מורשת יהדות מרוקו

רבני פאס וחכמיה

יעקב בן אבני מחכמי פאס במאה השישית. נזכר כעד בפסק דין משנת התקט״ו/1755 שבא לפטור את ר׳ אברהם מאנסאנו מתשלומי מס, בתור תלמיד חכם.

שם טוב בן אברהם נגיד בפאס. הודח בשנת הרכז/1467.

שלמה אבוהב מחכמי פאס במאות השלישית והרביעית. בן דור גירוש ספרד וחתום על תקנה משנת הש״ה/1545. (מלכי רבנן, דף קטז—2).

סלימאן אוחנא (= שלמה אבוחנא) חי במאה הרביעית כנראה יליד מראקש התיישב בפאס ולמד בה תורה. מפאס עלה לצפת במאה הרביעית ונחשב לאחד מגדולי המקובלים בדורם של האר״י הקדוש זצ״ל, מרן ר׳ יוסף קארו ור׳ משה אלשיך. כתב ספרים, תפלין ומזוזות. נזכר בספרי השו״ת של חכמי דורו והדורות הבאים.

חיבר פירוש על ספרא וספרי ומכילתא ופי׳ תנ״ך. נדפס ממנו רק הפירוש על ספרי (בוילנה תרכ״ו) בסוף הספרי עם הגהות: הגר״א. יתכן ונדפס ממנו גם פירוש לספר יצירה עם הגהותיו. מצבתו ידועה עד היום בבית הקברות בצפת.

ב י ב ל ׳: נר המערב — מלכי רבנן; ר׳ יצחק בן ואליד, ״ויאמר יצחק״ ח״א דף ט׳.

משה אבושדיד נולד ברבאט והתיישב בפאס ולימד בה תינוקות של בית רבן. חי במאות החמישית והשישית. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל ונפטר בה.

יצחק אבי זרדיל (=אבירג׳יל) מחכמי פאס. מונה כאפוטרופוס על יתומים בי׳ כסלו ש״ם/1580, כיהן כדיין בשנים השמ״ח/1588 והש״ן/1590 (כרם חמר ל, לב, לג, פב ורי״ד) וחתום על הסכמה משנת השנ״א/1591. בית הכנסת שלו שנקרא על שמו נהרס בשנת הת״ז (= הת״ב ?)/1647 בפרעות שהיו אז ביהודי פאס.

דוד אביטבול חי במאה הה׳ והו׳. כיהן כסופר שטרות ונמצא חתום עם ר׳ אברהם בן סוסאן בשנת התקט״ו/1755. מרדכי אכיטבול אבי ר׳ שמואל.

שמואל אביטבול ב״ר מרדכי. מחכמי פאס במאות השניה: והשלישית. חברם של ר׳ אהרן מלכא ור׳ אהרן בן סמחון שיחד שאפו לעלות לארץ־ישראל. אולם עם הגיעם לתלמסאן חזרו בהם לעירם.

אביטבול — ראה בוטבול.

ראובן אבירג׳יל. מחכמי פאס, לערך במאה הרביעית. ומכונה בן קיקי אבירגיל — ראה אביזרדיל.

אברהם אוג׳ואילוס (=אגוילאילוס־אוזווילס) חי במאה הג׳ והד׳ חתום על כמה תקנות שנתקנו בשנים הש״ה—השי״א/1551—1545. בשנת ר׳שכ״ה/ 1565 לא היה בחיים.

 (מלכי רבנן, ע—1, סח—3).

יעקב אגואילוס ב״ר שמואל חי במחציתה הראשונה של המאה החמישית. נזכר בשטר משנת התק״ו/1746.

(כרם תמר, תקנות, כב, כד, כה).

אברהם אדארוקי משוחטי פאס הנודעים במאות הרביעית והחמישית. חתום על פסקי דין בדיני טריפות וכן הובאו הדושים משמו בס׳ ״מראה׳ עינים״ לר׳ אליעזר בהלול המצוי בכ״י. יתכן ונקרא גם ״ר׳ אברהם טבח״.

אברהם אדהאן מחכמי המערב במאה השישית. יתכן וידוע גם בשם ברהום. חתום בפס״ד בשנת התק״ל/1770. עם ר׳ דוד בוטבול.

חיים אדהאן ב״ר שלמה. מחכמי פאס במחצית הראשונה למאה השישית.

יהודה אבן אדהאץ ב״ר מכלוף. נמנה על ראשי קהילת פאס החתומים על תקנה האוסרת ריבוי סעודות, מחדש אייר התמ״ח/1688.

יוסף אדהאן שמשו הנאמן של ר׳ יהונתן סירירו. חי במאה השישית בפאס.

יעיש אדהאן הי בפאס במאה הרביעית.

משה אדהאן בה״ר יעקב בה״ר משה חי במאה הו׳. ובקונטרס הקינות לר^׳ חיים דוד סירירו ישנה קינה שקונן עליו בהקמת מצבה על קברו.

סעדיה בן אדהאן הי במאה הה׳. היה שוחט ובודק. חתום על פס״ד עם הרבנים יוסף אלחדאד ואברהם אדארוקי.

שלמה אדהאן חי במאה הה׳(בר חיים ?). ומתואר על ידי היעב״ץ ״ספרא רבה דישראל״ ויתכן שהוא זה שנזכר שמו בין הרבנים שהספידו את ר׳ שלמה עמאר בפטירתו בשנת התנ״א/1691. ונמצא חתום עם חכמי פאס על הסכמה משנת התצ״ג/1737.

שלמה אדהאן מחכמי פאס במאה השלישית. כתב אגרת בחדש אב התקמ״ח/ 1788 לר׳ יוסף אירגאם ונזכרת בספרו ״מנחת יוסף״.

אדונים הלוי בן לבדאט — ראה דונש

אברהם אדרוטיל (=אדרוטאיל) ב״ר שלמה בא עם המגורשים לפאס בשנת הרנ״ב/1492 בהיותו כבן עשר. למד תורה לפני ר׳ יעקב לואלי. הוא השלים ספר הקבלה להראב״ד. ובהקדמתו מתאר סבלות המגורש״ם הוא נפטר לפני שנת הש״ה/1545. היה מעורב במחלוקת הנפיחה.

שלמה אדרוטיל (=אדרוטאיל) אבי ר׳ אברהם הנ״ל. בא עם המגורשים בשנת הרנ״ב בהיותו כבן שבעים שנה. בספרד למד תורה לפני ר׳ יצחק קנפנטון. וכדברי בנו בהשלמת ספר הקבלה להראב״ד ״… תלמידו של ר^׳ יצחק קנפנטון גאון ספרד ושימשו עשרים שנה ויהי בקי בתלמוד ובעת הגירוש יצא מספרד בהיותו כבן שבעים שנה ויבא לפאס ונפטר שם ביום ראשון של פסח בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מספרד…״ כנראה מת במגיפה שהיתה באותה שנה והפילה חללים רבים במיוחד מהמגורשים.

רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה

עמוד 251

יהודה אדרעי אחי ר׳ שלם, מחכמי פאס במאה החמישית.

משה דרעי הי במאה הי״ב לספירת הנוצרים. נולד כנראה בדרעא ונקרא דרעי על שם מקום הולדתו. למד תורה בלוסינה שבספרד אצל ר׳ יוסף בן מיגאש, חזר למארוקו התיישב בפאם והתפרסם לחסיד ובעל מעשים. ידיעותינו עליו לקוחות ברובן מעדותו של הרמב״ם שנזכיר להלן. חזה את הגאולה כקרובה והודיע על כך לציבור שנטה אחריו מתוך אמונה שלימה, לפני הפסח הודיע להם שבניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל, וכמו שאבותינו נשלו את המצרים, כך עלינו לעשות בגאולה הקרובה. ומאחר שבפסח זה אנו נגאלים, לכן על כל אחד לקנות מהגויים כלי כסף וכלי זהב בהקפה, אפילו במחירים מופרזים ולהתחייב על התשלום לאחר הפסח, ובין כה אחר הפסח לא יהיה לגויים ממי לגבות. העם שנטה אחריו, מילא אחרי הוראותיו, למרות אזהרותיו של ר' מימון אבי הרמב״ם. התוצאה פסח הגיע, הגאולה לא באה והיהודים נאלצו לשאת בעול החובות הכבדים שהתחייבו לגויים, דבר שרושש את כל עשירי הקהילה, ור׳ משה דרעי עצמו ברח ועלה לארץ ישראל. וזה תיאור המעשה ב״אגרת תימן״ להרמב״ם״… כי לפני המשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעא אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי ר יוסף הלוי ז״ל בן מיגש, אשר שעמתם את שמעו. אחרי כן בא אל בירת ארץ המערב, כלומר פאס, ונקהלו אליו אנשי המקום, כי חסיד ומעולה וחכם הוא אמר להם: הנה משיח קרב ובא… ונמשך העם אחריו והאמינו בדבריו. והיה אבי מורי זצ״ל(:=רבי מימון) מסיר את לב העם מאחריו…

הוא ניבא נבואות ונתקיימו כל אשר אמר… אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל פסח, וצוה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים… ועשו כן. וכשבא הפסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער והחובות רבו על העם… ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל…״. הרמב״ם בתשובותיו מזכיר את ישיבת ר׳ משה דרעי בארץ ישראל ומסתייע ממנו לדבר הלכה, קיימת סברה שנולד בפאס וממנה הלך לדרעא, אבותיו באו מספרד לפאס. וכי הוא חי במאה התשיעית והיה מורו של סלמון בן ירוחם הקראי. אולם מתקבלים יותר הדברים שהובאו באגרת תימן עליו ועל זמן פעולתו.      

ב י ב ל ׳: א. הלקין, ״אגרת תימן״ נויורק, תשי״ב, ענד 99 101—103; א. ח.     

פריימן ״תשובות הרמב״ם״ (ירושלים תרצ״ד) עט׳ 9 סי׳ ז; ח.ז.הירשברג ״תולדות היהודים באפריקה הצפונית״, ח״ב עט׳ 86—89. ״מלכי רבנן״ בערכו;״נר המערב״ עט׳ 26.

שלום אדרעי חי במאה הה׳ נחשב בין גדולי הרבנים בתקופה. כנראה שכיהן בהתחלה כסופר שטרות ויש לנו ממנו הרבה העתקות וקיומי חתימות.

אחרי כן התמנה לדיין בבית דינו של ר׳ יהודה בן עטר (יתכן שהיה תלמידו) עם הרבנים יעקב אבן צור, יעקב אבן מלכא, אברהם בן עלאל, שמואל אלבאז ועוד. הוא חתום על הרבה פס״ד שחלקם נדפסו בספרי שו״ת של חכמי התקופה בעיקר ב״משפט וצדקה ביעקב״ וחלקם עודם בכתובים. חיבר דרשות כת״י, חידושי ש״ס שמהם נמצאים כיום בבית מדרש לרבנים בנויורק, קובץ על מסכתות ברכות ותענית ומכיל כמאתים דפים. הוא חתום על כמה תקנות שנתקנו בין השנים התפ״ט—התק״א/ 1741—1729 עם חכמי פאס. הוא אחי ר׳ יהודה הנ״ל.

ב י ב ל ׳: כרם חמר, תקנות, קד—קח, קנא—קנה, קס, קסה—ו, קסט, קע; נר המערב, עט׳ 142; מלכי רבנן, דף קיב—ד).

אברהם אזולאי [א] מדור המגורשים. היה גדול בתורה ומתואר על ידי נכדו ר׳ אברהם בהקדמתו לספרו ״חסד לאברהם״: ״…החסיד העניו נעים זמירות החכם וכו'״ מבני דורו היו הרבנים שלמה בן מלך ושמעון בן לביא.

אברהם אזולאי [ב] ב״ר מרדכי. נולד בפאס בערך בשנת הש״ל ונפטר בחברון בשנת הת״ג/1643—1570. בפאס רכש את ידיעותיו המפליגות בתלמוד, בפילוסופיה וקבלה. בשיטתו הקבלית הושפע הרבה מהספר ״פרדס דמונים״ של ר׳ משה קורדובידו. אחר התלבטות נפשית בין הפילוסופיה לקבלה החליט לבחור בחכמת הקבלה אשר לה הקדיש כל כוחותיו. כנראה בהשפעת הקבלה וקושי הגלות החליט לעזוב הגולה ולעלות לארץ ישראל. הוא עלה ביחד עם קבוצת עולים מפאס. התיישב בחברון אחר כך עבר לירושלים ובמגיפה שהיתה בירושלים, חזר לחברון.

