מורשת יהדות מרוקו

הדברים אמורים בדודתי, אך לפני שאעבור לעצם המעשה, אתאר לפניכם את דמות דיוקנה, כפי ששמעתי, כדי שתדעו גם אתם במי המדובר. איך בכלל ידעתי על דודה זו? גם זה דבר בפני עצמו. כי דודתי זו, שתדעו לכם, לא גרה בעירנו, שהיא העיר ספרו הנאווה, אלא מתענגת על כל טוב בכרך הבירה, שכולו מחמדים. היא גרה שם לבד עם בחיר לבה רפאל, כי ילדים — לא עליכם — לא היו לה. ה׳ סגר את רחמה וזו העננה השחורה שהאפירה את שמחת חייה. כשנואשה מלדת, אימצה לה ילד ותאהבהו אהבת נפש וגידלתו כאילו בנה הוא, יוצא חלציה.

דודתי זו, שמה עזיזא, ואמנם כשמה כן היא. יקרה ואהובה. ועוד כדאי שתדעו, דודתי לא הייתה כשאר בני המשפחה. קומתה כארז הלבנון. דמתה לתמר והוד והדר לבושה. היא עצמה אינה אלא דודתה של אמי, אבל גם אנחנו קראנו לה: ״כאלתי״(דודתי). מה הייתה קרבתה אלינו? דודתה של אמי היא, כפי שאמרתי קודם, אחות אמה של אמי, או אם תרצו, אחותה של סבתי אני, אבל אם תחשבו שקרובים רחוקים אנחנו, אינכם אלא טועים! כי דודתי זו, הייתה קשורה באמי כאחות ממש ואהבתה כנפשה, כך סיפרה לנו אמא, וכל כך למה? יפה שאלתם! אמא נקראה מזלטו על שם סבתא שלה, כלומר אמה של דודתי, ולכן חיבבה אותה כבתה. וכל פעם שקראה את שם אמא, הוסיפה: ״ייעיס דאק ליסם לעזיז״(שיחיה השם היקר הזה). כך סיפרה לנו אמא, שראתה את עצמה בעלת מעמד מיוחד ביחס לדודתי זו.

במה עמדנו? כן! מבנה גופה של דודתי? אה! אל תשאלו! אמרו עליה שהייתה הולכת כעמוד שיש. ולא רק גופה היה הדור ונאה אלא גם בדעתה הייתה תקיפה ולא חתה מפני איש, שלא כדרך הנשים אצלנו שהיו צנועות ונחבאות אל הכלים, כיאה לבנות ישראל כשרות, יושבות בית ואינן מרימות עיניהן ברחוב להסתכל בפני זרים. דודתי זו, ככה מספרים, הרימה את ידה על גברים, יהודים וערבים כאחד! על ערבים ? איך יתכן דבר כזה ? אתם בטח תגידו, מה מפטפט שקץ זה? הנשמע כדבר הזה, שבמדינת מרוקו, שם שולטים מוסלמים, יעז יהודי פניו אליהם, ובפרט אשה ? וכדי שתדעו עד היכן הדברים מגיעים ותדעו להעריך כוחה וגדולתה של דודתי זו, אתן לכם משל.

תארו לעצמכם יהודי מתהלך לו ברחוב, וזה יכול להיות אפילו במללאח, שם כל התושבים יהודים הם, ובכן היהודי שלנו הולך לו לתומו. ובדרכו של היהודי עובר ערבי. אם הערבי במצב רוח טוב ורוצה לחמוד לו לצון, הוא יתאנה ליהודי וידחפו במרפקו בכוונה תחילה. היהודי, היודע והמנוסה בתכסיסים כאלה, יבקש סליחה מהערבי וינסה להמשיך בדרכו כאילו שום דבר לא קרה. אולם לא כך הוא, הערבי נדבק ביהודי — שזה עתה מחל על כבודו — ומעליל עליו שקילל אותו בדתו. זוהי האשמה רצינית מאוד וכבדה מאוד. הערבי נדבק ביהודי כספחת עד שבא שוטר ולוקח אותם לתחנת המשטרה. בינתיים מתאסף סביבם קהל גדול של יהודים ורבים העדים שראו את המעשה מתחילתו והם הולכים גם הם לתחנת המשטרה לעמוד לימין היהודי בעדותם. אם כן, תגידו, אין כל בעיה, כמו שכתוב: ״על פי שניים עדים יקום דבר״. אבל לא כן הוא, כי עדותו של יהודי נגד מוסלמי פסולה. סוף דבר, כדי שלא אלאה אתכם בדיבורים, מתקיים ביהודי המאמר: ״שלוח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך״. פירושו: שלוח תשלח את הערבי לחופשי ואת היהודי תיקח לבית־האסורים. הכל נחתך לפני הפחה של העיר היודע יפה מה באמת מתרחש. אם היהודי אמיד, הוא משתחרר על ידי שוחד גדול. אם לא, הוא נמק במאסר על לא עוול בכפו. פעמים נדירות, אם הפחה היה מחסידי אומות העולם, היה מצווה לשחרר את היהודי ולהלקות את הערבי על תעלוליו. סיפורים כאלה היו יחידים במינם והפכו לאגדות בעירנו. למה סיפרתי לכם כל זה ? כדי שתדעו עד היכן מגיעה גבורתה של דודתי ולמה הייתה נכבדה בעיני כל, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בא שכננו בדין ודברים עם אמי ותוך כדי ריב, דחף אותה בחזקה בכתפה, כדי לא להגיד הרביץ לה, חס ושלום.

אבא היה באחד ממסעיו ונדודיו ולא היה במקום כדי לנקום את נקמת עלבונה  של אמא, שהייתה ממורמרת מאוד על מה שקרה. אלא מה, בדרך כלשהי הגיע הדבר לאוזני דודתי. ומה אתם חושבים ? שהיא תעבור על כך בשתיקה ? סתם ככה ? כאילו כלום לא קרה ? היא לא תנקום את עלבון המשפחה ? אמרתי לכם, אתם לא מכירים את דודתי! רק שמעה מה שקרה והנה באה כרעם ביום בהיר. באה מעירה ומביתה ככפיר אריות שואג לטרף. ומה אתם חושבים היא עשתה לשכן? אדם עז וגיבור כמוהו? פשוט לא תאמינו! היא לקחה את החבל בו קושרים את דלי הגומי שדולים בו מים מהבאר, ולמרבית הרעה החבל היה רטוב, דהיינו יותר כבד ולכן מכתו קשה. ואם זה לא הספיק, קיפלה אותו לארבע והתחילה להצליף בשכן בשוט הזה. צעקותיו עלו עד לב השמים, אבל איש לא העז להתקרב ולהצילו מִיָדהּ.

מאז הפך איש זה לאדם אחר, וכל אחד שחמד לו לצון, היה מחרף אותו שיד אשה הכריעתהו, וכדי ביזיון וקצף. כבוד אמא עלה בעיני כולם והיא התהלכה כאילו קומה נוספה על קומתה הקטנה. מי יעז להתאנות לה עכשיו? אוי ואבוי לו!

ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.

עכשיו אני מתאר לי שאתם כבר לא יכולים לשלוט ביצרכם ואתם שואלים את עצמכם במה כוחה ובמה גבורתה של דודתי זו? אגיד לכם שיפה שאלתם! כמו שגבורתו של שמשון הגיבור הייתה בשער ראשו, כך הייתה גבורתה של דודתי בדרכון האנגלי שלה. הייתה לה, כמו שאמרו, ״חמאיא דלינגליז״ (אזרחות אנגלית). ואם תשאלו, מנין ליהודיה פשוטה כמותה, בערבות מרוקו הרחוקה, דרכון אנגלי? הרי זה גם כן סיפור בפני עצמו, ומעשה שהיה כך היה: פעם, בנעוריה, יצאה לטייל כדרכה, עם עלמות יהודיות מחוץ לחומות המללאח, כנהוג בשבת ובימים טובים. והנה ראה אותה תייר יהודי עשיר מאנגליה והתאהב בה. לא שקט ולא נח עד שההורים הסכימו לתת לו אותה לאשה. אלא שאתרע מזלו, לא עליכם, ולא האריך ימים. מת מיתה חטופה, מפאת איזו מחלה במעיו, אבל כולם אמרו שעין־הרע שלטה בו והיא שהכריעתהו. בין כך ובין כך, נשארה דודתי אלמנה צעירה, ללא ילדים, ומאז עמדה לימין החלש והגנה בגבורתה ובזכות הדרכון האנגלי שלה על היהודים במללאח מפני כל מיני מזיקים רעים, ובפרט מפני אותם ערבים שהתאנו ליהודים בכוונה רעה ובזדון לב והכבידו עליהם את ידם הקשה. ואם עוד תשאלו: מהו דרכון אנגלי ומה כוחו? גם זה דבר לענות בו? אם כך תשאלו, הרי במחילה מכבודכם, בורים גמורים אתם, שגם את זה עלי להסביר לכם. ובכן כדאי לכם שתדעו פרק באורחות החיים שבמדינת מרוקו. צא ולמד כמה מעלות טובות לדרכון האנגלי. קודם כל אין לשלטון המקומי שליטה עליו ובכלל הם נזהרים מאזרחי חוץ כמגחלי אש לבל ייכוו בגחלתם. אזרחי חוץ שאצבעות יד אחת תספרם, נהנים מחופש גמור וכוח מושלים היה כוחם. איש לא יעז פניו נגדם וכל דבר הנוגע להם, נחתך רק על ידי הקונסול שלהם. ודודתי — כשנפל ערבי חצוף בידיה, בפרט אם היה ידוע כצורר היהודים, לא היה יוצא שלם בגופו מתחת ידה, וזה שסיפרתי בו, זכר את נחת זרועה זמן רב אחרי המאורע ולא העז להראות את פניו עוד במללאח מרוב בושה. כוחה של דודתי עמד למגן לכל המשפחה ביחסיה עם השכנים, כי אלה פחדו מנקמת ידה וכשעברה ברחוב היו מראים עליה באצבע ואומרים: ״זוהי עזיזא בעלת לחמאיא דלינגליז(אזרחות אנגלית) אשריה וטוב לה! ״ ובכן בחייכם! תגידו אתם, איך אפשר לא לאהוב דודה כזו? כמה הצטערתי שעזבה את העיר בהיותי תינוק ולא עלה בידי להכירה אלא מפי השמועה. כל המשפחה העריצה אותה והתכבדה בכבודה. ודודתי מצידה, טובת־לב הייתה וידה פתוחה, ואהבת ישראל בערה בקרבה. כל המעלות הטובות היו כלולות בה. אלא דא עקא, כמו שאומרים: אליה וקוץ בה. בא הקדוש ברוך הוא, היודע תעלומות, וסגר את רחמה! חס ושלום שחייה יהיו כליל השלמות! רשע וטוב לו, צדיק ורע לו! כל המשפחה השתתפה בצערה.

