מורשת יהדות מרוקו

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

המשך……

אמנם מופה"ד הגר"ע יוסף שליט"א כתב (יחוה דעת ח“ד סי‘ ט) וזל"ה:"ולפע"ד מה שכתב החרדים, מכאן שעונים ברוך הוא וברוך שמו, אין זה מהמדרש (כי מדרש חז“ל הנ“ל הוא מה שאמרו ביומא לז.), ורק מסקנת הספר חרדים היא, שמכאן סמך למנהג הרא“ש, וכמו שכתב הטור וכו 'עוד כתב (שם, הערה ב‘) וזל“ה: ”ומעתה אין זה מטבע שטבעו חכמים, שאינו אלא מנהג חסידות“, ע“כ. אך מופה“ד מו“ר הגר"ש משאש זצ"ל חלק עליו וכתב (שומ"ג  ח"ב סי‘ לה) וז"ל: ”ולפקוצ"ד אם כדבריו לא היה כותב (החרדים) ’מדרש‘ והיה כותב ש“ס ביומא כתוב… אלא ודאי דמצא זה במדרש“. ואך הרה“ג עין יצחק שליט“א (ח“ג עמ‘ קפב) חלק על דברי הגר“ש משאש זצ“ל וכתב ”מצינו בכמה מקומות שקוראים לדבר

שהובא בגמרא בשם מדרש אם זה הובא בתורת דרשה ואגדה ולהכי קרי ליה ספר חסידים (צ“ל: חרדים) בשם מדרש, כלומר מדרש חז“ל שדרשו כן“ עכ“ל ושם הביא ראיות לדבריו. אמנם אחר המחילה רבתי

בפני הרבנים הגאונים הנ“ל שליט“א, מה שכתב הרב משאש זלה“ה בשם החרדים הוא האמת, כי כבר נמצא במדרש מטבע הלשון ”ברוך הוא וברוך שמו“, שהיו משרתיו של הקב"ה משוררים לשמו כמה פסוקים, וגם לשון ”ברוך הוא וברוך שמו“ בתוכם, והנה לשון המדרש 🙁 (אוצר המדרשים אייזנשטיין, היכלות עמוד 111.

”בשם יהדריא“ל אלקי ישראל המסגל עדתו, מלך נסים מלך גבורות, מלך נפלאות מלך נוראות מלך פרישות, כסאך מעופף משעה שתקעת יתד אריגת המסכת של שכלול העולם כלו, ומסלולו עומד עליה שני

הברות רוחות לאין חקר ולאין מספר, לא הניח רגליו על קרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומד תחתיו גאי גאים קשורי קשרים (כתרים), וכל מלכים ראשי מדות שברא חבושים עומדים תחת כסא כבודו והיו

מנטלים אותו בעוז ותוקף, ואף הם לא הניחו רגליהם בקרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומדים תחתיהם, ושלשה פעמים בכל יום כסא כבודו משתטח לפניו ואומר: יהדריאל אלהי ישראל תתכבד ושב עלי מלך מפואר, לפי שמשאך חביב עלי, שנאמר קק“ק ה‘ צבאות מלא כל הארץ כבודו, מי כה‘ אלהינו מי כאדוננו מי כמלכנו מי כיוצרנו, אין קדוש כה‘ כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. – אמר ר‘ ישמעאל כל

השירות הללו וכל המעשה הזה שמע ר‘ עקיבא כשירד למרכבה ותפס ללמוד אותם מלפני כבודו, שהיו משוררים לפניו משרתיו ברוך הוא וברוך שמו, ויברכו את שם כבודך, ומתרומם על כל ברכה ותהלה.

תם ונשלם מסכת היכלות, תהלה לאל נורא עלילות“ עכ“ל.

אתה הראת לדעת כי מטבע הלשון ”ברוך הוא וברוך שמו“ קדום הוא, ומופיע כבר במדרש (ודלא כפי שהשיגו המערערים) והוא הנוסח שהיו משוררים משרתי ה‘ שבעליונים לפניו לאחר ששמעו את שמו

יתברך. ולכך יש בו כוונות רבות ועמוקות והוא מטבע לשון קדום וקדוש, והמשנה להוסיף על מטבע לשון זה, ”הרי זה כדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה“ כפי שכתב הרב בן איש חי זצ“ל (רב פעלים ח“ב או“ח סי‘ לז), ועוד חכמים ז“ל.

הופעת עניית ברוך הוא וברוך שמו בראשונים זיע“א:

נטיית לבם של כל הפוסקים לומר שמטבע ”ברוך הוא וברוך שמו“ הופיע לראשונה אצל הרא“ש ואביו רבי יחיאל זיע“א, אמנם הוכחנו לעיל שהמקור הראשוני מופיע כבר במדרש. אבל הפליאה גדלה כאשר אנו מוצאים מקור מתקופת הראשונים (שקדם לרא“ש ז“ל) שכתב את מטבע הלשון הזה, והוסיף שצריך לאומרו אחר כל ברכה, ומקור זה נעלם מעיניהם הקדושות של רבים מחכמי ישראל. המקור הזה הוא בסידור הרוקח לרבי אליעזר מגרמיזא זצ“ל שכתב וז“ל: כל דבר ודבר שיצא מפי החזן צריכים יראי השם יתברך לומר כמו שאומרים ברוך אתה ה‘ אלוהינו מלך העולם בתפלה יאמרו הקהל "ברוך הוא וברוך שמו“ וכן על כל דבר ודבר“ ע“כ, ודקדוק ישר בדבריו יעיד שהתכוון הרב ז“ל לענות בהוב“ש אחר כל הזכרת ה‘, ובזה ריבה גם את הברכות שיוצאים בהן יד“ח, וגם מדלא חילק בין ברכות . והזכרות דיוצאים בהן ודלא יוצאים בהן, מוכח כי כן כוונתו.

הערת המחבר: מכאן תשובה מוצאת גם לקונטרס ”ברוך הוא וברוך שמו“ המתפרסם בתוך ”צקון לחשי“ של הרה“ג ישראל יוסף פרידמן הי“ו, שכתב שם רבות בשבח מעלת עניית ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות, והוכיח את אותם שאינם עונים, איישר חיליה דמר. אבל נראה מספרו שאין לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח, עוד כתב שם שכנראה הרא“ש הוא זה שיסד את עניית בהוב“ש בברכות, ואך אחר המח“ר, הרי שזריזים הקדימוהו כפי שציינו. ע"כ

לאחר מכן מנהג עניית בהוב“ש הוזכר גם ברא“ש ז“ל (בשו“ת הרא“ש כלל ד‘, סי‘ יט) וזל“ה: ”ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ’ברוך הוא וברוך שמו‘ וזהו שאמר משה רבינו ע“ה: כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ, וגם דקדוק ישר בדבריו יראה שבא הרב ז“ל לרבות ”כל ברכה וברכה“, והוסיף עוד לומר" בכל מקום“ ובודאי כלל בזה גם את הברכות שיוצאים בהן יד“ח.

רבי יעקב בעל הטורים זיע“א, צטט את דברי אביו הרא“ש ז“ל ופסקם להלכה וכך כתב: ”ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה“ ע“כ, ובלשונו הטהורה האריך שוב ואמר ”על כל ברכה וברכה“, ”בכל מקום“, והוא ז“ל לא הבדיל בין ברכות שיוצא בהן יד“ח ולברכות שלא יוצא בהן יד“ח, ומשמע שדעתו

לענות על כל ברכה, בין שיוצאים בה ובין שאינם יוצאים בה.

דעת מרן הש“ע בסוגיה:

מרן הש“ע כתב בשלחנו הטהור (חאו“ח סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו“, עכל“ה. ואת זה הוא הביא כציטוט ישיר מדברי הטור שהביא את דברי אביו הרא“ש. ואם רצה לחלוק על קודמיו (הטור והרא“ש) שגילו דעתם שמתכוונים לכל ברכה, היה לו לכתוב זאת להדיא בפירוש, ומדלא כתב חלוק זה, ואדרבה, האריך בלשונו וכתב: ”על כל ברכה“, ”בכל מקום“, משמע כי כלל בזה גם ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

ואם לא כדברנו, יש לשאול אמאי לא הסתפק מרן להגיד ”על כל ברכה שאדם שומע עונה ברוך הוא וברוך שמו“? אלא ודאי דאריכות דבריו מורה שכן דעתו לענות גם בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

שאלה: האם בתקופת הראשונים היה חכם אחד שסייג דברים אלו ואמר שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי-חובה?

תשובה: לא. הראשונים שעסקו בסוגיה זו לא חילקו, ואדרבה מדוקדק מלשונם שהייתה כוונתם לרבות את כל סוגי הברכות, ולא די בכך אלא שגם כל העולם נהגו לענות בהוב“ש על כל ברכה (וכפי שמעיד

הרב חיד“א זיע“א), ועוד דמר“ן מלכא זיע“א הביא בשלחנו הטהור את דעות הראשונים הנ“ל להלכה, ופסק כפי לשונם שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ”על כל ברכה“ ”בכל מקום“. הערעור על ההלכה

שהורו הראשונים לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, החל רק בתקופת האחרונים. נדון בערעורם בסמוך בעזרת החונן לאדם דעת.

כוונות בעניית ברוך הוא וברוך שמו:

רבים מגדולי ישראל לאורך כל הדורות שיבחו מאוד ענייה זו ואמרו עליה שבחים רבים וגם רמזו בה כוונות רבות וכעין מה שכתב הגאון השל“ה הקדוש ז“ל (הביא דבריו מהר“ם אבוחצירא זלה“ה בשו“ת יפה שעה סי‘ יט) בספר שער השמים פירוש התפילה שהביא בשם רבינו האר“י ז“ל וזו לשונו: בקונטרס האר“י מצאתי כתוב וז“ל כוונת ברוך הוא וברוך שמו, כנגד ארבע אותיות הויה ברוך הוא. כי ברוך אות יו“ד. הוא ה“א ראשונה של שם וברוך וא“ו של שם שמו אות ה“א אחרונה של שם וכו‘ ע“כ. ובהגה שם הביא דברי רבינו משה קורדובירו ז“ל וזו לשונו: נהגו בהזכיר ש“ץ השם לומר ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ועוד שם דברים מופלאים. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זלה“ה (שערי תשובה אופן כ“ג) האריך מאוד בעומק הכוונות שיש לכוון בעניית ברוך הוא וברוך שמו ואלה דבריו בקיצור רב: ”כי לקח טוב נתתי לכם“ סופי תבות ”בחיים“, לרמוז דעקר החיים בעולם הזה ובעולם הבא היא ענית הברכות כרמוז ב“כי לקח טוב“, כמו שכתבנו, ועל זה אמרה התורה (דברים ל, יט): ”ובחרת בחיים“. ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (שם טז, כ) ”צדק צדק תרדף למען תחיה“ וכו‘. דמלת צדק גימטריא אהי“ה[ ס“ג] אדני מ“ה, שהם כונת ”ברוך הוא וברוך שמו“, כמו שכתבנו.“ עוד כתב הרב זלה“ה: ”ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם“, ישוב ראשי תבות: ברוך יהו“ה וברוך שמו… דבשביל העניה שעונה האדם ומשיב באמרו ”ברוך הוא וברוך שמו“, על ידי זה ה‘ ירחמנו ויכבש עונותינו“, עכת“ד זצ“ל.

עוד ראיתי מה שכתב הסבא מקלם זצ“ל (הובאו דבריו בספר בני בנימין פירוש לפ“ב ועוד) שכדאי היה להקב‘‘ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד בכל משך זמן הבריאה "ברוך הוא וברוך שמו".

מנהג ישראל– דין הוא:

המנהג שהוא יסוד חזק להישען עליו היה פשוט לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות מעין אלו בפזורה הספרדית בצפון אפריקה, מרוקו, אלג‘יר, תוניס, ג‘רבה, לוב, מצרים. הוא גם הופיע בלבנון, סוריה,

טורקיה, איטליה, בוכרה, בארץ הקודש– בצפת, בירושלים וגלילותיה, וכן בכמה מארצות אשכנז.

