מורשת יהדות מרוקו

בטריפולי שבלוב הכינו מילון מקומי בשלוש שפות כדי להקל על הלומדים. גם כאן בלטה הנכונות לאפשר לבנות ללמוד עברית. על הפרק עמדה הקמת ספרייה מרכזית כתשתית ללימוד עברית. ספרים היו משאב של כוח ומילאו תפקיד במאבקים הפנימיים בקרב קבוצת בן יהודה בטריפולי. בשנים 1946-1945 פורסמו בעם וספר כתבותיהם של זוארץ ולוזון על החינוך בעברית בטריפולי וביטאו את היקף הפעילות.

הקובץ הראשון בעברית של חומרי לימוד בסיסיים לשפה הופק בתעתיק ובתרגום לאיטלקית, ערבית ולטינית, ויצא לאור על ידי מחלקת התרבות של תנועת בן יהודה בטריפולי. הקובץ הודפס בדפוס אברהם תשובה והעיד על רמת הארגון של הקהילה, שהיה בכוחה להפעיל בית דפוס. רחל סימון כתבה על הקמת בית ספר התקווה בשנת 1932, שבו למדו בשפה העברית. כבר במהלך שנת הפתיחה גדל מספר התלמידים והתלמידות מ־20 ל־512, ושש שנים מאוחר יותר למדו בו 1,200 תלמידים.

ההתכתבויות שנשלחו מהמגרב ביטאו ניסיונות של ארגונים וולונטריים ושל יחידים לשמור על קשר עם היישוב כדי לקדם את לימוד השפה העברית ותרבותה בארצותיהם. ההתכתבויות נמשכו שנים מספר, ולנמענים נאמר שהתשלום תמורת הספרים יבוצע כאשר תוסדר ההעברה הכספית. הנכונות לשלם תמורת חומרי הלימוד לא הרתיעה את הפונים, שביקשו להתבשם באורה של העברית. ריבוי הפניות התקבל בהסתייגות מצד מנהלי המחלקות בסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י, והצורך בריכוז הפניות.ניכר בתשובות גופים אלו. הסוכנות היהודית לא הייתה מעוניינת לאבד שליטה במרחב העצום של המגרב.

אספקת חומרי הסברה וחומרים ללימוד עברית היו בין מטרותיה של התנועה הציונית. אלא שהיקף הבקשות הספורדיות של יחידים ושל ארגונים וולונטריים עמד כאבן נגף בדרכה הריכוזית של הסוכנות היהודית. שפת המכתבים הייתה מליצית, ובעיני הקורא הייתה עשויה להישמע כחנופה, שכן לשון המקרא ולשון חז״ל היו העברית היחידה המדוברת בקהילות המגרב. מפליא שהפעילים המקומיים הכירו שמות של ספרים בציונות ועורכי מילונים בעברית־צרפתית־עברית, בעוד בין פקידי הסוכנות היו שהתקשו בקריאת כתב רש״י.

מאבקה של הסוכנות היהודית להשליט את חסותה על פעילות ספורדית של יחידים וארגונים וולונטריים במגרב היתה במטרה לרכז את שליטתה בפעילות הציונית תחת קורת גג אחת, תחת תפיסת ה׳אימפריאליסטית' שהתוותה המחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית. הדרישה לרכז את הפעילות הציונית במרוקו עלתה כבר בשנת 1935, במפגש של חיים ברלס עם יוסף לוי בקונגרס הציוני בלונדון.195 יעידו על כך הגופים הוולונטריים שניסו לשמר את עצמאות הקהילות היהודיות בערים הגדולות במרוקו ולא נתמכו על ידי הסוכנות היהודית שניסתה להרחיב את שליטתה על פעילות זו במגרב. הגיבוי שקיבלה אגודת שארל נטר בקזבלנקה מהסוכנות היהודית וברית עברית עולמית היה טקטיקה שנקטה הסוכנות היהודית כדי לא לבזר את קשריה וכוחה ברחבי מרוקו, ונועדה לחזק את שליטתה על הארגונים הוולונטריים שפעלו שם.