הוא שהה תקופה מסויימת גם בעיר עזה. בחר לשבת בחברון מאחר שהיתה באותה התקופה מרכז חשוב של מקובלים, בחברון התיידד עם ר׳ אלעזר בן ארחא. על יציאתו מפאס, עלייתו וקשיי הקליטה בהם נתקל הוא כותב בהקדמת ספרו ״חסד לאברהם״: ״… זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי בחלד, עיר מולדתי פאס, עיר גדולה במעלה ותהלה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים… להתחמם כנגד גחלתן… ויהי כי הקיפו עלי הימים רוש ולענה… ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו עיר קברות אבותי ע״ה עיר פאס המהוללה… ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק, ודלתי ביתי נקי מנכסי, וחמדתי לגור בארץ ישראל… היא חברון, ויהי היום בשנת השע״ט… ואמלטה אני וביתי לעיה״ק ירושלים וגם שם היה חרון אף ה׳ ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות… אשר נמלטו בציון עה״ק מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככולם באו בחדרי שערי מות… ואני ובני ביתי אל סביבות חברון…״. מדבריו אנו לומדים שעזיבתו את פאס היתה לרגל פורענות שהיתה בה, וכי עזבו עמו הרבה מיהודי פאס, וכי מרבית העולים התיישבו בירושלים ורובם נספו במגיפה של שנת השע״ט. ר׳ אברהם חיבר הרבה ספרים, אך נדפסו רק לאחר מותו. חיבוריו שחיבר בהיותו בפאס נאבדו בדרך עלייתו לארץ. ובשבתו בארץ חיבר אחרים. מחיבוריו נזכיר ״אור הלבנה״ שנדפס לראשונה בתרנ״ט/1899, ״אור החמה״ שהשלים את חיבורו בשנת השע״ט/1619 ונדפס בתרנ״ו—ח/ 8—1896, ״אור הגנוז״ שנשאר בכת״י לארבעת חיבוריו הנ״ל קרא ״קרית ארבע״, ״זהרי חמה״ שהשלים את חיבוריו בשנת השפ״ב/1622 הוא קיצור לספר ״ירק יקר״ מר׳ אברהם גאלאנטי — תלמיד הרמ״ק והוא פירוש לזוהר. נדפס בשנת התרמ״ב/1882. ״הסד לאברהם״ נדפס בשנת התמ״ה/1685. דן בעקרונות הקבלה לפי שיטת הרמ״ק עם הארות והערות משיטת האר״י ז״ל. ״כנף רננים״ ו״מעשה חושב״, שניהם בכת״י והם נשענים על ״ספר הכוונות״, ״בעלי ברית אברהם״ פירוש קבלי על התנ״ך נדפס בתרל״ג/1873. ״אהבה בתענוגים״ פירושים למשנה אשר נדפס ממנו רק על מסכת אבות ועדויות.

מצאצאיו היו גדולי המקובלים והחכמים בדורות הבאים וביניהם החיד״א. (ראה הטבלה המצורפת).

ר׳ מרדכי אזולאי

ר׳ אברהם אזולאי

בן בתו

ר׳ דוד יצחקי

בן בתו חנה

ר׳ בנימין זאקי- נפטר בת״ע/1710

ר׳ יצחק אזולאי

נולד בחברון בשנת שע״ט/1619 נפטר בת"ע 1710

ר׳ ישעיה אזולאי נפטר בשנת תצ״ב/1732

ר׳ ישראל זאבי

ר' יצחק זרחיה אזולאי

נולד בשנת תס"ב-1702 נפטר בירושלים בשנת תקכ"ה 1765

ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי נולד בירושלים בשנת תפ״ד/1724

            נפטר בירושלים בשנת תקב״ה/1765 נפטר בליוורנו בשנת תקס״ו/1806

ראה טבלת שושלת יוחסין באנציקלופדיה יודאיקה (באנגלית), 1970, כרך ד׳, עמ^׳

1017. 1017.

רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה

עמוד 254

אוזווילוס ראה אוגואילוס

אוחיון ראה דוד וחיון

אוחגא ראה אבו חנא

יהודה זרחיה אזולאי ב״ר משה ב״ר דוד מחכמי פאס במאה החמישית.

עלה בשנת התק״ף/1820 לארץ ישראל והוציא לאור בליוורנו את שו״ת הרדב״ז ת״ה בתקע״ת.

מימון אזולאי מחכמי פאס במאה החמישית.

מרדכי אזולאי ב״ר אברהם, ואבי המקובל ר׳ אברהם, מחכמי פאס במאה הרביעית.

משה אזולאי ב״ר דוד. מחכמי פאם במאה החמישית.

אלישע אטובי מחכמי המערב במאה השישית. יתכן שפעל בפאס ועדיין נזכר בשנת התר״א/1841.

משה אטוויל ב״ר שלמה. מחכמי פאס במאות השלישית והרביעית חתום על הסכמת התושבים הוותיקים בענייני כתובה. בשנת הש״י/1550 (כרם המר, ה״ב, כג). חידושים ממנו מובאים בספר מראה עינים לר׳ אלעזר בהלול.

יצחק בן איעיש מרבני פאס. חידושים ממנו מובאים בס׳ מראה, עינים לר׳ אלעזר בהלול.

אברהם אלבאז מחכמי פאס במאה הקודמת. חתום בשנת התקס״א/1801 עם ר׳ שאול סירירו.

יעקב אלבאז מחכמי פאס ומקובליה. מצאצאיו ר׳ שמואל אלבאז. חתום כאחד מראשי הקהילה על תקנה משנת התמ״ח/1688 והת״ס/,1700 (כרם חמר,ח״ב, מה ומ״ז).

יצחק אלבאז [א] סב־סבו של ר׳ שמואל אלבאז. היה חכם ומקובל.

יצחק אלבאז [ב] אבי ר׳ שמואל. מחכמי פאס ונכבדיה. מסופר עליו שהיה מסיים את השולחן ערוך בכל שלושים יום. נפטר בשבת כ״ז תמוז התס״ב/1703.

משה אלבאז [א] ב״ר שמואל. מחכמי פאס במאות החמישית והשישית. חתום על פסקי דין בשנים התק״ל/1770 והתקל״ט/1779. עם הרבנים יהודה בן דוד ויוסף יהודה הכהן. כנראה היה סופר שטרות.

משה אלבאז [ב] מחכמי פאס במאות השישית והשביעית. נמנה על עשרת החכמים הנודעים (בתוכם ר׳ יהודה אבן עטר ור^׳ אברהם מונסונייגו) שנפטרו בשנת התרל״ב (1872).

נחמיה אלבאז מחכמי פאס במאה הקודמת ובן דורו של ר׳ ידידיה מונסונייגו החתום עמו על פס״ד. (ר׳ ידידיה נפטר בשנת תרכ״ח/1868).

רפאל משה אלבאז סופר בי״ד בפאס במאה השישית. חתום על פס״ד עם ר׳ יהודה הכהן בשנת התקמ״ת/1788.

שמואל אלבאז [א] בה״ר יצחק. נולד בשנת התנ״ח ונפטר בשנת התק״ט/

            1749—1698 בהיותו כבן b״ב שנה. כנראה שהיה מתלמידי ר׳ יהודה בן עטר. היתה לו ישיבה ומתלמידיו ידועים לנו ר׳ יוסף בן מאמון, ר׳ שם טוב בן אמוזג ור׳ אברהם מאנסאנו. כיהן ברבנות עם הרבנים יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, שלום אדרעי ויעקב בן מלכא ועוד. יש ממנו פס״ד וכן חתום על כמה פס״ד שנדפסו בספרי השו״ת של חכמי התקופה במיוחד בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״. חתום על כמה תקנות שנתקנו בשנים התצ״ה—התק״ג. בזמן ששהה ר׳ חיים בן עטר בפאס הצטרף לישיבתו ובשעה שנתמנה ר^, שמואל לדיין מסר לידי ר׳ חיים את הנהגת הישיבה. ר׳ חיים הרבה לשבח את כושר עיונו ומידותיו הנעלות של ר׳ שמואל והגדיל לעשות בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ ״… רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים חכם החכמים הדיין העצום הכולל כל מידות טובות הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמוהר״ר שמואל בן אלבאז ה׳ ירומם

כסא תורתו אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי, אלא אחר הסכמת הרב הנזכר והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א…״.

