מורשת יהדות מרוקו

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז׳נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ד״ר יצחק דהן הוא עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר אילן; חוקר בין השאר את עליית יהודי צרפת לישראל, חיילים בודדים מצרפת, ועלייה והתחדשות רוחנית בישראל היום. בנוסף לעיסוקו האקדמי הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.

פתח דבר

״מהמגרב למערב״ – ממרוקו הנמצאת ממערב לארץ ישראל אל ארצות המערב. זהו מסלול ההגירה של שליש מיהדות מרוקו שלא הגיע לישראל ושמר על המורשת התרבותית של ארץ המוצא, מרוקו, בארצות היעד, בארצות המערב.

במשך קרוב לאלפיים שנה הייתה מרוקו בית ליהודיה. היהודים התגוררו מצפון מרוקו ועד לדרומה, מהאוקיינוס האטלנטי ועד להרי האטלס הגבוהים, באזורים העירוניים המודרניים ובעיירות ובכפרים הנידחים שהזמן עצר בהם מלכת. לרוב השתלבותם ומפגשם עם המוסלמים היה טבעי ונעדר מתח, בשונה מהחיים היהודיים במרבית ארצות אירופה. גם מלחמת העולם השנייה, שהביאה לחורבנן של קהילות רבות באירופה, פסחה על מרוקו.

ההגירה מהמזרח למערב, שאפיינה את המאה ה־20 בתום מלחמת העולם השנייה, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומיות הערבית ובייחוד הקמת מדינת ישראל הביאו לחיסולה של הקהילה היהודית המקומית במרוקו. אולם בשונה מקהילות רבות בעולם המוסלמי, נמשך תהליך הניתוק ממרוקו קרוב ל־50 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך בארץ היעד החדשה, פרט למדינת ישראל.

רוב שנותיי, מ־1975 ועד 2015, עבדתי עם קהילות יהודיות בכלל ועם קהילות יהודיות מרוקאיות בצרפת ובקנדה בפרט. כיליד מרוקו שעלה לישראל, תמהתי על יכולתם של המהגרים להתערות בארץ היעד ועם זאת להצליח לשמר את מורשתם ואת תרבותם בארץ זו.

רבות נכתב על 260,000 היהודים ממרוקו שעלו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20. סוציולוגים והיסטוריונים כאייזנשטט, ליסק, דשן, שוקד, סעדון, לסקר, צור ועוד, דנו במחקריהם בקהילה זו מנקודת מבט סוציולוגית־אנתרופולוגית והתמקדו בעיקר בהיבטים חברתיים, כלכליים, חינוכים ותרבותיים. מאחר שהמחקר בתחום ההגירה ממרוקו לארצות המערב מועט, בחרתי להתחקות אחר מאה אלף יהודי מרוקו שהעדיפו להגר לארצות המערב על פני הגירה למדינת ישראל.

ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, וכן ההיכרות עם מנהיגיה ועם מובילי דעת הקהל בקרבה, הקלו על כניסתי לשדה מחקר זה. כך התאפשר לי להתמקד הן בקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הכלים והדרכים שבהם חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ספר זה מיועד למתעניינים ולחוקרים העוסקים בהגירה, בזהות ובטרנס־לאומיות של קבוצות אתניות שהיגרו מהמזרח למערב.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 10

ספר זה עוסק בהגירתם של יהודים ממרוקו לארצות המערב, בעיקר לצרפת, לקנדה ולארצות הברית, ובוחן את זהותם הקולקטיבית של המהגרים, את דרכיהם לשימור הזהות התרבותית, השפה והמורשת היהודית־מרוקאיה בארץ החדשה, ארץ היעד, וכן את הדרכים לשימור הקשר בין ארץ היעד לארץ המוצא.

בספר זה לא נחקרו יעדי ההגירה בארצות דוברות ספרדית (ספרד ודרום אמריקה) כמו גם ישראלים יוצאי מרוקו החיים בקהילות השונות במערב.

הגירה היא תופעה בולטת לכל אורך המאה ה־20, אך היא בלטה במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. במרוצת המאה, בתנועות ההגירה, עברו מרצון או שלא מרצון מיליוני אזרחים, בייחוד מארצות מוחלשות לארצות מפותחות במערב אירופה ובצפון אמריקה. מהגרים אלה ביקשו ליהנות ממדיניות רווחה טובה יותר ומרמת חיים גבוהה יותר.

גם במאה ה־21 בולטת ההגירה במרחבי העולם. בעשור האחרון היגרו לאירופה כארבעה מיליון איש, ובשנת 2020 היה נושא ההגירה נושא מרכזי בשיח מדינות האיחוד האירופאי, והוא עמד בראש סדר היום בבחירות לפרלמנט האירופאי במאי 2019. בעקבות הבחירות האלה הצטמצם כוחן הפוליטי של המפלגות הסוציאליסטיות באירופה לטובת מפלגות הימין והימין הקיצוני, וכך בצרפת ובאיטליה זכו שתי מפלגות הימין הקיצוני במרב הקולות למוסדות האיחוד האירופאי ופעלו יחד למניעת ההגירה מארצות העולם השלישי לארצותיהן.

קנדה וארצות הברית אף הן יעדי הגירה. בארצות הברית בולט זרם ההגירה ההיספני מדרום אמריקה, אף על פי שבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב־2016 בלמה אותו, עת נסגרו שערי המדינה בפני מהגרים. לעומת מדיניות ההגירה של ארצות הברית, בקנדה, בשל אוכלוסייתה הדלילה (בשנת 2021 חיו בקנדה כ־38 מיליון תושבים לעומת 328 מיליון בארצות הברית), מעוניינים לקלוט מהגרים וגם פליטים מארצות שונות. לדוגמה, בעשור האחרון הגיעו למונטריאול יותר ממאה אלף מהגרים מוסלמים ממרוקו, וכן היגרו אליה יהודים מרוסיה ואזרחים ישראלים יוצאי רוסיה.

