מורשת יהדות מרוקו

גם תלמידיו ותלמידי תלמידיו, חכמי המגורשים, באשר הלכו עסקו במלאכת העיון בתלמוד ובתוספות, ויחד עם זאת יצרו וכתבו הרבה בשדה ההלכה הפסוקה. כמו : רבי יעקב בירב – ממגורשי ספרד לאחר שהייה בפאס עבר למזרח שהה במצרים, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, יזם את חידוש הסמיכה והסמיך ארבעה חכמים בהם רבי יוסף קארו, נפטר בצפת בשנת 1546. כתב חידושים לש"ס, שאלות ותשובות וחידושים על משנה תורה לרמב"ם -.

רבי יוסף טאיטאצאק – ממגורשי ספרד בסלוניקי, תלמודי, מקובל וחסיד, ואיש הלכה פעל במחצית הראשונה של המאה ה -16. רבי יוסף בן לב – מגדולי חכמי תורכיה כיהן ברבנות בסלוניקי אחר כך התמנה לראש ישיבה בקושטא. כתב פסק להחרים את המסחר עם חוף אנקונה באיטליה, בגלל הרדיפות של האנוסים בעיר זו בשנת 1556. כתב תשובות וחידושי ש"ס, נפטאר סביב 1580.

רבי שמואל די מדינא – יליד 1506 בסלוניקי, רב וראש ישיבה בעיר זו. כתב אלפי תשובות בהלכה וחידושים לש"ס, נפטר בשנת 1589. רבי דוד בן זמרא – נולד בספרד בשנת 1480, הגיע עם המגורשים לצפת, ירד למצרים ונתמנה לרב ולראש ישיבה בקהיר, תיקו תקנות רבות, כתב אלפי תשובות, פירוש על משנה תורה לרמב"ם, חידושים לתלמוד, "מצודת דוד" ו"מגן דוד" על צורת האותיות וסודן וטעמי המצוות. משורר פילוסוף ומקובל. בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בצפת בשנת 1574.

רבי משה אלאשקר , ממגורשי ספרד, שהה בתוניס ובסוף התיישב במצרים, שימש ברבנות בקאהיר. בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בצפת סביב שנת 1542. חיבר תשובות ופירוש על הטורים בשם "גאון יעקב ", ועוד חכמים רבים. הם הפרו את ספרות הפסק באלפי תשובותיהם, עם שלא זנחו את העיון בתלמוד והמשא ומתן בסוגיות התלמודיות הקשות ובדבורי התוספות. ובמשך הדורות בפזורה הספרדית קבעו בישיבותיהם את שעות הבוקר לעיון בתלמוד. ושאר שעות היום ללימוד ההלכה הפסוקה ב "משנה תורה" להרמב"ם, בספר "הטורים" וב" שולחן ערוך".

ואכן מתוך עשרות אלפי ספרים שנכתבו בפזורה הספרדית בכל תחומי היצירה היהודית, כשבעים אחוז מהם עוסקים בהלכה, וזה מוכיח על המקום החשוב שתפסה אצלם ההלכה. יתירה מכך, חכמי הספרדים היו יוצרים פוריים, ויש כאלה שחיברו עשרות ספרים רבי הכמות והאיכות בכל תחומי היהדות, חלק ניכר מהחיבורים שכתבו עוסקים בהלכה, רובם לא כתבו חידושים על הש"ס או כתבו חיבור אחד ולפעמים גם זה עוסק בעיקר באגדות התלמוד. לדוגמה רבי חיים פלאג'י, מחכמי איזמיר במאה ה – 19, רבי יהודה עייאש, מחכמי אלג'יר במאה ה – 18, רבי רפאל משה אלבאז, מחכמי צפרו שבמרוקו במאה ה – 19, רבי יוסף חיים, מחכמי בגדאד במאה ה – 19 ועוד.

היחס לראשונים ולפסקיהם.

מדברי רבי יוסף מיגאש, הנזכרים לעיל שמענו על יחס הכבוד שהוא רוחש לגאונים ועל הביטול המבטל הבנת האחרונים בתלמוד מפני דברי הראשונים. פרופסור אפרים אורבך, כשהעמיד שיטה זו של ר"י אבן מיגאש מול דרכם של בעלי התוספות, הוא מגיע למסקנה כי "דעה זו אינה דעתם של בעלי התוספות ואף אחד מהם לא היה משיב תשובה כזאת אילו נשאל שאלה דומה". כי "הם הורו מהתלמוד מכוח עיונם בו ועם כל יראת הכבוד שלהם כלפי הגאונים וקדמונים לא היו מוכנים לוותר על זכותם זו. מאידך גיסא דומה, שחכמי הספרדים לדורותיהם, יסכימו במושלם לדבריו של הרב יוסף אבן מיגאש הנ"ל, כי רוב חכמי ספרד ופרובאנס, מקבלים בהכנעה ובכבוד את דברי הראשונים, ורואים זאת כחובתם. גם בשעה שיש להם השגה או תמיהה על דברי הראשונים, מבטאים זאת בדרך כבוד וענוה כשהם תולים החיסרון בעצמם, כמו "ולא זכיתי להבין". ובדרך כלל השגותיהן נשארו רק להלכה, אבל למעשה לא העיזו לפסוק בניגוד לדברי הראשונים.

להלן דוגמאות אחדו מחכמי הדורות. הראב"ד כותב : "שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו, לפרש העניין בדרך אחר ". הרמב"ן, שכתב את "ספר המלחמות" ו"ספר הזכות" כדי להגן על הראשונים והקדמונים, כותב : "באמת שכך למדונו רבותינו הצרפתים… והוא בוודאי פירוש נכון…אבל מה נעשה לגאונים שהם כולם מפרשים…וכן כתב רבנו הגאון ז"ל ורבנו חננאל ".(ספר הזכות, כתובות פרק יא) לאמור אף שהצדיק פירושם של התוספות להלכה, למעשה דוחה הוא אותו מפני פירושם של הגאונים. הרשב"א כותב בתשובה "לראשונים שומעין… ואין דוחין דברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן הן כדברי קבלה.

אף רבי יצחק בר ששת, מחכמי אלג'יר מן המאה ה – 15, כותב על דברי הרי"ף והרמב"ם : לפי ההלכה והשמועה נדחו דבריהם…וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. אלא כיוון שיצא הדבר מפי הרי"ף והרמב"ם…ראוי לחוש לדבריהם, וכי…..הם גאוני עולם ועמודי התורה.

רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבמרוקו, נפטר בשנת 1822, תמה על הרב שבתי כהן, חי במאה ה – 17 בקראקוב, שחלק מכוח סברתו ובהבנת דברי הרמב"ם על הרב ה "מגיד משנה" ועל אחרים, כדברים הבאים" ואני תמה כיצד יחלוק אחר מהאחרונים עם היותו רב עצום על הראשונים אשר המה לנו לעיניים.

