מורשת יהדות מרוקו

פני־החמור

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,עד שלפני שנים רבות חי לו בעיר אחת במרוקו איש צדיק, שהיה ידוע ככותב קמיעות לנשים עקרות, ובעזרת האל כולן התעברו. ולצדיק היתה אשה עקרה, שלא השכילה להבין היאך בעלה מרפא את כל הנשים העקרות והיא, אשתו, שאר בשרו, עקרה היא. בצר לה פנתה לבעלה והטיחה בפניו את אשר על לבה. והוא, שהבין ללבה, ענה לה, שאם ירפאנה, עתיד לקרות דבר מר ונמהר.

יום אחד עלתה האשה לגג ביתה והרהרה בכך שלכל היצורים יש יוצאי חלציים – לחיות, לעופות ואפילו לנמלה הקטנה. נשאה עיניה לשמיים ואמרה: ״ריבונו של עולם. עשה שאלד, וגם אם יהיה זה חמור״. כך אמרה היא במר נפשה. תפילתה הגיעה עדי בורא עולם. כעבור חודש הרתה, ובעבור תשעה ירחים כרעה ללדת. והנה היא יולדת תינוק ולו ראש חמור. נזכרה האשה בתפילתה ואמרה: ״טוב לי זה מלא כלום״. מה עשתה? החביאה את התינוק בעליית הגג, וכך שמרה את סוד הולדת בנה ורק לבעלה הצדיק גילתה. בעלה ששמח בשמחתה איחל לה שאם תהיה סבלנית, יבוא היום ובעזרת האל וישועתו הילד בעל פני החמור יהפוך לעלם יפה תואר ויפה מראה. חלפו השנים והילד הפך לנער. הוא קיים את מצוות התורה ודקדק בהץ קלה כבחמורה, ומשבגר והגיע לפרקו, נמלכו הוריו להשיא לו בת ישראל חסודה וברה. בליל הכלולות, משהובילו את הכלה למקום משכנו שבעליית הגג, העביר החתן הצעיר את ידיו על פניו, הסיר את פני החמור, ומתחתם נתגלו פני מלאך יפים להפליא, כפי שניבא אביו הצדיק. למחרת בבוקר שב ועטה על פניו את פני החמור.

יום אחד שאלה החותנת את בתה אם חיה היא בטוב, וכי מדוע זה לא נראה בעלה בציבור. ענתה הכלה: ״הכל כשורה, אלא שבעלי עוטה על פניו פני חמור ובלילה הוא מסיר אותם״. אמה, שנתחלחלה למשמע אוזניה, יעצה לבתה להבעיר אש חזקה בתנור וכשיסיר בעלה את פני החמור וירדם, תבעיר היא את ה״מסיכה״ בתנור, וכך לא יוכל לחזור ולחבוש אותה על פניו״. שמעה הכלה בעצת אמה והבטיחה לעשות כדבריה. באותו הלילה, משהסיר בעלה את פני החמור ונרדם, קמה בחשאי והשליכה אותם לתנור הבוער. בבוקר, כשביקש הבעל לעטות את פני החמור, לא מצאם במקומם. שאל את אשתו לפשר הדבר, והיא סיפרה לו את כל המעשה והוסיפה לאמור: ״עתה, כשאין לך מה לעטות על פניך, תשאר יפה תמיד, את פניך היפות תגלה ברבים ועליך תהיה גאוותי״. כעס עליה בעלה ובמר לבו אמר לה: ״אוי לנו, כי מעשה רע ונמהר עשית. דעי לך כי בעוד שלושה ימים צריך היה להסתיים הזמן שנגזר עלי מלמעלה להיות עם פני חמור ועתה, מכיוון שהיית חסרת סבלנות והחלטת לדחוק את הקץ, אני נעלם מעינייך בזה הרגע. ואם תבקשיני, תאלצי לכתת רגלייך בהליכה קשה וכשתגיעי למקום, תמצאי מנהרה באדמה. שם, באפלת הלילה, אצא לקראתך מתוכה ואהיה כאחד האדם״. במר לבבה הלכה האשה העצובה לסנדלר כדי שיתקין לה שבעה זוגות נעליים, ובצרורה צררה צידה ויצאה לדרך הארוכה. עלתה הרים וירדה גאיות, ימים ולילות צעדה עד שבלו כל זוגות נעליה. בתום שמונה חודשים למסעה הגדול הגיעה אל פתח המנהרה וישבה לפוש בפתחה עד רדת הלילה. עודה יושבת, והנה הופיעה מאי־שם אשה זרה, ברכה אותה לשלום, פתחה ואמרה: ״למה מחכה את?״ אשת בעל פני החמור סיפרה לזרה את סיפורה מתחילתו ועד סופו, לא הכחידה דבר. הקשיבה הזרה קשב רב ואמרה: ״עייפה את מתלאות הדרך, נוחי והירדמי ועם רדת הלילה, כשתפתח המנהרה, אעיר אותך״. כיוון שהיתה עייפה מתלאות הדרך, הסכימה להצעתה ומיד נפלה עליה תרדמה עמוקה. ישבה הזרה וחיכתה עד שנפתחה דלת המנהרה והעלם יפה התואר יצא ועמד בפתחה. משראתה את עלם החמודות העומד לפניה, העלימה ממנו הזרה את דבר האשה הישנה בסמוך, וסיפרה לו על תלאות הדרך כפי ששמעה מאשתו ולא הכחידה דבר. העלם, שחשב אותה לאשתו, הלך אחריה לביתה. כשהתעוררה האשה משנתה, ראתה והנה המנהרה פתוחה, השמש נוטה שוב לערוב ובעלה איין. או־אז הבינה שברוב עיפותה ישנה יממה שלמה ושהזרה הערימה עליה ונטלה את בעלה. מה עשתה? לבשה בגדי משרתת וחיזרה על הפתחים כדי לבקש עבודה. הלכה מבית לבית ומעיר לעיר, עד שהגיעה לביתה של האשה שגזלה ממנה את בעלה והתחננה בפניה שתעסיק אותה בעבודות הבית. והיא, שלא זיהתה את אשת האיש שחמדה, ריחמה עליה והסכימה לקבלה לעבודה.

״מסכימה אני. הלילה כולו שלך״. מה עשתה החמדנית? הכינה לה ול״בעלה״ משקה, וערבה בכוסו סם מרדים. משעלתה ״המשרתת״ על יצועו וגילתה שהוא ישן, החליטה לחכות להזדמנות אחרת. כעבור ימים אחדים הביאה ״המשרתת״ מסרק מזהב. התלהבה האשה החמדנית מהמסרק וביקשה גם אותו. שוב התנתה ״המשרתת״ לשכב עם בעלה, אך הפעם התחקתה אחר תנועותיה של האשה החמדנית. משראתה שהיא שמה חומר מרדים בספלו של הגבר, החליפה בחשאי בין הספלים. האשה החמדנית שתתה את השיקוי שהכינה במו ידיה ונרדמה בן רגע. משעלתה ״המשרתת״ על יצועו של בעלה, סיפרה לו את אשר קרה ואף נתנה לו סימנים, עד שלא היה לו כל ספק שאכן היא היא אשתו אהובתו. משנתגלתה האמת, שמח הבעל מאוד, ובעלות השחר, בעוד האשה החמדנית ישנה את שנתה העמוקה, יצאו בני הזוג כשהם רכובים לעבר עירם ובה חיו שנים רבות באושר וביושר.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-פני־החמור.

 קוסס, רץ ומטפס הרים

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר ולו שלושה בנים ובת. באחד הימים, יצאו העשיר ושלושת בניו לשוח מחוץ לעיר והגיעו אל הר גבוה. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בני היקרים, רואים אתם הר זה? זכרו לא לטפס עליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי מכם שימרה את פי ויעפיל אל ההר, יביא על עצמו צרה גדולה״. סתם ולא פירש.

שנים רבות שמרו הילדים את מצוות אביהם, וכאשר הגיעה שעתו של העשיר להיאסף אל אבותיו המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא זעו ממצוותו.

נקפו השנים, והבן הבכור גילה שחייו משמימים ומשעממים עד מאוד. לבו נמשך אל ההרים שמנגד ואל מה שמעבר להם. נטל באמתחתו אבנים טובות וצידה לדרך ועוד בטרם יצא, הפקיד בידי אחותו האהובה צמח שתול בעציץ ואמר לה: ״כאשר הצמח רענן – אני בחיים, ואם יבול – מת אני״. נפרד מאחותו, מאחיו ומאמו ויצא לדרך ימים רבים עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לבל יטפס עליו. וידוע שהלב נוטה אחרי הסכנה. יצר ההרפתקנות גם הוא הכניעו והוא גמר אומר בלבו לטפס על ההר. בעודו מטפס, והנה לקראתו צועדת נערה תמירה ויפה שכמוה לא ראה מעולם. מצאה הנערה חץ בעיניו וילך אחריה. עלו הרים וירדו בקעות כשלפתע פערה האדמה את פיה ושניהם נפלו לתוך מנהרה. צעדו השניים בתוכה והגיעו לעיר גדולה שאנשים בה רב. שוטטו השניים בעיר הגדולה עד שהגיעו לארמון המלך. על חומת הארמון תלויים היו תשעים ושבעה ראשים. שאל בן העשיר את בני העיר לפשר הדבר. סיפרו לו כי למלך בת יפה כשושנה, ואולם שתקנית היא ועד היום לא הצליח איש לדובבה. הכריז המלך, כי מי אשר יצליח לדובבה יזכה בממון רב וישא אותה לאשה, ומי אשר לא יצליח לדובבה, יכרתו את ראשו וישפדו אותו על חומת הארמון. אמר בן העשיר בלבו: ״שמא אוכל אני לדובבה?״ הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על הצפוי לו אם יכשל, אך בן העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך והורה לעובדי הארמון להכניס את העלם הצעיר לבית המרחץ ולהלבישו בבגדים חדשים ונאים. הוא עלה מן הרחצה מבושם ומראהו כחמה. מיד הובילוהו לחדרה של בת המלך והיא, היפה שבבנות, לא התלהבה ממראהו הגם שניסה לשמח את לבה בסיפורים ובחידות. היה עליה לטורח ולעת בוקר יצא מחדרה במפח נפש. גורלו של הצעיר הוא היה כגורל האחרים, ראשו שופד על החומה, ומספר הראשים הגיע עתה לתשעים ושמונה. בשעה שנפח את נשמתו נבל גם הצמח שהפקיד אצל אחותו, וזו הבינה שאחיה הבכור מת.

גמלה החלטה בלבו של הבן השני לצאת ולתהות אחר דרכו הנפתלת של אחיו הבכור. גם הוא, כאחיו, הפקיד עציץ אצל אחותו האהובה, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. גם הוא נשבה בקסמו של ההר ויצר הסקרנות שבו גבר על צוואת אביו לבל יטפסו על ההר, ואת שאירע לאחיו בסוף דרכו אירע גם לו – ראשו נערף ושופד לצד הראשים התלויים על החומה. מספר הראשים הגיע עתה לתשעים ותשעה. הצמח שהפקיד בידי אחותו נבל גם הוא.