אחד הגורמים העיקריים המעודדים הן את ההגירה והן את התארגנותן של קהילות המהגרים הוא הגלובליזציה, מכיוון שהעולם הפך לכפר גלובלי שקל להתנייד בו מבחינות רבות: תחבורה, כלכלה, חברה ותקשורת. נוסף על כך, היות ארצות המערב דמוקרטיות ופתוחות לרב־תרבותיות, מהגרים בעלי הון אנושי גבוה מתקבלים בהן בברכה.

מסוף המאה ה־19 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה היגרו יהודי מזרח אירופה לארצות שמעבר לים, בעיקר לארצות הברית ולדרום אמריקה, כדי לשפר את רמת החיים שלהם ולהימלט מפני פרעות, מרדיפות אנטישמיות ומהמשטר הנאצי. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מטרת ההגירה לשקם את החיים שנהרסו בשואה במקום חדש ומרוחק מאירופה החרוכה. בסוף המאה ה־20 התרחש גל הגירה חדש של יהודים מברית המועצות לשעבר. ארצות היעד של מהגרים אלה היו גרמניה, ארצות הברית, קנדה וישראל (2007 Remennick)

יהודי ארצות האסלאם, המזרח והבלקן החלו להגר בראשית המאה ה־20 לדרום אמריקה ולצפון אמריקה. הגירה זו התעצמה במחצית המאה ה־20 ופנתה ברובה למדינת ישראל, אך בד בבד כרבע מיהודי ארצות האסלאם היגרו לארצות המערב. יהודי אלג׳יריה, מרוקו, איראן ומצרים היו חוד החנית בהגירה זו. כיום, כשלא נותרו כמעט קהילות יהודיות בארצות האסלאם, הסתיימה ההגירה הראשונית ממדינות מוצא אלה, ובמקומה החלה הגירה משנית.

הערת המחבר: הגירה משנית מתרחשת לאחר שהייה בארץ יעד ראשונה שממנה עוברים לארץ יעד חדשה (1991 ,Trigano, 2003,2009 ;Stillman).

חוקרי ההגירה הנס ואן אמסטרוף (2004 ,Van Amersfoort) וסטיבן ורטובק (2004 ,Vertovec) עמדו על כך שהמהגרים המגיעים לארץ זרה עם שפה, עם מטען תרבותי ועם הרגלים המוכרים להם מארצות מוצאם מחויבים להסתגל ״לכללי המשחק״ החדשים הנהוגים בארץ היעד, כדי להיקלט היטב ולהתגבר על הניכור בארץ הזרה. לשם כך המהגרים יוצרים קהילות משלהם הנשענות על שפת המקור ועל תרבות המוצא. קהילות אלה הן דרך לשימור הזהות התרבותית הישנה ולעיתים אף ליצירת זהות תרבותית חדשה בארץ הקולטת. קהילות המהגרים אינן פועלות רק במרחב הגאוגרפי של הארץ הקולטת, אלא גם שומרות על קשרים עם ארץ המוצא ועם קרובי משפחה וחברים הפזורים ברחבי העולם.

ברוב המקרים מהגרים, המגיעים כקבוצה לארץ היעד, שומרים על זהותם הקולקטיבית באמצעות הקמת רשתות חברתיות, פורמליות ובלתי פורמליות, הפועלות על בסיס מוצא משותף (דהן, 2015). רשתות אלה וההתפתחות המואצת של האינטרנט, לצד השתלבותם התעסוקתית והלשונית של המהגרים בארץ היעד, מאפשרות להם ליצור המשכיות בין ארץ המוצא ובין ארץ היעד – טרנס־לאומיות – וכן הן מאפשרות שמירה על אינטרסים משותפים ומסורות ותרבויות מארץ המוצא מזה והן מקדמות ניעות חברתית והפנמת דפוסי חיים חדשים של ארץ היעד מזה (,Gaichinsky 1998). כך הזהות הקולקטיבית של המהגרים מתעצבת כזהות חוצת לאומים, המשלבת מרכיבים שונים מארצות שונות בו־בזמן. ברם, בסיס חברתי־זהותי זה עשוי ליצור מובלעת אתנית בארץ הקולטת, מובלעת המאפשרת למהגרים להשתלב במקום החדש ביתר קלות.

הערת המחבר: לדוגמה, יוצאי מרוקו בשכונת קוט סנט לוק שבמונטריאול ויוצאי מרוקו בברוקלין, וכן הקהילה הסינית בניו יורק (1998 ,Lin) וקהילת הטורקים בגרמניה(2010 ,Akturk).

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 16

פעמים רבות ההגירה יוצרת מאבק ותחרות בין קבוצות שונות על משאבים ומוקדי כוח. קרייג קלהון (1994 ,Caihoun) הראה כיצד זהות היא מקור למתחים, לעימותים ולמאבקים על ההגמוניה בין קבוצות שונות של מהגרים, לדוגמה הניכור בין יהודי מרוקו שהגיעו למונטריאול ובין הקהילה האשכנזית הוותיקה בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20.

השפה משמשת מצע לבניית זהותם הקולקטיבית של המהגרים ובאמצעותה הם פועלים. השפה משמשת גם כמשאב כלכלי המנוצל לקשרים עסקיים לא רק עם קבוצת השייכות האתנית. כך המהגרים משתמשים בזהות הקולקטיבית, שביטויה שפת ארץ המוצא, כדי להיקלט בארץ היעד (2000 ,Bauman). במחקריהם על השפה ועל התרבות הצרפתית, עמדו אליעזר בן־רפאל ויצחק שטרנברג (2009 ,Ben-Rafael and stemberg) על כך שהשפה משמשת ככלי חוצה לאומים (טרנס־לאומיות). לדידם, השפה מגדירה את זהות העולים הצרפתים בישראל וכן את זהותם של בני דמותם בארצות המערב.