ייעצו לה כל מיני רפואות, התפללו בעדה, השתטחו על קברי הצדיקים למענה, הדליקו נרות, כלום לא הועילו בתפילותיהם. דודתי קיבלה על עצמה צומות, סיגופים, פיזרה את כספה לצדקה, נדרה נדרים, עשו לה וידוי, אפילו שינתה את שמה אולי ישתנה מזלה, כלום לא עזר. כשאבדה תקוותה, אימצה לה בן כדת. גידלתו בביתה ושמרה עליו כעל בבת עינה. כשגדל והיה לנער נחמד ויפה־תואר, באה אמו, אשר התחרטה על מעשיה, ולקחתו מידה. הייתה תאניה ואניה ותהום כל העיר לשמע המעשה. הדברים הגיעו לבית־הדין הרבני וסוף דבר נלקח ממנה הבן באכזריות והתאבלה עליו ימים ולילות ולא מצאה נחמה. זאת הייתה הסיבה שבגללה עזבה את העיר. לימים אימצה לה בן אחר, אלא שהפעם כמו שאומר הפתגם: ״גררה כא תגוז על ריב כה יחפדהא״ (מעשה רע עובר על הזאב הוא לומד לקח ממנו). קיבלה את הילד דרך עורך־ דין, עם ניירות חתומים כדת וכדין שאין לשום בריה תביעה עליו. הילד הזה היה גם כן כליל היופי, חסין בגופו ובעל מוח — כך שמעתי — וכל המשפחה אהבה אותו. הוא קרא לדודתי אמא והיא קראה לו בני, ולבעלה השני של דודתי, קרא אבא. ומחוץ להוריו אלו, לא גונב לו שמץ דבר על הוריו האמיתיים ואיש מהמשפחה לא העלה דבר כזה על לשונו. את שמעה של דודתי זו, שהייתה אהובה ויקרה למשפחתנו, שמעתי לראשונה מפי אמא שסיפרה לנו תעלוליה והרפתקאותיה ודמותה הילכה בינינו כאגדה.

אחת מהשכנות הדרות בביתנו ניסתה פעם לפגוע באמא קשות וקראה לדודתי זו, זונה. אוי לניבול פה כזה מבת ישראל! אוי לאוזניים שכך שומעות! אמי רתחה מכעס ומכאב. התחילה להכות על חזה, לתלוש שערותיה ולצרוח מכאב. כשנרגעה קצת, התנפלה על השכנה בחרפות ובגידופים, שלא כדאי לחזור עליהם, ואיימה עליה שמיד תשלח מברק לדודה שתבוא בעצמה לקרוע אותה לגזרים. חלחלה נפלה על השכנה, אבריה רעדו והצבע סר מפניה מרוב פחד. התחילה לבכות ולהתחנן בפני אמא שתסלח לה. הסבירה שלא היא אמרה את המלה הארורה, אלא יצר־הרע שבה, ימח שמו וזכרו. פייסה את אמא וביקשה את סליחתה ולא זזה מאמא עד שסלחה לה. השכנה לא שוכנעה שהסכנה עברה, היא קראה לשכנה אחרת להשלים ביניהן וכמו שאומר הפתגם: ״נדמת חתתא נדמו לקמול די פראסהא״ (התחרטה עד שהתחרטו הכינים שבראשה) על פליטת הפה שלה. אבל באמת! להעליל דבר כזה על בת ישראל כשרה וטובה כדודתי רק משום שהתחתנה עם נתין זר שהיה יהודי שונה מאיתנו, זה איום ונורא. אמא לא רצתה להתנחם ולא אבתה לסלוח עד שרבי אליהו בעצמו התערב בדבר והכל נגמר בפיוס גדול כשכל

הנאספים מתכבדים בכוס תה ועוגיות. רק אז נרגעה נפשה של השכנה. שאר קרובינו, לא עשו דבר קטן או גדול עד ששאלו את פי דודתי. בלי ברכתה והסכמתה איש לא נקף אצבע.

יום אחד, כשחזרתי מ״אם־הבנים״, נודע לי שסוף סוף אראה את דודתי זו פנים אל פנים. תארו לעצמכם מה גדלה שמחתי. התלהבות גדולה אחזה בי עד שזלגו דמעות מעיני. תארו לכם, מה נכספה וגם כלתה נפשי לראות את דודתי, אשר את שמעה שמעתי, ובפרט שאני היחיד מכל חמשת אחי ואחיותי שזוכה לכך, אם כי איני הבכור. איזה כבוד! ואל תזלזלו בכבוד אשר כזה! כל אחד מבני משפחתי בכה והתחנן לפני אמא ואבא שיקחו אותו איתם ולא הפיקו רצון מהם. ראשית כל, הרי לכם נסיעה ארוכה ונכבדה באוטובוס גדול ההולך על גלגלים, השד יודע איך ומי דוחף אותו. ושנית לבקר בכרך גדול כזה שבו גרה דודתי, אין כבוד גדול מזה לנער פוחז כמוני. עיירתי הקטנה, ספרו, יפת נוף, שופעת נהרות ונחלים, מפלי מים ופרדסים לרוב, אבל לא תשווה בגודלה וביפי בנייניה וגניה לעיר הגדולה והמהוללה, רַבַּט, הידועה בהדרה כעיר משכנו של המלך. אם נכון מה שאמי אומרת, שהרי לא הייתה שם אף פעם בעצמה, הרי נכון לי מראה הים הגדול ורחב הידיים, אותו תיארתי בדמיוני מפי השמועה. הים הגדול בו שטות ספינות ענק כערים צפות, ממש פלאי אלוהים. ובכן אל יהיה כל זה קל בעיניכם! מאז שמעתי את הבשורה הזו והכבוד בו זכיתי, נתגדלתי בעיני והייתי לאיש. גם חברי ב״אם־ הבנים״ אשר לא ידעו כי יש עוד ערים בעולם חוץ מעיירתנו, קינאו בי קנאה גדולה והתחילו לחזר אחרי כאדם מופלא. כי נסיעה באוטובוס — בדבר זה, לכל הדעות, זוכים רק יחידים וכל ילד חושקת נפשו, ולו רק לרגע, לשבת בתוך האוטובוס. והנה פתאום אני נוסע כאחד האדם! קומתי דמתה לתמר וערך עצמי ניבט מכל תנועה מתנועותי. נסיעה זו אמנם לא באה בהיסח הדעת, אלא הוכנה מראש והיו לה הרבה סיבות ולא נבחרתי רק מפני שהייתי בן יחיד לאמו.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

משחר ילדותי הייתי, לא עליכם, חולני וכחוש, רזה ודל בשר. עצמותי בלטו וגון פני חיוור. אמא אמרה שנראיתי כאדם שברח מהקבר לאחר שדר שם זמן הגון. כל כמה שפיטמה אותי, הייתי כמו הפרות דקות הבשר של חלום פרעה. כל האוכל שבלעתי לא נתן בי אותותיו ולא נודע כי בא אל קרבי. אמי טיכסה עצה עם נשים יודעות דבר כדי לדעת מה לעשות, ואלה החליטו שתולעת גדולה שוכנת בקיבתי והיא זוללת את כל האוכל שאני בולע ולא משאירה לי כלום. ולכן, למרות שאני אוכל הרבה, שום הבדל לא ניכר בי. החליטו שראשית חכמה, צריך להיפטר מהתולעת. השקוני כל מיני סממנים להרוג את התולעת ושום דבר לא עזר. איך אני יודע? מפני שבמקום להשמין, הלכתי וכחשתי עוד יותר. את האוכל שהשאירה לי התולעת, פלטתי בשלשולים הבלתי פוסקים, כתוצאה מכל הרפואות שבלעתי. כך שבין התולעת ובין הרפואות, נשארתי חיוור וכחוש וכל רואי נבהלו ושאלו את אמי: ״מה יש לו? מדוע הוא דל ונראה כבר מינן?״. אמא תמיד ענתה שהטילו בי עין־הרע ושצריך לעלות לקברו של צדיק גדול, כי רק צדיק כזה יכול לבטל את כוחה של עינא בישא.