אמנם בארץ ישראל קראו תיגר מספר חכמים גדולים שליט“א, על המנהג שהיה פשוט בהרבה ממסורות ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, וטענו שהעונים כן עושים "הפסק“ בברכה. ולפלא הדבר בעינינו תהייתם זו, כי הרי ידוע שמנהג שנהגו ישראל ע“פ הוראת איזה חכם ובהסכמתו עוקר את ההלכה, ובוודאי אם למנהג אחד יש מספר מקורות בפוסקים קמאי ובתראי

שהוא עוקר הלכה, ועל אחת כמה וכמה מנהג שיש לו עשרות מקורות הכתובים וגלויים אצל ענקי הפוסקים שהוא עוקר כל הלכה, ובכל זאת כמה חכמים גדולים מצוקי ארץ שליט“א מדורנו עזבו את כלל זה והרימו יד במנהג זה ובאחרים עד כדי כך שכתבו (עין יצחק ח“ג עמ‘ קסה): ולא כאחרים המתעקשים לומר בקול רם ברוך הוא וברוך שמו“, ולא היא כי אמת של תורה צריכה להיאמר, בְּקֹלות וּבְרָקִים, וההולך אחר מנהג אבותיו איננו ”עקשן“ ח“ו אלא צדיק, ומקרא מלא הוא (משלי):"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך“, ועוד ”דאסור לזלזל במנהג ישראל אפילו כל שהוא“ (חת“ס זיע“א, חאו“ח סי‘ נא).

הערעור על המנהג

ספק ברכות להקל:

יש מערערים למנהגנו הקדוש שכולו אהבת ה‘, בטענה כי במקום ספק ברכות נקטינן להקל, ואם כן שב ואל תעשה עדיף, וכדאי לחשוש לאותן דעות הסוברות שענייה זו מהווה הפסק, ולא לענות ברוך הוא וברוך שמו.

אך ידוע ומפורסם הכלל ש“ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן“, וכעין מה שכתב הגאון הרב חיים סתהון זצ“ל (בארץ חיים, קונטרס הכללים, כלל י) וז“ל: ”והיכא שכבר נהגו לברך במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא שבקינן מנהגא… ואפילו היכא דמרן ז“ל ס“ל כהפוסקים לא לברך“ ע“כ; ועיי“ע בברכ“י לרב חיד“א זצ“ל (סי‘ ז אות ב); בן איש חי פרשת לך-לך; כף החיים (סי‘ יז אות ב); שדי חמד (ח“ו מערכת ברכות סי‘ א אות ו) ועוד רבים, ואם כן כאשר יש מנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו, נדחה הספק, ונוהג המנהג. ועל אחת כמה וכמה כאן בנד“ד, שהספק אינו בברכה עצמה, כי עניית ברוך הוא וברוך שמו איננה ברכה, אלא עניה ממין הברכה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשונים ומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.

שומע כעונה:

קושיה נוספת על מנהגנו מעלה הרב דבר שמואל אבוהב זיע“א (סי‘ רצה) מדין שומע כעונה, דלפי דין זה שומע הברכה המתכוון לצאת בה הינו ממש כעין אומרה, ואם כן הרי שהשומע עונה בהוב“ש על ברכת עצמו, וכאילו אמר: ”ברוך אתה ה‘ ברוך הוא וברוך שמו אלוהינו מלך העולם“ וכו‘. והעושה כך לאו שפיר עבדי, והוא משנה ממטבע הברכות שקבעו חז“ל וכו‘. אמנם מהנאמר בש“ע (סי‘ קכד ס“ו) יוצא

שהשומע ברכה ומתכוון לצאת בה, צריך לענות בסופה אמן, ואין זה כעונה אחר ברכותיו כי סוף סוף אין דמיון מוחלט בין המברך בפיו ובשפתיו את הברכה לבין השומע אותה ומכוון בליבו לצאת בה, ושוני איכא בין השנים. ולזה הסכים הרה“ג יצחק יוסף שליט“א (עין יצחק ח“ג עמ‘ קפה) שכתב על שומע הברכה (ומתכוון לצאת בה) שצריך לענות אמן, וזו לשונו: ”ואין זה בכלל העונה אמן אחר ברכותיו שהוא מגונה,

דסוף סוף לא בירך בעצמו ממש, אלא יש לו דין שיוצא ידי חובה כאילו בירך בעצמו, ועניית אמן הרי היא כהסכמה למברך, והיא היא הגורמת לחיבור שבין המברך לשומע“ ע“כ.

ועל בסיס ההבנה הזו כתב מופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) דהוא הדין בברוך הוא וברוך שמו שאין העונה עניה זו כעין המברך, כי כפי שאמרנו, שוני איכא בין המברך לשומע, וזו לשונו הטהורה: ”ודבר דמסתבר הוא. דכיון דהטעם הוא ממה שאמר משה רבנו ע“ה, כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו, אדרבה, זהו דבר שבחובה, דאסור לשמוע שם ה‘ ולא לגדלו. ובשלמא המברך, במה

שאמר ”ברוך אתה ה“, הרי ברכו וגדלו. אבל השומע שהוא שותק, אף דשומע כעונה, אבל אינו דומה למדבר עצמו, וכמו שחילקו גבי אמן, דלא מיקרי עונה אחר ברכותיו, כיון שאינו רק שומע. הכא נמי

לענין ברוך הוא וברוך שמו כיון שאינו רק שומע, לא נפטר מזה. וחייב הוא לגדל לאלהינו יתברך. במה שיאמר בהוב“ש, שהוא מאשר ברכת המברך בפיו ובשפתיו. ולא יסמוך על השמיעה לבד, ואין בזה שום הפסק כלל, ואדרבה חובה היא לעשות כן“. עד כאן לשונו הבהירה. וכ“כ מו“ר הגר“ש טולידאנו שליט“א בדברי שלום ואמת ח“א עמ‘ 155

השמטת מילים מהברכה:

ערעור גדול נוסף על המנהג לענות עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ בברכות שיוצאין בהן ידי חובה נשמע מפי הרב שושנים לדוד פרדו זצ“ל (ברכות פ“ח, משנה ח), והרב מטה יהודה עייאש זלה“ה (סי‘ קכד, סק“ב) בטענה שבזמן שאדם עונה ענייה זו הרי הוא מפספס את המשך הברכה מפי המברך (מפספס את המילים: אלוהינו מלך העולם וכו‘), ולא שמע את כל הברכה. והלכה פסוקה היא (ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“א) שאם אדם חפץ לצאת ידי חובה ע“י ברכת חבירו הוא חייב לשמוע את כל הברכה מראש ועד סוף וצריך לכוון לצאת ידי חובה. ובנדוננו שהעונה בהוב“ש לא שומע את המשך הברכה מפי המברך, הרי שהוא לא יצא יד“ח.

תשובה: יש לבעיה זו תיקון, כי הרי לפי מנהגנו הש“ץ או המברך ממתין לכל הקהל שיענה בהוב“ש ורק לאחר סיום עניית הקהל, ממשיך המברך את הברכה. וכפי עדותם של מרן הגאון רבי שלום משאש

זצוק“ל (שומ“ג ח“ב סי‘ לד, ד“ה והנה) ומו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א דברי שלום ואמת ח“א עמ‘ 155 ). ומרן הגאון רבי מכלוף אבוחצירא זלה“ה יפה שעה סי‘ יט) כתב על דברי הרבנים שושנים לדוד ומטה יהודה זצ“ל, וז“ל: ”והמעיין בדבריהם ז“ל יראה בעיניו דיש לחלק בין אנשי אירופא ובין אנשי המערב הפנימי (מרוקו), דכל טעמו ועיקר דבריו לביטול המנהג הוא משום שאין החזן ממתין עד שתכלה עניית בהוב“ש ובכדי שיענו הקהל אמן בסוף הברכות, והנפקא מינה לדידהו לבני אירופה

שממהרין הרבה ואין שיעור לענות בהוב“ש עם אמן דסוף הברכה, אבל לדידן המנהג הוא שהחזן שותק עד שהקהל גומרים עניית בהוב“ש ואחר כן חותם והקהל עונים אמן בסוף כל ברכה וברכה, זהו מנהג כל המערב… וממילא על פי האמור אין ראוי לבטל המנהג דזיל בתר טעמא, דטעמא מאי אמור רבנן, הרב שושנים לדוד והרב במטהו ז“ל לבטל המנהג, הוא משום שאין השומע שומע הברכה מתחלה ועד הסוף, אבל במקום שבטל טעם זה כדידן אם כן ראוי לקיים ולאשר המנהג“ וכו‘.

ועוד דהמציאות מורה לנו שהציבור נגרר אחרי המברך, בשומענו פעמים רבות שכאשר הש“ץ מברך (ברכות שיוצאים בהן יד“ח, כגון בחופות, הבדלה וכיו“ב) ע“פ המנגינה המרוקאית, כל הציבור משיבו

בהוב“ש ועל פי אותה המנגינה, ואף הללו המורגלין בטעותם לא לענות בהוב“ש לעולם, עונין ומשיבים לו. ואך כאשר הש“ץ מברך בנעימת אשכנז, כמעט ואיש לא משיבו בהוב“ש לבר מהמורגלין להשיב תמיד

על כל ברכה. ושאלתי פעם לחכם אחד מיוחד המומחה לנוסחאות התפילה המרוקאיות ולמנגינותיהן ואמר לי שכגון בחזרת התפילה, הש“ץ מברך על פי מנגינה מסויימת והציבור עונה לש“ץ בהוב“ש ע“פ המשך המנגינה שהש“ץ התחיל בה, ואילמלא עניית הציבור, הש“ץ לא יוכל להמשיך את הברכה במנגינתו. וזו ראיה מהימנה להיות הש“ץ או המברך ממתין לעניית בהוב“ש, ורק לאחר מכן ממשיך הוא בברכתו.

דקדוק בדברי מרן:

הרה“ג עין יצחק שליט“א (ח“ג עמ‘ קצ) מערער על מנהגנו וכותב שלדעתו גם מרן הש“ע יסכים שלא עונים בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, וטעמו בידו כיון שמרן הש“ע סידר דין עניית בהוב“ש דווקא בהלכות חזרת הש“ץ (שכיום אין יוצאים בה ידי חובה), וכוונת מרן שצריך לענות על כל ברכה בחזרת הש“ץ בהוב“ש.

ואמנם כבר פרשנו אחרת את דברי מרן לעיל, דמדקדוק דבריו מוכח שבא לרבות את כל סוגי הברכות. אבל מ“מ יש להקשות על טענתו זו, דהנה כל דיני עניית אמן בברכות הנהנין הזכירם מרן הש“ע בהלכות חזרת הש“ץ (סי‘ קכד) כגון: אמן קטופה, ואמן חטופה וכו‘, ובודאי שאין לומר שכל הדינים האלה נוהגים רק בחזרת הש“ץ, אלא בכל ברכה וברכה שאדם שומע. והוא הדין ממש בעניית ברוך הוא וברוך שמו, שמרן הקדיש לכך סעיף נוסף ועצמאי בתוך הלכות ברכות, והוא קאי על כל ברכה וברכה, ולא רק בחזרת הש“ץ.

ואם תאמר דשונה עניית בהוב“ש שהיא רק מנהגא (שלא הוזכרה בתלמוד) מעניית אמן שהיא מן הדין. הרי שמעת שכתבוה הרא“ש והטור, ופסקה הש“ע להלכה בשלחנו (סי‘ קכד) דצריך לענות על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום, שוב אין לנו לערער על דבריהם, שכבר קבלו אבותינו עליהם ועל זרעם הוראות מרן כנודע (וכדברים אלה פירש הגר“ש משאש זיע“א בכתביו, עיין להלן באות נב). נמצאת לשונו של מרן מבוררת ומדוייקת לקיים המנהג לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מקצץ בנטיעות:

ערעור נוסף למנהגנו, מבהיל הרעיון, הובא בשם כמה גדולים (המובאים בעין יצחק ח“ג עמ‘ קפה) אשר כתבו ”שהמפסיק בין תיבת ה‘ לתיבת אלוקינו, נראה כמקצץ בנטיעות חס וחלילה“ ע“כ. על זה אני אומר

דאחר נשיקות עפרות רגליהם, איך התעלמו מהוראה ברורה של הראשונים שהורו לענות על כל ברכה וברכה (הל“ה הרוקח והרא“ש והטור) מבלי להמציא ראיה לדבריהם מן הראשונים, ועוד דלא חשו לדעת מרן ז“ל שקבלנו הוראותיו שפסק לענות בהוב“ש על כל ברכה, ועוד דעת המקובלים זיע“א שאמרו שיש סוד גדול בעניה זו כהאר“י החי זצ“ל וסידור הרש“ש והשל“ה והרב חיד“א וכל מאורי הדורות ע“ה,

ועוד לטעון חלילה על קדושים אלה שהם מקצצים בנטיעות רחמנא ליצלן. וכיצד הניחו דעותיהם הקדושות וחדשו דברים בהפכם?! ודי בזה לסתור טענתם.