הגירת יהודי מרוקו היא תופעה חדשה יחסית. היא החלה במחצית השנייה של המאה ה־20, ולכן גם המחקר על אודותיה חדש. עלייתם של יוצאי מרוקו לישראל נחקרה רבות כמו גם הגירתם של יוצאי מרוקו למונטריאול. לעומת זאת, הגירתם של יהודי מרוקו לצרפת נחקרה בעיקר במסגרת המחקר שנעשה על הגירת יהודי צפון אפריקה, והגירת יהודי מרוקו לארצות הברית נחקרה במסגרת המחקר שנעשה על יהודי ארצות האסלאם בארצות הברית. במחקרים אלה מעט חוקרים התמקדו ביהודי מרוקו ובדרכים שבהן נקטו הקהילות לשימור זהותן האתנית ומורשתן התרבותית.

חרף המחקר שנעשה על הגירת יהודי מרוקו, טרם נחקרה העובדה שכשליש מקהילה זו פנה מערבה. מטרת הספר הזה לחשוף את הגירת מאה אלף היהודים, יוצאי מרוקו, למערב כמקשה אחת(ולא כיחידות גאוגרפיות נפרדות). במסגרת זו יידונו סוגיות סוציולוגיות העוסקות בקליטת המהגרים, בהשתלבותם בארץ החדשה ובדרכי שימור הזהות, השפה והמורשת התרבותית שלהם בארצות היעד תוך זיהוי מאפייניהם הייחודיים לעומת קבוצות מהגרים אחרות.

בספר זה שישה פרקים המייצגים את הארצות האנגלופוניות והפרנקופוניות העיקריות (צרפת, קנדה, ארצות הברית, שוייץ, בלגיה ואנגליה) שאליהן היגרו יהודים ממרוקו.

ההפלגות ההגירה עול היהודים יוצאי מרוקו לארצות המערב

צרפת 40.000

ארצות דרום אמריקה 25.000

ארצות הברית 15.000

קנדה 10.000

ספרד 5.000

אנגליה 2.000

בלגיה 2.000

שוויץ 500

ג'יברלטר 500

סה"כ    100.000

ספר זה מבוסס על מחקר איכותני שנעשה בקרב יוצאי מרוקו בתפוצות. הפרטים, הנתונים והמסקנות מבוססים על שדה המחקר שבו נחקרו נרטיבים שונים באמצעות ראיונות, תצפיות, השתתפות באירועים קהילתיים ועיון בארכיונים של הקהילות, בביוגרפיות של מהגרים, באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות. אציין שבשלב איסוף הנתונים, בין השנים 2018-2010, ביקרתי באירופה, בקנדה ובארצות הברית לצורך קיום ראיונות ומפגשים עם אנשי הקהילות ומנהיגיהם.

בפרק הראשון יובא הרקע ההיסטורי של יהודי מרוקו מהתקופה הקולוניאלית הצרפתית ועד לעצמאותה של מרוקו, ויידונו השינויים שחלו במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית והמאבק הבין־קהילתי בין התרבות הצרפתית החדשה ל״עולם הישן״. נוסף על כך יתוארו גורמי הדחיפה וגורמי המשיכה להגירה לישראל ולמערב, הגירה שנמשכה כ־40 שנה ושהביאה לקץ חיי הקהילות היהודיות במרוקו בסוף המאה ה־20.

במוקד הפרק השני ארץ היעד הראשונה – צרפת. בפרק זה יידונו הדרכים לשימור הזהות היהודית־מרוקאית והמורשת התרבותית של יהודי מרוקו, הקשרים החזקים בין ארץ היעד לארץ המוצא והדמויות המרכזיות שפעלו בקהילות. באמצעות מחקר אתנוגרפי תיחשף זהותה הסוציולוגית של הקהילה המהגרת ודרכי התמודדותה עם הקשיים שהיו בארץ החדשה. נראה כיצד מקיימים המהגרים יחסים וקשרים עם מדינת ישראל שבה נמצאת משפחתם, ומהו השיח הרעיוני המורכב המתנהל בינם ובין מדינת ישראל. בפרק זה יחידה נפרדת העוסקת בישיבה החרדית תיכונית באקס־ לה־בן שבצרפת שבה הוכשרו כ־4,000 צעירים ממרוקו. מקצת הצעירים האלה הפכו לדור הבא של ההנהגה החינוכית והרוחנית של יוצאי צפון אפריקה, ומקצתם פנו לאקדמיה ולעיסוק במקצועות חופשיים כמו רפואה, טכנולוגיה ומדע.

עניינו של הפרק השלישי הוא ההגירה למונטריאול שבקנדה. הגירה זו משקפת במידה רבה מאוד את ההצלחה של הקהילה בשימור הזהות היהודית־מרוקאית והמורשת של יהדות מרוקו. במונטריאול הקימו יוצאי מרוקו קהילה עצמאית המספקת שירותים לכל הגילים, מהגיל הרך ועד לגיל השלישי. שם נבנתה קהילה בתוך קהילה, כשקזבלנקה הוקמה מחדש במונטריאול הקפואה. זאת ועוד, פסטיבל שנתי מזכיר לדור הראשון ולדור השני את עברה המפואר של הקהילה במרוקו, וכך משמר את מורשתה ומצניע את הצללים המלווים את החיים בארץ מוסלמית שבה חוסר הוודאות והביטחון היה לחם חוקם.