מחיבוריו ידועים ״עז והדר״ שיטה על הש״ס, כת״י. מזכיר אותה החיד״א, ״הנער שמואל״ על מסכת שבועות, חידושים למסכתות ברכות, שבת, ראש השנה, מועד קטן, ביצה. נדה, מציעא, סנהדרין, ואבות היתה באוסף כת״י של ר״י בן נאיים, ספר דרושים, ספר זכרון, פירוש על עין יעקב ״ויאמר שמואל״ חידושים על הש״ס נדפס בקאזאבלנקא. לבד מגדולתו בתורה היה חסיד ובעל מעשים היה נוהג לעשות הגעלת כלים לכל תושבי העיר בחצירו כשהוא משגיח על ההגעלה בעצמו. מצאצאיו ידוע לנו בנו ר׳ משה הא׳ הנ״ל.

ב י ב ל ׳: נר המערב; מלכי רבנן; שם הגדולים ערך ר׳ ח. בן עטר; ספרים ערך עז והדר; ״פירות גנוסר״; כרם חמר, תקנות, קסט—קעג. ועיין לעיל עמ^׳ 118 הערה 24.

שמואל אלבאז [ב] ב״ר יצחק. ר׳ יוסף בן נאיים מזכיר עוד חכם שני בשם זהה שחי במאה הה׳. ולדעתינו המדובר באותו חכם.

ב י ב ל ׳: מלכי רבנן, דף קב—4, קכב—2.

אלדד הדני, תולדות חייו לוטים בערפל. ייחס עצמו לשבט דן ותיאר בנוסעו ברחבי העולם היהודי בסוף המאה התשיעית לספירה הנוצרית, את עשרת השבטים ״בני משה״. תאוריו היו לחלק בלתי נפרד מהמסורת בימי הביניים, על גורל עשרת השבטים והצמיחו אף אגדות חדשות. בהתאם לדברי הקראי יהודה ההדסי בן המאה ה־12, בא אלדד בראשונה למצרים וממנה לצפון אפריקה. הוא היה גם בבבל לפני שהגיע לקירואן, לערך בשנת 880, בצפון אפריקה נפגש עם ר׳ יהודה בן קוריש ומכאן יש לשער שביקר בפאס. בשנת 883 שלח אלדד מכתב ליהודי ספרד והדבר נלמד ממכתב חסדאי אבן שפרוט למלך כוזר. יהודי קירואן שאלו את הגאון צמח אודות אלדד, ובמיוחד אודות הלכות השחיטה והטריפה שלו. נראה שאלדד היה אמון על השפה הערבית וידע את התלמוד הירושלמי. ההלכות שלו צוטטו בידי הראשונים. את הלכותיו והסיפורים אודותיו פרסם בהרחבה בצירוף מבוא מקיף והערות ר׳ אברהם עפשטיין.

ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה יודאיקה כרך , עמ׳ 577—578, כולל ביבליוגרפיה מקיפה ומעודכנת; כתבי ר׳ אברהם עפשטיין כרך א׳, ירושלים תש״י, עמו׳ ג—קמח.

יוסף אלחדאד חי במאה הד׳ והה׳ ? כנראה היה משוחטי העיר. הוא חתום בפסק דין בענייני טריפות עם ר׳ אברהם אדארוקי. אלחדאד ראה חדאד, הכהן אלהדאד

יוסף בן אליד ב״ר לוי. מחכמי פאם בסוף המאה השלישית ובתחילת הרביעית. עלה לארץ־ישראל.

לוי בן אליד אבי ר׳ יוסף. חי במאה הג/

יצחק אלבבאש חי במאה הה׳ והו׳. מן העיר אקאי. התגורר בפאס בשנת התקי״ז/1757.

משה אלברהניץ מחכמי המגורשים בפאס. חתום עם שלושה מחבריו על תקנה בי״ב סיון הרנ״ד/1494 המחייבת כתיבת גט שכיב מרע (כרם חמר, תקנות. יד).

אלכרסאני ראה כרסאני

אברהם אלמושנינו. נולד בספרד ובא בעודו צעיר לימים לפאס. חתום על תקנות המגורשים בשנת הש״ה/1535 (כרם חמר, ת״ב, כב). נחשב לאחד מגדולי החכמים בדורו, יחד עם י' אברהם חאגיז, ר׳ אברהם אוגווילוס ואחרים. בניו היו החכמים משה ויוסף.

יוסף אלמושנינו ב״ר אברהם. אחי ר׳ משה ואבי הרופא ר׳ משה. תלמיד ר׳ לוי שלא נודע מיהו. מצאנוהו מכהן בדיינות וחתום על פסקי דין בשנים השל״ג—הש״ן/1573—1590 (כרם חמר, ח״ב, לה, לב ול״ג) וחתום עם חכמי דורו בשלהי חדש אדר השס״ג/1603 על הסכמת תמיכה ביהודי ירושלים (שם, מח). בשנת השל״ו/1576 נחשב לנגיד הקהילה. היה לו בית כנסת שנקרא בשמו. יעב״ץ מתארו בספרו ״זכירת הכתובות״ שבכ״י ״אותו צדיק החה״ש הדיין המצויין המאור הגדול מאריה דאתרא סבא דמשפטים כמה״ר יוסף זלה״ה הרופא״, ומכאן שהיה רופא. חיבר ביאור על נביאים וכתובים ועל אגדות רז״ל, פירוש על אבות וספר ״פסח שני״ ביאור על ההגדה בכ״י, וכן חיבר ספר ״שרשי המצות״ שנדפס בירושלים התרס״ט. תלמידו הנודע ביותר הוא ר׳ אהרן אבן חיים שעלה לארץ־ ישראל.

משה אלמושנינו ב״ר אברהם ואחי ר׳ משה. מחכמי פאס הנודעים. דיין ומורה צדק ורופא מובהק. בספר ״יחס הכתובה״ ליעב״ץ שבכ״י מדובר בשבחו.

חי במאה הרביעית.

משה אלמושנינו ב״ר יוסף. מחכמי פאס במאה הרביעית בדור השני למגורשי ספרד. חיבר ביאור לתנ״ך שלא נדפס.

יתכן וחצרו היא זו הנזכרת בשנת השמ״ד .1584) בכ״י ר׳ עמנואל סירירו בשם ר׳ סעדיה אבן דנאן(מלכי רבנן דף קא, 3).

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה-רבני פאס
עמוד 257

27/11/2023

אברהם אלנקאר מרבני פאס במחציתה הראשונה של המאה השישית. ברעב של שנת התצ״ח/1738 נדד מפאס והתיישב בליוורנו. קרוב לוודאי שהיה מצאצאי ר׳ ראובן אלנקאר, מחכמי פאם במאה הרביעית. חיבר פירוש על המחזור לימים הנוראים בשם ״זכור לאברהם״ שנדפס בליוורנו בשנת התקנ״ח/1798 בעודו בחיים. בפירושו ציין למנהגים שונים הנקו­טים בפאס ואלה הושמטו בדפוסים מאוחרים של הפירוש. כמו כן חיבר שירים.