והגאון הרב יצחק יוסף שליט“א (שם) הביא את הטענות הנ“ל כסיעתא לדבריו, ואמר שנכון הדבר בברכות שיוצאים בהן יד“ח שאין לענות בהוב“ש ע“פ דבריהם, אך בברכות שלא יוצאים בהן יד“ח צריך לענות בהוב“ש. ואך אתמהה על חילוקו זה של הרב עין יצחק שליט“א, ממה נפשך? אם כדברי המערערים, שאין להפסיק בברכה בין תיבת ה‘ לתיבת אלוקינו והעושה כן דומה כמקצץ בנטיעות, אזי יהיה כן בכל הברכות כולן, ומה שייך לחלק בזה לברכות שיוצאין בהן יד“ח ולברכות שלא יוצאים בהן. (ואם כדברי מרן הש“ע שעונים בהוב“ש על כל ברכה בכל מקום“, אזי צריך לענות גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכפשטו).

הסוברים שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצא בהן ידי– חובה:

הרה“ג עין יצחק שליט“א ליקט בספרו (ח“ג עמ‘ קפג) דברי כ“ד אחרונים האומרים שאין לענות בהוב“ש בברכות שאדם יוצא בהן יד“ח, ואמרתי אעלה אל מול קדושתם, את דברי הרבנים החולקים עליהם ז“ל וסוברים שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ולקטתי דברי הראשונים והאחרונים בסוגיה זו.

וסידרתי את החכמים ומאמריהם ע“פ שנת פטירתם זלה“ה:

א-בסידור התפילה לרוקח (צו, תפיסת התורה עמוד תקמד) כתוב וז“ל: ”כל דבר ודבר שיצא מפי החזן צריכים יראי השם יתברך לומר [א] כמו שאומרים ברוך אתה ה‘ אלוהינו מלך העולם בתפלה יאמרו הקהל" ברוך הוא וברוך שמו“ וכן על כל דבר ודבר“. ושם בהערות על פירושי הסידור כתוב וז“ל: [א] אולי צריך לכתוב על פי סידור ר‘ הירץ: ברוך הוא וברוך שמו.

ב. הרא“ש (בשו“ת הרא“ש כלל ד‘, סי‘ יט) וזל“ה: ”ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ’ברוך הוא וברוך שמו‘ וזהו שאמר משה רבינו ע“ה: כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ.

ג. רבי יעקב בעל הטורים הביא את לשון אביו (טור או“ח, סי‘ קכד), וכך כתב: ”ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה“, ובלשונו הטהורה האריך ואמר ”על כל ברכה וברכה“, ”בכל מקום“, והוא ז“ל לא הבדיל בין ברכות שיוצא בהן יד“ח ולברכות שלא יוצא בהם יד“ח, ומשמע שדעתו לענות על כל ברכה.

ד. רבי יוסף קארו ע“ה מרן השלחן ערוך (בסי‘ קכד סעיף ה‘) העתיק את דברי הטור שהעתיק את דברי אביו הרא“ש, וז“ל: ”על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו“, עכל“ה. ואם רצה לחלוק על קודמיו (הטור והרא“ש) שגילו דעתם שמתכוונים לכל ברכה, היה לו לכתוב זאת להדיא בפירוש, ומדלא פשט חילוק זה, ואדרבה, האריך בלשונו וכתב: ”על כל ברכה“, ”בכל מקום“, ולא הסתפק להגיד ”על כל ברכה עונה“, משמע כי כלל בזה גם ברכות שיוצא בה ידי חובה, ודו“ק.

ה. הרב בעל הלבוש זיע“א הוא מו“ר הרב מרדכי יפה ע“ה כתב בספרו (לבוש התכלת סי‘ קכד __________סעיף ב) וז“ל: ”וכשמגיע החזן לברכה יאמרו על כל ברכה וברכה שישמעו מפי החזן, והוא הדין בכל מקום שישמע ברכה מפי אחר יאמר ברוך הוא וברוך שמו על שם הכתוב כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו“.

ו. השל“ה הקדוש ע“ה כתב (מס‘ תמיד, פרק נר מצוה, אות ע“ט) וז“ל: ילמד אדם את בני ביתו שיאמרו כל הברכות בכל היום בקול רם, הן ברכות המצות הן ברכות הנהנין, חדא שהקול מביא לידי כוונה, ועוד

שהשומעים כשישמעו הזכרת השם יענו ברוך הוא וברוך שמו, וגם יענו אמן, נמצא הם זוכים ומזכים ומצוה גוררת מצוה“. עוד כתב השל“ה הקדוש ז“ל (הביא דבריו מהר“ם אבוחצירא זלה“ה בשו“ת יפה שעה סי‘ יט) בעניין הכוונות בעניית ברוך הוא וברוך שמו וז“ל: בספר שער השמים פירוש התפילה שהביא בשם רבינו האר“י ז“ל וזו לשונו: בקונטרס האר“י מצאתי כתוב וז“ל כוונת ברוך הוא וברוך שמו, כנגד ארבע אותיות הויה ברוך הוא. כי ברוך אות יו“ד. הוא ה“א ראשונה של שם וברוך וא“ו של שם שמו אות ה“א אחרונה של שם וכו‘ ע“כ, ובהגה שם הביא דברי רבינו משה קורדובירו ז“ל וזו לשונו: נהגו בהזכיר ש“ץ השם לומר ברוך הוא וברוך שמו“.

ז. מהר“י יוזפא ע“ה (יוסף אומץ סי‘ רצו, השני) כתב וז“ל: ”צריך להזהר מאד לענות ברוך הוא וברוך שמו, ולאו דוקא על הזכרת השם שבברכות, אלא על כל הזכרת השם צריך לענות, בתפלה ובקריאת התורה ובכל מקום, שכן כתב החרדים בשם המדרש, שעל כל הזכרת השם מחוייב לומר ברוך הוא וברוך שמו, שהוא מצוה מדברי סופרים, ואסמכוה אקרא, כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ. ושוב ראיתי מה שכתב הרב זצ“ל (שם, סי‘ ע אות ג) שמנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך

שמו אף בברכה שיוצאים בה ידי חובה.

ח. הרב שיירי כנסת הגדולה ע“ה כתב (במילואים לסימן קכח) וז“ל: אומרים ומטו בה משמיה דהרב מהר“ר עזריא יהושע ז“ל דאין לומר ברוך הוא וברוך שמו כשמזכירים הכהנים ה‘ ביברכך וביאר ובישא, ונתן טעם מפני שאין אומרים ברוך הוא וברוך שמו אלא בכשנזכר ה‘ אחר שעונה המברך ברוך אתה ה‘ כו‘ אבל כשאינו אומר ברוך אתה ה‘ אלא שמזכיר ה‘ לבד אינו אומר ברוך הוא וברוך שמו ולא מצאתי סמך לזה דמה שאנו אומרים ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה יצא לנו מתשובה זו שהביא רבינו הרב ז“ל מאביו הרא“ש ואיברא דממה שכתב ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע כו‘ ברוך הוא וברוך שמו יש לדקדק דוקא בברכה, לא בהזכרה בלא ברכה ע“כ, לאו דוקא בברכה אלא אפילו בהזכרה מן הראיה שהביא כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו דמשמע אפילו בהזכרה לבד, ואף שתדחוק ותאמר כי שם ה‘ אקרא על ידי ברכה הבו גודל לאלוהינו, ממה שכתב אח“כ ועוד אפילו כשמזכיר לצדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה, מוכח בפי‘ דאפילו בהזכרה בעלמא צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ויפה השיב החכם השלם כמה“ר שלמה בן עזרא נר“ו, הביא ראיה מסדר אתה כוננת שאומר שם והכהנים והעם כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו וכו‘ ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי שאע“פ שלא היה שם ברכה אלא הזכרה בעלמא היו אומרים בשכמל“ו, עכ“ל. הרי דעתו של הרב ברורה שצריך לענות אחר כל אזכרה של שם ה‘, לרבות כל הברכות וגם נדוננו. ועיין עוד בביאורנו את דעת הרב בני ציון ליכטמן זצ“ל שהזכיר את השכנה“ג הנ“ל.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

ט. הפרי חדש רבינו חזקיה די סילוא זצוק“ל מחכמי ירושלים (על או“ח סי‘ קכד אות ה‘. ובסי‘ קכח סעיף י“ג) ומצא בדבריו יסוד לזה מהש“ס ע“ש. והוא ז“ל דעתו שעל כל הזכרה של שם ה‘ צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו, ואע“פ שאין מנהגנו כן, מ“מ הדבר פשוט שדעתו ז“ל שצריך לענות על כל ברכה ששומע. עוד כתב הרב פר“ח זצ“ל (בספרו מים חיים מערכת יוה“כ פרק ב ה“ז) וז“ל: ”שנאמר כי שם ה‘ אקרא מכאן יש לדקדק דעל הזכרת השם אפילו בלא ברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ.

י-הרב הגדול המפורסם הרב יאיר חיים בכרך זצלה“ה כתב בספרו על הש“ע- מקור חיים (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”ושמעתי מדקדקים שבכל פעם ששומעים שם ה‘ ב“ה מפי הש“ץ או בקרובץ ובסליחה אף שאינו בברוך, אומרים ברוך הוא וברוך שמו, ואין להפסיק בשום מקום בשביל בהוב“ש, מג“א“, ע“כ ועיין מה שכתבנו בביאור דעת הפר“ח והרב שתלי זתים וצרפה לכאן. עוד הוסיף הרב ז“ל שם: ”ובקריאת ש“ץ בס“ת, ובספר מוסר דמ“ב ע“א ז“ל: וכשישמע מפי הש“ץ ברוך אתה ה‘ יאמר ברוך הוא וברוך שמו, והכי מוכח בס‘ אור חדש דל“א ע“ג דדוקא ברכה, והכי משמע מלשון הרא“ש בשו“ת כלל ד‘ די“ט ולשון הש“ע“, עכ“ל הבהירה והמובנת. עוד הוסיף שם בסוף: ”ויזהרו שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו לפני שאומר המברך השם, קל וחומר מאמן חטופה, ובפרט בברכות דשחר, דרבים נכשלו בזה“, ע“כ. וראה בדקדוק לשונו הטהורה, דאף שהכיר הרב זצ“ל את החשש שיש בעניית בהוב“ש שהעונה יכול חלילה להפסיד שמיעת מילה מהברכה, לא ביקש למנוע עניה זו בגלל החשש הזה, אלא רק להזהר ממנו כפי מנהגנו, מפני מעלתה הגדולה כפי שבאר כוונותיה שם.

יא. הרב אליה רבה זצוק“ל כתב (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”על כל ברכה וכו‘, נראה דלאו דווקא ברכה אלא אפילו הזכרה בלבד דהא כתב בהג“א הטעם. וכן מצאתי בסוף סי‘ שכ“ג כתב בענין זה שאין להוסיף הגדול אם לא בעשרת ימי תשובה ולא נהגינן גם בעשרת ימי תשובה וכן כתב בקיצור של“ה כ“כ של“ה שם“, עכ“ל. הרי שגם הוא ז“ל דעתו שעונים ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה שהיא, ובודאי בכל הברכות. עוד כתב הרב אליה רבה ז“ל (בסימן מו סעיף יג) וז“ל: כתב של“ה דף רנ“ו ילמוד אדם בני ביתו שיאמרו כל הברכות בקול רם הן ברכות המצות  הן ברכות הנהנין, חדא שהקול מביא לידי כוונה, ועוד שהשומעים יענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ע“כ.

יב. הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו זצוק“ל כתב כדברי הרב מעשה רוקח המובא להלן, וחיבר גם הוא פסק על נושא זה כפי שהעיד מו“ר הרב מסעוד חי רקח זלה“ה (בחידושיו על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א).

יג. מעשה רקח– הרה“ג רבי מסעוד חי רקח זצוק“ל (על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א) אחר שדחה את כל ראיותיו של הגאון מהר“ש אבוהב זלה“ה, כתב בסוף דבריו: ”עפ“י האמור ומבואר והסברא והמנהג הם עמודי ההוראה שהרי בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם, בכל הברכות של הש“ץ מברך להוציא את הרבים ידי חובתם ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכיוצא, כל הקהל כאחד עונים ואומרים ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ואם כן בואו ונומר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל

לא יצאו ידי חובת ברכות אלו מעולם, או שעשו שלא כהוגן, שהרי הפסיקו בברכה בעניית ברוך הוא וברוך שמו. וידוע דגדול המנהג וכמ“ש התוספות בברכות (כא: ד“ה עד) ע“ע ולא לישתמיש שום פוסק

ראשון או אחרון ז“ל דלימא כי הך חידושא. ועוד אני מעיד שאפילו בק“ק ספרדים שהיה מתפלל בו הרב החסיד הנ“ל (מהר“ש אבוהב זיע“א) כאשר הוא מפורסם לכל, לא ראיתי ולא שמעתי מי שעושה כן, ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד, ובפרט ע“פ הסוד שאומרים שיש סוד גדול וכוונה עצמית בעניית ברוך הוא וברוך שמו אמן על כל ברכה ותפלה. גם הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו נר“ו, הודה לדברי, וחיבר גם הוא פסק על זה בראיות נכונות. ע“כ.

