מסמטאות המללאח-יעקב אלפסי-לקהילת אזימור
זכרונות ימי ילדותי
לקהילת אזימור
זכרונות ימי ילדותי אינם צילום מדויק של מציאות, בהם קוים חדים ובהם קוים מעורפלים משהו. שזורים בהם דמיון ומציאות. חדים כתער הם מראות העיירה אָזִימּוּר: מפגשו של נהר אום א־רביע עם האוקיאנוס האטלנטי וקשת הצבעים החופָה על מקום המפגש. שלדי תותחים פורטוגזיים מחלידים שאין בכוחם עוד לאיים. החלודה שבהם ניגרת כל חורף ונספגת בנימי אבן הכורכר, שגם היא קועקעה זה מכבר בצוק העיתים. אנחנו כילדים פשטנו ולבשנו תפקידים של פירטים, פורטוגזים ומוסלמים ושחזרנו את קרבות העבר, כפי ששמענום מאבותינו. וכמובן, בית הכנסת – מקדש מעט, בית הספר וקברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. סמוך לחומה המערבית, היו מסתודדים כל המי ומי: עניים, עשירים, חיצוניים, יהודים ומוסלמים. אט אט היו מתקבצים למעגלים סביב מגידי עתידות, קוראים בקלפים, מאלפי חיות, עוקרי שיניים, להטוטנים ומספרי סיפורים. החלל היה ספוג במיני קטורות.
הביחד התרחש בתוך המלאח היהודי, שהיה בנוי סמטאות סמטאות ובתים שהיו מגובבים זה על גבי זה, מהם של דיוטה ( קומה ) אחת ומהם של שלוש וארבע דיוטות. בכל דיוטה גרו למעלה מעשר נפשות, מה שתרם להמולה ולפעילות שרחשה בסמטאות שהיו מרוצפות חלוקי נחל, בעיקר של ילדים קטנים.
סבי, במקצועו, היה קְסָדְרִי – פחח ורוכל שסבב בין הכפרים, יצר קדרות מפח ומכר מיני סידקית, גפרורים, נרות, תה, סוכר, תבלינים ומעט תכשיטי כסף. עיתים היה יוצא במוצאי חג הסוכות וחוזר בערב הפסח, לן בשדה או בבתי כפריים ועם חליפת סחורתו היה חוזר טעון בכל מה שהעניקו לו הכפריים: עופות, ביצים, חמאה, פירות וירקות עונתיים, מיני מלאכות מסורתיות ועוד. משנפטר סבי על אם הדרך בין כפרי מישור הדוכאלה, נטל אבי את חמורו והמשיך במלאכתו.
אני זוכר ימים רבים של מסע במחיצתו, כשאני לן אצל כפריים או בפאת השדה. מסעות שחצו מישור ענק בחבל הדוּכָּאלָה בין בוסתנים עמוסי פרי ומישורי דגן אינסופיים. לימים, כשנתמלאה קופתו של אבי, הוא השקיע את כספו בעיקר בנכסי דלניידי, היינו: בבעלי חיים. כפריים שהיו מחוסרי אמצעים ופרנסה ביקשו ממנו שירכוש עבורם פרה – הם היו רועים את הפרה ועליהם כל כלכלתה, ובתמורה היו חולקים עמו את וולדותיה. עיתים הוא רכש עבורם זרעים ותמורתם הם העניקו לו חמישית מיבולם וכך רבו נכסיו. כך התנהל לו בשגרה עד אשר הגיעו אליו שליחי העליה מארץ הקודש ואבי נטל אותי עמו ועם אשת חיקו השנייה והותיר את אהבתי הגדולה מאחור – את אמי ואחותי. לימים גם הן עלו ארצה ונתאחדנו שוב. וכל אותם ימים בהם חייתי בעיירת הפיתוח אופקים ואחר כך בקיבוץ נתיב הל״ה, ערגה נפשי לאותם מחוזות רחוקים, לריחות, לקולות ולמראות.
עם לבלוב היחסים בין מרוקו לישראל, גמלה בלבי החלטה לצאת אל המסע המרתק של חיי, אל עיירת הולדתי אזימור.
ושוב אני מוצא את עצמי משוטט בסמטאות המלאח. אותם בתים מסוידים לבן ופתחיהם צבועים בכחול, הדלתות כבדות המשקל המעוטרות במסמרי ברזל. חלוקי הנחל שריצפו את סמטאות ילדותי התפוררו זה מכבר ובורות נפערו בהן. הפנסים שהבליחו את חשכתן עומדים על מכונם, מחלידים ומשמימים, אני מביט בהם ושב אל מחוזות ילדותי. זוכר את עצמי חוצה אותן בחשיכה לעבר השכונה המוסלמית כדי לקנות סיגריות לאבי. מפאת החשיכה, שהיא עולמם של הג'נון – שדים ורוחות, אבי היה מצייד אותי בחופן גרגרי מלח ופיסת ברזל. מלח, כידוע, בשעה שמשליכים אותו לאש – משמיע הוא מיני פיצוצים. ופיצוצים – כידוע – מבריחים שדים ורוחות. באשר לברזל, הוא מטיב להרחיק שדים ורוחות. ביותר פחדתי מ״עאישא קנדישה״ – שדה, רחמנא לצלאן, שדה יצרית וחמת־מזג שחציה אשה נאה וחציה דמות בהמה. אבותנו היו מספרים שהיא, שתיפח רוחה, ידעה לחקות קולותיהם של יושבי המלאח ובחלקת שפתיה היתה מוליכה בעורמה את אלה שפתחו דלתותיהם לשמע קולה ומובילה אותם אל מאורתה. זקנות במלאה נשבעו שרגליה רגלי גמל או תרנגול.
הנה הפראן – המאפיה בה אפו לחם ועוגות, בישלו בקדרות והכניסו את החמין של שבת – שח׳ינה. ריח הסירים המהבילים עולה באפי. זוכר את עצמי מביא את הסיר המשפחתי ותוהה תמיד. כיצד הערבי המפטם את האש בפראן מכיר בדיוק נמרץ את כל הסירים ויודע להכניסם לפראן בדיוק לפי סדר הוצאתם. נזכרתי בפתגם ששמעתי בילדותי: ״אִידָא דָאז אֶלְחַאד אול תְנַאיְן, אֶרְטֶבוּ אֶלְחֶמס לְשְׂחַ׳איִן, ופירושו: אם ימי ראשון ושני עוברים – השרו את החומוס לחמין. פתגם זה מבטא נאמנה עד כמה היתה חביבה השבת על יהודי המלאח.
והנה ביתו של הצדיק ר׳ אלישע בן וואעיש. במורד הסמטה, דאר אֶסַאבוֹן. בעבר הרחוק, כך מספרים היו מפיקים כאן סבון, אלא שהמבנה ניטש עם השנים ואנחנו הילדים שיחקנו במבנה ההרוס במחבואים וגם בכדור־רגל, שהיה עשוי סמרטוטים. סוף המורד היה המתחם הקדוש. סמוך לקברו של ר׳ אברהם מול אנס היו שני קברי קדושים מוסלמים. אמהותינו המודאגות היו מזהירות אותנו לבל נשחק ברחבת שני הקברים, ומי שיפר את הצו, כן אמרו, עתיד לחלות באלחמה – קדחת, לא עלינו. זאת על שום קרבת הקברים למימי נהר אום א־רביע, אשר סמוך לו דגרו בעבר יתושים שהמיטו קדחת על תושבי העיירה.
מסימטאות המללאח – יעקב אלפאסי
גגות בתי המלאח היו סמוכים זה לזה ופעמים נשקו זה לזה. אנחנו כילדים אהבנו לשחק במשחק קפיצת הגגות ״תנקיז אֶ־סְטִיחַאן, בעיקר במועדים ובשבתות.
ביתם של שושלת בן־עטאר ממוטט, צוקי העיתים נתנו בו אותותיהם. גם המוסלמים אינם מעזים לשוטט בחורבותיו מפאת יראתם את הקדוש. נזכרתי במקום בו דורכות רגלי, איך אבי היה סוחב על כתפיו החזקות מדי יום שישי מלוא שק חלות שהיה אוסף מיהודי הקהילה לצורך חלוקתן לנזקקים. הפניה שמאלה במורד הרחוב מובילה לרחוב הקצבה. בו ממוקם בית הסוהר. למראה המבנה גופי מתכסה בזיעה המלווה בתחושה של עלבון ובושה. אני נזכר גררה הגַ'נְדַרְמֶרִיַה (אנשי השלטון) המקומית את אבי במורד סמטאות המלאח, כשלגופו גופיה ותחתונים בלבד ובשרו שותת דם, כך לעיני קהילת קודש אזימור והשכנים המוסלמים. וכל־כך למה? על אשר הפר צו של הפרוטקטורט הצרפתי: הוא הפיק שיכר בהחבא וגם סחר בו. לימים הופיע בביתנו מוחמד אל־ערובי, שוטר מהג׳ננרמריה המקומית וחברו של אבי וסיפר לנו שמאיר אבישעיד, שעמד בראש ״שבעה טובי העיר״ – ועד קהילת אזימור, ומתוקף תפקידו היה מקורב לשלטונות, הוא שהסגיר את סודו של אבי. משפחת אבישעיד חלשה על מונופול ייצור היין של אזימור וסוחרים קטנים כאבי איימו על מקור פרנסתם. עד היום אינני בטוח במהימנותו של הסיפור.
בהמשך הדרך – בית הכנסת, ואני צועד בזכרוני ממנו אל ביתי, כשלוח אותיות האלף־בית כרוך סביב צווארי ואני משנן אותן בעל פה. סמוך לבית הכנסת, ״החמאם״ – בית המרחץ המקומי. ימי שישי, טרם כניסת השבת, ידי היתה שלובה בידו של אבי ושנינו צועדים ל״חמאם״. אני עם שכבה עבה של לכלוך שדבק בי כל השבוע. באולמו המהביל, אבי היה מקרצף את עורי ויוצק על גופי קיטונות של רותחין. אדום, לוהב וצחור כשלג הייתי שב אל ביתי, לובש בגדים של שבת וצועד עם אבי לעברו של בית הכנסת.
ריחות של דגים מטוגנים ומרקים מהבילים היו בוקעים מקדרות שעל האש ומפעפעים לתוך חללו של המלאח היהודי. פיוטים ונעימות של ״לכה דודי״ ו״יגדל אלוקים חי״ מהדהדים באוזני ותחושת הערגה האין סופית לסעודת ערב שבת ממלאת אותי. ועוד בטרם נסתיימה, היו נעצמות עיני ושוקעות לתוך לאות מצטברת שתולדתה במעשי קונדס ובמשחקי ילדים שריככו את עליבות חיינו.
והנה ביתו של ״שכיר־החרב״, סעידו בן חמיסה, דמות הרואית ומרתקת. בין מנחה לערבית של שבת היינו מסתופפים בצלו ויונקים בתאווה רבה את סיפורי הגבורה ועלילות הקרב האחרון. בהמשך מצד שמאל, המקווה. כילד סיפרו לי, שהנשים הרוחצות בו נולדות מחדש.
הן מותירות את עולם הילדות מאחור והופכות לנשים בשלות, וכאן המקום להזכיר שבתחילת המאה ה־20 התרחש נס במקווה שאני עומד לפניו, כאשר נחטפה נערה מהמקווה ע״י שדים (התרחשות חטיפתה של הנערה בסיפור סט).
בית אבי היה בעבר ביתו של סבי. משנפטר סבי לבית עולמו נעשה הוא ביתנו. לא רחוק ממנו שכנו בתיהם של הצדיקים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אברהם בן־נתן, צדיק שהיה מקובל כמתווך בין השדים לבני אנוש. בחזית הבית, סמוך למזוזה, היתה תלויה תדיר אגודת שומים ועל הדלת מקוש שצורתו ח׳מסה. ומה שנותר היום מסמלי הגנה אלה היה שקע בית המזוזה ושני חורים המעידים על מסמרים שקיבעו אותה אל המשקוף. על אבן הרֹאשה היתה מוטבעת תבנית כף יד, שנמרחה בחינה ויצרה תבנית של ח׳מסה, יהודי המלאח, בשעה שהסתודדו זה עם זה, לא העלו על דל שפתיהם את המלה ח׳מסה משום שנחשבה היא ״סגולה נגד עין רעה״ ומי שמעלה אותה על דל שפתיו, מעלה עליו השומע כאילו הוא בעל העין הרעה. גם את הספרה חמש, המזכירה ח׳מסה, הטיבו להסוות במיני רמזים כמו איִדָק – ידך (שיש בה חמש אצבעות), או־זוז או תלאתא (שניים + שלוש = חמש). ומי שנחשד כמקור לעין רעה, היו מרימים כנגדו כף יד פשוקת אצבעות ואומרים לו: ח׳מסה פי־ענק – ח׳מסה בעינך, כלומר, העין הרעה תפעל נגדך.
בביתנו עברו לגור דיירים מוסלמים. בעלת הבית קבלה אותי בחמימות רבה וטרחה לצין בפני את שושלת משפחתי מסב סבי ועד אבי ומדי פעם נתכסו עיניה בדוק של דמעות. טיפסתי בגרם מדרגות אל הדיוטה העליונה, פה היה חדרי ובו פגשתי את חַדוּדִי – קשישה מְשֻׂכֶּלֶת רגליים ישובה בלבו של החדר.
בסמוך אליה ״קָנון״ – מוקד ובו גחלים, עליהם גימרה מיני שרפים שפיטמו את החלל בריח חריף של קטורת. נִכְחָה ישב נער מבוהל מה. היא נטלה מטפחת בד והשליכה לתוכה זרעים של שאנוז – קֶצָח, שרף שקד וזרעים של חָרְמָאל – שַׁבָר לבן, צררה הכל לפקעת והעבירה אותה שבע פעמים סביב לראשו, זאת כדי לגרש ממנו מרעין בישין שהתרגשו עליו. וביני לבין עצמי אמרתי ״אין חדש תחת השמש״, שהרי גם אמהותנו פעלו בדיוק נמרץ כמנהג ערבים אלה. ממש בבית זה, שכפות רגלי דורכות בו, נהגו לרצות שדים ורוחות בהכנת תקרובת שהיתה מורכבת מחינה, שמן, סוכר, חלב וסולת ואותה היו מפזרים במקומות המועדים לפורענות – מקום משכנם של שדים, כגון מפתן הבית, ביבי שופכין, בית המטבחיים ובית הקברות. אמי היתה נוהגת לכסות בלילה את כל המאכלים והסירים שמא, רחמנא לצלאן, בחשיכה יפקדו אותם שדים ויטילו בהם מיני כשפים. באווירה מבושמת זו הגישו לי תה שיבה נפלא והשילוב של השניים עירפל את חושי וחדר לכל נימי זכרונותי.
זכרונות ימי ילדותי-מסמטאות המללאח יעקב אלפסי
עת שסיימתי לשתות תה מהביל זה, ביקשתי מעישה עקרת הבית לסייר בו ביחידות והיא הנהנה בשמחה ושלחה ידה כנגד הלב, כדי לומר לי ״ברוחב לב״. בית סבי שהיה גם ביתי היה בנוי סביב חצר רבועה שמעליה התגבהו שתי דיוטות. מדרגות הובילו אל הדיוטה העליונה ובה היו קרועים ארבעה פתחים לארבע רוחות השמיים. כל פתח הוביל למסדרון מלבני ארוך, בעל מעקה היקפי ותקרה גבוהה, שהוביל את הבאים אל החדרים. רחבת החצר היתה קרועה אל השמיים. בית חצרים זה נבנה עבור בית אב – דהיינו: משפחה מורחבת.
לימים, משנצטופף המלאח, נדחקה הרווחה ובכל בית אב שכזה גרו ארבע וחמש משפחות.
במרכזה של החצר המרוצפת היתה מטפייה – בור מים אשר ניקז אליו את מימי הגשמים. התקרה היתה מקורה במרישי עצים שנתמכו על עמודי כורכר. כל משפחה בתורה ניקתה את החללים והשירותים המשותפים. הסמטאות היו מסוידות לבן וכל משפחה נהגה לסייד את חזיתה הפונה לסמטה במועדי ישראל, ובעיקר לפני חג הפסח, סמטאות המלאח היהודי נראו בוהקות ונקיות.
מהדיוטה העליונה הוביל גרם מדרגות אל גג הבית. הגג שימש את הנשים לתליית כבסים, לייבוש פירות, ירקות, וזרעים. ממנו הן צפו בהיחבא לעבר חצרות סמוכות ושמעו שיחות רכיל. הנשים הקפידו לשמור על נקיונו בעיקר בחודשים של טרם גשמים. כאמור, הגג ניקז מי גשמים והוביל אותם דרך מרזב אל בור המים שבחצר.
זוכר אני שבקצה החדר המרכזי היתה קבועה מיטה גדולה, שהיתה מונחת על במה ועליה חפה וילון גדול. בחלל הבמה היו מאוכסנים כלי מיטה וכלי בית שונים. המיטה והבמה נעלמו זה מכבר, כמו סממנים יהודיים אחרים. עודני זוכר שהצנדוק – ארגז העץ, שליווה את הכלה אל בית בעלה ובו הנדוניה שקיבלה מהוריה, המשיך להיות הגנזך החשוב שבו הסתירה אמי חפצים ובגדים יקרי ערך והמפתח למנעול הארגז היה תלוי תדיר על צווארה.
נפרדתי לשלום מבעלת הבית והודיתי על סבר הפנים היפות ועל הכנסת האורחים הלבבית.
שוב אני מוצא את עצמי צועד בסמטאות המלאח. קרב בלי משים לציון קברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. באוזני מהדהדים המזמורים והפיוטים, קולות של רוכלים, קבצנים, נשים בוכיות המבקשות על עצמן ועל בני ביתן וקולו של הכרוז המכריז על הדלקת נר ראשון, שני ושלישי לכבודם של צדיקים. כל המרבה במחיר זיכה את עצמו וזיכה את הרבים, והכספים נכנסו לקופת ועד הקהילה, שנשענה עד כה בעיקר על ״מס התמיד״.
באותם מעמדים שהתנהלו במוצאי שבתות, עת נהרו קהלי בתי הכנסת מכל רחבי המלאח לעבר קברו של הצדיק, המורה לעברית היה מקהיל את תלמידיו ואני בינותם עומדים ושרים לנוכח הקהל שירי ערגה לציון כמו: ״למרחקים מפליגות הספינות״, ״אספר לך הילדה״ וכמובן המזמור ״אליהו הנביא״.
ממתחם קברו של הצדיק צעדתי לעבר ספק חנות, ספק כוך קטן, שבו הסתופף אבי ומכר מיני סדקית לעולי הרגל הרבים שהציפו את המתחם הקדוש. יום ראשון בשבוע נחשב ליום העליה לרגל השבועי. זוכר אותי צועד לעבר החנות ועוזר לאבי.
ממתחם קבר הצדיק שמתי פעמי לבית הקברות היהודי. הזמן הנוקף נתן בו את אותותיו. מאגפו המזרחי משתרע בית הקברות העתיק. אבני כורכר מסותתות מלבניות ועליהן חרוט הציון. מהן מנותצות, הפוכות או שקועות באדמה עד פניהן, ומהן שנתכסו בתהום של נשיה. סמוך להן – קברים אחרונים מכוסים חרולים של קיץ ומיני מטפסים. סופו של ביקור זה בבית הקברות עת עמדתי נוכח קבריהם של סבי וסבתי, זכרונם לברכה, קראתי קדיש ביני לבין עצמי וגם זלגו עיני דמעות על קהילה מפוארת שהיתה ואיננה.
מבית הקברות היהודי צעדתי יחידי לאורך גדתו המערבית של נהר אום אֶ־רָבִּיע, כשאני שקוע במחשבותי ומהורהר משהו. אל הנהר הזה היו יורדות נשות המלאח כשהן עמוסות כבסים ושבות לביתן כשהן נושאות כדי מים על ראשיהן, ואנחנו הילדים אהבנו ללוות אותן. כל עת שכיבסו אנחנו השתכשכנו על גדתו של הנהר.
השמש נטתה לערוב וקולותיהם של דרדקים עלו מבית הספר הישן. משמרת שנייה של אחר הצהריים מסיימת עוד מעט את לימודיה ואני אץ לבקר בבית הספר בו למדתי. נטיתי לעבר כיתתי, דפקתי בדלת והמועלם – המורה, פתח את הדלת. אל מול עיניהם המשתאות של תלמידיו, צעדתי בטוחות לעבר הכסא והשולחן עליהם ישבתי כילד, לפני למעלה מ־25 שנה. במרוקאית, שנשאתי עמי מבית אבי, הסברתי לתלמידים המשתאים, מי אני ומהי מטרת בואי. ואף שהמורה הורה להם להזדרז לבתיהם טרם שקיעת החמה, הם הקיפו אותי מעגלים מעגלים ושתו בצמא את סיפורי אודות בית הספר, שהיה משותף ליהודים וערבים. סיפרתי להם שכדי להגיע לבית הספר, היה עלינו הילדים לחצות בדרכינו את השכונה הערבית ומפחד של התנכלות, נדרשנו לשכור את שרותיו של ערבי. השכם בבוקר הוא היה עובר בסמטאות המלאח ושורק במשרוקיתו, לשמע השריקה היינו מתנקזים כל הילדים אל הרחוב ותחת חסותו חצינו את השכונה הערבית לעבר בית הספר.
אחד מהתלמידים היה סקרן לדעת האם המורים הענישו אותנו כשסרחנו. ״בוודאי״, סיפרתי והעונשים היו כבדים. סיפרתי להם על מתקני ענישה שהיו עשוים בדמות סד עץ. ״פָאלָאקָה״, קראו לסָד, בו היו מקבעים את הרגליים ומכים בהן בשוט עשוי זנב סוס. וזה כאב, אוי כמה שזה כאב.
נפרדתי מהתלמידים לשלום. כדור השמש הענק צלל אל מעבה האוקיאנוס האטלנטי והותיר באופק הינומה אדומה כדם, שהאהילה אור אדמדם על בתיה המאפירים של אָזִימוּר.
מסימטאות המללאח יעקב אלפסי
אזימור היא עיירה השוכנת על חוף האוקיאנוס האטלנטי, סמוך לשפכו של נהר אום אֶ־רְבִּיע כ־10 ק״מ צפונית למאזאגן – אלג׳דידה וכ־73 ק״מ דרומית לקזבלנקה – דאר אלבידה.
במבט מעל הגשר שעל נהר אום א־רביע, נראית העיירה הפורטוגזית העתיקה על חומותיה האדמדמות, צריחיה העגולים, ותותחיה המחלידים המבצבצים מחרכי הירי. ואילו העיירה החדשה מאופיינת בבתיה המסוידים לבן.
מקור השם אזימור בשפה הבֶּרְבֶּרִית ופירושו זית־בר. יש הסבורים שמקור השם במלה ״אזמה״, בה כינו יורדי הים הקרתגים את מושבת הים הקטנה. המוסלמים נטו לקרוא לה ״מולאי בושעַיְב״, על שמו של הקדוש, פטרונה של העיירה.
הגרעין הפורטוגזי שוכן בגדה הדרומית של נהר אום א־רביע, הוא מוקף חומה מכל עבריו ובה קרועים שני שערים. תחת שלטונם של הפורטוגזים נודעה אזימור כבירת מחוז דוכָּאלָה.
נהר אום א־רביע נחשב לגדול שבנהרות מרוקו ואורכו כ־500 ק״מ. הוא מנקז את מימיהם של נהרות ויובלים רבים הזורמים מהאטלס הגבוה וסופם שהם נשפכים סמוך לעיירה אל האוקיאנוס האטלנטי.
המים עשירים בדגה והדג הרווח שבהם הוא ה״שאבל״ שעונתו מתחילה בחודש דצמבר ומסתיימת בחודש מרס. יהודים התענגו עליו והעלו אותו על שולחנם בשבתות ובמועדי ישראל. טעמו משובח וחסרונו – שהוא משופע בעצמות רבות.
שמו של הנהר, כך מספרים הקדמונים, בא לו משפעת מימיו המשקים את עשב השדה – רָאביע בערבית ופרושו ירק, עשב. אחרים נוטים לקשור את שמו לארבעים, יען כי גודלו ורוחבו ברוחבם של 40 נהרות. ״עם הארץ״ נוטים לספר את האגדה שהנהר תבע כל שנה 40 איש שהיו מוצאים את מותם בטביעה במימיו.
זרימתו של הנהר היתה מתעצמת עם הפשרת השלגים הראשונים בהרי האטלס הגבוהים וצבעו, בשל הסחף הרב היה נוטה לאדום.
ההיסטוריה של אזימור לוטה בערפל. התיעוד העיקרי השופך אור על קדמותה של העיירה הוא בעיקר מהמאה ה־15.
תחילתה של אזימור כנראה במושבה פיניקית לחוף האוקיאנוס האטלנטי בדומה לאחיותיה: מוגאדור, ארזילה, לאראש ואגאדיר.
בסוף המאה ה־15 נמנו באזימור כ־20,000 נפש, מרביתם מוסלמים, לצד קהילה יהודית גדולה שמנתה כ־2,500 נפש. יש הטוענים שהיה זה המספר הגדול ביותר של יהודים שחיו באזימור בכל הזמנים.
אזימור ששכנה בלבו של נתיב מסחרי חשוב, בו נעו שיירות מסחר, אשר הובילו סחורות מן הים לתוככי היבשת, הפכה עד מהרה יעד חשוב במלחמותיהם של שבטים ברברים על נתיבי המסחר. מחד גיסא, עם גילויה של אמריקה ב־1492, נתיבי המסחר בים התיכון וביבשת אפריקה להודו ולמזרח ספגו מכה קשה ומאידך פרחו נתיבי המסחר הימיים שהקיפו את יבשת אפריקה בדרכם למזרח הרחוק. ציי הים הספרדים והפורטוגזים שעמדו על השינוי החלו לכבוש מושבות ימיות לאורך החוף האטלנטי של אפריקה וביניהן גם את אזימור. בסוף ימיו של אלפונסו החמישי, המכונה ״האפריקני״, לאחר תקופת הכנה ארוכה ובנסיבות הנוחות של האנדרלמוסיה שהשתררה לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי, נפלה אזימור בידיהם בשנת 1513. אזימור נכבשה על־ידי הפורטוגזים ללא שפיכות דמים. תושביה החליטו להיכנע הודות להסכם שנערך ונחתם בין היהודים לפורטוגזים על כניעה תמורת שלום. עם כיבושה של העיירה, היא בוצרה על־ידי הפורטוגזים בחומות אדירות. האגדה מספרת שאת החומה בנו הפורטוגזים במשך לילה אחד, וכאשר הקיצו התושבים משנתם היתה העיירה מוקפת חומה. יתכן שמקורה של אגדה זו, בחריצותם ובכושרם של הפורטוגזים בבניית ביצורים. סמוך למלאח היהודי הם בנו את ה״קישלה״ – מחנה מבוצר לחיל המצב הפורטוגזי. לימים, הוא שימש כבית הסוהר המקומי.
ב־1542 גירשו השריפים הסעאדים את הפורטוגזים מאזימור. עם עלייתה ופריחתה של מאזאגן, היא אלג׳דידה, כנמל חשוב החל תהליך דעיכתה של אזימור.
בשנות ה־50 של המאה ה־20 חיו באזימור כ־13,000 נפש ובתוכם קהילה קטנה של כ־400 יהודים וכן מספר קטן של אירופאים.
אוכלוסייתה של אזימור מונה כיום כ־40,000 תושבים והיא מהווה עדיין עורף חקלאי למישור דוכאלה הפורה.
לקדמותה של קהיליה יהודית באָזִימּוּר – יעקב אלפאסי
לקדמותה של קהיליה יהודית באָזִימּוּר
על קדמותה של הקהילה היהודית באזימור רב הנסתר על הנגלה. עדויות כתובות וברורות ידועות לנו למן גרוש ספרד ופורטוגל (1492 – 1498). גל המגורשים הראשון התיישב בערים שלחופי הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.
בתום ימי שלטונו של המלך אלפונסו החמישי (1438 – 1481) הדרימו הפורטוגזים במסעות כיבושיהם לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. ב־1513 נפלה אזימור לידיהם, וזאת הודות לסיוע לו זכו מהקהילה היהודית שנאותה לפתוח את שערי העיירה לפני הפורטוגזי ברגאנצה בתנאי שלא יאונה ליהודי העיירה כל רע.
עם גירוש יהודי ספרד מצאו כמה משפחות יהודיות מקלט באזימרר ואליהן הצטרפו במשך הזמן משפחות ״אנוסים״ עשירות, כגון פאריינטי, סונבאל, בן־וואעיש וקורקוס שעושרם בא להם מספרד, ארץ מוצאם, ותרמו תרומה מכרעת לחוסנה הכלכלי והרוחני של הקהילה.
ב־1514 העניק המלך עמנואל שורה של זכויות לנתיניו היהודים ומינה את יוסף אדיב לרב הקהילה. ידוע על בן משפחה נוסף בשם יחיא אדיב, ששימש כמתורגמן הרשמי של אזימור ובתוקף תפקידו נסע לארצות רחוקות. בעת שהותו בליסבון בשנת 1514, נתבקש יחיא אדיב למסור לקאיד של אזימור בגדי כבוד. בני המשפחה האחרים, יעקב ומשה, עסקו במסחר ואף גבו מכס עבור השלטונות.
במחצית המאה ה־16 עולה קרנה של משפחה יהודית חשובה, משפחת בן זימרה אשר גורשה מזָאמוּרָה שבספרד. בני המשפחה מלאו תפקיד מכריע בפיתוח ובקיום הקשרים הכלכליים בין מרוקו לפורטוגל. אבי המשפחה, ר׳ אברהם בן זימרה (1528 – 1530), כיהן כדיפלומט, מתורגמן, רב ורופא, ולימים כיהן גם בתפקיד של שלם, שהיה אחראי לתשלום משכורות החיילים באזימור.
בין המריבות הבלתי פוסקות על השלטון בין בני ווטאס לבין בני סעאד, בד״כ כל קבוצה מצאה לה תומכים בקרב היהודים, מגורשים כתושבים, כדוגמת שמואל ולנסי מאזימור, שלחם עם בני ווטאס, מסופר שגם משפחת רותי עזבה את אזימור ואת הנוצרים כדי להתקשר עם בני ווטאס, ולעומתם משפחת קאביסה, אשר הצטרפה לבני סעאד.
ב־1534 מתמנה שמואל ולנסי מאזימור למפקד בצי הימי הפורטוגזי. באותה עת הוא נחלץ לעזרתה של העיר אצפי שהיתה מכותרת על ידי השריפים הסעאדים. לחצם של השריפים הסעאדים לכבוש את ערי החוף הפורטוגזיות נשא פרי וב – 1541 נאלץ המלך חואן השלישי לפנות את יהודי אזימור לארזילה מחשש שגדודי השריפים הסעאדים יפגעו בגופם וברכושם. כמו כן הורה המלך למושל אזימור לדאוג לכלכלתם של המפונים ולפצות אותם עבור נכסים שאיבדו בעקבות הפינוי.
קהילת יהודי אזימור מנתה לפני הפינוי כ־2,500 נפש. רק בתקופת שלטונו של השליט סידי מוחמד בן עבדאללה (1780) שבו יהודים לאזימור כשבראשית המאה האחרונה של האלף השני מנתה קהילת אזימור כ־1,500 נפש.
במהלך מלחמת העולם השניה נהרו פליטי־שואה מאירופה למרוקו וחלקם מצאו מקלט באזימור. הם רוכזו באחד ממחנות הצבא שהיה סמוך לעיירה. במחנה זה שוכנו כ־400 פליטים יהודיים. פליטים אלה היו מתארחים בשבתות ובחגים בבתי־הקהילה היהודית. על פי תאורו של אחד הפליטים, שרואיין בעיתון ״הצופה״ (גיליון 1852), עולה שיהודי אזימור התייחסו אל הפליטים בלבביות רבה. הוא עצמו התארח כעשרה חודשים אצל אחת המשפחות על אף המצב הכלכלי הקשה שאפיין את קהילת יהודי אזימור.
עם שנסתלק הפרוטקטורט הצרפתי ממרוקו, נדלדלה קהילת יהודי אזימור. מעוטי היכולת החלו לעלות לארץ ישראל ובעלי האמצעים היגרו לקזבלנקה, צרפת וקנדה.
מחנה הריכוז בעיר אזמור-כתבה בעיתון הצפה משנת 1944
יהדות מרוקו ידעה בכל עת להושיט לעזרה לאחיה, בין מתוך הארץ ובין פליטים מחוצה לה…רבים הפליטים ממזרח אירופה בעת השואה , מצאו מקלט במרוקו ובצפון אפריקה, ותמיד התקבלו בסבר פנים יפות, מבלי לשאול שאלות רבות…הנה פליט שהתארח במרוקו יותר מעשרים חודש אצל משפחה יהודית חינם אין כסף, והוא לא היה לבד….יהודי מרוקו לא רצו לדעת שיש כמה סוגים של יהודים כפי שלמדנו כאן בארץ, יהודי הוא יהודי הוא יהודי…הוא קיבל במשפחה היהודית המארחת את אותה צלחת שקיבל אבי המשפחה….
להלן הכתבה מתוך עיתון הצפה מה-7 בפברואר 1944 על ידי א.נר.
הצופה , יום שני 7 בפברואר 1944 – יג בשבט תש"ד
במחנה-הריכוז במארוקו
20 חדשים חייתי במחנה-ריכוז במארוקו, שבו היו כלואים יהודים מחוסרי נתינות או בעלי דרכיות״ פולניות — סח לסופרנו יהודי שהגיע לפני שבועיים מאלזשיר. בשיחתו מסר פרטים על החיים במארוקו ובאלזשיר ועל תלאותיהם של הפליטים במשך זמן שלטון ווישי.
— ב-1933 ברחתי מגרמניה לצרפת שם עבדתי כמשגיח על הכשרות באחד מקווי האניות. ב-1940, כשנפלה ליאון והצבא הגרמני התקרב לפאריס. ברחתי באניה קטנה, נהוגה בידי רב חובל מידידי, לאלזשיר.
מחנה הריכוז באזמור.
באלזשיר מצאן הרבה פליטים יהודים. אולם באוקטובר 1940 נייתנ רוח אחרת והשלטונות התחילו לחפש אחרי הפליטים, למזלי קיבלתי התראה מראש המשטרה שהיה יהודי ספרדי, וברחתי בעוד מועד לקאזאבלאנקה. שם שהיתי זמן קצר, אולם נתפסתי בהיותי בעל דרכיה פולנית והוגליתי יחד עם אחרים למחנה ריכוז, המחנה שהוקם ליד העיר אזמור במחוז מאגאזן כלל 400 פליטים יהודים. היחס לפליטים במחנה לא היה מן הגרועים שמרו עליהם חיילים סנגאלים וערבים וכמה שוטרים צרפתים. אולם ראש המחנה. צרפתי בשם קוקיי. התנהג באופן גס ואנטישמי, הסתובב עם מגלב במחנה ומי שפנה אליו בדברים היכהו מכות רצח. גם עוזריו התנהגו באופן גס ואכזרי מאוד. התזונה במחנה לא היתה גרועה וניתנה אפשרית לקנות מיצרכים נוספים. הפליטים הועסקו בעבודות שונות בתוך המחנה. מחנה זה היה הטוב ביותר בהשוואה למחנות אחרים, בייחוד היה ידוע לזוועה המחנה בסאהארה. שם נמצאו בעיקר אנשים מפליטי פולין.
לאחר כניסת האמריקאנים
עצורי המחנה עזבוהו ביאנואר 1913כחדשיים אחרי כניסת האמדיקאים למארוקו. הפליט מציין לטובה את בני אזמור המונה כששת אלפים יהודים, שהתנהגו בלבביות רבה עם הפליטים היהודים שהגיעו מן המחנה. הוא עצמו התאכסן לעשרה חדשים אצל משפחה אחת בעיירה והחזיקתו חינם אין כסף. בדרך כלל פוזרו כבר היום רוב מחנות הריכוז והפליטים עברו ברובם לקאזאבלאנקה, שם הסתדרו בעיקר בעבודה אצל הצבא האמריקאני.
הצריפים שבמארוקו, למרות השלטון הדי-גוליסטי נשאר מהם חלק גדול שהשפיעו מאוד מהתעמולה הנאצית והם מאוהדי פטיין וגרמניה. ועובדה היא, שגם כיום לא הוחלפה הפקידות הצרפתית הקודמת, שהיתה בימי פטיין, ביניהם אנטישמים מפורסמים, שהיו אחרים לחוקים רבים נגד היהודים.
בימי הכיבוש ולאחר הכיבוש
סבלם של היהודים במארוקו בימי הכיבוש היה גדול מאוד. מדי פעם בפעם הוכנו רשימות שחורות של יהודים שהוצאו להורג. גם בעיר שהוא התגורר הוכנה רשימה שחורה של 66 יהודים, שהשלטונות הועידום להורג, אולם בינתיים נכנסו האמריקאים וכך ניצלו.
גם אחרי הכיבוש לא נשתנה כמעט המצב, וחוקים אנטישמיים רבים מימי פיטיין, בוטלו אמנם להלכה, אולם למעשה הם קיימים. עד היום נשארו עוד בהרבה שווקים המדורים המחולקים לצרפתים, ערבים ויהודים.
המצב העלוב של יהודי מארוקו השפיע על תרבותם ורבים בין היהודים שקועים בבורות איומה. גדולה ביניהם הכמיהה לעליה לארץ. בשיחות עם יהודים רבים, הביעו אלה את רצונם לעזוב מיד את הארץ. ואילי ההון היהודיים בקאזאבלאנקה סחו, שהם מתעתדים להעביר את הונם לארץ ישראל.
א. נר
כפתח האסופה – פרופ' דב נוי – מסימטאות המללאח יעקב אלפסי
כפתח האסופה – פרופ' דב נוי
אז השואה שבה הושמד חלק ניכר מן הקהילות של יהודי אשכנז באירופה, והכורח עלה על החיים היהודיים בהן, בספרות עם ישראל נתעצם הז׳אנר המיוחד של ספרי הנצחה לזכר קהילות ישראל שאינן עוד. במרכז כל ספר ״יזכור״ מסוג זה עומדת לרוב קהילה יהודית מסוימת, ובמדוריו משתקפים עברה של הקהילה (מראשיתה עד חורבנה), החיים הרבגוניים בה ותרומתה לעם ישראל, לתרבותה ולנצח ישראל.
במכוון השתמשנו בסעיף הקודם בביטוי ״נתעצם״, כי הז׳אנר כשלעצמו היה קיים גם לפני השואה, הן כספרות אוטוביוגראפית של זכרונות הכתובים ע״י אישים הקשורים כל חייהם למקום מסוים שמילא תפקיד מרכזי בחייהם, והן בצורת מונוגרפיות המוקדשות למקום מסוים אשר יחס המחבר אליו הוא אמנם כשל חוקר העומד ומסתכל מן הצד, אך יחסו לחכמיו ולבניו הוא יחס של הערצה ומסירות.
בדרך כלל אין במונוגרפיות מסוג זה (מה שאין כן באוטוביוגרפיות) התייחסות ומעורבות אישית, אך היחס העמוק של החוקר, הניצב ״מן הצד״, ניכר בדברי הקדשתו, בשם הניתן לספר (כגון ״קרייה נאמנה״ וכיו״ב).
לספרות ממואריסטית ולספרות ה״יזכור״ שנכתבה אחרי השואה יש קווי אופי משותפים רבים, וזאת על אף העובדה שכל ספר ״יזכור״ נערך בפני עצמו ואין הידברות ושיתוף פעולה ממוסד בין העורכים. אם כי מעולם לא נקבעו סדרי עריכה משותפים ומתכונת מחייבת, נוצר במרוצת השנים מודל של ספר – ״יזכור״: קובץ רב משתתפים (אלה הם לרוב יוצאי העיירה המסוימת שאיננה עוד), הנערך ע״י מערכת (אם כי בדרך כלל יש עורך ראשי העושה את עיקר העבודה, בתשלום), ובו שלושה חלקים:
- חלק היסטורי על ראשית היישוב המסוים מבחינה יהודית וכללית כאחת, ועל תולדות היהודים בו מתקופת הגיעם אליו ועד השואה.
- חלק שקשה להגדירו, אך מכיווץ שהוא כולל זכרונות ומאמרים מונוגרפיים על הווי, אישים שפעלו בתחומים שונים, אורחות חיים במחזור החיים ובמחזור השנה, מוסדות הקהילה, חיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה, אפשר לקרוא לו: חלק סוציולוגי־אתנוגרפי. רוב החומר בו יונק מזכרונות המשתתפים בו, אשר התקופה שקדמה לשואה, כלומר שנות המאה ה־20, בעיקר אלו בין שתי מלחמות העולם, שמורה יפה בזכרונם. אם ״החלק ההיסטורי״ (לפי סיווגנו: חלק 1) ב״ספר יזכור״ הוא לרוב בגדר קומפילציה ממקורות היסטוריים קודמים, אשר הסקירות (לרוב היסטוריונים מוסמכים שאינם מאנשי המקום וקיבלו תשלום תמורת עבודת מחקרים) אספו וערכו אותם, הרי החלק הסוציולוגי־אתנוגרפי הוא חלק תיעודי המכיל נתונים חדשים רבים והוא אוצר חשוב בשביל סוציולוגים אתנולוגים ופולקלוריסטים. השוואת הנתונים הכלולים במדורים אלה עם נתונים מקבילים הידועים לנו ממקורות אחרים, הן מבחינה דיאכרונית (השוואה עם נתונים הידועים לנו מן העבר) והן מבחינה סינכרונית (השוואה עם קבילות הקיימות בו זמנית במרחבים אחרים), עשויה לתרום תרומה חשובה ביותר להכרת האמת ההיסטורית והחברתית על חיי היהודים ועל תרבותם, בעיקר בשליש הראשון של המאה העשרים.
- החלק השלישי משקף את תקופת השואה, ורובו ככולו נרשם ע״י (או אפילו מפי) עדי ראייה, ניצולים המוסרים ידיעות על חורבן עירם וחוויות הכרוכות בו.
לעיתים קרובות, אולי כדי לסיים בכי טוב וכדי לתת ביטוי למילוי המשאלה הכמוסה, כפי שנהוג הן בדרשות המסתיימות בגאולה ובתקוות ציון, והן בסיפורי עם המסתיימים ב״סוף טוב״, נוסף בקבצים רבים מדור על בני העיר או העיירה בישראל ומחוצה לה בהווה, על תרומתם לתקומת ישראל, לחיי ההמשך היהודיים ולמערכות התרבות והמדע בכלל, במדינת ישראל ובתפוצות הגולה כאחת.
חלק נוסף זה, הכולל לעיתים נתונים על יוצאי העיר שהלכו לעולמם, על ארגוניהם של ״בני העיר״ (״לאנדסמאנשאפט״) ועל דרך ההוצאה לאור של ספר ה״יזכור״ (לעתים גם רשימות על בניהם ונכדיהם של יוצאי העיר שמסרו את חייהם למען בטחון ישראל ושלומה), רצונו כאילו להכריז: ״עוד יישובנו חי!״ ״לא נכחד זכרו של מקומנו!״ ״עוד חיי הקהילה נמשכים!״ גם אם ההישגים הבאים לביטוי בחלק הנוסף, נתממשו הרחק ממקום המוצא של בני הקהילה, הרי הם יונקים מכל מה שהיה כרוך בה, במסורותיה ובאורחות חייה, מי שרצה להכחיד את העיירה לא הצליח בכך, כי רוחה ממשיכה להתקיים במעשי צאצאיה. גם אם אין מדור נוסף כזה בספר ה״יזכור״, הרי עצם הספר הופך את המקום שלו הוא מוקדש, ל״עיר ואם בישראל״, אשר יוצאיה חיים ופועלים בעולם כולו, בעיקר בישראל, והם אינם שוכחים את ״אמם״ – מקום הורתם ולידתם, חייהם ויצירתם שלהם, של אבותיהם ושל אבות אבותיהם.
את המודל הרעיוני להתייחסות זו יש לחפש בהתייחסות האופיינית לחשיבת ישראל מקדמת תא והכרוכה באידיאה של ״ירושלים שלמעלה״. אין כאן המקום להרחיב את הדיבור על מונח מושג זה שבעקבותיו באו הכינויים ״ירושלים ד…״ לערים רבות בישראל, על מוצאו והתפתחותו. מן הראוי לציון הוא, כי הביטוי ״בזכרנו את ציוך׳ ״על נהרות בבל״ – במזמור קל״ז של ספר תהילים (״על נהרות בבל״) והמלה ״ירושלים״ הנזכרת בו שלוש פעמים, רומזים עדיין למרחב גיאוגרפי ממשי … ברור, על כל פנים, כי לגבי העיירות שנכחדו אפשר לפרש את ה״שלמעלה״ כאלגוריה או מטאפורה המתייחסת גם לזכרון וללב, שבהם מוסיף היישוב החרב לחיות. והרי גם כאשר מחבר הספר שלפנינו מזכיר בספרו (עמי 34) את הכינוי ״ירושלים קטנה״, שבו נתכנתה אז־ימור ״שלו״ במרוקו, הכוונה היא לירושלים שבלב, לירושלים כאידיאה שהיא מעל ומעבר לחורבן.
מסימטאות המללאח יעקב אלפסי
במרכזה של ספרות ״יזכור״, כחלק מספרות ההנצחה המסועפת, עמדו ועומדות בעיקר קהילות ישראל באירופה. רק מקום מועט בה תופסים יישובים יהודיים שנעזבו ונתרוקנו בשל סיבות שאינן תלויות בהשמדה מבחוץ. הכוונה היא בעיקר לקהילות ישראל מחוץ לגבולות אירופה ותחום מזרח אירופה המנואצת ־ שנתחסלו, במערב ובמזרח, בגלל החלטת העזיבה הכרוכה בדרך כלל בהגירה ובעלייה לישראל. יהודי ערים ועיירות רבות באפריקה ובאסיה נפרדו מהן (בעיקר מבתי הקברות שנשארו בהן…) לאו דווקא בצל השואה ואיום ההשמדה. אך ״נוף מולדת״ המלווה את מי שעוזב אותו, אינו כרוך, ככל הנראה, לא במקום מסוים ולא ביבשת מסוימת. ״נוף״ זה הוא לאו דווקא נוף גיאוגרפי וה״מולדת״ היא לאו דווקא הארץ המיועדת של מוצא עבר ותקוות עתיד. את ״נוף המולדת״ יוצרים גם הזכרונות על סבתא סבא ועל אבא אימא, על סיפוריהם ומעלליהם, וכן על המרחב היהודי ביישוב (בתי כנסת, מקומות של תלמוד תורה וכיו״ב) שאותו נטשו התושבים. ההתייחסות ל״בית״ כאל ״משפחה״ מתרחבת וכוללת התייחסות ליישוב כולו, שגם הוא מעין ״בית״. סיפורי זכרון אישיים ממלאים בתהליך ההתרחבות הזה תפקיד חשוב ביותר, ובפולקלוריסטיקה החדשה נהוג לכנותם בשם ״ממוראט״, כי הם יונקים בעיקר מן הזכרון. אם עלילת הסיפור ותוכנו, וכמותם לחן השיר ומלותיו, עברו ועוברים מדור לדור והם מעל לזמן ולמקום, הרי הסיפורים המלווים את המסורות העממיות והכוללות את נסיבות ההיגוד או הזימור, וכן נתונים על המסרן – ה״אינפורמנט״(לרוב בן משפחה ותיק שהיה מספר אמן ומזמר מעולה), מקרבים את הקולטים את היצירה העממית למקום חיותה ויוצרים את הקשר האמוציונלי עם נופה.
סיפור ממוראט, המועבר לכתחילה בגוף ראשון כסיפור זכרון ועדות אישית, נהפך אגב העברתו והנהלתו מדור לדור, לסיפור עם. ואם הוא מוסיף לשמור על יסודותיו הגיאוגרפיים הרי נוצרת אגדה, שבמקומה הממשי (לעתים קרובות – מקומו של המספר המבצע) פועלת דמות היסטורית. בנסיבות אלו נוצר הרושם של מקריות ואמינות היסטורית. המרחק בזמן ובמקום מ״נוף המולדת״ מערפל את הדיוק ההיסטורי, ובאגדה הצומחת מן הממוראט נקלטים לרוב יסודות בלתי רגילים, לעתים אף מוטיבים על טבעיים וסמנים אחרים האופייניים ליצירה עממית הרווחת בחברה והנמסרת בה מדור לדור.
סיפורים אלה – המסופרים לילדים ולנכדים שמעולם לא ראו את מקום הורתם, לידתם וחייהם של אבותיהם ושל אבות אבותיהם, נוטעים בלב המאזינים את הנוף ״שלמעלה״. אכן, לא בכל לב נקלט נוף ״ניטע״ זה, אך יש לשער שנטיעתו וקליטתו כרוכות בהמשך והקולט ייהפך בעתיד למספר השומר את סיפוריו והמפיץ אותם ע״י שימור, העוד או מחקר.
בשנים האחרונות אנו עדים גם לספרים המוקדשים לקהילות ישראל באסיה ובאפריקה שנתחסלו בעקבות ההחלטה של חבריהן לעזבן ולעלות לישראל. המצוקה והחרדה במקום שנעזב וציפיות הגאולה, אשר תקומת ישראל בארצו ובמולדתו נתפסת באתחלתא שלה, שולבו יחדיו בתהליך של קבלת ההחלטה ״לעזוב״ ושל ביצועה. אלא שחיי העבר במקום המוצא אינם נוטשים את הזכרון, ומצטרפים לכך כוח הדמיון היוצר והסקרנות האינטלקטואלית להעמיק בידיעת העבר והשורשים, ותחושת היעד החינוכי להנחיל מסר מסוים לדורות הבאים. הרי אז לא נשאר אוצר המורשת שנקלט בילדותו ובנעוריו של הנושא אותו, בזכרונו בלבד. הוא פורץ החוצה ומוצא לשם כך אפיקים שונים לעצמו.
העוזבים־המהגרים־העולים שקועים בדרך כלל, בהגיעם לארצם החדשה, בארגון חייהם מחדש. עליהם להכות שורשים בארצם החדשה, להיקלט: ״להסתדר״. הם שקועים בראשם ורובם בעולמות העשייה החומרית, ובעיות השיכון והעבודה אינן מניחות פנאי לא לזכרונות עבר, לא לגעגועי הווה ולא להעברת מורשת האבות והדורות האחרונים לבנים ולדורות הבאים בעתיד. מצוות ה״זכור״ וה״והגדת לבנך״ מתמקדות בעיקר מסביב לעבר הלאומי הדתי הרחוק ובהכרתו הבאה לביטוי בלימודים בבתי הספר, במסגרת שיעורי ההיסטוריה ובמקרא, או בטקסי פולחן שבהם משמשות ״יציאת מצרים״ או ״ירושלים כראש שמחתנו״, כפרטים הבאים ללמד על הכלל כולו. בנסיבות אלו אין פנאי לסיפורי משפחה ולתיעודם, ורק באקראי, בסעודה משותפת, בשמחה משפחתית, ובשנים האחרונות גם במסגרות חינוכיות שונות בישראל שנוצרו ע״י חוקרי מורשת התרבות של עדות ישראל ואומצו ע״י המוסדות החינוכיים המוסמכים במדינה, באה מורשת התרבות של המשפחה, הקהילה והעדה לביטוי מוחשי.
ספרו החדש של ידידי יעקב אלפסי , חבר קיבוץ נתיב הל״ה, שייך לסוג הספרים על קהילות ישראל שאינן עוד, והן ניטשו בגלל החלטת תושביהן לעזוב את מקומם ולעלות לישראל. הקהילה היא קהילת אזימור במרוקו, בעלת עבר היסטורי מרגש. אין זה הספר הראשון המוקדש לקהילה יהודית בצפון אפריקה ובוודאי שאין זה הספר הראשון המוקדש לקהילה יהודית שלא נחרבה ע״י אויב וצר. אך יש בו בספר יסודות המייחדים אותו מן הספרים הדומים לו, ויסודות אלה עשויים לתרום להזרמתה של ספרות הזכרונות מסוג זה לאפיקים חדשים.
יש לזכור, כי רק יישובים מועטים בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט זכו לתיעוד כלשהו ולמונוגרפיות המוקדשות להן, בהשוואה לספרות ה״יזכור״ האשכנזית המדהימה בעושרה, אך אנו כאן בוודאי רק בראשית הדרך. כל ספר חדש בתחום זה עשוי לכוון את הבאים אחריו, ולהורות דרכים ושבילים בעתיד.
קיבוצו של מחברינו יעקב (הכינוי שדבק בו בפי ידידיו ״אבויה״ הוא גם כינויו בפי) קרוב ללבי מכמה סיבות, בכללן שמו של היישוב המנציח קבוצה יקרה של צעירים, גיבורי ישראל במלחמת השחרור, שאחדים מהם הכרתי והוקרתי ונסיבות הקרב האחרון שלהם ועמידתם ההירואית בו הפכו לחלק מן המיתוס של תקומת ישראל בדורנו.
מסימטאות המללאח יעקב אלפסי-עיירת הולדתי – אזימור- פרופ' דב נוי
בין תלמידי בקיבוץ זה נמצאת גם תלמידה ותיקה מלפני קום המדינה, המשמשת עתה כמתנדבת ב״מרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, שבהנהלתי. הקיבוץ אינו רחוק מירושלים ולא פעם הרציתי בו והשתתפתי באירועים ״אתניים״ הכרוכים ביישובי סביבתו ובמורשת תרבותם. אירועים מסוג זה, בקיבוץ ומחוצה לו, היו פרי יוזמתו וארגונו של אבויה, והייתה לי ההזדמנות במשך השנים שחלפו לעקוב מקרוב אחרי דרך התפתחותו ואחרי תהליך התהוותה של אסופת הסיפורים שלו. ראשית צמיחתה של האסופה בזכרונות מן הבית וב״נוף״ שנשתל בלבו, המשכה – בסקרנותו האינטלקטואלית ובמלאכת האיסוף והרישום מפי מספרים ומסרנים יוצאי מרוקו בכלל ואזימור בפרט, ופירותיה – הספר המונח לפנינו.
אין לי ספק שמעשהו המיוחד של אבויה באיסוף החומר, בארגונו ובפרסומו, דרכו המיוחדת בכל הכרוך בזכירת ״נוף מולדתו״ ובהנצחתו וכן ניסיונותיו להבליט גם את השולי שהוא חשוב ומהותי לא פחות מן המוקד המרכזי, כל אלה משתלבים בחיי המעשה שלו בקיבוצו. המכנה המשותף לכך היא: החלוציות.
מהו המיוחד בדרך ההנצחה של קהילת אזימור באסופת הסיפורים שלפנינו, שהם העיקר בספר, בהשוואה עם ספרי הנצחה אחרים המוקדשים לקהילות ישראל במרוקו? כדוגמה לספרים האחרים עשוי לשמש הספר המקיף קהלת צפרו (ד׳ כרכים אשר האחרון בהם יצא לאור בירושלים, תשמ״ה) מאת הרב דויד עובדיה.
ננסה למספר את האספקטים המייחדים את ספרו של יעקב אלפסי ולדון בכל אחד בפני עצמו, כחלק מן המודל המומלץ לגבי ספרים מסוג זה בעתיד. כי כל אספקט יש בו גם ניסיון לפתור בעיה. זאת גם אם מחברנו אינו מודע תמיד לכך.
העם והעלית, המוקד והשוליים. ב״ספרות היזכור״ מובלטת בעיקר העילית, המנהיגות המקומית או המנהיגות הנורמטיבית, המקובלת על אנשי המקום: תלמידי חכמים, גדולי התורה, בעלי מופת וכיו״ב. השער של קהילת צפרו (מחברו היה האחרון בשושלת הרבנים בק״ק צפרו ושימש כרב וכדיין גם בקהילות פאס ומראכש) מעוטר תמונות של י״ג (כמספר ״אחד״ או כמספר ״אהבה״…) ״מרבני ומחכמי העיר צפרו(מרוקו) האחרונים״. שמותיהם מפורסמים וידועים גם מחוץ לגבולות צפרו ומרוקו. לארבעה מהם השם אלבאז, לשלושה מאמאן וכיו״ב – שמות בעלי יוקרה וחשיבות עד עצם היום הזה. שער זה מעיד על אופי הספר המייצג את המוקד, העילית, המנהיגות הסמכותית (הדתית ההלכתית בחברה התיאוקרטית של מרוקו היהודית).
היצירה הבאה לביטוי בספר על קהילת צפרו כרוכה בעיקר בספרות שבכתב, לרוב בספרות ההלכה, יראת השמים ושמירת המצוות.
לעומת זאת מבליט המבוא של אבויה בספרנו, המשלב את שני החלקים הראשונים דלעיל בספרות ה״יזכור״ המזרח אירופית, את פשוטי העם, את יהודי ה״יום יום״. גם היצירה המייצגת את אזימור
היא יצירה שבעל־פה – מעשיות ואגדות הרווחות בכל שכבות הציבור. אמנם, מחברנו מבליט במבוא, ובצדק, את ההבדל בין ספרות הנשים (סוג המעשייה) לבין ספרות הגברים (סוג האגדה), אך גם האגדות היהודיות של הגברים, שגיבוריה הם חכמים ורבנים, נמסרות בעל־פה, מסירה הנחשבת נחותת דרגה לעומת ספרות ההלכה, הפרשנות והדרוש שבדפוס. וזאת לזכור, שאין אזימור בגדר עיירה קטנה. יישובה היהודי רשם דפים חשובים ומפוארים בספר התולדות של יהודי מרוקו, הן מבחינת רבניה, חכמיה ועסקניה (ראה מאמרו של דויד קורקוס בכרך י׳ של ספונות 1966), והן מבחינת השתתפותה בעלילות יהודיות כלל עולמיות, המהוות חלק מן ה״מוקדים״ בתולדות ישראל: קליטת האנוסים במאה ה־16 אגב החזרתם לחיק היהדות, תמיכה בדויד הראובני והזדהות עם חלומותיו הלאומיים המדיניים ועוד. אך לא מעשי העילית הם העיקר באסופה.
ב. מעשיות לעומת אגדות. רוב הספרים והמאמרים, שבהם נכללו סיפורים של יהודי מרוקו ועליהם, נשאו בעבר אופי היסטורי וכללו בעיקר אגדות – שבחי צדיקים. הדברים אמורים הן לגבי המאמרים הרבים הרשומים בביבליוגרפיה שלי על סיפורי עם מפי יהודי מרוקו ועל גיבוריהם באסופתי שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו (ירושלים 1964, מהדורה ב׳ מורחבת – 1967), עמי 173־175, והן לגבי אסופות הטקסטים, כגון שבח חיים (״מעשיות בלערבייא״ על ר׳ חיים פינטו), קאסאבלאנקא 1944 (הדפסה חוזרת: ירושלים 1960 ועוד), או הטקסטים יהודיים־ערביים של פאס (בצרפתית, אסופה חשובה ומוערת של לואי ברינו ואלי מלכא), ראבט 1939, ועוד. בכל החומר הזה עולה מספר האגדות (סיפורי עם המתרחשים בזמן היסטורי מוגדר ובמרחב גיאוגרפי מוגדר כאשר הדמויות הפועלות בהם ידועות ומפורסמות בחברה המספרת והמאזינה כדמויות היסטוריות ממשיות ו״חיות״) על מספר המעשיות (סיפורי עם שעלילתם מתרחשת באלזמן ובאלמקום). כמפנה בתחום זה יש לציין את אסופתי הנ״ל הכוללת יותר מעשיות מאשר אגדות. הפרופורציה הזאת, המשקפת בוודאי את המציאות בחברה, נשמרת באסופה שלפנינו (השווה גם את אסופת תמר אלכסנדר ודב נוי, אוצרו של אבא, ירושלים 1989, שבין 101 סיפורי עם שלה, יש 15 מטאנג׳יר במרוקו הספרדית וכולן, בלי יוצא מן הכלל – מעשיות): בין למעלה מ־140 סיפורי האסופה שלפנינו מגיע מספר האגדות (במדור ״שבחי צדיקים״ המתרכז מסביב לשמונה בעלי־נסים) 22 בלבד. המעשיות המאגיות כלולות במדור ״פלאי פלאים״ (15 סיפורים), הדתיות והנובליסטיות במדורים ״משפט וצדק״ (13), ״שכנים״ (12) ו״מצוות וערכים״ (28), הריאלסטיות – במדור ״הומור״ (51). ״הדמות הפועלת״ העיקרית בין ״שבחי הצדיקים״ הוא ר׳ אברהם בעל הנם הקבור באזימור, ומחברנו מתאר בהרחבה את פולחן הקדושים היהודי בכלל – ואת הילולת ר׳ אברהם בעל הנס וחכמי אזימור האחרים, כגון ר׳ שמעון אלקיים (הוא ״החזאן שמעון״ ששימש כרבה של אזימור בשנים 1930 ־1949) בפרט.
מתוך הקדמה של פרופסור דב נוי לספרו של יעקב אלפסי " מסמטאות המלאח
מתוך הקדמה של פרופסור דב נוי לספרו של יעקב אלפסי " מסמטאות המלאח
״שבחים״ אלה והיסודות ה״ממורטיים״ השלובים בהם על ״גיבורים מקומיים״ מוסיפים גוון ״מקומי״, אתנוגיאוגרפי, חשוב לספר. כדאי לציין, כי אחת הדמויות הפועלות במדור ״שבחי צדיקים״ הוא רבי סעיד בן עטאר, ממשפחת ר׳ חיים בן עטאר, הוא ״אור החיים״ הנודע, שנפטר בירושלים ב־1743, שנה אחרי עלייתו, וזאת לפי אגדה חסידית ״אשכנזית״, שרווחה בסביבתי המזרח אירופאית בגליציה, בשל ״מעשה שטן״ שהצליח להכשיל את פגישתו עם ר׳ ישראל בעל שם טוב, מכונן החסידות שהתכונן לעלייה בשנה זו, כדי להחיש בירושלים, יחד עם ״אור החיים״ הגדול ממנו בארבע שנים, את שעת הגאולה. דמות פועלת אחרת היא זו של ר׳ אלישע בן וואעיש, מאבותיו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל.
ג. מחזור החיים ומחזור השנה. ברכה לעצמו קובע המבוא האתנוגרפי המקיף וכץ הנתונים על חיי היהודים באזימור שמחברנו ״קיבל״ (שמע) ורשם אותם כעדויות נאמנות מפי אינפורמנטים מוסמכים מבני אזימור, והם כוללים ידיעות חשובות על אורחות חייהם של יהודי מרוקו בכלל ושל יהודי אזימור בפרט בשלושת הדורות האחרונים. המידע כלול בעיקר במבוא הנ״ל, אבל הוא מצוי גם בגופי הסיפורים (לעתים – ״בין השורות״ שלהם) ובמבואות למדורים השונים בספר, כגון זה שנזכר לעיל, על פולחן הקדושים. ככותרת פרק א׳ ב״מבוא״ משמשת ״המשפחה״, אך לאמיתו של דבר כולל פרק זה מידע מעניין וחשוב על חגים ומועדים במחזור השנה היהודית ובמחזור חיי אדם היהודיים, וכל הכרוך בשני המחזורים האלה, בתחום האמונה העממית והמנהג היונק ממנה. ואין פלא. האירועים העיקריים בשני המחזורים האלה היו מתקיימים לרוב בבית, בחוג המשפחה, ולפי עדות מחברנו שימשו החגים (מהבט הזמן היהודי) והבית המשפחה (מהבט המרחב היהודי) כזוג, אשר שני מרכיביו משלימים זה את זה ויונקים זה מזה. זיווג זה הוא הוא שיצר את הרקע להיגוד הסיפורים ולפיתגום המימרות והפתגמים הכלולים באסופה. ויש לשער שתהליך זה היה קיים גם לגבי אזימור, אם כי שירי זמר לא נכללו בו. רקע זה הוא הוא שאפשר את הנחלת המורשת העממית של אזימור ושל
קהילות אחרות מדור לדור. לפי עדותו של המחבר היו מספרים בחג הפורים סיפורי עימות בין ישראל לעמים, ״ועל ידי כך היו ממחישים את הסיפור על מרדכי היהודי והמן הרשע״, בפסח היו מספרים אגדות על אליהו הנביא. כך גם חגים ומועדים אחרים, שבהם משקף החומר ההיגודי הרווח בהם את הסביבה היהודית ומשתלב במנהגי ישראל.
לא תמיד מתלווים לכל נתון ונתון שמות האינפורמנטים והדוקומנטציה הדרושה, לפי שיטות הרישום האתנוגרפי המקובלות בימינו. אך ברור, כי החומר הגיע למחברנו ממקורות ראשוניים של תרבותו העממית, מה שאין כן הנתונים ההיסטוריים על קהילת אזימור, שרק מעט מאוד בה מבוסס על שיטת התיעוד שבעל פה.
ד. הדורות הראשונים והדורות האחרונים. בהערות המחבר ובפרקי המבוא (ולא רק בפרק ״תולדות קהילת אזימור״) קיימים שני מישורים: מישור העבר הרחוק ומישור העבר הקרוב. חקר העבר הרחוק (כל מה שקדם לשלושת הדורות האחרונים), במידה שיש מקום לחידושים בר (והמדובר הוא בדרך כלל בהשלמת התשתית ההיסטורית החסרה לנו בכל הנוגע לתולדותיה של קהילות רבות, בעיקר באסיה ובאפריקה), כרוך הן בחומר נדיר שלרוב אינו עומד לרשותנו והן בשיטות מחקר הנהוגות לגבי חומר המצוי בארכיונים ובספריות שלעתים קרובות אינם בהישג ידינו. מה שאין כן תולדות העת החדשה (בכללן נתונים על יהדות זמננו), כלומר זכרונות האצורים אצל קשישים בעלי ״תחושה היסטורית״ ו״מוטיבציה אתנית״ (נוסף על הזיכרון), שאליהם אפשר להגיע ביתר קלות, ואותם אפשר לראיין לפי שיטות ריאיון שפותחו בדורנו בתחומי התיעוד שבעל פה, הפולקלוריסטיקה האנתרופולוגיה החברתית תרבותית והאתנוגרפיה. שיטות אלו יונקות בעיקר מן הניסיונות הרבים לדובב קשישים על עצמם ועל תרבותם, ועל ההצלחות והכישלונות של הניסיונות מסוג זה בעבר.
האסופה שלפנינו, אם כי איננה כוללת הערות השוואתיות לסיפורים, שלרובם יש מקבילות בין כ־ 22,000 סיפורי אסע״י (ארכיון הסיפור העממי בישראל) באוניברסיטת חיפה (בכללם גם סיפורי יעקב אלפסי), היא תרומה חשובה, בעיקר מבחינת החקר של הדורות האחרונים. מחברנו הצליח לדובב את בני קהילתו הן בתחום הספרות העממית והיצירה האתנופואטית (יש בוודאי מקום לפרסום חומר נוסף, הכולל מלבד סיפורים ופתגמים גם שירי עם, מחזות עממיים, חידות) והן בתחום הפולקלור החשיבתי הכולל את ״מה שהיה״ ואת ״מה שנשמר בזיכרון״ בתחום האמונה והמנהג.
כל מעשה חלוצי בעולם היצירה והחשיבה ראוי לשבח, משום שהוא מפלס דרכים חדשות בתחומים אלה. עם זאת יש לו לכל מעשה חלוצי מגבלות משלו היונקות בעיקר מעצם הראשוניות הכרוכה בהעדר ניסיון, בגישושים ובאי ידיעה באיזו אופציה (קרי: נקודת מוצא, הנחה, שיטה ועוד) על ה״חלוץ״ לבחור. אנו נוטים להתייחס ל״חלוץ״ בסלחנות מפני שאנו סומכים על חלוציותו כהתחלה שאחריה יבוא המשך, ומניחים כי ההמשך הזה ישאף ליתר שלמות ע״י לימוד מתמיד ושיפורים. אנו בטוחים כי המוטיבציה הראויה לשבח, המונחות ביסוד המעשה החלוצי של אבויה ושל כל אלה שסייעו לו בקיבוץ ומחוצה לו, תוסיף לפרנס מעשי המשך משוכללים יותר, והמעשה עצמו ישמש כמודל – דוגמה ומופת לא רק לחיקוי ע״י הזולת, אלא גם להעמקה ולשכלול ע״י המחבר עצמו.
נקווה כי מחברנו שרכש לעצמו נסיון רב אגב איסוף החומר והעריכה, בכל הנוגע ליהדות אזימור בפרט וליהדות מרוקו בכלל, ירחיב את מעגליו וישכלל את דרכי עבודתו, אגב המשכה. כי אין חלוץ שוקט על שמריו, וכל המשך הוא בגדר הרחבת היריעה, העלאתה והעמקתה.
חקר הספרות העממית, אשר רישום ראוי לשמו הוא חלק אינטגראלי ממנו, עשוי ללכת בכמה וכמה כיוונים, ולכל כיווץ אסכולה משלו. הכיווץ האתנו־היסטורי בתוספת המוטיבציה הפונקציונלית, אופיינית לגישתו של יעקב אלפסי ולאסופתו, אם כי ייתכץ שהוא עצמו אינו מודע לתיאוריה אלא למעש, המצייץ גם את חייו כחבר קיבוץ. כיוון זה יתעשר בוודאי ע״י תוספת כיוונים אחרים, בעיקר בתחום האתנו־פואטיקה ויישום החומר המספק לבנים מהותיות לא רק לבניין עברה ותרבותה של החברה היוצרת, אלא גם לדרכי היצירה לעתיד לבוא ולתפקידי יישום וקליטה רוחנית.
מכאן ברכתי הנאמנה מקרב לב למחבר הספר שלפנינו, בתום העיון בו. ככל ברכה כוללת גם ברכתי דברי תודה על היש ודברי משאלה לגבי העתיד. שני הסוגים באו לביטוי בדברינו לעיל: מכאן ה״ברוך תהיה״ על ההישג ועל התרומה, ומכאן ה״מי יתך לגבי העתיד.
יבואו נא ספרים דומים לגבי קהילות ישראל שלא זכו עדיין להנצחה, ובהם חומר מוסמך שנאסף בשקדנות ובמסירות מפי יוצאי הקהילות המייצגים קשת רחבה ככל האפשר של האוכלוסייה, בכללם גם פשוטי העם אשר דמיונם היוצר שקול לפעמים כנגד הבקיאות במקורות שבכתב והשליטה בהם. דברינו לגבי המשך אמורים הן לגבי מחברנו והן לגבי אחרים, אשר מורשת התרבות של עדות ישראל יקרה להם, והם יכולים לתרום למחקרה ע״י רישום החומר, מלאכה שאינה מצריכה הכשרה מקצועית מחקרית מובהקת, כי אם הכוונה מתמדת ע״י חוקר או מוסד שאתם שומר הרושם על קשר נאמן.
לא על הרושמים לגמור המלאכה וספק גדול הוא אם יש סוף לעבודה מעין זו. אך ברור שכל מה שייאסף, יירשם וייקלט – יישמר וישמש את החוקרים, בספקו להם נתונים חשובים ובלתי ידועים, הניתנים לניצול, כלומר למחקר ולניתוח בכיוונים שונים. החומר עצמו, לא זו בלבד שיישמר מן השכחה ומן אבדון, אלא שיאפשר גם את הכרת החברה היוצרת ואת לימודה.
על מתן האפשרות הזאת בספר שלפנינו אני מביע תודה נאמנה ליעקב אלפסי בשם כל העוסקים בחקר תרבות ישראל הפלורליסטית ותרומת עדות ישראל לשילובה בפסיפס התרבותי של עם ישראל ומדינת ישראל בהווה ובעתיד.
פרופ׳ דב נוי (האוניברסיטה העברית ירושלים)
מסמטאות המלאח-ספורים עממיים של יהודי מרוקו – יעקב אלפסי
פרוזדור לסיפוריס
לקט הסיפורים והמעשיות שבקובץ זה הוא אך מִזְעָר מים הסיפורים שסופרו בקהילתנו, קהילת אָזִימּוּר. הזמן שנקף רק השביח את טעמם כיין המשומר. הסיפורים עוסקים בקשת רחבה של נושאים, ומשקפים תקופות שונות בחיי הקהילה והעדה. חלקם מנציח את נצחון הטוב על הרע והצדיק על הרשע, וחלקם מפגיש אותנו עם רעיונות נשגבים של יושר אל מול עלילות גבורה ותעוזה. מהם סיפורי נשים ומהם סיפורי גברים.
סיפורי נשים
סיפורי נשים הם בעיקר מעשיות קסם שיש בהן יסודות על טבעיים ומקורן לוט בערפל, שלא קשה להישבות בקסמן, כאשר כל מספרת תורמת חלקה לגרסתה. אלו סיפורי הרפתקאות על אבירים נועזים שנלחמו בשדים, כמפלצות ובאיתני הטבע ויכלו גם יכלו להם. סיפורי הנשים דנים באהבה בין נסיך לנסיכה או בין צעיר פשוט לנסיכה (הבדלי מעמדות) שמעשה גבורתו מזכים אותו באהבתה. לנו הילדים היו הסיפורים יסוד מחנך דרכם ספגנו ערכים יהודיים ואנושיים, נורמות חברתיות לחיי אמת בקהילה ומסורתה.
נשות העיירה, שלא עבדו מעולם מחוץ לביתן, הקדישו את מרבית זמנן ודאגתן לבני המשפחה. השעות הארוכות של ישיבה משותפת בבית חצרים אילצה את הנשים לפתוח בשיחה ולהג ובעיקר לספר מעשיות, אגדות וסיפורים אישיים כדי לשבור את השגרה סביב קרש הכביסה וסביב אבן הריחיים.
הנשים הזִימוּרִיוֹת ציינו במיוחד את שעות המנוחה של שבת אחה״צ לאחר אכילת ה״שְחִ׳ינָה״ – חמין, כאשר נהגו לצאת לשמש החמימה,
לשמוע ולספר סיפורים, בעיקר עם שכנותיהן המוסלמיות עד רדת החשיכה. חלקן של הנשים היה בחברת גומלי חסדים והישיבה הממושכת ליד מיטת הנפטר תרמה אף היא לכך.
סיפורי הגברים
סיפורי הגברים הם אגדות שנשאבו משני מקורות, ישראל וישמעאל. ממקורות ישראל נשענות על אגדות שמקורן התורה, התלמוד וחיי יום יום בקהילה. ממקור ישמעאל, הן אגדות היונקות מרבדים חברתיים הנשענים על מתח בין דתי, ועל דו קיום בין צדיק לרשע, ובין חזק לחלש.
הסיפורים סופרו בחוג המשפחה, בחגיגות ברית מילה, בשמירה על היולדת, בניחום אבלים, בביקור חולים, בחגים, בימים טובים ובשבתות, בעיקר לאחר ארבע הסעודות ובמסעות הגברים אל השווקים ובחזרה מהם.
האגדות נסבו בעיקר אודות צדיקים ונפלאותיהם.
לכל חג היו סיפורים, אגדות ומעשיות משלו. למשל: חג הפורים אופיין באגדות שתכליתן עימות בין יהודים וגויים ועל־ידי הצגתן המחישו לנו, הילדים, את סיפור המגילה ואת הדמויות של מרדכי והמן. בחג הפסח סיפרו לנו אגדות, שתכליתן דמותו ההרואית של אליהו הנביא, ולהבדיל, בעתות אבל ומצוקה, שמענו אגדות שתכליתן קדושים וקברי קדושים יהודים והניסים שהתרחשו בהם.
זכורים לי לילות החורף הארוכים והקרים, בעודי רך בשנים, כשאני מכורבל בשמיכה ומרותק לסיפורים מפי אמי ואבי אסתר ושמעון אלפסי, זכרונם לברכה. בשלב מסוים מצאתי עונג בהאזנה לסיפורים הללו, שהיו בהם לא רק מקור לבילוי זמן פנוי ולקטילת השעמום, אלא גם נעימות ומתיקות. ותמיד בתום הסיפורים שאלתי את עצמי מיהו זה אשר שזר בחוכמה סיפורים אלה בלבי.
בסוף שנות השבעים, עם פטירתו של אבי ז״ל בערה בקרבי התחושה שעלי להזדרז וללקט סיפורים, אגדות ומעשיות שכה אהבתי לשמוע. ידעתי שהשעה דוחקת ורבים וטובים מן המסרנים אינם בין החיים. איתרתי אותם במקום מושבם, גברים ונשים. כשפע המים הזורמים בנהר אום א־רביע, הסמוך לאזימור, כן שפע הסיפורים.
הסיפורים מתחילים ומסתיימים בנוסח קבוע: ״כָּאן אַלָלהּ פְכְּל מְכָּאן, מָא חְ׳לָא אָרְד וָולָא מְכָּאן, חְתָּא כָּאן״, ופירושו: אלוקים היה בכל מקום ולא הותיר לא ארץ ולא מקום עד שהיה – ומעשה שהיה כך היה.
ומסתיים ב: ״חְדִיתְנָא מְשָאת מְעָא וָואד אֵלְוָואד אוּחְנָא בְקִינָא מעא אָלְזְ׳וָואד״, ופירושו: סיפורנו זרם לו בנהרות אדירים ואנחנו נותרנו בין אצילים (עם בני שכונתנו).
הסיפורים נרשמו כלשונם בערבית יהודית מוע׳רבית – דיאלקט המורכב בעיקר מערבית מקומית השזורה במלים או במשפטים עבריים או ספרדיים כדי להקשות על בני־דודינו אשר היטו אוזן לשיחות רכיל.
בעזרת בני משפחתי ובני הקהילה, ובעידודו של פרופ׳ דב נוי, רשמתי והעלתי את הסיפורים על הכתב. מאה וארבעים סיפורים וסיפור הנכללים באסופה זו נרשמו בישראל מסוף שנות השבעים ואילך מפי אחד עשר גברים ונשים, רובם באים בימים.
רוב הסיפורים אצורים ב״ארכיון הסיפור העממי בישראל״ (אסע״י) באוניברסיטת חיפה, יחד עם כעשרים ושניים אלף סיפורים אחרים מעדות ישראל.
קודים אופייניים ליסיפורים
בבדיקת מאה ארבעים ואחד סיפורים שסופרו על־ידי אחד עשר מספרים ומספרות מקהילת אזימור, בלטו סיפורים שהם מעשיות, שאינם מעוגנים לא בזמן ולא במקום. רוב המעשיות הן מעשיות מוסר, כלומר, הן נשענות על ערכים חברתיים כמו מתן צדקה, כיבוד אב ואם, חזרה
בתשובה, חשיבות מלאכת יד, פרנסה, סיפורים העוסקים בגורל ובמזל ואחרים הנשענים על יסודות על טבעיים (פרקים ״פלאי פלאים״, ״משפט וצדק״ ו״מצוות וערכים״).
סיפורים שהם אגדות, כלומר סיפורים המעוגנים בזמן ובמקום וקבוצת הזיקה מאמינה בהתרחשותם. אלו הן בעיקר האגדות העוסקות בשבחם של חכמים וקדושים (סיפורים המופיעים בפרק ״שבחי צדיקים״).
הנושא העיקרי שבו עוסקים מרבית הסיפורים בפרק ״שכנים״, הוא מתיחות והתנגשות בין דתית ומתוכם יש לציין סיפור אחד בלבד העוסק במומרים (פח). במקביל לסיפורים העוסקים בעימות הבין דתי בולטים סיפורים שעיקרם העימות החברתי, כגון סיפורי עשיר ועני (טז, יז, יט, כ, לא, לג), תלמיד חכם ועם הארץ (מד). כמו כן מודגשת האשה בשני הקטבים, האשה החכמה והנאמנה מחד (לז, מ, מג), והאשה הבוגדנית מאידך (א, יב, טו).
בסיפורי ההומור בולטת דמותו של שְׁחָא – ג׳וָּחא השוטה, התם והערמומי. בתחום האמונה העממית בולטים הסיפורים העוסקים בשדים (ע, יט).
מלכים ורמי מעלה, שלהם השפעה על חיי יהודים, מופיעים ב – 18 סיפורים. מבחינת יחסי חיובי ושלילי של מלכים ורמי מעלה כלפי היהודים, יש יחס של שניים לאחד לחיובי.
אצל אחד עשר המספרים והמספרות בולט אחוז נמוך יחסית של סיפורי מלכים. הסיבה, קרוב לוודאי, נובעת מריחוקה של אזימור מהערים המלכותיות.
גיבורי הסיפירים
בארבעים ואחד הסיפורים הנכללים באסופה יש אגדות המכילות רמזים היסטוריים מעברם של יהודי מרוקו בכלל ויהודי אזימור בפרט.
במרכזן של כמה מן האגדות עומדים גדולי תורה וחכמים מקומיים שצמחו ב״ירושלים הקטנה״, כך כונתה קהילת אזימור בפי יהודיה.
הגיבורים המקומיים המופיעים בסיפורים ואלה המוזכרים באסופה הם: ר׳ אברהם מול אנס (סב, סג, סד, סה, סו, סז), ר׳ שלמה בל־חאנס (סח), ר׳ יוסי הגלילי, ר׳ אלישע בן־וואעיש (ע, עא, עב), ר׳ יעקב רווימי, ר׳ מימון הצרפתי, ר׳ יצחק פרץ, ר׳ אברהם בן־נתן (סט), ר׳ יעקב בן־עטאר, ר׳ סעיד בן־עטאר (עג, עד), ור׳ שמעון אלקיים (עה, עו, עז).
באסופה יש גם גדולי תורה וחכמים מהעיר אסווירה, המפורסמים בהם הם: ר׳ הדאן פינטו (נז) ור׳ חיים פינטו (נח, נט, ס, סא, סב). המספרת אסתר אלפסי ז״ל, אינפורמנטית מרכזית באסופה, היא ילידת העיר.
ראוי לציין כי מתוך אחד עשר המספרים, שמונה הם גברים ומתוך שלוש המספרות, אחת היא ערביה. כמו כן ניתן להבחין שהגברים נוטים לספר אגדות ואילו נשים נוטות לספר מעשיות.
לסיום, תודתי נתונה לכל אלה אשר סייעו בידי להוציא לאור ספר זה: ביתי – קיבוץ נתיב הל״ה, תודתי העמוקה לפרופ׳ דב נוי על סיועו ועידודו. למשפחתי, שתמכה בי לאורך כל הדרך. שלמי תודה לאור שהקלידה בסבלנות את כתב היד, לשרי דטנר על טירחתה בהגהה, למיכל פורת שאיוריה מעטרים את הספר. תודתי שלוחה גם לדוד אלקיים יליד אזימור על עזרתו הרבה. תודה מיוחדת לידידי נסים קריספיל, שטרח לילות וימים, בחן במקצועיות רבה את תוכנו של הספר, העיר הערות והאיר הארות.
אני מקווה שאסופה זו תעשיר את אוצר הסיפור העממי בקרב שבטי ישראל.
יהי נא ספר זה נר לזכרם של המסרנים שאינם עמנו היום.
יעקב אלפסי(אבויה)
מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-הדרקון בעל שבעת הראשים
א. הדרקון בעל שבעת הראשים
היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר, ומעשה בערבי שהיה עשיר מופלג, ולו עדר עזים גדול. חיפש הערבי רועה לעדרו, אך לא נמצא ולו אדם אחד שיסכים לעבוד עבורו, משום שהיה קמצן וגס רוח. באותו הכפר, לא הרחק מן הערבי, חי לו יהודי עני. הציע היהודי לערבי העשיר שירעה את צאנו, וכך יוכל לפרנס את משפחתו ברוכת הילדים, ואכן כך היה. הערבי קיבל את היהודי לעבודה. היה יוצא היהודי למרעה עם עלות השחר וחוזר בערוב היום.
באחד הימים ישב הרועה לנוח, ובאותה העת רבץ העדר תחת עץ שופע צל, והנה הוא רואה ציפור חגה מעליו, נעלמת בין הסלעים ושוב מופיעה ביעף וחוזר חלילה. ביקש היהודי העני לבדוק את פשר התנהגותה. מה עשה? ניגש אל בין הסלעים, ולתדהמתו מצא ביצת זהב שהטילה הציפור. שמח הרועה על המתנה ונטל את הביצה. עם ששב העדר לדיר בערוב היום, הביא את ביצת הזהב לאשתו. בראות האשה את הביצה שמחה שמחה גדולה, וצוותה על בעלה שיוסיף להביא ביצים כאלה מדי יום. הלכה האשה לשוק ומכרה את הביצה בכסף רב. מדי יום היה מביא הרועה כמצוות אשתו ביצת זהב, האשה מכרה אותה, וכך צברה ממון רב. לימים התעשרו מאוד, קנתה האשה בית חדש ומלאה אותו בכל טוב. ואולם משנוכחה לדעת שהכסף לא יענה את הכל וחייה משמימים, מצאה לה עלם חמודות שינעים את עיתותיה, ויתענג על חמודותיה שעה שהלה היה רועה את עדרו.
עברו חלפו להם הימים והיא שלא ידעה שובע מכסף, צוותה על בעלה שיציג לפניה את הציפור בכבודה ובעצמה. תחילה סירב הרועה, אך לאחר שאיימה לגרשו, נעתר לדרישתה כי היתה אהובה עליו מאוד. למחרת היום ארב הרועה לציפור בין נקיקי הסלעים שעה שהטילה ביצה, לכד אותה ברשתו, כלאה בכלוב, והביאה עם ערב לביתו.
לציפור זאת, כך מספרים, לב וראש עם סגולות. מי שיאכל את הלב, חזקה עליו שיהיה גיבור עז נפש, והאוכל את הראש, חזקה עליו שיהיה חכם. אך תכונה זו נבצרה מבינתם של השניים. ידע המאהב את סודה של הציפור והחל רוקם מזימות היאך יגזול אותה ויאכל את ראשה וליבה. באחד הימים הופיע המאהב לפני האשה והודיע לה: ״חליתי מאוד, ואני זקוק לתרופה יקרת מציאות״. השיבה האשה: ״אשיג עבורך תרופה זו גם אם אצטרך לשחוט את בני״. ״חלילה לך מלשחוט את בנך!״ אמר המאהב והוסיף: ״שחטי את הציפור שבכלוב, אוכל ממנה ואבריא״. צוותה האשה על המשרתת לשחוט את הציפור, לבשלה ולהביאה למאהבה. המשרתת, שהיתה נאמנה מאוד לאדונה הרועה, בזה בלבה לגבירתה על בגידתה באדונה הטוב, והחליטה לנקום במאהב. בצר לה שחטה המשרתת את ציפור הפלאים, אך ביודעה את הסוד הכמוס בלב ובראש, נתנה את הלב לבן הרועה האחד ואת הראש לבנו השני. אח״כ בישלה נזיד מבשר הציפור והגישה אותו למאהב. הנזיד היה טעים להפליא, אך לא נמצא בו לא ראש ולא לב. ברוב כעסו צווה שיקראו למשרתת. זו סיפרה, שלא יאה להגיש לאורח המכובד ראש ולב, וכמנהגה מימים ימימה השליכה אותם לחתולי החצר, שאכלו אותם. ״אוי לי״, זעק המאהב: ״אין תרופה למחלתי״. לשמע זעקותיו נזעקה בעלת הבית והזמינה את אהובה לחדרה, ושיככה את כאבו בחמודותיה. לפנות ערב שב לו הרועה מהשדה ולתדהמתו גילה כי הציפור איננה. כששאל לפשר הדבר, סיפרה האשה כי שחטה אותה ואכלה את בשרה, שכן היתה רעבה. כעס הרועה מאוד, אך לא היה לאל ידו לעשות דבר, כי את הנעשה אין להשיב. למחרת היום הקדים הבעל לחזור מעבודתו, והנה להפתעתו גילה את המאהב במיטתו. זעם הרועה על אשתו והחליט לחפש את מזלו במקום אחר. לקח את שני בניו והותיר את ביתו ורכושו לאשה הבוגדת ולמאהבה.
לא חלפו חודשים מעטים, עד שהמאהב נישל את האשה מכל רכושה וכספה ונטש אותה לאנחות כשהיא בודדה וגלמודה, וסופה שמתה מרוב צער.
בדרך נדודיהם לחפש אחר מזלם, כשהם תשושים מתלאות הדרך, החליט האב ללון תחת אחד העצים עד שיאיר השחר ואור היום ינחם בדרכם. בעודם ישנים, הופיע מאי־שם דרקון בעל שבעה ראשים, חטף את שני הילדים, הביא אותם לביתו וצווה על אחת מנשותיו לטפל בהם ולגדלם. בביתו של הדרקון חיה לביאה ולה שני גורים. ינקו הילדים מחלב הלביאה, ושיחקו להם עם הגורים.
כעבור כמה שנים, כאשר גדלו הילדים, גמלה בלבם החלטה להימלט מבית הדרקון ולמצוא את אביהם. שעת הכושר נזדמנה לשניים בעת שיצא הדרקון לציד. או אז חמקו מן הבית ועמם שני הגורים, שבגרו בינתיים והיו לאריות. נדדו הבנים והאריות זמן רב עד שהגיעו לפרשת דרכים.
הציע הבן החכם לאחיו עז הנפש: ״לך אתה עם שני האריות בדרך אחת ואני אפנה לשניה, וכך יגדלו סיכויינו למצוא את אבינו״. נפרדו השניים לשלום, זה פנה ימינה וזה פנה שמאלה. הגיע האח החכם לעיר גדולה. בהגיעו לשערי העיר נודע לו שמזה זמן רב מחפש המלך חתן לבתו היפה, אך בכל ממלכתו טרם נמצא החתן הראוי. ביקש החכם להיכנס העירה, אך נבצר ממנו, שכן היתה העיר סגורה ומסוגרת ועל שעריה ניצב משמר כבד. מה עשה? קרא לאחד השומרים, השקה אותו שיקוי מרדים שהביא עמו מבית הדרקון, וכעבור כמה דקות, כשנרדם השומר, הפשיטו, לבש את בגדיו, ונכנס לעיר. באותם ימים אסור היה להמצא ליד ארמון המלך, וכל מי שנתפש מהלך שם, היה נענש קשות. מה עשה? לבש עור של כלב, וכך עבר גם את שער הארמון, נכנס לתוכו והתיצב לפני המלך. ראה המלך שהאיש פיקח ויפה תואר ונתן לו את בתו לאשה. ליל כלולותיהם לא היה כמותו ליופי והדר.
באותה שעה, נדד הגיבור עז הנפש עם שני האריות, עד שהגיע לעיר גדולה ושם שמע כי המלך הבטיח להשיא את בתו למי שיצליח להרוג את הדרקון בעל שבעת הראשים שאיים לטרוף את בתו כמנהגו מדי שנה בשנה, כאשר היה טורף כל בת מלך שהגיעה לפרקה. צעירים רבים מבני העיר ניסו להכניעו ולא יכלו לו. התיצב הבן הגיבור בפני המלך ואמר לו: ״אני הוא זה שיכריע את הדרקון״. באותה עת היתה בת המלך נתונה בשביה בבית הדרקון. המלך והמלכה שהיו מודאגים עד מאוד, איחלו לבן הגיבור הצלחה. יצא הלה עם שני אריותיו למקום משכנו של הדרקון, נאבק עמו, ובעזרתם של השניים הכריעו. בחרב שהיתה בידו ערף ששה משבעת ראשיו. התחנן הדרקון ואמר: ״אקבל עלי כל מה שתצווני אם רק תשאיר לי את ראשי האחרון״. למרות תחנוניו מיהר הצעיר וכרת גם את הראש השביעי, ביודעו שאם לא יעשה כן ישובו ויצמחו להם ששת הראשים האחרים. אז כרת את שבע הלשונות מפיהם והניחם בצרורו. נכנס האח הגיבור לבית הדרקון ושחרר את בת המלך, כשהיא בריאה ושלמה. היא הודתה לו על שהציל את חייה והשניים עשו דרכם חזרה לכיוון הארמון.
אם סבורים אתם כי כאן תם סיפורנו, אינכם אלא טועים. שהרי בעיר זו חי לו ענק רשע שביקש לשאת את בת המלך, אך פחד להתמודד עם הדרקון. החליט הענק לארוב לגיבור ולבת המלך. עם ערב שכבו השניים לישון תחת עץ והאריות יצאו לטרוף טרף. או אז התגנב הענק אל מתחת לעץ וכרת את ראש הצעיר, נטל את שבעת ראשי הדרקון הכרותים והניחם באמתחתו, אחר כך חטף את בת המלך ופנה לכיוון הארמון. משהגיעו לארמון, שמחו המלך והמלכה עד מאוד לשובה של בתם והחלו מתכננים את חתונת בתם כיאה לבת מלך. אותה שעה שבו האריות מן הציד, ולתדהמתם ראו והנה אדונם כרות ראש. הצטערו צער רב על שהלכו לצוד ולא נשארו לשמור על אדונם. עודם מצטערים, והנה שמעו בצמרת העץ שתי יונים משוחחות ביניהן. אמרה האחת לרעותה: ״מה חבל כי עלם יפה זה קיפד את חייו. לו הדביקו את ראשו בעזרת עלים מעץ הפלא שבקצה הערבה, היה קם לתחיה״. או אז החליטו האריות שאחד מהם יצא מיד לערבה להביא את העלים, והשני ישאר לשמור על הגוף הכרות. רץ האריה כל היום וכל הלילה עד שהגיע לעץ הפלא, קטף ממנו את העלים וחיש מהר חזר. הדביקו האריות את הראש הכרות לגוף בעזרת העלים, והנה העלם הצעיר קם לתחיה. תחילה לא זכר הצעיר היכן הוא ומה קרה לו, אך אט־אט שב אליו זכרונו, נזכר בדבר הדרקון, והאריות סיפרו לו את שקרה אותו. קרא לאריותיו הנאמנים ויצא לדרך הארוכה לעבר ארמון המלך. בינתיים, ההכנות לחתונת בת המלך היו בעצומן, ובעיר ניתנה הוראה האוסרת על הבריות להסתובב בחוצות ולפתוח את עסקיהם. לא פגש הצעיר ולו נפש חיה ברחוב, לבד מחנווני שהחל נועל את חנותו. הצעיר, אשר דבר לא בא לפיו זמן רב, ביקש מהחנווני שימכור לו דבר מאכל, אך החנווני סירב וטען כי לרגל חתונת בת המלך ומושיעה, הורו שלא לפתוח את החנויות. כשהבין הצעיר את שעתיד לקרות, מיד הורה לאריותיו למצוא את בת המלך. עשו האריות כמצוות אדונם, עברו ברחובות הריקים והגיעו לארמון. הסתכלה בת המלך בעד החלון והכירה מיד את האריות שעזרו להצילה מידי הדרקון. מיד ביקשה מאביה שילך בעקבות האריות עד שימצא את אדונם, הוא מושיעה האמיתי, ויביאו לארמון.
הלך המלך אחרי האריות, עד שמצא את הצעיר כשהוא יושב תשוש ורעב ליד חנות החנווני. הורה המלך לספק אוכל לצעיר הגיבור, הלה השיב את נפשו ואחר כך הלך עם המלך לארמון. בעוד התכונה בארמון בעיצומה, הופיע הצעיר בלווית אריותיו. נבהלו המוזמנים מהאורחים הבלתי קרואים. גם הענק נחרד בראותו את הצעיר שערף את ראשו. ניגש הענק אל הצעיר ושאל אותו: ״מי אתה?״ השיב הצעיר: ״אני שערפתי את שבעת ראשי הדרקון והצלתי את בת המלך״. צעק הענק כנגדו: ״אינך צודק, אני הוא שהרגתי את הדרקון״. ביקש הצעיר הוכחה לכך, והענק הראה לכל הנוכחים את שבעת ראשי הדרקון. ביקש הצעיר מהענק שיראה את שבע הלשונות, אך כאשר פתח הענק את לועם לא מצא בהם לשונות. הוציא הצעיר מצרורו את הלשונות. וצדקתו יצאה לאור. גורש הענק בבושת פנים ובת המלך נפלה על צוואר אהובה מציל חייה. מיד נערכה החתונה. למחרת היום יצאו בני הזוג בלווית האריות לחפש את האח החכם, ואכן מצאוהו מנהיג בחוכמה וביושר את עירו. או אז יצאו האחים לחפש את האב ומצאו אותו עם המשרתת הנאמנה שהיתה תמיד לצדו. מאז חיו שני האחים, האב והמשרתת חיי שלום ושלווה ועשו צדק לכול. ואם עודם בחיים, הריהם נוהגים כך עד עצם היום הזה.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-2002- הנערה שבקעה מהביצה
הנערה שבקעה מהביצה
היה האל בכל מקום ואתר ומשום מקום אורו לא חסר, ומעשה שהיה בחכם אשר חי לו בעיר רחוקה במרוקו והיה ידוע כבעל לחשים וקמיעות ומתיר רחמן של נשים עקרות. אשת החכם, שהיתה עקרה, פנתה באחד הימים לבעלה ואמרה לו: ״חכם, חכם, לכולן אתה עוזר להביא ילדים לעולם, אולם לאשתך אינך עוזר״. ענה הבעל: ״סבלנות אשתי, יום יבוא ויהיו לך ילדים משלך״.
האשה חסרת הסבלנות כעסה ויצאה מביתה, והנה היא רואה באחת החצרות תרנגולת מטילה ביצה. במר לבה הרימה עיניה לשמיים ואמרה: ״רבונו של עולם, מדוע לכולן יש ילדים, ולי לא? עזור לי ואלד ולו רק ביצה, כשל תרנגולת זו״. בקשת האשה התקבלה. היא הרתה, וכעבור תשעה ירחים ילדה ביצה. קיבלה האשה את מתנת האל והחביאה אותה בתוך ה־״קסקס״(מסננת לאידוי קוסקוס), ואפילו לבעלה החכם לא גילתה את סודה.
סמוך לאותה עיר, במקום נעלם מעין אדם, היה מגדל גבוה ובו גרה מכשפה שידעה את סוד האשה. התחפשה המכשפה לענייה מרודה והלכה לבית אשת החכם. התדפקה על דלתה ואמרה: ״אלוקים ירחם עליך, אשה, אם תשאילי לי את ה־״קסקס״ שלך, כדי שאוכל להכין קוסקוס לילדי הרעבים״. ענתה האשה התמימה: ״הנה הוא מתחת למיטה. לכי וקחי אותו״. לקחה המכשפה את ה״קסקס״ עם הביצה לביתה שבראש המגדל, ושם השליכה את הביצה על הרצפה. נשברה הביצה, ומתוכה יצאה ילדה יפה שזיו פניה זהר כזיו השמש. טיפלה בה המכשפה עד שבגרה והיתה לנערה. מיום ליום נתעצם יופיה. עורה בהק כמו הירח במילואו ושערה התארך עד כדי כך, שכאשר שלשלה אותו מראש המגדל הוא היה מגיע לתחתיתו. הנערה לא ידעה דבר על העולם שמחוץ למגדל. המכשפה קלעה צמה משערה הארוך של הנערה, ובעזרתה היתה יורדת מן המגדל ועולה אליו. כשחזרה ממסעותיה המסתוריים, היתה עומדת המכשפה לרגלי המגדל וקוראת:
״פרח, פרח בת רוחות ושדים,
שלשלי צמתך והעלי את זקנתך ממעמקים״.
בשומעה מלים אלו, היתה משלשלת הנערה את צמתה ומעלה את המכשפה.
יום אחד נקרה בן המלך לקרבת מקום. שמע את המכשפה קוראת לנערה, וראה אותה משלשלת צמתה ומעלה את המכשפה לראש המגדל. מה עשה? ארב בן המלך למכשפה עד שהלכה לעסוקיה המסתוריים, יצא ממחבואו, עמד לרגלי המגדל וקרא את הקריאה:
״פרח, פרח בת רוחות ושדים,
שלשלי צמתך והעלי את זקנתך ממעמקים״.
הנערה שלשלה את צמתה והעלתה את הנסיך. התפלאה הנערה למראהו, כי המכשפה אף פעם לא סיפרה לה דבר אודות העולם שמחוץ למגדל. בן המלך, שנשבה ביופיה, סיפר לה על קיומו של עולם גדול מלא אנשים כמוה, על בעלי חיים ושאר נפלאות. נכרך לבה של הנערה בבן המלך וחשקה נפשה ללכת עמו לאותו עולם קסום ונעלם. בן המלך, שחשש מפני המכשפה, הסביר לה מה הסכנה הצפויה לה והציע לשאול תחילה את המכשפה אודות הכשפים שבעזרתם גוברים עליה. ומשידעו אותם יוכלו לברוח ולצאת לחופשי.
כאשר התקרב מועד שובה של המכשפה, שלשלה הנערה את צמתה והנסיך השתלשל בה והלך למקום מחבואו. המכשפה קראה את קריאתה הרגילה, והנערה שלשלה את צמתה והעלתה אותה כדרכה מדי יום. כשישבו לאכול, פנתה הנערה למכשפה ואמרה: ״הנה את זקנה, ומעולם לא סיפרת לי דבר אודות סודך. אבקשך לגלות לבך לפני ולומר לי באילו כשפים אפשר לגבור עלייך״. תחילה לא רצתה המכשפה להיענות לבקשתה אך הנערה לא הרפתה, שבה ושאלה. משלא פסקה הנערה להציק לה, נענתה המכשפה והסכימה לספר, שכן אהבה את הנערה עד מאד. פנתה המכשפה אליה ואמרה: ״הנה סיכה של אלכחל ־ אבקת כחל לאיפור, והנה מראה ומסרק. אם זורקים את הסיכה על הארץ נהיה חושך גמור, איש לא יראה את רעהו גם בעודם סמוכים זה לזה. אם זורקים את המראה יחצה נהר ביני לבין הזורק. אם זורקים את המסרק, יגדלו קוצים ודרדרים ולא אוכל לרדוף אחרי אויבי״, סיימה המכשפה את דבריה ושתיהן עלו על משכבן. השכם בבוקר יצאה המכשפה כדרכה, ועם שנסתלקה לה הגיע בן המלך, קרא את הקריאה המוסכמת, הנערה שלשלה את צמתה והוא טיפס למגדל. משסיפרה לו הנערה את סוד המכשפה, הם לקחו את שלושת הפריטים והחלו בורחים לכיוון ארמון המלך. כאשר חזרה המכשפה לרגלי המגדל וקריאתה לא נענתה, הבינה מיד שהנערה ברחה ועמה הפריטים הסודיים. החלה המכשפה לרוץ ולרדוף אחריה עד שקרבה מאוד לנערה ולבן המלך. הנערה זרקה את הסיכה ומיד השתרר חושך. הדליקה המכשפה פנס פלאים המאיר עולם שלם, והמשיכה לרדוף אחריהם. הנערה המפוחדת זרקה את המראה, ונהר שלם הפריד ביניהם. אז זרקה המכשפה את פנס הקסם, וזה הפך לסירה. המכשפה חצתה בה את הנהר והמשיכה במרדף. כשכמעט נגעה בהם, זרקה הנערה את המסרק, קוצים, דרדרים וצמחים רעים צמחו וחסמו את דרכה של המכשפה. כאן נעצרה וכוחה לא עמד לה. הנערה ואהובה הנסיך הגיעו לארמון, וכעבור זמן קצר נערכה חתונה כיד המלך, ובני הזוג המאושר חיו כל ימי חייהם באושר ועושר.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.
מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-2002- הנערה שבקעה מהביצה
עמ' 46-43