מורשת יהדות מרוקו

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 בס״ט יהיה עלינו ועל כל ישראל כי״ר. אחר עבור ח׳ ימים חזר אחיו של ה״ר שם טוב ן׳ רמוך לעורר על הנגידות. וקנה הנגידות מן המלך בד׳ אלפים. והח׳ ה״ר יצחק לא רצה לתת כלום ונסתלק מן הנגידות ונתעוררו קטטות ומריבות בין הקהל והנגידים והים הולך וסוער במסים וארגוניות מן הפריצים הפורצים הגדר. וביום הג' ה׳ לחדש אב הרחמן הוציאו לשר הצורר ס׳ בוכביר יש״ו וניקבו ב׳ עקיביו יגררוהו מן האלב׳סטיון – מצודה – עד למרמס ונמס. ואויב א׳ תקע לו חרב בבטנו קודם מיתתו כ״י כא״י.

 אחיו של שם טוב ן׳ רמוך הנז׳ שחזר נגיד מרוב שנאת חנם שיש בינינו בעוה״ר ובין הנגיד הנז׳ הלך הוא וקצת אוהביו המחזיקים בידו אצל נשיא א׳ מאילי הארץ שמו ס׳ עלי ן׳ דריס והחזיק בו שהיה אוהב המלך יותר מדאי שהוא היה סיבה לביאת המלך לכאן עד שהמליכו אותו שנדר אליו לתת למלך שמונת אלפים אוקיות ולנשיא הנד אלף אוקיות מלבד מליצים אחרים כ״א מה שנדר לתת לו, ויהי כן.

 ויסירו מהנגידות לה״ר יצחק הצרפתי ונתן הנגידות לרמוך הנז׳ ומשעה שנעשה נגיד לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו כל יום ויום קללתו מרובה מחבירו והקהל בכלל והיחידים בפרט, והוטל עול על הקהל מה שלא יוכלו שאת. והח^' הנ'  ר׳ יצחק הצרפתי לקח ממנו המלך פעם אחת חמשת אלפים אוקיות לפי שבקש ממנו המלך להיות נגיד ולא רצה. וכשראה הח׳ הנז' שהמלך נתן עיניו בו רצה לברוח מהעיר וקודם רצה לשלוח כל חפציו וכלי ביתו יום א׳ בין הערבים וב׳ חמרים היו הולכים לטיתווא׳ן ואסף כל אשר בביתו מכלים ותכשיטין ומטלטליו כלי כסף וכלי זהב ונחושת ובדיל וברזל וכל כלי בה״ך של ת״ת ותפוחים וכלי בית אחיו כה״ר אברהם ולא השאיר משופ״ו ועשה משאות ללכת לעיר תיטווא׳ן ולא הניח בביתו כ״א ס״ת וספרי הקדש.

הם יוצאים מפתח באב אלבוג׳את לפני עאיי׳ן תותא והנה א׳ לקראתם מהיושבים עם המלך וישאל להם של מי המשאות האלה. ויאמרו לו של פ׳ ויאמר הוא רוצה לברוח מפני המלך כל מה שיש בכאן הוא של המלך, באותה שעה לקחו המשאות עם הבהמות ובעליהם והוליכם לבית המלך לאלמשוא׳ר והכו החמרים במאמר המלך והח׳ הנז' אסרו אותו הוא ושני בניו לקחו אותם ויאסרו אותם בבית המלך בחצר הנק׳ דא׳ר להניא. והמשאות היו בהם חפצים נחמדים של כסף וזהב ותפוחים של ס״ת ושמענו שהיה בהם קרוב לשלשים אלף אוקיות מה שהיה באותם המשאות ונשארו אסורים בבית הסוהר ט״ו יום עד שנתן למלך חמשת אלפים אחרות מלבד המשאות והגוים נכנסו ערבים בעד הסך הנז׳ עד שמכר פיל׳א״ ( ערימה – חבילה ) של עורות. הי״ת ינקום נקמתם ממי שהיה לו סיבה לכל זה ההפסד בעגלא ובזמן קריב אמן.

ובחדש אב ט״ו בו השר הצורר יש״ו שזכרנו ס׳ בובכיר שהיה סיבה לחרבן בתי כנסיות הי״ן שהיה צורר היהודים בתכלית וכשחנה המלך בצ׳אר אזאוויי״א הגידו למלך שהשר הנז' רוצה למרוד במלך הוא ומשרתיו והיה לו בסטיו״ן א׳ אצל באב לג׳וואד והכניס בו כל מחמדיו הטובים ומה שיאכל וישתה אפילו ישהא שם שתים ושלש שנים. מה עשה המלך שלח לאחיו מולאי מחריז ונכנס שם עם חיל רב ללבסטירן והוציאוהו וגררוהו ושללו כל אשר לו. השב להם גמול כמעשה ידיהם. נאם המר ונאנח סעדיה אבן דנאן. ע״כ מ״ך.

עומ״ך על שם כמה״ר שאול סירירו ז״ל וז״ל בח׳ חשון ש׳ איך נשבר פטי׳׳ש – השצ"ט – 1693לפי היצירה בא מולאי מחמד אשי״ך והביא עמו מחנה גדול עד מאד עד שאמרו הרואים המחנה וכבודו ועוצמו ותפארתו שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג״כ יהודים ואדומים סוחרים הביאו סחורות וכל אנשי המחנה מלובשים כולם בגדי שש ומשי ורקמה וכלי כסף וזהב. ויאמרו כי אלף ומאתים אהלים הביא עמו המלך הנז' והמלך הנז' היה איש חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת. וכרוזא קרא בחיל במחנהו מי שישלח ידו ויקח מהמטמוניות שעורים וחטים אחת דתו להמית עד שיכרית המורדים במלכות. ואח״כ יחרים כל רכושם. יום ג׳ בשבת י״א לחשון הנז' כעת הבקר והשמש יצא על הארץ והמלך יר״ה עודנו שוכב בארמונו על ערשו כזית רענן והנה עליו מחנה אלפקרא בני ס׳ מוחמד ובובכיר ותהום כל המחנה של המלך ונפלו עליהם פתע פתאום ונלחמו קצת עמהם וקצת מהם נמלטו וברחו ומרדו במלך והמלך נמלט והניח כל המחנה ההוא האהלים כאשר המה ובאו אלפקרא והפלשתים ושללו רכוש רב מהאהלים וכלים מכלים שונים כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות. והיתה המלחמה הזאת במקום הנק׳ וואד לעביד ונק׳ בועגבא והשי״ת ישפוט שלום.

מ״ך בכ״י החי הש׳ העניו המאושר בכל עניניו נר ישראל כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצוקלה״ה ש׳ אהבת״י אתכם לפ״ק אתעטל אסתא מן שושן פורים מא נזל וכאן נית אריח אשרקי ונצ׳ר אזרע פי פחוואייג׳ למדינא ותהום כל העיר וברחו פלמדינה בלי יצומו לגוים ג׳ ימים סאיין לא עמרנא סמענא וטלע אזראע כאן יסווא מ״ם ה״ם לסחפא רג׳ע יסווא עם׳ הם׳ ולא ידהאר. ותהי צעקה בכל העיר וזה היה יום ב׳ י׳ לניסן. ופי האדאך בעדן נתקבצו חח׳ הש׳ יום א׳ וואפקו, יצומו יום ב׳ וצומנא. איוואק רינא או״ה עמלו האדיך להרעשה נג׳מעו לקהל לכול פי בה״ך דתושבים בעדן הייא הריבה נג׳מענא וצלינא פיהא מנחה ועשינו צעקה גדולה וז׳ די ויעבור. ואח״כ עלינו לביה׳׳ק דתושבים על קבר הח׳ כמה״ר יעקב קניזאל זצוק״ל. ושם דרשתי והנושא ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם וכו מז״ל במ״ר מחרונו של הקב״ה. והוכחתי לקהל כמו שכתוב בקונדריסי ושם בכינו רבה, ואח״כ על קבר א״א זצוק״ל. ואח״כ על קבר כמה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה והחכמים הקבורים עמו ואח״כ הלכנו על קבורת החכמים במקום הנק׳ חברון. ומשם הלכנו לשער האלמלא׳ח על קברות ההרוגים שנהרגו בימי הגזירה לתפ״ץ. ואח״ב יצאנו על קברי הצדי­קים אשר מחוץ לעיר לפגי האלחוואנת אלקרסליין.חנויות של בעלי מלאכה " אלקרסאל " – כלי אומנות לסריקת הצמר.

תרגום החלק בערבית יהודי.

התי״ח 1658 … הגשם לא ירד מיום שושן פורים והלאה ועם זה היתד. רוח חרישית (רוח חמד.) ונשתנו פני הזרעים במדינה ובכל הסביבה, הגויים הכריזו צום שלשה ימים מה שלא נשמע עד כה, ושער החטה עלה מארבעים אוקיות וחמשה מהונאת לסחפא (מדת תבואה) לשבעים אוקיות וחמשה מוזונאת, ואינה מצויה, ותהי צעקה גדולה בכל העיר כל זה היה ביום ב׳ עשרה לחדש ניסן! ולכן התקבצו החכמ־ם השלמים יום א׳ והסכימו על תענית יום ב׳ והתענינו. וכשראינו שאומות העולם עשו כל אותו הרעש התאספו כל הקהל, בחורבת בית הכנסת של התושבים לתפילת ומנחה ועשינו צעקה גדולה, ז׳ פעמים ויעבור, ואח״כ הלכנו לבית הקברות על קבר החכם רבי יעקב קניזל זכר צדיק וקדוש לברכה (על הרב הזה ראה באריכות בס׳ מלכי רבנן בן נאיים עמי ע״א).

ומחר ביום ג׳ התענו כל הקהל מגדולם ועד קטנם אפי׳ עוברות ומניקות ותהי צעקה גדולה בכל העיר והתפללו כל הקהל בבי״ה שלנו ועשו צדקה יפה לעניים ובשחרית התפללתי אני הצעיר וישבנו שם עד כדי חצי היום. ושלו׳׳ל מיום ב׳ שעלינו נתקדרו שמים בעבים וטללי ברכה לא פסקו ונסתלק רוח הקדים. ואח״ך ערב יום ה׳ נתקבצו הח׳ עם היות שרוב הקהל היו אומרים שיצומו למחר י״ג לניסן שהוא יום חמישי עכ״ז להיות שהוא ערב יו׳׳ט והגידו לנו מגידי אמת שאין אנו צריכין להתענות לא גזרנו תענית רק עשינו סליחות כמנהגינו. וש״ל

אחר חצות ענה אותנו האל בגשמי ברכה וירדו מחצי היום וכל הלילה ליל י״ד ולמחרת יום י״ד הוצאנו ס״ת וקרינו ברכת הגשמים ועדיין אנו מצפים לחסדי הבורא יתברך חסדי ד׳ כי לא תמנו הקב״ה יגמור בחסדו הגדול אוי״ר נאם הכותב הצעיר בעבדי האל עבד רחמן וחנן סעדיה אבן דנאן סי׳ט.

בשנת שפ״ז (1627) מת המלך עבד אלמאליק בן המלך אשיך יום ב׳ י״א לאלול ובאותו יום הכתרו למלך מחמד אחיו. אנשי פאס החדש וכאשר הלכו להביאו (למקום ההכתרה) מצאוהו חולה מאד, לא מצאו מה להביא, באותה שעה כל אזרחי המדינה הכתירו המלך זידאן ה׳ ברוך הוא ישים אותו למזל טוב עלינו.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה. 

עוד כתב החכם הנז' בשנת אושיע לפ״ק מאת מולאי עבד אלמאליך בן מולאי אשיך יום ב׳ י״א לאלול המרוצה ופי אנהאר ברוחהו נצרו למולאי מחמד אהל פאס אג׳דיד,  " כאה די מולאי עבד אלמאליך הנז' וחין מסאוו מנוראה יג׳יבוה ג׳ברוה מריד יאסר מא סאבו פיה מא יג׳יבו, פי אסאעא נצרת לעולם לכול למולאי זידאן אללה ב״ה יג׳עלו מסעוד עלינא לשה״ו, ולראיה חתמתי שמי פה ביום שני שלשה ימים לחדש תשרי שגת ילחם – שפ"ח – 1628 –  לכם לפ״ק הצעיר עבד רחמן וחנן סעדיה אבן דנאן ס״ט

תרגום : בשנת שפ״ז (1627) מת המלך עבד אלמאליק בן המלך אשיך יום ב׳ י״א לאלול ובאותו יום הכתרו למלך מחמד אחיו. אנשי פאס החדש וכאשר הלכו להביאו (למקום ההכתרה) מצאוהו חולה מאד, לא מצאו מה להביא, באותה שעה כל אזרחי המדינה הכתירו המלך זידאן ה׳ ברוך הוא ישים אותו למזל טוב עלינו.