יד. הרב דוד מזרחי זצ“ל כתב בשתילי זתים (סי‘ קכד, סעיף ה‘ הערה י“ג) וז“ל: על שם הכתוב כי שם ה‘ אקרא וגו‘ ועוד דאפילו כשמזכירים צדיק ב“ו צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה (טור בשם הרא“ש), ומזה נראה דלאו דוקא כששומע ברכה אלא אפילו הזכרת ה‘ גרידא (וכ“כ הפר“ח סי‘ קכח)“, עכל“ה. ואף ע“פ שאין מנהגנו כוותיה וכהפר“ח שהם דעתם ז“ל שצריך לענות בהוב“ש על כל הזכרת שם ה‘, ואנו עונים רק בשם ה‘ המצוי בלשון ברכה, ומנהגנו זה מדוקדק היטב בלשון הטור והש“ע

שכתבו על כל ברכה ששומע וכו‘ (חוץ ממספר מקרים בודדים), מ“מ הרי הרווחנו מהוראתם שודאי סברו שצריך לומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, מדלא חילקו בדבריהם בין ברכה לברכה, ומהוראתם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה של שם ה‘ (גם בברכת כהנים). ואחר זה כתב הרב שתילי זתים הנ“ל ז“ל: ”ופשוט דבמקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאמרו (עיין מ“א) “ואין להוכיח מפה דהרב ז“ל התכון לברכות שיוצא בהן יד“ח, כי זה אינו, כיוון שהרב כתב שם לעיין במגן אברהם, ששם כתב המג“א ע“ה: ”ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו“ וכוונתו ז“ל לקורא קריאת שמע וכיו“ב, שאינם רשאים להפסיק בעסוקם (וע“ע במג“א סי‘

נו). ואחר המח“ר, כ“ז כתבנו דלא כהרב זית רענן שליט“א שהביא שם סקי“ג) דברים מדיליה ומדברי עוד פוסקים ע“ה, אך לא כהרב שתלי זתים שלא חלק בין הברכות, וכפי שבררנו לעיל ועוד שמעתי כי הרה“צ מהר“ח קורח זלה“ה כתב וז“ל: ”כששומע איזו ברכה מפי איש, צריך לדקדק ולשמוע הברכות מפיו מה הוא מברך, וצריך לענות כששומע מפיו שאומר ברוך אתה יענה ויאמר ברוך הוא, וכשהמברך

מזכיר ה‘ יענה ויאמר ברוך שמו, ואחר שמסיים המברך הברכה יענה אמן“ ע“כ.

טו. סידור רבי אברהם טוביאנה זלה“ה– ממקובלי אלג‘יר, סידור המסודר ע“פ הוראות הרב האר“י זלה“ה (בהלכות חזרת הש“צ) כתב וז“ל: ובחזרה זו יהיה זריז ונשכר לענות אמן… וגם בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו כי סודו גדול והוא יחוד ד‘ אותיות שם הקדוש זולת סודות העמוקים בו, ובמדרש אמרו רז“ל, המבטל קדוש וברוך ואמן יהא שמיה רבא גורם למעט העטרה וחייב נדוי עד שישוב וייבא קרבן לפני הצדיקים לעתיד לבא“ עכ“ל.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

טז. הגר“א זצ“ל ציין (על ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“ה) על כל ברכה וכו‘: ”כמ“ש ביומא ל“ז ע“א. תניא רבי וכו‘ חנניה וכו‘. ועיין טור“, עכ“ל. יש לדקדק מדבריו ז“ל שדעתו היא שמקור המנהג הלז‘ מופיע בש“ס דיומא (ולא ממשנת חסידות שנהג הרא“ש). אך מ“מ יש לשאול מה חידוש יש בדבריו הקדושים והקצרים שכתב: ”ועיין בטור“, הדבר פשוט שיש לעיין בטור לפני לימוד הש“ע, ונראה לישב כי רמז לעיין בטור שהביא דברי אביו הרא“ש לענות ב“ה וב“ש על כל ברכה שאדם שומע (וזה ממש הפך מהסיפור שהובא במעשה רב סי‘ מג, דעדיפים דברי הרב על סיפורי מעשה) וראה לקמן מה שהרחיב הרב דמשק אליעזר,

ביאור דברי הגר“א ז“ל (הביאור הנ“ל בתוך דברי הגר“א זלה“ה לקוח מתוך כתבי מרן הגר“ש משאש זיע“א ולא מדילי, אפ“ר).

יז. מרן החיד“א זצ“ל– בברכי יוסף (או“ח סי‘ ריג אות ג‘) הביא דעות המתירים והאוסרים וכתב שם שלא מצא ראיה מכרעת לאחד מהצדדים. אך הואיל ויצא מפום אריותא, נכון להזהר, אך אין למחות במי שעונה. וכ“כ בטוב עין (סי‘ יח, אות מא). אמנם בשו“ת יוסף אומץ (סי‘ ע אות ג) הביא דבריו שכתב בברכ“י וסיים וז“ל: עד כאן דברי שם. ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ב“ה וב“ש אף בברכה שיוצאים יד“ח, עכ“ל. נראה כוונתו שחזר מדבריו הראשונים, ושצריך ללכת אחר מנהג

העולם בסגירת עינים, דודאי מיוסד הוא על האמת. וכדברי המעשה רוקח ע“ה.

ועל כל הנ“ל הוסיף מרן הרב חיד“א ע“ה בספרו שיורי ברכה (סי‘ קכד) וז“ל: ”וכבר אני העני כתבתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן רי“ג אות ג‘ כמעט שעברתי לדבריהם דרבנן ולא מצאתי ראיה מכרעת לזה, ומנהג העולם להפך (לענות ברוך הוא וברוך שמו) ואין למחות בידם“.

(פירוש וביאור דברי מרן החיד“א זצ“ל הנ“ל לקוחים ממש“כ הגר“ש משאש זצוק“ל בביאורו

את דעת מרן הרב חיד“א זצ“ל בספריו).

יח.הרה“ג שמואל לנייאדו זצוק“ל מחכמי ארם-צובא העתיק בספרו שלחן המלך (סי‘ כג סעיף לד) את דברי מרן לענות על כל ברכה שהוא שומע, ב“ה וב“ש, ולא חילק שום חילוק בין חייב בה או לא חייב בה, ומדלא עביד הכי מוכרח שכיוון בדעתו לכל ברכה.

יט. הרה“ג המפורסם רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל שו“ת חקרי לב היה גם הוא עונה ואומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי שהעד העיד בנו הגאון רבי חיים פלאג‘י זצ“ל בספרו יפה ללב (סי‘ קכד אות יב) ושם כתב לקיים המנהג לכתחילה, וכך הורה לו זקן הוא זקנו הקדוש רבי יוסף

רפאל חזן זלה“ה.

כ. החתם סופר זצוק“ל– הגאון מהר“ם שיק זצ“ל העיד על החת“ס זצ“ל וכתב, שבבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל נהגו לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ולא מיחה בידם. ונראה מדלא מיחה בהם, דעתו היתה נוחה עם מנהג זה. אומנם בעל השדי חמד ע“ה (ח“ד, אסיפת דינים, מערכת ה“א ערך הפסק אות ט‘) אמר כי החת“ס סבר כהחיד“א, שאין לקיים מנהג זה לכתחילה, אך אין למחות ביד המקילין, ומטעם זה לא מיחה בהם החת“ס, אך הרה“ג שלמה דיין שליט“א כתב (בשו“ת עטרת שלמה סי‘ ו‘) כי אין הכרח לדייק כך, ולהפך נראה שהחת“ס לא מיחה בהם כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה, וכדעת המהר“ם שיק זצ“ל, כי ודאי בתוך בית מדרשו היו אנשים של צורה היודעים לקבל תוכחות והוראות מרבם הגדול החת“ס זצ“ל, ואם היה חושב כדעת הסוברים שיש בזה הפסק למה ישתוק בביתו ובחומתו, ואדרבה היה מצוה עליו לגעור בהם ולמנוע אותם ממנהגם, ומדלא עביד הכי, מוכרח כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה (וכך עולה מביאורו של הרב בעל באר שרים את דברי הרב חת“ס זיע“א, יובא להלן).

כא. חיים לראש– למוהר“ר חיים פלאג‘י זצוק“ל (דף ל“ח עמ‘ רעב), שם דרש מבני משפחתו לענות ב“ה וב“ש בקידוש, והעיד שזה המנהג בכל תפוצות ישראל, וכן בעירו איזמיר. ובספרו יפה ללב חזר לקיים מנהג זה לכתחילה (סי‘ קכד אות יב). וגם העיד בשם מ“ז רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל החקרי לב שהיה גם הוא עונה ואומר ב“ה וב“ש, ע“ש. ובספר מועד לכל חי (סי‘ ד אות ט“ז) כתב וז“ל: ”כתבתי דיענו אחר המברך ברוך הוא וברוך שמו ואמן כאשר יעוין שם, ונשמט מהדפוס סיום הלשון והוא דאין קפידא במה שיוצאים בברכת בעל הבית ועונים אחריה, דהרי כבר העלה להלכה כן החיד“א בספר מראית העין  (בליקוטיו סי‘ יא אות ט‘ על סי‘ קכד…) ולפי זה לא כיון יפה בספר דגול מרבבה

וכו‘. ועל כלנה כתב הרב ז“ל בספר לב חיים (ח“ב סי‘ קט) ז“ל: ”וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל וכן נהגו בעירנו אזמיר יע“א בפני כמה רבנים גדולים, ונער הייתי גם זקנתי ונתגדלתי על ברכי יוסף הרב הגדול מור זקני ז“ל והיה נוהג לענות ברוך הוא וברוך שמו, על כל ברכה שהיה יוצא בה ידי חובה. וכן נהגו כל הרבנים אחריו. ומאחר שאין האיסור ברור בפוסקים בודאי שיש לקיים המנהג לכתחילה. כי הגם כי אנכי בעניותי בס‘ סמיכה לחיים (סי‘ א, וסי‘ ג) ובספר נשמת כל חי (בחלק א בכמה מקומות) כתבתי כי המנהג שהוא הפך הדין יש לבטלו. זהו כשהוא שלא כדין ברור, אבל שיהיה הענין כעין נידון דידן שאין הכרח ברור להכריע לשני הצדדים וכדברי הרב חיד“א ז“ל, המנהג עיקר. והגם דסיים הרב

ברכ“י ז“ל וכתב: ”אמנם הואיל ונפיק מפום דארייותא כמ“ש הרב הנז‘ נכון ליזהר אך אין למחות וכו‘..“ יעו“ש. לעניות דעתנו דכיון שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל ליודעים ושאינם יודעים, אין מקום ליזהר

עוד מעתה, ואדרבה אחרי שהורגל המנהג בפה הכל לומר ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה, אם אינו עונה ברוך הוא וברוך שמו, יבא להכשל שלא לענות אמן במקום שהוא חיוב גמור ועונשו גדול, כי כן הנח להם

לישראל וכל מן דין סמוכו לנא שינהגו מנהגים כאלה לאהבת ה‘ ולברך בשמו ועליהם תבוא ברכת טוב ברכה וחיים“, עכ“ל.

כב. הגאון מהר“ם שיק זצוק“ל (שו“ת מהר“ם שיק חאו“ח סי‘ נא). שם העלה לקיים המנהג לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח. והעיד על מה שהיה בבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל.

כג. הרה“ג יהודה אריה לייב לוינגר זצוק“ל תלמיד החתם סופר זיע“א_כתב (באורחות חיים סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”והעולם נוהגים לאומרו (ברוך הוא וברוך שמו) ומעולם לא ראינו מי שמוחה, ובמנהג כתב הש“ך דלא ראינו ראייה… וכן ברוך הוא וברוך שמו ומנהג ישראל תורה“ ע“כ, ועוד שם האריך מפי סופרים וספרים לקיים מנהג ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה וברכה, וסתר בראיות גדולות דברי הרב דגול מרבבה זצוק“ל שהורה לאסור.