הפרק הרביעי מתמקד בהגירה לארצות הברית שהייתה הגירה שנייה. בשונה משאר הארצות, לכאן הגיעו המהגרים לאחר צבירת ניסיון בארץ ההגירה קודמת(הגירה ראשונה). זו לא הייתה בריחה מלאומנות ערבית, אלא שיפור רמת חיים וחשיפה להזדמנויות כלכליות לעומת הארץ הקודמת. עם זאת, מגוון ארצות המוצא שמהן הגיעו יוצאי מרוקו לארצות הברית יצר מנעד רחב של מניעים, ולא דומה המהגר מוונצואלה, שארצו על סף קריסה כלכלית, לאחיו שהגיע ממונטריאול לפלורידה, כדי לברוח מהקור אל אתגרים חדשים במדינה שטופת שמש. בפרק זה יחידה נפרדת על ההגירה לפלורידה, הואיל ופלורידה היא צומת רב־תרבותי של יוצאי מרוקו, ואליה הגיעו מהגרים בעקבות הגירה פנימית בתוך ארצות הברית כמו גם ממרחבים תרבותיים שונים: דרום אמריקה, צרפת וקנדה.

נושא הפרק החמישי הוא ההגירה לבלגיה ולשווייץ. מניעי ההגירה לשתי ארצות אלה שונים. לבלגיה הגיעו בעיקר נותני שירותים דתיים (הוראה, רבנות ו״כלי קודש״), ואילו לשווייץ הגיעו בעיקר צעירים להכשרה מקצועית במרכז ההדרכה העולמי של אורט בז׳נבה. בהמשך היו קבוצות אלה הגרעין שעליו הוקמה קהילת יוצאי מרוקו בז׳נבה. אף על פי שמספרם של יוצאי מרוקו בארצות אלה קטן, המנהיגים הרוחניים של כלל הקהילה היהודית בבריסל ובז׳נבה (וגם במדריד) הם ילידי מרוקו. עבור הקהילות בבריסל ובז׳נבה, פריז היא המרכז הרוחני שאליו פונים בעניינים הלכתיים וקהילתיים.

הפרק השישי עוסק בהגירה לאנגליה. בשונה מארצות אחרות, לא הייתה לקהילת יהודי מרוקו אחיזה בארץ זו ולא הוקמה בה מסגרת ארגונית משמעותית של הקהילה. גם מי שלונדון הייתה בשבילו בית אולפנה, עזב בסיום לימודיו ליעד הבא. אומנם בביוגרפיה של תלמידי חכמים רבים בישראל ובתפוצות קיים פרק בחייהם של לימודים בסנדרלנד, בגייטסהד או בשניידר׳ס, אך רובם מצאו שדות פעולה מחוץ לאנגליה. גם הקשרים בין אנגליה למוגדור ולגיברלטר במאה ה־19 לא השאירו את רישומם. עם זאת, נמצא שיחידים יוצאי מרוקו מילאו תפקידים מרכזיים בהנהגה היהודית בלונדון.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 21

יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב

משנת 1912, השנה שבה כבשו הצרפתים את מרוקו, ועד 1956 הייתה מרוקו חלק מהפרוטקטורט הצרפתי והספרדי (Abitbol 2008). שלא כשלטון האנגלי, שאף השלטון הצרפתי להטביע את חותמו על התושבים היהודים ולהפוך את התרבות, את ההיסטוריה ואת השפה הצרפתית למרכיב נוסף בזהות של יהודי מרוקו, המתמערבים, לצד המשך תלותם בחסות בית המלוכה המרוקאי. זרוע הביצוע להגשמת ההתמערבות היו מוסדות אליאנס הראשונים שנפתחו בעיר טיטואן שבמרוקו הספרדית בשנת 1862. אולם מוסדות אליאנס היו לצנינים בעיני חלק מההנהגה היהודית הרוחנית, מאחר שהם נתפסו כמוסדות הגורמים לחילון הדור הצעיר (למשל, רבני מקנס: הרב ברוך רפאל טולידאנו, הרב יוסף משאש והרב שלום משאש). המצטיינים מקרב הצעירים היהודים נשלחו ללימודים בצרפת. הם למדו באקול נורמל בפריז [École normale israélite orientale] התובעני והיוקרתי או באוניברסיטאות של פריז, ליון, שטרסבורג ומונפלייה. מוסדות אלה הקנו לבוגריהם הזדמנות לניידות חברתית תוך שילובם במעמד הגבוה האירופאי בתוך החברה הקולוניאלית. מקצתם אף שבו למרוקו כדי להטמיע את התרבות ואת החינוך הצרפתי או כדי לחזק את לימודי היהדות שנרכשו בצרפת.

שלטון חסות צרפתי שהיה נהלה כל ארצות צפון אפריקה. לאלג׳יריה הגיע ב־1830, לתוניסיה ב־1870 ולמרוקו ב־1912. במרוקו הספרדית, שבירתה טיטואן, התקיים שלטון חסות ספרדי בשנים 1956-1912.

התמערבות – מושג שטבע ירון צור בספרו קהילה קרועה שבו חילק את המיעוט היהודי במרוקו לשלוש קטגוריות: ילידים, מתמערבים ואירופאים.

שלא כיהודי תוניסיה ואלג׳יריה, לא חוו יהודי מרוקו את נחת זרועו של המשטר הגרמני הנאצי ובא כוחו, משטר וישי. למרות זאת, ב־8 בנובמבר 1942, במבצע ״לפיד״ שבו נכבשה מרוקו מידי משטר וישי, קיבלו יהודי מרוקו בהתלהבות ובשמחה את בנות הברית. נחיתת בנות הברית הביאה להקלה ב״חוקי היהודים״ שהיו נהוגים במרוקו בשנים 1942-1940 (צור, 2001). יתרה מזאת, הגעתם של האמריקאים למרוקו פתחה בפני היהודים צוהר חדש גלובלי יותר שדרכו נחשפה הקהילה במרוקו לאמריקה בכלל וליהדות ארצות הברית בפרט.

הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה מאורע היסטורי חגיגי עבור יהודי מרוקו. הם ראו בכך את התגשמות שיבת ציון והעלו לסדר היום היהודי את הזהות הלאומית שהייתה חבויה בהם (כץ, 1983; צור, 2001). ואכן, לפני מלחמת העצמאות ולאחריה אלפים מקהילות מרוקו עלו לישראל. בראשית שנות ה־50, תחת השלטון הקולוניאלי, ועד לשנת 1956 (שנת העצמאות של מרוקו), עלו  לישראל כ־116,000 איש. משנת 1956 נאסרה יציאת היהודים ממרוקו והחלה פעילותם של חברי ה״מסגרת״ כשלוחה של ״המוסד״. כך הוברחו לישראל כ־18,000 איש(לסקר, 2006). בשנת 1961 טבעה הספינה ״אגוז״. בעקבות טביעת האונייה חל שינוי במדיניות שלטונות מרוקו, ושערי המדינה נפתחו ליציאה המונית של יהודים עד לשנת 1971. בשנים ההן עלו לישראל כ־130,000 יהודים, ובד בבד החלה גם הגירת היהודים לארצות המערב: לצרפת, לקנדה, לדרום אמריקה, לספרד ולמדינות נוספות.

[1]          משטר וישי הוא הכינוי הנפוץ לממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים. ממשלה זו, בראשות הגנרל פטן, קבעה את מושבה בעיר וישי שבמרכז צרפת.

[1]          הגנרל פטן הכתיב חוקים אלה לנציגי משטר וישי במרוקו. הוקי היהודים כללו החרמת רכוש וסילוק מעבודה במוסדות ממשלתיים ובמערכת החינוך הצרפתית.

מלחמת ששה הימים וניצחונה של מדינת ישראל על שכנותיה הערביות הפיחה רוח חיים מחודשת בקרב הקהילה מחד גיסא, אך גם עוררה מתח בין הערבים ליהודים במרוקו מאירך גיסא. זאת ועוד, ההתעוררות הלאומית הערבית והתערערות הביטחון האישי הביאו לצמצום דמוגרפי נוסף בקרב הקהילה היהודית.

משנות ה־60 ועד לשנות ה־90 של המאה ה־20 מבין היהודים שחיו במרוקו, כ־100,000 יהודים היגרו לארצות המערב: כ־ 40,000 לצרפת, כ־10,000 לקנדה, כ־15,000 לארצות הברית, כ־25,000 לדרום אמריקה, כ־10,000 לספרד ולארצות אחרות. צרפת הייתה היעד הראשון להגירה, ועבור מהגרים רבים היא שימשה כתחנת ביניים להגירה עתידית למדינות אחרות (2006 ,Trigano. לקנדה היגרו משפחות, ואילו לצרפת היגרו בעיקר בני נוער וצעירים שראו בצרפת מקום טוב להשלמת לימודים ולהיערכות לקראת עתידם המקצועי(אזולאי, 2012). נוסף על אלה היו צעירים שפנו ללימודים במוסדות חרדיים בצרפת, באנגליה ובארצות הברית.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.

עמוד 25

התפלגות של ההגירה והעלייה  של יהודי צפון אפריקה 1980-1948

ארץ המוצא / היגרו לצרפת /עלו לישראל

אלג'יריה       / 130.000    / 20.000
תוניסיה          / 50.000 / 60.000    

מרוקו            / 220.000 / 343.000
ס"ך            / 220.000  / 343.000

מספרם של יהודי מרוקו שהיגרו לצרפת היה קטן יותר ממספרם של יהודי תוניסיה ואלג׳יריה שהיגרו למדינה זו. מבין עולי צפון אפריקה, יוצאי אלג׳יריה הם הקהילה היהודית הגדולה ביותר שהיגרה לצרפת, ואילו יוצאי מרוקו הם הקהילה היהודית הגדולה ביותר שעלתה לישראל. הסיבה לכך היא שהשלטון הצרפתי במרוקו לא העניק ליהודים אזרחות, ואילו יהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870 מתוקף צו כרמייה.¹ לכן, בשנת 1962, כשאלגיריה קיבלה עצמאות, היגרו רוב יהודי אלג׳יריה לצרפת, ואילו רוב יהודי מרוקו, כ־000 ,260 נפש, עלו לישראל.

אדולף כרמייה, שר המשפטים היהודי־צרפתי, שיזם את הצו להענקת אזרחות ל־35,000 יהודי אלג׳יריה.

גורמי דחיפה להגירה

כאלפיים שנה חיה במרוקו הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם. במחצית השנייה של המאה ה־20 החלה יציאה המונית של קהילה זו, בעקבות גורמי דחיפה חיצוניים ופנימיים. גורמי הדחיפה החיצוניים היו הקמת מדינת ישראל, הסכסוך היהודי־ערבי המתמשך והמלחמות בין ישראל ומדינות ערב (מבצע קדש, ובעיקר, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור). גורמים אלה הגבירו את המתח בין אוכלוסיית הרוב המוסלמי והשלטון המרוקאי ובין המיעוט היהודי במדינה ודחפו את היהודים להגר למערב.