עוד כתב הח' הנז' וז״ל שמעתי שבפא׳ס אלבאל׳י נכנס האריה מן באב אלגיסא והרג חמור אחד ולקח בידו חמור אחר. ולא ידענו אם אמת היה הדבר הזה אם לאו, ובלי ספק שרוב הגוים אומרים כן לכן ראיתי לכותבו כאן. הצעיר סעדיה אבן דנאן.

עוד כתב הח׳ הנז' עוד שמעתי שבחצר ס׳ מחמד ן׳ גדאר נלחמו חתול א׳ עם חבירי ואכל א׳ לחבירו. וזה המעשה ׳ראוי לכותבו לכן כתבתיו אני הצעיר בש׳[י] עש״ק פ׳ יברכך ה׳ וכר.

עוד כתב הח׳ הנז' וז״ל בעוה״ר בליל שבת י״א לאדר מש׳ נותן נשמ״ה ליצי׳. – שצ״ה 1635 נפלו מהחומה ששה נדבכים והחריבו שלשה בתים. –  טאח פזנקא דייאלנא אצור טאחו מנו סת לוואח ונהדמו ג׳ דדייאר ומתו בהם ח׳ נפשות מלבד ב׳ נשים שהיו מעוברות. אוי לעינים שכך רואות.

 עוד כתב הח׳ הנז׳ זצוק״ל בחצר של ן׳ טלאלא היתה שם זונה א׳ שהיתה חשודה עם גוי א׳ והמירה דתה אוי לעיניים שכך רואות ולאוזנים שכך שומעות אוי לנו בעוה״ר שחזר המבוי שלנו לחרפה ולקללה לכל עובר ושב. הי״ת יבער עוברי עבירה בקרוב ויסלק חרון אפו מעלינו כי״ר. כה דברי הצעיר סעדיה אבן דנאן.

עוד כתב הח׳ הנז׳ וז״ל בעוה״ר נפטר הח׳ הש׳ הדו״מ כמה״ר יעקב חג׳יז זלה״ה בליל ש״ק י׳׳א לכסליו פרשת ויעקב הלך לדרכו ש׳ השמנ״ה״ – 1635 – ליצי׳ ועשו לו הספד גדול. השי״ת ישימהו כפרה ויאמר למלאך המשחית די רב עתה הרף ידיך כי״ר. נאם הצעיר המקוה רחמי יוצרו להושיבו שלו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן. סעדיה אבן דנאן ס״ט.

אמר הכותב חקרתי ודרשתי על תאריך של ש׳ תה״ו – התי"א – 1651 –  שכתב הח׳ כמהו׳ שאול סירירו וכמה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל ולא מצאתי מי שכתב מה שאירע מן הזמן ההוא והלאה. אבל מה שסיפר לי זקן א׳ גוי שמו עבד אלוואחד בוזובאע הוא זה.

ידוע הוא שהפוקח הנז׳ לעיל ס' מחמד להאג׳ שהחריב בתי כנסיות הי"ן ע׳׳י הצר הצורר ס׳ בוכביד אתאמרי הוא האריך ימים במלכותו בהאלזאוויי״א וקאמו אלקוייאם פיאמו – עמדו מורדים בימיו – בכל הארצות פלקצאר אלכאדיר גילאן. ובפאס קאם סי׳ מחמד אדרידי שחיק טמיא ומעיק לישראל יותר מדאי והוא היה מושל בפא׳ס אלג׳דיד וסגר שערי העיר אין יוצא ואין בא. וג״כ בפאס אלבאל׳י קאמו ג״כ שני קוייאם אחד שמו ן׳ צאלח וא׳ שמו אסוגייאר והם ג״כ סגרו שערי פאס אלבאלי. והיו עושים מלחמה אהל פאס אלבאל׳י עם אהל פא׳ס אלג׳דיד והיו שוללים זא״ז והשיירות שיבואו לפא׳ס אלג׳דיד לוקחים אותם אהל פא׳ס אלבאל׳י וכן להיפך. והמלחמות בכל יום ביניהם. ויש יום א׳ שנלחמים בו ב״פ ועושים שלום יום או יומים וחוזרים עוד ונלחמים וביני ביני היהודים שהיו בהאלמלא׳ח ספו תמו ברעב ומרוב המס שהיה מטיל עליהם ס׳ אדרידי עד שהיו גובי המס לוקחים קמח מן הכד כשהאשה לשה והיו לוקחים האלג׳לטיט׳א – מלבוש נשים כעין חזיה –  מעל האשה והחלוק ג״ך מעל בשרה. והיו בורחים היהודים. ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחייתו. ומי שנשאר בעיר מת ברעב. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר, ויש שהיו הולכים לפאס אלבאל׳י בענין שלא נשארו בכל מלאה פאס מן היהודים כ״א ס׳ בעלי בתים.

וכששמע וראה בעיניו הצר הצורר אדרידי כך קבץ היהודים כולם ונשבע עליהם שילכו מעירו ולא יניח שום א^' בהאלמלא׳ח והיתה כוונתו להרע, לכשיצאו יחרים את שונאיהם של ישראל. אח״כ הפצירו בו השרים והגדולים ע״י שוחדות ומנחות עד שהניחם במקומם ושערי העיר סגורים אין יוצא ואין בא. והחטה שוה ה״ם ללמוד – מדה לתבואה – ואינו מצוי ונתעכב זה עד ש׳ התכ״ה – 1665 – ליצי׳ שבא המלך מולאי ארציד יר״ה. ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק שער א׳ מפתחי העיר הנק׳ בא׳ב אלבוזא׳ת ונכנס ללמלא׳ח בלילה לחצר יהודה מאנסאנו שהוא היה רישפיטור – גובה מסים – של הקהל

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

ולמחר הלך לשער פא׳ס אג׳דיד הנק׳ בא׳ב אסמארי׳ן ופתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו ותפס את הצר הצורר מחמד אדרידי ותלה אותו על עץ

רבי דוד עובדיה

באלכאז׳וק – כלונס הנתקע – ונתן רשות לכל מי שיחפוץ וירצה לראותו בניוולו ילך ויראה אותו בין יהודי ובין גוי. ובא וראה כמה גבה לבו של אותו רשע אדרידי אחר שהוא תלוי על עץ והאלכ׳אזוק תחוב בבטנו היה אומד לכל הרואים אותו זמאן פוק מנכום וליום פוק מנכום – מאז הייתי עליכם וגם היום אני עליכם ממעל…כלומר שהיה תלוי למעלה על ראש הנאספים.

  ושהה המלך בפא׳ם ג׳ שנים אח״כ השלימו עמו פא׳ס אלבאל׳י וכל העיירות הקרובים והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שרויה בכל מעשה ידי אדם וכל מי שהיה גולה ונדח חזר למקומו בימי המלך הנז׳ וה׳ שב את שבות עמו ישראל. אח״כ הלך המלך מולאי ארשיד לעיר אזאווייא שהיה בה הפוקח מחמד אלחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד העפר ולא הרגו רק הביאו חי לפא׳ס יע״א.

ונשבע המלך מולאי ארשיד שלא יצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבו. וינתץ הבתים והחומות ותישאר שממה מבלי יושב. וכן עשה הגלה את הפלשתים שהיו מחזיקים בידי הפוקח הנז׳ והרג מהם ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ויהי ביום הג׳ וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם דוקא מה שיכלו שאת על כתפים והיו אנשים עשירים רובם ככולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב.

ובאו כל הקהל של אזאווייא לכאן לפא׳ס. והי״ז בר״ח אב הרחמן מש׳ נפשנו חכת״ה התל"ג 1673 -. ובאותו היום שהגיעו הקהל הנז׳ לכאן, נולדתי אני הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט. כך מצאתי כתוב בכתב יד אדוני אבי החכם השלם הדיין המצויין כמוה׳ שאול אבן דנאן בפנקס שלו ושמפנקס כל המילות שמל. והקהל שבאו לכאן מן ג׳אווייא כמו י׳׳ג מאות בעלי בתים. ולא יצא המלך מן העיר עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה שממה וחרבה מבלי יושב.

אח״ך הלך המלך מולאי ארשיד יר״ה למראכיש לרדוף אחר אחיו מולאי מחמד הנ״ל שהביאו אותו אנשי פא׳ס אלבאל׳י להיות מלך עליהם כשרצו  למרוד פסי׳ מחמד להאג׳ הנז׳ וכשהכביד עליהם עול המסים מרדו ג״כ בו וחזרו לסי׳ מחמד לחאג׳ והוא הלך לו לעיר מראכיש ורצה למלוך, ועכשיו הלך אחיו מולאי ארשיד אחריו, וכששמע מולאי מחמד שבא אחיו לצור עליו ברח והלך לו לעיר תארודאנת, וביני ביני והמלך במראכיש.

ויהי היום רכב על סוס א׳ עדיין קטן בכרה קלה משרכת דרכיה ותעמוד על רגליה ותקפוץ והוא רוכב עליה בין עצי היער ונתקע לו עץ א׳ במוחו ומת באותה שעה. ומשם לג׳ ימים הביאוהו וקברוהו בכאן בפא׳ס. והי״ז ערב פסח של ש׳ התל״ב ליצירה – 1672 –  נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה.

 מ״מ והיה בימי מלכותו הנז׳ שובע גדול בכל העולם ושפע רב ומיום שנכנס לפא׳ס המלך הנז׳ נפלה הדוטה מן ה״ם ללמוד ביום עצמו נפל עד ד״ת ללמוד. ואח״כ היתד. שדה עד לששה אוקיות לסחפ׳א. ובימיו היה השמן ליטרא ומחצה במזונא. והחמאה עשרים אוקיות לככר. ובימיו היה מולאי ישמעאל כ'ליפא במקנא׳ס ובפאס יע״א [ובצפרו] וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל יר״ה לכאן והמליכוהו עליהם אנשי פא׳ס אלג׳דיד.

ואהל פאס לבאלי ואח"כ הלך מסיר׳ה – מולאי יסמאעיל ירום הודו –  במחנהו למראק׳ס להלחם עם מולאי מוחמד ן׳ מולאי זידאן. והלכו עמו ארמ׳א די פא׳ס אלבאל׳י ונלחם עמו ובא לשלום. אח״כ רצה מסיר״ה לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן אלפא׳ס אלבאל׳י ארמ״א לילך עמו ושלח להם השר זידאן לפנקס הארמ׳א הנז'. מה עשו אנשי פא׳ס תכף ומיד בבוא השר זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר׳ה ומרדו במלך ושהו במרדם שנה וחצי והיה נלחם בכל יום פצ׳הר רמכ׳א ופצ׳הר אזאויי״א והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב ללבסטיון של באב לג׳ואד והיו נופלים בבתים של האלמל״ח ארצא׳ץ שהיו נלחמים בם, והיו אנשי פא׳ס לבאלי מחרפים ומגדפים את מסיר״ה, ועד היום מזכיר עליהם את החרופים והגידופין ומטיל עליהם מם גדול ובכל שנה פוקד עליהם עונם.

אח׳׳כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ הלך עמהם מסיר״ה לעיר תארודאנ׳ת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה שנלחם עמו כבר פעם א׳ במראכיש וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנ׳ת. והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות. והרויחו ממון רב במחנה הנז' והיה זה בשנת התל״ח ליצירה – 1678 –  והסימן אף לזא״ת יחרד לבי.