כד. שערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצוקללה“ה וזיע“א (אופן כ“ג) ושם האריך במעלת אמירת ב“ה וב“ש ע“פ הסוד וזל“ה: ”תשובה“ ראשי תבות: תשמור ברוך הוא וברוך שמו, לרמוז דבעל תשובה צריך אזהרה גדולה עד מאד לשמר ולעשות להיות עונה על כל ברכה ששומע… וזהו אחד מיוחד מעקרי הדת שצריך לשמור שמירה מעולה, שיהיה עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שישמע, שבעניה זו יש יחוד גדול שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.

כה. הגאון הרב אליעזר לנדא זלה“ה כתב בספרו המוסב על חידושי הגר“א על הש“ע ”דמשק אליעזר“ (סי‘ קכד סעיף ו) וז“ל: ”כמ“ש ביומא ל“ז תניא רבי אומר כי שם ה‘ אקרא אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב“ה אתם הבו גודל, חנניה אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה ועיין טור שמביא מא“א הרא“ש שהיה אומר ב“ה וב“ש מגמרא הנ“ל“ ושוב לא חילק שם בין ברכה לברכה ורק הציג את המקור למנהג זה, ומסתמיות לשונו נראה כי כוונתו כדעת כל קודמיו שהביאם בחידושו (רא“ש, טור, ש“ע, והגר“א ז“ל) שצריך לענות על כל ברכה וברכה.

כו. הרה“ג המפורסם רבי יעקב רקח זלה“ה כתב בספרו פרסומי ניסא (על חג הפסח, בדיני סדר הקדוש הלכה ד) וז“ל: ”הגדול שבבית מקדש ומברך ועושה כל הסדר וכשהוא מברך בפה“ג, והמסובין עונין אמן יוצאין י״ח דגדול העונה אמן יותר מהמברך וגם שאר הברכות של הלילה כגון ברכת כרפס והמוציא ועל אכילת מצה ומרור, הגדול מברך ומוציא את אחרים י״ח… ועוד דיזהיר המברך מקודם לבני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה וברכה בכוונה ובשמחה רבה ולא יהיו מדברים כלל בשעת הברכה יעו“ש“, ע“כ.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

כז. מהר“א פלאג‘י זצוק“ל כתב בספרו ויען אברהם (סימן יו“ד) משם אביו על סוגיית ברוך הוא וברוך שמו וז“ל: ”דבכל מקום באו לאורויי אפילו בברכה שיוצא בה ידי חובה. וכאשר פטר לנו כן היה במחברים אשר מצא כאשר עיניך תחזינה מישרים שם שם לו. ועמ“ש עמיתנו בתורה הרב דברי מנחם נר“ו“ עכ“ל.

כח. הרב הגאון החסיד רבי רחמים יוסף אג‘ייני זצ“ל (מהעיר צפרו) כתב בספרו החשוב- לפי ספרי (ערך ברכה אות קלא), שכן הוא המנהג וכן צריך להורות לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצא בהן יד“ח. (הב“ד הג“ר דוד עובדיה זצ“ל בנהגו העם, הל‘ ברכות אות יג)

כט. הרה“ג החסיד הרב צבי הירש שפירא זצוק“ל אב“ד מונקאטש בספרו דרכי תשובה (יו“ד סי‘ יט, ס“ק לח) כתב וז“ל: ”והנה הממציא דין זה שלא לענות ב“ה וב“ש בברכה שרוצה לצאת יד“ח בשמיעה הוא הגאון מהר“ש אבוהב בשו“ת דבר שמואל סי‘ רצ“ה ואחריו קם הגאון הנו“ב ז“ל בדגול מרבבה באו“ח סי‘ קכ“ד במ“א ס“ק ט‘ וכתב דברוך הוא וב“ש חשיב הפסק ואין לענות ב“ה וב“ש במקום דאסור להפסיק עיי“ש, אך בספר מעשה רוקח הספרדי (על הרמב“ם חלק א‘ פ“א מהל‘ ברכות

הלכה י“א בד“ה וכל העונה) הרחיב הדיבור להשיג על הרב דבר שמואל הנ“ל ומדחה ראיותיו ואדרבה מביא כמה ראיות שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכה שיוצא בה יד“ח, ואין חילוק בזה בין עניית ב“ה וב“ש ובין עניית אמן, וכתב שכן המנהג בכל קהילות לענות ב“ה וב“ש בכל הברכות שיוצאין הקהל יד“ח בשמיעה מהש“ץ כגון בברכת שופר וכיוצא עיי“ש באריכות. ועי‘ בס‘ שושנים לדוד (על המשניות פ“ח דברכות) ובס‘ מטה יהודה על האו“ח (להרה“ג מהר“י עייאש ז“ל, סי‘ קכד סעיף ה) שהשיגו על הס‘ מעשה רוקח הנ“ל וכתב לדינא כמ“ש בתשובת הדבר שמואל שלא לענות ב“ה וב“ש עיי“ש. ועי‘ בברכ“י (או“ח סי‘ ריג) מ“ש ע“ד בזה וסיים דלכתחלה נכון להורות כמ“ש הרב דב“ש והשושנים לדוד הנ“ל שלא לענות אבל אין למחות במי שעונה ב“ה וב“ש עיי“ש, ועי‘ ביוסף אומץ (סי‘ ע‘ אות נ‘) ובס‘ טהרת המים (בחלק שיורי טהרה מערכת אות ב‘ ערך ב“ה וב“ש ס“ק לו). ועי‘ בשו“ת מהר“ם שיק (חאו“ח סי‘ נא) שמיישב מנהג העולם שנוהגין לענות ב“ה וב“ש בברכה שיוצאין בה והשואל הביא שגם בבית מדרשו של הגאון ח“ס היו עונין ולא מחה בהן והאריך בראיות להתיר לענות ב“ה וב“ש וליישב המנהג ודלא כדגול מרבבה עיי“ש“ עכ“ל, ועיי“ע מש“כ בנו הרב בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זלה“ה בביאורו לסוגיא זו ולדעת אביו זלה“ה (דבריו יובאו להלן).

ל. הרב חיים אלחדיף זצ“ל כתב בספר (טועמיה חיים עמ‘ מט, סעיף ב) וז“ל: טעם למה שעונים אחר ברוך אתה ה‘, ברוך הוא וברוך שמו? כתב הטור וז“ל שמעתי מאבא מארי, שהיה אומר על כל ברכה וברכה ברוך הוא וברוך שמו“ וכו‘ עיי“ש.

לא. רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש זצוק“ל מחכמי אשכנז כתב בשו“ת מנחת אלעזר (ח“א סי‘ כ) ”כתוב שם במהר“ם שיק סי‘ נ“א כבר קדמו במעשה רוקח הספרדי על הרמב“ם (הלכות ברכות פ“א) שהאריך למעניתו שיאמרו ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בה ידי– חובה, ודלא כהדבר שמואל למהר“ש אבוהב (סי‘ רצה) שהמציא שלא לומר בברכות שיוצאין ידי חובה (ואחריו הדגול מרבבה כנודע) וכן היה נוטה דעת ורצון כ“ק אאזמ“ו הגה“ק זי“ע מפה שלא למחות ולמנוע חלילה במי שאומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות אלו, והבוחר יבחר. ועיין מה שהביא בזה כ“ק אאמ“ו שליט“א בדרכי תשובה סי‘ י“ט ס“ק ל“ח ואין כאן מקום להאריך“.

לב. שו“ת יפה שעה– רבי מכלוף אבוחצירא זצ“ל (חאו“ח סי‘ יט). וכתב שם שזהו מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ“ל וזיע“א ועיין עוד מה שכתב שם (בהקדמה לשו“ת יפה שעה, תשובה להשגת הרב ציץ אליעזר זצ“ל) ז“ל: הרואה שם בדברינו עיניו יחזו, שהרא“ש והטור ומרן מלכא כולהו ס“ל שיענה ברוך הוא וברוך שמו, ומה גם דכן היא דעת רבותינו המקובלים בעלי גילוי אליהו ז“ל שהם רבינו האר“י ז“ל והרמ“ק ז“ל שמסכימים לאומרו וכ“ש שהמנהג בירושת“ו לענות ברוך הוא וברוך שמו, פשוט וברור דמיניה לא ניזוע, שהמנהג עוקר

הלכה ודו“ק. עכל“ה.

לג. רבי משה כלפון הכהן זצוק“ל– רבה הראשי של ג‘רבא, (ברית כהונה תורת המנהגים-שבת, וכן בשו“ת שואל ונשאל ח“א סי‘ כה וסי‘ כז). כתב דהמנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

לד. רבי יוסף בן נאיים זצוק“ל– מחכמי העיר פאס, כתב בשו“ת שארית הצאן (סי‘ רסא) שצריך להמשיך במנהג אבותינו זה לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח.

לה. קבלתי מאבותי שמו“ר זקני הרה“צ החסיד המקובל רבי יצחק ויזמאן זצוק“ל (מחכמי מחוז הסו“ס במרוקו באגפי מרקש, העמיד תלמידים שנכנסו עימו ברזי ח“ן, ואשר מפי ישרים וחסידים שמענו כי

זכה פעמים רבות לגילוי של תנאים ואמוראים שבאו לסייעו בלימוד התורה הקדושה) היה עונה על כל ברכה וברכה בהוב“ש ומצווה כך על כל זרעו ותלמידיו (מו“ז נלב“ע בי“ח סיון התשי“ז, בן תשעים שנה תנצב“ה).

לו. הרה“ג הצדיק הרב מרדכי זאב סגל זצוק“ל בספרו מגן גבורים (סי‘ קכד סעיף ה‘ בהרחבת ”אלף המגן“ ס“ק יא) הביא את דעת האוסרים לענות ב“ה וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, וסיים בזה“ל: ”אבל במעשה רוקח הספרדי האריך להתיר וכתב שהרב הגדול מהר“י פאציפיקו (כצ“ל) הודה לדבריו, וחיבר פסק על זה“, עכ“ל. והעולה מדבריו שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, וכך העלה הרה“ג מאיר בראנסדופר זלה“ה בביאורו את דברי הרב מגן גבורים זצ“ל (בשו“ת קנה בשם ח“ב סי‘ ג, ד“ה ”אמנם מצינו“) וז“ל: ”עיין בספר מגן גבורים (שם) אלף המגן (ס“ק יא) שכתב בשם הדגול מרבבה והחדושי הרז“ה דבברכות שמתכוין השומע לצאת ידי חובתו אין לענות ברוך הוא וברוך שמו דהוי הפסק בברכה, וכבר קדמם בשו“ת דבר שמואל בזה, ושוב כתב דבספר מעשה רוקח האריך להתיר, היינו אפילו לכתחלה, ומשמעות דברי המגן גבורים הוא: שגם הוא הסכים כן להלכה כהמעשה רוקח יעו״ש“ ע“כ. הרי שדעתו ז“ל כהמעשה

רוקח שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן ידי חובתו.

לז. הרה“ג בן ציון הלוי ליכטמן זצ“ל (ראב“ד בירות לבנון) כתב בספרו בני ציון (סי‘ קכד סעיף ה‘ הערה ד) וז“ל: ”לכאורה נראה דדוקא כשמזכיר ה‘ בברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו… הא למדת שאפילו בהזכרה לבד כההוא דהתם שלא היה שם ברכה אלא הזכרה בעלמא שהזכיר את השם בוידוי נמי צריך לומר בהוב“ש. ועוד דמהטעם השני דקאמר זכר צדיק לברכה, פשוט שאפילו בהזכרה לבד צריך לומר כן. וכך כתב האליה רבה בשם שכנה“ג“ עכל“ה ועיין בביאורנו לדעת הרב שתילי

זתים.