לעומת קבלת מרות הראשונים וההכנעה לפניהם שנהגה אצל חכמי הפזורה הספרדית, אנו מוצאים בחכמי אשכנז וצרפת גם בדורות האחרונים, שנהגו בעצמאות יתירה והעמידו דבריהם מול דבר הקדמונים כפי שהיה אצל בעלי התוספות הראשונים. עד כדי מתן זכות לתלמיד להורות ולדרוש במקום הרב ולסתור א דבריו.כפי שכותבים באגרת האחים רבי משה ורבי שמואל מאיברא שבנורמנדיה, פעלו במחצית הראשונה של המאה ה- 12 " יום שגלינו מארצנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות ואין לומר דיו מורא רבך כמורא שמים…כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסברא ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכוח פלפול "

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 10

הסבר נוסף לגישת חכמי אשכנז ביחס לדברי הראשונים, עיקרה במפנה שחל בימי הביניים והייתה לנחלתם של החוגים המשכילים באירופה למן המאה הי"ב ואילך. היו שסברו כי למרות עליונותם הבלתי מעורערת של הקדמונים בכל התחומים – במעלות החוכמה, ברמה המוסרית, בידיעת הסודות, בקרבת אלוהים וכדומה – נודע ערך גם להישגים אינטלקטואליים בני הזמן, וכי אין מקום להנחה שהכול ידוע היה לראשונים, וממילא אין להסיק כי אם בם התעלמו מדבר, סימן הוא שדחוהו מחשיבות ואין כדאי לעסוק בו.  את ההסבר לאפשרות הזו הציגו הוגי הדעות של ימי הביניים בעזרת המשל המפורסם של "ננס הרוכב על גבי ענק ", לפיו, בני הקדם הענקים היו כולם, ועל כן אופק ראייתם רחב לאין שיעור, אך אנו – כלומר בנים של אותם ענקים קדמונים ואנו רוכבים על כתפיהם, וממילא רואים מעט הלאה מהם. בספרות ישראל מופיע משל זה לראשונה בתשובתו של רבי ישעיה די טרני, מחכמי איטליה נפטר סביב שנת 1250, שעה שנשאל איך הוא מעז לחלוק על רבי יצחק אלפאסי, בתשובתן כותב שהוא לא קיבל כל דבר שלא נראה בעיניו אף אם אמרו יהושע בן נון, וכנימוק לדבריו הביא משל זה משם פילוסופים נוכריים.

שיטה זו הרואה בדברי האחרונים תוקף וחוזק על דברי הראשונים, נתמכת בכלל ההילכתי ׳הלכתא כבתראי׳. כלומר, ההלכה כדברי האחרונים לעומת הראשונים. והרבה מחכמי אשכנז פירשו משמעות ׳אחרונים׳ כפשוטו, שחכמי כל דור ודור נחשבים אחרונים לעומת קודמיהם. בעוד חכמי ספרד פירשו כלל זה רק לגבי חכמי התלמוד (ראה תשובות ר׳ משה אלאשקר, סימנים נד, פד וצד).

גם הרא׳׳ש הגיב על דברי הראב׳׳ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון, ואומר: ״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם (=של הגאונים) ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש׳׳ס… אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים״ (פסקי הרא״ש, סנהדרין פרק ד סימן ו). וחזר על הדברים בתשובותיו ביתר תוקף: ׳כי מי לנו גדול כרש״י שהאיר עיני הגולה בפירושו, ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו רבנו תם ורבנו יצחק וסתרו את דבריו. כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם׳(כלל נה, סימן י); ר׳ שלמה לוריא מחכמי מזרח אירופה, נפטר ב־1573, בעל אישיות תקיפה ועצמאית, בספריו מביע דעתו בתוקף נגד כל הפוסקים. בהקדמה ראשונה לספרו ״ים של שלמה״ כותב: "לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו אף שיש הכרע גדול בין מעלותם… מכל מקום התלמוד הוא המכריע וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו". ושם בהקדמתו למסכת חולין, ביקר קשות את הנגררים אחרי הפוסקים מבלי לבחון את פסקיהם אם הם מתאימים עם המקורות. ובחריפות רבה הוא יוצא נגד סמכותו של הרמב״ם ור״י קארו, ואחרים. וכן בתשובותיו (סימן צח) כותב: ׳ואם היה ר׳ שמעון בר יוחאי עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה׳. ור׳ יעקב עמדין שפעל במחצית השנייה של המאה ה18־ בגרמניה נפטר 1776, מרבה להשיג על הראשונים בלשון בוטה. להלן דוגמה אחת מספרו ׳מור וקציעה׳ הוא כותב על ר׳ יוסף קארו שטעה טעות כפולה ושטעות זו טעו בה גם רשב׳׳א ורבינו ירוחם. ר׳ חיד״א כשמביא דבריו כותב ׳ונבהלתי מראות מפני היד שנשתלחה לכתוב כך על גדולי עולם שאין חכמי דורנו כדאים להיות תלמידיהם…׳. ומוכיח שהטעות היא של המשיג(מחזיק ברכה, סימן קע. וראה שם, סימנים רמד ותרצה).

3. 3. התבססות על מקורות הפוסקים בלבד

מאפיין נוסף בדרך פסיקתם של חכמי הספרדים הנובע מיחס של כבוד לראשונים, ומקבלת דבריהם כמחייבים, והוא: שבדרך כלל נקודת המוצא לדיוניהם בתשובות, הם מקורות הפוסקים. הם נמנעים מלהתחיל את פסקיהם במקור ההלכה בתלמוד, ומדיון מפולפל בפירושה. ומתבססים רק על תשובותיהם של הראשונים. כמו תשובות הרשב״א, הר״ן, הרא״ש, ריב׳׳ש ורשב״ץ. דברי הראשונים הם בסיס לדיוני המשיבים בדורות הסמוכים לגירוש. ספרי התשובות של ר׳ יוסף בן לב, ר׳ שמואל די מדינא, ר׳ לוי בן חביב ור׳ משה די טראני, ועוד, משופעים בשימוש רב בתשובות אלו. ואם לפעמים מובא בהם גם מקור תלמודי, הרי הוא מלווה רק בפירושם של הראשונים ואין הם מעלים פירושים חדשים משלהם, אלא לעתים רחוקות. כלומר בדיוניהם מתרכזים בעיקר בפתרון הבעיה הנדונה, בלי לסטות לדון בנושאים צדדיים, כמו פירוש מקור או ויכוח על פירושו. מגמה זו של הסתמכות רק על דברי פוסקים, מתחזקת עוד יותר בספרות התשובות של חכמי הספרדים מהמאה ה71־ עד המאה ה־20. למשל בחיבוריו הרבים של ר׳ חיים פאלאג׳י, אין כמעט ציטוט מהתלמוד, רק מהשולחן ערוך ופוסקים אחרונים. ר׳ נחמן אבן סונבל ממגורשי ספרד שבאו לפאס (המאה ה-16), כותב בתשובה לר׳ צמח דוראן: "ואל נא תשת עלינו חטאת אשר לא הבאתי ראיה כי אם מבעל הטורים, כי אין מורין מתוך משנה גם לא מתוך תלמוד, כי אם מתוך מעשה ודברי הפוסקים בהלכה למעשה. ומן הפוסקים, הקרוב אלינו הוא אשר דברתי אליכם" (חוט המשולש א, סימן נו). וזו הדרך בה נקטו אף חכמי מארוקו כמו רבי יהודה בן עטר ור׳ יעקב בן צור, שניהם מחכמי פאס במאה הי׳׳ח, ואחרים. גם בכותבם תשובות ופסקים ארוכים, אין הם מביאים סוגיות מן התלמוד אלא לעתים רחוקות, וגם אז לא על מנת לפלפל בהן, אלא להראות בהן המקור לפרט מפרטי התשובה.