גורמי הדחיפה הפנימיים נבעו מהתנגשות בין שתי תנועות לאומיות: הציונות מזה והאיסטיקלל המרוקאי מזה. בתקופה הטרום קולוניאלית ולאחריה ידעה כל קבוצה אתנית מהו מעמדה המשפטי ומהו מקומה בחברה המרוקאית. אולם בעקבות השינויים הגלובליים במאה ה־20 התחזק הרכיב הלאומי הן בזהותם של יהודי מרוקו(צור, 2001) והן בזהותם של הערבים המרוקאים. זאת ועוד, עלייתה של הלאומיות הערבית ועליית הפונדמנטליזם האסלאמי הביאו להתחזקות היסודות הדתיים בתוך החברה הערבית, והמתח בין אוכלוסיית הרוב המוסלמי למיעוט היהודי במדינה נסק. גם שינויים אלו דחפו את היהודים להגר למערב.

איסטיקלל הייתה התנועה הלאומית לשחרור מרוקו בראשותו של עלאל אל פאסי.

נוסף על השינויים הלאומיים והגלובליים, גם ברמה האישית־ הקהילתית התעורר בקרב היהודים הרצון לניידות, לעלייה במעמד החברתי ולקידום מקצועי. המחסור הגדול בבתי ספר תיכון ובאוניברסיטאות במרוקו האיץ את בני הנוער היהודים לחפש חלופות להשלמת לימודיהם מחוץ למדינה. העוני במרוקו והקושי לפרנס משפחות גדולות בכלכלה מסורתית טרום מודרנית עוררו את החיפוש אחר ארצות אחרות העשויות לסייע הן בשיפור רווחת המשפחה והן בפתיחת שווקים חדשים ליוזמות כלכליות. מלבד זאת, העלייה ההמונית לישראל יצרה חלל בקרב הנותרים במרוקו, למרות הרצון להמשיך ולחיות במרוקו מטעמי נוחות, מטעמים כלכליים או מטעמים אידאולוגיים (לא ציוניים או לאומנים מרוקאיים).

צרפת – חלום שהתגשם

צרפת הייתה היעד המועדף על המהגרים ממרוקו לארצות המערב, בין היתר כי שפתה ומורשתה היו חלק מעולמו התרבותי של הדור שגדל בערים ובעיירות במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. עבור הדור הזה הייתה השפה הצרפתית שפה ראשונה, ולפיכך די בטבעיות היגרו הצעירים ממרוקו לצרפת ולא לישראל או לאמריקה. זאת ועוד, בעיני בוגרי האליאנס הייתה צרפת הגשמת חלום, וחברי תנועות הנוער היהודיות, ובעיקר הצופים, ראו בה יעד להמשך פעילותם. שיעור הצעירים ובני הנוער שהגיעו לצרפת להמשך לימודים היה גבוה בקרב המהגרים לרפובליקה הצרפתית, כיוון שהמדינה הציעה להם לימודים ללא עלות מזה, והמוסדות התורניים היו ברמה גבוהה ומשכו אליהם את הצעירים שביקשו להרחיב את השכלתם מזה. נוסף על כך, באותן השנים הייתה צרפת מדינה יציבה שהעניקה הטבות סוציאליות לאזרחיה כמו גם ערכי שוויון וזכויות אזרח של ממשל דמוקרטי, אף על פי שקליטת המהגרים בה לא הייתה ממוסדת.

רוב יהודי מרוקו שהיגרו לצרפת היו יוצאי הערים המרכזיות והעיירות הבינוניות. הם השתייכו לשתי הקטגוריות התרבותיות שטבע ההיסטוריון צור: ״מתמערבים״ או ״צרפתים״(צור, 2001). קליטתם בצרפת הייתה בעיקר בערים המרכזיות: מרסיי, ליון, שטרסבורג, פריז ופרבריה. רוב ראשי המשפחות התפרנסו ממסחר זעיר, ממשרות פקידות שונות בשירות המדינה או כ״כלי קודש״ בקהילות (חזנים, שוחטים, משגיחים, רבנים, מוהלים, מחנכים), ומיעוטם היו אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים. בצרפת התפרנס הדור הראשון להגירה כפי שהתפרנס במרוקו.¹⁸

ההגירה לצרפת וסוגיה

משנות ה־50 של המאה ה־20 היגרו כ־10,000 בני נוער וצעירים ממרוקו לצרפת, והם נקלטו בה במוסדות שונים: במוסדות חרדיים כמו ישיבת חכמי צרפת והסמינר לבנות תומר דבורה באקם־לה־בן; במוסדות חב״ד בברנואה; בבתי ספר תיכון כמו אקול נורמל, יבנה בפריז ועקיבא בשטרסבורג; במוסדות אקדמיים בערים הגדולות של צרפת ובמוסד העל־תיכוני להכשרת מורים אורט ז׳נבה. עבור מהגרים צעירים אלה ההגירה לא הייתה טראומטית, כי הם ראו בצרפת בית אולפנה מרכזי להכשרתם לחיים. בעיניהם, המרחק ממרוקו לצרפת היה רק גאוגרפי ולא תרבותי, כיוון שהם למדו על צרפת ועל תולדותיה במערכת החינוך של האליאנס, ולפיכך כשהם הגיעו לאקס־לה־בן או לבית ספר יבנה בפריז, הם השתלבו בקלות בתוכנית הלימודים ובחברה המקומית.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.

עמוד 30

ההגירה לצרפת וסוגיה

משנות ה־50 של המאה ה־20 היגרו כ־10,000 בני נוער וצעירים ממרוקו לצרפת, והם נקלטו בה במוסדות שונים: במוסדות חרדיים כמו ישיבת חכמי צרפת והסמינר לבנות תומר דבורה באקם־לה־בן; במוסדות חב״ד בברנואה; בבתי ספר תיכון כמו אקול נורמל, יבנה בפריז ועקיבא בשטרסבורג; במוסדות אקדמיים בערים הגדולות של צרפת ובמוסד העל־תיכוני להכשרת מורים אורט ז׳נבה. עבור מהגרים צעירים אלה ההגירה לא הייתה טראומטית, כי הם ראו בצרפת בית אולפנה מרכזי להכשרתם לחיים. בעיניהם, המרחק ממרוקו לצרפת היה רק גאוגרפי ולא תרבותי, כיוון שהם למדו על צרפת ועל תולדותיה במערכת החינוך של האליאנס, ולפיכך כשהם הגיעו לאקס־לה־בן או לבית ספר יבנה בפריז, הם השתלבו בקלות בתוכנית הלימודים ובחברה המקומית.