לח. רבי עמרם אבורביע זצוק“ל כתב בספרו נתיבי עם (הלכות, סי‘ קסז) וז“ל: ”ואנן בדידן מנהגנו בירושלם לענות על כל ברכה גם על מוציא וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב“ש בכל ברכה“ ע“כ. אומנם סיים הרב זצוק“ל שם: ”במקום שאין מנהג, מוטב שיזהרו (מלענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח). אבל גבי ירושלם שכך מנהגם, אין לנו לבטלו“. ובוודאי שהוא הדין לבני קהילות המערב ויוצאי צפון אפריקה, שגם הם ואבותיהם נהגו כפסק מרן וכמנהג ירושלים לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, שאסור להם לבטל מנהג יקר זה.__

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

לט. הרה“ג עבדיה הדאיה זצוק“ל נהג לענות בהוב“ש גם בברכו שיוצאים בהן יד“ח, ע“פ עדות בנו הרה“ג שלום מרדכי חיים הדאיה שליט“א, כמו כן אמר הרב שליט“א שכן הוא מנהג חאלב וירושלים,

.( הובאו דבריו בזוכר ברית אבות (לרב דלויה עמ‘ 58

מ. הרה“צ סידנא בבא חאקי זלה“ה (רבי יצחק אבוחצירא זצ“ל) נהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות כולן גם בברכות שיצא בהן יד“ח, כפי שהעיד בנו וממשיך דרכו הרה“ג יחיאל אבוחצירא שליט“א, וגם הוא הי“ו נוהג כך אחרי אביו ע“ה ועיין מה שכתב בהלכות קידוש ליל שבת (סידור עקידת יצחק, הוצאת מכון עטרת דוד).

מא. רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה“ה– קיצוש“ע טולידאנו (סי‘ קיא, הלכה כא). וכתב: ”ויש אומרים דיכול לענות, וכן מנהגנו לענות בברכת ההלל והשופר ולולב, אף על פי שהם מתכונים לצאת ידי חובתם באותה ברכה… וכן ראוי לעשות דאין לשנות המנהגים אפילו בברכות, כל שכן בזה, דזה ממין הברכה הוא“.

מב. הגה“ק מרן רבי יוסף משאש זצוק“ל– כדמוכח בפירושו להגדה (ויזכור יוסף עמ‘ 166 , צילום כת“י) וכן נמסר לי מבנו וממשיך דרכו רבי אליהו משאש שליט“א, שכך סבר אביו ונהג כן הלכה למעשה, לענות תמיד ברוך הוא וברוך שמו, בכל ברכה.

מג. הרה“ג רבי סוסו הכהן זצ“ל– היתה דעתו שצריך לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכן הוא מנהג אבותיו בתוניס, וכפי שהובא בעלון אור תורה של ישיבת כסא רחמים תכב“ץ (סיון התש“ל, סי‘ ד).

מד. הגה“ק רבי ברוך אברהם טולידאנו זלה“ה כתב בספרו המופלא הלכה ברינה (חלק רנה ותפלה סי‘ קכד): ”ובשומעו שֵׁם אשר יצר עולמו, יענה ברוך הוא וברוך שמו; שאם אומרים זכר צדיק לברכה, קל וחומר לאדון הממלכה“, ושמעתי עדות מלאה מפי נכדו של הרב זלה“ה, הל“ה הרה“ג יוסף גיגי שליט“א (מראשי ישיבת הר עציון) ועוד כמה נאמנים שכן הורה הרב בביתו לענות על כל ברכה וברכה כלשון הש“ע, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

מה. סידנא בבא סאלי זצוק“ל– רבי ישראל אבוחצירא זיע“א, חייב לענות ב“ה וב“ש על ברכות שיוצא בהן ידי חובה, הובאו דבריו בשו“ת מאמר מרדכי (להגר“מ אליהו זצוק“ל, ח“א חאו“ח סי‘ ד), ובמנהגי החיד“א (דף קמו), ובספר ישראל סבא (עמ‘ 223 ) כתב הגר“י יהודיוף זצ“ל שכך נהג חמיו הצדיק בבא סאלי זיע“א, וכן מצאנו במקומות נוספים, וראה להלן אות נז.

מו. רבי יצחק חזן זצוק“ל– שו“ת יחוה דעת חזן (ח“ג סי‘ ט סעיף ה) וכ“כ בפירושו להגדה של פסח- כה לחי (סדר הלילה סעיף ו אות ה), ובהסכמתו זצ“ל לספר מעט מים ח“ב (להגר“מ עטיא שליט“א) כתב וז“ל: ”בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שהוא חייב בהם, גם אני הדל כתבתי בסה“ק יחוה דעת ובספרי כה לחי (דף צט) לקיים מנהג אבותינו לענות על כל ברכה איך שתהיה ברוך הוא וברוך שמו, ושרבים וגדולים נהגו כן“, עכ“ל.

מז. רבי רפאל כדיר צבאן זצוק“ל, רבה הראשי של נתיבות יע“א, כתב בהגדה של פסח ע“פ נוסח תוניס ”ויגידו למרדכי“ (הלכות קידוש הלילה עמ‘ נה, הלכה ד) וז“ל: ”יזהר שיהיו כל ברכותיו מלה במלה בנחת ובמיתון ויזהיר לכל בני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה“ ע“כ. (ואע“פ שהמו“ל הרב אדיר הכהן שליט“א השיג על דברי הרב זלה“ה משו“ת זכרי כהונה, שרק הזכיר דרך אגב את דעת החיד“א במחזיק ברכה שיותר נכון לא לענות, העיקר כדברי מוהרכ“ץ זצוק“ל, שהביא את מנהג תוניס, וגילה דעתו בדין זה בפירוש ולא הביאה דרך זיכרון, וכמ“ש מוהר“ר משה כלפון הכהן זלה“ה, והרב סוסו הכהן זצ“ל, והרב חנינא בוגיד סעדון זלה“ה, ובספר עלי הדס- וכולם מובאים במאמרנו, וכן עיקר להלכה).

מח. הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ“ל (הובאה עדותו במחזור עוד אבינו חי לראש השנה עמ‘ תנב), שם ספר הרב לוי נחום שליט“א שהוא היה נוהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח והיה עושה זאת בקול רם גם בישיבת המקובלים בית– אל בירושת“ו בנוכחות הרב מאיר גץ זלה“ה, ופעם אחת כאשר האריך הרב גץ זצ“ל באמירת שם ה‘, נמנע הרב נחום שליט“א מלענות בהוב“ש בברכתו של הרב גץ בכדי לא לבלבלו, ובסוף התפילה הוכיחו הרב גץ זצ“ל על שתיקתו, והודיעו שהוא ציפה לעניית בהוב“ש הקבועה בכדי לכוון בה את הכוונות העמוקות שישנן בסידור הרש“ש זיע“א, ועוד הוסיף ואמר שהוא מקפיד לקיים פסק זה בביתו, להיות זהיר הוא וב“ב בעניה זו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, כי זו חובה גדולה ליודעי ח“ן.

מט. גם הרה“ג חיים הכהן זצ“ל מג‘רבא כתב לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח (הוב“ד בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א עמוד 347

נ. רבי משה מלכה זלה“ה בספרו מקוה המים (ח“ו, או“ח סי‘ יד) וכ“כ בספרו והשיב משה (סי‘ י, סעיף ד) ושם הדגיש כי מרן הש“ע לא הסתפק לומר על כל ברכה עונה ב“ה וב“ש“, אלא האריך לכתוב: ”על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום עונה ב“ה וב“ש“ ודיוק בדבריו מורה שהוא כיוון גם לברכות שיוצא בהן יד“ח.

נא. הרה“ג המפורסם רבי שמואל בן הרוש זצ“ל העלה בבירור לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שיוצא בה ידי חובתו, הוא צוטט ע“י הרה“ג דוד עובדיה זצ“ל (בנהגו העם הלכות ברכות, הלכה יג).

נב. כן זרח ממזרח, סבא דמשפטים, הנותן בינה לעיתים, ודורש כל אתים, מרן רבי שלום משאש זצוק“ל (בשו“ת שמ“ש ומגן ח“ב או“ח סי‘ לד- לז. ובח“ג סי‘ לג. ובח“ד סי‘ עא) וכך כתב: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא

לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצאו יד“ח, אין עונים עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות

ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שאינה חובה או כבר יצא יד“ח שיש בה משום הבו גודל לאלוהינו, שהוא מוסכם אליבא דכו“ע. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם

מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו… ראוי והגון לנו להחזיר העטרה ליושנה, למנהג ירושלים ומנהג העולם, ולהזהיר לעם לענות ברוך הוא וברוך שמו“, וכן כתב הרב זל“ה: ”והוא (המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו) מיוסד ע“פ דברי הרא“ש משם אביו רבינו יחיאל, והטור והשו“ע סי‘ קכ“ד להלכה ברורה, והוא מדברי הש“ס ביומא ל“ז, וכמ“ש בטור, וכ“כ הלבוש… הן היום ראיתי ששם בספרו (של רב אחד שטען כי אין חובה לענות ברוך הוא וברוך שמו)… והביא מספרים שדבר שלא נזכר בתלמוד אין חיובו מן הדין, ורק הרא“ש מחסידותו עשה זה, ושגם מר“ן לא משמע ממנו לשון חיוב, אלא מהיות טוב וכו‘ ואין הפסד באי אמירתו… ואנכי עמדתי מרעיד. וכמה יש לתמוה על דבריו אלו, שעשה לכל הפוסקים הנ“ל ראשונים ואחרונים דכל רז לא אניס להו, שלא ראו מקור הדברים ולא חש לקמחיה ולא ירא משאתם לומר עליהם שהם בכלל מבלי עולם. ולא ראה ולא הביט שכולם הביאו מקורות לדבריהם, מדברי הש“ס דיומא דל“ז. והטור משם אביו הרא“ש והביא מש“ס דיומא. גם הפר“ח והאו“ח הקדוש והגר“א זצ“ל. ובפרט דדבר זה נאמר היכא דדברי הש“ע אינם מפורשים היטב, ומתפרשים לתרי אנפי, אבל כאן דברי הש“ע והטור פשוטים וברורים ומפורשים כגלף דעיזקא, אין בהם מה להסתפק… וכבר כתבתי שם בתשובתי דאי אפשר בשום אופן לומר דהש“ע כתב כן למידת חסידות כיון שלא כתב צריך או חייב, דזה אינו, שהרי כל הסימן כולו אין בו שום לשון חיוב או צריך, כגון ויענו אמן על כל ברכה, האם נאמר שזה רק מידת חסידות ולא חובה לענות. גם לא יענה אמן חטופה או קטופה, שכולם חובה הן… ועוד דלפי דברי המשיג הכותב דאין הפסד באי אמירתו, מוכח דאין חיוב לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכה שאינו חייב בה… וזהו נגד כל הפוסקים שלא נחלקו אלא בברכה שחייב בה אם יענה ברוך הוא וברוך שמו או לא, אבל בברכה שאינו חייב בה כולי עלמא סוברים דחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו… קנצי למילין, שבמקומי אני עומד. ועוד נתחזקו דברי ביתר שאת, שחובת כל אדם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה בין חייב בה בין אינו חייב בה, כדברי כל הפוסקים ומר“ן ז“ל. וכמו שכן המנהג פשוט“, עכלה“ק.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

נג. הרה“ג אברהם דוד הורוויץ זצ“ל כתב בספרו קנין תורה בהלכה (ח“א סי‘ פח אות ב, ס“ק ז) וזו לשונו: ”ולעניות דעתי אין בזה כדי תפיסה דע‘ בשו“ת מהר“ם שיק או“ח סי‘ נ“א לעניין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכת שופר דהביא שבבית מדרשו של מרן החת“ס היו עונין ולא מיחה בהם, וכן לענין ברוך הוא וברוך שמו בברכת שהחיינו דשופר כיון דשייך לשופר לא הוי הפסק“.

נד. כן כתב הרב חנניא בוגיד סעדון זצ“ל שהיה מנהג תוניס כן כפי שהובא בעלון אור תורה (תשרי תשל“ג, עמ‘ קעח) עיין שם.

נה. פדה את אברהם לגאון הרב אברהם מונסה זצ“ל (ח“ב ע‘ שג- דש) כתב וז“ל: ”וזכורני שראיתי למהר“ח פלאג‘י ולבנו רבי אברהם פלאג‘י זיע“א שכתבו שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על מה שצריך לצאת י“ח, וברור לכולי עלמא אם ענה ב“ה וב“ש שיצא יד“ח חובה, וכל האומר שלא יצא וצריך לחזור (כי שמעתי מי שהורה כן) אינו אלא מן המתמיהים וגורם לברכות לבטלה, ע“כ הנח להם לישראל… אני על משמרתי אעמודה שהעונה ברוך הוא וברוך שמו אינו מן המתמיהין חס וחלילה, ויש לו על מי לסמוך. וכבר נפיק חורבא וברכות לבטלה. ומזקנים אתבונן בדור שלפנינו, שכל הקהל היו עונים ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ההבדלה והיה מצוי אז מו“ר חו“ב וכו‘ דיין באותו הדור זיע“א ולא מיחה כלל, ע“כ הנח להם לישראל“.