דרך זו שונה מדרכם של חכמי אשכנז, כי גישתם למקורות התלמודיים הייתה יסוד מוצק לפעולתם הפסקנית. הם פותחים את דיונם במקור התלמודי, תוך כדי דיונם מפלפלים בפירושו או בפירוש דברי התוספות במקום, ותוך הדיון בנושא המרכזי הם מסתעפים ודנים בנושאים קרובים או שוליים. דבר המאריך ומסרבל את התשובה לשאלה הנידונה. דעתם לא הייתה נוחה מהשיטה להסתמך רק על הגאונים והראשונים, גם כשאין חולקים להלכה על סברתם.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 13

4. השימוש בכל ספרי הפסק והשו"ת

חכמי הספרדים בתשובותיהם ובפסקיהם השתמשו בכל אוצר התשובות והפסקים, שעמד לרשותם. הם השתדלו להגיע למרב מקורות הפסק שנכתבו במרוצת הדורות בפזורה היהודית, ספרדים ואשכנזים כולל חכמי תקופתם ואפילו אלה המוחזקים לתלמידיהם, וזה משום שסברו כי ניתן ללמוד מכל אדם, לפעמים הפוסק יכול לגלות רעיון או מקור אצל חכם אחרון או צעיר ממנו שלא חשב עליו. בתשובות חכמי מרוקו של המאה ה19־ מצטטים מתשובות חכמי אשכנז שחיו בתקופה זו, כמו ר^, משה סופר [=החת"ם סופר] ואחרים. לעומת זאת דרך חכמי אשכנז בתשובותיהם לעיין בעיקר במקור התלמודי ופחות בספרי הראשונים ומעט בספרות האחרונים המפורסמים של בני ארצם. כלומר כמעט הם לא מזכירים בפסקיהם מדברי האחרונים של חכמי הפזורה הספרדית.

5. כושר ההכרעה

חכמי הפזורה הספרדית מתשובותיהם ופסקיהם ניכרת גדולתם בהוראה ובכושר הכרעתם. כמעט בכל נושא שדנו בו פסקו את ההלכה לפי שיקול דעתם בצורה חדה, מותר או אסור, חייב או זכאי. הם ראו חובה לעצמם לפסוק ולהכריע בין הדעות ולא להשאיר הדבר תלוי במחלוקת. במיוחד בבעיות השכיחות, כדי שלא תראה התורה כשתי תורות.

דומה כי שאיפה זו להגיע להכרעה, הייתה אחת הסיבות למה שקהילות ספרדיות מקדמת דנא קבלו עליהם לפסוק כרב מפורסם בכל ענייניהם. כמו התקנה שקבלו בעיר טולידו בשנת 1305: ׳הסכימו הקהל ישמרם צורם שלא ידונו בעיר הזאת שום דיון בעולם בשום עניין בעולם אלא על דעת רבינו משה [=בן מימון] ז״ל׳. ובאותה שנה תיקנו תקנה דומה גם בעיר טודילה. ועד למאה הט״ו כן היה המנהג באלג׳יריה, במרוקו, במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. סמוך לפטירתו של הרא״ש בשנת 1341, ריעננו בטולידו התקנה הנזכרת לפסוק כהרמב״ם, והוסיפו לה סייג שבמקום שהרא״ש חולק על הרמב״ם יש לפסוק כמו הרא״ש (ראה יצחק זאב כהנא, מחקרים בספרות השאלות ותשובות). ובדור שלאחר הגירוש כותב ר׳ יוסף בן לב, בתשובה: "רוב הדברים של אסור והתר נהגו על פי הרא״ש כי הוא אחרון הפוסקים שבספרד" (ח״ב סימן יג). ובמארוקו, רגיל היה בפיהם של חכמי המגורשים הפתגם, כי ״אל כל אשר יפנה הרא״ש ז״ל אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״ (תקנות פאס, סימן ב).

כאמור, המגמה של חכמי ספרד הייתה להכריע ולפסוק ההלכה באופן קבוע כחכם פלוני או כחיבור אלמוני. למרות שזו הכרעה טכנית ולא עניינית, ועל פי ההיגיון היה נראה כי הכרעת ההלכה בחילוקי הדעות שבין חכמי ההלכה בכל נושא ונושא, צריכה שתיעשה על ידי הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות ובדרך של משא ומתן עיוני. היא נבעה מתוך ההכרה בקושי הגדול העומד בפני החכם הפוסק להתמודד בתוך ים ההלכה בין השיטות והדעות, שהרי הראשונים ביססו כל אחד את דעתו על מקורות וראיות, וקיים קושי גדול לפני הפוסק להכריע ביניהם משיקול דעתו. גם לו היה מסוגל לדון ולהכריע מסברתו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, כדי שיוכל להכריע כדיעה מסוימת, דבר שלא יאפשר לו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים שיבואו לפניו בזמן סביר (ראה הקדמת הבית יוסף, לטור או"ח).

לכן בהכירם מציאות סבוכה זו שלפניה ניצב החכם הפוסק, העדיפו להכריע ולפסוק ההלכה באופן קבוע על פי חיבור של חכם מפורסם, ובכך להקל על מערכת ההלכה לענות על שאלות ובעיות המתעוררות בחיי היום יום בצורה החלטית ובזמן סביר.

מסוף המאה ה16־ כאשר פשטה להלכה סמכותו של ספר ה׳שולחן ערוך׳ שחיבר ר׳ יוסף קארו, כל הפזורה הספרדית קבלה עליה לפסוק כמעט בכל העניינים כדעת ה׳שולחן ערוך. הם קבלו עליהם את דעתו והכרעתו אפילו נגד אלף פוסקים, גם בדיני ממונות. ובכך נתנו הנחיה והכוונה לדיינים ולרבנים, חסכו מהם ההתלבטות להכריע בין הדעות השונות. ובכלל זה גם שחררו את המשפט העברי מכבלי טענת ׳קים לי׳. כלומר, בנושא השנוי במחלוקת יכול היה הנתבע להיתלות בסברת הפוסק הנוחה לו, ובכך להדוף את תביעת התובע.