 ומן שנה זאת ואילך היה דבר כבד מאד עד שהיו מתים בפא׳ס לבאלי עד עשרה מאות ביום ובהאלמל׳אח עד עשרים וארבעה בכל יום עד ש׳ ת״ם – 1680 עונך בת ציון לפי׳ק. ועוד היה בזמן הנז' מש׳ התל״ח עד ש׳ ת״ם יוקר השער ועצירת גשמים. ואחר שהתענו שלש של ג׳ ג׳ עשינו עצירה גדולה, וכך היה המעשה. שאני זוכר ביום ד׳ קודם המנחה הכריזו ברחובות ובמבואות ובחצירות ובבתים שיתענו מגדולם ועד קטנם בהפסקה מבעוד יום. ולמחר הלכו כל הקהל יחפים לבית הקברות וישבנו בפתה הנק׳ אלחאבץ׳ שאחרי כותל הפתח הנז' קבורים שם חסידים וחכמים גדולים, והקבר הידוע שבהם הוא קבר הJ׳ הש׳ והחסיד כמה״ר יעקב קניזל זצ״ל.

ובתוך הפתח הנז' הנחנו התיבה וישבנו שם כל היום מן הבקר עד הערב ושם התפללנו שחרית, מנחה ונעילה וערבית. ובשחרית התפלל הה׳ השי הדו״מ מר קשישא גר ישראל כמה״ר סעדיה אבן דנאן והאריך בתפלת שחרית עד חצות ויותר בכמה תוכחות ובקשות על סדר הברכות כמו שהם כתובים אצלנו. ומפני החולשה שהיה זקן ולא היה יכול לעמוד להתפלל כל היום, התפלל מנחה הח׳ הש׳ הזקן הכשר כהה״ר יעקב אבן צמחון. ונעילה וערבית התפלל אותה הח׳ הש׳ הדד״מ כהה״ד יהודה עוזיאל ז״ל. וכל היום לא נענו עד שעת תפלת ערבית ירדו גשמים בזעף הרבה ואח״כ פסקו קודם חצות הלילה והי״ז ערב ר׳׳ח ניסן ש׳ ת״ם עונו לפ״ק.

 והיתה החטה שוה ב׳׳ם ללמוד. ק״ם כ״ם לסחפ׳א. ואיני זוכר אם השנה אח״כ באה טובה אם לאו. אך האמת הוא שבני אדם שבזמן ההוא לא חלי ולא מרגיש לקול הרעב ההוא, כי היו עשירים הרבה בהאלמלא״ה פא׳ס יע״א ועשירים גדולים ובתיהם מלאים כל טוב ברוב תבואות ואוצרותיהם מלאים ואלמטאמ׳ר – מקומות חפורים בתוך האדמה לשמירת חטה או דבר מה –   של היהודים מלאים, ולא הרגישו ברעב ההוא כלל ועיקר. אבל הרגישו במכת הדבר שהיה בש'        ההיא וברחו בני אדם רובם ככלם להרים ולגבעות ולמדינות שלא היתה בהם מכת הדבר. ואני ראיתי אמי תנצב״ה שהיו בה שמונה עשרה מכות של דבר והיה הרופא חותך מכל מכה אוקיא א׳ של בשר מת בכל יום ונתרפאת וחייתה ויש מי שמת בחצי מכה.

ובאותה השנה הנז' כשירדנו מן עצירת גשמים עשינו אדכל׳א [קבלת פנים] להחכם הש׳ והותיק בקי בכל החכמות. חכמת העיון עד אין תכלית, חכמת הדקדוק, חכמת הפילוסופיה, חכמת השיר על המשקל, ולא הניח כמותו בכל חכמי ישראל, ואלו חיה הוא היה רב לכל המערב כמו שהוא גלוי וידוע לפני ת״ח של פא׳ס ותיטוא׳ן וצפר׳ו ומקנא׳ס, שמו ר׳ יונה בן לאדוני דודי הח׳ הש׳ כמה״ר יהודה אבן דנאן. והוא נולד בתיטווא׳ן וקרא ושנה בתיטוו׳אן מפני שאדוני דודי זלה״ה נתנו לו אשה עשירה בתיטווא׳ן יע״א ולאחר שהוליד בנים ובנות הלך א״א זצ״ל והביאו הוא וכל אנשי ביתו. והיה ר׳ יונה זלה״ה הנז' יושב על התורה ועל העבודה, וכל ת״ת של המדינה היו נקבצים עמו לשמוע עיונו. וכל מי שנסתפק לו דבור התוספות ז״ל או של ר׳ אליה מזרחי או גמרא היה בא אצלו ולא היה הולך מלפניו עד שיתיר לו כל הספיקות.

וכשהגיע לנישואין בזמן הנז' נשא את אחותי העלובה ושהה עמה ב׳ חדשים דוקא ומת במיתת הדבר שהכתה אותו בגרונו ולא היה יכול לדבר. אבל מתוך החכמה שהיתה בו היה רומז. ונפלה אחותי ליבום לפני אחיו ר׳ סעדיה. ואח״ב מת גם הוא בלא בנים. ורבי יונה הנז' נשא אשה בניסן של ש׳ הנז' ת״ם ומת בסיון של שנה הנז' ומת בחיי אביו ובחיי אדוני זקיני החי הש׳ נר ישראל מר קשישא הדו״מ כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זצ״ל. ואני ראיתיו שהיה בוכה ומתקשה עליו יותר מדאי ודרש עליו. וא״א ג״כ דרש עליו ודרשו עליו כל בעלי החברה. ובש׳ התמ״א והתמ״ב היתה מכת הדבר אבל היתה במדת הדין הרפה ולא כמו שנת ארבעים שהיתה מדת הדין הקשה לתפ״ץ.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

ובחדש אב הרחמן בשנה הנזכרת שהיא ש׳ ת״ם עונך נלקח ארון האלהים, ונתבש״ם אדוני זקיני הח׳ הש' הדו״מ נר ישראל מר קשישא כמוהה״ר סעדיה אבן דנאן זצ״ל השי״ת ישים מיתתו כפרה על הדור.

[שמעתי שבש׳ התס״א ליצי׳ באדר ב׳ נכנס הגביר המעולה כה״ר ראובן ן׳ קיקי לחופה עם הכבודה גברת ואם בישראל סטרייא בת הישיש ה״ר לוי הלוי ן׳ שושאן נ״ע].

אמר הכותב אע״פ שהצרות שעברו עלינו בימי המלך מסיר״ה התחילו משי התס״א ליצי׳ שבחדש ניסן המכובד באה שמועה מאת המלך הנז׳ שהיה נלחם עם התורק׳ במקום א׳ שמו אלגויע׳ה ובי״ג בניסן ש׳ הנז' באה שמועה שהמלך הז' הטיל מס על כל היהודים אשר תחת ממשלתו, מאת ככר הכסף ונשמע וימס לבבנו וארכבותן דא לדא נקשן. ורפו כל ידים וכהו העינים ונשברו המתנים ותלכנה מים.

 והשמחה של ערב פסח נהפכה תוגה, הרבה מבעלי בתים שלא קנו בשר למועד. ובהרבה בתים שלא קראו ההגדה ומי שקרא אותה היה קוראה כקריאת מגילת קינות. ושלחו כל הקהלות כמה מנחות וכמה שוחדות לפייס המלך אולי יש תקוה להתפייס במחצה או יניח שליש או רביע ולא הועילו כלום. באומרו שכבר נשבע בלחראם מן אולאדו ( בכבוד בניו ) שיתנו היהודים הסך הנז׳ במושלם.

ועלה להם לקהל פא׳ס יצ״ו לחלקם רביע המאת ככרים שהם כ״ה ככר. והיה גובה המם כולו ע״י השר הגדול לקאייד עלי ן׳ עבדאלה אריפי. ולא התחילו לגבות עד ר״ה סיון והיתה צעקה גדולה ומבוכה בעיר זה בוכה וזד. מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בב״ה. ויש שנתן במם שעלה לו עד עשרת אלפים אוקיות ויש ששת אלפים ויש שמנת אלפים והפחות שבכולם אלף אוקיות. ונתפסו ת׳׳ח לתת אלפים אוקיות והרסו כמה תפוחים של כסף של ס״ת. ומב״ה של התושבים שלנו הרסנו ב׳ זוגות גדולים הביאם א׳׳א זצ״ל מעיר תיטוא׳ן יע״א. ולא היו של הקדש ולא של קהל אלא א״א זצ״ל קנה אותם משלו ומממונו וחלקנו אותם לד׳ חלקים כל א׳ נטל פרדי (חלק) א׳ לחלקו והשלים עליו לפרוע המס שעלה לו. ואדוני אחי כה״ר אברהם נתן במס מה שעלה לו אלף אוקיות קדומים ממסיר״ה ( ראשי תיבות : ממטבע מולאי סלימאו ירום הודו ) ואני הצעיר נתתי במס הנז' מה שגזרו עלי ליתן חמש מאות אוקיות, וכן כל ת״ח שהיו לו תפוחים הרסו אותם לתפ״ץ.

[ובש׳ הנז' שהיא ש׳ התס״א ליצי׳ ביום ש״ק ח״י לחשון מתה אשתי הראשונה בת הגביר המעולה כמה״ר שאול ן׳ רמוך ז״ל. והיא בת דודתי תנצב״ה, והיא היתה עשירה וכל מה שיש לי בעולם הוא שלה מה שעלה לה בירושת אביה שמת והגיחה בתולה אע״פ שלא נתנו לה המעשר ממה שיעלה לה בחלקה בגחלת אביה שכבר סלקה עצמה מעזבון אביה ז״ל וכתבה מחי׳ על כל מה שנשאר אע״פ שלא היה ברשותי וכוי ועשיתי לה תכריכין מסך חמש מאות אוקיות קדומים מכ״ט ממס׳ירה ולא הניחה בנים אחריה שכל מה שהיתה יולדת היתה  קוברת לתפ״ץ.

 ויורשיה יורשי כתובתה הוא שאול ן׳ אחיה כה"ר סעדיה נ״ע. ומפני שלא התאבל עליה שלא היה מחוייב באבלה. לא נטל מירושתה מחצית ממה שנמצא אחריה אצלי, אבל נטל פחות שליש כמו שזה מפורש בתקנות קדמוננו זלה״ה. ומה שנתתי לו בירושה הנז' הוא מחצית החצר הנק׳ ע״ש ן׳ רמוך אלקראע. והיא סמוכה לאלפר׳אן של התושבים. ועוד נתתי מעות בעין ת״ר אוקיות ועוד פשתו׳ל מתק׳ל בשמונים אוקיות. וסלקו אותו ב״ד מעל ירושה הנז׳ סלוק גמור כמו שהוא כתוב וחתום אצלי כראוי. ובשנה הזאת בעצמה נכנסתי לחופה עם הבתולה ביידא בת ר׳ יוסף עוזיאל. ובח׳ ניסן של שנה זו באה השמועה של מאת כסף ככר וערבה כל שמחה. עם כל זה תוקף הצרות שמצאתי כתובים אצלי ואצל אחרים הם אלו.

בש׳ התס״ד – 1704- אם אמרתי אספרה התלאות והמדורות שעברו עלינו, יכלה הזמן והמה לא יכלו. אור ליום ה׳ י״ד לכסליו סדר ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך נלקח ארון האלהים ונתבש״מ הח׳ הש׳ הדו״מ העניו ומאושר בכל עניניו כמוה״ר וידאל הצרפתי זצ״ל, ונקבר באותה לילה עצמה קודם עלות השחר. יען בעוה״ר היה כאן מולאי חפיץ׳ בנו של המלך מסיר״ה, כי זה דרכם של בני מלכים עוברים עלינו תמיד בכל יום לגוזזנו ולכלותנו ויהי היום יום ה׳ ח״י לכסליו הנד באה שמועה אלינו כי המלך נתן למולאי חפיץ׳ הנז' פא׳ס זדי׳ד למשול בו. וביום ב׳ ז״ך לכסליו הנז' ויבוא מולאי חפיץ׳ עם אנשי ביתו ויצאו לקראתו הקהל והנגידים במנחה טובה והקביל אותם בספ״י וישלחם שמחים וטובי לב ויצו עליהם סריס א׳ ושמו עבדלא ן׳ קאסם ויאמר לו כשירצה א׳ מהנגידים לבוא אצלי הנח לו. והיה הדבר בערמה. למחר ומחרתו בעוה״ר והנה עבדיו ומשרתיו באו להאלמלא׳ה זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון. וכל אחד עושה כחפצו ורצונו ומכחישים ומשקרים בשם אדוניהם ואין אומר השב. א׳ שואל יין וא׳ מים שרופים וא׳ טאבא וא׳ ליבזאר׳ ״! וא׳ כסוו׳א וא׳ כנזא׳ר וא׳ תהלי׳ל. וימררו את חיינו במסים וארנונות ביום הא׳ שנכנסו להאלמלא׳ח, עד שקצו בחייהם ולא היה יוצא שום אחד מהם מפתח ביתו לשוק כלל ואפי׳ בביתם לא היו יכולים להתעכב אלא כל אחד נוטל כליו ואת בניו ובורחים מגג לגג ונחבאים בהאלזוואר׳י והאלסוואט׳נוס – העליות והחצרות והיו נכנסין לבתיהם אלמסכרי׳ן (המשרתים) – סוכרא – אגרה על השירות למשרת השר – ושוברים הדלתות והאמנות ולוקחים מכל אשר ימצא ונותן לנגידים ולגובי המס, וכל מה שהיו גובים ביום ובלילה מהמס הלואי ואולי היה מספיק לעופות וביצים ובני יונה ותורים שהיו צריכים לתת בכל יום. ויהי היום וישלח אלינו א׳ משריו שמו סי׳ רחאל פאנג׳א לגבות ממנו ד׳ אלפים אוקיות ונתנו אותם הקהל בלילה אחת מרוב הפחד. אח״כ בשבוע זה בעצמו קאם סניו׳ת [עלילה] על יהודי א׳ כשיצא מחופתו ועדיין לא השלים חדש א׳ עם כלתו והוא גבור מאד מר ונאנח. ושמו מימון צאבח. הוליכו אותו למולאי חפיץ׳ ושרף אותו בכבשן האש הי׳׳ן. ולמחרת בהשכמה שלח לנו א׳ מעבדיו לתת לו כופר היהודי אשר שרף ככר מזוקק מעות כ״ט וגבו אותו בלילה א׳. ושם העבד שבא סי רמדאן.

עוד למחר שלח א׳ מהמשרתים ובידו מכאחי׳ל (רובים) ד׳ לעשות להם טבעות זהב ויעשו את הטבעות ונתנו בהם זהב שוה ששים משקלים ונתנו סוכ׳רא לגוי הנז' ששמו אשראייבי חמשים אוקיות מכ״ט ממס״ירה.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כולו מר. הדבר נחוץ קום רוץ. ומכור דגן ותירוש וקנה לבן אדוני המלך ד׳ כ׳וואמי – וילונות – של משי ותכף ומיד שלחו אחריהם לפא׳ס לבאל׳י וקנו אותם באלפיים ושש מאות אוקיות קדומים ונתנו סוכר׳א מאה אוקיות. בו ביום והנה סי רמדאן הנז״ל בא ויאמר תנו לי מאה וחמשים אוקיות קדומים ומיד נתנו לו מאה וחמשים אוקיות. בו ביום שלח אלינו שופט א׳ קטן איש עיור ובידו מקל רוכב על כתף גוי א׳ לתת לו כסות ותכף ומיד קנו לו כסות וילבש קללה כמדו, באותו שבוע שלח אחר ד׳ כ׳וואמי אחרים ותכף קנו לו באלפים ות״ק אוקיות. בו ביום שלח אחר״! קפטא׳ן סכרנא׳ט באס יקימוה יקאמת למכז׳ן וזאתהום ליקאמ׳א מאה וחמשים. עוד זה מדבר והנה משרת א׳ כולו מלא קצף ושמו סי גדיף לתת לו כסות א׳ לאחד מחתניו של מולאי חפיץ׳ וקנו אותה במאה ועשרים אוקיות קדומים ונתנו סוכ׳רא על האלכסוו׳א הנז׳ שלש מאות וחמשה ושבעים אוקיות.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד נתיעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנא׳ס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים למלך מסיר׳׳ה, והיו משלחים כתות כתות והיה זה ביום חמישי שבעה ועשרים לח׳ טבת ויתקבצו הכתות הנז׳ כולם ביום א׳ תשעה ימים לחדש שבט סהר רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר ופקדתי בשב״ט פשעם. ויהי היום ויעלו הכתות ללקצב״א למלך מסיר״ה ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך. ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המס לפניו לתת דין וחשבון על כל מה שגבו מהאלמלא׳ח, וישלח אגרת ע״י הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנא׳ס במאמר המלך לתת דו״ח.

וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם אוי לנו מיום הדין וחשבון לפני דיין האמת ב״ה. הנגידים וא׳ מן גובי המס וביום החמישי העלו אותם למלך סדר ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, הם מדברים ומתחננים לפני המלך ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות היהודים ברצאץ (כדור עופרת) וכן עשו ומתו תכף ב׳ יהודים אחד שמו משה מאמאן ואחד שמו פ׳ מן מניקיס והגי נשפך דמו ולא מת הכתה אותו הרצאצ׳א ועברה בין הקנה והושט ולא מת ועדיין הוא חולה ואה״כ נתרפא ושמו משה בן הנינא.

 והשי״ת ינקום נקמת דם השפוך. כשראה המלך דם ההרוגים נתקצף קצף גדול וחמתו בערה בו לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הראשון וגזר על היהודים אשר נשארו בחיים והנגידים לשרוף אותם בתנור הסיד, והוליכו אותם לשורפם ואח״ב אמר להחזירם וכשחזרו שאל להם איה הם הנגדים שבכם ויאמרו לו זה וזה וגזר עליהם לשורפם ויוליכו אותם לבית השריפה ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים, ויסב המלך פניו לשר א׳ שהיה לפניו ושמו אלקאייד אלגאזי בוחפרא ע״א ויאמר לו החזר היהודים מכבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פא׳ם בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש, וכן עשה והביאם לפאיס בש״ק כשגמרו תפילת שחרית בס׳ אם רעה בעיני אדוניה עוה״ר הטו אלה השי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל. נתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך ושם חנה אלקאייד (השר) שבא לגבות המס וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ עם הקהל הנז׳ ובו ביום גזר האלקאיי׳ד על הקהל לפנקס כל א׳ לפי ערכו מה שיכול ליתן ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והוסיף עוד ואמר להם לא תערכו כ״א מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו.

וג״כ הנגיד המעולה כה״ר אברהם מאימראן היה מבקש מהמלך ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית הסך ליתנו עכשיו והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו. והאלקאיי׳ד היה מכה ומענה ביהודים בחכמים ובבעלי תורה עד יום ראשון ס׳ וראה ועשה וכו׳ וקצף קצף רב וראה ולמד את מעשה עמנו שהיו גובים בלי חמלה וחנינה, וג״כ הוא היה מכה ומענה בחכמים כל אחד לבדו ובקהל כל אחד לבדו והיה מענה לעשיר אחד ושמו סלימאן בוטבול ומרוב הענוי והמכות והחניקה שהיו חונקים אותו ולא היה יכול לסבול המיר דתו, אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות.

 ומן היום ההוא והלאה גזר האלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף. וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר. שנתנו החכמים ככר כסף שלם מלבד האלסוכ׳רא ולעמאלא. ואני הצעיר בעוה״ר נתתי בזה המס שלש מאות אוקיות ונתתי בזה הסך שני נזמי זהב משקלם שנים עשר משקל זהב ועוד כלאכ׳ל  מכ' משקלים דרהים. השי״ת יאמר די לצרותינו, וימלא חסרוננו, ויחשבה לצדקה לנו. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט הכותב.

ומן היום הזה והלאה היה גובה אלקאייד הנז׳ המס לאט לאט עד שהשלים י׳ ככרים. ועוד נתנו לו להאלקאיי׳ד סוכר׳א ה׳ אלפים אוקיום מכ״ט מלבד הדורונות והמנחות שהיו נותנים לו בכל יום ומלבושים וכלים נאים משוה שלשת אלפים אוקיות. ועוד שלח מולאי חפיץ׳ אחר אלקאייד לשאול לו לשלומו ונתן לו האלקאייד מממון שהיה גובה קודם שישלים אותו ה׳ אלפים אוקיות. 

ועוד נתן לו מן המנחות שנתנו לו היהודים. ועוד כל ההוצאות שהיו צריכים להוציא על ביתו של מולאי חפיץ׳ היו מוציאים אותם מן הגביה הנז׳ כמו ה׳ אלפים אוקיות אחרות. נמצא סך ההוצאה כולה שגבה השר כמו שנים עשר ככרים לזכות יר״ה ועוד כתב אלקאייד הנז׳ על הקהל עשרה ככרים לזכות יר״ה לפורעם לימות הקציר. והלך אלקאייד למקנא׳ס ושקל הממון ההוא והחליפו בזהב שכך א״ל המלך לקנות את הממון זהב ונמצאו חסרים ה׳ ככרים של קהל פאס אלפיים אוקיות אחרות והלוו אותם הקהל במקנא׳ס ונתנום. אח״כ אמר להם אלקאייד אלגאזי הזמינו י׳ אנשים גדולים ובני דעה והתקינו מנחה יפה עד מאוד ואני אעמוד אתכם לפני המלך ונדבר עליכם דברים טובים ואקרע לכם השטר חוב שכתבתי עליכם לזמן הקציר. וכן עשו הכינו המנחה יפה והיה בה עשרה זוגות של כא׳מרא פינא – חגורות אומנותיות או חגורות דקות – . והעלה אותם אלקאיי׳ד למלך ומנחתם בידם ודבר עליהם לפני המלך טובות וקבל אותם המלך בספ״י. והיה זה ביום ד׳ לאדר א׳ ש׳ התס״ד.

ויהי בלילה ההוא אור ליום ב׳ והמלך יושב על מטתו בלילה ואמר לעבדיו הביאו את המנחה אשר הביאו היהודים לראותה, והי״ז בהשגחתו ית׳ ויביאו אותה למלך והנה המנחה הסירה פריד׳א של כאמרא הנז׳ א׳ ויאמר המלך להביא את היהודים והקהל היו ישנים על מטתם ומשרתי המלך עמדו עליהם ויוליכו אותם בבהלה גדולה ועינים דומעות והעמידום לפני המלך. ויאמר להם המלך כמה זוגות הבאתים לי אמרו לו י׳ זוגות. אמ״ל אמת שכך הוא אבל יודע אני שא׳ מעבדי גנב פרד׳י אי. זה מה שהיה בלילה הנז׳. ולמחר עוד שלח אחריהם משרתים אחרים שיעלו למלך קהל פאס ויבקשו ולא מצאו כ״א ד׳ יהודים ועמהם הנגיד אברהם מאימראן ויאמר להם המלך אני שקלתי את הממון ההוא ומצאתי י׳ ככרים שלמים הסר מהם ז׳ ככרים ומחצה שאני נושא בכם, נמצא שלא נתתם לי כ״א ככרים ומחצה. והעשרה ככרים שכתבתי עליכם לזמן זה הוא זמן הקציר היום הזה והיה זה בחמשה ימים לח׳ אדר ראשון עכשיו שלא אביתם לתת לי העשרה ככרים, או תנו לי ש׳ מאות אוהלים של פשתן טובים ואני אקרע לכם את השטר חוב. או אתן לכם י׳ ככרים אחרים ותצאו מן האלמלאח שלכם של פאס. ויענו כולם קול א׳ קהל פא׳ס ויאמרו כל אשר יאמר לנו אדוננו נעשה ונשמע, וקבלנו עלינו לצאת מן האלמלא׳ח. ובמצב הזה באה אגרת אחרת מאת מולאי מחמד בנו שמרד בו ומלך בתארודאנ׳ת ויקצוף המלך וישלוף חרבו ויכה לכל השרים אשר היו עומדים שם ואלו הם אלקאייד חמד וחדו אעטא ואלקאייד חמד לעראיישי ואלקאייד מחמד אחרטאן ואל־קאייד עבדאלה ארוצי ונתן עליהם קנס י" ככרים ותכף נתנו אותה. וקהל פא׳ס שהיו שם שלח עמהם ג׳ מן היועצים שלו ואמר להם לכו עם היהודים ובחרו להם מקום שייטב בעיניהם לבנות בו בתים וחצרות לשכון שם במקום הנק׳ אוז'ה ערו׳ס. ואח״ך ניחם המלך ושלח לאמר להם לכו והתיעצו עם קהלכם ואם ייטב בעיניהם לצאת מן האלמלאח אני אתן לכם י׳ ככרים הנז'. ובאו מאת המלך בלב נשבר ונדכה ובנפש מרה מפני שבחרו מות מחיים וקצו בחייהם לצאת מן האלמלאח כמו שא׳׳ל המלך יר״ה ולא לחזור להיות תחת ממשלת מולאי חפיץ׳. וכשחזר המלך מדיבורו שא״ל לכו והתיעצו עם קהלכם ידעו שהדברים הם שלא ברצונו של המלך יר״ה ויתעצבו האנשים מאוד וישבו להם במקנא׳ס יע״א.