נו. נהגו העם- לרבי דוד עובדיה זצוק“ל רבה של צ‘פרו ועוד, (הלכות ברכות סעיף יג) כתב כי כן הוא המנהג בכל המערב והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שראוי לסמוך עליהם, עיין שם וישמח לבך.

נז. הראשל“צ מורנו הרב מרדכי אליהו זלה“ה כתב בספרו מאמר מרדכי )ח“א סי‘ ד‘) וז“ל: ”ושמעתי מהאדמו“ר רבי ישראל אביחצירא זיע“א שאמר בשם סבו האדמו“ר אביר יעקב זיע“א, שחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ששומע, גם כאלו שיוצא בהן ידי חובתו. ובספרו שערי תשובה הביא רמזים רבים לעניית ברוך הוא וברוך שמו. על כן אנו (כוונתו ז“ל לנוהגים כהבן איש חי זיע“א וקהילות קודש הבבליים) איננו עונים ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצאים בה ידי חובה, אך מי שנוהג, יש לו גדולים לסמוך עליהם ולא הוי הפסק“ עכ“ל. הרי ברור מדבריו שיוצאי צפון אפריקה ואחרים, שנהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, מנהגם מיוסד ובנוי על דברי

הפוסקים, וצריכים הם להמשיך במנהגם. ועוד אוסיף סיפור אחד ששמענו מהגר“מ אליהו זיע“א: סידנא בבא סאלי זיע“א (רבי ישראל אבוחצירא זצ“ל) הזמין את הגר“מ אליהו זלה“ה לערוך חופה וקידושין בחתונת ביתו, עם הרה“צ רבי דוד יהודיוף זצ“ל. לפני ברכות האירוסין הרב אליהו זצ“ל הזהיר את החתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, מכיוון שהוא מתכוון להוציאו ידי חובה בברכות אלו, כששמע כך סידנא בבא סאלי זצ“ל היכה במקלו על גבי הרצפה בחוזקה ואמר שהוא לא מוכן להשאר במקום שלא עונים ברוך הוא וברוך שמו כששומעים שם ה‘ (כי יש בזה חילול ה‘, לשמוע שם ה‘ ולא לקיים את הפסוק הבו גודל לאלהינו), וחשב בבא סאלי לעזוב את המקום, אך חכם אליהו זצ“ל ריצהו מיד ובקש מהחתן לומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי המנהג.לאחר החופה שאל הגר“מ אליהו זצ“ל את רבי ישראל זיע“א מה מקור המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ורבי ישראל זיע“א ענהו שסבו מרן אביר יעקב זלה“ה כתב את זה באחד מספריו, הרב אליהו זצ“ל הקשה לשאול: ”והיכן כתב זאת?“, רבי ישראל זצ“ל ענהו ”חפש ומצא!“. לאחר כמה חיפושים שערך הרב אליהו זצ“ל הוא הצליח למצוא את המקור בספר שערי תשובה אופן כ“ג (ראה לעיל דעת מרן אביר יעקב זיע“א) ששם העלה שמי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו באיזו ברכה שכיוון לצאת בה צריך לעשות תשובה. בפגישה הבאה שנערכה בין שני הרבנים סיפר הרב אליהו זצ“ל לרבי ישראל זצ“ל שהוא מצא את המקור ועיין בדבריו של רבי יעקב זיע“א, בבא סאלי ע“ה שמח מאוד וברך את הרב אליהו: ”ברוך המשיב אבדה לבעליה“. (סיפור זה פורסם פעמים רבות וראיתיו בעלון קול צופיך של הגר“מ אליהו זצ“ל, ובספר דורש טוב לעמו, בעמ‘ 104 ועוד).

נח. גם יזכר לטוב הרה“ג דוד משאש זלה“ה רבה הראשי של פאריז (אויה לנו כי שקעה השמ“ש בצהריים, ואי על ארעא דישראל דחסרא גברא רבא, בעודנו עסוקים בכתיבת המאמר, התבשרנו על הסתלקותו הפתאומית מן העולם, עין במר תבכה, על צאת צדיק מן חיי העולם, פנה זיוו פנה הדרו של עולם, תנצב“ה), פרסם ברבים וחזר ושנה את דברי מו“ר אביו מרנא ע“ה, דחובה איכא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, וכן נהגו אחריו רבים מבני קהילתו– יהדות צרפת בארץ ובחו“ל.

ויבדלו לחיים טובים ולשלום

נט. הרה“ג כמוהר“ר דוד חיים שלוש שליט“א (רבה של נתניה) כתב בשו“ת חמדה גנוזה (ח“ב סי‘ ו‘), ושם העלה טעמים נוספים וראיות חדשות ויצירתיות לענות ב“ה וב“ש גם כשיוצאים יד“ח, ואין זה חשיב הפסק כלל. וסיים בזה“ל: ”הסר ממנהג נכון וטוב של אבותיו פוגע בכבודם ועונשו גדול, ולכן אסור להורות לבטלו ולסור ממנהג אבותינו הקדושים שיסודם בהררי קדש, חכמי המערב המפורסמים בחכמתם, וביראתם הקודמת לחכמתם, ולהעבירם על מנהג אבותיהם ככתוב: אל תטוש תורת אמך“ ע“ש.

ס. הרה“ג כמוה“ר חיים שמעון פינטו שליט“א (רבה הראשי של אשדוד וקרית מלאכי) כתב בספרו נטפי חיים (בדרוש לפרשת בא עמ‘ קכ“ה) וזל“ה: מנהג אבותינו בקהילות מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ובכוונה עמוקה גם באמצע ברכה הבאה להוציא אותם ידי חובה, ואם כי יש על כך ערעור בהלכה, והדברים ידועים, מ“מ כך היה מנהגם. זאת נהגו על פי הוראת גדולי הפוסקים במערב, אשר הורו להלכה שאין לחוש לכך, ואין בזה הפסק, וכך היה המנהג מדורי דורות. ובדורנו קמו כמה תלמידי חכמים, וכמו מצאו מציאה חדשה שלדעת רוב הפוסקים אין נכון לעשות כן, ולכך הולכים ומפרסמים בין המון העם לחדול ממנהגם. על כך אנו אומרים לאחינו יוצאי מרוקו: אל תשיתו לבכם לכך כלל וכלל! כי מנהגנו זה, מנהג אבות הוא, וקדושי המערב לדורותיהם נהגו כך, ובודאי משום שסברו להלכה, שאין באמירת ברוך הוא וברוך שמו הפסק בברכה. גם הם ידעו כי יש מחלוקת בכך, ואדרבה עלינו לתת שבח והודאה לשמו הגדול יתעלה לעד גם באמצע  ברכה. לכן אין לנו לחוש לאותם המערערים, המזלזלים בנו וקוראים עלינו תגר, אלא עלינו לחוש ולהחמיר במקומות אחרים, בם יש מקום רחב יותר להחמיר, אם בזלזול תלמידי חכמים וכדומה, ולא במקום בו החמירו אבותינו מתוך יראת שמים ואהבת ה‘ שבערה בקרבם“, ע“כ לשונו הזכה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

סא. ראב“ד מקודש, של עיה“ק והמקדש, הרה“ג מעו“מ רבי אליהו אברז‘ל שליט“א בשו“ת דברות אליהו (ח“ז סי‘ א‘) שם ביאר בטוב טעם ודעת כיד ה‘ הטובה עליו שצריך לענות בהוב“ש על כל ברכה וברכה, ואסור לשנות ממנהגי מרוקו המיוסדים על הררי קודש, עיין שם וישמח לבך.

סב. הרה“ג המפורסם רבי שלמה דיין שליט“א האריך כיד ה‘ הטובה עליו בשו“ת עטרת שלמה (סי‘ ו‘) והעלה שמנהגנו צודק בטעמים יקרים ובעיון רב. (ואעפ“כ כתב עליו הרה“ג עין יצחק שליט“א ח“ג עמ‘ קפ“ט דברים קשים וז“ל: ”ומה שנתלה בדברי עטרת שלמה דיין, ערבך ערבא צריך, שאין דבריו נכונים כלל ועיקר, והם דברי התעקשות בלא שום טעם. ומה לו להביא דבריו כנגד גדולי עולם שרק תורתם אומנותם“ עכ“ל. ולשון זו קצת קשה, כיון שהרואה יראה שכל דבריו נחוחים ונעימים ויש בהם חידוש שלא נראה אצל קודמיו, וכוח עיונו וסברתו צודקים עד כדי כך שכתב על דבריו עט“ר מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) וז“ל: ”ובעודי בזה היה בביתי ובחומותי, ידידי הרה“ג

שלמה דיין שליט“א… הביא לי את החוברת ושם ראיתי חידוש“ וכו‘ עיי“ש דבריו באורך, שפתים ישקו, שאין אלה דברי התעקשות ב“מ, אלא דברי טעם, עטרת זקנים בני בנים).

סג. מו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א כתב בספרו דברי שלום ואמת (ח“א עמ‘ 152 ) טעמים יקרים לקיום מנהג זה וקדמוניותו, כיד ה‘ הטובה עליו.

סד. שו“ת באר שרים להרה“ג אברהם יפה שלעזינגר שליט“א (סי‘ מ“ה אות ט) כתב וז“ל: ”אך היות והמהר“ם שיק מעיד בתשובתו דבבית מדרשו של כק“ז מרן החתם סופר זכותו תגן עלינו אמן, ענו הקהל ברוך הוא וברוך שמו בברכת השופר ולא מחה עליהם, אם כן אנן יוצאי ירכו גם לא נמחה בכך, והרוצה להחמיר כדעת הדגול מרבבה יחמיר“.

סה. בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א (עמוד 347 ) דן בהרחבה בבירור מנהג זה ומעיד שם על מנהג לוב לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח עם ראיות רבות. ברוך הוא וברוך שמו

וכן כתבו הרבנים הגדולים:

הרה“ג אליהו ביטון שליט“א (נתיבות המערב, הלכות שבת קודש אות נ“ט, מהדורת התשס“ז) קובץ מנהגי מרוקו, ועוד חזר הרב שליט“א על דבריו גם בספרו נחלת אבות, קובץ מנהגי יהודי לוב (הל‘ שב“ק אות מ“ה).

וכ“כ הרה“ג חיים אמסלם שליט“א וציין בכתביו שזהו מנהג כל צפון אפריקה ואבותיו הקדושים ע“ה, ואין לבטל המנהג.

וכ“כ ב“זוכר ברית אבות“ להרב רפאל משה דלויה שליט“א (עמ‘ 57 ועיין בהארותיו והרחבותיו, שם הביא כי כן אמר לו הרה“ג שלום גבאי שליט“א, והרב המחבר נ“י אמר כי כל פסקיו המובאים בספר זה הם מנהגים אשר נהג בהם ראש משפחתו הרה“צ המפורסם רבי יצחק דלויה זלה“ה, והמנהגים האלה נשמרים אצל בני המשפחה דור אחר דור הי“ו.

וכ“כ הרה“ג מיכאל פרץ שליט“א כתב באוצר פסקי הסידור (עמ‘ קכ“ט- ק“ל) שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא מנהג נפוץ מאוד בהרבה גלויות כמו מרוקו ארם צובה וכן בהונגריה. והוא כדעת הטור ומרן בש“ע, ואסור לבטלו, ואדרבה צריך לקיימו ולהחזיר העטרה ליושנה. ואין לשמוע ביד מי שאומר לבטל מנהג זה שהופיע כבר בראשונים, ובעיקר מכיוון שאין למבטל שום ראיה מהראשונים, והמוציא מהמנהג עליו הראיה מהראשונים“, וע“ש שהאריך לברר גם

דעת הזוה“ק והמקובלים.

וכן מצאנו כתוב בספר ”מגן אבות“ להרה“ג מרדכי עקיבא אריה לבהר שליט“א (סי‘ קכ“ד סעיף ה‘, החל מעמוד ק‘) שמנהג מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

וכן כתב הרב מאיר אלעזר עטיה שליט“א בשם כמה מגדולי חכמי מרוקו, שיש לשומע ברכה לענות בהוב“ש אחר כל ברכה וברכה.

וכן מצאתי בספר מנהגי החיד“א (עמ‘ קמז) שכתב הרב המחבר שליט“א שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח קרוב יותר לדעת מרן הרב חיד“א (וכפי שבארנו לעיל), וכן ראוי להורות, איישר חיליה. גם הרה“ג זכריה זרמתי שליט“א (ראש מכון תורת אמ“ת) כתב ודרש לקיים המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצא בהן יד“ח, כמנהג אבותיו חכמי אלג‘יר וכמנהג כל יוצאי צפון אפריקה.