יתירה מכך, מסורת בפי ר׳ חיים אבולעפיה (מחכמי איזמיר וממחדשי הישוב היהודי בטבריה במאה ה-18) שעל דרך קביעת הכרעתו של ר׳ יוסף קארו הסכימו כמאתיים רבנים. ודבר זה רמוז בתואר ׳מרן׳ שמכנים בו בפזורה הספרדית את רבי יוסף קארו, שזה ראשי תיבות מ׳אתיים רבנים נסמך (ברכי יוסף, חו״מ, סימן כה אות כס). כלומר, מי שפוסק כמו השולחן ערוך, אינו נסמך רק על רבי יוסף קארו, אלא הוא סומך על מאתים חכמים גדולים שהסכימו לדעת השולחן ערוך. לעומת זאת חכמי אשכנז התנגדו לקביעת הלכה מראש כפלוני או כחיבור אלמוני, כי בכך הם ראו שלילת חופש ההוראה והכרעת הדין מתוך שיקול דעת של הרב הפוסק. הם הוסיפו לזה מספר טיעונים: לדעתם זה מנוגד גם לכללי ההלכה שהרי

׳הלכתא כבתראי׳; ההקלות למיניהם על הרב הפוסק, גורמות להזנחת הלימוד ולעצלות העיון, ויתירה מכך השימוש בספרות הפסקים גורם להטעיה עצמית, שנדמה לפוסק שמבין הדברים לעומקם ולאשורם; הכרעת ההלכה הקולקטיבית שנועדה להביא להאחדת הפסיקה, סותרת את אופי ההלכה ומהותה שהיא פלורליסטית מטבעה ובנויה על ריבוי דעות. ר׳ יהודה ליווא ב׳׳ר בצלאל (מהר״ל מפראג חי בשנים 1609-1525), הביע התנגדות חריפה לפסוק הלכה מתוך ספרי הפסקים, לדעתו עדיף לפסוק הלכה מתוך מקורות התלמוד כי אז הוא פוסק לפי הבנתו ושיקול דעתו, גם אם יטעה בדין, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וזה יותר טוב ממה שיפסוק הלכה מתוך ספרי הפסקים ולא ידע טעם הדבר, כי זה נראה כמו עוור שהולך בדרך (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק סז). גישתו זו הפוכה ומנוגדת לסברת ר׳ יוסף אבן מיגאש שהבאנו לעיל (סעיף 1), המעדיף פסק לא נכון המבוסס על ספר הלכות, אשר הלכותיו מובנות וברורות לפוסק ושבו מצויה המסקנה בלבד, מן החיפוש אחר הפסק הנכון לפי מקורות התלמוד. כי לדעתו בדורנו לא ניתן להגיע לפסק נכון דרך העיון התלמודי, כפי שהרחבנו לעיל בדבריו.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 15

6. 6. הסברה והשכל הישר

הסברה וההיגיון זה אחד ממקורות היצירה החשובים של ההלכה בתקופת המשנה והתלמוד, והיא המשיכה להיות מקור יצירה של ההלכה גם במשנתם ופסיקתם של חכמים בדורות שלאחר מכן. חכמי הפזורה הספרדית עד למאה האחרונה, נטו להסתמך על אומד הדעת, הסברה והשכל הישר, כשראו שיש צורך בכך. להלן מספר דוגמאות: ריב״ש שעה שדן בשאלת תוקפן המחייב של תקנות קהל, גם כלפי אלה שאינם כשרים להוות צד מבחינה משפטיה כגון קטנים, הוא פתר זאת על פי הסברה, שאם לא כן היו צריכים לחדש התקנה בכל יום מחדש, מפני הקטנים שנעשים גדולים יום יום, וזה דבר שאינו הגיוני. כלומר הסברה שימשה כמקור של יצירת הדין של חלות התקנה על הקטנים (שו"ת ריב״ש, סימן שצט);  הרדב״ז פסק שאין אדם חייב להרשות לקצץ לו אבר ־גם אם לא יבוא לידי סכנת נפשות ־ כדי להציל את חבירו ממות. הוא מנמק בסיכום דבריו: "דכתיב: דרכיה דרכי נועם (משלי ג, יז). וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל וסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו! הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה" (שרת הרדב״ז, סימן אלף נב).

הנימוק של ׳דרכיה דרכי נועם׳ הנ״ל, שימש לחכמי התלמוד והפוסקים אסמכתא לשיקולים ולהכרעות הלכתיות בתחומים בהם קיים ספק בכוונת התורה. במקרים אלה, ההיגיון או ההרגשה המוסרית של החכם מוליכים להחלטה המונעת סבל והמכוונת לטובת האדם ולצדק מרבי לפי מידת השכל האנושי, לעתים אף בניגוד להלכה המקובלת. להלן עוד דוגמאות: רשד״ם פוסק, לגבי סוחרים יהודים ששלחו סחורה מעבר לים, וזו נשדדה ע״י פירטים. הנפגעים הסכימו ביניהם, כי כל מה שיוחזר יחולק יחסית לפי ערך הנכסים שהיו לכל אחד מהם. אחד סוחרים לא היה נוכח בזמן ההחלטה, וחברו הצהיר בשמו על הסכמתו. והנ״ל כתב לו שהוא מרוצה מההסכמה. לבסוף הוחזרו על ידי השלטונות הוונציאניים רק שלוש חבילות ואחת מהן הייתה של אותו סוחר. זה דורש לקבל את כל סחורתו ומסרב להתחלק עם חבריו בטענה, שההסכמה לא הייתה על דעת שיימצאו כל כך מעט סחורות, ועוד שהוא לא נטל קניין, ולא נשבע. הוא נאחז אפוא בטיעונים פורמליסטיים, למען האינטרס שלו.

האחרים אומרים, כי היות וכתב שהוא מרוצה מההסכמה, הרי היא מחייבת אותו. הרשד״ם בהכרעת הדין בסכסוך זה הוא כותב, שאמנם מן הדין יכול היה כל אחד לזכות במה שהוא הציל, כי כשנישבו הסחורות נתייאשו הבעלים, אבל כיון שהסכימו ביניהם על החלוקה, וגם זה שלא היה נוכח, גילה דעתו שנוח לו הדבר, ואפילו לא היה מצהיר על כך אלא שותק, הרי אינו יכול לחזור בו, והחלטת חבריו מחייבת. האסמכתא שהוא מציין לכך, היא מן הפסוק ׳דרכיה דרכי נועם׳(תשובות רשד״ם, חו״מ, סימן שצה). על פסוק זה מסתמך הרשד״ם, גם בהחלטתו להעניק עדיפות למיעוט עשירים בהסכמת קהל הקשורה בהוצאה כספית (מינוי בעלי תפקידים כמו מרביץ תורה), בניגוד לרצונו של רוב בינוניים ועניים. לדידו, הפסוק ״אחרי רבים להטות״, חל רק כאשר כולם שווים. אבל אם יש הבדלים בין יחידי הקהל בחכמה ובעושר, אזי אין הולכים אחר רצון הרוב, כי "אין זה דרכי נועם" (שם, או״ח סימן לז); רבי יעקב אבן צור מחכמי פאס במאה ה־ 18, התנגד בכל תוקף להתיר לשאת משודכת אחיו כשהמעשה נעשה ללא רצון אחיו. לא רק שאסר זאת בכל תוקף, אלא הוא הכריז נידוי וחרם על המשיאם, על העוזר להם להינשא ועל הנמצא במקום בשעת הנישואין. וזה משום שר׳ יעקב חש בסכסוך המשפחתי המתמיד שנישואין אלו יגרמו, וגם בפגיעה הנפשית של האח, שהרי כל פעם שיכנס לבית הוא יתקל בכלה שהייתה מיועדת לו (משפט וצדקה ביעקב, א, סימנים סו, שלד).