משנודע הדבר לאח הצעיר, יצא גם הוא לחקור ולדרוש את דרכיהן הנפתלות של אחיו. הפקיד עציץ בידי אחותו האהובה וזכה לברכת הדרך מאמו הדואגת. כמו שני אחיו, לא עמדה לו נחישותו מול יצר הסקרנות. טיפס ועלה למרומי ההר בתקווה לגלות את הנעלם. בעמדו על ראש ההר, ראה גם הוא את הנערה התמירה והיפה, ובלי משים הלך שבי אחריה עד שנפל לאותו בור והגיע לאותו ארמון. הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, ושני האחרונים של אחיו היו. שעה ארוכה עמד מול הארמון והביט בראשים הכרותים, ואח״כ שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את פשר המעשה מתחילתו ועד סופו, והזהירוהו לבל ינסה גם הוא את מזלו, כי אחת דתו למות.

ביגונו כי רב על מות שני אחיו האהובים, ביקש לנפוש שעה קלה מתחת לאחד העצים, והנה עפות ונוחתות על צמרתו שלוש יונים צחורות כשלג. פתחה הראשונה ואמרה: ״מה חבל שצעיר זה הולך אל מותו. לו שמע בקולי, היה נכנס לחדר בת המלך ואני הייתי מסייעת לו לדובבה. כל שעליו לעשות הוא להכנס לחדרה, כשבידו קומקום, ולהתעלם מקיומה. אני כבר אמצא את דרכי לקרבו של הקומקום, ואדאג שהאילמת המדומה תדבר״. שמע הבן הצעיר את השיחה, וכבר באותו הערב התייצב בשער הארמון, וסיפר לשומרים שרצונו לדובב את בת המלך. הזהירוהו השומרים מהצפוי לו אם ייכשל, אך הוא עמד על שלו. לאחר שהתרחץ וסך את גופו בשמנים ריחניים, לבש בגדים חדשים ונכנס לחדרה של בת המלך, כשהוא נושא בידו קומקום. בהכנסו, לא אמר דבר, ישב בפינה, התעלם מקיומה של בת המלך, בדיוק כפי שיעצה לו היונה. כעבור זמן קצר החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום, קומקום, פתח פיך ויאירו דבריך״. ומתוך הקומקום שמעו השניים את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מלאכה: האחד נגר, השני חייט, והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ויצר ממנו בובה יפה להפליא. נטל החייט בד ותפר שמלה יפה לבובת העץ. קם הקוסם והפיח בה רוח חיים. מיד הפכה הבובה לנערה יפה ושום בן אנוש לא הגיע למדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך, למי מהשלושה זכות הבעלות עליה?״ ענה צעיר האחים: ״לדעתי, הנגר זכאי יותר, יען כי הוא יצר אותה יש מאין״. שמעה בת המלך את פסק דינו של הצעיר, שברה את שתיקתה, פתחה פיה ואמרה: ״הקוסם זכאי יותר, יען כי הוא זה אשר הפיח בה רוח חיים״. שמח צעיר האחים על שפתחה את פיה, אך עשה עצמו רוגז על שהיא מתערבת בדבריו ואמר: ״סתמי את פיך, נערה, איש לא שאל לדעתך״. צעיר האחים עלה על יצועו ונרדם בתחושה טובה שהנה סוף סוף הצליח הוא לדובב את בת המלך. השומרים, שעמדו מעבר לדלת, שמעו את בת המלך מדברת עם הצעיר, רצו מיד למלך וסיפרו לו את שקרה. המלך, למוד המדובבים, לא נטה להאמין לשומרים.

בבוקר דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא, לנוכח אוזנו הכרויה שמעבר לדלת. הסכים הצעיר, יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לעץ היונים הידוע. לא עברה שעה קלה, ושלושת היונים נחתו על צמרתו. פתחה השניה את פיה ואמרה: ״לו שמע צעיר זה לעצתי, היה נכנס לחדר בת המלך, כשהוא נושא בידו פמוט, ואני כבר אמצא את הדרך לקרבו של הפמוט ואעזור לו לדובבה״. בלילה התדפק הצעיר על דלתה של בת המלך, כשהוא לבוש מחלצות חדשות ומגולח למשעי, נושא בידו פמוט, כעצת היונה. כשפתחה לו בת המלך, הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן קצר פנה הצעיר לפמוט ואמר: ״פמוט, פמוט, ספר סיפורך״, הפמוט פתח את פיו ואמר: ״היה היו שלושה אחים, האחד מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה יפה עד מאוד, כליל השלמות עלי אדמות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: ״יש בידי תרופת פלא, שאם אותה תיקח, את מחלתה תנצח״. מיד נטל הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ כחץ מקשת לביתה, וכך הציל את חייה״. המשיכה היונה שבפמוט, ואמרה: ״שפוט בעצמך, מי משלושתם ראוי לה יותר?״ אמר בן העשיר לפמוט: ״לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה את מחלתה״. שוב לא התאפקה בת המלך ואמרה: ״לא! כי הרץ ראוי לה, יען כי טס כחץ מקשת ובידו התרופה הגואלת״. ענה לה הצעיר: ״סתמי פיך, פתיה, מי שאל לדעתך?״ בתחושה טובה שהצליח לדובבה גם בפעם השנייה עלה על יצועו ונרדם. המלך שמע את הלא יאומץ, והלך מיד למלכה, לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזניה וביקשה לשמוע גם בלילה הבא את בתה המדובבת.

הצעיר לא אמר נואש, שינס מותניו והסכים לבוא אליה גם בלילה השלישי, כשבלבו חששות כבדים. שוב פנה הצעיר אל עץ היונים, מיודעינו משכבר הימים, כדי לפוש מעט בצלו ושוב הופיעו היונים ונחתו על צמרתו. פתחה היונה השלישית פיה ואמרה: ״לו שמע צעיר יפה תואר זה לעצתי, כפי שנהג בלילות הקודמים, ונכנס אל חדרה עם כד בידו, הייתי חודרת לקרבו של הכד ועוזרת לו לדובבה״. בלילה השלישי, התדפק הצעיר על דלת חדרה של בת המלך. משפתחה לו, אץ לפינת החדר, התעלם מנוכחותה, פנה אל הכד שהביא עמו ואמר: ״כד כדי, ספר סיפורך״. פתח הכד את פיו וסיפר את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה עשירים: האחד קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף הקולע בשערה ממרחק ולא מחטיא. שלושת העשירים אהבו נערה יפת תואר, שהיתה בתו של עני מרוד. יום אחד, בהיותם רחוקים מן העיר, גונב לאוזנם שבת העני נחטפה על ידי נשר שהמריא אתה אל קנו, השוכן בין נקיקי סלעים על הר גבוה ונישא. אחז הקוסם בידי חבריו, לחש מה שלחש ושלושתם ניצבו לרגלי ההר. נטל הצלף את רובהו, כיווץ וירה אל בין עיניו של הנשר והרגו. מטפס ההרים נטל את ציודו, טיפס בחירוף נפש אל הקן והוריד את בת העני היפה״. ועוד הוסיפה היונה דבר מתוך הכד ואמרה: ״שפוט בעצמך ־ מי ראוי לה יותר?״ אמר הצעיר: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי שבזכותו התיצבו חיש אל מול ההר״. כאן התערבה בת המלך השתקנית ואמרה: ״לא, כי הצלף ראוי לה יותר. לו החטיא את מטרתו, לא היו מצילים אותה כלל״. שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל אותו הלילה מרוב שמחה והורו למשרתים לערוך חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. למחרת היום נערכה חתונה מפוארת, שכמוה לא ראו תושבי העיר. משתמו שבעת ימי המשתה והשמחה, ביקש הצעיר לשוב אל אמו ואל אחותו המודאגות. המלך ציווה על משרתיו לרתום את מרכבתו לשני סוסים, להעמיס עליה צידה ואבנים טובות וללוותם בדרכם הקשה. משהתרחקו מהארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מהמרכבה, ואילצה לרוץ אחרי המרכבה כשהיא יחפה ובכך הענישה, על שבגינה נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך רצה אחריו בחוצות העיר, כשרגליה העדינות זבות דם, עד הגיעם לביתו. משראו אותו אמו ואחותו, שמחו שמחה גדולה על שנותר בחיים. לאחר שנח מעמל הדרך, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאמו ואמר להן: ״הנה הנסיכה שבעטיה נערפו ראשי שני אחינו. אמרו נא לי אתן, מה אעשה בה?״ הביטו בה האחות והאם כשהיא מוטלת על גבה, פצועה, חבולה ושותתת דם. נכמרו רחמיהן עליה, פתחו ואמרו:

״על ידה נערפו תשעים ותשעה,

וגם על אחיך לא פסחה הרעה.

לא תוכל להתכחש לאשתך,

היא נענשה דיה על ידך.

היה אתה הרחום הרחמן,

ואת פצעי העבר ירפא לו הזמן״.

שעה האח לעצתן, ומאז באושר חיו ארבעתם. וכאן סיפורנו הארוך תם ולא נשלם, אבל הוא ממשיך לזרום בנהרות אדירים, ואותנו מותיר בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-קוסס, רץ ומטפס הרים.

מסמטאות המלאח

ח. מעשיו של בן השחורה.

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה  בעשיר מופלג אחד ולו בן יחיד. כל הבריות אהבוהו בשל טוב לבו ונדיבותו. הוא טיפל בבנו במסירות רבה, דאג לו וקיים את כל מחסורו, ולמענו סירב להינשא בשנית לאשה. כשקרבו ימיו למות, פנה לבנו יחידו ואמר לו: ״בני היקר לי מכל, הנה יומי קרב ובא, וכל אשר לי – לך הוא. דע לך כי הכסף הוא לא העיקר בחיים, אלא גמילות חסדים ונדיבות לב. המשך בני בדרכי ולא יאונה לך כל רע״. ענה הבן: ״אעשה כדבריך, אבי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״אם תקלע לצרה שלא תוכל להיחלץ ממנה, זכור בני, שיש לך ידיד נאמן הגר בעיר פלונית, ובבעלותו מאפיה השוכנת בפינה נידחת. אמנם הוא סובב והולך כל היום מפוייח ומלוכלך, אך לבו לב זהב. שמו הוא בן־השחורה״.