פיזורם של רוב הנערים במוסדות הלימוד השונים בצרפת היה אקראי, ללא יד מכוונת. רמת הדתיות של רוב הנוער הייתה דומה (מסורתית), ולכן ההחלטה לאיזה מוסד להפנותם הייתה במידה רבה שרירותית, ולעיתים נסמכה על מידע של קרוב משפחה, חבר, מורה או רב שהגיע לבית המועמד. בני הנוער הבוגרים יותר שכבר סיימו את לימודי תיכון החליטו בעצמם היכן ללמוד, ובדרך כלל הם פנו למוסדות אקדמיים.

בעקבות בני הנוער והצעירים שסיימו את לימודיהם בצרפת והשתלבו במשק הצרפתי ובעקבות מלחמת ששת הימים החלה הגירה של הורים ממרוקו לצרפת. מהגרים אלה חוו קשיי הסתגלות בארץ החדשה, בשל גילם המבוגר ובשל היותם חסרי מקצוע ולרוב גם חסרי אזרחות צרפתית.

במחצית השנייה של המאה ה־20 היגרו לצרפת משפחות בעלות אזרחות צרפתית או ללא אזרחות צרפתית בד בבד עם העלייה ההמונית לישראל. בדרך כלל מקורות הפרנסה של משפחות אלה היו בתי מלאכה, חנויות קטנות למסחר קמעוני, בעיקר בתחומי ההלבשה, ו״כלי קודש״.

לעיתים ההגירה פיצלה משפחות, כשחלק מהמשפחה הגרעינית עלה לישראל וחלק אחר היגר לארצות המערב, בעיקר לצרפת, לקנדה ולארצות הברית. משפחות שמקורן במרוקו הספרדית (טיטואן, טנג׳יר) התפצלו בין ישראל לארצות דוברות ספרדית (ספרד, גיברלטר, ונצואלה, ארגנטינה). פעמים רבות צלחו המהגרים לצרפת אה משבר ההגירה טוב יותר מאחיהם שהיגרו לישראל, בעיקר בזכות ההזדמנויות הכלכליות שהיו במדינת ההגירה והסיוע שניתן למהגרים בלימודים ובהכשרה מקצועית, וכן בזכות התמיכה של מוסדות הקהילה המקומית במהגרים החדשים. בהקשר זה יש להזכיר את המהגרים שכונו ״מהגרי בואינג״. מדובר באנשי עסקים כמו דוד כהן [יושב ראש ברית יוצאי מרוקו בצרפת.] ודוד שטרית [מראשי הקהילה הספרדית במנהטן.] שהתניידו מארץ לארץ (ממרוקו לצרפת או לצפון אמריקה) בגלל עסקיהם, אך השאירו את משפחותיהם במרוקו.

להלן אדון בהגירת יהודי מרוקו לצרפת ובסיפורו של המוסד החינוכי באקס־לה־בן שבצרפת, אשר חלקו בקליטת נוער ממרוקו במחצית השנייה של המאה ה־20 היה חשוב ומשמעותי ביותר.

ברית יוצאי מרוקו

בשנת 1957 נוסד במרוקו ארגון ברית יוצאי מרוקו, Union des Juifs  du Maroc, על ידי עורכת הדין הלן קאזס בן־עטר. לימים העתיק הארגון את פעילותו לפריז, שם סייע למהגרים יוצאי מרוקו שהגיעו לצרפה. לאחר כעשור החליף את עו״ד הלן קאזס בן־עטר בתפקיד עו״ד אלבר בן־עטר, מי שכיהן גם כראש הפדרציה הספרדית העולמית בצרפת. ב־1977 נבחר לעמוד בראש הארגון דוד כהן, איש עסקים שהיה רחוק מכל פעילות ציבורית, אך התמודד על התפקיד בגלל לחץ קרובי משפחתו. כהן ניסח ארבע מטרות עיקריות לברית יוצאי מרוקו: הראשונה, להקים בפריז מרכז תרבותי וחברתי וכן בית כנסת בנוסח יהודי מרוקו; השנייה, להדק את הקשרים בין בית המלוכה המרוקאי והמהגרים שהגיעו ממרוקו לצרפת; השלישית, לשמש כבא כוחם של עולים יוצאי מרוקו בישראל בפני השלטונות הישראליים; הרביעית, לשמש גשר בין מרוקו לישראל במטרה לקדם את השלום בין היהודים לערבים.