רבי יצחק בר ששת ברפת (או פרפט) (ה'פ"ו, 1326 – ה'קס"ח, 1408– מכונה רִיבָ"שׁ, ולעיתים ריצב"ש), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש הראשון (סבו של רבי חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך

רבי שמואל די מדינה (תעתיק מדויק; דִי מּוֹדִּינַא, ידוע בכינוי מהרשד"מ או המהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ב' במרחשוון ה'ש"ן, 12 באוקטובר 1589 היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון, ומחבר שו"ת מפורסם שו"ת מהרשד"ם.

רבי שמואל די מדינה נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ו, 1506 להוריו רבי משה ואמו ג'אמילה די מדינה (שתרגומה לעברית; יפה). התייתם מאביו רבי משה בצעירותו וחונך על ידי אחיו הגדול. למד את תורתו מרבי יוסף טאיטאצאק, ורבי לוי בן חביב חכמי שאלוניקי, וכבר בגיל 25 נודע כתלמיד חכם ורב בעירו.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 16

. סבלנות ומתינות

חכמי הפזורה הספרדית הצטיינו בענוותנותם, מתינותם וסבלנותם. הן ביחסים שבין חכם למשנהו והן ביחסים שבינם לבין בני הקהילה. חכם שכתב פסק דין או תשובה, רגיל היה להעבירם לעיונו ולחוות דעתו של חברו. הוא לא נפגע אם נמצאו הערות או השגות, אם יכול להשיב עליהם טוב, ולא, שמח שחברו האיר עיניו והצילו מלהיכשל בהוראה. גם כשהיו חילוקי דעות בין החכמים, זו לא הפכה למחלוקת אישית. במקרים נדירים שזו פרצה, היא דעכה תוך תקופה קצרה. בפזורה הספרדית כמעט לא נרדף חכם ולא זלזלו בכבודו משום דעותיו או בגלל היותו מחמיר או מיקל. לא ידועים לנו בפזורה הספרדית מחלוקות (להוציא המחלוקת על כתבי הרמב״ם בספרד ובפרובאס בראשית המאה ה13-) כמו זו של ר׳ יעקב עמדין ור׳ יהונתן אייבשיץ שפרצה בגרמניה במחצית המאה ה־18 וגררה אחריה קהילות רבות וחכמיהן. או מחלוקת שבין החסידים למתנגדים שפרצה במחצית השנייה של המאה ה־18 בקהילות רבות בפולין, וכיוצא בזה.

כמו כן יחס החכמים לבני הקהילה היה מעין יחס אבהי. גם במאה העשרים שגבר החילון וההתרחקות מהקפדה בשמירת המצוות, החכמים חיו בתוך בני הקהילה כשכאבם בלבם על ההתרחקות שחלה מהדת, וצהלתם על פניהם במפגשים מזדמנים עם בני הקהילה. הם קבלו כל יהודי בכבוד ובמאור פנים. קירוב זה הביא לאי ניתוקם מהיהדות גם אלה שלא הקפידו על אורח דתי. החכמים ראו עצמם אחראים גם כלפי אלה שהתרחקו מהיהדות, הם התמודדו בעוז רוח לפתור בעיות שהתעוררו אצלם.

להלן דוגמה אחת: יהודי מעיר מכנאס במרוקו בראשית המאה ה-19, נשוי שהמיר דתו לאסלאם לסיבה מסוימת, בכל זאת נשאר שומר כשרות וטהרת המשפחה. לימים גירש אשתו והיא הלכה והתקדשה למי שהוא אחר, ולפי ההלכה מאחר שנתקדשה לשני נאסרה לחזור לבעלה הראשון גם אם תתגרש מהשני. ואכן התגרשה מהשני טרם שנתייחדה עמו. היהודי המומר ביקש להחזיר את גרושתו, כי להתחתן עם גויה לא רצה, כי בכך היה מנתק עצמו מהיהדות. ולקחת אשה יהודיה אחרת לא יכול, כי קשה למצוא אישה יהודיה שתסכים להתחתן עם מומר. וגם הגויים יחשדו אותו בשל כך שכוונתו לחזור ליהדות. לכן המוצא היחידי הוא להחזיר גרושתו, דבר שלפי ההלכה לא ניתן. חכמי מכנאס שבמרוקו, נדרשו למצוקתו של המומר, לאחר דיון במקורות והתלבטות, הוחלט להתיר לו לחיות עם אשתו הראשונה ללא קידושין כדין פילגש. החכמים היו מודעים לפרצה הדחוקה בהלכה שאליה הם נכנסו בפסיקתם זו, אולם לעומת זאת עמדה בפניהם מצוקתו של הפרט ־ היהודי המומר, כפי שהם מציינים פעמים רבות ׳אך כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגויים ראוי להעמיד הדבר על דין תורה ואפילו אם היה איסור דדרבנן נוכל להתירו׳ (משפטים ישרים, קראקוב 1891, ח״ב, סימן קע). דוגמאות רבות של דאגת החכמים במאה העשרים גם ליהודים שלא הקפידו על אורח חיים דתי, ניתן למצוא בתקנות מועצת הרבנים במרוקו בשנים 1948 ־ 1956 (להלן סעיף 11).

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 17

8. 8. השגת צדק חברתי

בתורה שבכתב ושבעל פה מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים ־ המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית־רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסוימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים.

החכמים, כגורם מוסרי וניטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, ובמייצגי דבר ה', ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, אפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות. בפזורה הספרדית מצאנו תחומים רבים ומגוונים בנושא הצדק החברתי בהם החכמים קבעו עמדה. הם מוזכרים ונדונים בספרות התשובות, להלן חלק מהנושאים: חלוקה צודקת יותר של נטל המיסים; תשלום לפי הכנסות ולא לפי נפשות; בעיות מס מרביים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים; נגד הפקעת מחירים; בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון; נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות; עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת; מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. התערבות החכמים באה בשתי צורות:

1) כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.

2) כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין.

החכמים יצאו נגד העלאת מחירים גם כשמדובר בצורכי מצווה. ר׳ משה דיטרני [=המבי״ט] מחכמי צפת במאה ה־16, מתח ביקורת חריפה על העשירים המשלמים מחירים גבוהים לאתרוגים מהודרים, כי בכך פוגעים בחסרי היכולת שאין ידם משגת לאתרוגים מהודרים. כי על ידי נהירה למהודרים נחשבים בעיני ההמון האתרוגים האחרים כפסולים (תשובות המבי״ט, ח״ג סימן מט). ובמרוקו בשנות השלשים של המאה העשרים, יהודים שחכרו את פרדסי האתרוגים העלו את מחירי האתרוגים. החכמים איימו לאסור על היחידים באותה שנה לרכוש להם אתרוג אם לא יחזירו את המחירים למה שהיה מקובל בכל שנה. האיום עזר והמחירים ירדו (תועפות ראם, סימן צז). כמו כן במאה ה18- באלג׳יר ובאיזמיר הועלו מחירי הדגים, החכמים תיקנו שלא לקנות דגים גם לשבת, כל עוד שלא ירדו המחירים. ר׳ יהודה עייאש באלג׳יר ור׳ חיים אבולעפיה באיזמיר, כל אחד במקומו ובזמנו עמדו על המשמר והדפו נסיונם של כמה עשירים לעקוף את התקנה (בית יהודה, ח״א, יור״ד, סי׳ לב. יצחק בן ג׳אמיל, חיים וחסד, תקנות ז ויג).

