מורשת יהדות מרוקו

שערי סֶפרוּ- בני חסות

שמעון נתפס בהרהוריו אלה והתהלך קודר וזועף. הוא אפילו הפסיק לבקר הבוסתן עד שעורר דאגה בלב מוחמד הזקן שהתרגל לביקוריו ולשיחתו. בבית לא הפריעו איש מהרהוריו שארכו ימים ושבועות עד שגמלה בו החלטה. באחד מימות הקיץ, התכנסה בביתו חבורת גברים צעירים בני גילו ולאחר שהגישה אמו כיבוד, פתח שמעון ואמר:

אחי, בזמנו כשנסעתי עם אבי, נשמתו עדן, וראיתי איך עבד משפילנו בגבותו מס מכל בהמה ומכל אדם, כלומר בעיניו לא היינו טובים יותר מהבהמות, כאילו האדמה אדמתו ושליט הוא כרצונו, נתלקחה בי חמתי והשפלתי עיני, שכך נקלינו בעינינו עד שעבד שולט בנו ומטיל עלינו אימתו.

לא אחת אמרתי לצאת ולחסלו. אלא שברבות הימים, העמקתי חשוב ונוכחתי שטעיתי. לא מלחמת יחיד היא לנו אלא מלחמת משפחות ושבטים. האם לא נעמוד על נפשנו ונקריב עצמנו כאותם תלמידי חכמים שהקריבו את עצמם למען קרב קץ הגלות? הלעולם תשכל חרב? הפחות של מולאי חסיד עושים כטוב בעיניהם ואך לעתים בא נקלה על עונשו. הנה גם לאחר שהוצא הפירמן (הצו) של סיד מוחמר בן מולאי עבד־ארחמן מזה דורות, לנהוג בנו בחסד וברחמים, מתעלמים הפחות שלנו ממנו עד היום וממשיכים לאלץ אותנו ללכת יחפים מחוץ למללאח. כפות רגלינו הפקר למלקות העונש שאנו מקבלים על לא עוול בכפינו, הפקר לקוצים ולאבנים חדות וכל זה כדי לעורר צחוק בפי שכנינו. יצחק הרצען הולקה באכזריות עד שנפח נשמתו מפני שעבודתו לא נשאה חן בעיני בן לחאז הערבי. בנותינו נחטפות לאור היום ונאלצות להתאסלם או למות על קידוש השם ואין בידינו לעזור. עם ערב בשובנו מהעבודה הם גוזלים את שכרנו לפני שניכנס למללאח, אסור לנו אפילו להגן על עצמנו אם אפילו ארחי־פרחי מכה בנו. לכל משוגע מותר להתעלל בנו ואם יאשים אותנו שקיללנו אותו בדתו, אחת דתנו למות או להתרושש מתשלום שוחד ושלמונים למכביר כדי להציל את עצמנו, וכבר נאמר עני חשוב כמת. בחוזה מסחר שאנו חותמים עם שכנינו הם מוסיפים ליד שמנו נעלת אללה עליה (קללת אלוהים עליו). גם אסרו עלינו להכניס פרחים לבתינו משום שאיננו ראויים לכך כיהודים וכדי בזיון וקצף, ״היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו״ כמאמר הכתוב. הלעולם תקצר ידינו להגן על כבודנו? מה לנו לסמוך על זולתנו שנחסה בצלם? נשיג נשק ונקים חיל משמר שיילוה לשיירות במקום המלווים בשכר וננקום בכל משפחה שתעז להפיל שערה משערות ראשינו. האם תמיד בני חסות נכנעים נהיה ? איכה נילחם בגויים בעת בוא הגאולה ואנו רועדים כעלים מכל צל ונחבאים מכל רוח?…