הערת המחבר: לעורכה הדין הלן קאזס בן־עטר היה תפקיד חשוב בהנהגה היהודית במרוקו. היא סייעה לפליטים היהודים שברחו מאירופה למרוקו במלחמת העולם השנייה, דאגה שהפליטים יקבלו סיוע מהשלטונות המרוקאים ומהקהילה היהודית ועסקה בתיאום בין השלטונות המקומיים במרוקו ובין הפליטים היהודים מאירופה. עו״ד קאזס בן־עטר הייתה מהנשים הבודדות שמילאו תפקיד מרכזי בהנהגת הקהילה במרוקו במלחמת העולם השנייה.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה

עמוד 32

עלייתו של מנחם בגין לשלטון במהפך של שנת 1977 דחפה את הארגון בצרפת ואת היו״ר, דוד כהן, ליזום ביקור של משלחת סולידריות לישראל בפברואר 1978. בארץ נפגשו נציגי הארגון עם המנהיגות הפוליטית ועם אישי ציבור שונים כמו ראש הממשלה מנחם בגין, נשיא המדינה יצחק נבון, ראש העיר ירושלים טדי קולק, וכן הם ביקרו בכנסת ונפגשו עם חברי כנסת יוצאי מרוקו. גולת הכותרת של ביקורם הייתה מפגש עם מנהיגי עיירות הפיתוח יוצאי מרוקו וסיור בערים אשדוד, יבנה, באר שבע ומעלות. ביקורים אלה אפשרו לחברי המשלחת לעמוד מקרוב על צורכיהם של התושבים ולפעול לצמצום הפערים החברתיים באמצעות קשריהם עם המנהיגות הפוליטית בישראל. ואכן, כבר במפגש עם ראש הממשלה מנחם בגין הם התבשרו על הקמת פרוייקט שיקום שכונות ועל בניית 45,000 יחידות דיור לנזקקים באזורי הפיתוח. ביקור המשלחת עורר ציפיות בקרב המנהיגות של ברית יוצאי מרוקו בישראל, סם אביטל,[ היה מראשי הפעילים הציוניים במרוקו ומפעילי יהדות מרוקו במפא״י ההיסטורית, הגיע לארץ ישראל לפני מלחמת השחרור.] שאול בן־שמחון [ממנהיגי מפא״י באשדוד, כיהן כיו״ר ועד העובדים בנמל אשדוד, ממנהיגיה הבולטים של יהדות מרוקו בישראל במחצית השניה של המאה ה־20.] וחברי הכנסת אשר חסין וז׳אק אמיר (מפלגת מפא״י). בביטאון הארגון באפריל 1978 נכתב:

החשיבות ההיסטורית של ביקור זה היא כפולה. האחת, עדות לסולידריות בין המרוקאים בצרפת לבין אחינו יוצאי מרוקו בארץ, והשנייה, הזדהות ללא תנאי עם מדינת ישראל. בנוסף, בשליחות זו ביקשנו לציין את הפער בין הצלחתם הניכרת של יוצאי מרוקו בצרפת, קנדה וארצות הברית לעומת כישלונם של העולים בישראל שנבע מקשיי קליטה ומדעות קדומות שליליות בקרב האוכלוסייה היהודית(1996:123 ,.(Cohen

במרץ 1984, בביקור השני של ראשי הארגון מצרפת, כאורחיה של ברית יוצאי מרוקו בישראל, אמר דוד כהן בנאומו:

אנחנו, יוצאי מרוקו החיים בתפוצות, איננו משקיפים על מפעלכם הגדול בישראל, אלא אנחנו שותפים לו. עם כל ההצלחות הגדולות יש הרבה מה לתקן ולשפר, ותפקידנו, אנשי חו״ל, לרכז את כל המשאבים להצלחה של מפעלנו המשותף (1996:142 ,Cohen).

בין ארגון יוצאי מרוקו בראשותו של דוד כהן ובין בית המלוכה המרוקאי היו קשרים מיוחדים. המלך מוחמר ה־5 נחשב מגינם של היהודים לאורך כל תקופת שלטונו, ויחסו החיובי ליהודים התבטא במיוחד בעת נוכחות משטר וישי במרוקו. המלך התנגד להחרמה רכוש היהודים ולסימון טלאי צהוב על דש בגדיהם. הקשרים של הארגון בצרפת עם בית המלוכה המרוקאי הגיעו לשיא בשנת 1985 בעת נטיעת יער קק״ל בישראל על שמו של המלך מוחמר ה־5 אשר הלך לעולמו בשנת 1961. בטקס חנוכת היער השתתפו כ־700 יוצאי מרוקו ואישי ציבור. זה היה אירוע מכונן והיסטורי, בעל משמעות מיוחדת בצל היחסים המתוחים בין ארצות ערב ומדינת ישראל. בשנת 2004 נפטר דוד כהן, ואנדרי דרעי מונה ליו״ר ברית יוצאי מרוקו בצרפת.

הבחירה בדוד כהן כיו״ר ברית יוצאי מרוקו בצרפת וההזדמנויות שהונחו לפתחו הביאו לפריחת הארגון. דוד כהן נבחר לעמוד בראש הארגון בעשור הראשון של ההגירה הגדולה ממרוקו לצרפת, בתקופה שבה תסס המאבק החברתי של האוכלוסיות החלשות בישראל. זאת ועוד, המהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977 (ניצחון הליכוד בבחירות) האיץ את המנהיגות הציבורית בצרפת לעזור לאחים בישראל. היותו של דוד כהן איש אמיד השייך לאליטה העסקית של המהגרים בצרפת, היכרותו האישית עם אישים פוליטיים ואישי ציבור בישראל, קשריו עם בית המלוכה המרוקאי והיותו דובר עברית (הוא עלה לארץ בראשית שנות ה־50, אך חזר למרוקו), אפשרו לו להשפיע על ההנהגה בישראל כדי שזו תפעל לצמצום הפערים החברתיים, וכן להיות מעורב במהלכים מדיניים הקשורים ליחסי החוץ של ישראל. בשל מעמדו, בנאומו בפני הנהגת יהודי מרוקו בישראל(ראו לעיל), הוא לא היסס לדבר מתוך עליונות ופטרונות. מדבריו השתמע שיהודי מרוקו בצרפת אומנם שותפים למפעל העלייה בישראל, אך הם ינחו את הישראלים איך לקלוט את העולים, מתוך ניסיונם כיהודים החיים בארץ מערבית ומפותחת.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה

עמוד 36