ויהי אחר ג׳ ימים ששב המלך מזעפו ומחרון אפו הלך הנגיד המעולה נר ישראל כה״ר אברהם מאימאראן לפני המלך ובקש מלפניו על עמו ישראל על קהל פאס למחול להם. ויאמר לו המלך סלחתי כדבריך אבל יעשו מאתים אוהלים של פשתן לא סגי בלאו הכי וישבו במקומם. וכך היה הדבר תיכף לקחו ברבית מאת אשת המלך שלש ככרים ועשו את האהלים. הי"ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל ויאמר די לצרותנו.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

וביום כ״ב לאדר א׳ שנה הנד ועדיין הקהל הנז' במקנא׳ס שלא רצו לבוא לפא׳ס מפני יראת מולאי חפיץ׳ שעברתו שמרה נצח לאמר למה הלכתם למקנא׳ס להגיע הדברים ולהלשין עלי אל אבי. והי״ת השיב גמולכם ברא­שיכם וקנס אתכם אבי קנס גדול כנז'. וישלח להם מולאי חפיץ׳ אחד מעבדיו ובידו אגרת אוגרת מד׳ רוחותיה לקהל פא׳ס והוא אומר להם בזה הלשון  אנא ארצ׳ית עליכום אג׳יוו אמאן אלאה ב״ה עליכום עמרי לא דרתכום ומא יגוז עליכום גיר די יגוז עלייא. כתר ארסלהום תסביח דייאלו וקאלהום אג׳יוו לדיארכו׳ם ומא יכון גיר גראדכום.

תרגום : אני נותן רצוני עליכם. בואו אלי יחסה ויגן ה׳ עליכם. מעולם לא גרמתי לכם נזק. ומד, שיעבור עליכם יעבור עלי. ויותר מזה שלח להם (לסימן שיאמינו בו) מחרוזת תפלה שלו, בואו לבתיכם ויתקיים רצונכם.

 וכששלח האגרת הנז׳ נתן רשות לארבעים משרתים ליכנס להאלמלאח ולגבות מן היהודים ככר ומחצה של זהב ואחר שיגבו הסך הנז׳ יהרגו לארבעים אנשים ויחתכו ראשם ויביאם לו עם הזהב. ויקומו המשרתים ויזרזו את עצמם ויבואו ובעודם בדרך קודם שיכנסו להאלמלאח נתנו אל לבם ויאמרו מה הדבר הזה אשר אנו הולכים לעשות, ורוב הקהל עדיין במקנא׳ס והוא שלח להם אגרת הנאמנות עם האלתצבי׳ח ועכשיו אומר לנו לעשות כך וכך. אולי משגה הוא או שכח מה ששלח לאמר להם. נלכו ונזכירהו הענין אשר שלח לקהל פא׳ס. וישובו אליו ויאמרו לו אדוננו רצוננו לדבר לפני אדוננו ואנו מפחדים; א״ל דברו ואל תפחדו. א״ל

אתה שלחת אחר קהל פא׳ס לבוא לכאן עד שיבואו כולם לכאן ויהיו כולם כאן ויום א׳ פתע פתאום ונתפשים חיים לתת לנו את הזהב ונחתוך ראש ארבעים ונביאם לפני אדוננו ועכשיו אין שם בהאלמלאח רק אנשים רקים ופוחזים שלא הלשינו על אדוננו ועניים מרודים די להם צערם, עד שיבואו העשירים הגדולים שבמקנא׳ס, א״ל טוב הדבר כדבריכם כן הוא וכן תעשו עד שיבואו הגדולים ותעשו מה שצויתי אתכם. והמשרת שהלך למקנא׳ם ותצאביח והאגרת בידו עדיין במקנא׳ם מפייס את הקהל והולך עמהם לאט לאט כדי שיתפייסו לבוא.

והיה ביום החמישי ראש חדש אדר שני שהוא שלשים לחדש אדר ראשון והנה העבד בא ממקנא׳ס וירץ אל אדונו מולאי חפיץ׳ ויבשרהו ויאמר לו אדוני הנה היהודים הבאתם כולם ממקנא׳ס והנם עדיין לא הגיעו למדינה והם ילינו בזה הלילה בדרך ומחר בהסכמה יכנסו למדינה ושנים מהם הגיעו. ויאמר טוב. וכן היה שלא הגיעו הקהל עד למחר יום ששי ראשון לחדש אדר שני של שנה הנז׳ ש׳ התסי׳ד.

 בלילה ההוא ליל א׳ לאדר ב׳ ש׳ הנז׳ נדדה שינה מעיני מולאי חפיץ׳ מרוב שמחה והוא מחשב ומתייעץ כדת מה לעשות באנשים התמה אשר הלשינו עליו לאביו ורצו לדחות אותו מעל פניו או להרוג אותו או להגלות אותו כדת מה לעשות באנשים אשר חשבו עלי רעה כזאת כדת מה לעשות ביהודים הנבלים אשר שלחו יד בבן המלך. ויאמר בלבו המשפט הזה אשר חשבו עלי כן אעשה להם למחר אשלח אחריהם ואביאם לפני ומי יוכל להצילם מידי. ואקח מהם ארבעים ככר כסף ואחתוך מהם מ׳ ראש ומה שבידם לעשות אח״כ יעשו.

והקב״ה הפר עצתו וקלקל מחשבתו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכי דרככם לעושה: נפלאות גדולות לבדו כל״ח: הבקר אור והאנשים ראשי הקהל באו המה וחמוריהם בבקורו של יום ששי הנז' ראשון לח׳ אדר שני וילכו ויבשרהו למולאי הפיץ׳ הנה היהודים באו ויאמר לעבדיו התקינו עצמיכם ומלאו כלי מלחמתכם כל אחד ימלא מכחלת׳ו בארו׳ד ורצא׳ץ וידפיהא – כל אחד יטען רובהו בכדורי עופרת ויכבה אותה כלומר ירה באחד היהודים –  בא׳ מן היהודים וישלח אחר היהודים ובאו המשרתים של מולאי חפיץ׳ ומצאו אותם בבואם מן הדרך והם עולים ויורדים ומכינים המנחה שיוליכו בידם להקביל את פניו.

 וכשראו אותם המשרתים שבאו להוליכם במהרה במאמר מולאי חפיץ׳ חזרו אל אדוניהם ויאמר לו אחד מהם ושמו סי מוחמד למצבחי אדוני הנה היהודים הנחנו אותם להכין ולהזמין מנחה גדולה ויפה להביא אל אדוני והם לבדם יבואו ואם תשלח אחריהם ירגישו בדבר ויברחו ויתחבאו. א״ל אמת הדברים האלה. א״ל חיי ראשך שהדברים אמתיים וכשיכינו המנחה ויבואו לפניך הטוב בעיניך עשה. אייל כן אעשה, כאשר דברתם אבל עכשו אני הולך לשדה לצוד ציד להביא ולאחר התפלה הם יבואו, הוא יצא את העיר לא הרחיק עד מקום א׳ שמו דהא׳ר אזאווי׳א והנה שליח א׳ בא מאת אביו מסיר״ה ואגרת בידו ויקח האגרת ויקרא אותה ויחר אפו עד מאד וישב לביתו מלא תימה וקצף ולקח מכחל׳א מעמר׳א ברצא׳ץ – רובה טעון בכדורי עופרת –  ותלה אותה להיות מוכנה ומזומנת אצלו וכשהוא תולה אותה רגעית אנקס׳א ודרב אזנא׳ד וכרדת לעמאר׳א – ומבלי משים לב לחץ על ההדק ואז נפלט כדור –  ונתקעה בבטנו של מולאי חפיץ׳ ומת כ״י כא״י ואכ״ה בו״ה.

 ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים. חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם ברחמיו וכרוב חסדיו בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם. באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וכף ויפרקנו מצרינו כל׳׳ח. והיה היום הזה לכם לזכרון שהוא נס ופלא גדול כל״ח וזכרתם אותו בכל עת ורגע כל״ח. והי״ת יסלק מעל עמו ישראל כל מעיק ופגע כל״ח כי״ר.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

באותה שעה שנשמע הדבר הזה שמת הארור מולאי חפיץ׳ נבהלו נחפזו רעדה אחזתם כל אנשי המדינה גוים של פא׳ס אזדי׳ד ושל פאס אל־ באל׳י והגוים של פאס אלבאלי שהיו בהאלמלאח באותה שעה היו נחבאים בחצרות היהודים ובורחים על הגגות מחצר לחצר ועמי היה נחבא אלכ׳וואזא » ס׳ מחמד עדייאל בזורייא אחת בחצר אחת קרובה לצד בית הקברות מפני שבאותה שעה שנשמע הקול הייתי קונה בשר לכבוד ש״ק וכשנשמעו הדברים ברחו בני אדם יהודים וגוים ויש שהניח חנותו פתוחה וברח וננעלו כל החנויות וכל א׳ סגר דלתי ביתו עליו ומי שהיה רחוק מחצירו לא היה יכול ללכת לחצירו עד שעברו ג׳ שעות.

והיו הולכים בני אדם לבתיהם על הגגות. אח״כ נשמע הדבר במקנא׳ס למסיר״ה שמת בנו, ואמו ג״כ שמעה ותהי הרעשה גדולה בפא׳ס ובמכנא׳ס הוי הוי כל ז' הימים היו שולחים אחרי הנשים לספוד אותו. וביום ש״ק ב׳ ימים לאדר המהודר שלח מסיר״ה לשאת את מתו ולהוליכו אצל אמו, ובא אחיו מולאי למתוכי׳ל לשאת את אחיו המת, ועשה לו לקאייד עבדלא ארוצי ארון ונשאו אותו עד מקנא׳ס וקברוהו במקום ידוע שמו סי׳ מכרי׳ז ונכנס פחד גדול בלב בני אדם מפני שלא ידעו מה יהיה אחרית דבר והתפללנו תפלת שחרית של ש״ק בלילה קודם עלות השחר וקריתי הפי בס״ת לאור העששית שהיתה דולקת. והמנחה שהכינו הקהל לתת למולאי חפיץ׳ נשארה בידם ובשעת התפלה התנדבו אותה הקהל לתתה צדקה לעניים ונדרו עוד לתת צדקה אחרת כשיצאו מאפילה לאור בע״ה.

מי יכול לספר התלאות והצרות שעברו עלינו בחייו ובמותו. שבימים ההם ובזמן הזה ברחו אנשי המדינה כל מי שיש לו יד ושם וכל ת״ח כולם ברחו להרים ולגבעות ולמדינות הקרובות והרחוקות ולא נשארו במדינה ב״א העניים ולא נמצאו כאן בזמן הנס ת״ח ולאחר מותו בג׳ ימים והנה מולאי למתוכי׳ל אחיו של מת בא עם המשרתים הרשעים של אחיו ומרוב הפחד שהיו אומרים שבא לנקום נקמת אחיו ברחו בני אדם ונחבאו ואין שום א׳ יוצא לשוק בין גדולים וקטנים ונשים וטף ומי שהוא יוצא מדלתי ביתו לחוץ מתחייב בנפשו, וזה היה בהכרזה במאמר ראשי הקהל והנגידים והמשרתים שבאו עמו היו מלמדים אותו ואומרים לו כך וכך היה עושה אחיך ליהודים וכך וכך רצה לעשות להם ביום פי.

 למחר שלח ליהודים לתת לו  דאיירא די סכרנא׳ט ונכנסו המשרתים להאלמלאח ולא מצאו שום יהודי בשוק. תפשו ב׳ יהודים עניים והוליכום אליו ואמר להם תביאו לי דאייר׳א הנז'. מה טוב ואם לאו אשרוף אתכם. וילכו עם המשרתים שלו לפא׳ס אלבאל׳י ובקשו סקרנא׳ט ולא מצאו מפני שגם הגוים נכנס פחד בלבבם וטמנו והחביאו סחורתם וכל אשר להם. ויבואו אליו היהודים הנז׳ ויאמרו בקשנו ולא מצאנו סקרנא׳ט ויאמר לעבדיו השליכו היהודים ברהטים בקשתות המים. וישליכו אותם. ועמד ה״ר אברהם טולידאנו ובקש מלפניו עליהם והעלה אותם מן המים וגזר עליהם שיתנו אלף אוקיות. וילך ה״ר אברהם הנז' וחילה את פניו וא״ל שיתנו מאתים אוקיות ודאייר׳א אחת שחורה וכן עשו.

נתנו לו דאיירא אחת במאה ועשרים אוקיות ומאתים אוקיות קדומים מעות בעין, ועוד נתנו סוכ׳רא לעבדיו מאתים אוקיות ולמחר שלח עוד אחר דאייר׳א של ברנאט׳א וקנו אותה במאה ושלשים אוקיות ונתנו אותה זה היה בז׳ ימי אבלו ובשבוע שני וישלח אחרי היהודים לתת לו ארבע מאות מתקאלים ולא מצאו שום א׳ מראשי הקהל ותפשו לזקן א׳ שמו אפרים ובחור א׳ שמו מימון בכה״ר נסים אבן דנאן והיה מכה ומענה אותם עד שהלך אליו אלקאיי׳ד לערביי אלגסא׳ם וחלה את פניו והציל את היהודים הנז׳ ונתנו לו הקהל שבע מאות אוקיות ונתנו סוכ׳רא ארבע מאות וחמשים אוקיות והלך לו למקנא׳ס יע״א ערב פורים.

באותו שבוע באה שמועה אלינו שמולאי עבדל׳א אחיו של מתאכי׳ל היה משולח ומשוטט בדווא׳ר א׳ של עראב שראגא ושבה מהם בתולה א׳ מבנות הגדולים שלהם וילך אליו אחיו למתוכא׳ל הנז' להביאו ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים ויבוא השר אשר הוא שליט בסראג׳א למסיר״ה ויאמר לו אדוני המלך כו״כ עשה בנך. וישלח מסיר״ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלא 2 קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א׳ בצוארו וקופה א׳ ברגליו וישליכו אותו ברהטים בשקתות המים ותכף ומיד נחנק ומת כ״י כא״י. באותו שבוע והמלך יושב בביתו והנה מולאי למעאט׳ס בנו של המלך רצה לבוא אל בית אביו והוא שכור ולא הניחוהו הסריסים אשר על פתח הבית ונלחם עמם ויגיע הדבר לפני המלך וימית גם אותו. אח״כ בא המלך אל תוך החצר ומצא אמו שהיא בוכה ומצא לפניה בנו אחיו של המת הנז׳ וכשראה אותה בוכה לקח הבן האחר והשליכו אל שוקת המים ומת במ״ה.

אנחנו בזה הצער והנה הנגיד המעולה כה״ר אברהם מאימראן שלח לקהל פא׳ס אהד מהמשרתים שלו לתת לו אלפים אוקיות ממה שהלוה להם ועוד יתנו לו מאה וחמשים מתקאלים שהלוה להם מולאי מחמד ן׳ מלוך ובעוה״ר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם במה לפרוע וילכו אצל גוי א׳ ושמו ס׳ מחמד ן׳ ג׳מיל וקנו ממנו חטים ברבית ארבעה וחמשים סחפ׳א בסך חמשה ושלשים אוקיות לסחפ׳א ופרעונם לסוף שנה. והלוה להם עוד בתורת הלואה ל״ו סחפ׳א בתורת חסד וזמן הפרעון לימות הקציר ומכרו הקהל החטים הנז' בסך עשרים אוקיות לסחפ׳א ופרעו לנגיד מדר אברהם הנז' ולא הספיק להם לפירעון החטים הנז' וקנו חטים אחרים ברבית מאת אשת המלך יר׳׳ה, ארבעים סחפ׳א אחרים בסך שלשים אוקיות לסחפ׳א ומכרו אותו בעשרים אוקיות ההפסד שהפסידו בו מחצה למחצה ופרעו לנגיד•

עוד זה מדבר וזה בא מאת הנגיד הנז' לתת לו חמשים מתקאלים ותכף נתנו אותם ובששה לניסן ש׳ התס״ד נתייעצו הקהל והסכימו שיגבו המס על פיו של הפנקס שמפונקס מסך אלף אוקיות וישב הריספטו׳ר של הקהל לגבות ולא מצא מי שיתן לו אפי׳ פרוטה א׳ והנושים תופשים אותו וכמעט שהיה רוצה להמיר דתו מפני שלא מצא ממי לגבות, אח״כ לקחו הקהל ברבית כל מה שהיו צריכים לגבות וגבו.

וביום ח׳׳ה של פסח שנה הנז׳ בא ס׳ לחאג מסעוד כסו״ס ועמו סי׳ עלאל בן מאמו וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ כל היהודים כדי לייתן באותו יום האלגזיי׳א ואחרי כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור הפסח וכן היה, לאחר חג הפסח בא וגבה האלגזיי׳א הנז'.

עוד זה מדבר והנה הנגיד הנ״ל שלח משרת א׳ ואגרת המלך בידו לקהל פאס יע״א לתת לו שלשים מרגליות ירוקות כדי שיעשה בהם חמאלא. – חגורת החרב – אחת למלך עודם קוראים האגרת והנה משרת א׳ מעבדי מולאי למתוכיל בא ואמר ליהודים לתת לו ששים אוקיות ויצעקו עליו כל הקהל ויאמרו לו, לא נתן לך כלום והיה העבד הנז׳ אומר להם שמחים אתם על מיתת מולאי חפיץ׳ ואח׳׳כ נתפשדו עמו בל׳ אוקיות.

ביום ב׳ הלכו היהודים לפא׳ס אלבאל׳י וקנו המרגליות וישלחום ביד המשרת. סוף דבר איני יכול לעלות על ספר עול המס הכבד שנתנו קהל פא׳ס בש׳ הנז׳ שנת התפ״ד. ונחלה מלפניו ית׳ יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל. ויאמר לצרותינו די אוי״ר.

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

רבי דוד עובדיה

בר״ח תמוז ש׳ התס״ה – 1705 – ליצי׳ בא אלעי׳ד אסגי׳ר – חג קטן – עיד אלפטיר עם סיום צום הרמאדן לעומת חג הגדול – עיד אלאדחא, חג הקורבן –  של גרים ביום ש״ק וכעס מסיר״ה על הנגיד הנז׳ כה׳׳ר אברהם מאימראן נר״ו שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עי״ד שיבוא בשבת והטיל קנס על קהילות המערב שתחת ממשלתו לתת לו ככר זהב במשקל שהוא שוה תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאס האומללים הרביע של הככר ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו סכר״א והוצאות לו ולעבדיו ומשרתיו ולבניו ולבני ביתו סך ח׳ אלפים אוקיות. מלבד כמה מנחות ושוחדות שנתנו לו יחידי הקהל כל אחד לבדו. וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר ונטלו הזהב והלכו עם האלקאיי׳ד למקנא׳ס והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ן׳ שמול נ׳׳ע והוא רוכב על הפרדה בהליכתו עם הקהל יצ״ו יצאה נשמתו ומת בדרך והביאוהו ללגיס׳א וקברוהו. סוף דבר מש׳ התס״א אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את כל התלאות והמדורות והצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה צרות תכופות זל״ז לא שלוגו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״ץ.

בימים ההם ובזמן הזה היה מולאי מחמד בנו של מסיר״ה עם אחיו מולאי אשרי״ף קוייא׳ם מרדו באביהם ומלך מולאי מחמד שהוא היה הגדול וגם מולאי בן נצי׳ר ברח גם הוא והלך למולאי מחמד הנז׳ שמלך בתארודאנ׳ת וקבלו מולאי מחמד בסבר פנים יפות וגדלו ונתן לו מרכבה ומחנה לצאת להלחם עליו והיה מולאי ן׳ נציר נלחם כל מלחמותיו והיה מולאי מחמד הולך וגדל וכבש העיירות והכפרים אשר סביבות תארודאנת עד מראכי׳ש וכולם השלימו עמו וקיבלו אותו עליהם למלך ובא הוא בעצמו ונכנס למראכיש וישב שם כמו ב׳ חדשים אח״כ שלח לו מסיר״ה את מולאי זידאן אחיו מאביו ונלחם עמו קרוב למראכיש ונשבר מולאי זידאן ושלל אותו מולאי מוחמד שלל רב וחזר אצל אביו בלב נשבר. אח״כ הזר ושלחו בחיל כבד ויצר על אחיו במראכיש והביאו במצוק ובמצור בש׳ התס״ו ליצירה – 1706.

ובחודש אייר ש׳ הנז׳ ביום ד^' כ״ח לח׳ הנז׳ וסי׳ כח מעשיו הגיד לעמו האיר הבוקר אור חזק עד כמו ב׳ שעות ואח״ב לקתה החמה והיה הלקות בה בתחילה האדימה ואח״ב היתה משחרת מעט והולכת ומתמעטת עד שלא נשאר ממנה כלום והחשיך העולם יותר מחושך הלילה שאין בו אור הלבנה ונבהלו בני אדם ונחפזו ותהי צעקה גדולה ובכיה גדולה בבני אדם גדולים וקטנים והנשים צועקים על בניהם ובנותיהם שלא ראום. ומרוב הבהלה הלכו אצל תינוקות של בית רבן וחטפו אלו בניהם של אלו, ואלו בניהם של אלו ולא ראו איש את אחיו ולא הכירה אשה את בנה ואפי׳ הככבים לא נראו בשמים רק ג׳ כוכבים. ושהה זה הלקות כמו שעה ואח״כ חזרה השמש והיתה כמו בן אדם שקם מחליו שלא היתה מאירה כ״כ כבתחילה וכן למחר ולמחרתו היתה חולה ולא היה אורה זך כ״כ. ולספר נפלאותיו יתברך שמו אין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל כי הכל מעשה ידיו ית׳ כתבתי זה ביום ההוא עצמו. והעתקתיו היום יום ב׳ ר״ה טבת שנת תפד״ה. נאם שב״ד.

אחר הדברים האלה אחר הלקות כמו חדש ימים ומולאי מחמד היה בתוך מראכיש ומולאי זידאן אחיו חונה במחנהו על מראכיש והביאו במצור למולאי מחמד עד שקץ בחייו ורצה לברוח ממראכיש וכשיצא לברוח תפשו מולאי זידאן חי ולכדו ושלחו למסיר״ה אביו וכששמע אביו שהביאוהו יצא לקראתו לשדה והכהו בידו וגזר עליו סי׳ מחמד לעלילת לחתוך לו ידו הימנית ורגלו השמאלית וכן עשו לו ונשאר אח״כ חי ז׳ ימים ומת, כ״י כא״י. אח״ך הלך מולאי זידאן לתארודאנת וירש את אחיו ונשא את נשיו ולקח את כל נכותו ואת אשר לו וישב שם במאמר אביו מסיר״ה.

ובערב פסח ש׳ התס״ז – 1707 –  ליצי׳ י״ב לחדש ניסן המכובד באה שמועה שמולאי זידאן מת ומיתתו ע״י נשים גויות שהיה שוכב על מטתו שכור וחנקוהו ב׳ נשים ומת במ״ה.

בימים ההם בעת שהיה מולאי זידאן מושל בתארודאנת היה ה״ר משה בן עטר נר״ו בר המעולה ונבון כה״ר ש״ט נ״ע אצל מולאי זידאן בתארודאנת והיה נגיד על קהל תארודאנת והיה מיסר אותו ומענהו וקונסו ממון רב בכל עת ורגע. ואחרי שמת מולאי זידאן בא הר״מ הנז' אצל אמו ושמעה שהוא היה אצל בנה ומשרת אותו וגדלתו ורוממתו ונתנה לו ממון רב לשאת ולתת בו והיה הולך ושב אצלה ומביא לה דורונות ומנחות. אה״כ הזכירה שמו למלך מסיר״ה ושמת בו והיה מביא לו אבנים טובות ומרגליות וכלים מכלים שונים של המלכים עד שנתגדל עם המלך והשרים הגדולים ועבדי המלך והסריסים וכל נשי המלך כולם יודעים אותו יותר מה״ר אברהם מאימראן.