אמא כנראה באה בדברים עם דודתי בענייני ודודתי ייעצה לה לעלות לקברו של הצדיק הגדול רבי רפאל אנקאווה, זכותו תגן עלינו אמן, שהיה קבור ליד עירה ולכן נסענו להשתטח על קברו. אולי יוטב לי בעבורו, ואולי בזכות צדיק זה אפסיק גם להרטיב את מיטתי בלילות ואהיה כאחד האדם… הרבה נסים ואגדות נרקמו על פעלי הצדיק הזה. זה גם כן סיפור בפני עצמו. יהודים וערבים כאחד נהו מכל קצות המדינה להשתטח על קברו. ואם כבר החלטנו לנסוע, הייתה מצווה גדולה אחרת שהתגלגלה לידינו בהיסח הדעת: רחימו, ילדה של שכנתנו עיסה שבעלה מת בעצם עלומיו, לא עליכם, והשאיר לה היתום הקטן הזה, נער בגילי, אלא שמוחו בל עימו. אמו ניסתה הכל. השקתה אותו כל מיני רפואות, סובבה אותו בלחישות נגד עין־הרע, ענדה לצווארו קמיע, הרבתה במכות ושום דבר לא הועיל. הלך, כמו שאומרים, ראשו בעננים. לא זכר דבר ולא פתח פיו, ובכן, ליתום כזה הצדיק בוודאי יעזור בזכות נשמת אביו שנקטף בדמי ימיו. שכנתנו ששמעה מפי אמא על נסיעתנו לעיר הגדולה, התחננה לפני אמא ואבא שנקח איתנו את רחמים בנה. קרובים לה בעיר הזו, הוא רק ייסע אתנו וקרוביו יבואו לקחת אותו מידינו מיד לכשנגיע ולא יהיה למעמסה עלינו. אמא סירבה בהתחלה, אבל השכנה בכתה, נשקה את רגלי אמא ולא זזה עד שאמא הסכימה ונעתרה לה, ואולי בזכות עשיית חסד עם יתום, שהיא מצווה גדולה, יקבל הצדיק את תפילתנו. ובכן גם רחימו נוסע איתנו. אני מתבייש להודות, לא אהבתי את רחימו זה. תארו לעצמכם נער כבן שש ועודנו יושב על ברכי אמו ומתנהג כתינוק. ממש בושה! עצל ופוחז והולך כל הזמן עטוף בתוך גלימתו כזקן בא בימים. אני מטבע ברייתי, הייתי ער וקל, מקפץ ומדלג כתיש פרא, עד שאמא הייתה אומרת לי שהשדים מצאו להם משכן בתוכי והוסיפה:

— אילו היית שמן וחזק, היית מחריב עולמות, יא ווילי יא ווילי(אוי לי), אין לו ישבן לשבת עליו, להבה בוערת בו כל הזמן, ראשו רק למשחקים… תגידו אתם, איך אני יכול להתחבר עם רחימו כזה שהלך כצב ותמיד שכח איפה הוא נמצא והיה צריך תותח כדי להזיזו ממקומו. לא מדבר, לא משחק, הולך לו כסל זיתים שחורים כבדים ומצומקים ? אבל מה לעשות ? כיוון שהוא נוסע איתנו התחיל להתקרב אלי ואני לא דחיתיו חלילה. ראשית משום שיתום היה ולא נאה לילד יהודי להתייהר יותר מדי, ושנית אם אני טוב ליתום יראהאת זה הצדיק וישלח לי רפואה, כך אמרה אמא.

בא היום הגדול. כל אותו לילה שלפני הנסיעה, לא נתתי תנומה לעיני, אלא הזיתי בעיר הגדולה ותיארתי בדמיוני אחת ומאה פעמים שאני כבר מטייל בה להנאתי. שדרות נאות ורחבות, עצי תמר גבוהים באמצע, בניינים יפים ועוד. ודווקא לפני עלות השחר, נפלה עלי תרדמה מתוקה וחלמתי שאני בדרך לעיר הגדולה. מישהו משך בגלימתי ולא נתן לי להיכנס בשערי העיר ואני נאבק איתו בכל כוחי. פתאום התעוררתי מתוך בהלה ואני רואה את אמי המושכת אותי מן המיטה ואומרת:

— קום כבר, מה לך ישן שנת ישרים? ראו נא איך עיניו אדומות, נראה לי שלא ישנת כל הלילה, כמו שאני מכירה אותך. קום כבר ולך להתרחץ ולהתפלל מהר ונשים לדרך פעמינו. הכל היה מוכן, גם רחימו עמד מכווץ בין המטלטלים. כנראה שלא נעמה לו קימה זו לפני עלות השחר. אבי כבר עמד בשמונה־עשרה ובני המשפחה עמדו נבוכים ורק כשעמדנו לעזוב את הבית תפסו את הנעשה ונתנו קולם בבכי כשיות אובדות. אז נוכחתי לדעת איזה בן מזל אני והרגשתי כאדם חשוב. יצאנו מהבית כשקול בכי, צעקות ויללות מלווים אותנו. הסבתא שלי מצד אמא באה לטפל באחי ובאחיותי בזמן היעדרנו. השכנים מהקומות האחרות של הבניין בירכו אותנו בנסיעה טובה. קרובים וידידים נקהלו סביבנו ויצאו איתנו עד התחנה של האוטובוס, מחוץ לחומות העיר. עזרו לנו לסחוב את המטלטלים שלנו וכך יצאנו לרחוב, המולה גדולה וכבודה. אתם צריכים לדעת שבעיר ספרו הקהילה הייתה פשוט משפחה אחת גדולה ואין אדם בה שאינו מכיר כל אחד בשמו עד אביו וסבו. פשוט, זה היה כספר פתוח, בו כל אחד יכול לקרוא הטוב והרע על כל אחד, כמו שנאמר: ״אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך״. לכן, אם אתם חושבים שנשאר מישהו בעיר שלא ידע על נסיעתנו, אינכם אלא טועים. אנשים עמדו בפתח הבניינים או הסתכלו דרך החלונות של הקומות העליונות ובירכו אותנו לשלום, ואלה שהיה להם יותר עניין בנו ליוו אותנו, וככל שהלכנו הלך מחננו וגדל כמו שנאמר: ״ברוב עם הדרת מלך״. עד שהגענו לבאב־אלמקאם, שם הייתה התחנה המרכזית של החברה היחידה שהיה לה אוטובוס אחד מימי מתושלח. סוף סוף הגיע זמן הפרידה. שלום ובכי מהול בתחנונים, מצד אלה שהיה להם עניין בנו, לתת מכתב זה וחבילה זו לקרובים בעיר הגדולה, כאילו היינו סניף גדול של הדואר. לכל אלה שהתלוו אלינו ״והיה להם עניין בנו״ היה משהו לתת למישהו. בעל האוטובוס בא אלינו בצעקות ורצה לגרש את כולנו. הוא טען שאין מקום בשביל כל החבילות האלה והייתה תאניה ואניה. אמא ואבא הוצפו בבקשות ואיכשהו קיבלו את המכתבים ללא הרבה טענות ומענות. אבל בעניין החבילות, זה דרש משא ומתן ארוך ומייגע, תחנונים ובכי לאמא, לאבא ולנהג עד שבסופו של דבר, כולם היו מרוצים.