לא חלפו ימים מועטים עד שהעשיר נפח את נשמתו. בנו יחידו נתאבל עליו ימים רבים וזכרו של אביו לא מש מלבו לנצח. ימים רבים סבב כשהוא אומלל ועצוב. יום אחד הוא טיפס אל גג ביתו, המשקיף על ארמון המלך, ומיד קלטו עיניו את בת המלך, כשהיא ישובה על גג הארמון ומתענגת על קרני השמש החמימות. עינו לא שזפה מעולם יפה כמוה. בלבו ידע שהיא אינה ברת השגה ולפיכך שקעה נפשו בדכדוך עמוק וככל שנקפו הימים הלך והורע מצבו עד כי נפל למשכב. בעודו שוכב במיטתו ומהרהר, נזכר לפתע בדברי אביו על הידיד הנאמן. מה עשה? התנער ממיטת חוליו, רתם את סוסו לעגלה ורכב לעיר הפלונית. חיפש ותר אחר הידיד, עד שהגיע לפינה נידחת בשוק. שם ראה מאפיה קטנה ומוזנחת. הוא נכנס לתוכה, ומה רואות עיניו? כוך קטן ומוזנח שבתוכו יושב איש לבוש קרעים, שחור ומפויח. הוא בירך אותו לשלום, ובן־השחורה השיב: ״ברוך הבא, בן ידידי היקר מאדם״. בן־השחורה הרים את ידו והעביר אותה חיש לימין ולשמאל, כמעשה הקוסמים, והכון השחור הפך פתאום לפינת חמד מוארת ונקיה. בן העשיר הנדהם סקר בעיניו את האיש לבוש הקרעים, ובן־השחורה הוסיף ואמר: ״יודע אני את סיבת בואך אלי אך אל דאגה: את מבוקשך תשיג״. שאל בן העשיר: ״ומאיו לך סיבת בואי?״ ענה בן־השחורה: ״אני הוא זה שגרמתי לך להיזכר בדברי אביך״. לאחר ששוחחו על ימים עברו, אמר בן־השחורה לבן העשיר: ״יודע אני שחושק אתה בבת המלך. אכתוב לך דבר־מה על מצחך, והיום בערב תיגש לארמון, ואל חשש: אתה תראה את כולם ואיש לא יראה אותך ותוכל לעשות כרצונך בבת המלך״. בן העשיר התרגש מדבריו של בן־השחורה ושאל: ״ואם יתפסוני, מה אעשה?״ ענה בן־השחורה: ״היה שלו ובטוח״. נטל בן השחורה נוצת תרנגול, טבל אותה בדיו סתרים, כתב על מצחו של בן העשיר ושלחו לשלום. עוד באותו ערב הלך בן העשיר לארמון, הסתובב בין חילות המשמר והמשרתים, ואכן אף לא אחד הבחין בו. כך עבר ממקום למקום ומחדר לחדר, עד שהגיע לחדרה של בת המלך. בלילה, בשעה שעלתה בת המלך כהרגלה על יצועה, בן העשיר הצטרף אליה. בבוקר הוא קם והלך לו לעיסוקיו, וכך עשה מדי לילה מבלי שאיש יבחין בו.

באחד הימים התלוננה בת המלך בפני האומנת על מיחושים בבטנה ועל הקאות. האומנת בדקה אותה בדיקה יסודית, וגילתה לתדהמתה שבת המלך הרה היא. שאלה האומנת לפשר העניין ובת המלך השיבה ואמרה: ״זה שבועות אחדים שאני חשה בנוכחותו של מישהו הישן במיטתי, אך שמרתי זאת בלבי מחשש שמא יגידו שהתה אני״. האומנת אצה אל המלכה וסיפרה לה הכל אודות בתה.

עוד באותו היום ניתנה הוראה לקצין המשמר שיכפיל את מספר השומרים על חדר בת המלך. בלילה כשהגיע בן העשיר לארמון, הוא חלף על פני משמרות המלך בדרכו לחדרה, ואיש לא הבחין בו. גם בלילה הוא חלק עמה את יצועה והיא, שחשה בקרבתו, נעורה ממיטתה. חיפשה אותו וחיפשה ולא מצאה. למחרת בבוקר סיפרה הבת להוריה על מעלליו של ה״בלתי נראה״. אמר המלך: ״מעשה כשפים הוא זה״. מיד הזמין את מיטב הקוסמים והמעוננים. פנה אליהם המלך הנרגז ודרש: ״פתרו לי קושיה זו מהר ככל האפשר״. מה עשו הקוסמים והמכשפים? הם הסיקו את התנור בחדר בת המלך במהלך כל היום ההוא. החדר דמה לבית מרחץ, וכל היושב בו הזיע. בלילה הגיע בן העשיר כהרגלו והשתחל למיטת בת המלך. לא חלפו דקות אחדות עד שמגופו החלה ניגרת זיעה רבה. הוא ניגב את הזיעה מעל מצחו, וכתוצאה מכך את מה שכתב בן־השחורה, והופיע במלוא הדרו לעיני בת המלך. היא נבהלה מאוד לנוכח קיומו של גבר זר בחדרה, צעקה צעקה גדולה שהדיה נשמעו בארמון כולו. לשמע הצעקה נזדרזו ונכנסו לחדרה המכשפים והקוסמים ותפסו את בן העשיר. למחרת היום הועמד בן העשיר לדין ונגזר עליו למות בתלייה. רצים יצאו בהולים ובידיהם כרוזים בהם כתוב לאמור, ביום פלוני בשעה פלונית ייתלה אלמוני בכיכר המרכזית לעיני המוני אדם. הגיעה הידיעה גם לאוזני בן־השחורה וגם הוא אץ לכיכר המרכזית לחזות בתלייה. הכיכר היתה מלאה בהמון אדם משולהב וצמא דם, כשהמלך יושב על כסאו והמתח מגיע לשיאו. כשהתליין כרך את החבל סביב צווארו של בן העשיר והמלך נתן את הפקודה להשמיט את החבית מתחת לרגלי התלוי, יצא בן־השחורה מבין ההמון המתלהם, לבוש קרעים ומלוכלך בפיח, הרים את ידו לתנועת כישוף ומיד התאבן התליין על עומדו, ובן־השחורה נעלם כלא היה. המלך רגז ופקד להתיז את ראש בן העשיר בחרב. הגיע חייל ובעודו מניף את חרבו, הגיח בן־השחורה ובתנועת יד הפך גם אותו לאבן. המלך הנרגז פקד לתפוס את בן־השחורה, אך בהתערבות קוסמי הארמון בוטלה הפקודה. הקוסמים הסבירו למלכם כי אין אפשרות להתמודד עם בן־השחורה, ששמו נודע לתהילה בכל רחבי הממלכה. קרא המלך אליו את בן־השחורה וביקש לדעת ממה נפשו. ענה בן־השחורה: ״מבקש אני מהוד מלכותו שתורה להסיר את החבל מעל צוואר העלם הצעיר, ולאחר מכן שתשיא לו את בתך. בכך תסתום את פי המלעיזים, הטוענים שיורש העצר ממזר הוא״. המלך ויועציו נוכחו לדעת שיפים דברי בן־השחורה, השיאו את השניים ברוב עם והדר, וכעבור שנה נולד לשניים בן.

לימים מת המלך ובן העשיר מלך תחתיו. בחכמתו ובתבונתו ניווט את ענייניו והטיב עם כל נתיניו. עם הזמן גדל הבן ולמד מדרכי אביו. עודו עול ימים חלה אביו, ולפני מותו קרא לבנו ואמר לו: ״בני היקר: ימי ספורים ואני עומד ללכת בדרך כל בשר. לכן אני מבקש ממך שתמשיך בדרכי ותיטיב עם העם״. ענה הבן: ״דבריך הם קודש לי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״כולי תקווה שלא תקלע לצרות, אך אם ייגזרו עליך כאלה, דע לך שיש לי ידיד בעיר פלונית בעל לב זהב העונה לשם בן־השחורה, ובבעלותו מאפיה. עליו תסמוך והוא יחלצך מכל צרה וצוקה״. אלה היו מלותיו האחרונות של המלך ובסיומן נפח את נשמתו. רב היה צערו של העלם הצעיר על מות אביו, וגדול שבעתיים עת גילה שעוד במהלך ימי אבלו נתנה אמו היפה את עיניה בוואזיר וחלקה עמו את מיטת אביו.

משתמו ימי האבל הוכתר הבן הצעיר למלך. לילה אחד, בעודו יושב ומהרהר במעשי אמו, נזכר לפתע בדברי אביו על בן־השחורה. אמר בלבו: ״מכיוון שעת צרה היא, רק ממנו איוושע״.

למחרת היום פשט את בגדי מלכותו ולבש בגדים פשוטים כדי שאיש לא יכירו, רכב על סוסו ושם את פעמיו לבן־השחורה. משהגיע לשוק העיר, שאל אנשים על בן־השחורה ואלה הפנוהו למאפיה נידחת ששכנה בעיבורה של העיר. בהגיעו אליה מצא בה את בן־השחורה כשהוא לבוש סחבות כדרכו, מלוכלך ומפויח כתמיד. משהבחין בן־השחורה באורח, בירכו לשלום ואמר: ״ברוך הבא נכדו של ידידי הטוב״.

״מנין לך שאני הוא?״, תמה המלך הצעיר. ענה בן־השחורה: ״ציפיתי לך כי יודע אני שבצרה אתה״. הזמין בן־השחורה את האורח לכוך המאפיה, ובהכנסו הפכה המאפיה לארמון של ממש. הבין המלך הצעיר שידיד סבו־קוסם הוא, ולא בכדי אביו הנחה אותו אליו. שעה ארוכה התענגו השניים על זכרונות העבר, אח״כ פנה בן־השחורה למלך הצעיר ואמר: ״לא כדי להתענג על זכרונות העבר קראתי לך, אלא כדי להציל את חייך״.

(לא ירד המלך לסוף דעתו ודרש שיבהיר את דבריו. אמר לו בן־השחורה: ״גם כשאביך עליו השלום, היה בחיים, נהגה אמך לבלות עם הוואזיר ושניהם רקמו מזימות להורגו. אך המחלה הקדימה אותם. כעת רוצים הם להרוג אותך, ובהעדר יורש תמנה אמך את מאהבה הוואזיר למלך״. המלך הנדהם פרץ בבכי. ובץ־השחורה טפח על כתפו, בנסיון  להרגיעו ואמר לו: ״מאחורי המאפיה עומד לו סוס שחור. השאר כאץ את סוסך וקח את השחור. הוא דובר את שפתך וניזון במאכלי אדם. הסכת לכל מלה שיאמר לך״. נפרד המלך הצעיר מהיריד הנאמן, רתם את הסוס השחור ורכב לעבר הארמון. בהגיעו לארמון, התיר את הסוס באורווה ופקד על טבחיו לבשל אתמיטב המאכלים.משסיימו לבשל, לקח המלך בעצמו את המגשים שהיו עמוסים לעייפה והניחם לפני הסוס. לפתע פנה הסוס למלך ואמר: ״מחר בבוקר, כשתקום ממיטתך, תביא לך אמך את נעליך כתמיד, אך אל תנעל אותן. דרוש נעליים אחרות, כי בנעליך יהיה חבוי עקרב שיביא למותך״. הודה המלך לסוס הפלא ועלה על משכבו. בבוקר המחרת הביאה אם המלך את הנעליים, אך המלך דרש ממנה שתביא לו אחרות ־ וכך נצלו חייו.

