שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון


שערי ספרו שלום פוני כלפון

שערי ספרו

שלום פוני כלפון

בקובץ ספורים זה, מתוארות דמויות שונות מתוך ההוי היהודי של קהילה ספרו שצמחה על אדמת מרוקו והחזיקה ביהדותה משך כאלפיים שנה. במשך דורות, נאבקו יהודים אלו לשמור על ייחודם בתוך סביבה עדינת בה סבלו רדיפות אין מספר. אמונתם המשיחית בתקומת עם ישראל בארצו, נתנה להם הכוח הנפשי והגופני להתגבר על כל הסבל והתלאות.

בכל גבורי הספורים האלה יוקדת אהבת עם ישראל ואמונה איתנה בנצח ישראל. משאת נפשם, היתה שיבת־ציון, אותה הגשימו מתוך אהבה וערגה משיחית מופלאה.

בני דור זה הגשימו את חלום הדורות ועקרו סופית מתוך גלותם הארוכה כדי לבוא לבנות ולהבנות בארץ־ישראל. הספר מתאר גלריה רחבה של דמויות של יהודים בני המלאח של ספרו, מתוך אהבה והבלטת אהבת החיים וההומור השזורים בקיום בו״
הוצאת כרמל, ירושלים
איור ועיצוב עטיפה: גדעון דן ירושלים

אלי פילו

שערי ספרו – שלום פוני-כלפון

שערי ספרושערי ספרו

שלום פוני-כלפון

בקובץ ספורים זה, מתוארות דמויות שונות מתוך ההוי היהודי של קהילה ספרו שצמחה על אדמת מרוקו והחזיקה ביהדותה משך כאלפיים שנה. במשך דורות, נאבקו יהודים אלו לשמור על ייחודם בתוך סביבה עויינת בה סבלו רדיפות אין מספר. אמונתם המשיחית בתקומת עם ישראל בארצו, נתנה להם הכוח הנפשי והגופני להתגבר על כל הסבל והתלאות.

בכל גבורי הספורים האלה יוקדת אהבת עם ישראל ואמונה איתנה בנצח ישראל. משאת נפשם, היתה שיבת־ציון, אותה הגשימו מתוך אהבה וערגה משיחית מופלאה.

בני דור זה הגשימו את חלום הדורות ועקרו סופית מתוך גלותם הארוכה כדי לבוא לבנות ולהבנות בארץ־ישראל. הספר מתאר גלריה רחבה של דמויות של יהודים בני המלאח של ספרו, מתוך אהבה והבלטת אהבת החיים וההומור השזורים בקיום בו,.

הוצאת כרמל, ירושלים

איור ועיצוב עטיפה: גדעון דן ירושלים

הקדמה

מנהג היה לנו הקטנים, לאחר הארוחה הדשנה בכל ערב שבת, להתכרבל בשמיכת הצמר הגדולה שחיממה את גופנו הדל והיינו שמחים ומאושרים בנשמה היתירה שהשבת הביאה לנו בכנפיה. אמא בתווך, כמנהיג החבורה, ואנחנו סביב לה, ארבעה מכאן ושלושה מכאן. לא קל היה לזכות בחסד הגדול לשכב ליד אמא. לכן היה לנו תור ששמרנו עליו בהקפדה מרובה. בכל זאת, זה לא מנע סכסוכים וקנאה יתירה בינינו. מיד כשתפסנו כל אחד את מקומו תחת השמיכה, לא הרפינו מאמא עד אם סיפרה לנו סיפור מאלה שהיו באמתחתה למכביר, כמקור מים חיים, שופעים וקולחים מפיה שבת אחרי שבת. סיפוריה היו כמעין המתגבר, נובע, מפעפע ומרשרש. כל פעם הלהיב את דמיונותינו סיפור שונה מקודמו ורומם אותנו להתמזג עם דמויותיו וגיבוריו עד שהפכנו חלק והמשך לאותו סיפור אין סופי, עד בוא המשיח.

צל להבת מנורת הנפט שהאירה את החדר הגדול, היה מרצד על הקירות והאור העמום היה ממלא את החדר הטחוב צללים, צללים שאמא הייתה מפענחת פשרם וסימניהם. כשהווילון, שכיסה את עליית החדר המשמש לאחסון, היה זז, הייתה מפרשת לנו גם את זה והכל היה קשור עם ״שכנינו״. אלה הם השדים הגרים מתחת לנו. כל מה שעשינו היה צריך להיות לרצון להם. אם הרגזנו את אמא או אם לא צייתנו לה, ״שכנינו״ עלולים היו לעשות בנו שפטים. אמא הייתה כדרכה נשענת על הקיר ביושבה על המצע הגדול ששימש לנו למיטה, כשהכרית אחרי גבה, בינה ובין הקיר, והיא נאנחת מדי פעם בפעם. מבטה התועה והתוהה, היה כאילו סוקר את עמל השבוע החולף. בידה החזיקה כוס תה מהבהבת עם נענע, שריחו בישים את החדר, והייתה גומעת כל לגימה בהנאה גדולה. אנחנו הפצתו בה ללא הרף שכבר תתחיל לספר לנו את הסיפור כדבר המגיע לנו. היא ידעה שלא נתן לה לישון עד שתספר לנו את הסיפור, אבל נעם לה המשחק של ההפצרות והיא חייכה לקוצר רוחנו, טענה שהיא לא זוכרת יותר והוסיפה: — סיפרתי לכם כל מה שאני יודעת! מה אתם רוצים ממני שאמציא לכם סיפור מדמיוני? זהו מעשה של משוגעים. איזה חיים הם אלו שלא נותנים לי מנוחה גם בשבת? עיני נסגרות והם תובעים סיפור! אין לי שום סיפור! לכולישון וזהו. אתם מפריעים ל״שכנינו״ לישון והם עלולים להתרגז! אנחנו במצב רוח טוב ויודעים שרוגזה הוא רק למראית עין ועניין ״שכנינו״ אינו עושה עלינו רושם עוד, חוץ מן הקטנים ביותר בינינו שעדיין מאמינים בזה. לכן אנחנו עונים לה בלשונה ובחיוך ערמומי:

  • גם ״שכנינו״ רוצים לשמוע את הסיפור! הם לא ישנים עדיין. הם יודעים שערב שבת עכשיו, והם מחכים לסיפור ואם לא תספרי הם יתרגזו ומי יודע מה עלול לקרות?

שערי ספרו- שלום פוני-כלפון

  • אלה לא ילדים אלה! אלה הם פֶגע רע! לא שמעתי אף פעם דיבורים כאלה יוצאים מפי ילדים. אתם לא מפחדים לדבר ככה ? הסו, פן יבולע לכם ! היא גומעת מכוס התה ומבטה נעוץ אי שם בקיר. לפעמים עקבנו אחרי מבטה ואז לבי היה זע כלשהו ממקומו וצמרמורת עברה בי. זו הייתה מעין רחמנות על אמא הרחומה. מה חיפשה במבטה לא היה קשה לשער. בימות החול לאחר פת לחם שיעורים וזיתים שחורים מצומקים או נזיד מרק סמיך, הייתי עולה על משכבי ומשאיר את אמא יושבת בשיכול רגליים, על הרצפה, על כרית רחבה עשויה שמיכות ישנות. מנורת הנפט הייתה מונחת על שרפרף לפניה והיא רכונה ועוסקת בטוויית כפתורים מחוטי משי צבעוניים מבריקים ורכים

טווה הייתה במרץ ובשקדנות ובכל פעם שהעבירה את המחט בין חוטי הכפתור השזורים שתי וערב, הייתה מנענעת מחצית גופה העליון לכאן ולכאן כיהודי אדוק בשעת תפילתו כדי שהתרדמה לא תגבר עליה, כפי שהסבירה לי פעם. רק את גבה הכפוף ראיתי וכך הייתי מסתכל בה זמן רב, תפוס־הרהורים, הרהורי ילדות של מי שבגר טרם זמנו, עד שהכריעוני חבלי השינה ונרדמתי. לא פעם הייתי מתעורר במשך הלילה, מרים את ראשי ורואה את אמא והנה תמיד גבה כפוף וידיה חולפות בזו אחר זו עם המחט בידה, בכוונה רבה. לעתים הייתה שרה קינה חרישית ובוכה ומנגבת את עיניה בכף ידה או בכנף שמלתה. הייתי עצוב מאוד לראותה בצערה ובין אתנחתא לאתנחתא שאלתיה בקול רך וחנון:

  • מה יש לך אמא?

היא הייתה נרתעת לשמע קולי, כאילו חיכתה להפתעה שלא מן העולם הזה והייתה מסתכלת בי בתמיהה, אם אמנם אני הוא הדובר. לאחר שנרגעה הייתה אומרת:

  • שכב בני. אין לי כלום. רק את גורלי אני מבכה. גורלי וגורלכם שנולדתם לפורענות ולחיי עוני, חיי הגלות המרים שאין להם סוף. שכב בני, אני באה מיד לישון.

שתקתי ברגעים שכאלה והיא הייתה קמה ממקומה, מכבה את המנורה ובאה לישון. עוד הרבה זמן היה מבטי מגשש בחושך הכבד. האמנם זוהי אותה אמא שמכה אותי באכזריות כזו עד שאני מתפלל בלבי למותה? בערב שבת המנורה נשארת דולקת. אמא פטורה הייתה מעבודתה, ואילו האב נמצא אי שם, נודד בין כפרי הערבים ואין ידיעה או מכתב ממנו. רק בחגים הוא מגיע הביתה עם מעט טרף מעמלו לפרנסת המשפחה.