יצאנו בהרגשה של רווחה וחשיבות, על כך שהיינו שליחים לדבר מצווה וזאת סגולה טובה בנסיעה מסוכנת כזו, כמו שנאמר: ״שלוחי מצווה אינן נזוקיI. בתוך ההמולה, היינו צריכים לשמור על המטלטלים שלנו בשבע עיניים, ואולי שכחתם את רחימו? תארו לכם, לא רק שלא עזר לשמור על הדברים שלנו אלא שאני נצטוויתי להשגיח עליו, שאיזה ערבי לא יגנוב אותו יחד עם המטלטלים שלו. אני מבטיח לכם שאם מישהו ירים אותו וילך איתו לא ירים אפילו את קולו בצעקה, אלוהים יצילנו! רק זה חסר לנו שיקרה לו משהו. אתם לא מכירים את אמא שלו. אני רציתי לנסוע על גג האוטובוס. אבל אמא ואבא התנגדו בכל תוקף ופחדו שהרוח תגרוף אותי ואעלה בסערה השמימה חלילה, ועל זה חרה לי. אמא קנתה כרטיסי ישיבה בפנים האוטובוס שהם יותר יקרים וככה היינו צריכים לנסוע. תפסנו לנו מקומות טובים ליד החלון והתכוננו לדרך. האוטובוס היה מלא. היו שנסעו בעמידה או על הגג. מזלם של אלה שאותו יום היה יפה ולא היה גשם או סערה העלולים לקלקל להם את נועם הנסיעה. האוטו דהר על הכביש וגמע את הדרך בנסיעה מטורפת. העצים משני צדי הכביש עברו בשריקה מלווה בחריקת הצמיגים על הכביש. האורות התלויים ועומדים על עמודים גבוהים, רמזו בנצנוץ הולך ומחוויר עם עלות השחר, כשאור השמש הולך הלוך וחזק והשמש מפזרת עלינו את חומה ואת אורה הנעים. כשהתרחקנו מהעיר, קרני השמש ציירו את האופק בצבע אדמומי והבליטו את גבנוני הרי האטלס הקטנים, המכוסים עצים מכל המינים ומכל הצבעים. ריח האביב ניכר באוויר הקר והרך של הבוקר הרווי רסיסי טל, וריחו המבושם השרה עלינו תנומה מתוקה אשר ניסינו להתגבר עליה כדי ליהנות מהנוף היפה. אט אט, התחילה השמש להתגלות במלואה וקרניה בוקעים גושי עננים כבדים המבריקים בלובן מכסיף כנציבי קרח. לעתים ידמה גוש ענן לישפה צבעונית מלאת זוהר ויפעה. הנוף שהתגלה לעינינו, היה מרהיב ביופיו. שדות, הרים, נחלים ואגמים עברנו בדרכנו. מתוך מתיקות האוויר שטפח על פני ושריקת הגלגלים שהדהדה באוזני בניגון חד גוני, נרדמתי. כשהתעוררתי, לקול רעש גדול, מצאתי את עצמי לבד באוטובוס ונבהלתי, לאט לאט הבנתי מה קרה. אוטובוס עלוב זה, נתקע בעלייה, והנוסעים נתבקשו לרדת אחר כבוד ולעזור בדחיפת האוטובוס. זה קרה כמה פעמים בנסיעתנו, כל פעם שהאוטובוס נתקע בעלייה תלולה, ירדנו כולנו, בנערינו ובזקנינו ודחפנו אותו כשמנועו משתעל ופולט רעמים כאלה בצרורות מצחיקים כתותח ישן העומד להתפקע. כשחזרנו עמדה השמש באמצע הרקיע וחיממה את הארץ במלוא עוזה. אני רק אחת שאלתי: מתי נגיע לדודתי? הייתי כולי תמיהה על המרחבים האין סופיים של השדות וההרים. רציתי לבלוע כל מה שראיתי ולחרוט אותו בזכרוני.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

האוטובוס עצר בכל הערים שבדרכנו. נוסעים ירדו ואחרים עלו במקומם ואנו ביניהם, יורדים פה, עולים שם, מחליפים אוטובוס פה ושם עד שלפנות ערב, הגענו לכרך הגדול. והנה מה נאים בנייניו! אנשים לבושים כולם חליפות אירופיות, מכוניות רבות, דוהרות מימין ומשמאל, האוטובוס שלנו נסע עכשיו יותר לאט ומדי פעם בפעם צפר צפירה חזקה וקולנית שהוסיפה למקהלת צופרי המכוניות האחרות עד שהגענו לתחנה. ירדנו מהאוטו ונשמנו לרווחה. עמדנו בתחנה עם חפצינו ולא ידענו לאן לפנות. אמא צועקת לאבא לשמור על הדברים בעוד אשר רחימו יושב כאילו כל זה לא איכפת לו. אמא צועקת על אבא:

• ראו נא זה איך הוא יושב? אשריך שחוננת בנפש מתה כזו! אבכה על נפשי שלא נותנת לי מנוחה! אלוהים יצילנו! אפילו אם העולם יתהפך על ראשו, הוא לא ינוע ממקומו!

מבטה נפל על רחימו שישב כאבן שאין לה הופכין ואמרה:

• אה בני! שמור על הבר־מינן הזה שלא יגנבו אותו יחד עם החפצים, תכשיט נאה! גם לזה ילד ייקרא! אוי לי מצרותי, הכל על ראשי! זה ילד זה ? זאת מגפה שחורה!

כולה בערה כלבה רותחת והתיזה סביבה אש וגופרית. אתם חושבים שאבי התרגז? חס ושלום! הוא ידע מתי להתרגז ומתי לא. ועכשיו לא הייתה השעה כשרה, לכן הסתפק בהערה דוקרנית כלפיה, כמשיח עם עצמו:

• כוח דיבור יש לה! הלוואי ותיאלמי דום ולשונך תקפא במקומה, ממזרה! תשעה קבין של שיחה נטלה לעצמה, טפו! וכי יא ממזרתה לא אמרתי לך שתשלחי מברק להודיעה דבר בואנו?

אמי הסתכלה עליו ברוגז כזה כאילו היא מוכנה לטרוף אותו חיים וענתה לו:

• וכי מת לך מישהו במשפחה שצריכים לשלוח מברק? דודתי ברוך ה׳ מפורסמת וידועה לתהילה! לא כמו משפחתך העלובה, רק פתח פיך ושאל עוברים ושבים ויגידוך מקום מושבה, במקום לשבת שם כגל אבנים!
• וכי דודתי היא שאשאל? ענה אבי.

אמא הסתכלה עליו בבוז ויצאה מהתחנה לכיוון העגלונים לשאול על כתובת דודתי, אבל כדי לאמר את המלה האחרונה, הוסיפה כלפי אבא:

• אתה מפחד לפתוח את פיך שייכנס לך אוויר לפה, פה של מלומד וחכם, צריך מעדר כדי לעקור לו מלים מפיו! אבכה עליך ועל צרותיך! למזלנו הכיר העגלון את דודתי אחרי ששמע את הפרטים מפי אמא והרי הוא לוקח את מטעננו ומסיענו בעגלתו עד ביתה של דודתי. מה אגיד לכם ? לבית כזה אפשר לקרוא בית! בעיר החדשה מושבו, מוקף חומה קצרה וחדש בתכלית. עודנו מסתכלים בהתפעלות ומתדיינים עם הערבי על המחיר ודודתי יצאה בסערה, התנפלה עלינו בחיבוקים ובנשיקות, שהדין נשמע בקול. הערבי עוד עמד וביקש תוספת, אבל דודתי נתנה עליו קול אימים כזה שירד עליו פחד והסתלק בחשאי כאילו כפאו שד. נכנסנו לדירה מרווחת מאוד שתפסה את כל הקומה הראשונה של בניין יפה, בעל שלוש קומות. באמצע־חצר גדולה מרובעת ומסביב לה — דלתות המובילות לחדרים השונים. החלק הקדמי של הדירה, לקראת החזית, שימש כמסעדה והחלק האחורי — למגורים. החדרים היו מרווחים וחלונות גדולים נתנו לאור ולשמש לחדור אליהם בשפע. חדר אמבטיה כזה עוד לא ראו עיני ועל המטבח אין מה לדבר. הכל היה נפלא בעיני. והבאר? איזו באר? אין להם פה כל צורך בשום באר! יש להם מים בברזים כמה שהם רוצים. באמת אלה חיים קלים ותענוג גדול בהם. אשריכם ישראל! מה נעים חלקם ומה יפה גורלם! מאז נכנסנו הייתי מלא התפעלות מהדודה. היא הייתה ממש כפי שתיארתי אותה בדמיוני. אלא שעיני חיפשו, אתם יודעים את מי? כמובן, את בנה המאומץ של דודתי, מרק. שמו באמת היה מרדכי, אבל העדיפו לקרוא לו בשמו הצרפתי, מרק. היה לזה צלצול יפה. אז לא ידעתי שהיה מאומץ. אמא מדברת איתי ואני מחפש בעיני לכאן ולכאן, עד שקיבלתי דחיפה בצלעי, כדי לענות לדודתי שדיברה איתי ואני לא שמתי לב אליה. דודתי הייתה באמת יפה וגבוהה. צווארה צח כחלב, לבשה שמלה יפה עם מחשוף עמוק ועל חזה נצצה אבן אדומה שהייתה משובצת בתוך מדליון זהב, מעשה אומן. שערה הארוך היה סרוק כלפי מעלה וזה הוסיף לה גובה והדר. פניה העגלגלים והשמנים מחייכים תמיד, עיניה חומות בהירות ושתי גומות עמוקות על לחייה. עודנו מדברים והמשרתת הגישה מיני מתיקה ותה. לי כבר לא הייתה סבלנות לחכות, סחבתי את שרוולה של אמי ולחשתי באוזנה: — איפה מרק?

עודני שואל והנה נער נכנס, כבן עשר, לבוש בגדים נקיים ומגוהצים, כשל מלח צעיר. שערותיו זהובות ותלתלים מבריקים מעטרים את ראשו. עלם נחמד היה. דודתי קירבה אותו אלי ומאז דבקתי בו והיינו ידידים לעולמים. הפרוטה הייתה תמיד מצויה בכיסו וגם ידע לרכוב על אופניים. ואני מה קינאתי בו! אמנם על זה קיבל נזיפות מאמו, כי מדי פעם בפעם היה נופל ובא הביתה כשאפו זב דם, או שהוא מלא שריטות ברגליו ובמצחו. הוא גם ידע לשחות. זאת מסר לי בסוד כי אמו אסרה עליו באיסור חמור ללכת לנהר הגדול, שכבר הספיק לטבע בתוכו הרבה צעירים. רחימו עמד מן הצד ולא זז ממקומו עד שבאו קרובי אמו ולקחו אותו אליהם. ברוך שפטרנו! לפני שהלכתי לישון, לקחה אותי אמי הצדה ודיברה על לבי ברוך ובאהבה:

• יא עמרי(נשמתי), תיזהר שלא תרטיב את המזרן כאן! אני לא אוכל להראות את פני אם תעשה דבר כזה! אתה פשוט תהרגני מבושה! מה אגיד לאנשים כאן ? הדודה פשוט תזרוק אותנו ונצטרך לחזור לביתנו בבושת פנים. ידעתי שהדודה לא תעשה זאת, אבל שמרתי את הדבר בלבי. אמי המשיכה
• הריני מתחננת לפניך שתעשה מאמץ למען ה׳, יא בני! כבוד המשפחה בידיך! אני אעיר אותך באמצע הלילה ותלך להטיל מים קטנים בבית השימוש ותמנע ממנו בושה וחרפה. אוי לי על גורלי המר!

הקשבתי לאמא והבטחתי לקום באמצע הלילה כשתעיר אותי והיא הייתה מרוצה.

מאז באנו אל דודתי הרגשתי שינוי מה בחיי. קודם כל פשטתי את גלימתי החמה ואת חולצותי שהגיעו עד העקב באורכן ולבשתי לכבוד העיר הגדולה מכנסיים קצרים וחולצה יפה ומגוהצה. בהתחלה לא נעם לי. הרגשתי רוח מלטפת את כל עורי, אבל אחר כך התרגלתי והייתי מרוצה מהשינוי הזה. בגדים אלו היו קלים ולא ספגו כל כך הרבה אבק ולכלוך כמו הגלימה הכבדה. בבגדים אלו נראיתי כמו ילד אירופאי לכל דבר. כך אמרה דודתי לאמא:

• תראי כמה הוא חמוד!

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

עמוד 73

נוסף לכל אלה הפרוסה הייתה תמיד בכיסי הודות לדודתי ולבעלה רפאל, שהיה איש טוב ושתקן שנוכחותו כלל לא הורגשה בבית. והחשוב מכל, שלוש פעמים ביום ולמעלה מזה, היה האוכל מצוי בשפע ורק מן המובחר. התענגתי על רוב טוב. הלוואי רבונו של עולם! כך הייתי מתפלל כל בוקר, שתארך עלי שהייתי עם דודתי, או שיקרה איזה נס ואשאר כאן כל ימי חיי. ובאמת למי יזיק אם אשאר עם דודתי? אלא מאי? תאמרו — הורי לא ירצו להיפרד ממני? גם זה דבר לענות בו! אבא ממילא נמצא רוב הזמן בנסיעות ואמא, לפי דבריה, קצה נפשה בעול הקשה של פרנסת המשפחה. מכל מקום, אלך לבקר אצלם מפקידה לפקידה ושלום על ישראל. בין כה וכה ואני נהנה מחיי כאן וכל יום נוסף זורחת לי השמש בתוך נפשי פנימה. פני שונו, שערותי שהיו קודם פרועות, עכשיו הן סרוקות יפה. אמנם לתלתליו של בן דודתי עוד לא הגעתי, אבל דודתי הבטיחה לי שאם לא אתאבק בעפר ואשמור על ראשי שיישאר נקי, מובטח לי שיצמחו לי תלתלי זהב כמו של מרק. מה מעשיהם של הורי? אין זה מענייני! לפחות פה אינם מעיזים להכות אותי. הדודה לא תִּתן להם. אני כל היום עם מרק. אנו מטיילים וחופשיים לנפשנו כמו שנאמר: ״אני לדודי ודודי לי״, ידי בידו, מסתובבים כל היום ונהנים מעולמו של הקדוש ברוך הוא.

בשבת הראשונה נודע לי שהורי, דודתי ובעלה לוקחים סל עם אוכל והולכים לסעוד את לבם בים. כלומר, שכרו מראש סירה והולכים לשוט על הים. אנו לא הורשינו להילוות אליהם, אבל תמורת זה קיבלנו פרנק כל אחד והובטח לנו שישתפו אותנו בטיול הערב. כשחזרו כולם הביתה, סיפרה אמא בהנאה ובקנטור שאבא סירב לעלות על הסירה מרוב פחד וכולם לעגו לו. אמנם גם אמי פחדה, אבל מה זה שייך? הלא היא אשה! מטבע הדברים שאשה פוחדת מדבר נועז כזה, אבל אבי שהוא גבר, פוחד מהים?! כל השבוע חמדו לצון על נושא זה עד שנודע הדבר גם בין האורחים שפקדו את המסעדה, בין ידידי המשפחה שהיו באים לביקור ונשארים עד שעה מאוחרת בלילה. אבא סתם חייך במבוכה וצחק עם כולם. אני כבר התחלתי להתרגל לחיים החדשים. לא ידעתי מחסור ודאגה. כל מבוקשי ניתן לי וגם מכותיהם הקשות של הורי נשכחו, כי דודתי הרגישה בשעת סכנה והצילה אותי מידם לפני המהלומות, והרימה עליהם את קולה: —

כלבים! את בשרכם אדוש! רק תעזו לנגוע בו!

אני חיבקתי בידי את גופה של דודתי ונדבקתי בה כבמגן בפני איומי הורי. דודתי הייתה באמת אשה נפלאה, ובעלה עדין ונוח לבריות, הולך על ראשי אצבעותיו, כמו שאומרים, הוא יכול ללכת על ביצים ולא ישבור אותן. בה­שוואה לדודתי, קטן קומה ורזה היה, לבוש תמיד חליפות נקיות ויפות ועישן סיגריות שריחן היה נעים. היה נחבא אל הכלים, לא משמיע קולו ולא מכניס חוטמו בשום עניין, אלא על פי דודתי יישק כל דבר, גם בבית וגם בעסקים. גיליתי אחר כך שהייתה להם גם חנות מכולת גדולה בקצה השני של הבניין, עם חלון ראווה גדול, מלא וגדוש כל טוב. הייתי עומד בקצה השמאלי של הבניין ומתפעל מכל הקופסאות והצנצנות שהיו מסודרים בסדר מופתי. דברי אוכל ומיני מתיקה כגון קופסאות שוקולד שלא ראיתי או טעמתי מעולם. עסקיה של דודתי היו נוחים ומכניסים והיא לא ידעה עוני כמונו; ובתוקף רצונה וכשרונה, ידעה לכלכל כל דבר והלכה מחיל אל חיל. סוף סוף הודיעה לי אמי שנלך לבקר את קברו של הצדיק למחרת. זה היום הגדול שלו ייחלנו. כל היום הכינו דודתי ואמי מיני עוגיות שצריך לחלק לעניים ליד קברו של הצדיק. ביצים שלוקות, תרנגולות, בשר וכן בקבוקי מחיא מובחרת. זהו משקה חזק שהוכן מתאנים או תמרים ותבלינים ועשבים עדינים שהוסיפו לו טעם וריח ניחוח. למחרת קמנו עם קריאת התרנגול ונסענו באוטובוס לבית הקברות. לא רבות הערים שבהן נמצא בית הקברות היהודי רחוק מהעיר כמו בעיר רבט ובעירי ספרו. אלא שבעירי איש לא נוסע באוטובוס כזה ואין בכלל דבר כזה. כולי הייתי פליאה על האוטובוס הזה בו כל אחד קונה כרטיס, עולה איפה שהוא רוצה ויורד איפה שהוא רוצה בתחנות המיועדות לכך. דבר זה נפלא היה בעיני. בספרו הלכנו ברגל לכל מקום שרצינו ואפילו את ארון המתים בלוויה נשאנו על כתפינו והלכנו ברגל לבית־החיים שהיה די רחוק מהעיר, בדרך לעיר פאס, לרגלי ההרים. איני זוכר עוד כמה זמן נסענו, כי התפעלתי מכל הבניינים שראו עיני בדרך. הייתי דבוק אל חלון האוטובוס וכולי תמיהה. הגענו סוף סוף למקום. ירדנו עם כל הסלים שהבאנו וצעדנו לקראת קברו של הצדיק. כמניין עניים היה כבר במקום וקבוצות קבוצות של אנשים עמדו שם וקראו תהלים והדליקו נרות. אמי ודודתי חילקו את המזונות והשתייה שהביאו בסלים, נתנו דמי פדיון לרב שבירך אותי והמשיכו בקריאת התהלים. אמי השכיבה אותי על המצבה של הקבר, משחה את גופי בשמן והתחננה בקול בפנותה לצדיק, בבכי ובקול קורע לב:

• ווא סדיק לעזיז (הוי הצדיק היקר)! חוס ורחם עלינו! מה חטאתי שככה נענשתי? חיינו מרים והעוני מכלה אותנו! ומה חטא הילד הרך הזה, אשר כפשע בינו ובין המוות. הוא נמס לעיני מיום ליום ואין בכוחי לעזור, בגלל יופיו שלטה בו עין־הרע, שתשלוט עין־הרע באויבי ישראל, רבונו של עולם! שלח מכה לתולעת הזו המכרסמת בו ללא רחם ואני נודרת שכל שנה נבוא לבקרך, בעזרת ה׳. אני יודעת שגם התולעת — בריה של הקב״ה היא, אבל לנו, אין אוכל בשבילה. אין לנו אוכל אפילו בשביל קיבתנו הריקה. שתשלח את התולעת לקיבתם של העשירים לעזור להם לטחון כל הסביאה ללא סוף שבה מפטמים הם כרסם כל היום. למה נדבקה רק בנו למצוץ את כוחו של הילד הזה ? לא נשאר בו כלום המסכן! די , האכלנו אותה יותר משנה ועכשיו שתעזוב אותו ותלך לשלום. ווא סדיק לעזיז! אתה המחולל נסים ונפלאות, שלח לילד הזה רפואה שלמה…