וכ“כ הרב דוד סיטבון שליט“א בספרו על מנהגי תוניס- עלי הדס (פרק ד‘ אות יב).

וכ“כ הרה“ח משה חיים סויסה שליט“א בספרו היקר עטרת אבות (ח“א הל‘ ברכות, הלכה כ“ד).

וכ“כ רבי יעקב עובדיה שליט“א כתב (פסקי חכמי המערב, הלכות ב“ה וב“ש) לחזק המנהג ע“פ מסורת חכמי המערב בטוב טעם ודעת. וגם נמצא בספר מאור השמ“ש (ספר הזכרון להגר“ש משאש זלה“ה) (עמ‘ שפ“ז- שצ“ד). תשובות מאת הרב מנחם הכהן שליט“א והרב אהרון דגן שליט“א המבררים מקחו של צדיק ומעלים להלכה שצריך לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

וב“תורת אמך“ לרבי מיכאל אזרד שליט“א כתב בעמ‘ טו- יט שכן הוא המנהג וצריך לקיימו, והביא גם סיעתא לדבריו ממה שאומרים (או מהרהרים) בוידוי בין התקיעות בראה“ש ”לא ענינו ברוך הוא וברוך שמו“, דמזה נראה ברור שמתקני הוידוי הזה חששו לאיסור בכך שיהודי שומע ברכה ואינו עונה ב“ה וב“ש. ובסוף דבריו כתב וז“ל: ”וכאמור גלוי לעין כל שמדובר כאן במנהג שכל כולו אומר אהבת

השי“ת“.

וגם הרב יוחנן אלול שליט“א מרכסים, כתב קונטרס בירור בסוגיה זאת, והביא את דעת חכמי המערב לענות בהוב“ש על כל ברכה. וכן ראיתי שכתב הרב שאול עזריאל שליט“א בחוברת פסקי רבותינו

מן המערב. ואחר גמר כתיבת המאמר הלזה, הגיע לידי הספר החשוב ”ידי עלמ“א“ של הרה“ג משה אליעזר עבדלחק שליט“א ושם (בסימן ב‘) הביא באריכות ובבקיאות רבה את כל תוכן הסוגיה דידן, וחתם בזו הלשון: ”מסקנתא דמילתא: מנהג ישראל בכל מקום לענות ברוך הוא וברוך שמו על הברכות ששומעים ולדעת הרבה פוסקים יש למנהג זה מקורות נאמנים וכן דעתו של מר“ן הבית יוסף. ולכן צריך להזהר בו הרבה. וגם על כל ברכה וברכה שאדם שומע צריך לענות בהוב“ש אפילו אם היא ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה כגון ששומע קידוש, שופר ומגילה ואין בזה שום הפסק מאחר שנהגו כך כל תפוצות ישראל וכדברי מרן החבי“ף דהבאנו לעיל“ וכו‘ ע“ש.

היבטים רוחניים (מטא-הלכתיים) במנהג עניית בהוב“ש:

מנהגי ישראל מעבר לקיומם הפשוט, משפיעים על הקהילה ומאפייניה. ברובם של המנהגים הקהילתיים יש משום קביעת זהות מיוחדת לקהילת מקיימיו, לא רק בהשתייכות לקבוצה חברתית, אלא אימוץ של רעיון עמוק המובע בקהילה מסויימת על ידי המנהג, כי המנהג הוא כלי להבעת תכונה או רעיון הייחודיים למקיימיו, ויש שהמנהג עצמו הוא יוצר תכונה או רעיון המובעים במקיימיו. וכך כותב מני“ר הרה“ג אליהו בקשי דורון שליט“א:

”תורת האם אינה רק כתוספת לתורת האב, המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי. התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהג והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה“, ע“כ. (בניין אב, המנהג כבסיס לכל תקנה ולהלכה) דוגמא לדברינו: המנהג לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות בקריאת התורה, משפיע באופן ישיר על חיבת התורה ותוקפה אצל מקיימי המנהג, דעל ידי העמידה שהם עומדים, הם מרגישים כאילו הם נותנים עוד תוקף לתורה הקדושה ובזה היא מתקבלת בלבבם יותר והם מתיראים ממנה, וכך כתב מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“א או“ח סי‘ נז): ”עניין עמידת הקהל בעשרת הדברות, והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו, והיו מקפידין על זה לעמוד בזמן שהש“ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבית הכנסת, ואין שוחח ואין מדבר“. דוגמא נוספת: המנהג לענות ”אמת תורתנו הקדושה“ סמוך ונראה אחר קריאת התורה קודם ברכת ”אשר נתן לנו את תורתו“, יש בו משום קיבוע דברי התורה הקדושה בלבבות וחיזוק אמיתותה בנפש. כי באמירה זו מתבטא עיקר גדול מאוד שהתורה נתונה מן השמים והיא אמת גמורה ולעולם לא תשנה ח“ו. ואך למפורסמות לא צריך ראיה, ואין התורה ואמיתותה זקוקות לאישורנו, אך מ“מ זקוקים אנו לקבע בלב את ידיעת אמיתות התורה, כי היצר עומד תמיד להכניס הספקות, ומה גם רבו בדורנו כופרים המושכים בכזבם המון טועה, ומערערים את יסודות האמונה, על כן יש לחזור באר היטב ולקבע את אמיתות ומוחלטות התוה“ק בלבנו.

דוגמא נוספת: מנהג אמירת פסוקי יראו עינינו בתפילת ערבית לאחר ברכת השכיבנו בנעימה המסורתית, (המובא בתוס‘ ברכות ד: ובש“ע סי‘ רלו ס“ב) מחזק בקרב מקיימיו את הציפיה לישועה. ע“י אמירת פסוקי תפילה הסובבים סביב גאולת ישראל מתעוררת הנפש בכיסופיה וערגתה למימוש חזון הנביאים, ההולך ונרקם במדינתנו.

הערך הרוחני בעניית ברוך הוא וברוך שמו:

ומכאן לנדון דידן סוגיית ”ברוך הוא וברוך שמו“, נראה לקוצ“ד דרגילות עניית ברוך הוא וברוך שמו, מחזקת את יראת השמים של אומרה ומרבה את כבוד השמים, כי בכל פעם שהוא שומע את שמו הקדוש של ה‘ יתברך מיד הוא נרגש ועונה במטבע שבח יקר על דרך מה שכתוב ”הבו גודל לאלהינו“, כי איננו מסוגל לשמוע את שם ה‘ ולא להפגין כבוד, כאילו ששמע שם של אדם פשוט. ועוד דמנהגנו אפילו כשמזכירים שם של צדיק בשר ודם מיד מוסיפים ברכה על דרך הפסוק במשלי ”זכר צדיק לברכה“ וכגון: עליו השלום, נוחו עדן, זצ“ל וכו‘ ויש שנוהגים אף לנשק אצבע צרדה (היא האצבע הסמוכה לאגודל) כאשר שומעים שם של צדיק (עיין בנתיבות המערב, מנהגים שונים

עמ‘ ש, שנתן טעם וצרף מקורות) ועל אחת כמה וכמה צריך ליתן שבח כששומעים את שם צדיקו של עולם מלך מלכי המלכים, וכעין זה בדיוק כתב הרב משנה ברורה (סי‘ קכ“ד ס“ק כ“ב) ע“ש. ומופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה כתב (שומ“ג ח“ב סי‘ ל“ד) וז“ל: ”וכשאני לעצמי, כמו צער בנפשי, כשאני רואה צבור שאינם עונים ברוך הוא וברוך שמו. נראה לי חס וחלילה כמזלזלים בכבוד ה‘ יתברך על ידי אותה דומיה השוררת, בלי להתחרד ולהיות כל הגוף מירתע לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ולהרבות כבוד שמים. ולקוצר דעתי לא יפה עשו להפוך ולבטל מנהג העולם שהוא עומד על בסיס חזק ואיתן, במנהג לא יפה שלא לענות בהוב“ש). גם על ידי אותה דומיה יבואו להסיח דעתם מן הברכה למחשבות אחרות. לא כן באמירת ברוך הוא וברוך שמו, נשאר

קשור עם המברך ומכוין מתחלה ועד סוף. ואני מרגיש בעצמי, שאם אפסיק מלענות, נראה לי כאלו לא ברכתי כלל“, עכ“ל הטהורה. הרי שדעת מרן הרב זיע“א, שכאשר עונים בהוב“ש מתרבה כבוד שמים, ומתוספת חרדה והתרגשות הגוף מפני שמו של ה‘ יתברך, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובהמנעות מעניה זו יש זלזול בכבוד ה‘, עד כדי כך שהרגיש הרב זצ“ל שלא ברך את ה‘ כלל, אלא סתם כשומע דברי חולין. וזה המשך ישיר לדבריו של הרב מעשה רוקח זלה“ה שכתב על הרב דבר שמואל זלה“ה (חידושים על הרמב“ם, הלכה י“א) ”ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד“ ע“כ, הרי דעתו ז“ל שע“י עניית ברוך הוא וברוך שמו יש התגדלות והתרוממות לשם ה‘, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובשו“ת מהר“ם שיק זצ“ל (חאו“ח סי‘ נא) כתב שזה אחד הטעמים שמנעו ממנו לחלוק על מנהג זה, וז“ל: לא יאה ולא נאה לגעור באיש העונה ואומר שבח לרבון העולם“. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זיע“א כתב (שערי תשובה אופן כג) דעל ידי עניית ברוך הוא וברוך שמו, מתרבה קדוש ה‘ בעולם וז“ל: ”בעניה זו יש יחוד גדול, שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.

מכאן תוכחה מגולה, לכל בעלי דעה צלולה, (בשקט ובלי המולה) כי כאשר חכם מתנגד למנהג ישראל כל שהוא, הוא מתנגד גם לרעיון הבונה את זהות הקהילה, ומתנגד למידה שהמנהג מתייחס אליה. ובנדוננו, הרוצה לבטל מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ חייב להוסיף לשיקוליו את העובדה שהוא מתכוון למעט כבוד שמים רח“ל, ואף גם לפגוע ביראת שמים של ציבור הנוהג להתיירא תמיד משם ה‘ ועתה יפסיק ממנהגו בר מינן, וכן יתמעט ע“י הוראתו קידוש ה‘ בעולם, ה‘ יצילנו.

ומזקנים אתבונן, שרבים ויראים מבני עדתנו הי“ו נתבקשו מספר פעמים מאברכים צעירים להפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, ולא הסכימו מעולם כי מדמים הם

מעשה זה לזלזול בכבוד שמים ח“ו, והוא רחום.

ריעותא גדולה:

מופה“ד מרן הגאון מוהר“ש משאש זלה“ה המשיך וכתב (שומ“ג ח“ב או“ח סי‘ לד) על הפגיעה הגדולה שנוצרה עקב ההימנעות מעניית ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובתו, וז“ל: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצא ידי חובה, אין עונין עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שאינה חובה או כבר יצא בה ידי חובה שיש בה משום הבו גודל לאלהינו, שהוא מוסכם אליבא דכולי עלמא. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו“. עוד כתב (שם): ”ולא כמו שעושין שאין עונין (בהוב“ש) על שום ברכה, שבזה יש מכשול גדול“.

ואין צריכין חיזוק דברי הרב, ובטח לא מאדם המשול לעפר רגליו, אך כתיב ע“פ שנים עדים יקום דבר, ועל כן הנני מצטרף לעדותו ז“ל, כי בדידי הוה עובדא שראיתי לאנשים רבים הנזהרים שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאין בהן ידי חובה עד כדי כך שנגררו להימנע מעניה זו גם בברכות שאין יוצאין בהן, וכמעט שרק העדות הנוהגות לענות בהוב“ש בברכות שיוצאין בהן ידי חובה זוכות וזוכרות לענות על כל ברכה (כדעת מרן הש“ע, קכ“ד ס“ה).

עוד כתב לי בעניין הנ“ל, ידי“ן הרה“ח כפיר דדון שליט“א וזו לשונו:”עוד יש לומר שאלו המשתיקים אחרים באמצע הברכה שלא לענות בהוב“ש וקוראים בקול גדול או דופקים על השולחן, הם אילו שעושים הפסק יותר גדול מהעונים ברוך הוא וברוך שמו, כיון שמי שעונה יש לו על מי שיסמוך על פי מנהג אבותיו ודעת מרן, אך המוחה איו לו על מי לסמוך על קול מחאתו וההפסק הרב שעושה, ונוסף גם הוא שמפריע לאחרים“ עכ“ל.

זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשוניםומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו-חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-סיום המאמר.