יוסף אלנקאר מחכמי פאס במאות החמישית והשישית. חתם על אישור קבלת עדויות בחדש ניסן התקט״ו/1755 עם ר׳ שמואל בן מלכא.

ראובן אלנקאר מחכמי פאס במאה הרביעית. קרוב לוודאי שהיה מאבותיו של ר׳ אברהם אלנקאר.

שלמה אלעלוף [א] ב״ר יהודה. מחכמי פאס היה למדן מופלג הנהנה מיגיע כפיו, כנראה חי במאה הר.

שלמה אלעלוף [ב] ב״ר שלמה. נשא את שם אביו. מחכמי פאס במאה השביעית. היה למדן מופלג, צדיק ומרבה במצוות. זרז את הציבור למצוות. כך החזיר את הצבור ללבישת טלית גדולה (מצמר) בשעת התפילה. התפרנס מנחלת אבותיו. זכה לאריכות ימים ונפטר בשם טוב בניסן התרס״ו/1901.

שלמה אלעלוף [ג] ב״ר שמואל. מחכמי פאס במאה השביעית. עלה בזקנתו לירושלים ונפטר בה בכ״ד סיון התר״ס/1900.

דוד אלפאסי בן אברהם. (מכונה בערבית אבו סלימאן דאוד אבן אבראהים אלפאסי) מדקדק ופרשן. חי במחצית הב׳ לספה״נ. עלה לארץ והצטרף לכת הקראים. בארץ־ישראל חיבר את ספרו ״כתאב ג׳אמע אלאלפאט״ (= ספר אוגר המילים) והוא אגרון עברי ערבי גדול על התנ״ך. בחיבורו זה מביא מתרגום אונקלוס, יונתן, מלשון המשנה והתלמוד, מרב סעדיה גאון. כנראה השתמש גם ב״ראסלה״ של רבי יהודה בן קרייש. בחיבורו זה הוא מגלה חוש בלשני דק וידיעות עמוקות ומקיפות בהתאם לזמנו בבלשנות העברית הקדומה. בחיבורוה וא מזכיר שחיבר פירושים לשיר השירים ולתהילים אבל שניהם לא הגיעו לידינו.

ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה העברית, כרך ב, עט׳ 767.

יעקב אלפאסי בנו של הרי״ף. נולד בפאס ועקר עם אביו לספרד.

יצחק אלפאסי ב״ר יעקב הכהן. נולד בשנת ד״א תשע״ג/1013 בקלעת־חמאד, שנוסדה קרוב לתקופה זו. מכאן שאין להניח שבעת לידתו היה במקום מרכז תורני שממנו יצמח ענק הרוח כמו הרי״ף.

הוא חי בסוף תקופת הגאונים. בשנת ד תשצ״ח/1038 כשנפטר רב האי גאון היה הרי״ף בן עשרים וחמש שנה. לכן הרבה מהראשונים מכנים את הרי״ף בתואר ״גאון״. ביחוד מרבה לכנות אותו בתואר ״הגאון רבי יצחק״ רבי יהודה אלברצלוני.

מקום לימודו של הרי״ף שנוי במחלוקת. הראב״ד בספר הקבלה כותב שהרי״ף למד בקירוואן לפני רבנו חננאל ולפני רבנו נסים בן יעקב שאתון. קשה לקבל דברי הראב״ד מאחר שהרי״ף בחיבורו ובתשובותיו מכנה אותם רק בשמם ולא בתואר מיוחד כיאה לרבותיו. ומה גם לפי דברי הרשב״ץ שכותב בתשובותיו (ח״ב סי׳ רעב) ״ובכל מקום שכתוב בהלכות (= הרי״ף) ואיכא מאן דאמר הוא רבינו חננאל״. לכן יש להסיק שהרי״ף למד וגדל בתורה בעיר פאס ובה בילה רוב ימיו בהרבצת תורה.

חלק גדול מתשובותיו הן תשובות לשאלות שנשאל מתלמידיו בפאס, כמו שמצויין בהרבה מהן ״שאלות תלמידי רב אלפס שנכתבו בפאס׳ ובספר העיטור (סא, ב) כותב: ״ובשאלות תלמידי רב אלפס שכתבו בפאס…״. גם מהעובדה שתשובותיו נכתבו בערבית מראה שנכתבו עבור תלמידיו דוברי ערבית שהם מבני קהילת מארוקו, תשובות הרי״ף היו מצויים בפאס והר״י מיגאש בתשובותיו (סי׳ ע״ה) ״וכשהייתי אצלכם בפאם זכרו לנו שם שנמצא שם בתשובה לרבינו יצחק הרב הגדול ז״ל…״

אי לזאת נקרא בצדק שמה של פאס עליו. לעת זקנתו בהיות הרי״ף כבן שבעים וחמש שנה נאלץ לעזוב את פאס וללכת לספרד בעקבות הלשנה שהלשינו עליו (תוכן ההלשנה לא ידוע לנו). בספרד ביקר בקורדובה ומשם עבר ללוסינה. בלוסינה התקבל בכבוד גדול. תוך תקופה קצרה לישיבתו בלוסיגה נפטר ראש הישיבה הרב יצחק ב״ר יהודה בן גיאת, שהיה פייטן ומשורר ובמקומו מינו את הרי״ף. בשנת דתתמ״ט/1089 למרות גילו המופלג המשיך להרביץ תורה בספרד, ואף העמיד בה תלמידים הרבה, ביניהם רבי יוסף הלוי אבן מיגש. רבי יהודה הלוי— המשורר, רבי ברוך ב״ר יצחק בן אלבליא, רבי אפרים מקלעת חמאד ועוד. הרי״ף נפטר ביו״ד אייר התתס״ג/1103. כבן תשעים שנה. לפני פטירתו מינה במקומו לראש ישיבה את תלמידו רבי יוסף הלוי אבן מיגאש, למרות שבנו רבי יעקב היה תלמיד חכם, דבר המראה על גדולת רוחו של הרי״ף.

על פטירתו חוברו הרבה קינות על ידי משוררי ספרד ביניהם רבי משה בן עזרא ורבי יהודה הלוי ועוד. באחת הקינות נאמר כך: הרים ביום סיני לך רעשו. כי מלאכי האל בך פגשו. ויכתבו תורה בלוחות לבך. וצבי כתריה לך חבשו. לא עצרו כח נבונים לעמוד. לולא תבונות ממך דרשו.

קינה זו עד התקופה האחרונה היתה מיוחסת לריה״ל. ש. אברמסון סבור שקינה זו חוברה על ידי המשורר יוסף אבן שאהל. והרי כמה חרוזים ממה שחרטו המשוררים על מצבתו: כתבו בעט ברזל עלי שמיר. שבר אשר היה לזכרון. יכלו ימות עולם ויתחדש. אבלו לכל יבא לדור אחרון. אמרו: בקבר זה מקור חכמה. נקבר לעולם בא בעורון.

רבי משה בן עזרא בספרו ״שירת ישראל״ הרבה לשבח ולפאר את גדולתו וחכמתו של הרי״ף. הרי״ף נחשב לגדול חכמי התלמוד בספרד ובאפריקה. את כל חייו הקדיש אך ורק לחכמת התורה —התלמוד, ולהרבצת תורה ברבים. את לימודו, חכמתו ועיצוב דרכו הפרשנית, רכש לו עוד בשבתו במארוקו. בין חכמי ספרד בתקופתו אין למצוא טיפוס של חכם בדומה לו, שיהיה רק בעל מלאכה אחת, כי כולם עסקו בתורה בשירה ובמדע. בישיבתו בספרד השפיע על חכמיה מרוחו, אך לא הושפע מהם.

יצירותיו. ״ספר ההלכות״ בחיבורו זה הציב לעצמו שתי מטרות:

א. לתת בידי הציבור ספר הלכתי מתומצת ומקיף כל ההלכות הנוהגות בזמנינו. ב. לתת קיצור התלמוד בידי הציבור ועל ידי זה להקל עליהם הלימוד והעיון בו, דבר שיביא להפצת התלמוד בעם ולהתפשטותו. ואכן הצליח בשתי משימותיו אלה. ספרו נהפך לספר ההלכה הראשון בחשיבותו ובצורתו. ספרו נהפך לנחלת הכלל עד שנתנו לו את השם ״תלמוד קטן״. גדולי ישראל במשך כל הדורות התיחסו להרי״ף ולחיבורו בכל הדרת הכבוד, הגו בו ואף חיברו עליו הרבה פירושים. בחיבורו זה כלל כל הספרות התלמודית וספרות הגאונים שקדמה לו. הרמב״ם כותב בהקדמתו לפירוש המשניות לאחר שהוא מדבר על ספרי הפסקים שחיברו הגאונים: ״וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבינו יצחק ז״ל הספיקו בעד כל החיבורים ההם… מפני שהן כוללות את כל הפסקים והדינים, שצריך אליהם בזמנינו זה…ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים״. (לא כאן המקום להאריך בחשיבות יצירתו ובספרות העניפה שהתחברה עליה). היו מקומות שהרבו לעסוק בהלכות הרי״ ף יותר מאשר בתלמוד עצמו. תשובות. תשובותיו רובן ככולן נכתבו בערבית, לראשונה תורגמו ופורסמו כשלש מאות תשובות (ליוורנו תקמ״א) אחר כך יצאו עוד כמה מהדורות עם הוספות של כמה תשובות מכת״י. הרבה מתשובותיו פזורות בחיבוריהם של הראשונים וחלקם עודם בכתבי יד. עד היום טרם יצאה מהדורה מדעית ומושלמת של תשובותיו.

ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה העברית, כרך ג׳, עמ^׳ 768—771; אנציקלופדיה יודאיקה (אנגלית) כרך ב^׳ עט׳ 600—604. ושמה ביבליוג^, מורחבת; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ח״א עמו׳261—264; י. שציפאנ־

סקי, רבינו אפרים, עמו׳ 31—44.

יעקב אלפאסי בה״ר יצחק אלפאסי הכהן. בנו של הרי״ף. הי במאה הי״א. עזב את פאס לספרד עם אביו. היה תלמיד חכם. ובכל זאת אביו לפני פטירתו בחר בתלמידו הרב יוסף בן מיגאש לממלא מקומו בראש הישיבה בלוסינה.

רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה

עמוד

260

מימון אלפאסי מחכמי פאס במאה החמישית. חתימתו מובאת בשנת התפ״ט/ 1729.

מסעוד אלפאסי מחכמי פאס במאה הרביעית. שאף לעלות לארץ ישראל ויצא את עירו יחד עם ר׳ שמעון לביא ור׳ אהרן פרץ (סיפור זה נפוץ בין יהודי תוניס, ג׳רבה וטריפולי־לוב, מבחינה היסטורית לא יתכן שיצאו שלושת הרבנים יחד כי קיים פער עצום בזמן שהם חיו. נוכל רק לומר שלשלשתם קרה אותו מקרה כל אחד בזמנו) אולם בדרכו התעכב בתוניס והחליט להשתקע בה כדי ללמד את הציבור הצמא לתורה. בימי שבתו בתוניס זכה להרביץ תורה ברבים ולהעמיד תלמידים רבים. בית מדרשו היה קיים עד התקופה האחרונה בעיר תוניס. זכה לשם טוב ונרקמו עליו אגדות. הוא פטר בשנת התקכ״א/ 1761

.

ראובן אלפאסי בן הרי״ף. נולד בפאס ועבר להתגורר עם אביו בספרד.

יוסף אלשקאר מחכמי קאשטיליה בדור גירוש ספרד. התיישב בפאס וממנה עבר לתלמסאן. שרד מחיבוריו ספר ״צפנת פענח״ בכ״י על כמה מסכתות בדרך קבלה ופשט.

משה אלשקאר מחכמי פאס בדור השלישי לגירוש ספרד. נזכר בסביבות שנת הש״ל/1570 בדרושי ר׳ משה אסולין שבכ״י (ראה נר המערב, עמ׳ 107), ובדרושים בכ״י שנמצאו באחת הגניזות.

דוד כן אמוזיג (אמוזג) מראשי קהילות פאס במאה החמישית. חתום על תקנה מי״ג תמוז הת״ס (1700) הדנה בשידוכים בפני בי״ד (כרם חמר,ח״ב, מז).

חיים כן אמוזיג נכד ר׳ כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד. היה הבודק של התושבים ומומחה בדיני טרפיות. נזכר בכתבי רבני פאס. יעב״ץ מתארו כחכם שלם. זקן וחסיד. חידושים ממנו הובאו בספר ״מראה עינים״ שבכ״י לר׳ אלעזר בהלול. הוא חי כנראה במאה הד׳ או בראשית המאה הה'

כלפון כן אמוזיג מחכמי פאס לערך במאה (החמישית) [הרביעית], הוא סבו של ר׳ חיים.

עזריאל אמוזיג מחכמי פאס במאה השישית.

שם טוב כן אמוזיג חי במאה הה׳, היה תלמיד ר׳ שמואל אלבאז, למד גם לפני ר׳ חיים בן עטר, כשקבל האחרון את הנהגת הישיבה. מחביריו ידוע לנו ר׳ שמואל בן זקן אשר הספיד אותו בפטירתו, ההספד נדפס בספרו ״פרי עץ הגן״ ח״ב (דף ל, ב), דרוש… שדרשתי לפטירת אהובי אחי ורעי איש האלקים כהה״ר שם טוב בן אמוזיג זלה״ה״. שנת פטירתו לא ידועה, הוא נמצא חתום בשנת התצ״ב/1732. השאיר אחריו ספר דרושים כת״י וכנראה חיבר עוד חיבורים נוספים.

משה אמזלג מחכמי פאס במאה הרביעית. נפטר בחוה״מ סוכות השפ״א/1920. ר׳ שאול סירירו הספידו, וההספד נמצא בספר הדרושים שלו בכת״י.

יעקב אמיגו מחכמי פאס בדור הראשון לאחר התיישבות חכמי המגורשים, ואבי ר׳ שם טוב. נפטר לערך בסוף המאה השלישית— תחילת המאה הרביעית.

שם טוב אמיגו ב״ר יעקב. בן למשפחה שהתיישבה בפאס לאחר גירוש ספרד. יתכן שלמד לפני ר׳ אברהם סבע מחבר ״צרור הכסף״. חתום על תקנות המגורשים בפאס בשנת ש״ה/1545 (כרם חמר, ת״ב, כב) ועל פסק דין בשנים הש״י/1550 והשכ״ג/1563 וכן על הסכמת חכמי העיר מח׳ תשון השי״א/1551 (שם, כד, כז, כה). חתימתו מופיעה גם על פס״ד משנת הש״ד/1544. נפטר לפני שנת השכ״ח/1563.

יהודה בן אנעים מחכמי פאס במאה הרביעית. נזכר בפסק דין משנת השע״ח/ 1618.

משה אנפאוי מראשי הקהילה החתומים על תקנות התושבים הותיקים בענייני כתובה בחודש אייר הש״י/1550 (כרם חמר. תקנות. כג).

יעיש אנצ׳אם חי במאה החמישית. היה בין הרבנים שהספידו את ר׳ יהודה עוזיאל בשנת התמ״ט/1689 ואת ר׳ שלמה עמאר בחשון התנ״א/1691.

דוד אנקאב חי לערך בתחילת המאה השישית. צאצאיו תיארוהו כצדיק וישיש.

מסעוד ן' אנקאב חי כנראה במאה הה/ יעב״ץ מציין את חצרו בשנת הת״ף/ 1720 ומתארו כ״חכם שלם״, בשנה זו לא היה בחיים.

מרדכי אסבאג חי במחציתה הראשונה של המאה החמישית. היה סופר.

אלעזר אסולין חי במאה השישית. היה סופר שטרות חתום על פסק דין משנת התקכ״ו/1766 ועל פסק משנת תק״ח/1748 עם ר׳ רפאל עובד אבן צור.

מכלוף בן אסולין חי בדור השני לגירוש ספרד. חתום על העתק תקנות המגורשים בפאס בשנת הש״ה/1545 והעתיק במאמר בי״ד את תקנת התושבים הוותיקים בפאס בענייני כתובה משנת הש״י/1550, חתום על קיום פסק דין משנת השי״א/1551 (כרם חמר, ח״ב, כב. כג, כד) חתימתו מופיעה גם על תקנות דייני פאס משנת השכ״ג/1563 ועל הסכמה בשנת שס״ד/1604 (שם, כה, כו) ועל פסק דין חכמי העיר משנת הש״ן/1590 (שם לג). ר׳ מכלוף היה גם מסופרי העיר וחתום על פסקי דין ותקנות אחרות כסופר בשנים השכ״ג/1563, השל״ג/1573, השנ״ט/1599. הש״ס/ 1600, השס״ג/1603 והשע״ד/1614 (שם, כז, לה, לח, לט. מג, מח, צא).

מרדכי אסולין אבי ר׳ משה. מחכמי פאס במאה השלישית.

משה אסולין [א] ב״ר מרדכי מחכמי פאס במחציתה השניה של המאה השלישית ובמחציתה הראשונה של המאה הרביעית. חיבר ספר דרשות שנשאר בכ״י בירושלים. ממנו ניתן ללמוד שהיה בן דורו של ר׳ סעדיה ב״ר שמואל אבן דנאן, משום שמזכירו בברכת נר״ו, וכן מציין שם את ר׳ מוסי בן מחפוטא. מכאן שחיבר את דרשותיו לערך בשנת הש״ל/ 1570.

משה אסולין [ב] ב״ר עיוש חי במאה הה/ היה סופר בית דין בימי יעב״ץ. חתימתו מופיעה בשנת התפ״חי/1728.

משה אסולין [ג] אח ר׳ שמואל.

עיוש אסולין אבי ר׳ משה.

שמואל אסולין ב״ר משה. מחכמי פאס במאה החמישית.

אליהו אסקורי ב״ר רפאל משה. נזכר באגדות המסופרות על אביו.

יהודה אסקורי אבי ר׳ רפאל משה.

רפאל משה אסקורי ב״ר יהודה. חי במאה השישית. חכם נודע בפאס שחכמי דורו העטירו עליו שבחים למכביר, ואגדות שונות נרקמו עליו. נשארו ממנו גליונות על מסכת כתובות, ופירושים על המסכתות ביצה, סוכה, אבות, תענית, מגילה וחולין וכן הגהות על המשניות, ופירוש על רש״י שנשארו בכ״י בידי זרעו.

מימון אפלאלו ב״ר חיים. נולד בכפר אזאוויא ובשנת התי״א/1651 עם גירוש היהודים מהכפר עבר להתגורר בפאס. בבואו לשם שימש ברבנות עם ר׳ יהודה עוזיאל, ר׳ מנחם סירירו ור׳ וידאל הצרפתי, וזה האחרון נתן לו עליה (=בית) והקים בה בית כנסת לבני קהלו. הוא חתום על תקנות בשנים התמ״ח—התנ״ד/1694—1688. נפטר אחרי שנת התנ״ו/1696.

בנו הוא ר׳ סעדיה (כרם חמר, תקנות, מה, מו, עה, קלז).

סעדיה אפלאלו ב״ר מימון. חי במאה החמישית. כיהן ברבנות עם הרבנים וידאל הצרפתי. מנחם סירירו יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, יעקב בן מלכא ושלום אדרעי ועוד. התום אתם על פס״ד. וכן חתום עם דייני פאס על הסכמה משנת התפ״ח/1728 בדבר סדרי גביית כספים עבור שלוחי ארץ ישראל (כרם חמר, ח״ב, קנה). נזכר גם במקורות שבכ״י מתקופתו.

אברהם אצבאג אבי ר׳ יצחק.

יוסף אצבאג חי במאה החמישית והשישית. ובשנת התקט״ו/1755 העיד לטובת ר׳ אברהם מאנסאנו שתורתו אומנותו, לפוטרו ממס.

רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה

עמוד 263

יצחק אצבאג ב״ר אברהם. מחכמי פאס במאה החמישית. חתום על פס״ד בכ״י משנת התע״ו/ 1716 עם ר׳ יהודה אבן צור. חתום על פסק משנת התע״ז/ 1717 המובא בשו״ת מוצב״י (ח״א סי^, פג). מצבו הכלכלי היה קשה ואף יצא לחזר על פתחי נדיבים בערי מארוקו ולשם כך קבל מכתב המלצה מהיעב״ץ.

יוסף אצאייג [א] חי במאה השישית. היה שוחט ובודק מומחה. אבי ר׳ סעדיה.

יוסף אצאייו. [ב] חי במאה הו'. נפטר צעיר לימים בשנת התקל״ו/1776. ור׳ אליהו הצרפתי הספידו בספרו ״נער בוכה״ כת״י.

סעדיה אצאייג [א] ב״ר יוסף הא׳. נפטר בשנת התרל״ג/1873, באותה שנה עם תשעה חכמים נודעים אחרים, בתוכם ר׳ אברהם מונסונייגו ור׳ יהודה אבן עטר.

סעדיה אצאייג [ב] ב״ר ישראל. חי במאה השישית. נזכר בעודו בחיים בשנת התק״ע/1810. אחי ר' שמואל.

שמואל אצאייו, ב״ר ישראל. אחי ר׳ סעדיה. בשנת התק״ע/1810 היה בחיים.

ברוך אצבאן ב״ר מרדכי. חי במאה החמישית. הוא זקנו של ר׳ אברהם אצבאן. שחי במקנאס במאה הה׳ והו׳.

מרדכי אצבאן מגדולי חכמי פאס במאה הרביעית. הרביץ תורה בתלמידים והיה רבו של ר׳ ראובן אבן צור. כיהן כמורה צדק ודיין. בניו היו ר׳ ברוד ור׳ יצחק. יתכן שר׳ חיים אצבאן ב״ר דוד בר מרדכי הוא נכדו של ר׳ מרדכי אצבאן (ר׳ אודותיו: מלכי רבנן, דף מא, 1—2).

יהודה אצראף. חי בערך בראשית המאה החמישית.

יעקב אצראף מחכמי פאס, לערך בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית.

יום טוב אשכילי אבי ר׳ יוסף. מחכמי פאס במאה החמישית. נזכר בפירוש תפלות כל השנה, ספר עתיק ימים המצוי בכ״י, בדף רלט: ״שמעתי מר׳ יוסף ברבי יום טוב אשבילי דר בפאס כשבא אצלנו לדרעא בכפר תינזולין״.

יוסף אשבילי ב״ר יום טוב. מחכמי פאס במאה החמישית והשישית.

יהודה אשומר. מחכמי פאס במאה החמישית.

יוסף אשורקי מחכמי פאס וסופר בי״ד. היה רוב הזמן סופר בבית דינו של ר׳ אליהו הצרפתי שכינהו במכתב ששלח אליו ״סובר הרזים״, רמז להיותו מקובל. בשנת התקפ״א/ 1821 היה עדיין בחיים שהרי הוא חתום על שטר בשנה זו.

יצחק אשמאע מחכמי פאס במאה החמישית. בשנת התמ״ט/1689 הספיד את ר׳ יהודה עוזיאל ובתשוון התנ״א/1691 הספיד את ר׳ שלמה עמאר.

משה אתג׳אר (= אתינאר) ? סופר בי״ד בפאס. חתום בשנת השי״ב או השי״ג/1552 עם ר׳ אברהם קטן על שטר.

באלאנסי, כאלנפי — ראה בלאנסי

יוסף בחלול חי במאה הה' נמצא חתום בפס״ד עם ר׳ שמואל ה״ן דוד וחיון בשנת הת״ץ/1730.

שלמה בוזאגלו חי במאה הה׳ ודרש בחודש השון התנ״א/1691 בפטירת רבי שלמה עמאר.

אהרן בוטבול [א] נולד בשנת התקפ״א ונפטר בחודש סיון שנת התרט״ז. כבן שלשים וחמש. למרות גילו הצעיר התפרסם בחכמתו. היתה לו ידיעה גם בחכמת הפילוסופיה. נכדו הוא ר׳ אהרן הב׳.

אהרן בוטכול [ב] נולד בכ״ב אדר ב׳ התרכ״ז/1867 חי בתקופתינו. נחשב לאחד המומתים במנהגי טריפות ובבדיקתם ובסידור הגטין והלכותיו. כיהן בדיינות ועם פטירת רבי מתתיה סירירו האחרון התמנה במקומו לרב ראשי ואב״ד בעיר פאס.

דוד בוטבול בה״ר מכלוף ?. חי במאה הו׳ ונמצא חתום עם ר׳ אברהם אדהאן בפס״ד בשנת התק״ל/1770.

מסעוד בוטבול וידוע בשם בן קריקב. חי במאה הו׳ ונמצא חתום בשנת התקע״ז/1817.

בוטהול — ראה אביטבול

מימון בונפאד. חי במאה הד' כיהן כסופר בית הדין. נמצא חתום עם ר׳ שאול בן רמוך בשנת השפ״ח/1628.

יוסף בוסידאן חי במאה הה׳ והו׳. מוצאו מכפר אזאווייא ובא לגור בפאס. ובניו הם הרבנים מימון. והרב דוד שידוע לצדיק ובעל נסים וקבור בעיר מכנאס.

מימון בוסידאן בה״ר יוסף חי בפאס ובכפר אזאווייא. כיהן כסופר בית דין ונמצא חתום בשנת התקט״ו/1756 עם ר׳ אברהם בן סוסאן על קבלת עדות בפאס ובשנת התקכ״ז/1767 חתום עם חכמי אזאוויא. היה מלומד בנסים. ועד היום קיים בפאס בית כנסת על שמו. בפטירתו דרש עליו ר׳ אליהו הצרפתי והדרוש נמצא בספרו ״נער בוכה״ כת״י.

יהודה בוסייא (=ביסייא). חי במאה הג׳ ומוזכר בקונטרס מחלוקת הנפיחה — ״עץ חיים״ ומכונה בתואר החכם השלם.

נתן בוסתי. מחכמי פאס התושבים חי במאה הב׳ והג׳. חילוקי דיעות בעניני הלכה היו בינו ובין חבירו ר׳ אפרים בן פאלקון והגישו דבריהם להכרעה לפני ר׳ שלמה דוראן באלג׳יר. גם כאשר הגיעו האנוסים מספרד ומפורטוגאל לפאס וחזרו ליהדותם. הביע דעתו ר׳ נתן לפסול אותם מכהונתם בטענה ״…על ענין אלו הגרים שבאים ממלכות קטלאן וקשטילא ופורטוגאל להתגייר וליכנס תחת כנפי השכינה ואומר כל אחד מהם שאני כהן… והרי אביהם היה ערל ועכו״ם ברצונו, ואמו גם כן לא היה לה לא כתובה ולא קידושין…״. והפנה את דעתו זו לפני הר׳ שלמה דוראן שדחה אותה על הסף ובין היתר כתב לו: "… המעיין בדבריהם ימצא בהם שגגה גדולה… לפי שהאנוסים הם תולעת יעקב ומתי ישראל נחשבים ואינם נקראים גרים כי אם בעל תשובה… ולמה באתם בעלילה זו על הגזעים האומללים האנוסים…״. (שו״ת יכין ובועז ח״ב סי׳ ג).

רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה

עמוד 266