  • אמא! ספרי לנו על שערי המללאח. את הבטחת פעם לספר לנו על כך. נוח היה לנו ולבנו טוב עלינו, משום שימחת השבת ומשום שולחן השבת והסעודה המיוחדת ומשום נרות השבת שהשרו עלינו אווירה חמימה ולבבית, חיכינו לסיפור שמצאנו בו נחמה ועידוד מגורל הגלות. לפעמים הייתה מנמנמת. ראשה עטוף צעיף המכסה את אוזניה וקשור סביב צווארה, בעורפה. הצעיף נשמט לה על עורפה מדי פעם בפעם ועם גלישתו היא מתעוררת. אנחנו תופסים בזרועה ומטלטלים אותה ביד רכה ומפצירים בה שתספר לנו סיפור. והיא, היודעת שאין לה מפלט מתחנונינו החוזרים ונשנים, נכנעת להפצרותינו. צעקת שמחה נפלטת מפינו, ואחר־כך בשקט ובקוצר רוח אנו מחכים לסיפור שאנו עתידים לשמוע.

תאכאן, תאכאן, תאכאן פכל מכאן, (היה, היה במקום שהיה) פתחה ונטפו אמרותיה זכרונות מכמני־קדומים, אוצרות שחלפו. אלו באלו נשקו, וירעפו פניני אגדה ורזי העבר של מרוקו הקדומה,רבת הוד ההרים ומסתרי המדבר. הייה היה, הרבה דורות לפני כיבוש המדינה על ידי צרפת האדירה, ומרוקו ארץ גדולה ומרחבי יה מלאוהָ. הרים היו גבולותיה ומעבר להם, מדבר סהרה מזה ומדבר ים מזה. נחלים ונהרות זרמו כמנהגם. לפעמים בנחת ובשלווה, ולפעמים בסער ובזעם ואיתם נגרפו וחלפו ימי דורות שקורותיהם גדושים בעושר עלילות. הימים ימי מהומות ומבוכה. לא סדר ולא משטר. איש את חברו חיים בלעו, ואיש את רעהו יהרוגו ללא חמלה. שבטי המדבר הסירו מוסדותיהם וידהרו כסוסי פרא לפשוט בארץ לאורכה ולרוחבה.

כאבירים צמאי רצח גמאו ערבות ומרחבי שממה, פרסות סוסיהם השאירו מאחור תמרות אבק, עשן שרפות והדם זרם כמים בחוצות וזעק לה׳ מתוך האדמה. כחיות צמאי טרף, פשטו על ערים וכפרים, שדדו ורצחו ואין סולטן ואין פחה אשר ימשול בם. אין פוצה פה לאמר להם מה תעשו ומה תפעלו? התעללו בנשים ובעלמות. סבתא מרים, זכרונה לברכה, הייתה מספרת לנו, שאת העלמות הצעירות היו נוהגים להסתיר בחביות, במרתפים ובעליות נסתרות. הנשים התקטרו בתבן כדי שתיראינה כעורות וחוורות וגון פניהן ייראה חולני ומסוכן כדי להפחיד את הברברים שלא יתעללו בהן לפני הרצחן. כך שכלה חרב בני המדבר את בני הארץ ושחטה בלהבה את כל הנקרה בדרכה. שדדו ורצחו, חמסו בכל מקום שבו באו.

הסכנה הלכה וקרבה גם לספרו וחיל ורעדה אחזו את תושבי העיר לשמע מעללי השבטים. אמנם, יתעלה שמו לעד, מקדים רפואה למכה: בין אנשי ספרו, העיר הקטנה, עיר תהילה, קריה נאמנה, הסתופף איש צדיק, רבי אלישע שמו, קדוש, בנם של קדושים. שושלת יוחסין, גזע איתנים, שמו נודע בשערים. מלא רוח אלוהים, סיני ועוקר הרים. דובר צדק מגיד מֵשרים. לומד מפי הגבורה ואִמרתו אמרת אלוהַ צרופה. ניחן בענווה וכל מידות טובות. צם ממוצאי שבת עד ערב שבת. נכנס אל הפרדס ואל גינת הביתן. דש בנגלה ובנסתר, גודר גדר ועומד בפרץ. שרפים עומדים ממעל לו ומלאכת אלוהים ידובבו עימו.

כשהסכנה ארבה לעיר, קם כל הקהל והלך לביתו של הצדיק שלא הראה פניו מחוץ לביתו, אלא דש בנגלה ובנסתר ולא מש ספר הזוהר הקדוש מידו ובקבלה עסק יומם ולילה וחישב את קץ הגלות והתפלל לביאת המשיח. עמדו ההמונים ברחוב וזקני העדה ונכבדיה, ובראשם הנגיד החכם אליהו ודיין העיר רבי דוד, נכנסו לביתו, עברו מפתן חדרו ועמדו דמומים. הוא לא חש בהם בהיכנסם משום שהיה שקוע בחישוביו לגאולתם של ישראל ורוחו מרחפת בספירות העליונות עם נשמות הצדיקים, בקהלם בא בסוד קדושים. לפתע הרים את ראשו ופניו, הכחושים מצומו התדיר, זהרו כפני מלאך אלוהים כאילו בערו באש השכינה. מהודו וזיוו התמלא כל החדר אורה כחמה זורחת. הסתכל בהם בעיניו העמוקות והעצובו.

 

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

ראשי הקהל השפילו את מבטם והמשיכו לעמוד באומרו את דבריו:שערי ספרו

— ידעתי גם ידעתי בני לשם מה באתם אלי! כמבוקשכם הייתי עסוק… אה!… אנחה כבדה נעקרה מלבו והוסיף: עדיין לא ענוני מן השמים. הרבה כוחות טומאה זוממים נגדנו ועומדים לנו לשטן ברקיעי שחקים. הדרך קשה ומסוכנת, השביל פתלתל והשער סגור. אה!… רבונו של עולם! איך לסכל מזימות אויב הבאות עלינו מקטרוגו של הסטרא אחרא? — תלה מבטו באוויר והוסיף — אני שומע את צעדי המשיח. הם מהדהדים באוזני ואיני יודע מאיזה כיוון הם באים! אמר בייאוש. הסטרא אחרא הקים מחיצה בינינו ואיני מצליח לפרוץ. לא עולה בידי לבטל אותה… אבל המשיח בוא יבוא! אף על פי שיתמהמה, בוא יבוא! אמר בהתלהבות ובבטחה מהולה בכעס. מצאתי דרך הצלה פורתא, אמר כשפניו משולהבים. אל תתייאשו בני! מצאתי משהו. אולי ירחמו עלינו מן השמים! חזק ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה׳. באומרו זאת, קם הצדיק ממקומו וגלימתו יורדת לו על פי מידותיו. בידו האחת לקח את משענתו ובידו השנייה נטל קלף מגולל כמגילה וכיוון צעדיו האיטיים למסדרון ביתו. ירד במדרגות ויבוא הרחובה. והנה הרחוב הומה וגועש, צווחה בחוצות, כל העם נשא קולו, תאניה ואניה, בכי תמרורים,תחינה ויללה, נשים ועוללים, זקנים ונערים, רבה המהומה. כל אנשי המללאח נקבצו ובאו  לפני ביתו של הצדיק ויזעקו בצר להם. בראותו מחזה זה, הסתכל עליהם הצדיק בחמלה וברחמים. בצער עמוק, הרים את ראשו כלפי שמים וצעק בקול רועד מהתרגשות: — רבונו של עולם! בניך הולכים לטבח ואתה עומד מרחוק? לנסות אותנו אתה אומר? לא די התנסינו? נסה אותנו רבונו של עולם! אנחנו נעמוד בניסיון ונמות על קידוש שמך יתברך אם זה רצונך! דמעותיו ירדו על לחייו, בכה הקהל ובכה גם הוא איתם. המשיך הצדיק בתפילה חרישית כשראשו מופנה עדיין כלפי שמים. קרנו פניו הכחושים, אפילו בסבלם, והקהל נתפס בקרינת פניו המזהירים ועמד כאחוז חזיונות. התחממו לאורו, התנחמו בייסורי נפשו וציפו לנס בזכותו. עמד הצדיק רגע מהורהר וקרא לשמש של חברת גומלי־חסדים ולחש משהו באוזנו. השמש עזב את המקום בריצה והצדיק התחיל לצעוד ברחוב. האנשים פינו לו דרך בשקט וביראת כבוד בעוברו על פניהם ועמדו כחומת מגן מימינו ומשמאלו, אחוזי חרדה לבאות. הוא הלך בראש והם אחריו עד שהגיעו לשערי המללאח הגדולים. עמד החכם שם וחיכה והקהל גם הוא ממתין. שערי המללאח היו גדולים ועבים, עשויים קורות עץ גדולות. פני השערים כוסו בלוחות פח עבים. מסמרים, עם ראש רחב כחצי כדור, ציפו את פני השערים כלפי חוץ, כדי להוסיף להם חוזק וכושר מגן. השמש הגיע כשהוא נושם בכבדות. עמד לפני הרב וכלי עבודה בידו. הורה לו הצדיק להתחיל להרים את קצה הפח אשר על פני השער וכך עשה. לקח הרב את הקלף שבידו, לחש כמה תפילות ודחף את הקלף לתוך השער, מתחת לפח, בין קורות העץ העבות. אחרי כן חזרו ויישרו את הפח וכיסו אותו במסמרים כמקודם. לחש עבר בין הקהל על הנעשה. השעה שעת בין השמשות, היא שעת הרחמים. עמד הקהל והתפלל מנחה וערבית בציבור עם החכם. נתבהרו ונשתלהבו פני השמים וגוון אדום חכלילי, הלך והתפשט עליהם גלים גלים מהאופק והלאה, ומילא אותם הוד. קשת אדירה הופיעה לפתע פתאום. ראה הקהל והשתאה ואנחת רווחה נפלטה מפיו. אז ידעו כולם כי נם גדול נתחולל באותו רגע בזכות השמות הקדושים והצירופים שנכתבו בקלף על ידי החכם בכוונה ובטהרה. הם ידעו שהיו עדים למחזה אלוהים שנגלה עליהם ועבר על פניהם. נתמלאו ביטחון פנימי ונתחזקה אמונתם באלוהי ישראל ונתפזרו איש לביתו בדממה דקה ובנפש כבדה ורוח נכאה, כי האויב לא רחוק והפחד עדיין קינן בלב עמוק עמוק.