חנה אברהמי, חברת הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, ציינה שהשליחים הארץ־ישראלים לא פעלו בחלל ריק בשליחותם הראשונה והשנייה. אמנם פעילותם הייתה בהיקף מצומצם, אך סיפקה תשתית לפיתוח תנועת החלוץ ההסתדרותי האחיד, שמטרתה הייתה ״חיסול הגולה בצפון אפריקה״. נוספו לה הפעילות החינוכית של השליחים וגם מודל ההכשרה החלוצית הסמי־חקלאית בצפון אפריקה. הקהילה היהודית בארצות אלו תמכה בפעילות הציונית הזאת והעמידה לה משאבים שסייעו להכשיר את הקרקע לעלייה במהלך מלחמת העולם השנייה לטובת מפעל ההעפלה מארצות המגרב לאחר המלחמה.

מדיניות העלייה כלפי יהדות המגרב המשיכה להעדיף פליטים יהודים מאירופה ופליטים יהודים אירופים ששהו במגרב על פני יהודים ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב. למרות זאת הצליחו השליחים לשכנע את המוסד לעלייה ב׳ לספק שלוש ספיגות כדי להעלות יהודים מצפון אפריקה.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

עמוד 91

ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה

״בכל אוניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון אפריקה״(שלום פוני כלפון, מעפיל בספינה יהודה הלוי) כלפון. את אחיי אני מבקש.

בפרק זה יוצגו נתונים על שלוש הספינות שהעפילו מחופי אלג׳יר וגורשו לקפריסין: יהודה הלוי, שיבת ציון והפורצים. הפרק יעסוק גם ב־23 ספינות המעפילים שהפליגו מנמלי איטליה וצרפת ובארבע ספינות ממזרח אירופה. כ־2,500 מוגרבים העפילו וגורשו לקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948. הם שוחררו מקפריסין בפברואר 1949, עם סגירת המחנות.

ביסוד פעילות המוסד לעלייה ב׳ ניצבה הצלת שארית הפליטה באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה העמידו הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב׳ משאבים מצומצמים למפעל ההעפלה מצפון אפריקה, שהתבטאו ברכישת שלוש ספינות ובהקצאת מספר קטן של שליחים לאזור.

ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר

אלג׳יר נבחרה כבסיס להעפלה ישירה מצפון אפריקה, לנוכח גישתם המתונה של השלטונות הצרפתיים כלפי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. מטרת השליחות הראשונה של יגאל כהן, אפרים בן חיים ונפתלי בר־גיורא בשנת 1943 לצפון אפריקה הייתה להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במרוקו, אלג׳יר ותוניס ולזהות את פוטנציאל העלייה משם. שליחות זו התבססה על רעיון החלוץ האחיד, שמטרתו הייתה לנטרל את הפוליטיקה הארץ־ישראלית בארגון ולמסד את פעילות תנועות הנוער שפעלו גם ברחבי המגרב. בשליחות השנייה, 1945, התהדק הקשר עם תנועות הנוער: בתוניס – צעירי־ציון, בג׳רבה – עטרת ציון, ובמרוקו – שארל נטר. השליחות השלישית, 1947-1946, הניבה פרי. בפברואר 1947 התקיים ברוויגו, אלג׳יר, קורס ההגנה הראשון בהשתתפות הפעילים שנוצר עימם קשר במהלך השליחויות הקודמות: אלי אוחיון וסאם אביטבול ממרוקו, נדיה כהן, חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה, קלמנט סיטרוק ואילן חג׳אג מאלג׳יר. הקורס נועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודדות עם מהומות שעלולות לפרוץ מצד האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים. בוגרי הקורס נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה לפלשתינה־א״י.