גם אני התרגשתי ואמא אמרה לי:

• בכה בני, בכה, שפוך לבך לפני הצדיק והתפלל, אולי ירחם עליך. כשראיתי דמעות בעיני דודתי, זע לבי בקרבי. האמנם דודתי האדירה בוכה כאחת הנשים ובשבילי? אמנם כן, היא בכתה בדמעות שליש ומלמלה בשפתיה תפילה חרישית. לקחה גם היא מהשמן ומשחה את גופי והרימה את קולה, שהצדיק ישמע את זעקתה. אני לא יכולתי להתאפק עוד, לבי נמס בקרבי, דמעות הציפו את עיני וכמעט נחנקתי עד שנתתי לזעקה לצאת מקרבי ועכשיו כולנו בכינו ובכינו. שמעתי את דודתי שהוסיפה תלונה חרישית על מר גורלה ועל הקללה שרבצה עליה ללא חטא ועוון, על שה׳ סגר את רחמה ולא חננה בפרי בטן. אבא עמד עם קהל העניים והרב וקרא תהלים בכוונה רבה. בין כה וכה וטפטופי הגשם התחילו להרטיב אותנו ולהכות על פנינו. אך הם לא הפריעו בכלל לטכס. פני דודתי זהרו ואמי אמרה לה שזה סימן טוב! נשארנו בגשם שהצדיק יראה בסבלנו וילמד עלינו זכות לפני רבון העולמים. כשחזרנו הביתה היינו רטובים עד לשד עצמותינו. אמנם לא הרגשנו קור מפאת התרוממות הרוח ונפשנו השמחה, אך הבגדים על גופנו נהיו כבדים ונדבקו לבשרנו. החלפנו את בגדינו וישבנו לשוחח על כוס תה ועוגיות מאפה־בית. דודתי אמרה שהגשם הוא סימן שהצדיק נענה לבקשותינו ובקרוב, אם ירצה ה׳, אהיה בריא וחזק. בלילה ההוא ראיתי בחלומי והנה אני הולך באמצע רחוב גדול בעיר החדשה. אינני זוכר עוד למה ואיך הגעתי לשם. כולם הסתכלו עלי והתפעלו מגודל גופי ומשרירי. לשמחתי לא היה גבול. פתאום כאילו חזרתי לעירי ולביתי. מה שמחו אחי ואחיותי כשראו אותי. קשה היה להם להכיר אותי ושמחו על הנס שנעשה עמדי. אני מקפץ ומדלג משמחה וזורק להם את המתנות שהבאתי להם מהעיר הגדולה. זורק בשתי הידיים והם חוטפים ושמחים. פתאום התעוררתי, מה קדרו שמי ומה גדלה אכזבתי. קרני השמש המפזזות חדרו דרך הווילון בזרקורים קטנים ומה דאב לבי כשמיששתי את עצמי בעוד חיוך החלום קפוא על פני העצובים. נוכחתי לדעת ששום דבר לא השתנה. כנראה שאמי גם כן קיוותה לנס ולכן לא באה להעיר אותי כרגיל אלא נתנה לי ליהנות משנתי הערבה ולא ניתקה אותי מחלום הזהב שבו הייתי שרוי. כשקמתי והתחלתי ללכת הבחנתי במבטן הבוחן של דודתי ואמי, לראות אם חל בי איזה שינוי. אני התאמצתי להיראות חזק. ניפחתי את חזי והרמתי את כתפי כדי להיראות שונה ואולי בזכות זה נאריך את שהותנו בגן־עדן זה ונעלה שוב לקברו של הצדיק עד שיוטב לי לגמרי.

באותו בוקר ציוותה עלי אמי לא לעזוב את הבית בזמן שהיא ודודתי הלכו לשוק. כשחזרו מן השוק, הביאו איתן דג גדול ומיוחד שלא ראיתי כמותו מימי. אמי ודודתי צלו אותו וקראו לי אחר כבוד, לשבת על כיסא רם ונישא. שמו לי אלונטית על החזה ועמדו עלי כמלאכי חבלה להלעיטני דג זה שטעמו היה מר ולא נעם לחכי. התנהגותן הייתה מוזרה. אני הבטתי בבהלה על אמי כשסימן שאלה בעיני והיא ענתה לי שזה יגמור אחת ולתמיד עם התולעת הארורה השותפה לכל מאכלי. אני רק לא הבנתי מה הבהלה. התחילו להכניס לפי מן הדג הזה מלוא חופניים, אמי מימין ודודתי משמאל ולא נתנו לי זמן לבלוע וכבר הן דוחפות לי עוד ועוד דג בפה, כאילו אצה להן הדרך או שזאת תחרות אכילה. התחלתי לפרפר בין ידיהן החזקות של שתי הנשים וסירבתי לבלוע. אך הן סגרו לי את האף עד שכמעט נחנקתי. הן לא הרפו עד שבלעתי. אז נתנו לי לנשום ומיד הכניסו לי שוב מלוא חופניים דג לפה. אמא צבטה אותי ודחפה בצלעותי וזירזה אותי לבלוע מהר. הדג התחיל לצאת לי מהאף, ניסיתי לירוק אותו, אבל הן סתמו לי את הפה עד שלא נשארה לי ברירה אלא לבלוע כדי שאוכל לנשום מחדש. וכך נמשך המאבק עד שבלעתי את כל הדג.

אחרי שהכל נגמר ורווח לי מעבודה קשה זו, שאלתי את אמא מה פשר שפע הדגים שדחפו לבטני? אמי הסבירה שזו רפואה בדוקה נגד התולעת וצריך היה לבלוע את זה מהר ובכמויות גדולות כדי שהתולעת תיחנק. חשבתי לי: כן יאבדו כל אויביך ה׳, שהתולעת תיחנק ותעזוב אותי, אני לא צריך שותפים במעט האוכל שבא אל קיבתי.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי-הביקור אצל הצדיק

עמוד 77

יום אחד, בהיותי במללאח עם מרק, והנה ראיתי את רחימו הולך ואחריו ילדים צוחקים על תלבושתו וקוראים לו ערבי. אתם חושבים שהוא שם לב אליהם בכלל? הוא הלך כאילו אין הדבר נוגע לו. צעד, אפו למעלה כחבית ריקה, וטאטא את הרחוב בגלימתו הארוכה. קראתי לו אבל הוא התעלם ממני כאילו אינו מכיר אותי, אז גם אני התעלמתי ממנו. מי רוצה להתחבר לבריה משונה כזו ? בערב ביקרנו בבית־הכנסת על שם רבי שלום זאווי, עליו השלום, הנמצא בתוך המללאח. כל פעם שנכנסתי למללאח, הייתי מתבלבל ולא זוכר את הרחובות השונים. רחוב ראשי עובר דרך המללאח ומשני צדדיו נמצאות סמטאות ארוכות וצרות הדומות זו לזו. נכנסנו לבית־כנסת קטן שחשיכה שורה בו ורק כוסות ענקיות הנתונות בתוך מסגרות תלויות בשרשרת מן התקרה ופתילה בוערת צפה בתוכן על פני שכבת שמן עבה, לזכר הנפטרים. האפלולית שבתוך בית־הכנסת, משרה על המבקר הילת קודש. השמש הרים אותי עד ההיכל ואני נשקתי את ספרי התורה העתיקים ולחשתי תפילה חרישית כפי שאמי ציוותה עלי. גם אמי ודודתי, דובבו בשפתותיהן תפילה משלהן. הדליקו נרות ונתנו מעות צדקה לשמש שיחלק בין העניים. חזרנו הביתה בהרגשה טובה ובהתרוממות רוח. סוף סוף הגיע זמן לחזור הביתה. באותו ערב, באו מבקרים רבים להיפרד מאיתנו והייתה ארוחת ערב מכובדת עם שירה וזמרה. ריח הצלי משך אליו ידידים וקרובים וכל אחד התכבד בצלי ובשתייה. למחרת נפרדנו מדודתי ומבעלה. כולם בכו ולי היה קשה לעזוב את מרק ואת החיים הטובים האלה מאחורי, אבל בשעה טובה יצאנו וחזרנו לעירנו. בערב הראשון שחזרנו הביתה, היינו עייפים והלכנו לישון מוקדם. והנה חלמתי שאני חזק ובריא ומשוטט ברחובות, עד שהרגשתי צורך ללכת לבית שימוש להטיל מים־קטנים, ומה שמחתי שאני לא מרטיב יותר את המיטה. פתאום התעוררתי בעוד אני מטיל את הטיפה האחרונה בבית השימוש ומה חשכו עיני כשנוכחתי לדעת שהטלתי הכל במיטה ולא בבית השימוש ואפילו לא בסיר שאמא שמה ליד מיטתי במקרה שאתעצל לקום באמצע הלילה. התעצבתי אל לבי מאוד וחרדתי לתגובתה של אמי בבוקר. התכרבלתי בתוך השמיכה מתוך תקווה שעד הבוקר הכל יתייבש וחזרתי לישון בלב שבור. כשקמה אמא בבוקר באה ישר אלי ובדקה את מצעי בידה. משום הכבוד אחסוך לכם את דרשת הזעם שירדה על ראשי אותו בוקר.

בירכתי בלבי את אבא שלא הוסיף לייסורי הנפש שלי ולבושתי הרבה, וחסך ממני שבט מוסרו. הוא לא התערב בדבר והקשיב בשקט לדברי התרעומת של אמא. היא גמרה כרגיל בבכי על גורלה הקשה.

חזרתי ל״אם הבנים״ — שם למדתי בחריצות, ושמחתי לחזור לחברי שנדמה כאילו לא ראיתים מזה שנים ובפרט לידידי בנפש אליהו סיסו וחיים סמול, שעליהם אספר לכם בפעם אחרת. עירי הקטנה והנחמדה התמלאה ירק ופרחים על כל צעד ושעל. רק יצאת מחומות המללאח, מחוץ לבניינים וראית ים של ירק, פרחי בר, עצי פרי מלבלבים והאוויר מבושם בלבלוב עצי פרי הדר בכל מקום. מהר שכחתי את העיר הגדולה ורק חברי הזכירוני אותה כשביקשתי לספר להם על מה שראו עיני. יום אחד, כשחזרתי הביתה, הופתעתי לראות את דודתי בביתנו. עמדתי המום לרגע כאילו ראיתי אנשים מעולם אחר. אולם עד מהרה התאוששתי ורצתי תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון, כשראיתי את חיוכה הרחב ואת זרועותיה הפתוחות. נפלתי לתוכן והיא חיבקה ונישקה אותי ולשמחתי לא היה גבול. נזכרתי בדודתי הטובה, הנדיבה והתקיפה כאחת ועיני לא שבעו מראות את פניה המאירים ואת פני בעלה השקט שהיה מעשן סיגר עבה כבעל בעמיו. לבוש היה חליפה יפה ושעון זהב עם שרשרת גדולה תחוב בכיס חזייתו. אמי כיבדה אותם בתה ובמיני מתיקה ואבי ישב על ידם ושוחח איתם על דא ועל הא. בין כך ובין כך ודודתי קמה ממקומה וכיוונה צעדיה לקראת הדלת כאומרת לצאת. אמי ואבי עמדו עליה לשכנע אותה שתסעד את לבה אצלנו ואני מצדי הצטרפתי למקהלה וכרכתי את דודתי בידי ולא נתתי לה ללכת. מבטים חודרים של הורי ננעצו בי, אבל אני לא שמתי לב לכך ולא נתתי לדודתי ללכת. הורי המשיכו לפייס אותה בדברי נועם ואמי הוסיפה:

— מה בכך דודתי, שתאכלי אצלנו! עוד לא בא סוף העולם. שבי עוד קצת, את רואה שהילד לא יכול לעוזבך! וכי אנחנו לא אכלנו ושתינו אצלכם ? לעולם לא אשכח את הכבוד שעשיתם לנו! אבי ציווה בינתיים על אחי הגדול שיביא בקבוק מחיא ועל אחותי ציווה ללכת לקצב להביא בשר לצלי. דודתי נתפייסה לאחר כל השידולים המרובים וישבה לארוחת־צהריים ואמי יצאה מהחדר להכין את הארוחה בחצר. בינתיים התחילו בשתייה, שירה, שיחה, הכל מהול ביחד. שכנים באו והתיישבו גם כן לשיחה ולשתייה. כל אחד שיבח את טיב המחיא. המחיא של ספרו הייתה ידועה לשבח — שכנינו היו עושים אותה בהסתר בלילות במרתף שלהם. למה במרתף? מפני שריחה הולך למרחוק וזה עלול למשוך את אנשי הפחה הבולשים בשבע עיניים בעזרת מלשינים. לכן זוהי מלאכה שסכנה כרוכה בה. אמי ערכה את השולחן, הגישה סלט אחר סלט לתבל בו את השתייה עד שהארוחה הייתה מוכנה ואז היו כולם במצב רוח טוב ליהנות מארוחה טעימה שהוכנה בטוב טעם. אני היחידי מבין הילדים ששוב זכה לכבוד לאכול עם האורחים. ישבתי ליד דודתי כל הזמן ולא זזתי ממנה. עם תום הארוחה עוד שתינו כוס תה מבושם ביסמין ובנענע ואחרי התה והעוגיות הגיע זמן להיפרד. הורי ליוו את האורחים לרחוב וכשחזרו ראיתי ברק מאיים בעיניהם. עצב ורוגז כאחד. מיד וללא היסוסים ניגש אלי אבי וטלטל אותי חזק בכתפי עד שכל גופי זע בקרבי, ואמר לי בקול:

• הגידה לי שאהבה נפשי וכי אתה יודע שיש לאביך אוצרות קורח? יא ממזר, נדבקת בה כספחת! וכי צריכים אנו לתיווך שלך? יא טמא!… אמי נכנסה בדבריו גם היא והוסיפה:
• אני מסתכלת עליו, רומזת בעיני, מתחננת במבטי והוא כלום לא רואה, לא שומע, לא מרחם ולא מבין.

עם דיבורה של אמא, עלה רוגזה שהצטבר בה והורידה עלי מהלומה כזו שלרגע חשבתי שלסתי נשברה. היא הוסיפה:

• מה אתה מתלבט בין רגלי הדודה כחתול ולא מרפה? אני רומזת לך ואתה מסרב לשמוע בכוונה! איני יודעת עד מתי נוסיף חובות על חובות! כך דיברה אמא עד שרוגזה שכך ודמעות הציפו את עיניה. היא המשיכה:
• גם הקצב לא רצה לתת לנו יותר בהקפה. הרגיש בחוש הכלב שלו שאנו צריכים לו הפעם ומצץ ממני כעלוקה את פרוטתי האחרונה. הלוואי, רבונו של עולם, שימצצו עלוקות את דמו. שלח חזרה את הבת בידיים ריקות והייתי צריכה ללכת בעצמי להתחנן ולבכות.

הסתובבה כלפי אבי ואמרה:

• אתה יודע מה הרוצח הזה עשה ? אמר שלא יתן לי בהקפה עד שאשלם. חשבתי, טוב, אשלם ואקח שוב בהקפה. אבל מה עשה המנוול? זרע הטומאה! לאחר ששילמתי, אמר לי: ״עכשיו תלכי לקנות מהערבים. ממני לא תקבלי כלום״. התחננתי ובכיתי והסברתי שיש לנו אורחים מחוץ לעיר, שירחם ולא יגרום לנו ביזיון, עד שהסכים לתת לי קילו בשר. הלוואי שיחתכו לו קילו בשר מגופו ושיתנו לו לאכול ממנו.

אמא שוב פנתה אלי בכעס:

• וכי טחו עיניך מראות יא ממזר, וכי נסתתמו עיניך לראות את העוני שלנו, מטומטם אתה? אינך רואה שלחם צר ומים לחץ מזוננו? ביקשתי בנפשי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי! שמחתי הפכה לאבל והרגשתי אשמה וחרטה על הסבל שגרמתי להורי. אמא גמרה לבכות ופנתה אלי בקול רגוע:

– וכי אני לא הייתי רוצה להזמינם אלינו? אבל העוני לא נותן לנו מנוחה. ועני נחשב כמת! הלוואי שאמות! אנחנו צריכים לדכא את רגשותינו וטוב היה לו לא היית זורה מלח על הפצע הזה שיוביל אותי לקברי ללא עת. אם אביך היה גבר ככל הגברים לא הייתי צריכה לסבול כל זה. זהו מזלי הקשה! כנראה נענשתי בגלל איזה חטא שאיני יודעת מהו. אבי ישב רכון ראש ולא ענה. אותו ערב נשאתי את רגלי עם הכאב והעצב שבלבי ויצאתי לשוח בשדות, מחוץ לשערי המללאח. מאז ומעולם אהבתי את הטבע ותמיד מצאתי נחמה בכל ירק ובכל נוף שגילו עיני. כך הסתובבתי מחוץ לעיר עד אחרי שקיעת החמה ובאתי ונרדמתי על בטן ריקה ולמחרת התברר לי שלא הייתי היחידי…

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי.