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

9. הימנעות מחומרות לציבור

חכמי ספרד בפסיקתם היו כפופים אך ורק לכללי ההלכה. הם לא נטו לגבב חומרות כדי לצאת ידי כל הדעות. הם התבטו הרבה נגד העמסת חומרות על הציבור, להלן לדוגמה שני ציטוטים מר׳ דוד בן זמרא בתשובותיו (סימנים ו וקסג): ׳איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים, והלוואי שישמרו מה שהוטל עליהם…׳ או ׳הנח להם לישראל, לא די להם מה שאסרה תורה ומה שהחמירו רבנן, אלא שאתה בא להוסיף חששא על חששא׳.

לדעתם מי שרוצה להחמיר על עצמו יעשה זאת בצנעה. הם ראו כיוהרא וגסות רוח את מי שנוהג בחומרא וחסידות בפרהסיה. להלן מעשה שהיה בקהיר במאה ה16־ המדגים עניין זה: מקצת חכמים נהגו שלא לאכול משחיטת חלק משוחטי העיר, מפני רינונים שהיו על אותם שוחטים שאינם עושים מלאכתם כראוי. לכן כאשר הוזמנו אותם החכמים למסיבות ולשמחות, הם התנו את השתתפותם בהכשרת כלי הבישול קודם. רדב׳׳ז נשאל האם אכן לפי ההלכה מחייבת הכשרת כלים כפי דרישת המחמירים. ותשובתו יכולים גם המחמירים לאכול באותם הכלים ללא הכשרה, מאחר שלא בטוח שהבשר שבושל בהם קודם נשחט על ידי השוחטים החשודים בעיניהם.

גם אם כן, יתכן שפעם הזו שחטו כהלכה. לאחר שהוא מבסס את דבריו ממקורות הלכתיים, הוא מסיים בהתרסה כלפי המחמירים: ׳שהדברים שאדם מחמיר על עצמו ואחרים נהגו בו היתר ואין איסורו מבורר, אין לשנות מנהגם. וכל שכן שלא להגעיל את כליהם… אם על כל פנים ירצה להחמיר על עצמו אפילו בכיוצ״ב, יכבד וישב בביתו, שגורם למחלוקת גדולה ולשנאת חינם ולחילול ה׳ (תשובות סימן אלף שס׳׳ט). כלומר אין מקום לחומרא ומי שרוצה להחמיר עליו לנהוג כך בצנעה בביתו, אבל בשעה שנמצא בציבור אסור לו להחמיר. הרדב״ז מעיד על עצמו, שכך הוא נוהג בדברים שלדעתו הם אסורים וחבריו חולקים עליו, הוא מחמיר בהיותו בביתו אבל בשעה שנמצא בחברה נוהג כמותם ואוכל ללא היסוס.

מסיפור זה גם ניתן ללמוד כי החכמים לא מיהרו לחרוץ דין על אופיו של איש.

אצלם כל יהודי הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכח בראיות ברורות אחרת. גם בתשובת ר״י אבן מיגאש הנזכרת לעיל, השואלים הוסיפו להדגיש, שהמדובר בחכם שיש עליו רינונים ׳בלתי ירא שמים והעידו עליו ברשעיות רבות׳. ובתשובתו כשמתייחס לנקודה זו הוא כותב, אלא ׳מה שזכרת מהיותו בלתי ירא שמים, אם דיין קבוע צריך לחקור בזה….׳ כלומר, אינו קובע הלכה על סמך דברי השואלים, אלא הוא מצריך חקירה ודרישה כדי להחליט על סמך עובדות ועדויות, אם אכן מדובר באדם רשע, ולא רק סתם רינונים.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- הימנעות מחומרות לציבור

עמוד 20

סו. השימוש בתקנות

דרכים שונות מצויות בעולמה של הלכה לפתרונן של בעיות חדשות; הלא הן דרכי היצירה שמערכת ההלכה מכירה בהן כאמצעי להמשך יצירתה והתפתחותה. הדרך הראשונה, בזמן ובהיקף, היא דרך הפרשנות. יש אשר חכם ההלכה נוקט פרשנות מרחיבה להלכה הקיימת, ויש שהוא נוקט פרשנות מצמצמת, הכול לפי טיבו של העניין ולפי הצורך בפתרונה של הבעיה העומדת לפניו. דרך נוספת -היא זו של התקנת תקנות. כאשר קצרה ידה של הפרשנות להגיע לפתרון הנדרש של הבעיה העומדת על הפרק.

התקנות הן מעין חקיקה מקומית והיא פעלה בשתי דרכים, האחת – חקיקה מכוח הסמכות ההלכתית. כלומר על ידי חכמי ההלכה שבמרכזים השונים. והשנייה – חקיקה מכוח הציבור, היינו ׳תקנות הקהל׳, חקיקה בידי ראשי קהילות והציבור בקהילות שונות. לעתים תוקנו תקנות בשיתוף שני הגורמים החכמים וראשי הקהל. יבול חקיקה זה של התקנות גדול מאוד בכמותו ובאיכותו, תקנות הגיעו אלינו מכל הפזורה היהודית החל מהמאה העשירית ואילך.

עיקרו של חומר זה נשמר בתוך ספרות השאלות והתשובות או בתוך קובצי תקנות של קהילות, והרבה תקנות עודן בכתבי יד ומחכות לגואל שיעלה אותן מתהום הנשייה. בפזורה הספרדית מזרחית הרבו החכמים להשתמש בתקנות, כדי לפתור בעיות שהתעוררו בדיני משפחה, חברה וכלכלה, בעיות שהיה קשה למצוא להן פתרון הולם במסגרת ההלכה. לפעמים הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות שנשתנו ממקום למקום ומחכם לחכם ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. והתקנה נועדה לאחד את הפסיקה בבעיות השכיחות. קיומן של תקנות בקהילה, עדות היא למציאות דינאמית ותוססת, לחיי חברה ורוח מפותחים ומתפתחים, המעלים בעיות ודורשים פתרונות.

תקנות בהיקף ארצי מצאנו באראגון, במחצית המאה ה14-, בעקבות המגפה השחורה פרצו פרעות קשות ביהודי אירופה והן התפשטו עד לאראגוניה. ובשנת 1354 התאספו בעיר ברצלונה באי כוח הקהילות שבקטלוניה ובמחוז ולנסיה, ותיקנו תקנות שונות שנועדו להגן על היהודים מפרעות דומות בעתיד, וגם תקנות פנימיות לניהול חיי הקהילות, ובהן תקנות שנועדו להלחם בתופעת המלשינות שפשטה בין היהודים.

לאחר חורבן קהילות רבות בספרד בפרעות 1391, דון אברהם בנבנשתי סוכנו של מלך קאסטיליה ג׳ואן השני, והרב הממונה מטעם המלכות על כל יהודי קאסטיליה. כינס בשנת 1432 את ראשי הקהילות בקסטיליה וחכמיה, בעיר הבירה ואלאדוליד, לשם בדק בית במבנה הקהילות ובתפעולן. בכינוס זה תוקנו תקנות בהיקף ארצי.