החכם הלך למקווה לטהר את גופו וחזר לביתו. שלח אחרי אנשי חברת רבי שמעון בר־יוחאי והורה להם לכרות לו קבר כי הגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. שמע הקהל מזדעזע. התקהלו לפני ביתו והתפללו. קראו סליחות כל הלילה. הרב בפנים והקהל בחוץ עד אור הבוקר. כשהגיע זמן תפילת שחרית, נכנס רבי דוד לבית פנימה לראות אם הרב רוצה להתפלל עם הקהל ומהר יצא חזרה וצעק צעקה גדולה ומרה: נפלה עטרת ראשנו! אוי לנו כי אבדנו ! הקהל ידע שנשמת החכם עלתה למרום ופתחו כולם בבכי גדול קורע לב שזעקתם נשמעה והדהדה למרחוק. קהל עדת ספרו נשאר ללא רועה וללא מליץ יושר בפני אב הרחמים. נלקח מהם מנהיגם האהוב והנערץ שאהבת ישראל בערה בעצמותיו עד שאִכֵּלה אותו גוף ונפש. ועכשיו מי יעמוד להם בשער? לוויה כזו ואבל כזה, לא זכרו בני הדור ההוא. דיין העיר, רבי דוד, שהיה בעצמו רב וגדול בישראל, הספיד אותו במלים יורדות חדרי בטן, פתח ואמר: ״מר לי מר, לבי חמרמר ושער בשרי סמר ומלאכי שלום יבכיון מר. הננו עומדים כדלים שפלים ובעניים מרודים. צדיק אבד, לדורו אבד. עם בני ישראל הורידו לארץ ראשיכם והתפלשו בעפר. נמס לבבנו, צרה ויגון נחלתנו. רתת וחלחלה אחזתנו. עיני עיני יורדה מים על האי שופרא דבלי בעפרא, על דא ודאי קא בכינה. צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. ויגדל הכאב כאש תבער יער. אבי! אבי׳ רכב ישראל. ניצחו אראלים את המצוקים. אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין. נגדע ארז הלבנון. כל שומעי השמועה יחרדו. נשיא אלוהים היה בתוכנו. עלה בסערה השמימה. יחיד בדורו, אילנה רבה ותקיפא. נקצץ האילן ויבש המעין. אור תורתו זרח, גלי עמיקתא ומסתרתא, אבן הראשה, עסיק תדירא באורייתא, מנופה בשלוש עשרה נפה. הלך המאור הגדול, מרגלית דלית לה טמי, אבן טבא נברשת דדהבא. וידל ישראל, עת הילקח ארון האלוהים. דרש אותו אלוה ממעל. כוכבים אספו נוגהם וישאו הרים קולם. לו כתר כהונה וכתר שם טוב. קול צווחה בחוצות, תצל אוזן שומעת וסגור לב קורעת. גדל הכאב, אבל מעטה. קול נהי נשמע, מספד ויללה, הקריה הומה ורבה המהומה. נאסף וסף הצדיק, אריה שבחבורה הובל לקבורה. נפל שר וגדול, מעוז ומגדול, נקטף ואיננו, מאנה הינחם נפשנו. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. השאיר אותנו כיתומים, כצאן אשר אין להם רועה. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו ואל שדי יאמר לצרותינו די. מה אנו להרהר אחר מידותיו יתברך? מה כוחנו ומה גבורתנו? בעל הנחמות ינחם אתכם. ה׳ נתן וה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. ברוך דיין האמת. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו. צדיקים במיתתם קרויים חיים. ה׳ צבאות יגן עליכם ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באוהליך. כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. אל שדי יברך אתכם ויקבץ פזורנו מבין הגויים ויעלנו לציון ברינה וכן יהי רצון ונאמר אמן״. מהלוויה חזרו כאיש אחד לבית־הכנסת הגדול להמשיך בתפילות ובתחנונים. שמו בטחונם בשם יתברך והמשיכו לחיות בחרדה לבאות. לא רחק היום ושעטות סוסי מורדי המדבר הגיעו עד חומות העירספרו וחנו מחוץ לעיר מול החומה בבאב־אלמקאם. תקעו שורה של יתדות גבוהים באדמה ובראש כל יתד תקעו אחד הראשים הערופים של אויביהם שהביאו איתם למאות. מראה אימים אכזרי זה, זעזע את לבם של בני ישראל הרחמנים והטיל מורא ופחד בלבם. היו יהודים שהיו להם רובים לעת צרה. הוציאו אותם ממחבואם ועמדו בשמירה על הבתים לאורך נהר אגאי ליד שערי המללאח למען ייראו. התחילו הבֶרְבֶרִים בטקס הרגיל כדי לשלהב את רוחם לקראת הבאות, דהרו על סוסיהם שהעלו תמרות אבק מאחוריהם וירו באוויר תוך כדי דהרה, משך יום שלם. ביום השני, עמדו דרוכים להתקפה וכיוונו פעמיהם לקראת שערי המללאח, להפיל אותם ולהתנפל על היהודים. והנה נתחולל נס שכמוהו לא ראו מעולם. אריות וחיות טורפות וכל מיני מזיקים רעים, קפצו מתוך השערים לקראתם ועשו בהם הרג רב. היהודים עמדו משתאים ונתנו תשבחות לשם יתברך, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הבֶרְבֶרִים, המה ראו כן תמהו, נבהלו, נחפזו, רעדה אחזתם שם, נדהמו והזדעזעו נוכח מעשה אימים זה, נסוגו בצעקות וקראו בקול חרדות:

  • זגֹפי אללה, לא אילאהא אין אללה! (ה׳ יצילנו, אין אלוהים אלא אלוהים) כישופי היהודים הארורים עלינו !שלחו קללות ביהודים במנוסתם המבוהלת, והוסיפו:
  • ישלח בכם השטן ארס לשונו!

שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון

שערי ספרו

ברחו הברברים מוכי התדהמה וחזרו למחניהם מחוץ לחומה כדי לטכס עצה. כמה מהיהודים, הגיבורים, התנדבו להתגנב דרך לבוויתאת כדי להגיע לעיר פאס הקרובה ולהזעיק עזרה. לבוויתאת, היו תאים קטנים משני צדי מסדרון ארוך לצורך שימושם של הגברים במללאח: מים זורמים עברו בתוכם מהנהר אגאי שלאורכו נבנו. הגיבורים שלשלו את עצמם משם לנהר בחשכת הלילה. צלחו את הנהר ועברו לצדו השני. רובם נתפסו על ידי הערבים, שכניהם, שגרו מצדו השני של הנהר ומסרו אותם לברברים. אלה קיבלו אותם בתרועות גיל, נקמה ושמחה לאיד. המסכנים עונו בעינויים נוראיים. הברברים, חתכו את בשרם בסכינים ומילאו את פצעיהם במלח כדי להוסיף לכאבם. אחרי זה, סקלו אותם באבנים והתעללו בהם. ולבסוף, שרפו אותם בעודם חיים. ה׳ ינקום את דם עבדיו השפוך, אמן כן יהי רצון. בעוד הקהל מתאבל על מותם בוכה על גורלם המר, ישבו הברברים בבאב אלמקאם. רקדו בעיגולים גדולים, ירו באוויר ברוביהם והתכוננו לטבח הגדול. הפעם עזבו את השערים ועברו את הנהר כדי להתקיף דרך לבוויתאת. הראשונים שנכנסו, נורו ונהרגו על ידי אותם יהודים שהיו להם רובים עד שאזל אבק השרפה שלהם. אחרי זה נסוגו לבתיהם כדי להגן על משפחותיהם. משפחות רבות, הסתגרו בקומות העליונות של בתיהז, חיזקו את שערי הבניין והכינו שמן ומים רותחים, כדי לשפוך על אויביהם מהחלונות של הקומות העליונות. אבל שום דבר לא עזר. כשאחד מהברברים מת, באו עשרה במקומו, כתולעים, בזה אחר זה. חמתם בערה בם על שהיהודים מעיזים להגן על נפשם. הם פרצו עכשיו לכל רחוב ומילאו את המללאח בלוויית ערביי העיר, שכני היהודים, שהכירו את המללאח ואת יושביו. הללו רצו את חלקם בשלל ובהרג. ביחד עשו ביהודים הרג רב וטבחו בהם ללא רחם. זקנים וטף, נשים הרות שכרסיהן בותרו, נשארו למות בייסורים נוראים. התעללו בעלמות וחטפו ילדים וילדות כדי לדרוש תמורתם כופר נפש מקהילות אחרות לאחר שוך הסערה. אוי לנו מצוותינו!…

אמא התחילה לבכות ואיתה בכינו גם אנו, הקטנים שלבנו הזדעזע בקרבנו, על סבל בני עמנו. אחרי כמה רגעים של שתיקה מלווה באנחות, אמא המשיכה:

  • היהודים שהסתגרו בבית הכנסת עלו בלהבות יחד עם ספרי התורה הקדושה וכולם מתו על קידוש השם. כך נמשך ההרג והשוד שלושה ימים ושלושה לילות. לא נשאר יותר במה לכלות חרון אפם. אספו כל מה שיכלו ועזבו את המללאח כעיי חורבות ותמרות עשן ודם השחוטים מילא את הרחובות. אלה שנשארו בחיים ושהצליחו להציל את נפשם, יצאו ממקום מחבואם והתחילו לאסוף את המתים כדי להביאם לקבר ישראל. יהודי פאס באו לעזור לקומם ההריסות, לקבור המתים והביאו איתם מזון להחיות נפשות אלו שנשארו בחיים ובקושי עמדו על רגליהם מפחד ומצום של שלושה ימים. אלה, בני, הם חיינו, בעוונותינו הרבים.
  • מה עם השערים אמא? מה קרה להם? האם אלה אותם השערים?
  • כן בני. מאז לא העז איש לשלוח בהם יד. אפילו שהריקבון והחלודה נתנו בהם את אותותיהם. פעם סיפרה לנו סבתא מרים, זכרונה לברכה, ששמעה במו אוזניה מפי הסבתא שלה שזה קרה בימי חייה. ארבעה אנשים שניסו לעקור את השערים כדי להחליפם בחדשים, נפלו חלל בו במקום. כל העיר הייתה כמרקחה. מאז לא עלה על דעת איש להעז ולעוקרם ממקומם והם עומדים במקומם עד היום הזה וסודם טמון בקרבם.