עמוד 80

עֶמּוֹר

ידועים היו בני ספרו בקרבתם ובאהבתם לטבע. אך הרגישו ברפיונן של קרני השמש עם דמדומי־ערב, עת נטה היום לערוב, היו אוספים את מטלטליהם, מי מעט ומי הרבה מזון ומשקה, והיו יוצאים לבוסתנים, יושבים בניחותא, אוכלים, שותים, שרים פיוטים ומזינים עיניהם בהתפעלות ובחרדת קודש בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יתעלה שמו לעד. ואם בני ספרו כך, על אחת כמה וכמה, עמור אסולין, אשר מאז גילה את קיומו העצמי בעולמו של הבורא יתברך, נוכח לדעת שנוסף לאהבתו לטבע, חנן אותו אלוהים בגוף ענק, כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים. שריריו הגדולים עוררו התפעלות אצל כל רואיו. רגיש היה, עניו ובעל רוח יהודית, בעל חיוך מקסים, בגומות החן העמוקות על לחייו ופניו מקרינות תמימות וטוהר־לב. יפה מראה היה וכולו חן והדר. בגלל גבורתו וגודל מידותיו, קראו לו הקטנים ״שמשון הגיבור״ והגדולים הוסיפו בהתפעלות, ״ענק מארץ הרפאים״, תבארק אללאה עליה(ברכת אלוהים עליו). המשותף לכולם הוא, שהתייחסו אליו בחיבה ובהערצה. הגויים עצמם, התייחסו אליו ביראת כבוד, משום שהראה להם את נחת זרועו שלא נעמה להם. הוריו, שהיו אמידים ובעלי השפעה בעיר, גרו מחוץ למללאח. הוא היה תמיד לבוש במכנסיים קצרים נאים שהבליטו את מותניו הדקות בהשוואה לכתפיו הרחבות. חולצה קלה מגוהצת ונקייה ללא רבב, עם שרוולים קצרים, מהודקת לגופו ופתוחה לפנים, גילתה את זרועותיו העצומות ואת חזהו הענק והשרירי. הוא הלך בגילוי ראש, דבר שהיה חידוש בקרב בני הדור הצעיר, ושערותיו הבהירות והקצרות, השתפכו בחן על מצחו והבליטו את עיניו הירוקות והשובבות. לרגליו נעל סנדלים קלים, ידיו היו נתונות בכיסי מכנסיו והוא הלך בצעדים מדודים ובקלות מפליאה, כאילו מרקד בקפיצות חינניות. השתתף בתחרויות ספורט עם ילדי הנוצרים, וכשהיה עומד ביניהם ומתדיין איתם, נראה היה כאחד מהם, אבל משכמו ומעלה מורם מעם בכוחו ובאישיותו הנשגבה. הוא עמד תמיד לימין הנרדף, ואהב יושר וטוהר מידות. לבו היה לב יהודי חם שאהבת־ישראל יקדה בתוכו כאש אוכלת. הוא בא לעזרתו של כל יהודי נתון בצרה ולא אחת סבל הוא עצמו בגלל זה. בעיני הגדולים ומנהיגי הקהילה, נראה כתמהוני. כל מה שעשה, לא היה לפי רוחם כי הוא סטה מכל המנהגים המקובלים והפחיד אותם באומץ לבו ובראייתו הרחבה שחבקה זרועות עולם.

הוא פרץ את כל הסכרים של בני הדור הישן ביחסם לסביבתם ובכפיפות קומתם לפני שכניהם הגויים. הוא ראה את עצמו כשווה לכל אחד, ערבי או נוצרי, אם לא למעלה מזה, ולא בנקל ידחפו אותו הצידה. בוויכוחיו עם הגויים, דיבר בביטחון ובגאון כיהודי וכבן־אדם. וכל כך משום שחינוכו היהודי היה טבוע עמוק בנבכי נפשו. הוא התעלה על גינונים גרידא וחדר לפני ולפנים בשכלו החד והמבריק והסיק מסקנות שלוו במעשים. הוא היה נועז במעשיו ובמחשבותיו בהשוואה לבני הדור הישן והחדש גם יחד בלבו הטהור ובנפשו הזכה. לא עסק בקטנות ונהג עם כל אחד ברצינות ובכנות אלא שעם כל סגולותיו אלה, היה תם וביישן ונחבא אל הכלים. התכתשויותיו התמידיות עם ילדי הגויים לא העכירו את רוחו. אבל המעמד השפל של היהודים דיכא את נפשו. הוא חיפש פתרונות לצאת מסבך זה ולתקן את המעוות והתחיל לשאול בתנועה הציונית ובחזון הגאולה.

עוד מגיל צעיר, החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל ולעזור בבניית מדינת־היהודים, אשר בקיומה האמין באמונה שלמה. כשגמר את בית־הספר של ״אליאנס״ ואת לימודיו בישיבה, נסע לפאס ונכנס, להפתעת כולם, לבית־הספר החקלאי הממשלתי שנמצא בלמדינה, הוא הרובע הערבי. כל אחד ששמע על מעשהו נשאר פעור־פה. מי שמע כזאת? שבחור יהודי, ממשפחה מכובדת, ילמד חקלאות עם ילדי הגויים ? אבל הוא — נאה דורש ונאה מקיים. אם כבר החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל, שיהיה חקלאי מוכשר. כך אמר לחבריו. הוא ורחמים שרביט חברו, מהעיר פאס, היו היהודים היחידים בבית־ספר זה, שתלמידיו היו בניהם של בעלי אחוזות מוסלמים ונוצרים שהמשותף לכולם — שנאת ישראל.

כל התכסיסים ו״התאונות״ שחבריו לכיתה תכננו כדי להמאיס עליו את החיים, לא ריפו את ידיו. בתוך כתלי בית־הספר, סבל את תעלוליהם בשקט ובשלווה, אבל כשתפס אותם מחוץ למוסד, הרביץ בהם מכות נאמנות והשאיר את חותם אגרופו בפרצופם. שנה שלמה של מאבק תמידי, בחירוף נפש ממש עד שלמדו לכבדו ולא להתאנות לו יותר. בזכות שקדנותו וחריצותו כתלמיד מצטיין, זכה למעמד מיוחד כיהודי ואפשרו לו להיעדר בשבת מבית־הספר. חבריו ללימודים ומוריו, ראו בו יהודי מסוג אחר, היהודי הגאה, הלוחם ובעל הכבוד־העצמי. הוא לא היה מוג לב או פחדן, כפי שהצטיירו בעיניהם היהודים. הוא לא הרכין את ראשו בפני אף אחד והשיב מלחמה שערה. הוא היה אחד בדורו. דם המכבים זרם בעורקיו. כל מעשיו עוררו התפעלות וכל פעם המציא משהו חדש ופתח פתח לחידושים נועזים לבני דורו. יום אחד הגיע מפאס על אופני המרוץ שלו להפתעת כל המללאח. לפניו לא העז איש לנסוע כך על אופניים מעיר לעיר אפילו בדמיון והוא, ללא פחד, גמא כשלושים קילומטר מפאס לספרו כאילו טיול של מה בכך הוא והגיע ללא מאמץ, רענן ומחייך כנהנה מתעלוליו. זה היה הבחור עמור. כל דבר שעשה, שימש לבני דורו דוגמה לאומץ, לביטחון פנימי ולזקיפות קומה. הפתח שפתח לבני דורו, הלך והתרחב עד שפרץ את טבעת החנק שנארגה במשך דורות סביב המללאח ותושביו.

צעירי המללאח העריצוהו וחיקו את דרכיו. הוא היה מנהיג טבעי ומבלי שהתכוון לכך מצא את עצמו תמיד בראש. הוא היה הראשון שהצטרף לתנועת הצופים ואחר כך ארגן נוער יהודי בתנועה זו והדריכו במסירות ובאהבה. הוא היה הראשון שארגן מחנה קיץ וטיולים מאורגנים ברגל ״לפיתוח הגוף ולחישול הרוח״, כפי שאמר. ארגן תנועת נוער ציונית והתחיל להטיף לנוער בגלוי על אפשרות קיומה של מדינת־ישראל בדורנו, דבר שעורר התפעלות ותמיהה. גיבוריו היו הרצל וטרומפלדור. התווכח עם כל אחד בסבלנות ובנחת וניצח בכוח שכנועו המפליא. ברצונו לבסס את מעמד הנוער היהודי בעיר, ארגן קבוצה יהודית לתחרויות ספורט. הוא עצמו היה שחקן כדורגל מעולה, אלוף במרוץ אופניים, בהרמת משקלות, בשחייה ובהיאבקות. לפעילותו לא היה גבול. הנוער היהודי דבק בו. בכל מקום שבו היה, עליו הייתה גאוותם. הם לא זזו ממנו והוא קירבם אליו בחיוכו המקסים, ובאורך רוחו ענה בסבלנות לכל שאלה ששאלוהו. בין שישב או הלך, הם היו סביבו, מתחככים בו ומתחממים באורו המקרין והשופע אהבה כנה.

בעיקר אהבו לשמוע מפיו על התנועה החלוצית בארץ־ישראל ועל מחשבותיו לגבי חידוש תקומת עם־ישראל. ערביי העיר, שרבים מהם נשאו צלקות מהתכתשותם איתו, נזהרו ממנו וכיבדו אותו. הם אמרו: ״דין האדא, כסארא הווא יהודי״ (זהו שד, חבל שהוא יהודי). הם היו משוכנעים ששוכנת בו רוח של מוסלמי שהתגלגלה בטעות בגופו היהודי. כי לא יתכן שיהודי ״טמא ומקולל אללה וכופר יחונן בכוח כזה״. דרכם של יהודי המללאח, הייתה לצאת לרחבת באב־אלמקאם אשר מחוץ לחומת העיר, בין מנחה למעריב, לשוט בארץ ולהתהלך בה הלוך ושוב, לראות ולהיראות. באחת השבתות, יצאו עמור וחבריו הצעירים כדרכם לשוטט בבאב־אלמקאם כדי לשוחח אגב הליכה ולהיפגש עם חברים אחרים. והנה מרחוק ראו התקהלות חשודה של בני נוער ערביים עומדים ומסתכלים לעברם כאילו חיכו להם. סימני פחד נראו בעיני חבריו של עמור והוא, שהרגיש בכך, הרגיעם ואמר להם:

— אל תפחדו! תמיד היו מוכנים לעמוד באומץ מול האויב, לשלוט בנפשכם ולשמור על קור רוח. לעולם אל תתנו לאויב לדעת שאתם מפחדים, אחרת הפסדתם את המערכה עוד לפני שהתחלתם. בואו ונראה מה זה יכול להיות.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –עֶמּוֹר