תקנות מקומיות מצאנו אצל יהודי ספרד שברחו לאלג׳יריה בפרעות 1391, הם הקימו קהילות נפרדות ליד הקהילה המקומית בערים שונות באלג׳יריה. מאחר והם הגיעו מקהילות שונות בספרד, נוצר הצורך לאחד את המנהגים ביניהם בדיני ירושה ומשפחה. חכמי הדור בראשות ר׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון דוראן בשנת 1394 תיקנו תקנות הידועות בשם ׳תקנות אלג׳יר׳. כמו כן פורסם קובץ ׳תקנות קנדיא [=כריתים] מהמאה ה13־ ואילך, ובו תקנות בענייני שבת, תפילה, כשרות וקבורה, דיני אישות, מסחר ובחירות, ועוד.

דומה כי במאה ה16־ ואילך גבר השימוש בתקנות, וזה כדי לפתור הבעיות הרבות שהתעוררו בעקבות גירוש ספרד ויציאת היהודים למדבר העמים. הגיעו לידינו תקנות רבות שניתקנו בדור הזה בשלוניקי, בקושטא, במצרים ובארץ ישראל. כמו כן קובץ תקנות קורפו משנת 1642, העוסקות בדיני אישות, ירושה, ועוד. לעומת זאת חכמי אשכנז מיעטו להשתמש בתקנות, בין היתר מהנימוק כי אין בסמכות החכמים לאחר חתימת התלמוד לתקן תקנות המפקיעות רכוש.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות

עמוד 21

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר

4. חכמי מרוקו והתקנות

שימוש נרחב ונועז בתקנות נעשה על ידי חכמי מרוקו, החל מסוף המאה ה16־ ועד לשנות השישים של המאה עשרים. דבר שאין לו אח וריע מכל הפזורה היהודית, ולכך ראויה עובדה זו לציון מפורט. הגיעו לידינו מספר קובצי תקנות מיהדות מרוקו, הראשון ׳תקנות פאס', הגדול ברציפותו משנת 1494 עד לשנת 1750, וגם מגיוון הנושאים שנדונו בו. הקובץ יסודו בתקנות שהותקנו על ידי רבניהן ומנהיגיהן של קהילות מגורשי קסטיליה אשר בפאס שבמרוקו. תקנות אלה, היו במשך הזמן קודקס של ההלכה לרובה של יהדות מרוקו. התקנות מקיפות תחומים נבחרים של המשפט העברי בדיני משפחה, בענייני ירושה, דיני צוואות ודיני אפוטרופסות. התקנות עוסקות גם בדיני קניין ודיני חיובים ־ דיני שכירות, משכון, דיני מסחר, דיני מצרנות, דיני הלוואה, תקנות נגד מבריחי רכוש, בעניין מאסר על חוב. תקנה מיוחדת השוללת אפשרות של יצירת קרטלים ומונופולים; תקנות רבות דנות באיסור הליכה לערכאות של גויים, פיקוח על מחירים וחלוקת נטל המסים, צמצום בהוצאות למסיבות, במלבושי פאר ובענידת תכשיטים, תרומות לארץ ישראל, ועוד.

החידושים הנועזים ב׳תקנות פאס, הם: השימוש בסאנקציה של הפקעת קידושין. כלומר, ביטול תוקף הנשואין. ותקנות בדיני ירושה בהן מתן שוויון לבני הזוג ברכוש לענייני עזבון, ושוויון לבנות הרווקות לבנים בירושה. ׳תקנות פאס׳ התפשטו במרבית הקהילות במרוקו. אולם היו גם קהילות שבהן לא התקבלו תקנות פאס, כגון העיר תאפילאלת וסביבתה, והעיירות הסמוכות למראקש, וכן במראקש עצמה לגבי צאצאי התושבים. לכן היו קיימים הבדלים בקהילות מרוקו במספר נושאים: דיני טריפות, ביגמיה, דיני ירושה, ועוד. התקנת תקנות במרוקו, אינה מסתיימת בשנת 1750. ממחיצתה השנייה של המאה הי׳׳ח ואילך, תוקנו תקנות בקהילות נוספות. ולעת עתה פורסמו קובצי תקנות מהערים מכנאס וצפרו, וידועות לנו תקנות רבות גם מקהילות אחרות.

5. תקנות ארציות במאה ה20־ במרוקו

בראשית המאה ה־כ׳, פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין, הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות הרבנים הוגבלה לדיני אישות, ירושות, שררה והקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט. השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו, מבחינה כלכלית ותרבותית. הם סללו כבישים ומסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום, והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר זה הבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן במבוא לחוברת הראשונה של"מועצת הרבנים". גם חדירת התרבות הצרפתית לבית היהודי, שהחלה עוד לפני בוא הצרפתים באמצעות בתי ספר של כי״ח, הביאה בעקבותיה התרופפות המסורת והחיים הדתיים, במיוחד בקרב בני הנוער. יותר ויותר בחורים ובחורות נמצאו בחברה מעורבת תחת קורת גג אחת, הן במסגרת החינוכית והן במסגרת העבודה, דבר שעורר בעיות רבות בענייני אישות ובנושאים אחרים, שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה. התעורר אפוא הצורך לכנס כינוס של חכמים, להתמודד בבעיות אלה ואחרות, המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פיתרון אחיד, באמצעות התקנת תקנות.

לאחר שהשלטונות נתנו את הסכמתם לאסיפת הרבנים, נערכו הכנות ונוסח תקנון שקבע את דרכי הדיון ב״מועצת הרבנים", המשתתפים, קבלת ההחלטות ופרסומן, ועוד. הכנוס הראשון נערך בשנת 1947, ועד לשנת 1956 נערכו ששה כינוסים.

בולטים האופי הדמוקרטי והמחשבה הרבה שהושקעה בתקנון והשאיפה לפוריות הדיונים. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם. מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), והן מחייבות את כולם. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, מאחר שכל אחד מהמשתתפים, קיבל לביתו מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לו אפשרות לגבש עמדה מראש. ר׳ שאול אבן דנאן הרב הראשי ליהדות מרוקו, שהוא היה היוזם והמתכנן את הכנסים, הבהיר לנאספים בכינוס הראשון, את עדיפות ההכרעה הטכנית, כי כמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות החשיבות הרבה שבדיון ארוך, הרי התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית, לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, ולכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, דבר שיסרבל ויקשה על דרכי ההכרעה, ואולי אף ימנע אותה. מה גם שמדובר בנושאים מרובים מאד. נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו״ע ונגש לקבוע דרכי ההכרעה, שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו(ראה הקדמת הבית יוסף לטור אורח חיים). החשיבה שהושקעה בהכנת הכינוסים ובתקנון היו אחד מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים במרוקו, שתוך זמן קצר כל כך יחסית, דנה והכריעה במספר רב כל כך של נושאים. בכינוסים נדונו תחומים רבים בדיני משפחה, דיני ירושה, חינוך ליהדות, כשרות הבשר ותשמישי קדושה, הילולות, ועוד. ההחלטות שהתקבלו והתקנות שנקבעו היו נועזות ופתרו בעיות כואבות, והכריעו ההלכה בנושאים רבים השנויים במחלוקת. והביאו לפסיקה אחידה בכשרות הבשר, בדיני אישות וירושה ובנושאים נוספים. בעיות דומות עומדות על פתחה של הרבנות בארץ ישראל ועדיין מחכות לפתרון.