צוות השליחים

השליחים והפעילים בצפון אפריקה שארגנו את העפלת שלוש הספינות הראשונות היו פרידמן אפרים וברטה (בית אורן), חמל רפאל(בית הערבה), כלב קסטל(גבעת ברנר), דוד הורוביץ(דגניה) ויאני אבידוב (נהלל). לצוות זה הצטרפו בוגרי קורס ההגנה הראשון שהתקיים באלג׳יר ופעילים בתנועות הנוער המקומיות בארצות צפון אפריקה – הצוות. הם פעלו ברחבי המגרב ועודדו את העלייה לארץ ישראל. בשליחות האחרונה פעלו השליחים כשליחי הסוכנות היהודית בגיבוי המוסד לעלייה ב׳. הם ארגנו את מחנות המעבר עבור המעפילים ושיתפו את הקהילות היהודיות בתוכנית העלייה הבלתי לגאלית.

גיוס המעפילים וספינות ההעפלה

אלי אוחיון וסאם אביטבול [אביטל] במרוקו ונדיה כהן וחבריה לתנועת צעירי ציון בתוניס נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. הם רתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בפאס, מכנאס, סאלה, רבאט, סאפי, מארקש, מוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. הגיוס לא התמקד רק בקאדרים של פעילים במועדונים ותנועות הנוער ובחבורות ללימוד העברית. הם עסקו בגיוס מועמדים פוטנציאליים והופיעו בפני מתפללים בבתי כנסת בשבתות ובמהלך קריאת התורה קראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל. נדיה כהן וברדה שלמה [ברד], פעילים בצעירי ציון בתוניס, הופיעו בפני צעירים מקבוצת בן יהודה במועדון שארל נטר ועודדו אותם להצטרף להעפלה לפלשתינה־א״י. נדיה הופיעה בפני קהלים בבתי כנסת, תופעה נדירה בקהילות המסורתיות בדרום מרוקו ואלג׳יר, ועודדה יהודים לעלות לפלשתינה־א״י.

לכל מעפיל הוסבר שעליו לקחת חפצים אישיים מעטים בלבד. נוסף על עליית חברים מתנועות נוער לא הוגבלה העלייה רק לצעירים, ואליהם הצטרפו משפחות עם ילדים. אביטבול ואוחיון דאגו להעברת המועמדים לעלייה בידי מעבירים [מבריחים] דרך בית הקברות היהודי באוג׳דה, ומשם במשך הלילה למארנייה, עיירה בגבול אלג׳יר, ומשם ברכבת לאלג׳יר. הקהילה היהודית המקומית שיכנה אותם בשכונת באב אל וואד בעיר. חברי תנועת צעירי ציון קיבלו את פניהם, ולאחר שהיית לילה באלג׳יר הם הובלו למחנה במשאית שבה נהג אילן חג׳אג. בשלביה הראשונים הייתה הפעילות חשאית, ועד מהרה ״התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים. הרכבות לאוג׳דה יצאו עמוסות. […] עם התגברות גלי העולים שנהרו לאלג׳יר פתח הצוות מרכזי לינה באוראן כדי לדלל את הצפיפות באלג׳יר״. לסקר טען ש״הנהירה למחנות באלג׳יר התבצעה בתשלום למבריחים אלג׳ירים תמורת 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, וכנופיות של יהודים ולא יהודים סייעו לחצות את הגבול בתיעוד מזויף או ללא תיעוד […] מאוג׳דה במרוקו למארניה באלג׳יר, ומשם ברכבת אלג׳יר״.

אוחיון הוסיף שמשפחות נשלחו גם היישר למרסיי ממרוקו. במאמר מוסגר הלין אוחיון על ארגון הג׳וינט ש״לא סייע, ואף התנגד לכל הפעילות הקדחתנית הזאת״. בריאיון עם יוסי עקריש מסאפי, מהספינה המעפיל האלמוני ואמנון בן שושן מאסווירה [מוגדור] מהספינה לנגב, הם סיפרו ש״מישהו״ בעירם המליץ להם לעלות לפלשתינה־א״י דרך קזבלנקה ודרך אלג׳יר. שתי הספינות האלה העפילו בראשית שנת 1947, לפני תחילת ההעפלה הישירה מאלג'יר. שניהם עלו ביוזמת בח"ד וקיבלו הכשרה בדרום צרפת.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.

עמוד 97