ובש' התע״ז – 1717 –   הלשינו עליו למסיר״ה וקנס אותו המלך קנס גדול לתת חמשים ככר כסף ומכרו כל אשר להם הוא ושותפו ראובן ן׳ קיקי ואחיו וחבריו ונתן הקנס הנז'. אח"כ בשנת התפ״ב הלשינו עליו למסיר״ה וקנסו עשרים וחמשה ככרים ונתפשר עם המלך בינו לבינו ונתפייס.

ובש׳ התפ״ג – 1723 – ליצי׳ נלב״ע הנגיד ה״רי אברהם מאימראן בר״ח טבת. של שנה הנז' ובתשרי של שנת התפ״ד מת משה אחיו של כה׳׳ר אברהם מאימראן הנז' ובש׳ התפ׳׳ד נתגדל הר״מ ן׳ עטר עם המלך וגדלו על כל היהודים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם. ביום ד לאדר של ש׳ תפד״ה הנז׳ גזר המלך על הר״מ ן׳ עטר הנז׳ לישרף ואחר שהוציאוהו לבית השריפה הצילהו הקב״ה וקנסו עשרים ככר של כסף. השי״ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי״ר.

מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ם׳ ורב טו״ב – 1699 – לבי׳׳ת ישראל באה לנו בשורה טובה מעיר מקנאס שנעשה נס גדול עם מסיר׳יה שהצילו השי״ת מן לבייא א' ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו  באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית אלמאל דלמלך מסיר׳׳א באם יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא הב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכ־ לוהום וטלאע מעאהום למלך פוק אצור די צ׳אר אסבועא באס יתפרח. והבטו אנצרא בארבעא לאעבד אסבועא ולא כלוהומס׳י, קאל ללקאייד ולשורפ׳א ולעבT די כאנו מאעה פוק אצור ירג׳מוהום, קאם ואחד אנצראני הדר מעא וואחד אלבייא בלעזמייא קאלהא תנקז לפוק אצור ותטייח למלך ותאכלו, לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא ישרבו, ונקזת אלבייא עלא למלך וקבדתו מן לכתף דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מהבום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת פלחם. ג^?א וואחד מן לעבT דלמלך ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא. טאחת אלבייא לדאר סבועא ולמלך טאח עלא ברא ופכו הי׳ית. ועמלו דאך אנהאר כביר מסלמין ויחוד. ופכול לבלאד כאגו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבשהא וויזיין ביהא. וזיינו סאטאח דלמלאח וטיקאן בלכ׳וומי וחג׳וב ואבטאייר דלחריר. ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו וויסרבו סראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר למלך ולצ׳יאר אשורפ׳א ולקייא׳ד ולג׳וואמע ולמדרשאת בסבאבטהום ולא מן כלמהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנת לגוים פפא׳ם אלבאל׳י ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן, ומקוה רחמי יוצרו להושיבו שליו שקט ושאנן. ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו

תרגום המעשה

שארבעה גויים נוצרים ממדינות הים כנראה היו מטפלים בגוב האריות בארמון המלך. התנפלו על בית אוצר המלך לגנוב משם. ורדפו אחריהם ותפסום. למחרת היום רצה המלך להענישם בכך שישליך אותם לגוב האריות. והמלך עלה על החומה שמסביב לגוב לצפות בנעשה בהם. וירדו הנוצרים בארבעתם אצל האריות ולא נגעו בהם. והמלך צווה לשרים לנכבדים ולעבדים, שהיו עמו על החומה לרגום אותם באבנים. אזי נוצרי אחד מהנוצרים הללו דבר בלועזית עם לביאה אחת שתזנק על החומה ותתפוש המלך להפילו ארצה, כי הנוצרים הללו היו המאלפים והמטפלים באריות, במאכל ובמשתה (ולכן הלביאה הבינה הפקודה שלו) ומיד זנקה לעבר המלך ותפסה בצפרניה בחגורת החרב של המלך מעל כתפו אך לא נגעה בבשרו, מיד עבד אחד מעבדי המלך המלך (שראה את המתרחש) ירה כדור בין עיניה של הלביאה ונפלה לגוב. והמלך נפל מבחוץ וכך ניצל, ואותו יום היה יום גדול אצל הגויים והיהודים, ובכל עיר ועיר עשו משתה ושמחה ויום טוב, והכריזו החכמים וראשי הקהל ששום אחד לא יפתח את חנותו. ומי שיש לו מלבוש מיוחד יתלבש ויתהדר בו, ויקשטו את הגגות של השכונה והחלונות בווילונות ומסכי משי. והיהודים עשו ארבעה דגלים. ובאו הגויים לשחק לפניהם ושתו יין ויי״ש, והלכו לארמון המלך ולבתי הנכבדים והשרים, גם נכנסו לבתי תפלתם ולבתי מדרשותיהם ונעליהם ברגליהם. ואין איש פוצה פיו, ושללו היהודים חנויות הגויים של פאס אלבאלי (העיר הישנה) ולא דבר עמהם שום אחד ולפי שזה היה נס גדול כתבתיו פה.

אני הכותב מגיד קורותי וצרותי, מה שעבר עלי ליל ו׳ כ״ג לחדש שבט ש׳ כי לך ה׳ הוחלתי לפ״ק. ואני יושב בביתי שקט על שמרי וכמעט אחריו המות. כי ביום ה׳ כ״ב לחדש בא זדון ויבוא קלון בא לכאן למתא פא׳ס בנו של מסיר״ה שנק׳ מולאי זידאן מעיר תאפילאלת, כי כן דרכם כסיל למו עוברים עלינו תמיד לגזוז ולשלול אותנו ואם לא בא הוא בא בנו או בן בנו או אחד מאחיו או דודו או בן דודו או משאר בשרו יגאלגו. כי בשבוע שעבר עבר בצרתו עם אחיו בן אמו מולאי אחמד אדהבי. וכעברו בעברה וזעם; נתן עלינו מס גדול ככל פעם, ולקח ממנו זהובים מאתים וחמשים, מלבד שכירות הנוגשים. ויהי היום בשבוע הנז׳ חזר זדון הנז׳ ונתן עלינו מם, מלבד החמס, אשר בכל יום בדרש. ויהי לקהל יצ״ו צער גדול ומדמם. והגדול שבחכמים כמוה׳יר שמואל אבן דנאן נתפש, על לא חמס, וידבר אתו קשות, על אשר נחבא במחבאות ובקצפו וברשעו נתן על כל הקהל מס באפו, ובעת א׳ במהרה באספו. וישלח מלאכים רעים ויחזיקו באנשים, וכשאין האיש בבית מחזיקים גם בנשים. והנוגשים אצים, כלו מעשיכם קודם שיקצוף השד עליכם.

ויבוא אלי עבד כנעני וכושי, לבקש בגדי משי, כצרור אבן במרגמה, כן נאה לכסיל כבוד ועורמה, ויגמגם אלי במאמרו, תן לי הכסף מאוצרו, כי דבר אדוני נחוץ, ואתה מתעצל בקנה הרצוץ, וקודם הדברים האלה בפתחי פתח ויתן ידו בי ויכני זה פעמים זה יצא ראשונה, למה לא פתחת עד פעם אחרונה, ויקב בן הכנעני ויקללני, אוי לי על שברי ונחלה מכתי על הקללות ששמעתי. וכראות צרת נפשי ומעות לא היו לי בביתי, ואקח כוס של כסף שירשתי מאדוני אבי זצוק״ל כי לא היה בידי דבר מזומן, בפועל ואומן, ויאמר אלי הנבזה, מהו זה לא אקח דבר כזה ואקח אותו ואכות אותו ואשליכהו באש, ואתנהו ביד שלמה בן יעיש, והוא היה נושא המס, ובידו נחמס; וב' סרסורים אתרים. ועוד נתתי מעות כסף טוב שלשים אוקיות אחרים. מה שנמצאו בידי ובביתי מזומנים. ואין כוונתי ורצוני בכותבי כ״ז כ״א להפיק רצוני, כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה. צור צרותי ותלאותי, ישים כפרה לעונותי. נאם הצעיר ע״ה ב״ה סעדיה אבן דנאן יצ״ו.

מעללי מולאי אליאזיד, המזיד…יימח שמו וזכרו, צורר ישראל, שעשה שמות ביהודי מרוקו ב22 חודשי מלכותו….אחד הצוררים האכזריים שבמלכי מרוקו...

זכרון לבני ישראל – 1790

זכרון לבני ישראל את כל הקורות אותם למען דעת צדקות ה׳

בשנת התק״ן – 1790 – ליצי׳ היא ש׳ מ״י נת״ן למשסה יעקב וישראל לבוזזים לפ״ק. בסוף ניסן באה שמועה רעה מעיר ארבא׳ט שמת שם המלך סידי מוחמד יר״א ותהום כל העיר והיתה מהומה גדולה ומבוכה ליהודים. ובכל הגוים. ופחד ופחת היה לנו כי אמרנו כולנו מתים, שהמשפחות יבואו על העיר בטח וישללו הכל ויענו הנשים והיו כולם בורחים והבריחו ממונם והטמינו תחת הקרקע. ובאותו הלילה לא לן שום אדם כלל כי היו חופרים ובונים על ממונם. ויש שהבריחו ממונם לבית הגוים בפא׳ס אלבאל׳י, ולמחר יום ה׳ נאספו כל הגוים והמליכו לבן המלך והיה שמו מולאי ליאזיד והוא היה בורח בהר מאביו הנז׳ שרצה להורגו שהיה מורד בו בחייו, וחשבנו כי נחה ושקטה הארץ כי הכריזו שיעשו שלום בארץ. ולא עברו ימים מועטים עד שבאה שמועה שיצא מההר הנז׳ והלך לתיטוא׳ן ויצאו קהל תיטואן ומנחה בידיהם ביום ש״ק וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו ומי שיביא לו ראש יהודי יתן לו סך עשרה מתקאלים. ואמרו תפשום חיים לקהל הנז׳ והעיר ה׳ את רוח שופט א׳ ונפל לפני המזי״ד ואמר לו לא נכון לעשות כן להרוג את כל היהודים כי הפליל שלהם לא אמר כן אמר לו כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאוו׳ס [ארור שמם] שאהרוג את היהודים כשאמלוך. והשיב לו זו אינה עצה אלא טול ושאל ממונם והרי הם כמתים. ואמר טוב הדבר. ומיד יצאה הגזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטוא׳ן ושללו אותם ביום ש״ק והם יושבים שקטים מבלי ידיעה כדי שיטמינו ממונם. ואמרו לנו שנטלו ממון וטלטל שלהם ושל תגרי גוים כמו אלף ככרים מ״מ. ואזז״כ שלח להאלודיי׳א שהיו דרים במקנא׳ס לשלול קהל מקנא׳ס. וכן עשו באו ביום י״ד לחדש אייר והכריזו שהמזי״ד מחל להם כדי שיחזרו הקהל מהבריחה ויוציאו ממונם. ורבים האמינו לזה אנשים ונשים וטף כולם כאחד ערומים ויחפים ברעב ובצמא ובחוסר כל והיו לבז ולנים ברחוב העיר אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר מכח האויבים ששללו שללה ובזזו בזזה. ואם אמרנו נצא השדה היתה מכת חרב והרג ואבדן ונתקיים בנו מק״ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ועת צרה היא ליעקב אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו מיום היותם על האדמה עד היום הזה, עד אשר נתננו ה׳ לרחמים [לפני כל שוביהם. ורחמו עליהם לשוב להאלמלא׳יח אחד עבור כ״א יום. ואם אמרנו לספר קצת מהקורות יכלה הזמן והמה לא יכלו.

ה׳ יאמר לצרותינו די. אחר עבור זמן הנ״ל בא לכאן שד״ר כמוה״ר נחמיה שליח טבריא וסיפר שבליל ט״ו באייר ש׳ תק״ן היו במערת הרשב״י ע״ה שמנהג כל הקהל הולכים שם להילולא דרשב״י שעלה לשמים בל״ג בעומר ושמעו בלילה ההוא קול יללה מייללת משברת לב כל האנשים ויצאו וראו שלקתה הלבנה ותמהו כולם ואמרו יש שום מהומה בעולם]. ולעת ערב ליל ט״ו לחדש הנז׳ נכנסו כל הגוים לעיר ושללו אותה ונשתהו בשלל כמו ט״ו ימים וחפרו כל הבתים והחצירות ונתגלו להם מטמוניות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם כי היתה הגזירה מאת ה׳.

ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ס״ת בעונותינו שרבו. וגם פה פא׳ס יום ד׳ לחדש הנז׳ נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים וחלקו ביניהם המבואות והבתים מי ישלול זה ומי ישלול זה והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות. ויש שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדים לקלון. ובאותו לילה ליל ט״ו לא לן שום אדם בביתו ׳כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם ונתן ה׳ בלב אמו של המזי״ד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש. וכן עשה לקהל אלקצ׳ר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה.

וכן לקהל תאז׳א שלל אותם ונתן עירם לעבדים וגרשו משם היהודים ערומים יחיפים וישבו ממערות הסמוכים לעיר. והגוים סתרו בכה״ן ובנו בה בית תפלה להם, עד שהעיר ה׳ את רוח שר אלחאל׳ף אחר זמן ובקש מהמזי״ד ומחל והחזיר להם עירם וחזרו לעירם ת״ל. וביום י״ח לחדש אייר באה אגרת מתיטוא׳ן ליד שר העיר שיתנו לו קהל פא׳ס מם מאה ככרי כסף ואם לא יתנו יסבי׳ת ליהום אלמאחא׳ל – ישלח בהם רזון -. וכששמענו זה רעדה אחזתנו ונתקבצו הקהל שנשארו בעיר כי ברחו הרבה מהם ועשו פנקס המס בהערכה והתחילו לגבות וגבו כמו י״ב ככרי כסף מלבד כמת שוחדות כמו ד׳ ככרים. ונתנו באותו המס כל החכמים ונתתי אני ובית אבי כמו מאה וחמשים מתקאלים אולי תהא ארכא ולא נצא מעירנו. ובעונותינו שרבו לא הועלנו בתקנתינו לקינו בכפלים ונטלו ממוננו ומכרנו כל מה שהיה לנו כדי לפרוע המס הנ״ל. ואח״כ בא המזי׳יד לפא׳ס ויצאו כל הקהל מן האלחרומא׳ת. – מהמקלטים שהיו נסתרים שם -.

שהיו שם ומנחה לקחו בידם להקביל פניו ולא השגיח בהם כלל ולא לקח מעם המנחה וחזרו בפחי נפש. ושאל המזי״ד לשד אם פרעו היהודים ׳המס ואמר לו שלא נתנו כ״א י״ב ככרים. וביום א׳ בשבת כ״ד יום לסיון ש׳ הנ״ל בבקר השכם שלח המזי״ד שר א׳ ובא אלינו וקבץ היהודים ואמר להם תנו לי סוכר׳א אלף מתקאלים כי מחל לכם המזי״ד ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל לכם המזי׳ד היא בגוויתכם ובממונכם שלא תנזקו כלל אבל גזר אומר שתצאו מן העיר ותדורו בהאלקצב׳א דזיראר^'א. וכששמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו נחוץ לאמר קומו צאו מן המקום הזה. ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר והתחלנו לצאת. ואם אמרתי אספרה את כל הקורות ומאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו. שבאותו יום היתה מהומת בנו כי יצאת חמה מנרתיקה כתקופת תמוז ואנחנו הולכים על רגלנו יחפים להאלקצב׳א הנז׳ עם החמרים והסבלים שהיו נושאים המטלטלים שלנו ומניחים שם ברחובות והדרך רחוקה. והיו באותו היום נוסעים העבדים שכיננו לדור במקנא׳ס הם ונשיהם וטפם. והאלודאיי׳א שהיו דרים במקנא׳ס כמו ג׳ ׳אלפים באו לדוד פה בפאס הם ונשיהם וטפם. אלו יוצאים ואנו יוצאים ואלו נכנסים. והיה דוחק גדול ואבק רב וחום רב עד שמיתה הזיעה עלינו כמו מים והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות ע״ד כי רצו עבדיך את אבניה ובוכים ומבכים על כל התלאה אשר מצאתנו. וגזר אומר שמי שישאר עד עת ערב דמו בראשו. ורבו כמה חטפנים וכמה גזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא נשאר לנו מעט מהרבה. וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד. ונתקיים בנו והבאתי מורך בלבבם ושיערנו שנשאר בעיר טלטל וצמוקים ויין הרבה ומים שרופים כמו חמשים ככר כסף שלא הניחו ליטול הצמוקים והיין ומים שרופים כי גזר למכור הוא ע״י דוקא מים שרופים בסך ששה אוקיות לקרע׳א (לבקבוק). והיה שותה מים שרופים הרבה והיין, ומים שרופים שהניחו בעיר ייעשה ממנו נהר גדול מרוב היין שעשינו באותה שנה, אפי׳ עני שבישראל עשה יין.

וצמוקים ופחמים ועצים אין מספר. וכמה תיבות ושולחנות וחביות גדולות וקטנות וכלי חרס חמץ ומצה עד כי חדל לספור. ונכנסו הגוים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצירות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ס״ת, והיה ממש כחורבן בית המקדש. ובית הועד נהפך למינות ובתי זונות. והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים ויצא מבת פייס כל הדרה. וגזר שלא לעשות עם בני ישראל מים שרופים.

 והניח שר אחד למכור כל מה שנטלו ממנו. וישבנו בהאלקצב׳א לחורב ביום ולקרח בלילה ונתקיים בנו הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצב על הארץ וכו'. ונהפך פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש. והיינו דרים באהלים כבני קדר וערב. ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפלה ולא תודה כי נטרפה דעתנו מרוב הצער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו כי אפי׳ מקום להניח בו ס״ת לא מצאנו מרוב הטנופת, כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב האלקצב׳א והיה ריח רע הולך בכל האלקצב׳א, והיינו בצער גדול על זמן ק״ש ותפלה כי כל המקומות מלאים צואה בלי מקום. ונשים יקרות היו שואבות מים ומימינו בכסף שתינו ועני שבישראל היה קונה מים בכל שבוע סך אוקיא ומחצה. ובאותו הקיץ רבו הזבובים הפרעושים והשרצים והעקרבים והעכברים והנחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום הרב.

 ובכל יום היה בא רוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים ומפיל כל האהלים, והיו מתמלאים עינינו ואזננו בעפר ואבק ומכבה כל הנרות בלילה, ובמחשכים הושיבני כמתי עולם. ובכל ליל שבת קדש היינו אוכלים באפילה. וגזר המזי״ד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרם ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללא׳ח בית תפלה הנק׳ ג׳אמע ושמע׳א – צריח בית תפילתם –  בעפר ואבנים הנז׳. וגם מקומות בפא׳ס אלבאל׳י הנק׳ בוטאע״א ובוזלו׳ד וג׳אמע במקום הנק׳ ארצי׳ף כי מקום הקברות היה גדול הרבה מאד. והיו חופרים בכל פינה כתות כתות של גוים וכמה בהמות וחמורים נושאים העפר והאבנים לבנות ג״כ חומת אסלוקיי׳א – אמת המים – החדשה. וחפרו הקברות הישנים זה ש׳ מאות שנים תחתיים ושניים ושלישים והיו מוצאים חצרות ובארות וכתלים תחת קרקע עולם של דורות ראשונים. 

והיו נוטלים הפועלים התכריכין של מתים שיש בהם כסף וזהב, וכמה מהם התעשרו מזה. וחפרו ג"כ מערת רבני קאשטילי׳א זלה״ה הי״ן וכמה קברי צדיקים וחסידים אין מספר ועינינו רואות וכלות ואין לאל ידינו כי גברה קופת שרצים והיינו הולכים משני שבתות לב' שבתות ומחדש לחדש עם שר אלקצב׳א היושב בשער לבית הקברות, והיינו מקבצים העצמות והגלגולות והידים והרגלים של מתים המפוזרים שם ועושים חפירה גדולה במקום הנק׳ אלגיסיא וקוברים שם אותם העצמות והיו זורקים בנו אבנים ומקלות ולומר לנו לכו לכם מעירנו כבר נטלה מכם ונתנה לנו המזי״ד וחורקים שן עלינו והיינו מצדיקים עלינו את הדין. והיינו הולכים אנשים ונשים וטף ללקט עצמות. וביום א׳ היו החייטים אצל המזי״ד ועברו דרך הקברות וראו קבר הצדיק מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה ושלחו לנו. ומיד שלחנו בני החברה וכיס בידם וקבצו כל עצמותיו וקברו אותם במקום הנק׳ אלגיס׳א. והייתי מתירא על קבר אדוני זקיני זצ״ל שלא ישלטו בו האויבים. וצויתי לפועלים שהעמיד הנגיד ה״ר יוסף עטייא י״ץ ללקט עצמות הנופלים בכל יום שבראותם שהגוים התחילו לנתוץ קבר הצדיק, שיבואו ויגידו לי. וכן עשו, יום א׳ באו ואמרו לי קום לך הרי התחילו להרוס קבר הצדיק. ומיד נתקבצו כל החברה והלכתי אני ובית אבי ז״ל לבית הקברות ואמרנו לגוים שלא יהרסו הם עד שנטול עצמות הצדיק, ואמרו לנו תנו לנו מעות ונניח אותו, ויראנו כי היום או מחר יבואו או הם או אחרים ואין לדבר סוף ויאמרו כך. ובאו בני החברה ונקבו חור מן הצד ונטלו כל עצמותיו ואפילו העפר שתחתיו והיה בהם ריח מר הנק׳ אלמס׳ק, ותמהנו על המראה כי זה כמו ששים שנה שנלב״ע. וכן עשינו לקבר מוה׳׳ר מתתיה סירירו ז״ל נטלו עצמותיו ועשינו כל א׳ בחבית אחת והולכנו אותם להאלגיס׳א וקברנו אותם זה אצל זה ועשינו סימן לידע מי היא של אדוני זקני ומי היא של מהר״ם הנז׳ אדעתא שאם ישיג ה׳ את שנותינו להאלמלא׳ח שלנו נחזיר אותם אל קברות אבותיהם. וחזרנו מן המערה הנז׳ להאלקצב׳א וקבצנו כל הקהל ועשינו מספד מר גדול וכבד מאד ובכיה גדולה על כל הרעה אשר מצאתנו שלא עשה כן לכל גוי, וברוך הגוזר בצדק.

וקרא המזי״ד שם עירינו בשם כיבי׳ר. עד שבא כ׳ברו – שמועתו – על מפלתו ומי שהיה קורא אותו אלמלא׳ח היו עונשין אותו. ראה ה׳ והביטה למי עוללת כה. ובערב ט״ב היה המזי״ד יושב לנוכח האלקצב׳א ונתיעצו הקהל להוליך לו מנחה אולי יש תקוה, והסכילו עשה כי לא היה עת טוב בי הוא זמן בין המיצרים כמו שאחז״ל מאן דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה דריע מזליה, והלכנו כמו ח׳ ת״ח והנגיד דוד לכרייף י״ץ ומנחה בידינו ועמדנו נוכח המזי״ד כל היום ההוא מוקעים נגד השמש והוא רואה בנו מרחוק והעלים עיניו ממנו והיינו בתענית, ולעת ערב שלח לנו שנלך עד למחר וחזרנו בפחי נפש ויש ממנו שלא עשו סעודה המפסקת. וביום י״ג לאלול שלח לגו המזי״ד לחזור לעירינו וליסע אל מקום הסמוך לקברות. ומיד באו כמה חמרים וסבלים ונסענו לבקעה הסמוכה לבית עלמין ונתננו סוכר׳א ע׳יז כמו ת״ק מתקאלים וישבנו שם באהלים כמו י״ד יום והיינו מקוים אולי יחנן ה׳ צבאות ויאמר די לצרותנו שנחזור לבתינו. והיינו שואבים מים מן הבארות הסמוכים לנו, ואספנו עוד העצמות, והסכמנו לחזור ולהשוות החפירות שעשו ואדם ביקר בל ילין. ומיד נשתגע המזי״ד ושלה לנו לחזור להאלקצב׳א