להבת המנורה דעכה וכבתה ואנחנו, הקטנים, התכרבלנו מתחת לשמיכה בלב כבד ובנפש הומה.

הזקן וההר – שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

%d7%a9%d7%a2%d7%a8%d7%99-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95

חביבי אליהו היה איש זקן חביב, איש מידות ואיש תבונה, ירא שמים בסתר כבגלוי וכל עמלו לשם שמים. פניו היו עטורות בזקן לבן וזוג משקפיים עגולים עם מסגרת מוכספת מונחים היו לו על קצה חוטמו. תמיד ישב בשיכול רגליים על כרית מרובעת, רחבה ועבה וגבו נשען על הקיר. ספר פתוח מונח לו על ברכיו וחיוך נצחי פרושי על פניו. מזלו האיר לו פנים ופרנסתו הייתה מצויה לו בשפע מעסקיו בהם טיפלו פועליו ואחיו חביבי יצחק, כך שהוא היה פנוי להגות בספריו. בנם של חכמים היה ונינם של מקובלים. אור נערב, אבן יקרה. שיחה בים התלמוד ולן באוהלה של תורה. גביר מרומם, גפן פורחת. נוח לבריות, כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. איני זוכר את היכרותי הראשונה איתו, כיוון שהייתי בין באי ביתו מימי ילדותי. אחותו מסעודה, היא סבתי הטהורה והתמה, הצדקת והחסידה, הייתה מביאה אותי אליו לברכני ולהתגאות בי לפניו על חדות שכלי וזכרוני המופלא. הוא היה פורש את כפות ידיו על ראשי ומברך אותי בכוונה רבה בברכת הכוהנים. היה מבטא כל אות בלבו ובנשמתו: יברכך ה׳ וישמרך… לאחר מכן היה מביט בי בעיניו הרכות והעמוקות והיה שואלני על תלמודי בשובה ונחת ומנסני בשאלות. חסדאי היה וחסדאי מליה. בר לבב ונקי כפיים. הוא ידע לחדור לנבכי נפשי במליצה ובחידוד, לשון שעוררו את סקרנותי והייתי כולי מוקסם מאישיותו שהשרתה עלי שלווה נפשית והתרוממות רוח. נסיוני הראשון בנוכחותו היה בליל חג השבועות, שם בילינו כל הלילה בלימוד התורה והזוהר. אני תמיד ישבתי ליד סבתי, אותה אהבתי מאוד. היא הייתה ממונה על הכיבוד שהוגש ללומדים ואני זכיתי במנה כפולה מכל המטעמים שהיו לידה. חביבי אליהו קרבני אליו והרגשתי חיבה ממנו. אני זוכר כמה צחק כשהצליח להפילני בפח באחת משאלותיו ונהנה כילד שובב מהלצתו וממבוכתי. פעם, אני זוכר, כשהייתי עוד דרדק, שאלני באחד מביקורי אצלו:

  • הגידה נא לי בן יקיר, אם חנוכה חל בסוכות, איפה מדליקים החנוכייה, בחדר או בסוכה?

הקשבתי לשאלה וראיתי את חיוכו התמים והטהור על פניו כנהנה ממבוכתי והוסיף:

אולי צריך להדליק בחדר מחמת סכנת השרפה בסוכה?… אה?

הוא המשיך לחייך ואני התעמקתי במאמצי למצוא את התשובה עד שהוא בא לעזרתי והובילני לאט לאט, מפח יקוש אשר טמן לרגלי עד התשובה הנכונה. כשהייתי כבר ילד קצת יותר גדול, כבן שש, וידעתי בעל פה חלק נכבד מהתנ״ך ובעיקר את ספר התהלים בחן אותי בלב אוהב הרבה פעמים ונהנה מתשובות,. תמיד בחן אותי בהבנה ובשכל מבין לנפש הילד ותמיד באתי על שכרי ויצאתי ממנו שמח וטוב לב. שאלותיו מיזגו בתוכן חריפות מוח עם חוש הומור בריא ותמיד אהב להתלוצץ. אני זוכר את השאלות שלו:

—      הגד לי בני! איך מסביר רש״י את הפסוק ״שובר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשברה״? אה? … ממה נפשך?…

התעמקתי בשאלה והתחלתי לשנן בעל פה מאותו פסוק והלאה הלוך וחזור אחורנית עד התחלת המזמור ״לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך…״ וכו׳ ופתאום אורו עיני והמתיחות שעל פני הפכה לחיוך רחב שהלך והתפשט על פני, והוא, בעיניו הקטנות והשובבות, תפס בחוש שהפעם יצאתי מהפח בכוחות עצמי.

—      אין שום פירוש רש״י י אמרתי, ״שומר״ כתוב ולא ״שובר״! הוא נהנה מתשובות, והמשיך לבחון אותי.

פעם אחרת, כשהייתי כבר נער לפני בר־מצווה, הלכתי אליו עם סבתי והוא כדרכו בירכני ושאלני על לימודי. ידעתי שלא התכוון ללימודי הצרפתיים בבית־ספר ״אליאנס״. בשבילו לימודי חול הם סתם פיטומי מלים בעלמא, להבדיל מלימודי היהדות שהם מלי דשמיא ודברי אלוהים חיים. לכן ירדתי לכוונתו ועניתי בגאווה וביהירות קלה: אנחנו לומדים תלמוד ויורה־דעת, עניתי.

—      אה! פלט בהתלהבות, הגדי נעשה תיש בן קרניים. חיוך רחב התפשט על פניו, אבל מיד הרצין והוסיף: תלמוד, זה עניין רציני, תלה עיניו באוויר כמדבר אל עצמו ואמר: תורה, משנה, גמרא! זהו מקור מים חיים. לאו מלתא זוטרתא היא! אה?…

גם עכשיו חיכיתי שיתבל את שאלותיו במלי דבדיחותא כדרכו והקשבתי בדריכות לדבריו. התעניינותו בי והחשיבות שייחס ללימודי, הכניסו בי הרגשה טובה של חשיבות וביטחון עצמי. ערכי גדל בעיני והסמקתי¬

—      במה עסקינן? שאל.

ידעתי שהשאלה מכוונת לתלמוד ולא לפוסקים, כיוון ששאל בארמית.

—      בבא קמא, בסדר נזיקין, עניתי.

—      ומי המורה שלך?

—      רבי דוד, עניתי.

—      אה! עלוי! תלמיד חכם! ברא כרעה דאבוה. 

חזר לשיחה כמהרהר ואמר:

  • טוב עשה רבנו הקדוש… רבי… הסתכל עלי כאילו כדי להיזכר במשהו, כשהוא מורה עלי באצבעו.
  • רבי יהודה הנשיא, עניתי, הוא שערך את המשנה בשישה סדרים הכוללים 63 מסכתות.
  • טוב, אמר, טוב עשה רבנו הקדוש… חבל שאף אחד לפניו לא ניסה לכנס את ההלכות שלא יאבדו… הסתכל עלי כבוחן.
  • רבי עקיבא ורבי מאיר ניסו לפניו, עניתי, אבל לא השלימו את מלאכתם בגלל מלכות רומי הרשעהָ.
  • טוב, טוב, אמר בהנאה, ובכן רבנו הקדוש וחבריו האמוראים­׳ תנאים! תיקנתי, האמוראים היו חכמי התלמוד.

טוב, חייך, עבודה גדולה הם עשו לכנס את ההלכות, הברייתות והתוספתא…

לא! עניתי, התוספתא היא אוסף ההלכות שלא כונסו במשנה. הן נאספו וסודרו על ידי רבי חייא ורבי אושעיא. והברייתות הן ההלכות שבאו אחרי המשנה.

טוב! חייך, שפתיים יישק! איני זוכר מי כינס את דיוני אמוראי בבל? שאל. רב אשי ורבי יוחנן בן נפחא התחילו במלאכת סידור התלמוד הבבלי כשלושים ושבע מסכתות ורבינא סיים את המלאכה במאה החמישית לאחר חורבן בית שני.

זה לא היה רבי יוחנן? שאל.

לא, רבי יוחנן כינס את דיוני אמוראי ארץ־ישראל בתלמוד הירושלמי כשלושים ותשע מסכתות. הסתכל עלי בהנאה וידעתי שעוד לא סיים. עם מי הדין כשאמורא חולק על תנא?