כך היה מדבר והולך ופניו להבים. כמה תמימות הייתה בדבריו אז. עלם צעיר מלא ברעיונות ורחוק מהמציאות. גם חבריו נדו לו בראשם והם ידעו שהוא רק נותן ביטוי לאכזבות המצטברות בלבו. הוא ידע בתוך תוכו, כמו חבריו, שהם בני חסות פה בדאר אל איסלם, כעם־הספר, ואם כי ערביי העיר שונאים את הברברים ואלה את אלה, כולם מאוחדים בשנאת ישראל כפי שנאמר, ״לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד… אהלי אדום וישמעאלים חברו יחדיו.״ כל ניסיון להגנה עצמית כמו שנעשה בעבר, קומם נגדם את כל תושבי החבל הברברים שקמו עליהם להשמידם. כולם ידעו שעבור גיבורים בודדים שאחזו בנשק כדי להגן על עצמם ולהציל את נפשם בשעת סכנה לחייהם. שילמה כל הקהילה בממון ובנפש. הברברים כיתרו את המללאח ודרשו ממון רב לפדיון נפשם ואלה שנדדו בין הכפריים לפרנסתם, נתפסו ונהרגו באכזריות רבה. על גבורה עלאית זו נידונו האוחזים בנשק לחובה על ידי בני הקהילה כי ראו בהם סכנה להמשך קיום הקהילה. על כן העדיפו לסבול ולשאת בחרפה את קלונם מאשר להתקומם ולהתגונן, לכן עוררו נטיותיו אלה של שמעון, שלא היו בגדר סוד, את מנהיגי הקהילה נגדו. הם ראו בפעילות זו סכנה לחייהם עם שכניהם, עם כל התלאות הכרוכות בחיים אלה. אלא משום הכבוד הרב של ייחוסו כבן למשפחת אלבאז, דיברו אליו באורך רוח. רב העיר דיבר על לבו בנחת רוח ובדברי תורה להוכיחו שדרכו זו אינה לתפארת לו וכל מעשיו נעשים בחיפזון ובסערת נפש, דבר שאינו נאה לתלמיד חכם כמותו שצריך לכלכל את דבריו בנחת. שמעון, אף שלא היה מקוטלי קנים באגמא, הקשיב ביראת כבוד כראוי לתלמיד בפני רבו ונד בראשו. הרב ייעץ לאמו למצוא לו בת זוג כי לא טוב היותו לבדו ואולי הרתמו לעול משפחה ירגיע את רוחו הסוערת. יום אחד בישרה לו אמו שנדברה עם משפחת אוולאי, משפחה מכובדת מאוד, לתת לו את בתם פריחה לאשה. למרות התנגדותו של שמעון לכל הרעיון הזה לא יכול היה להמרות את פי אמו ולזלזל בכבוד רבו שגם הוא היה מעורב בשידוך זה. החופה נערכה ובני הזוג, פריחה בת האחת־עשרה ושמעון בן השבע־עשרה, חיו כשנתיים עם אמו חנה  אחר עברו לגור במקום משלהם, כפי שהוסכם בין ההורים לפני החתונה. הוא לא ידע את אשתו עד שבאו לגור במקומם. אמו המשיכה להדריך את הכלה הצעירה בכלכלת ענייני המשפחה זמן רב לאחר שעזבו את דירתה. פריחה, כשמה כן היא, הייתה מלאה שמחה ורוך והביאה בשמעון חדוות חיים חדשה שמילאה אותו אושר כל זמן ששהה במחיצתה. אבל עול פרנסת משפחתו הצעירה והעזרה לקיום אמו, דחפוהו ללכת בעקבות אביו ולסחור עם הכפריים. הסוסה שנתן לו שיך לחאז שימשה אותו בנאמנות ומילאה אותו ביטחון פנימי, ומעל לכל היה בטחונו המלא רק בה׳ יתברך ובישועתו. הסוסה ייחדה לו לא פעם בשעת צרה והצילתו לא אחת ועל זה נתן תשבחות לה׳ יתברך יתעלה שמו לעד אמן…..­