך לסייע מכספו לטיפול בערירים ובקשישים שלא הועלו בסיוע ׳מקהלה׳, משום שלא היה בכוחם של האנשים האלה לצאת בדרכי מחתרת, או מפני שלא הייתה להם תמיכה משפחתית.

העבודה המעשית בארגון העלייה החשאית כבר נעשתה בסוף 1956.

לאחר שפנו הפעילים, צעירי ׳באלט׳ מתנועות הנוער החלוציות במחתרת שצורפו לעבודת ׳מקהלה׳ וותיקי ׳מקהלה׳ בעצמם, אל המועמדים לעלייה בשכונות היהודיות ובכפרים, וביררו מי הם המעוניינים לעלות, פנו צעירים אחרים אל המועמדים לעלייה, והודיעו להם על מועד היציאה, על סדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. היה מקובל שאין הפעילים פועלים באזור שבו הם מתגוררים באותו הזמן כי אם באזורים שאין מכירים אותם, ואף הם אינם מכירים את שכניהם, כדי למנוע מן המשטרה להתחקות על עקבות הפוקדים. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואת המטען הכבד שלחו הפעילים אחריהן. בעדותה של מדלן בניסטי, ילידת קזבלנקה משנת 1939ופעילת ׳המסגרת׳ מטעם תנועת ׳דרור' היא מספרת כי גויסה בסוף שנות החמישים להתקרב אל עולים פוטנציאליים, וכך אמרה:

העברנו רשימות של משפחות שרצו לעלות לישראל. חברי הקבוצה ביקרו אצל המשפחות ודיברו אתם על העלייה. הם אספו מהם תמונות ופרטים אחרים. בלילות היינו מעבירים אותם למקום מפגש [ובזה הסתיים תפקידנו].

במקום המפגש המתינו להם פעילים נוספים, שדאגו להעבירם לספינות או לחצות את הגבולות היבשתיים. משפחות מסוימות חששו לשתף פעולה, אך במרבית המקרים הסכימו מרצונם החופשי. אותם עולים נטלו עמם 3-2 מזוודות והשאירו את רכושם מאחוריהם מהפחד שהשלטונות יגלו את כוונותיהם לעזוב את מרוקו.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמוד 425

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר