מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.

יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב

משנת 1912, השנה שבה כבשו הצרפתים את מרוקו, ועד 1956 הייתה מרוקו חלק מהפרוטקטורט הצרפתי והספרדי (Abitbol 2008). שלא כשלטון האנגלי, שאף השלטון הצרפתי להטביע את חותמו על התושבים היהודים ולהפוך את התרבות, את ההיסטוריה ואת השפה הצרפתית למרכיב נוסף בזהות של יהודי מרוקו, המתמערבים, לצד המשך תלותם בחסות בית המלוכה המרוקאי. זרוע הביצוע להגשמת ההתמערבות היו מוסדות אליאנס הראשונים שנפתחו בעיר טיטואן שבמרוקו הספרדית בשנת 1862. אולם מוסדות אליאנס היו לצנינים בעיני חלק מההנהגה היהודית הרוחנית, מאחר שהם נתפסו כמוסדות הגורמים לחילון הדור הצעיר (למשל, רבני מקנס: הרב ברוך רפאל טולידאנו, הרב יוסף משאש והרב שלום משאש). המצטיינים מקרב הצעירים היהודים נשלחו ללימודים בצרפת. הם למדו באקול נורמל בפריז [École normale israélite orientale] התובעני והיוקרתי או באוניברסיטאות של פריז, ליון, שטרסבורג ומונפלייה. מוסדות אלה הקנו לבוגריהם הזדמנות לניידות חברתית תוך שילובם במעמד הגבוה האירופאי בתוך החברה הקולוניאלית. מקצתם אף שבו למרוקו כדי להטמיע את התרבות ואת החינוך הצרפתי או כדי לחזק את לימודי היהדות שנרכשו בצרפת.

שלטון חסות צרפתי שהיה נהלה כל ארצות צפון אפריקה. לאלג׳יריה הגיע ב־1830, לתוניסיה ב־1870 ולמרוקו ב־1912. במרוקו הספרדית, שבירתה טיטואן, התקיים שלטון חסות ספרדי בשנים 1956-1912.

התמערבות – מושג שטבע ירון צור בספרו קהילה קרועה שבו חילק את המיעוט היהודי במרוקו לשלוש קטגוריות: ילידים, מתמערבים ואירופאים.

שלא כיהודי תוניסיה ואלג׳יריה, לא חוו יהודי מרוקו את נחת זרועו של המשטר הגרמני הנאצי ובא כוחו, משטר וישי. למרות זאת, ב־8 בנובמבר 1942, במבצע ״לפיד״ שבו נכבשה מרוקו מידי משטר וישי, קיבלו יהודי מרוקו בהתלהבות ובשמחה את בנות הברית. נחיתת בנות הברית הביאה להקלה ב״חוקי היהודים״ שהיו נהוגים במרוקו בשנים 1942-1940 (צור, 2001). יתרה מזאת, הגעתם של האמריקאים למרוקו פתחה בפני היהודים צוהר חדש גלובלי יותר שדרכו נחשפה הקהילה במרוקו לאמריקה בכלל וליהדות ארצות הברית בפרט.

הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה מאורע היסטורי חגיגי עבור יהודי מרוקו. הם ראו בכך את התגשמות שיבת ציון והעלו לסדר היום היהודי את הזהות הלאומית שהייתה חבויה בהם (כץ, 1983; צור, 2001). ואכן, לפני מלחמת העצמאות ולאחריה אלפים מקהילות מרוקו עלו לישראל. בראשית שנות ה־50, תחת השלטון הקולוניאלי, ועד לשנת 1956 (שנת העצמאות של מרוקו), עלו  לישראל כ־116,000 איש. משנת 1956 נאסרה יציאת היהודים ממרוקו והחלה פעילותם של חברי ה״מסגרת״ כשלוחה של ״המוסד״. כך הוברחו לישראל כ־18,000 איש(לסקר, 2006). בשנת 1961 טבעה הספינה ״אגוז״. בעקבות טביעת האונייה חל שינוי במדיניות שלטונות מרוקו, ושערי המדינה נפתחו ליציאה המונית של יהודים עד לשנת 1971. בשנים ההן עלו לישראל כ־130,000 יהודים, ובד בבד החלה גם הגירת היהודים לארצות המערב: לצרפת, לקנדה, לדרום אמריקה, לספרד ולמדינות נוספות.

[1]          משטר וישי הוא הכינוי הנפוץ לממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים. ממשלה זו, בראשות הגנרל פטן, קבעה את מושבה בעיר וישי שבמרכז צרפת.

[1]          הגנרל פטן הכתיב חוקים אלה לנציגי משטר וישי במרוקו. הוקי היהודים כללו החרמת רכוש וסילוק מעבודה במוסדות ממשלתיים ובמערכת החינוך הצרפתית.

מלחמת ששה הימים וניצחונה של מדינת ישראל על שכנותיה הערביות הפיחה רוח חיים מחודשת בקרב הקהילה מחד גיסא, אך גם עוררה מתח בין הערבים ליהודים במרוקו מאירך גיסא. זאת ועוד, ההתעוררות הלאומית הערבית והתערערות הביטחון האישי הביאו לצמצום דמוגרפי נוסף בקרב הקהילה היהודית.

משנות ה־60 ועד לשנות ה־90 של המאה ה־20 מבין היהודים שחיו במרוקו, כ־100,000 יהודים היגרו לארצות המערב: כ־ 40,000 לצרפת, כ־10,000 לקנדה, כ־15,000 לארצות הברית, כ־25,000 לדרום אמריקה, כ־10,000 לספרד ולארצות אחרות. צרפת הייתה היעד הראשון להגירה, ועבור מהגרים רבים היא שימשה כתחנת ביניים להגירה עתידית למדינות אחרות (2006 ,Trigano. לקנדה היגרו משפחות, ואילו לצרפת היגרו בעיקר בני נוער וצעירים שראו בצרפת מקום טוב להשלמת לימודים ולהיערכות לקראת עתידם המקצועי(אזולאי, 2012). נוסף על אלה היו צעירים שפנו ללימודים במוסדות חרדיים בצרפת, באנגליה ובארצות הברית.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.

עמוד 25