אמורא אינו חולק על תנא, עניתי, משום שכל הקודם זוכה בגדולה ולכן חשיבותה של המשנה והתנאים. רק תנא יכול לחלוק על תנא וכן אמורא יכול לחלוק על אמורא. נראה שחביבי אליהו היה מרוצה מתשובות, וסבתי הקשיבה בדריכות והתרכזה בהבעת פניו של אחיה וכשראתה חיוך של הנאה על פניו התמלאה נחת ונראה היה שעיניה רטובות מהתרגשות. בקושי עצרה ! דמעות השמחה.

יישר כוחך בני! יהי אלוהים עמך ויובילך בנתיבות החכמה, הדעת ויראת שמים. עוד נכונו לך עתידות. עלה בכוחך זה והצלח. זכור בני! הדר תורה, חכמה. הדר חכמה, ענווה, הסתכל באחותו ואמר לה: זה הקטן גדול יהיה!

המשך……

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

מפיך לאל עליון! רכונו של עולם! אמן כן יהי רצון, אמרה סבתי בהתרגשות%d7%a9%d7%a2%d7%a8%d7%99-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95

איני שואל אותך יותר, אמר ופנה אלי, ראשית יש לך מורה מעולה ושנית ושנית שנאמר בסנהדרין ירושלמי: בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתיקונן הן עריבין לשומעיה ומתשובותיך נראה שמשנתך שגורה בפיך. ירבו כמותך בישראל.

לימים נהייתי מעורה בארגון הנוער הציוני של העיר והתכוננו להיות הראשונים במאבק עלייה ב׳ מצפון אפריקה כדי להפגין את אחדותנו עם שארית הפליטה מאירופה ולהראות לאנגליה ולעולם שארץ־ישראל היא הארץ היחידה שאליה שואפים כל היהודים, ושרק שם אנו מוכנים להקים את ביתנו הלאומי. הורי התנגדו לפעילות, כיוון שראו במאבק נגד הבריטים ונגד הערבים סכנה לחיי והזעיקו את חביבי אליהו לבוא לעזרתם. הוא חיכה עד שיום אחד באתי לבקר בביתו. הוא קיבל אותי בחמימות ובזרועות פתוחות כדרכו בקודש. מתוך שיחתנו על דברי תורה, היטה אותי לכיוון גאולתם של ישראל וביאת המשיח. הוא הקשה על מעשי ואני תירצתי וכך הלכנו ושוחחנו שעה ארוכה.

  • אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלוּ בוניו בו, אמר.
  • אני מסכים איתך, עניתי, לא בבניית בית עסקינן. אנחנו עולים לירושלים של העולם הזה ולא של העולם הבא. אנו עולים ליישב את הארץ כמו שנאמר: וישבתם בה. והלא ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ובכן די לנו מצידוק הגלות. הסימנים מעידים שעת לעשות לה, משום שירדנו למדרגה התחתונה, הצרות תוכפות עלינו, שליש מעמנו נחרב ונשרף, זהו דור שכולו חייב, מלכויות מתגרות אלו באלו, האמת נעדרת ונתייאשנו מן הגאולה…
  • חס ושלום, הפסיקני ואמר, נכונים הסימנים שהזכרת ושהובאו במסכתות סוטה וסנהדרין, אבל נאמר גם כן שהגאולה אינה באה בבת אחת אלא קמעא, קמעא, והמשיח יבוא בהיסח הדעת ואפילו אם יתמהמה, חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר.
  • רבי יהושע בן לוי במסכת סנהדרין הקשה על הפסוק בישעיה ״בעתה אחישנה״ וענה: אם בני ישראל זכו, אחיש את הגאולה, אם לא זכו, בעתה, כלומר יחכו עד בוא עת הגאולה. עדיין לא זכינו ומי יודע מתי זה ״בעתה״ ועמנו הולך וכלה­
  • היום אם בקולו תשמעו! אמר.

איך זה לא שמענו בקולו? דורות על דורות התענינו, נתייסרנו, ואבותינו מתו על קידוש השם, שמרו על התורה ונתנו את נפשם עליה. איך נאמר בפסחים ? יודע הקדוש ברוך הוא בישראל שאין יכולים לקבל גזרות של עשו ושל ישמעאל, עמד והגלה אותם לבבל, והרי אנו גלינו לגלות ישמעאל ועמדנו בגזרות ובכן עד מתי? אמרתי בהתרגשות.

  • אשרי כל חוכי לו! ענה.
  • אם אין אני לי מי לי? עמדתי בשלי.
  • אם ישראל עושים תשובה נגאלים, אמר.
  • אנחנו ככבשה בין זאבים! נטחנים ונדרסים וסובלים ייסורים בגלל דבקותנו בדת ה׳.

לא רק אנחנו בגלות! גם השכינה בגלות. גאולתנו תבוא כשנגאל בצדקותינו את ניצוצות השכינה השבויים בידי כוחות הסטרא אחרא י ידעתי שעכשיו עבר לקבלה ועניתי:

  • אני מדבר על גאולתנו אנו.

אין הגאולה שלמה בלי גאולת האלוהות עצמה, אמר. אתחלתא דגאולה היא גאולה ארצית ונשאיר הגאולה השמימית של ההוויה כולה לעתיד לבוא.

  • ותשאיר ניצוצות האלוהות בגלות? שאל.

אין מקום וזמן בגאולה. גאולתנו הנצחית תתחיל עם ישיבתנו בארץ־ ישראל וקיום המצוות שעל ידם אנו מקדשים את הטוב והישר שבאדם עלי אדמות! עניתי.

 

אתה חוזר לדחיקת הקץ! אמר.

אנחנו עוסקים בגאולה ולא בגואל. איני אץ בגואל, אבל אני רוצה להתדיין עם הקב״ה. אני טוען כמשה בשעתו בפרשת שלח־לך, ״מבלתי יכולת ה׳ להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר״, אנחנו לא במדבר סיני אלא במדבר ישמעאל. אבותינו עמדו בניסיון ולמרות ייסוריהם הגדולים בידי ישמעאל במשך דורות, דבקו בדת אלוהיהם בזמן שהיו יכולים לגאול את עצמם על ידי הצטרפותם לדת מעניהם. מה ההבדל, שנתענה פה או שם? אבל לפחות על ידי צעדנו זה נפגין בפני בורא עולם והאנושות כולה שלא שכחנו את ארץ אבותינו. ולא יזיק אם על ידי צעדנו זה נזכיר לה׳, שהוא אל רחום וחנון, שהגיעו מים עד נפש. באשר לניצוצות האלוהות שבגלות, אין בכוחנו להתרומם ולהתעלות למידת השלמות כאן כדי לשמש דוגמה ומופת לעמים סביבנו. הם רואים בסבלנו סימן של חולשה ושל לית־ברירה. אבל אם נקים את מדינתנו ונהיה עצמאיים, יהיה בכוחנו לשמש אור לגויים כעם נקי כפיים ובר לבב. וזו תהיה התחלת תיקון עולם במלכות שדי, מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים ויקוים: ״והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך״ ואז נהיה לגאון עולם משוש דור ודור. והיה ה׳ לאור עולם ואלוהינו לתפארת… המשכנו בשיחה זו עד שאמר לי:

— נתת שמחה בלבי, בני, וגברת עלי ברצונך זה. לך בכוחך זה ויהי אלוהים עמך!

שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון

שערי ספרו

בלבי ידעתי שכל טענותיו ונימוקיו היו מהשפה ולחוץ למען קיום מצוות הורי. אבל בלב לבו, נתן לי את ברכתו. לפני שעזבתי אותו, סיפר לי אגדה שנשארה חיה בזכרוני, מהדהדת בי ומתנגנת בי מאז ועד היום: לא רחוק מספרו העיר, הקטנה והנאווה השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, שפסגותיהם מכוסות לבנונית מכסיפה כל ימות השנה, נמצא הר שנקרא פשוט זבל או זבל לכביר (ההר, או ההר־הגדול) וההר רובץ כשיך בין בני חסותו הברברים בהכרת ערכו וגדולתו. זקוף קומה הוא וגאה בחביון עוזו. משקיף למרחקים על גיאיות ועמקים והדרכים והשבילים של נתיבות מכונה ושל עוברי אורח מלפני הכיבוש, פרושים למרגלותיו בשיפועי מורדותיו האין־סופיים. ממעל לו עטרת ענן סמיכה וזוהרת מאור החמה ביום ומאור הלבנה בלילה. עומדת היא ומתמדת במקומה בלילות אפלים מאירה ונוצצת בלבנוניתה האפורה. כל יהודי יגידך שאין זה אלא עטרת ענן השכינה לפסגתו, מוסיפה הוד וזוהר לדמותו האצילה הטומנת בחובה את חזונו ומשאת נפשו של עם משום שבמקום שתלמידי חכמים לומדים, שכינה שרויה ביניהם. אורחו ועברו של ההר ידועים רק לבודדים והוא עטוי סוד ומסתורין, והמעטים ששמעו את פאר גדולתו, כפופי גב המה מרוב העתים ותמורות הטבע ולדובבם יקשה, כי כבדה אזנם מזוקן. הייה הייתה קבוצת תלמידי חכמים, עוקרי הרים וחוצבי להבות בהבל פיהם. אחידי סייפין ורומחין, גוזרי ים החומה לגזרים. העמודים והמכונות אשר בית ישראל נשען עליהם. יושבי כסאות למשפט, מצוקי ארץ, מלכי רבנן, מלאים זיו ומפיקים נוגה, בקיאים בזוהר הקדוש וברזיו הסבוכים וכל טמיר לא נעלם מהם. הלכו בשדה ועסקו באורייתא קדישתא והסיחו את דעתם מהבלי העולם הזה. הלכו והלכו עד שאבד מהם הזמן ולא ידעו היכן דרכם ואורחותיהם. כאשר נטו צללי ערב, קבעו את ישיבתם במקום שבו התפקחו משכרון ההגות בסתרי התורה על גאולת ישראל וביאת המשיח. נשבעו החכמים בצירופי שמות והשבעות להביא את אליהו ביניהם. למדו ושנו מתוך דבקות וטהרה וכך עברו עליהם הימים הראשונים ללא שינוי. התמידו בצומם ובתלמודם עד שנזדככה נשמתם. התפשטו מעולם הגשמיות והתחילו לרחף בספירות העליונות של סודות הבריאה ובוראם. ערב אחד, בשבתם במערה, בין הרים וגיאיות, התחיל הכל זוהר מסביבם כזוהר הרקיע ועמוד השכינה שירד לתוך עיגולם — כי ישבו בחצי גורן עגולה כדרך הסנהדרין — סנוור את עיניהם כחמה בצהרי יום בהיר ודמות פני מלאך, עטור זקן לבן כשלג וחרוש קמטי צער ועצב על גלותם של ישראל, הופיע מתוכו. נבהלו החכמים ושחו פניהם, כי חלחלה אחזתם ונפלה עליהם חרדת אלוהים. והנה קול מדבר אליהם מתוך האש הזוהרת שאינה אוכלת — וקול זה קולו של אליהו היה. שמרו סוד, אמר להם, ואני נכון איתכם פה בזה כל ערב. כך הופיע בישיבתם לילה־לילה, ובקהלם בא בסוד קדושים. שנה איתם פרק בנגלה ובנסתר, גילה להם סודות ורזין קדישין ועם בקיעת קווי השמש הראשונים, בעלות השחר מאחורי ההרים, נפרד מהם כששמורות עיניהם נסגרות ותנומה קלה עוברת על עפעפיהם. כך הלכו וקרבו ימי הגאולה והרגישו כי קרוב יום ה׳ ונורא מאוד. בערב שבת קמו החכמים ויצאו להקביל פני שבת מלכתא בשיר לכה־דודי כדרך המקובלים בצפת, הלכו ורקדו בשיר ובזמרה, דילגו על הרים וקפצו על גבעות עד שנגלו לעיניהם צריחי עירם, ספרו, עליה נאמר: ״סיבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה״, ואין ספרו אלא עירם. מכאן שנרמז עליה בתורה, עיר בה ישבו אבותיהם, עברים גולים מארצם, עוד מלפני חורבן בית שני ומשום כך נשתמרו בהם שמותיהם התנ״כיים מימי מלכות יהודה. ירושלים הקטנה קוראים לה בגלל חכמת ישראל הפורחת בה. לימודי התורה הם עמודה ויסודה וש״ס, תלמוד ופוסקים מהדהדים בקול בין כתלי ישיבותיה. חזרו החכמים לבתיהם כדרך אותם הרוכלים הנודדים ובעלי המלאכה הסובבים בכפרי הברברים על פרדה וחמור, או ברגל, בתרמילם ובמקלם, כל ימות השבוע. ובערב שבת, חוזרים הם לבתיהם ולמשפחותיהם, לאים מעמל פרנסתם הקשה, לשמוח בשמחת הנשמה היתירה של השבת שהשרתה עליהם הרגשה עלאית עם מלאכי השלום ומלאכי השרת. שמרו החכמים את סודם בפני נאוות ביתם, לבל ייוודע סודם ויבולע לגאולת ישראל חלילה. במוצאי שבת יצאו החכמים לברך את ברכת הלבנה, חוץ מאחד שאשתו שימה עליו מצור ולא נתנתהו לעזוב את פתח ביתו מאז חזר בערב שבת. הפליגו החכמים לאור הירח ורגליהם קלות כאיילות. הלכו והלכו בלי לאות ושפתותיהם שבח כמרחבי רקיע, עד שנמצאו באותו מקום אשר אליו הגיעו בראשונה. ישבו כדרכם בקודש ולמדו, שנו והתנצחו בחרדת קודש ובכוונה רכה, אליהו הופיע במועד כדרכו, האיר להם נתיבות הקבלה ומכמני התורה והם לבשו זוהר וקדושה שלא מעלמא הדין.

אווירת השכינה האירה וחיממה את צוקיה האפלים והקרים של המערה והם הוסיפו להתענות ולהתמזג בספירות העליונות למען קרב את גאולת ישראל וביאת המשיח. החכם שנשאר בביתו היה נתון בצרה גדולה. אשתו איימה עליו שתביא את עצומותיה לפני הפחה של העיר אם לא יגלה לה היכן הוא יעלם כל השבוע. התענה החכם הישיש יום ראשון ושני, שלישי ורביעיולבסוף כרע רבץ בפני כוח פטפטנותה של אשתו שלא פסקה מלייסרו בלהגה כי רב. החכם הישיש התפלל לאלוהיו שיסלח לו על חולשתו, אמר את הווידוי, גילה לאשתו את פרטי המעשה וקרא את קריאת שמע כיוון שחש שהגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. גמר את קריאת שמע והשיב את נשמתו בטהרה כתולש שערה מהבצק. מיד נראו שלשלאות של אש יורדות מן השמים לשאתו בסערה השמימה. כיוון שאשתו חזתה במעשה הנורא, לקתה בעיוורון ונטרפה עליה דעתה, רחמנא לצלן, ויצאה בראש חוצות ביללות מרות וצווחות מחרישות אוזניים על מה שעוללו מזימותיה ועל חשדה בכשרים. כל רואיה אמרו: ״הנה היא עוכרת ישראל!״ מספרים: כיוון שצעקה מרוב בהלה ופחד מן המחזה הנורא, חזרו שלשלאות האש אל המקום ממנו באו וכך הפריעה בעד עבודת הקודש. החכמים שישבו במערה ולמדו, לא הרגישו שההר סגר עליהם ולא נותר להם מוצא. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נוגהם. אליהו חדל להופיע בקהלם ובערב שבת רצו החכמים כדרכם ללכת והנה סגר עליהם ההר מכל עבריו ומאז ועד היום טמונים הם בבטן ההר ומתפללים לגאולתו של ישראל. זהו אותו הר שנמצא לא רחוק מספרו העיר, אשר פתח המערה שבו, הנראה כפה פעור מרחוק, הוא פתח המערה הקדושה בה נכנסו החכמים. המים המטפטפים מצוקיה מרפאים חלאיהם של בני־האדם העולים לרגל ביום ההילולה בל״ג בעומר מכל צפון־ אפריקה. יהודים כשרים וצדיקים הנדחקים וזוחלים על בטניהם דרך סדקי המערה העמוקים והצרים עם נר בידם, נשבעים ששומעים הם את התנצחות החכמים בתלמוד, בהלכה ובקבלה בפנים ההר, ואיש טמא או אשה לא טהורה לא יקרבו, משום קדושת המקום, כי בנפשם הוא. העיר ספרו, השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, היא פאר הדובדבנים של מרוקו הרחבה והפורייה. עיר אשר נחלים ואשדים בה מכל עבריה. גני נוי לתפארה משבצים אותה בצבעי פרחיהם השונים וירוק אין סופי של פרדסים, עצי נוי ופרי, עוטר אותה סביב סביב. כולה טובלת בשפע של צמחים, תאווה לעיניים, ומזג האוויר שלה נוח, קריר ומשיב נפש. כל רואיה מתענגים על יופייה ובאים לפרדסיה ליהנות מיפי הנוף ומזמרת בעלי כנף למיניהם הבוקעת בחן ובנועם מבין סבכי העפאים. הכל משכר ומרענן, כאילו הנך בתוך ק־עדן פלאי עלי־אדמות. ובתוך כל הזוהר הטבעי הזה מתהלכים אנשים שנתקעו בארץ לא רחם זו, בין שוכני מדבריות צייה, חולמים הם והוזים על הגלות המרה והארוכה שנטלה מהם את מנוחתם הנפשית. הערגה למשיח ולגאולה בוערת בקרבם. חיים בחוסר מנוחה ומתים בחוסר נחמה על ההזדמנות שהוחמצה. געגועים לתקווה מחודשת מלווה אותם עד הקבר ורק שופרו של המשיח יעוררם מתרדמתם הזמנית. מחכים הם לראות בשוב ה׳ את  שיבת ציון שתשים קץ לשנות הגלות, גלות טפלה וממאירה, גלות שבה נדרסו ברגל גסה ועונו באכזריות. רק לימוד התורה ויראת־שמים, אהבתם לבוראם וקרבתם למקום, שמרו על צלם האלוהים שבהם עד בוא היום הגדול, הקדוש והנורא שבו יעלו לציון ברינה.

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

בני־חסותשערי ספרו

בעוד בתיה של ספרו מנמנמים במעטה חושך מפיל אימה בסמטאות הצרות של המללאח, התעורר עמי(דודי) שמעון משנתו עם הקריאה הראשונה של השכוי שבקעה את הדממה. לא יצאה שעה קלה וכבר היה בחוץ. הרים ראשו לשמים ואמר: ״השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״. מימי וואד־שוק, הוא נהר אגאי, השמיעו שקשוקם הנצחי, וניסור הצרצר נתלווה למנגינות הליל ההולך וגווע אט אט, עת הפציע האור הרפה המבשר יום עמל. בדומייה לילית זו של חילופי משמרות, שירכו הבהמות דרכן בעצלתיים ופרסותיהן, שהשמיעו נקישות חדות, התיזו ניצוצות אש מאבני המרצפות החלקות של הרחוב. עמי שמעון צעד בראש שלוש פרדותיו העמוסות מרכולת ובידו מושכות סוסתו האצילה. כך יצא בשער הראשי ברחבת־הפחה, המוליכה לכפרי הברברים ולשוקיהם.

כשנמצא עמי שמעון מחוץ לעיר, עלה השחר ועולם אחר התעורר מעט מעט לתחייה. ספרו הנאווה, התגברה על תרדמת החורף הממושך והתחילה להתנער ולהצטחצח. פה ושם, בשמיה העוטרים את ההרים, הם הרי האטלס הקרובים, עוד נתלו עננים והתעקשו לרוץ ביעף על גיאיות עמוקים. מדי פעם בפעם, הוסיפו העננים להרוות את השדות החרושים עד שהתמסמסו, התנדפו, דהרו הלאה על גבי רוח קלה והשאירו אחריהם ריחות אביב. אדים חמים, קלים ובהירים שעלו מן האדמה הפורייה, התמזגו עם העננים באופק באוקיינוס אין סופי. קסם אגדי נתוסף לנוף המקסים ביופיו שהלך והשתנה מרגע לרגע. צמרמורת עברה בגופו של עמי שמעון, צמרמורת חודרת של רטיבות האוויר הלח. הוא עלה על סוסתו, הצטנף בגלימתו העשויה צמר לבן וחמים, הניח לסוסה להובילו בדרך המוכרת לה היטב ומלמל: ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם… כולם בחכמה עשית״. סקר בעיניו את סביבתו: פרדסי ספרו וגניה נתגלו לעיניו כשהם שרויים בערפלי בוקר חיוורים. בתוך גן רווה זה, היה עמי שמעון מוצא תענוג שאין למעלה הימנו. כך הלך מהורהר שעה קלה עד שהחליט לרדת מסוסתו כשהוא ממלמל: ״אברכה את ה׳ בכל עת תמיד תהילתו בפי… כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״. נטל את ידיו ובירך והתחיל בקול רם: ״פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא על כל סתימין… אנת הוא עלת העלות וסבת הסבות…״ נשמתו הזדככה לשמע המלים והתייחד עם בוראו ועולמו הגדול אשר ברא ברחמיו וברוב חסדיו. עטף עצמו בטליתו, היא הטלית של אביו, זכר צדיק לברכה, שאותה  הוקיר מאוד, ומלמל חרישית את הברכות וסיים: ״מה יקר חסדך אלוהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור, משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.״ הניח תפילין בעומדו על אחת הגבעות במרחק מה מהמשעול הצר בו הלך. בהמותיו, שעכשיו התיר את רסנן והוציא את מתגיהן מפיהן, היו לוחכות בהכרת תודה ובהנאה רבה את העשב הרך מסביב. נפשו התעלתה למרום ברגע זה ושום דבר אחר לא חדר לתחומיה. הרגיש כמלאך אלוהים. נשמתו שֶׁיָקדה בתוכו, הזדככה ברשף ניצוצות הבריאה סביבו. חזהו צר מהכיל את התפעלותו מההוויה ואת אהבתו לבוראו. ״אשרי העם שה׳ אלוהיו.״ הסתכל סביבו, ״איזה עולם נאה ברא ה׳ יתברך!״ חזר ואמר. ובעוד פיו מלא תשבחות, היה נושם נשימות עמוקות וממושכות של אוויר צח וחריף, הספוג רטיבות ירק הפרדסים וריח הלילך המתלווה אליו ומבשם אותו. השדות החרושים לבשו מעטה ירק בהיר וממין לב. היה זה מישור אין סופי שבו מילא העשב את מקום הנרקיסים שקמלו עם גסיסת החורף. היו אלה שדות תלתן ירוק המשובץ בכלניות, פרגים אדומים וסביונים צהובים לרוב. גבעולי הירק הרוויים בטל הלילה, שומרים על לחותם עם עלות השחר וטיפה או שתיים הנתלות בראש העלה הדקיק, נוצצות וזוהרות ומשחקות בקרני השמש עד שדומות הן מרחוק לאבני חן ומרגליות. עמי שמעון סיים תפילת שחרית. אה! מלוא כל הארץ כבודו! אמר. הוציא מהאוכל שהביא עמו וישב לאכול פת שחרית בניחותא, כיאה לתלמיד חכם, תוך שהוא מזין את עיניו במראה השדות. כשגמר לאכול, שינן חרישית ככוונה רבה את ברכת המזון. אחרי זה, קם ממקומו, אסף את מטלטליו ואת בהמותיו, רכב על סוסתו והמשיך בדרכו. הוא הכיר כל שדה וכל בוסתן בסביבה. ידע את בעליהם ומי שמר עליהם ואף הם הכירו אותו ואת אבותיו מדורי דורות.

סבאח לכיר (בוקר טוב) יא סי לחסן! צעק לעבר השומר שעסק בעידור לצד השדה.

סבאח לכיר יא בן יהודה! ענה לו השומר. בזמנים רגילים היה עומד לשוחח שיחה קלה עם מכרים ותיקים מימי ילדות, אבל עכשיו ארוכה הדרך לפניו והם יודעים זאת. לכן לא יעכבו בעדו וגם הם

עבודה רבה לפניהם. הרגשתו הייתה טובה עליו והוא מלמל לעצמו ״ה׳ אורי וישעי ממי אירא… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי…״. תפוס הרהורים נמנם עמי שמעון על סוסתו ודרכו נתמשכה עכשיו לקראת האופק הנעלם, המתרחק והולך בינות בקעות מכוסות ירק מזה ומדרוני הרים מזה, המעובדים היטב. ואי־פה אי־שם, מזדקרים עליהם אורן אחד או שניים, ניצבים ביתמותם ליד בקתת שומרים נמוכה החוסה בצלם ובלחש אמיריהם הקל והחרישי. נתן להרהורים לשאתו על כנפיהם ונמנם כשקרני השמש הראשונות שפילסו להן דרך בינות לעננים המתפזרים, שולחות חום נעים בגופו. חבלי שינה אחזוהו והוא נפל בחיקם כשהוא ממלמל ״בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה׳ אל אמת…״.

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

 

שערי ספרושמעון הצעיר גדל כיתר חבריו בני גילו במללאח של ספרו. כשמלאו לו שנתיים, ביקר בסלא־לכבירה (בית־הכנסת הגדול), שם ישב דחוק יחד עם עשרות ילדים אחרים על הספסל הארוך המסומר לקיר. שאון הילדים ותעלוליהם לא העסיקו אותו. פעם או פעמיים ביום היה מגיע תורו לקרוא במהופך לפני הרבי ולחזור על מה שאומר לו המלמד. כך למד אותיות וצירופי אותיות, מלים ומשפטים, וחזר על כל מלה ותרגמה לערבית. ככה למד לקרוא. אולם הוא זוכר שמשנפקחו עיניו להכיר את העולם בו הוא חי, כבר ידע לקרוא ולהבין פרשה עם פירושים ותרגום אונקלוס. בן חמש, גמר את החומש וידע כל מזמורי התהלים, ספר רות, מגילת אסתר ואיכה בעל־פה. יותר מכל אהב את התהלים וחזר על מזמוריו בינו לבין עצמו כשהתהלך יחידי, תמיד רענן כעץ שתול על פלגי מים. בגיל שבע, כבר היה עסוק בנביאים ובכתובים וגם משנה, תלמוד ומדרשים מילאו את כרסו. הוא היה מהשקדנים שבחבורה ותמיד אהב את האותיות הקטנות, וקיים ״והגית בו יומם ולילה״. בשעות הצהריים של ימות הקיץ, היה שוקע בנמנומים כשהוא מעלה זיעה מרוב החום הלוהט וכשכל היתר קוראים בהטעמה פרקי נביאים ראשונים, שרוי היה בחלומו על ארץ כנען, על הפלשתים ועל השפלה שבין הים ובין הרי שומרון ויהודה. כשגמר לימודיו וחגג ברוב פאר את בר־המצווה שלו עבר ללמוד בישיבה. במוחו החריף ובשכלו החד, הצטיין בשקדנותו ובזכרונו המופלא וספג הכל כבור סוד שאינו מאבד טיפה. ויכוחים סוערים על עתידו התנהלו בחיק משפחתו. ויכוחים שכל הקרובים נטלו בם חלק. אמו החליטה שיהיה לרב ודיין. משפחת רבנים הייתה משפחתו מדורי דורות עד הסבא שלו מצד אביו, הוא רבי שלמה. הסבא שלו ניתק שושלת יוחסין זו ויצא לנדוד כסוחר בהרים ובכפרי השפלה, כרוב יהודי ספרו, ואף עשה חיל ברכוש, במקנה ובאדמות עד שבגדו בו שותפיו הברברים, גזלו את כל כספו והותירוהו בעל מום מדקירות סכיניהם.

בנס נשאר בחיים, אך אף פעם לא חזר לאיתנו. לאחר כמה שנים מת מפצעיו. עכשיו עם בן כזה שיצאו לו מוניטין של עילוי, רצתה אמו, חנה, לחדש זכות זו, שהייתה זכותן של משפחות מועטות בעיר. מעמדם של תלמידי חכמים ורבנים היה מעמד מיוחד שכבוד גדול בצידו, אם כי, מצבם החומרי היה תמיד דל. אביו, יהודה, לא אהב להזדקק לבריות ולעשות התורה קרדום לחפור בו, על־כן רצה ללמדו מלאכה. אחת המלאכות בהן עסקו יהודי ספרו שהתפרנסו בדוחק אבל בכבוד הייתה עשיית מנעלים מעור כבשים. כמו כן עסקו בתפירת גלימות וחזיות מעשה אומן, בצורפות, בפחחות, בטוויית שטיחים וברוכלות של צורכי בית, אף כי פרנסות אלה היו בצמצום ורוב בני העיר היו צריכים לצאת לשוקי הברברים ולחזר על הכפרים במרכולתם.

אמו של שמעון — חששנית הייתה וכל פעם שבעלה נדד בכפרים, לבה היה תמיד מנבא לה רעות. על כן גמרה אומר לבלתי תת לבנה ללכת בדרכי אביו. שמעון עצמו, ככל בני ספרו שגדלו בעריסת הטבע הנפלא של העיר והתבשמו מריחה, אהב את הטבע כמאמר הכתוב ״ונפשו קשורה בנפשו״, ערג למרחבים ונטה לקבלה ולמקובלים. אהב את ספר הזוהר, והרזין שבין שורותיו שעדיין לא ירד לעומקם, קסמו לו. כל ערב שבת כששר ״לכה דודי״ ועוד זמירות לקבלת שבת מלכתא, ראה את עצמו בלוויית מקובלי צפת מדלג על ההרים ומקפץ איתם על הגבעות. אהבת ישראל בערה בו והגלות המרה דיכאה את נפשו.

מצעירותו נטה לבדידות. היה בעל עין חודרת המבחינה במה שקורה סביבה. תקיף ומרדן ובעל יצר למעשים נועזים. הוא נהג לבלות שעות רבות בבוסתן אביו ושם היה משוחח עם מוחמד, השומר הזקן אשר על הגן. לפעמים היה יושב בצל האילנות מבוקר עד ערב. הבוסתן נמצא לא רחוק מבאב־אלמקאם, היא הרחבה הראשית שמחוץ לחומת העיר, על גבולו עבר וואד־רחא (נחל הטחנה) שהיו בו צבים וצפרדעים לרוב, שעקבו אחר נמפיות השטות על מימיו הזורמים לאיטם. צפצפות גבוהות שגזעיהן מכוסים הדרה ירוקה כל ימות השנה, הפילו צל כבד על מימיו הצוננים. הירגזי ציפור שיר קטנה –  ששכן בין ענפי הצפצפה היה משמיע ציוציו כבן נפחים מנוסה ולעומתו סלסל בקולו הזמיר בהכרת ערך עצמו. בין זה ובין זה בקע ציוצה העדין של החוחית השקודה בבניית קינה בין ענפי האקליפטוס הקרוב. אל כל אלה הצטרף גם הירקון בצפצופו הערב והרציני. בתוך נוף קסום זה, היה שמעון הצעיר תפוס שרעפים, כשעיניו יעוצות בהרים שמאחוריהם נפרשה דרך מסעותיו של אביו, וכאילו ערגה נפשו אל ייעודה ואל גורלה המסתורי.

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

רבות שמע על שודדים נועזים ששלטו כשבילי העפר שברחבי מרוקו, כשזו עוד לא ידעה כביש ומכונית. כשהיה שמעון כבן ארבע־עשרה, נענה אביו להפצרותיו המרובות לקחתו עימו. בעיקר משום שגם איש חסדו ומגינו, הוא שיך לחאז, הפציר בו להביאו לאחוזתו כדי שיתר בני המשפחה יכירו אותו. כשנולד שמעון, באו שיך לחאז ואנשיו לבקר את ביתו של עמי יהודה והביאו עימהם מתנות רבות. האם התנגדה בכל כוחה לכוונה זו, בכתה ויללה, אך לבסוף נכנעה לתחנוניו של בנה השש ללכת אל מרחבי־יה למרות סכנותיהם ומוראותיהם. כל אותם ימים שלפני הנסיעה, היה מפזם בלחש מזמורי תהלים ופניו זוהרות. כשעלה על הסוס ורכב לצד אביו, ראה לפניו אותו עולם שכולו הוד, פחד וסכנת נפשות והיה מפזם לעצמו: ״אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה׳… ה׳ מעוז חיי ממי אפחד…׳׳. כשהגיעו הוא ואביו לכניסה לגיא, ראה שמעון עבד כושי ענק ורב מידות עומד וגובה מס־מעבר מכל איש ואיש של ה״רפאגא״ (שיירה), היא שיירת היהודים הרוכלים. רק המלווה הברברי המזויין שנסע איתם לא שילם. שמעון הצעיר, התמרמר ונתמלא חרון וחימה.

  • האמנם תשלמו לו? שאל את אביו.
  • מי ימצא עוז להילחם בו ובשבטי הברברים ? זאת היא ארצם! הכסף שאנו נותנים לו יהיה כפרתנו, אמר האב.
  • יבוא יום ואשבור עצמותיו של חמסן זה! מלמל לעצמו.
  • אביו שמעו, הסתכל בו, נבהל, ונתן עליו בקול.

הס! צעק לעברו בחלחלה, אתה רוצה לשנות סדרי בראשית? לא תסע ולא תשבור שום עצמות! מה אנו ומה כוחנו שנילחם בשבטי הברברים? הוא ירש את זה ממני, אמר האב בינו לבינו, כשהוא מנסה להבין את המתחולל בנפש בנו. עם הזמן גם הוא יצטנן מהתלהבות זו, חשב. בעיני שמעון הצעיר לא ישרה השפלה זו. לא יכול להבין משום מה יהודים כה רבים אין בהם העוז להיפטר מפגע רע זה העומד בדרכם וחומס אותם לאור השמש? אביו הסביר לו דברים שכבר שמע לא פעם שהיהודים באו לכאן לגור ולא להשתקע, כאורח נטה ללון וכתושב עראי אינם יכולים להתגרות באדוני הארץ.

אנחנו סתם בני־חסות שחייהם מלאי צרות בלאו הכי. אנחנו חיים כיהודים בחסד ולא בזכות. נכון שהם פה מזה מאות ואלפי שנים אבל אף פעם לא ראו את עצמם כבני הארץ הזאת. ככה המשיכו להתדיין ושמעון מקשיב לדברי אביו שנתכוון ללמדו הכנעה ואורך רוח עד בוא המשיח. אבל שמעון הצעיר קצר רוח היה ועניין המשיח קסם לו מזמן והעסיק את מוחו. היו לו שאלות רבות ועליהן לא קיבל תשובה שתשקיט את נפשו הסוערת. משפחת שיך לחאז קיבלה את שמעון בתרועות גיל, ממש כבן משפחה ושיך לחאז ישב איתו שעות רבות וסיפר לו על רקמת היחסים בין משפחותיהם מזה דורות. הוא הרגיש בקולו של שיך לחאז יחס אבהי וכן. אחר לקח אותו לבקר באחוזות השכנות והציגו בגאווה רבה כבן יהודה וכנכדו של שלמה שהיה בן חסותו של אביו. לפני שעזבו את האחוזה, נתן לו במתנה סוסה קטנה בת שנה. זו הייתה מתנה מיוחדת במינה שהעידה על חיבתו והוקרתו הרבה, משום שסוסה קטנה זו, הייתה בתה של אחת מסוסותיו האצילות של שיך לחאז, סוסות הידועות בכל האזור.

 כך הפגין שיך לחאז ברבים את כוונתו, לפרוש חסותו האישית על שמעון הצעיר. והסוסה הייתה מיועדת לשמש לו מגן ומחסה בדרכים המסוכנות. בחוזרו ממסע זה, והוא מלא רשמים, פקדוהו ביתר שאת ההזיות על ארץ־ישראל. יותר ויותר נתחבבה עליו, כאילו הייתה קן למחשבותיו. לפעמים, כשהיה שוהה בבוסתן, דימה לראות בהר שממול את הר הגלבוע עליו נפלו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים, דימה כאילו ראה קרב ממש ושמע שקשוק חרבות ושריקות חצים מפלחות את האוויר, או יש שראה לפניו את שמשון הגיבור רץ ושערי עזה על גבו, צוחק על הבהלה שהפיל בקרב הפלשתים. הוא קרא וקרא ללא סוף שירי חיבה ופיוטי אהבה על ארץ ישראל שהגבירו את געגועיו לארץ אבותיו. התמסר יותר ויותר ללימוד העברית שבה שלט שליטה מפליאה ואף נהג לדבר בה בשבתות ובחגים עם הרבנים ועם חבריו תלמידי הישיבה והיה לשם דבר בין בני דורו במללאח.

שאלות שנותרו ללא מענה ניקרו בראשו ללא הפסק. מבני גילו התבדל וחשב על עמו ועל קיומו העלוב. אמו הייתה מספרת לו על החכמים המופלאים הקבורים בבטן ההר הקדוש, הוא זבל־לכביר(ההר הגדול),שסגר עליהם משום שרצו לקרב את הקץ וכן על אגדת שערי־ספרו, והייתה משננת באוזניו: אסור לדחוק את הקץ בני, נחכה לתשועת ה׳ כי תבוא, כי לא כלו רחמיו. אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו. אך אוזני שמעון היו תמיד קשובות ודרוכות בציפייה לשמוע את שופרו של המשיח בכל עת ובכל שעה. בעוברו ליד שערי המללאח הגדולים, שם ישבו עניי העיר על הגשר של וואד־ שוק, היה בוחן היטב את פני הזקנים היושבים שם, אולי יגלה ביניהם סימניו של המשיח המתענה בגלל חטאיהם של ישראל. בכל השנים שלמד בישיבה לא נשכחו מלבו הרהוריו לגאולה עד שבא מאורע אחד וזעזע את נפשו ושינה את מערכיה. יום אחד הגיעה שמועה לספרו שהותקפה שיירת הרוכלים היהודים ובין ההרוגים עמי יהודה, הוא אביו של שמעון הצעיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31