בערב שוב הגיש המלך לסוס הפלא את סעודתו. פנה הסוס למלך הצעיר ואמר: ״הלילה תזמינך אמך לאכול קוסקוס. דע לך שהמאכל מורעל״. שוב הודה המלך לסוס והלך לחדרו. ואכן, באותו הלילה הזמינה אותו אמו לאכול קוסקוס. המלך דחה את בקשתה בטענה שהוא חולה. גם למחרת היום ביקש המלך להיוועץ בסוס על המשך דרכו. השכם בבוקר הגיש לו המלך את ארוחת הבוקר וביקש ממנו שייעץ לו על המשך דרכו. ענה הסוס: ״בידיך שתי אפשרויות: האחת: להרוג את אמך ואת הוואזיר, והשנייה: לוותר על כל שיש לך ולעקור למדינה אחרת״. החליט המלך הצעיר לעקור למדינה אחרת וכך להימנע מלשלוח יד באמו. פנה הסוס למלך ואמר: ״עתה, משהחלטת על המשך דרכך, לך ולבש בגדים פשוטים, טול צידה לדרך ונשים פעמינו לארץ רחוקה״. עשה המלך כדבריו ויצא משער העיר כשהוא רכוב על ידידו הסוס. עם שיצאו מהעיר פרש הסוס כנפיים, עף לשחקים ונחת בארץ מדבר. בעוד המלך רכוב על הסוס, נצנץ לפתע דבר־מה בתוך החולות. ירד המלך מעל סוסו, התקרב והבחין בכנף ציפור עשויה זהב מבצבצת מתוך החול. כאשר התכופף המלך להרימה, פנה אליו הסוס ואמר: ״אם תרים את הכנף – תצטער, ואם תשאירה – גם אז תצטער״. אמר ולא פירש. המלך נשאר על עומדו מתחבט אם להרים אם לאו. לבסוף נכנע, הרים את הכנף ושניהם המשיכו בדרכם. הגיעו הסוס והמלך לעיר גדולה עייפים ורעבים וביקשו להם פונדק כדי להשיב את נפשם. משנכנסו לפונדק אחד, ראה בעל הפונדק את כנף הציפור המוזהבת ואמר בלבו: ״אגש למלך ואספר לו מה ראו עיני. ודאי ירעיף עלי ממון רב״. הלך בעל הפונדק למלך, והודיע לו אודות הכנף המוזהבת שראה. מה עשה המלך? שלח את הוואזיר שלו, בליווי חיל המשמר המלכותי, כדי שיביאו את האורח הזר שבאמתחתו כנף הזהב. בעוד המלך הצעיר נח בפונדק מתלאות הדרך, נכנס לפתע הוואזיר בליווי המשמר והורה לו להתייצב בפני אדונו המלך. נבהל העלם ואמר: ״מה עשיתי? מדוע עלי להתייצב בפני המלך?״ רעם הוואזיר שוב ואמר: ״המלך רוצה לראות את כנף הציפור המוזהבת! עליך לקום ולסור אליו מיד!״ העלם התעשת, התלבש והתלווה לוואזיר.

מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק1/2

בהגיעם לארמון, צווה עליו המלך להראות לו את כנף הציפור. נתן העלם את הכנף למלך. זה החזיק את הכנף, ומיד קרנו פניו מרוב אושר, וכן פני כל הסובבים אותו. פנה המלך לעלם ואמר לו: ״אני מבקש לקנות ממך כנף זו ואם תסרב לבקשתי, אקח אותה ללא תמורה״. לא נותרה לעלם ברירה, אלא לקבל תמורתה כסף רב. חזר העלם לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. בעודו מטפל בסוס, הופיע הוואזיר ואמר לו: ״בוא מיד! המלך רוצה לראותך!״ נבהל העלם ושאל: ״מה עשיתי שוב?״ ענה הוואזיר: ״המלך זקוק לך, בוא מיד!״ נפרד העלם מסוסו והלך אל המלך. פנה אליו המלך ואמר: ״מזה שלושה ימים אני מדיר שינה מעיני בשל הכנף, ורצוני לדעת של מי היא״. ענה העלם: ״אדוני המלך, מצאתיה במדבר, ואיני יודע למי היא שייכת״. אמר המלך: ״עליך להביא לכאן את בעל הכנף תוך שבעה ימים ואם לא תעשה כן, ייכרת ראשך״. בצר לו יצא העלם מהארמון חפוי ראש ופנה להיוועץ בסוסו. סיפר העלם לסוס את אשר ציווה עליו המלך. אמר הסוס: ״הזהרתי אותך שאם תרים את הכנף תצטער, ואם לא תרים, תצטער גם כץ. כעת, חזור למלך ובקש ממנו שיכין לך שתי ספינות עמוסות בפרי האדמה וכלוב עשוי זהב טהור. לאחר מכן הפלג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול. פרוק את כל המזון שבאוניה ופזר אותו לאורכו ולרוחבו של היער. הנח את הכלוב במרכז היער, פתח את דלתו והמתן עד לבואה של הציפור המוזהבת״. וכך היה. העלם חזר לארמון, המלך נענה לבקשתו, והוא הפליג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול.

בהגיעו ליער פרק את תכולת הספינות, פיזר אותה ברחבי היער והניח במרכז את הכלוב. לפתע הופיעו אלפי ציפורים שצייצו מרוב שמחה למראה המזון הרב, וכך מדי יום התאספו ובאו אלפי ציפורים נוספות אשר השמועה אודות שפע המזון הגיעה לאוזניהן. ששה ימים ישב העלם וציפה בכליון עיניים לציפור הזהב. ביום השביעי בעודו יושב וממתין עפה מעליו ציפור יפהפיה שכולה זהב. שש פעמים חגה הציפור סביב הכלוב ובפעם השביעית נכנסה לתוכו. נעל העלם את הכלוב ושב שמח וטוב לב לארץ שממנה בא.

הכול חיכו בארמון לעלם, וכשהופיע ועמו הציפור, שמחו מאוד המלך ויועציו. בעודם מתבוננים בציפור המוזהבת, החלה זו להנעים בקולה זמירות שכמותן לא שמעו הנאספים מימיהם. העניק המלך ממון רב לעלם, וזה מיהר לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. ומנהג עשה לו המלך לפקוד מדי יום את הציפור ולהקשיב לזמירותיה בטרם ישב על כסא מלכותו. בוקר אחד, עת הופיע המלך כמנהגו לשמוע את זמירותיה, והנה הוא רואה שפניה לא כתמול שלשום. היא היתה שרויה בעצב גדול: אינה שרה וגם אינה מדברת. שאל המלך את הציפור לפשר התנהגותה וזו ענתה: ״מזה שלושה חודשים לא ראיתי את אחי. אנא, אפשר לי לראותו או שתביאו לכאן״. אמר המלך: ״לשחררך איני יכול כי לא תשובי לכאן לעולם, אך אם תנחיני אליו אעשה כבקשתך ואביאו לכאן״. ענתה הציפור: ״האדם שהביאני לכאן יכול להביא גם את אחי״. העלם הצעיר, שישב אותה שעה בפונדק וטיפל בסוס הפלא, נבהל שוב מהופעת הוואזיר שהתדפק על דלתו. פנה הוואזיר לעלם ואמר: ״אדוני מבקש לראותך מיד!״ ענה העלם: ״ומה חטאי הפעם? את הכנף והציפור הענקתי כבר למלך״. התייצב העלם בפני המלך, פתח ואמר: ״מה חטאי הפעם?״ ענה המלך: ״תוך שלושה ימים עליך להביא לארמון את אחיה של הציפור. אם לא תעשה כן, ייערף ראשך לעיני ההמונים בכיכר המרכזית״. יצא העלם מעם המלך חפוי ראש וקילל את היום שהרים בו את כנף הציפור. בהגיעו לפונדק, סיפר לסוס הפלא על המטלה הבאה. הסוס הרגיעו ואמר לו: ״מהר, והבא מראה גדולה, ושרשראות, ורכב עלי״. העלם עשה כמצוותו, רכב על הסוס, וזה פרש כנפיים ועף למרחקים עד שהגיע לארץ ציה שרגל אדם לא דרכה בה מעולם. פנה הסוס לעלם הצעיר ואמר: ״מאחורי הגבעה שלפנינו חי לו סוס לבן. היזהר ממנו. הוא חזק ואיש לא יוכל לרכב עליו אלא אם כן יראה סוס אחר הדומה לו. לכן, בעזרת המראה תוכל לגבור עליו״. ענה העלם: ״מחפשים אנו ציפור, ולא סוס״.

ענה סוס הפלא: ״הסוס הלבן הוא אחיה של הציפור שבכלוב הזהב״. עשה העלם כמצוותו, גבר על הסוס בעזרת המראה, קשר אותו בשרשראות ופנה ללכת אל ארמון המלך. הכול ציפו בארמון לבוא העלם, ומה רבה היתה ההפתעה כאשר ראוהו גורר סוס לבן. רגז המלך ואמר לעלם: ״ביקשתי את אחיה של הציפור, לא ביקשתי סוס״. ענה העלם הצעיר: ״אכן זה אחיה״. לפתע שבה הציפור שבכלוב לשורר שירים ולהנעים זמירות. ניגש המלך אל הציפור ושאלה אם הסוס אכן אחיה הוא ונענה בחיוב. באותו היום לא פסקה הציפור מלשיר. המלך הודיע לכל אנשי העיר שבעוד שבעה ימים יערוך נשף גדול בכיכר המרכזית ושם יציג המלך לפני נתיניו את שני האחים, הסוס הלבן והציפור המוזהבת. קיבל העלם הצעיר ממון רב והלך לפונדק לטפל בסוסו. לפתע פנתה הציפור למלך ואמרה: ״אם רצונך שאשיר בפני הקהל הגדול שהזמנת, עליך למלא את מבוקשי״. ענה המלך: ״כל מבוקשך יעשה״. אמרה הציפור: ״רוצה אני שתרתיח מים מלוא חבית במשך שבעה ימים ושבעה לילות, ובליל הנשף צווה על האיש שהביאני לכאן שייכנס לחבית ויתרחץ במימיה״. נענה המלך לבקשתה וצווה על הוואזיר להבהיל אליו את העלם. בצאתו מהארמון אמר בלבו העלם: ״לו לא הרמתי את הכנף, היה מצבי שונה״. בהגיעו לפונדק, סיפר העלם לסוס הפלא על המטלה הבאה. אמר הסוס: ״הבא מיד בקבוק ריק, רכב על גבי, ואל תדאג״. עשה העלם כדברי הסוס, עלה על גבו ויצא את שער העיר. בצאתם, פרש הסוס את כנפיו ועף למרומים. סמוך לרקיע השמש, החל העלם מזיע וכולו נטף מים. פנה אליו הסוס ואמר: ״פתח את הבקבוק ומלא אותו בדעתך״.

לאחר שמולא הבקבוק, ירדו ארצה ושבו לפונדק. בהגיע היום המיועד, פנה הסוס לעלם ואמר: ״כשתתפשט מאחורי הפרגוד, מרח את גופך זיעה שבבקבוק. היכנס לחבית המים הרותחים, ולא תחוש שבאת אל קרבה״. באותה עת התאסף המון רב בכיכר המרכזית, כדי לראות את העלם טובל בחבית הרותחת. המתח הגיע לשיאו בשעה שהכרוז הכריז על כניסתו של העלם לחבית. אך הוא, כעצת הסוס, מרח את גופו במים שבבקבוק ובהיכנסו לחבית לא חש את חומם של המים הרותחים. באותו הרגע החלה הציפור לשיר. כשראו שהעלם יוצא מהחבית בלא פגע, עצרו כל ההמונים את נשימתם, כולם הריעו לו והציפור הכריזה: ״כעת יכנס מלכנו למים״. ההמון מחה כפיים, ולמלך הנבוך לא נותרה ברירה אלא ללכת אל מאחורי הפרגוד, להתפשט ולהיכנס לחבית. עם היכנסו לתוכה, שקעו עצמותיו בתחתיתה, ועורו צף למעלה. באותו היום הומלך העלם למלך. הסוס השחור והסוס הלבן נגחו זה בזה, ולעיני הכול הפך הסוס הלבן לעלם יפה תואר, והסוס השחור לבן־השחורה. ואילו הציפור המוזהבת הפכה לנערה כלילת יופי שזוהר פניה האיר כלבנה. נשא המלך החדש את הנערה לאשה ואת אחיה ואת בן־השחורה מינה ליועציו האישיים. ואלה שרתו את נתיניהם נאמנה, וחיו חיים מאושרים שנים רבות.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק2/2

פלאי פלאים

בו. השפחה הכוגדגית

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר מופלג שלו בת יחידה, אותה אהב מאוד. שמע יופיה הגיע לאוזני בן המלך, ולפיכך שלח בן המלך להביא את הבת לפניו. משראה את יופיה, נקשר לבו אליה בעבותות של אהבה, ופנה לבקש את ידה מאביה העשיר. אביה נעתר לבקשת בן המלך ונתן לו את בתו לאשה.

באחד הימים, בגבור געגועיה להוריה, אמרה בת העשיר לנסיך: ״אישי היקר, חלפו ימים רבים מאז עזבתי את הורי, ועז רצוני לראות את פניהם, ולו לזמן קצר״. ענה הנסיך: ״עתה טרוד אני בענייני הממלכה ולכשאתפנה אקח אותך״. ״ענייני הממלכה יטרידוך שנים רבות, בעלי היקר, כי זו דרכה של המלוכה״, אמרה בת העשיר, ״ועתה, הרשה נא לי לרכוב אל עיר הורי בהשגחתה של שפחתי השחורה והטובה״. נעתר הנסיך להפצרות אשתו וביקש מהשפחה שתשגיח היטב על גבירתה. אמרה השפחה: ״בשם האל והאמונה, יהא אדוני סמוך ובטוח שאביא את גבירתי אל מחוז חפצה בשלום״. למחרת, עם עלות השחר, רכבה בת העשיר על סוס אביר, כשהיא מלווה בשפחתה ופניה אל בית הוריה. בדרכן, כשרכבו ליד נהר, בלמה השפחה את סוס גבירתה וביקשה ממנה לרדת ולפוש מעט מתלאות הדרך. ירדה בת העשיר והתישבה לנוח על שפת הנהר. ולמי הנהר היו סגולות פלא, שאם טבל בו אדם לבן היה יוצא ממנו שחור ושחור היה עולה לבן. השפחה זה מכבר עמדה על תכונתו זו של הנהר וזממה להרע לגבירתה. אמרה השפחה לגבירתה: ״השמש עומדת באמצע השמיים והחום מעיק, פשטי את בגדייך ונטבול בנהר״. אמרה בת העשיר: ״בגדי קלילים ואווריריים ואין אני צריכה לטבול בנהר. אך אם רצונך בכך, רשאית את לטבול בו כאוות נפשך״. פקדה עליה השפחה בתקיפות ואמרה: ״אחת דינך – לטבול מרצונך או שלא מרצונך״.

פשטה בת העשיר את בגדיה ואת עדייה, ושתיהן טבלו בנהר. עלתה הגבירה מן הנהר שחורה, והשפחה – לבנה. לבשה השפחה את בגדי גבירתה וענדה את עדייה, עלתה על הסוס האביר, ובת העשיר לבשה את בגדי השפחה והשתרכה אחר הסוס. מחתה בת העשיר את הדמעות שזלגו על לחייה ואמרה: ״אם זה רצון האל, אקבלהו״. הוריה, שהמתינו לה מאז שעות הבוקר, קיבלו אותן בשמחה ובסבר פנים יפות. ירדה השפחה מעל הסוס, נפלה על צוואר ״אביה״ ואמרה: ״אבי, אבי מה רבו געגועי אליך״. תמה העשיר שבתו אינה פונה אליו כמנהגה וקוראת לו ״אבי שלי״, וכשהסתכל בה מקרוב ראה ששפתיה עבות מדי ולחייה שרוטות, אך לא העיר לה דבר על כך, כי חשש פן תעצב אל לבה. אמר בלבו: ״יתכן שאווירה של אותה עיר שינה את פניה״. משהגיעו לבית הוריה, הכינו לבת העשיר המדומה את היפה שבחדרים ואת מיטתה הציעו במצעי משי רכים. אחר מנוחה קצרה קראו לה לשולחן שהיה ערוך בכל טוב וביקשו ממנה לקרוא לשפחה שתסב אתם לשולחן. בת העשיר המדומה התנגדה ואמרה בקול גס: ״לא! אצלי בבית הנסיך איני נוהגת להושיב את השפחות סמוך לשולחני. שפחתי נוהגת לאכול את ארוחותיה במטבח. תנו לה לאכול שם!״ נימת קולה צרמה את אוזנו של האב, אשר סבר שאווירה של העיר הזרה שינה גם את קולה שהיה בעבר רך כקטיפה. לכן לא אמר דבר, כדי לא לצערה. באותה שעה אכלה בתו האמיתית את ארוחותיה במטבח כשדמעות זולגות מעיניה. למחרת היום אמרה ״הגבירה״ לעשיר: ״שלח את שפחתי למרעה, איני רוצה שתתרגל לחיי בטלה״. עשה העשיר כדבריה, ושלח את השפחה למרעה.

כשהגיעה לאחו שופע הירק התישבה על אבן, דמעות החלו זולגות מעיניה והחלה שרה כמקוננת בניגון עצוב:

״הוי שפחה בוגדת,

זהבי את עונדת.

זו התמורה על טוב לבי,

מה תאמר אמי? מה יאמר אבי?

פלאי פלאים

הוי שפחה בוגדנית,

למה לי זאת עשית?

את על סוס אביר רוכבת,

ואני פגועה סובבת.

הוי שפחה רעת לבב,

כאבי עצום ורב.

את הפכת לגבירה,

ואני בוכה מרה״.

פתאום החלה משתוללת סערה, ארובות השמיים המטירו בכי של דמעות. הכבשים הקיפו את בת העשיר, בכו יחד עמה ומיאנו ללחך עשב. כך ישבה בת העשיר מדי יום ביומו על אבן ושרה שירים נוגים ועצובים, וארובות השמיים המשיכו להמטיר בכי של דמעות. הכבשים בכו וכחשו, לא אכלו ולא שתו. כה כחושות היו, עד כי הרוח היתה מטלטלת אותן כאילו היו קש וגבבה. ראה זאת העשיר וביקש להתחקות אחר הכבשים ולראות בשל מה הרעה הזאת. למחרת הוא צעד אחריהן בדרכן למרעה. בת העשיר התיישבה על אותה האבן וכמדי יום שרה את שיריה הנוגים. וכבמטה קסם נפתחו ארובות השמיים וגשם של דמעות נתך ארצה. הכבשים הקיפו בעצב את בת העשיר ובכו יחד עמה, לא אכלו ולא שתו. פנה העשיר אל השפחה ושאל: ״על מה ולמה את בוכה?״ השיבה לו: ״הרי אתה אבי שלי, לא תאמין כשאספר לך״. מששמע את המלים ״אבי שלי״, הבין כי היא בתו האמיתית, נפל על צווארה ובכה גם הוא. סיפרה לו בתו על דבר נהר הפלא, ועל הקורות אותה בדרך. אביה הוביל אותה לביתו והושיב את בתו האמיתית לצד השולחן וקרא לשפחה. משנכנסה השפחה וראתה את הגבירה האמיתית יושבת במקומה, החלה לצעוק: ״אבי, אבי ביקשתי ממך לא להושיב את שפחתי ליד שולחני״. ענה לה העשיר: ״שתקי, מרשעת שכמותך, איך תעזי לדבר כך על בתי?״ השפחה נראתה כנשוכת נחש ואמרה: ״אוי לי אבי, אוי לי אבי, מה זה עלה בדעתך?״ ״מה זה עלה בדעתי, את שואלת? מיד תובילי אותנו לנהר המקולל״, אמר העשיר והוסיף, ״בתי מאז ומעולם קראה לי ׳אבי שלי׳, שפתיה דקות, פניה חלקות וקולה רך כקטיפה. די לך להתחזות. קחי אותנו לנהר״. השפחה הובילה אותם לנהר ושתיהן טבלו בו. בת העשיר שבה להיות לבנה והמשרתת שבה להיות שחורה. כשהגיע הסיפור לאוזני הנסיך, הוא שאל את רעייתו מהו לדעתה העונש שראויה לו השפחה הבוגדנית, ובת העשיר השיבה: ״שחרר אותה וצווה עליה שתרחיק מכאן״. ענה הנסיך: ״את בעלת לב חנון ורחום מדי. אמנם זהו משפטך, אך רצוני שיקשרוה לזנב הסוס שתהיה נגררת אחריו, ושבשרה ייקרע לגזרים״. אכן זה היה סופה של השפחה הבוגדנית, וזה סופם של כל המשיבים רעה תחת טובה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-פלאי פלאים-השפחה הבוגדגית.

עמוד78

י. מוכר הפחמים

היה האל בכל מקום ואתר ובכל מקום אורו לא חסר, ומעשה שהיה באיש נדיב וטוב לב, ולו בן יחיד אותו אהב כבבת עינו. הוא סיפק פחמים בהקפה לעניים על מנת שיסיקו את בתיהם בלילות החורף הקרים, וכשלא היה לאל ידם לסלק את חובם, הוא היה מעלים עינו ומוסיף לספק להם פחמים בהקפה. בשל נדיבותו הרבה זכה להתחבב על כל אנשי העיר.

חלפו עברו להם הימים, מוכר הפחמים מת בשיבה טובה, ובנו המשיך בדרכי אביו. באחד הלילות הופיע מוכר הפחמים בחלום בנו ואמר לו: ״מכור את רכושך ועקור לעיר פלונית, והעלמה הראשונה שתיקרה בדרכך בעיר החדשה, אותה ורק אותה תקח לך לאשה״. עשה הבן כמצוות אביו, מכר את כל רכושו ונסע לעיר היעודה. ועוד בטרם הגיע אליה חצתה דרכו עיר גדולה. בלבה של העיר הבחין בקהל אדם מלווה את המת ומשום שרצה לקיים כל מצווה הנקרית בדרכו, הצטרף לשיירת המלווים. משהגיעו לקבר הפתוח וביקשו לקבור את המת, נדחקו שניים שפילסו דרך בין המלווים, עמדו על שפת קברו והחלו לקלל ולגדף את המת שהיה קוסם, על שהיתל בהם בחייו וגזל מהם את כל כספם. השניים הצהירו שאם לא יוחזר כספם, לא יניחו לקברנים לקבור את המת. מוכר הפחמים הצעיר לא יכול היה לשאת את החרפה, העניק לשניים את כל כספו, ובלבד שיניחו למת ולא יוסיפו לחלל את זכרו.

נפרד מוכר הפחמים הצעיר מהאבלים, והמשיך בדרכו עד שהגיע לעיר היעודה עליה דיבר אביו בחלומו. משנכנס לעיר, ראה את קהל העיר כשהוא מתפזר לכל עבר. מששאלם לפשר העניין, ענו לו שבת המלך עתידה לעבור ברחוב, וכל מי שיימצא בו באותה עת – ייערף ראשו. בעודו תועה ואובד עצות, הופיע מאי־שם איש זקן שגרר אותו אחריו לאחת מפינות המסתור שברחוב.

באותה השעה רכבה בת המלך על סוסה האציל ברחובות העיר. ראה מוכר הפחמים הצעיר את בת המלך שהיא יפה מכל נערה ששזפו עיניו לפניה ונזכר במצוות אביו לשאת את העלמה הראשונה שתקרה בדרכו. פנה מוכר הפחמים הצעיר לזקן ואמר לו: ״חפץ אני לשאת את בת המלך לאשה כמצוות אבי״. ״דע לך נערי, שבת המלך כושפה על־ידי מכשף אכזר וצמא־דם״, ענה הזקן והוסיף: ״והוא ציווה עליה לשאול את מבקשי ידה הרבים שלוש שאלות. מי שלא יענה על שלוש השאלות במלואן – ייערף ראשו. וכשיגיע מספרם למאה, ישא המכשף הרע את בת המלך לאשה. עד כה נערפו תשעים ותשעה ראשים, ואם תלך גם אתה בדרך זו, נערי, ייערף ראשך, הראש המאה, והמכשף יבצע את זממו. דע לך בחורי, כי בני העיר ובני המחוז נזהרים שלא לבקש את ידה, והמלך, ירום הודו, אובד עצות. אך אל דאגה נערי, אם זהו רצונך אעזור לך. כעת לך לארמון ובקש את ידה״. שמח בן מוכר הפחמים, הלך לארמון וביקש את ידה. המלך ניסה לשדל את העלם שלא יסכן את ראשו, אך מוכר הפחמים הצעיר התעקש לשאתה לו לאשה. קרא המלך לבתו ואמר לה: ״עלם זה מבקש את ידך, בתי״. ראתה הנסיכה כי העלם יפה מכל אלה שקדמו לו והסכימה. פנתה לבן מוכר הפחמים ואמרה: ״מחר כעת חיה התייצב בחדרי ואשאלך את השאלה הראשונה. ואם לא תדע את התשובה, גורלך יהיה כגורל קודמיך״. הניע בן מוכר הפחמים את ראשו לאות הסכמה, קד קידה לנסיכה ולמלך ויצא. משחזר לפונדק, סיפר לזקן את אשר אמרה לו הנסיכה.

בלילה, כשמוכר הפחמים הצעיר עלה על יצועו, לחש הזקן לחשים, בחש בחשים והפך לרואה ואינו נראה. אז הלך לארמון ושמר את צעדי בת המלך. באותה עת התלבשה הנסיכה והתארגנה לקראת מסע נוסף אל מחוזות המכשף הרע. היא רכבה על סוסה, כאשר הזקן רוכב אחריה, רואה ואינו נראה ושניהם דהרו לעבר ההרים. בהגיעם להר גבוה, קראה הנסיכה כמצוות המכשף:

״רחש בחש, אימה ושכול,

רוחות וסער, עולם השאול.

פתח השער אשמדאי,

עוד אחד אחרון ודי,

מבקש כאן את ידי״.

לפתע נשמע רעש אדיר ופתח נפער בהר. דרכו נכנסו הנסיכה והזקן כשהם רכובים על סוס ומולם חוסם את דרכם מכשף ענק שרגליו במים וראשו בשמיים. קרב הענק לנסיכה ואמר: ״כעת נערוף את הראש המאה, נתחתן ואז אשלוט בכל העיר״. ענתה הנסיכה המכושפת: ״כדבריך, בעלי לעתיד״. אמר הענק: ״שאלתך הראשונה תהיה על מה את חושבת, ובאותו רגע חשבי על יום חתונתך״. ענתה הנסיכה: ״כדבריך, אהובי״. סבה עם סוסה לאחור, יצאה דרך הפתח ודהרה לעבר הארמון כשהזקן רוכב אחריה, שומר את צעדיה. הנסיכה הלכה לחדרה והזקן הבלתי נראה שב למיטתו. בבוקר העיר הזקן את מוכר הפחמים הצעיר ואמר לו: ״אמש חלמתי חלום ובחלומי בת המלך לוחשת על אוזני את השאלה הראשונה״. ״ומה היא״, שאל מוכר הפחמים הצעיר. ״על מה אני חושבת״, ענה הזקן. ״ומה השבת?״ הוסיף העלם, ״על יום חתונתך״, ענה הזקן. בטוח בשליחותו ומצויד בתשובה, התרחץ העלם, התלבש, והלך לכיכר העיר, שם נהגה בת המלך לשאול את שאלותיה. על במה מוגבהת שהוקמה לצורך זה, ישבו המלך ובתו כשהם מוקפים בחיל המשמר המלכותי. מוכר הפחמים הצעיר צעד בטוחות ועלה על הבמה, ובכיכר ההומה השתרר שקט מוחלט. כל תושבי העיר הקשיבו קשב רב למתרחש על הבמה. ־שאלה בת המלך: ״על מה אני חושבת?״ ענה העלם: ״נסיכתי חושבת על יום חתונתה״. בת המלך הנדהמת אישרה את תשובתו והשניים קבעו להפגש ביום המחרת באותה השעה ובאותו המקום, על מנת לשאול אותו את השאלה השנייה. ירד בן מוכר הפחמים מהבמה, צעד למלונו כשקולות עידוד ושמחה מלווים אותו בדרכו. הוא הודה לידידו הזקן, והשניים ישבו וסעדו את לבם. כשבתום הסעודה עלה העלם על יצועו ונרדם, שוב לחש הזקן ובחש בכשפיו, הפך ללא נראה והלך לארמון, שם התכוננה הנסיכה למסעה אל ההרים. רכבה הנסיכה על סוסה, והזקן יושב אחריה. בהגיעה להר אמרה:

״רחש לחש, הר־אימה,

עוד לא תמה המשימה.

רעש געש ברק וסער,

אשמדאי גלה השער״.

שוב נשמע רעש מחריש אוזניים, שוב נפער הפתח ושם במבוך המנהרה עמד מכשף ענק. פנתה אליו הנסיכה ואמרה: ״העלם השיב על שאלתי נכונה״. רגז המכשף ואמר: ״הפעם לא ינחש את שאלתך.

שאלי אותו שוב על מה את חושבת וחשבי על תשעים ותשעת הראשים שנערפו״. ״כדבריך״, ענתה הנסיכה ודהרה על סוסה לעבר הארמון, כשהזקן בעקבותיה. הנסיכה פנתה והלכה לחדרה, והזקן שב למיטתו. השכם בבוקר העיר הזקן את העלם ואמר לו: ״שמע בחורי, אתמול בלילה חלמתי חלום ובחלומי בת המלך עומדת למראשותיך ושואלת אותך על מה היא חושבת, ואתה עונה לה שהיא חושבת על תשעים ותשעת הראשים שנערפו״. שמח הצעיר שמחה גדולה, ולאחר שסעד את לבו והיטיב את בגדיו הלך לכיכר, והפעם נהר אליה המון רב. בשעה שעלה העלם על הבמה ופענח גם את השאלה השנייה, יצא ההמון מגדרו. בת המלך ההמומה זימנה את העלם למחרת היום לשאלה השלישית והאחרונה. מוכר הפחמים הצעיר חזר למלון, הודה לידידו הזקן והשניים ישבו וסעדו את לבם. לעת ערב שוב רכב הזקן עם בת המלך להר הגבוה. בהגיעם אליו, קראה הנסיכה:

״רחש לחש תהומות,

מלך כל העולמות.

אשמדאי מרעיד הרים,

פתח לי את השערים״.

שוב נשמע רעש מחריש אוזניים, נפער הפתח ושם עמד כהרגלו המכשף הנורא. כאשר שמע שהעלם השיב נכונה גם על השאלה השנייה, רתח מזעם ואמר: ״מחר ייערף הראש המאה! וזו תהיה שאלתך: הפעם חשבי על הראש המאה״. נפרדה הנסיכה מהענק ודהרה לעבר הארמון, הזקן נשאר הפעם במאורתו של המכשף והמתין עד שעלה על יצועו. מה עשה הזקן? לקח חרב ארוכה שהיתה מונחת למראשותיו, ובעזרתה התיז את ראשו של המכשף הרע ואת הראש הכניס לתוך שק. אז לחש את הסיסמה והפתח נפער ונפתח השער. נטל הזקן את השק, רכב על סוסו של המכשף ודהר למלון. בבוקר העיר הזקן את העלם ואמר לו: ״חלמתי חלום, ובחלומי בת המלך עומדת למראשותיך ושואלת אותך על הראש המאה. לאחר שתענה, פתח שק זה והראה לה את תוכנו״.

מוכר הפחמים הצעיר שמח שמחה גדולה, התרחץ, התלבש, לקח את השק והלך לכיכר העיר שהיתה גדושה הפעם יותר מתמיד בקהל משולהב. בעלות הצעיר לבמה, השתררה דממה מוחלטת. בת המלך שאלה את שאלתה השלישית, והעלם השיב נכונה. כששמעה הנסיכה את התשובה, קפאה על מקומה ואז אמרה לצעיר: ״צדקת גם בשאלה השלישית והאחרונה״. בן מוכר הפחמים ענה: ״אסיים את תשובתי רק לאחר שתבחני את תוכנו של שק זה״. כשפתח את השק, הופתעו השניים לראות את הראש המאה בתוכו. כשראתה הנסיכה את ראשו הנורא של המכשף, שבה להיות כפי שהיתה והכישוף סר ממנה. נפשה נקשרה בנפשו של העלם שהצילה מהשתעבדות למכשף הרע. לאחר שגם ההמון ראה את ראש המכשף הכרות, הכריז המלך על מועד חתונתם. החתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, וכל העיר צהלה ושמחה. פנה מוכר הפחמים הצעיר והמאושר לידידו הזקן ושאלו: ״במה אוכל להודות לך על עזרתך הגדולה ועל האושר הרב שהענקת לי?״ ענה הזקן: ״כבר הודית לי. אני הוא הקוסם שנכחת בלוויתו ושילמת במיטב כספך, כדי שלא יחללו את זכרי״. לאחר שסיים דברים אלו נעלם הזקן ולא שב עוד, ולבטח הוא נח לו על משכבו בשלום.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-פלאי פלאים-מוכר הפחמים.

עמוד 83

מסמטאות המלאח

יא. בן העשיר ובת המלך

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,ומעשה שהיה בעשיר מופלג אחד, ולו בן יחיד שהיה אהוב עליו מכל. בשעה שהרגיש כי קרובה שעתו להיאסף אל אבותיו, קרא לבנו יחידו ואמר לו: ״בני יחידי, אני זקן ויומי קרב, בוא ואלמדך את תורת המסחר, כדי שתוכל להמשיך בדרכי״. סבב הבן עם אביו בשווקי הארץ, נשא ונתן עם סוחרים, דגים וכרישים, ובבוא יומו הפקיד את נשמתו אצל בורא עולם. בנו יחידו, כמצוות אביו, המשיך את דרכו.

יום אחד הגיע אדם זר לעיר וחיפש שותף לעסקיו. חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: ״זה חודשים שאני מחפש שותף רציני בעסקי הזהב. האם תהיה מוכן להיות שותפי?״ ״למה התכוונת באומריך עסקי זהב?״, שאל בן העשיר, והזר השיב: ״הרחק מכאן הר, ובהר מרבץ זהב שאיש אינו יודע על קיומו״. ביקש בן העשיר להיוועץ באמו וזו הזהירה אותו באומרה: ״לעולם אל תאמין לזרים״. בשעות הערב הגיע הזר לביתם, שם דחו את הצעתו הנדיבה ולפני שהלך לדרכו כיבדוהו בכוס תה. בעוד האם מפטמת את קנקן התה בחבילי נענע ריחניים, בזק הזר לתוך הקומקום שיקוי תרדמה. לגמו השניים מן התה ושקעו בתרדמה עמוקה. מה עשה הזר? העמיס על שכמו את בן העשיר, הניחו בתוך סירה והפליג עמו לכיוון הר הזהב.

בעודם מפליגים להר הזהב, נתעורר בן העשיר ומצא עצמו בתוך סירה. הביט כה וכה ושאל בתדהמה: ״מה מעשי כאן?״ הסביר לו הזר כי הם שותפים וכי אמו נתנה את הסכמתה לשותפות ביניהם והם עושים את דרכם להר הזהב. משהגיעו השניים לחוף, ירדו מן הסירה והלכו כברת דרך עד הגיעם אל ההר המוזהב.

פנה הזר לבן העשיר ואמר: ״הנה ההר לפנינו, אלחש לחשים ואתה תטפס בעזרתם אל ראש ההר, אך זכור: אל תפנה מבטך לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף מן העשב הגדל בראש ההר והשליכו אלי״. שאל בן העשיר בתמימות: ״והיכן הזהב?״ הסביר לו הזר כי מהעשב המיוחד יכינו אבקת זהב.

בן העשיר אכן טיפס בעזרת הלחשים לראש ההר, קטף מן העשב הפלאי וזרקו למטה לשותפו. לאחר שסיים את המלאכה ביקש מהזר שיורידו למטה בעזרת לחשיו.

הזר, שהיה לא אחר מאשר נוכל, נהג להונות כך אלפי שותפים תמימים שמצאו את מותם על ראש ההר, בנסותם למלא את מצוותו ולקטוף עבורו את עשב הזהב. בן העשיר, שנותר לבד על ההר, החל סובב ומקיף את פסגת ההר בנסותו למצוא מוצא ולרדת ממנו. בעודו מהרהר ברעה שבאה עליו, והנה גילו עיניו הררי שלדים של אדם, אנשים תמימים שהלכו שולל אחרי הנוכל ומתו שם. מצוקתו הלכה וגברה, עד שלפתע צץ רעיון במוחו, הוא בנה סולם מעצמות השלדים והשתלשל מן ההר אל הים הגועש. הוא היטלטל בין הגלים עד שהגיע לחוף מבטחים, כשהוא תשוש ורעב. בקרבת המקום אליו השליכוהו הגלים בחשכה, ראה בית מואר. זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, התדפק על דלתו וצנח על מפתנו, כשהוא מחוסר הכרה. לשמע הדפיקות בדלת נזדרזה נערה יפהפיה ופתחה את הדלת. היא הכניסה אותו לביתה, טיפלה בו כיאות, ולאחר ששבו אליו כוחותיו החל לספר לה את כל הקורות אותו טרם הגיעו אליה. כאשר סיים, אמרה לו הנערה: ״ידוע בכל הסביבה שהנוכל נוהג למצוא לו שותף מדי שנה בעונת לבלובו של העשב הפלאי, ואת שותפיו הוא נוטש למוות על פסגת ההר. אך אתה היחיד מבין כל שותפיו שנותר בחיים״. ועוד סיפרה לו, כי היא בת מלך הגרה בגפה, והציעה לו שיארח לה לחברה, כי בודדה היא. בן העשיר קיבל את ההצעה וחי במחיצתה שלוש שנים שהיו מאושרות עד מאוד.

יום אחד פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה לו: ״זה שלוש שנים שלא ביקרתי את אבי המלך, נפשי יצאה אליו מרוב געגועים. אני יוצאת לדרך ומשאירה לך את הבית ואת כל תכולתו, אך בקשה אחת לי אליך: לעולם אל תיגש לחדר הנעול שבקצה הבית״.

הבטיח בן העשיר לעשות כדבריה, ליווה את בת המלך כברת דרך וחזר אל הבית. בן העשיר הרהר ימים אחדים באזהרתה של בת המלך ושאל את עצמו: ״מה כבר יכול להיות בחדר הזה?״ בחלוף הזמן גברה עליו סקרנותו והוא ונכנס לחדר. לתדהמתו הרבה גילה בו בן העשיר גן קסום ומפלי מים עוטרים אותו. במרכזו בלט היפה והגדול שבהם, כשבתחתיתו בריכה תכולה כעין התכלת ובתוכה משתכשכות שבע עלמות יפות מראה. צדה עינו את הצעירה שבהן שהיתה היפה מכולן. מדי יום הוא היה מפר את ההבטחה שנתן לבת המלך, פותח את דלת החדר וצופה בעלמה הצעירה והיפה כשהיא משתכשכת בעין התכלת. ומרוב שחשקה נפשו בה, לא בא אוכל אל פיו ימים רבים עד שכחש בשרו וצפד עורו ומראהו לא היה כתמול שלשום.

לאחר מספר שבועות שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר שהכירה עומד לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. פנתה אליו ואמרה: ״אחי, אחי הותרתי אותך עלם יפה תואר ובשובי והנה אתה שלד אדם״. סיפר לה בן העשיר את קורותיו, לא כיחד דבר ועוד הוסיף ואמר: ״אם לא תינשא לי העלמה הצעירה אעדיף את מותי על חיי״. בת המלך הסבירה לו כי שבע היפיפיות הן בנותיו של המלך הגדול השולט על מדינות רבות ובכללן המדינה בה מולך אביה, וכי אביה הפקיד אותה למשמרת על העלמות היפות. בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: ״אעזור לך אחי, למרות העונש הצפוי לי. מחר, היכנס דרך החלון העגול וגש אל המקום בו פושטות הנערות את שמלותיהן. קח את שמלתה של הצעירה והסתתר עד שאחיותיה תסתלקנה. או אז תצא מהמחבוא וכשהבת הצעירה תראה את שמלתה היא תתקרב אליך ואתה התרחק ממנה אט אט, עד שתגיע לחלון העגול, ומשם אני אחטוף אותה״. בן העשיר עשה כדבריה ובת המלך חטפה את העלמה וכלאה אותה בחדר חשוך. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים, כשבן העשיר משתוקק לראותה, אך היא מסרבת בכל תוקף לראות איש.

יום אחד התישב בן העשיר ליד דלתה הנעולה של אהובתו והחל לנגן בכלי מיתר שהתקין משערות זנב סוס. הצלילים נגעו ללבה של העלמה והיא אפשרה לו להיכנס לחדרה ולנגן לפניה. בחלוף הזמן נקשרו השניים בעבותות של אהבה, נשאו זה לזו ונולדו להם שלושה ילדים.

עם הולדת ילדיו, נכספה נפשו לראות את אמו יחידתו ולדעת מה עלה בגורלה מיום שיצא אל הר הזהב. הוא ביקש מבת המלך שהיתה לו כאחות שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיו, נפרד מהם לשלום ויצא לדרכו.

משהגיע בן העשיר לעירו, מצא את אמו כשהיא לובשת שחורים ומקוננת על בנה. פנה אליה ואמר לה: ״אמי, זה אני בנך״. סירבה האם להאמין ואמרה: ״אל תהתל בי, בני מת לפני שנים רבות״. התעקש הבן ושאל: ״ומה סימן יש לך כדי לזהות בו את בנך יחידך?״ השיבה האם כי לבנה יחידה היתה שערה על זרועו הימנית. הפשיל הבן את שרוול יד ימינו ומשראתה את הסימן על זרועו של בנה חיבקה אותו אל לבה ובכתה מרוב אושר. בנה סיפר לה את כל הקורות אותו והבטיח כי יסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו, וכך היה. בן העשיר נפרד מבת המלך, לא לפני שהבטיח לבוא לבקרה מדי שנה בשנה ונטל את אשתו ואת שלושת ילדיו. בחלוף שנה החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת המלך. הוא הודיע לאשתו ולילדיו על נסיעתו הקרובה ואת אמו ציווה שתשמור בשבע עיניים על אשתו. לפני שנפרד מאמו לחש על אוזנה: ״בארון צפנתי את שמלתה, דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים, כי ברגע שבו תיפול השמלה לידיה, תעלם היא והילדים עמה״, ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות היאך תשים את ידיה על השמלה. מה עשתה? לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. במהלך הרחצה הילד הקטן החל לבכות ואמו שרה לו שיר ערש. קולה הערב של האשה הגיע לאוזנה של המלכה אשר רחצה גם היא במקווה באותה השעה. ניגשה אליה המלכה, שהתלהבה מקולה, וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה לשיר בתנאי שיביאו לה את השמלה המאוחסנת בארון חמותה. המלכה נתנה הוראה לחיילים ששהו בחוץ, להביא את השמלה מהארון, עליו שמרו שבעה מנעולים.

החיילים עשו כמצוותה, פרצו לבית, שברו את שבעת המנעולים ונטלו את השמלה. כשלבשה אשת בן העשיר את שמלתה, נטלה חיש את ילדיה ולעיני כל הסובבים נעלמה כרוח רפאים.

כעבור ימים אחדים חזר בן העשיר לביתו והנה הוא רואה את אמו כשהיא לבושת שחורים. שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את כל סיפור המעשה. הוא נפרד לשלום מאמו, שם פעמיו לעבר ידידתו בת המלך וסיפר לה את כל הקורות אותו. בת המלך, שהבינה למצוקת לבו, ציידה אותו בכתובת בה מתגוררת אשתו והבהירה לו ששנים רבות יידרשו לו כדי להגיע אליה. הוא נפרד ממנה לשלום ויצא לדרכו הארוכה. סבב בן העשיר מעיר לעיר ומכפר לכפר, חורף וקיץ, אביב וסתיו, עד שהגיע לעיר אחת גדולה. ברחובה הראשי פגש בשלושה נערים שרבו והתווכחו ביניהם על דבר ירושה שהוריש להם אביהם וכל תכולתה שלושה פריטים. הראשון היה כובע, השני היה זוג נעליים והשלישי מקל הליכה. שלושת הפריטים ניחנו בתכונות פלא. פתח הנער הראשון ואמר: ״מי שיחבוש את הכובע לראשו יראה את כולם, אך איש לא אותו״. אמר השני: ״מי שינעל את הנעליים, הן יובילו אותו גם עד קצה השמיים״. סיים הבן השלישי: ״מי שאת המקל יקח, כל דלת ברזל נעולה יפתח״. עמד בן העשיר והקשיב קשב רב ללהג פיהם, פתח ואמר: ״מה טעם יש בוויכוח סרק. אם ייטב הדבר בעיניכם, לכו והביאו את ירושתכם ואני אפיל פור ביניכם״.

הסכימו שלושת האחים, אצו לביתם והביאו לו את שלושת הפריטים. מה עשה בן העשיר?! חבש את הכובע וחיש קל נעלם מעיני הנערים. אח״כ נעל את הנעליים וביקש שישאוהו אל המקום בו שוכנים אשתו וילדיו. כהרף עין מצא עצמו עומד בפתח בית שדלתו הייתה עשויה ברזל ונעולה בשבעה מנעולים. שאל בן העשיר את העוברים והשבים מי זה השוכן מעבר לחומה, ואלה סיפרו לו שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה על אשר ברחה מאחיותיה, התרועעה עם גבר זר וילדה לו ילדים. הניח בן העשיר את מקלו על דלת הברזל וזו נפתחה חיש קל. הוא חבש את הכובע לראשו והפך לרואה ואינו נראה, עבר משער לשער עד שהגיע לאולם שהיה בנוי אבני גזית גדולות ודלתו פלדה יצוקה מן המסד ועד הטפחות. בעזרת מקלו הפלאי, פתח גם אותה ולהפתעתו הרבה מצא את אשתו ושלושת ילדיו כשהם כבולים בשלשלאות אל אבני הגזית וסביבם רוחשים נחשים ועקרבים. הוא הסיר את הכובע וכהרף עין נתגלה לעיני אשתו וילדיו. הם נפלו זה על זרועותיו של זה, מתיפחים בדמעות של אושר, כשהילדים מתגאים בתעוזתו של אביהם על אשר עשה את הבלתי יאומן. באמצעות המקל התיר אותם משלשלותיהם ובעזרת הנעליים הופיעו כולם לפני המלך והמלכה הנפעמים. בן העשיר קד קידה ‘לפניהם וסיפר להם את כל הקורות אותם, לא כיחד מהם דבר. בו במקום הורה המלך למשרתיו לערוך משתה חתונה שכמוהו לא נראה ברחבי מלכותו. ומאז חיו החמישה באושר גדול.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-בן העשיר ובת המלך

עמוד 89

יב.אכזריותה של אם חורגת

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה באיש שאשתו מתה עליו והותירה אותו עם שני ילדים, בן ובת. לאיש היתה שכנה שבהעדרו טיפלה בילדים, פינקה אותם במתנות ושחה עמם בלשון רכה ומתוקה מדבש. יום אחד אמרה השכנה לילדים: ״זמן רב חי אביכם ללא אשה, וכבר אמרו חכמים:

לא טוב היות האדם לבדו. יודעים אתם עד כמה אני כרוכה אחריכם ומטפלת בכם באהבה רבה, אם יטב בעיניכם הדבר, לכו ובקשו מאביכם שישא אותי לאשה״. דבריה נעמו לאוזניהם ובו ביום דרשו מאביהם שישא את שכנתם הטובה לאשה, כשהם מפליגים בשבחה ובמעלותיה. אמר להם אביהם: ״בני היקרים, למענכם נותרתי אלמן, כדי שלא תחושו מנוכרים במחיצתה של אם חורגת, ועתה מששמעתי שאתם מפליגים בשבחה ובמעלותיה, אני דורש רק את טובתכם ומי אני שאסרב לבקשתכם?״ ועוד באותו שבוע נשא האב את שכנתו לו לאשה. בחלוף הימים שינתה האם החורגת את טבעה והחלה רודה בילדים, צועקת וצווחת, וכשלא מילאו אחר דרישותיה היא היתה מלקה אותם ללא רחם עד זוב דם. יום אחד שחט האב עגל צעיר והביאו לאשתו כדי שתכין ממנו מטעמים ותכבד בהם את אורחיו. כל אותו היום עסקה האם החורגת בבישול ובאפיה, תיבלה את הבשר בזעפרן, בכרכום ובכמון והתוצאה – נזיד שטעמו לא יסולא בפז. טעמה האם מהנזיד וראתה כי טוב, נטלה נתח נוסף כדי להשביע את רעבונה וראתה כי טוב הנזיד מאוד. אכלה והוסיפה נתח אחר נתח, עד שגילתה לתדהמתה שלא נותר מאומה בסיר. משהתפקחה מבולמוס האכילה, נחרדה חרדה גדולה ואמרה: ״אוי לי, לעת ערב יבואו האורחים ומה אגיש להם?״ הצטערה צער רב וישבה לטכס עצה, כשכרסה מתפקעת ולחייה אדומות. לפתע קראה לילדה ואמרה לה בחמת זעם: ״לכי והביאי את אחיך מבית המדרש״. מיהרה הילדה החוצה ובדרך לבית המדרש נמלכה בדעתה ונתגנב חשש ללבה שמא האם החורגת מבקשת להרע לאחיה. אמרה בלבה: ״אחזור בידיים ריקות ואומר שהרבי מנע ממנו מלעזוב את תלמודו״, ואכן כך עשתה. שבה אל האם החורגת ואמרה לה את שאמרה. שפכה עליה האם החורגת את כל חמתה והאיצה בה לרוץ ולהודיע שהיא זקוקה לילד מיד. רצה הילדה המבוהלת ושבה עם אחיה. נטלה האם הרעה מאכלת ובחמת זעם שחטה אותו. את נתחי בשרו הכניסה לקדרה, תיבלה ושפתה על האש. לאחר מכן אמרה לילדה: ״והיה כי ישאלוך היכן אחיך, אמרי להם שהלך לסעוד את דודתו החולה ואוי לך אם לא תעשי כדברי״. לעת ערב בא הבעל ועמו אורחיו. האם החורגת גדשה את השולחן במיני פרפראות כדי לפתוח את תאבונם ואחר־כך הגישה להם את נזיד הבשר. שבחו האורחים את ה״תבשיל״ ושבחו גם את הידיים הברוכות שהבינוהו. האחות הקטנה ישבה מכונסת מתחת לשולחן וכל אימת שהשליכו הסועדים את העצמות אל מתחת לשולחן, היתה היא אוספת וצוררת אותם בשמלתה. בעודם יושבים ואוכלים הופיעה ציפור, עמדה על אדן החלון ופצחה בשיר. ניגונו של השיר היה נוגה עד מאוד, ומלותיו היו נשגבות מבינתם של האב ואורחיו, וכך היא שרה:

"מְרָאת בָּאַבָּא עַ'דְרְיטִנִי, מִן צְלִיָוה לֹא עָ'אתְנִי,

בְּלַחְבִּיאֵל כִּתְּפְתִנִי, בְּסְכִּיכְּנַה דְבְחִיטִנִי, פְלְקִרְשִׁי מִלְחְתְנִי.

פְטְוִויזֵן תְבְּחְ'תְנִי, אֵלְדִּיפָּאן עְטָאטְנִי,

בָּאַבָּא יִאכֻּל וְיִמֵס עְדִימָטִי,

חְ'תִי שָׁאקִיקָה תְּבְכִּי וֻתְגְ'מָאע עְדִימָטִי.

סְלְטָאן אַלְכְּבִּיר יְקוּלְוּהָא אְלְסְעִ'יר,

וּסְעִ'יר יִחֵ'לְף חְסָיְיפִי'

תרגום:

״אשת אבי בגדה בי – מבית הכנסת קראה לי,

בחבל כפתה אותי – בסכין שחטה אותי.

על שרפרף הכשירה אותי – בסיר בישלה אותי,

לאורחים הגישה אותי – אבי יאכל וימוץ עצמותי.

אחותי האהובה תבכה ותאסוף עצמותי,

המלך הגדול לקטן יודיע והקטן ינקום את דמי״.

מסמטאות המלאח

היא חזרה ודקלמה בשירה הנוגה את בתי השיר. האב ואורחיו הקשיבו רוב קשב לבתי השיר, ולא הבינו את פשרם.

למחרת, עם זריחת החמה, נטלה הילדה את עצמות אחיה אל מחוץ לעיר, וטמנה אותן בגומה שחפרה על אם הדרך המובילה לעיר. היא ישבה על תלולית הגומה ובכתה בדמעות שליש. דמעותיה הרטיבו את התלולית ועליה עלתה כפורחת גפן, שגרגרי אשכולותיה היו כתפוחים. מדי יום, כשנתפנתה מעבודות הבית הקשות, היתה פוקדת את קבר אחיה ושופכת את מר לבה על קברו. כל אותה עת שאל האב לשלום הילד והאם החורגת השיבה לו: ״אל דאגה אישי, הוא סועד את דודתו״. יום אחד חלף לו דייג סמוך לתלולית הקבר והוקסם מעוצמתה של הגפן ומתנובת פירותיה שלא בעיתם. אמר הדייג בלבו: ״לא שזפה עינו של המלך ענבים אלו, מה גם שהם בשלו שלא בעיתם. אבצור לי מהם מלוא הטנא ואגיש אותם שי לאדוני המלך״, וכך עשה. המלך התפעל מאד מגודלם של הענבים שבשלו שלא בעיתם והרעיף על הדייג רוב טובה – זהב ואבנים יקרות. כשישב המלך לסעוד את סעודת הצהריים, הגישו לו משרתיו טס של זהב עמוס בענבים הפלאיים. משמשך ענב אחד מתוך האשכול, נבקע זה לשניים ודם ניתז ממנו על בגדי השרד. נבהל המלך מאוד וציווה להבהיל אליו את הדייג. הדייג המבוהל התיצב לפני המלך ולא ידע בשל־מה באה לו הרעה הזאת. ״מהיכן הבאת את הענבים?״ שאל המלך. סיפר האיש למלך אודות הגפן שעלתה בין לילה ועל הילדה הבוכיה שהשקתה אותה בדמעותיה. המלך החכם, אשר נהג ביושר עם נתיניו, הבין שדבר מה כמוס מהעין טמון בסיפור הזה. ציווה המלך להביא לפניו את הילדה, וזו עמדה לפניו רועדת ופוחדת. ״אל תפחדי בתי״, הרגיעה המלך, ״ספרי לנו את דבר המעשה מראשיתו ועד אחריתו״. ״מלכי, הוי מלכי״, ענתה הילדה, ״שים ידך על ראשי ובקש עלי חמלה!״ ענה המלך: ״יחמול עליך האל אם תאמרי את האמת״. פתחה הילדה את פיה וסיפרה את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. רתח המלך מזעם לשמע מעלליה של האם החורגת ושלח לקרוא לה ולבעלה. משהובאו לפניו, שאל המלך את האב: ״איה בנך הקטן?״ והאב ענה: ״הוא סועד את דודתו החולה״. סיפר המלך לאב את הסיפור העצוב, לא כיחד דבר. קרע האב את בגדיו ובכה מרה. הרגיע אותו המלך ושאל: ״מה עונש היית פוסק לאשתך המרשעת?״ ובלי היסוס ענה האב: ״ריתמו את גופה לזנבו של סוס והדהירוהו בכל מחוזות שלטונך, כדי שתחוש המרשעת כל זיז וכל אבן, ועל קרעי בשרה יעוטו העורבים״. וכך עשו.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-יב.אכזריותה של אם חורגת.

עמוד 93