מועצת הרבנים פרסמה בדפוס את החלטות שהתקבלו בכל כינוס. מרגע פרסומן הפכו להלכה מחייבת בכל בתי הדין. והן נוהגות הלכה למעשה עד היום במרוקו. לאחר שנת 1956 פסקו כינוסי הרבנים וכמה נושאים נשארו תלויים ועומדים ללא הכרעה. יתכן שהסיבה להפסקת הכינוסים היא העצמאות שקבלה מרוקו, והחשש פן השלטונות לא יסתכלו על כינוסים אלה בעין יפה. מה גם שלאחר שנה זו גברת עליית יהודי מרוקו לישראל, והקהילות הלכו והתדלדלו. משום כך לא ראו הרבנים צורך לחדש את אסיפות הרבנים, שכן הבעיות שהעיקו על הקהילות הלכו ופחתו.

6. הקבלה וההלכה

במאה הט״ז עם התפשטות קבלת האר״י, חדרו מספר מנהגים המבוססים על פי הקבלה לתוך ה׳שולחן ערוך׳ בנושאים שבין אדם למקום. במאה הי׳׳ח חדרה הקבלה יותר על ידי הר׳ חיים דוד אזולאי, בחיבוריו הרבים. אולם עם כל זאת נשארו מנהגי הקבלה נחלתם של מעטים חסידים ואנשי מעשה. במאה ה20- בארץ ישראל, פשטו מנהגי הקבלה ונהפכו לנחלתם של רבים מהמון העם. וזה בגלל הפצת חיבוריו של ר׳ יוסף חיים מבגדאד, שפעל במחצית השנייה של המאה ה-19, המכונה על שם ספרו ההלכתי ׳בן איש חי׳. הספר ערוך לפי סדר פרשיות השבוע, כולו ספוג מנהגים קבליים ופסיקה המבוססת על פי ספרות קבלית, גם כשזו חולקת על ספרות ההלכה. מסיבה זו גם סידורי תפילה הנדפסים בארץ ישראל מאז הקמת המדינה, מלאים רמזים וסמלים קבליים.

7. לסיכום

המשכיל הצופה שאינו מכיר את עולמה של הפסיקה מבפנים, עלול להתלהב מהרעיון של חרות ההוראה והפסיקה מתוך עיון במקורות ושיקול דעתו של הפוסק, כפי מה שדגלו חכמי אשכנז. אולם לבאי ביתה לפני ולפנים של ספרות ההלכה לדורותיה, יודעים להעריך גודל החכמה והמחשבה העמוקה הצופה למרחוק במשפטו של ר״י מיגאש שאמר:

ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שיהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו… וכבר באו לידי תשובות קצת אנשים שהורו בהם, והם חושבים שהורו בהם בדין ושהוא ברור כשמש. והם טעו בהוראתם ותלו בדבר על מקום בלתי מקומו, ולמדו הדין ממקום שאין ללמוד אותו ממנו. וכבר היה בין הדבר שדנו ובין ההלכה שנתלו בה לאותו הדין, חלוק דק ודקדוק נעלם ונסתר ולא הרגישו בו…. כלומר, הוא מסתייג גם מחכמים בעלי כושר הכרעה, הפוסקים הלכה מתוך עיונם בתלמוד. מצב דומה שהתפתח באשכנז במאות ה־12 – ה־13, שדיוניהם בשאלות קשות הביאו אותם לעיון מחודש במקורות ולפירושים מחודשים, אשר תרמו לפוריות ההלכה ולגיוון הפסיקה, פעמים לקולא ופעמים לחומרא. וידועים הקלותיו המפליגות של רבינו תם בנושאים שונים, שהביסוס ההלכתי להן נבע מקריאה מחודשת של המקורות.

אולם החינוך לאי קבלת מרות בפסיקה וחופש ההוראה להכריע מכוח העיון התלמודי מחד, ומאידך שיטת הפלפול והחילוקים שהתפתחה באשכנז, הובילה במשך הדורות לתוצאה הפוכה מפוריות לעקרות ההלכה ולסירוסה. כי בשעה שדן הרב בשאלות שהתעוררו בחיי היום יום בנושאים שבין אדם למקום או בנושאים שבין אדם לחברו, מכוח עיונו המופלג והמפולפל, יותר ויותר יכול הרב למצוא חילוקים דקים או גסים, בין המקרה שלפניו לבין המקרים שהוזכרו במקורות, וכן בין השיטות והדעות שהוזכרו בנושא. ואז הוא עומד נבוך מחוסר אפשרות להכריע, מול ים הדעות והחילוקים הרבים. הפתרון שהוא מוצא בנושאים שבין אדם למקום הוא פוסק לחומרא כדי לצאת ידי כולם, בעוד בנושאים שבין אדם לחברו שלא תתכן החומרא, לאחר כל ההתלבטות ועינוי הדין המוצא היחיד שהוא מציע זו הפשרה. דומה כי דבר זה הוביל לשיתוקה של הפסיקה ולפיתוחה של יראת ההוראה.

במצב זה אין פלא שהציבור בארצות אשכנז גם בקהילות הגדולות, העדיף להתדיין לפני בתי דין של הדיוטות ולא בבתי דין רבניים. על אף מחאות הרבנים וביקורתם הקשה על התופעה. ר׳ יהודה ליב פוחוביצר מפינסק, פעל במחצית השנייה של המאה ה־17, כותב על בתי הדין של הדיוטות שהציבור נהר אחריהם: ׳ועיני ראו… כמה פעמים שיצאו דינם מעוותים מפסקי בעלי בתים מחמת איזו פניה…׳. ובשם חכם אחר הוא כותב, שלדעתו: ׳הם גרועים מדיניהם של גויים, כי להם סדר בדיניהם ובפסקי בעלי בתים אין סדר, ולדין אחד [=מקרה זהה] פעמים מחייב פעמים מזכה, פעמים במתכוון להזיק ופעמים שלא במתכוון׳(קנה חכמה, דרוש הדיינים, עמ^׳ כה־כו).

גם מסורת הפסיקה וכושר ההוראה וההכרעה, שהייתה נחלתם של חכמי הפזורה הספרדית מזרחית במשך למעלה מאלף שנה, הולכת ונעלמת עם הקמת מדינת ישראל ועליית הפזורה אליה. כי שיטת הפלפול של חכמי אשכנז זו שיטת הלימוד הדומיננטית כיום בישיבות בארץ ישראל ובפזורה היהודית, ולפיה התחנכו ומתחנכים רבנים ודיינים של ההווה והעתיד. כיום נותרו רק חכמים בודדים משיירי כנסת הגדולה ביהדות הספרדית מזרחית, בעלי מסורת פסיקה וכושר הכרעה. מי ייתן ויקומו גואלים למסורת הספרדית להחיותה, ללמדה ולהנחילה לכלל ישראל.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר