בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים


בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

מבוא: נקודות ציובחזרה לשום מקום

שרבוטי זיכרונות והבזקי רשמים מכאן ומשם אינם ממין התיעוד ההיסטורי וודאי אין בהם לא יומרה לדיוק קפדני, לא ניסיון להיאחז במסגרת נתונה של זמן ולא מאמץ לספר דברים על פי סדר התרחשותם או עניינם. היות ודרכם של זיכרונות ושל רשמים להתל בזוכרם, והיות ועם חלוף השנים דוהים הזיכרונות והרשמים והם נדחים מפני ההזיות והעיוותים, ימחלו לי המקפידים שבין הקוראים על הפיכת סדרי בראשיתם והכנסת אנדרלמוסיה בהם.

נער הייתי כאשר נטשתי את בית אבא בק״ק פאס המהוללה ויצאתי להרפתקה נועזה שהביאתני לישראל המתחדשת. יותר ממה שכוח משיכתה של הארץ אחזני במוסדותיו בלי להרפות, עצמת דחייתה של החברה הערבית השוטמת את היהודים במרוקו היא שהציתה את הלהבה של להט העזיבה. לחם חוקנו בישראל הוא להתלבט בין שני הקטבים: רוב מניינם של יהודי מרוקו נטשו בהמוניהם, כדרך שנוטשות קהילות מצוקה אחרות ונקבצות בשערי ישראל, מי בתואנה צדקנית של ציונות ומי מתוך חפץ אנושי ויהודי לחפש מדרך בטוח לרגל וכר להניח את הראש. ועם זאת הם נטשו את נחלות אבותיהם מדורי־דורות, בהבזק אחד ומבלי להביט אחור, שלא כדרך קהילות הרווחה של בני עמנו הממאנות להתחסל ולבוא לביתן גם משעה שבא לנו גואל. ויש מהם החוגגים הילולות מדי שנה לגדל בהן את מלכי מרוקו שתחת הסותם שהו ואף נטשו את ארץ מכורתם, בלי שיחושו בביזוי העצמי שבהזדקקות לחסותו של שליט עריץ כדי להישרד. אדרבה, הם קוראים לכיכרות ציבוריות בישראל על שמם של אותם מלכים כמבקשים לזכור אותם לטוב, ובאותו הבל פה הם חוזרים על אגדות דו־הקיום בשלום עם הערבים שם, גם אם אין ביאור בפיהם לעלייה החפוזה ארצה של חסרי־הכול שבתוכם, בעוד המיוחסים מצאו נתיבות לצרפת ולקנדה. רק מעטים, שפלי רוח שאין לדידם נפקא מינה בליחוך פנכת מדכאיהם, או תאבי ממון שקשה עליהם הפרידה מנכסיהם, נותרו שם. וכיוון שנותרו, דרכם להנציח את זיכרון מה שהיה ואיננו עוד. משונות הן דרכי היהודים.

בין כך ובין כך, בין זיכרונות האלימות והביזוי כנגד בני עמנו, שדחפו את הנער בן העשרה לנטוש את אביו ואת אמו ואת עשרת אחיו ואחיותיו, את חבריו ורעיו ואת לימודיו בבית הספר ״אליאנס״ שכה אהב, בין אלה היה אירוע מעצב. באירוע זה אפשר לתלות את קולר נטישתי, מעבר לשגרת ההשפלה שהייתה מנת חלקנו תמיד, אך הוכרחנו להסכין לה היות ואלה היו סדרי העולם שאין בידינו לשנותם. משל היינו כצפרדע בתחתיתו של בור, שכל עולמה הצטמצם בפיסת הרקיע שצדו עיניה. מעשי ההשפלה יום יום – בין בדרך לבית הספר ובין בדרך חזרה ממפגש רעים בימי א׳, מכות מידי נערים ערבים בני גילנו שארבו לנו בדרך – כל אלה הפכו לבלתי נמנעים, כספחת שאין לה מזור. מכאיב במיוחד היה מחזה האימים של סבי־זקני ז״ל, איש תם וישר שהרוויח לחמו בטורח במדינה (רובע המגורים המוסלמי), שלא חלף יום שלא יידו בו אבנים בדרכו חזרה אל אזור המלח;שכונת הגטו היהודי), ובא לביתו יגע, מדוכדך, מלא בושה מפני ילדיו ונכדיו שחזו בהשפלתו היומית בעודו עומד חסר אונים מול תוקפיו ובפני בני משפחתו.

כאשר מסכינים לצרות והן הופכות ללחם־חוק, הן נקלטות בנפשותיהם הרכות של ילדים יהודים הגדלים במלח כשגרת חיים שאין מפלט ממנה. דוגמה לכך היא שומרי הסף הכושים, על פי השמועה מסנגל, שהצרפתים הציבו בשערי הגטו בימי חג ומועד כחלק מנוף המקום כדי שישמרו על נפשותיהם המאוימות של היהודים, שמפאת קדושת היום היו מסורים להגיהם ולתפילותיהם, ונטיית לבם לא הייתה להשגיח על ביטחונם האישי. אצל יהודים טובים אלה התקיים כל העת הניגוד בין שימת מבטחם בבורא עולם בשעה שהם עובדים אותו יתברך, לבין החרדה המתמדת שנשענה על ניסיון נמהר מפני הבאות. חיים בפחד אינם מן הדברים הקלים, כי כל אימת שהחשיך ננעלו שערי הגטו, ולקול שעטותיהם של אנשים ברחובות אצו יהודים לנעול את דלתות בתיהם מחשש שיפרעו בהם, זכר לפורענויות ביהודים שחזרו ונשנו בימי השושלות היסודניות בתולדותיה של המדינה. שקולה כנגד חששות מתמידים אלה שצלם לא מש, הייתה חוויית ההיפרעות בילדים יהודים בבית קולנוע באחד מימי א׳ שלא נזכרים לטוב. הימים ימי טרום־טלוויזיה, ובהם הקרינו בבתי הקולנוע יומני חדשות כמבוא לסרט הראשי. באותו יום אי, בהצגה יומית שבה צפו נערים ונערות יהודים, הוקרן קטע על ישראל. למראה דגלה הלאומי המתנוסס בגאון, פצחו הנערים במחיאות כפיים עזות, שגרמו לאורות באולם להידלק ולערבים לפרוע ביהודים. כולנו אצנו לבתינו שפופי נפש וחפויי ראש, רועדים מפחד על אשר עוללו לנו ונחושים בדעתנו שחרפה כזו אסור לה שתישנה.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים בחזרה לשום מקום

זוהי נקודת המפנה שהביאה אותי וכמה מחברי להחלטה להגר לארץ ישראל, יהא אשר יהא, ולא עוד לכוף ראשינו בפני שוטמינו. זוהי נקודת השבירה שבה עלמים ועלמות צעירים, שבאו בדרך כלל מבתים טובים לעומת הדלות המזויעה ששלטה במלח, קמו והחליטו כי יעשו מעשה. כי לא זו בלבד שנכזבה תוחלתם להמשיך ולהתקיים באיזה קיום של כבוד כמו אבותיהם מימים ימימה, אלא שגאוותם שבאה להם מן הנוכחות ההיולית והמרוחקת של מדינה יהודית אי­ שם ב״ירושלים״(כפי שנהגנו לכנות את ארץ ישראל כולה) הפיחה בהם את העוז להציב קו תוחם ולהכריז ״לא עוד״. בחודשים הבאים קמו רבים מאתנו – על משפחותיהם, על התנגדות הוריהם, על הסדר שהתקבל אצל המבוגרים כגזרה שאין אחריה הרהור – ועזבו. לאחרים היו עילות אחרות לשבר את מוסדותיהם: יש שברחו מסמכות שקשה היה לסור למרותה, ואפשר שגם יצר ההרפתקה והבלתי־נודע היו נר לרגליהם, ואפשר שגם עוניים לא הותיר להם על מה להתגעגע ודחפם לשים נפשם בכפם וללכת. כבשאר ארצות האסלאם, מצבו המקובע של היהודי במרוקו תחת כותרת הד'ימה(חסות), שהטביעה בו את הכניעות והביטול העצמי נוכח השליטים המוסלמיים – אולי גם מצב זה הפיח בו רוח מרידה ופריקת עול משעה שהפך הדבר לאפשרי.

ובכל זאת עלה והתעצב ברבות הימים רגש מעורב של אהבה־שנאה בין יהודי מרוקו לבין ארץ מוצאם גם לאחר שנסו ממנה על נפשם: אהבה, שאפשר שאינה אלא געגוע על תרבות ארוכת־שנים יותר מן התרבות הערבית־מוסלמית הכובשת שהכניעה את יושבי מרוקו הקדומים, לבד מן הקהילות היהודיות הוותיקות יותר ומכיסי ההתנגדות של שבטים ברבריים שמאנו להיטמע. מורשת העבר נשתמרה בין יוצאי מרוקו בשבתות, במועדים, בנוסחי התפילות, בחידושי הלכה ופסיקה, במנהגי החיים, הלידות, בני־המצווה, טקסי הנישואין, הליכות היומ־יום וליווי הנפטר לעולמו. וכיוון שעקרו מן הנופים שבהם נבנתה מורשת זו, ואפילו כאשר חלקי המורשת הועברו לארץ ישראל ושם טופחו, השתנו במעט והונצחו במעט – עדיין נותר קשר מיסטי כמעט עם ארץ המכורה, שמעטים כמותו בתפוצות עמנו שעקרו לארץ לישראל. נוסעים ומבקרים ועולים לרגל לשם, מתמידים בפולחן קדושים של הבבה־סלה למיניהם ובמנהגים עממיים כמו המימונה, שלא זו בלבד שהתמידה בלבוש חדש, אלא גם הונחלה לכלל ישראל. אין איש ממטפחי המורשה הזאת שמלאו לבו לשוב לשם דרך קבע גם לו ניתן לו, משל כאילו ראה במכורה ההיא מוצג מוזאוני הכלוא בבטחה מתחת לזכוכית, שטוב לראותו ולהתרפק עליו, אך הס מלשוב אליו.

אשר לשנאה – אפשר כי משקעי הרדיפות וההשפלה שהיו מנת חלקם רוב השנים חוללו ביהודי מרוקו את התגובה שבדרך הטבע, תגובה של דחיית הדבר עצמו שדחה אותם קודם לכן: או שמא חיים ממלכתיים במשטר חופש תחת דגלה של מדינה יהודית ריבונית הביא לזקיפת קומתם קוממיות עד כדי קריאת תיגר על מדכאיהם מתמול שלשום. אפשר גם כי בעוד במרוקו הם היו דחויים כיהודים, אליטות שביניהם גם הגיעו כבני אדם למעמדות ולמקצועות, לעושר חומרי ולשגשוג רוחני שכמותם לא ראו בישראל ברוב שנותיהם. ואין תמה כי יעלה חרונם על מקור מחצבתם שלא הכינם כראוי להתמודד עם החיים היותר מתקדמים והיותר מודרניים בישראל החדשה. כי אין חולק על העובדה הניצחת כי הם נטשו שם כדי לבוא לכאן, והנה כאן לא פוסקים מלהזכיר להם מנין באו. משום מה הם נמנים עם האוכלוסיות החלשות, העניות זה שלושה או ארבעה דורות, שהפליאו בעולם הפשע ומילאו בתי אסורים, בעוד יחידי סגולה בהם בלבד השכילו לצמוח בשבילי האקדמיה, המסחר, הפוליטיקה, המקצועות החופשיים והאמנויות. כך אפוא, מי ימלאנו לבו להזדהות עם הווה עגום שיסודו במורשת־עבר שיובאה משם? מצב דברים שקשה להשתבח בו ושמוליד שנאה עצמית ושנאת המקור, טינה למי שמנע ועיכב בעדם, ועגמת נפש שאין לה תקנה.

לכאורה, כל מערכת הרגשות הללו הייתה אמורה להוליד אך שאט נפש והתנערות מן העבר, ולא נוסטלגיה חסרת פשר הנשענת על מאמצים ופעילויות עסקניות לרוב לשמר מורשת משתכחת ולהחיותה מחוץ להקשרה. כי אכן נבנים מרכזים לשימור התרבות הצפון־אפריקנית, שבסגנונה, במקורותיה, בתלבושותיה ובצליליה, במטבחה ובמטעמיה, היא בעיקרה ערבית ואנדלוסיה יותר משהיא יהודית. לכאורה, מה נותר ראוי לשימור מתרבות העוני, החולי, הניוון, הפיגור, הבערות וההשפלה שבה נתלבטו בני עמנו במשך דורות בתוך אימפריות אסלאמיות חשוכות ומדכאות? שמא כדי לברוח מזיכרונות עצובים, נמלטים הם אל סממני הפאר של תרבות הפולקלור לאמור כי לא הכול היה חשוך, להצדיק את הנוסטלגיה שקשה אחרת לתרצה, ובה־בעת להציג בציבור הישראלי החשדן והרחוק ממושגי סובלנות, פתיחות וקבלה של הזולת, את הזהות האחרת שמבקשת לזכות בתחרות בשוק הזהויות שבארצנו. אין המורשת הזו, על צלליה המרובים ואורותיה המעטים, שונה ממורשות אחינו בני אשכנז, שבעיירות השטעטל שלהם בכל רחבי מזרח אירופה ומרכזה רבו הדלות המנוונת, הרדיפות והרציחות, הייאוש מן החיים והכמיהה לגאולה. אלא שאלה וגם אלה, אף שלימודים חיצוניים עדיין היו זרים להם, ולא בעין יפה הביטו בפורצי הגדר שהלכו לרעות בשדות זרים – כמעט לא היה איש בהם שלא למד מסורת של בית אבא, לא הלך לחדר או לבית המדרש, לא חינך את בניו לתורה ולמצוות, לא התקין את ימיו על פי לוח השבתות, החגים והמועדים, לא ראה את הסמכות הרבנית כנעלה על כל מתחרותיה, לא ראה בתפילה לבורא עולם ובכניעה לרצונו את המוצא מכל המוראות ולא ביקש לחיות אלא בתוך קהילתו היהודית ומתוך זיקה לקהילות יהודיות אחרות. אך אלה כאלה גם הרבו במחלוקות בתוכם וביניהם, מי לשם שמים ומי להכעיס, מי מפאת רדיפת כבוד ומרות, מי מתוך תאוות ממון ומי כדי לזכות בחסדיהם של גבירי הגויים ושליטיהם.

לא באתי לספר את סיפורה בן 2000 השנים של יהדות מרוקו, היות ומחקרים הרבה נעשו בו ורבים המתפרנסים ממנו. אלא שבחולפי על פני מחוזות ילדותי כהסתכלות של עצבות ואף במעט של שמחה לאיד, שלולא חרבה היהדות ההיא ושכמותה, לא הייתה באה תקומה לארצנו, כמו שלולא גאולת ארצנו היו ממשיכות הגלויות ההן כענותן עד לבואו של משיח צדקנו – ראיתי להאיר מן הזיכרון ההולך ומתעמעם מעומס עולו כמה וכמה פינות אפלות ולא נהירות לבנינו ולבני בנינו, כדי להציב מצבה בטרם יאבדו מראי המקום והזמן בתחום הנשייה. שערים רבים לסיפורים אלה, שאין בהכרח חוט שני המקשר ביניהם לבד מן הדאגה להנצחתם. הם עולים לפי סדרם מן הזיכרון וממראה עיניים, מן השמועות ומן המשתייר בכתביהם ובמעשיהם של אחרים. והיד דולה ככל שמעלה התרווד – כף בחישה –  מן התערובות הריחניות והערבות, המסתגרת בחיך ומשכרות את החושים, המגרות את הדמיון ומנקרות בקפלי השכחה…..

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חייםבחזרה לשום מקום

פרק ראשון: מראות, ריחות וצלילים

עוד טרם פרץ עידן השלום לעולמנו נטול השלום והשלווה הייתה מרוקו יחידה בין ארצות הערבים שהתירה ביקורים של יהודים יוצאי חלציה, גם לאחר שהתאזרחו רחמנא ליצלן במדינת היהודים, שחברות הליגה הערבית הצהירו, במלל ובמעשה, על משטמתם אליה. והנה בנחיתתי שם בשנת תשמ׳׳ג(1982- 1983), לראשונה מאז יצאתי ממנה לארץ ישראל כ־30 שנה קודם לכן, הייתי אחוז ריגוש ופלצות בה־בעת. את הריגוש ניתן להבין היות ויצאתי משם כנער פליט, שאופקים נמוכים צרים עליו, חששות גדולים מפני הבאות אופפים אותו ותחושת שחרור שמפעמת בו מהולה באימה מן הבלתי־נודע. ועתה שבתי כמבוגר, בעל בעמיו שכל שחלם וגם יותר מזה יצא אל תחום המעשה. קשה היה למתוח גשר בין שני העולמות שנטשתי ושמצאתי, כי הכול נשתנה וכך גם אנוכי. קשה שבעתיים היה לדמיין את גרם המעלות שבו העפלתי משפל ילדותי, שהוציאני מביתי לנדודי, עד להצלחות אליהן הגעתי – אני היהודי הפליט וחסר המנוח שבשנות עיצובו וצמיחתו מנערות לבגרות היה רחוק עד כאב מבית אביו. אשר לפלצות, כי לא יכולתי לדלג על פני התהום הפעורה בין העולם היהודי התוסס והחי בן 250 אלפי נפשות של יהודים, 30 אלף מהם בעיר פאס לבדה, שרוב מניינם הצטופף בעוני ובמחסור, בחולי ובפחד במלח המעופש, העולם היהודי שהותרתי ביציאתי, לבין המיעוט הזעיר שנשתייר מבני עמנו בעת ביקורי בארץ הזרה והקרובה כל כך ללבי ולעולמי הרגשי. עמדתי על ספו של היכל ילדותי שחרב, כמו שנעים זמירותינו ח״נ ביאליק ניצב בפתחו של בית המדרש וקונן על חורבנו; עמדתי וחשתי בכל נימי נפשי וראיתי בכל עיני רוחי את החציר במסילותיו ואת שביליו שדשאו, את אבלה של כל פינהואת בכייתה של כל זווית, כאבלים אילמים חרש יתאבלו. אלא שבמקום שתהה ביאליק האם לבכות את חורבנו האישי או את חורבן בית המדרש שעה שאבד נצחו מה׳ וכל עולמו התפורר – באתי אני עם הרגשת ניצחון על בנייתי מחדש במכורתי החדשה־הישנה.

הייתי בקבוצה של מחפשי שורשים, שלא חלקנו בינינו לא קרבה ולא רעות לבד מזימוננו יחד למערבולת של רגשות ולסערת רוחות שבהן שימשנו איש לרעהו קיר תהודה לרשמים שעלו על גדותיהם. תהליך זה ניכר עוד על סיפונה של המעבורת שהובילה אותנו מחוף ספרד, מנמל אלחסיראם, אל העיר טנג׳יר, עיר ואם ליהודים בימי תפארתה. נמל אלחסיראס, ועמו ועידת 1906 שפתחה את שערי המדינה להשפעת צרפת – תחילה בנועם של הסכמים בין־לאומיים ואחר כך בזרוע נטויה ובמורא גדול של כיבוש צבאי – הלך ונמוג מאחורינו בערפילי הבוקר. רק באימוץ עיניים, שסוככנו בידינו מפני החמה העולה, יכולנו לדמיין את קווי מתארו. סלע גיברלטר השגיא, שיבוש של ג׳בל טאריק (ההר ששמו קשור בכובש המאורי המהולל שפרש את שלטון האסלאם מעבר למצרים אל תוך איבריה הנוצרית במאה השמינית לספירתם), ניצב כאות אזהרה למה שהיה ולמה שיהיה. עוד כשטיילנו על החוף הספרדי מסביר הפנים ערב העלייה למעבורת, טפחה על פנינו תזכורת לימים יבואו: נערים מרוקניים שירדו לחוף בגלוי או בהסתר ועתה פרשו את מרכולתם בערב קיצי חמים, קידמו את פנינו בחיבה ובמאור פנים. כשפתחנו עמם בשיחה בלשונם, גם הזמינו אותנו לכוס תה מרוקני מסוכר, מהביל וריחני, שיהפוך מעתה ללחם חוקנו ולסמל החזרה לשורשים שעה־שעה בכל הימים הבאים. כאשר שאלנו אותם למעשיהם במקום ועל אורח הסתגלותם לעולמם החדש, הם הטעימו בהדגשה ובתמיהה כי אדרבה, על המקומיים להסתגל אליהם, כי אנדלוסיה הייתה מתמיד ערבית ומוסלמית, וממילא זורם דם ערבי בעורקיהם של האנדלוסים דהיום. זכרתי כי ימים אחדים קודם לכן, בדרכי מפריז לספרד, צדו עיני כותרת באחד מעיתוני צרפת מפי ראש ממשלה לשעבר (שהרי ראש ממשלה מכהן לא יהין להעלות כדבר הזה על דל שפתיו) כי ״הסכנה באה מדרום״. הידיעה ההיא ניסתה, מן הסתם לשווא, להתריע בפני הצרפתים כי בצפון אפריקה החופשית משלטונה של פריז מלמדים תינוקות כי על הערבים לנקום על מפלתם מידי שַרל מרטֶל (732 לספירה) ששיבשה את התקדמותם ללב אירופה. אך אפילו ראש הממשלה ההוא לא שיער כי בתוך דוראחד יחלו הערבים לדחוק את האירופים בתוך ביתם לאחר שדור קודם לכן גלגלו אותם החוצה מארצות כיבושיהם.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראליבחזרה לשום מקום

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

שרבוטי זיכרונות והבזקי רשמים מכאן ומשם אינם ממין התיעוד ההיסטורי וודאי אין בהם לא יומרה לדיוק קפדני, לא ניסיון להיאחז במסגרת נתונה של זמן ולא מאמץ לספר דברים על פי סדר התרחשותם או עניינם. היות ודרכם של זיכרונות ושל רשמים להתל בזוכרם, והיות ועם חלוף השנים דוהים הזיכרונות והרשמים והם נדחים מפני ההזיות והעיוותים, ימחלו לי המקפידים שבין הקוראים על הפיכת סדרי בראשיתם והכנסת אנדרלמוסיה בהם.

ככל שניטשטש החוף הספרדי ברוח הבוקר הסגרירית, ששמיו מכוסים ענני צמר־גפן טרוטים המרחפים בהם ללא תכלית כאילו לא גמרו בדעתם להתייצב ולהוריד מטר או להפליג הלאה משם – עלתה והתבהרה תבנית החוף של טנג׳יר, והעיר הקסומה ההיא החלה מצטיירת בכל יפי הדרה מעבר למצר הים המפריד, שלו מלאו לבו להסיח את הסודות שכמס בתוכו, כי אז יריעות רבות היו מלאות ולא היה סוף לסיפורים.

יכול היה לשוב ולשרטט את גלי המאורים הקנאים שיצאו דרכו לכבוש את העולם, החל באיבריה הוויזיגוטית ובצרפת הפרנקית והלאה משם; את נאומו בן־האלמוות של המצביא טארק בפניהם לאחר שנחתו בראש הגשר ליד ההר הנושא את שמו: ״הוי בני חיל, אין לכם מפלט, שהים מאחוריכם והאויב לפניכם,״ וגו', לאמור צאו וכבשו את הארץ, כי אין בחירה אחרת – מילים המהדהדות עד היום הזה, ואולי ביתר שאת מחר ומחרתיים; במצרים אלה עברו כוחותיהם של כובשים מהוללים אחרים מבני המוראביטון והמוואחידון, השושלות שעשו שמות בבני עמנו כשפרשו את שלטונן על מרוקו, ואף התקדמו והחלו אותו על אנדלוסיה המוסלמית בימי הביניים; ובכיוון ההפוך, בימים הסמוכים יותר לעידן החדש, עשרות אלפי היהודים המגורשים מספרד ומפורטוגל שמצאו מדרך לרגלם ומנוח לנפשם בארצות צפון אפריקה, שביכרו על פני ארצות הסולטן העות׳מאני אחרי שנסגרו בפניהם ארצות אירופה הנוצריות, שגם עליהן הייתה אימת האינקוויזיציה; ולאחרונה ניסיונות הבריחה של יהודי מרוקו דרך מצר זה אל חופי מבטחים, כשלאחר שקיבלה את עצמאותה והסתפחה לאויבינו מנעו שלטונותיה ה״מיטיבים״ מיהודיה לעלות מן הארץ.

 יותר מכול זכורה לנו הטרגדיה של עשרות היהודים, משפחות־משפחות, שבשנות ה־60 שמו נפשם בכפם, עלו על ספינה רעועה בחוף מרוקו, הפיסס (לימים עוברתה לאגוז/ אלא שבמקום להגיע לחופי ישראל נטרפו בים והיו לסמל להעפלה במהדורתה המחודשת, שזכרה עולה מדי שנה בעצרת ממלכתית. ועוד זיכרונות ומאורעות לרוב, שלו באנו לספר בכולם הייתה דעתנו מוסטת מן העניין העיקרי. ועד שחומות טנג׳יר ומגדליה זקפו קומה בשמש שהחלה קופחת, וכבר ירדנו נחפזה אל החוף, וכבר מנהל החבורה חומק מאחורי הכותל לתת שלמונים ללובש מדים מעונב ומוקפד. אלמלא כן, היו דורשים מאתנו כמכל תייר נכנס את דרכונינו הישראליים, שלא הוטבעה בהם אשרה מרוקנית(זו ניתנה בגיליון נפרד מחשש היטמאות, רחמנא ליצלן), ומבוכה הייתה יורדת על הפקידים והמוכסים. כך אפוא, אנו ברוכים בשערי מרוקו כנתיני המלך בעבר שנתינותם עומדת לעד, אך בהיחבא, כי בינתיים החלפנו נאמנויות ופנינו לנלוזה שבהן. שאנו מוזמנים בגאון בשער הראשי כנשים לפי חוק, ומוכנסים בהסתר בחלון האחורי כפילגשים – זה לא בישר טובות. עם הסלידה המובנת ממעשים שלטוניים שאז חשבנו לתומנו כי ארצנו חסינה מפניהם, הפציעה לפתע ההכרה כי כך שרדו אבותינו לדורותיהם תחת משטרים מושחתים, שלולא כן ודאי היו התעמרויות השלטון בנו בלתי נסבלות. ובעוד אנו דנים בתופעה בינינו לבינינו, נוכחנו במו עינינו בדוגמה חיה ומהממת של השיטה. בן-תשחורת על אופנוע, שפילס דרכו בתרועה גדולה בין הולכים ושבים בשוק הצפוף בבזאר של טנג׳יר, צד את מבטו של שוטר מנומנם אשר קפץ על רגליו ועצרו. הרוכב נעצר בחריקה מחרישת אוזניים, אך מיהר לשלוף שטר כסף מארנקו, הושיטו לשוטר לעיני כול, כאילו הליך מקובל הוא, ויצא לדרכו ללא ניד עפעף. אנו הזדעזנו לא מעט מהמפגש הראשון שלנו עם סדרי השלטון בארץ שכה התאווינו לשוב ולראות, אך יותר מזעזע היה שוויון הנפש של ההמונים שראו במתת, שאפילו לא נתלוותה לו שקלא וטריא, דבר מובן מאליו. חברינו, חתך ממוצע של החברה הישראלית, דיברו ביניהם בסוגיה זו, וניכרה בהם גאווה על ש״אצלנו זה לא יכול לקרות״, או תמיהה ״איך יכולנו לשאת את זה בכל שנות ישיבתנו בארץ הזאת?״. אולי כיום, 30 שנים מאוחר יותר, גם הגאווה וגם התמיהה לא היו באות אל העולם מאחר שגם אצלנו הידרדרו הדברים (אם כי, לפי שעה, לא עד כדי שחיתות שלטונית פומבית), ואצלם אולי חל שיפור.

בחזרה לשום מקום יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

 

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקובחזרה לשום מקום

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כך או כך, עניינים אחרים באו להסיח את דעתנו, מה עוד שמיד נשאבנו לעולם אחר, עמוס רגשות, ריגושים וסערות. לא זו בלבד שלא הסתרנו את זהותנו הישראלית כששוטטנו בבזאר הצבעוני והמלבב, אלא שהחנוונים שזיהו את מוצאנו המרוקני, ממה שאמרנו או נשמענו, הרעיפו עלינו חום ורצון טוב כאומרים: עצמנו ובשרנו אתם וכמה חבל שנטשתם אותנו בשעה קשה. נדהמנו מן היחס הלא צפוי הזה, שגם הזמין החזרת אהבה אל חיקם וגם עורר שאלה: ״למה עזבתם, הרי הייתם חביביו של המלך״, ותמיהה אם ביקורנו איננו מבשר את שובנו לסביבתנו הטבעית שלא התאמצנו להכחיש את חיבתנו אליה. הוזמנו להיכנס לחנויות ולהסב לשולחן התה הבלתי נמנע, בין אם לפתות אותנו לקנות סחורה, שזוהי דרכם של סוחרים, בין כהתפרצות טבעית (וכך היא נראתה) של מפגש מחודש עם בנים אובדים ששבים לגבולם. ולא חסרנו לבטים קשים: הרי אנו אויביהם בכסותנו הישראלית החדשה, ובמלחמות ששת הימים ויום הכיפורים באו הם לגבולותינו להילחם בנו, ואף נפוצו ידיעות על אכזריותם כלפי מתינו ושבויינו. לא שמצרים וסורים ועיראקים היו חביבים יותר בשדה הקרב ורחומים בעינוי השבויים, אולם אלה הם אויבים ישירים ומעורבים, ואילו מרוקנים  מה להם ולנו לבד מן השנאה הערבית המאחדת אותם נגדנו? וכיצד ליישב את אכזריותם בשדות הקרב שלנו אז עם חביבותם בשווקים שלהם היום? ואכן חיש מהר נשתכחה מטרת בואנו לבזאר כדי לרכוש מיני מזכרות, ובמקומה שקענו בשאלות ותשובות על הנעשה בישראל, על תנאי החיים שם ועל אפלייתם של יוצאי מרוקו ששמעה יצא למרחוק.

מפתיעה הייתה הבנתם של סוחרי השוק את המניעים הלאומיים שהוליכו את יהודי מרוקו לישראל, כי גם הם עצמם לחמו לעצמאות ארצם מן הצרפתים, לעתים שכם אחת עם היהודים. הם חזרו שוב ושוב על הריק שנותר אחרי עזיבתם של יהודי מרוקו במסחר, בביורוקרטיה ובחיים הציבוריים, בפרט לאחר עזיבת הצרפתים, בדיוק בזמן שבו יכלו לסייע במאמץ הלאומי של בניית המדינה. כך או כך, הם חזרו והבטיחו כי אם נרצה לשוב למולדתנו, מקומותינו מובטחים ותמיד יקדמו את פנינו בברכה. היו שאף הפליגו בקביעה כי יהודי מרוקו יכולים להשתבח בהישגיה הכלכליים והתרבותיים של מרוקו, שאלמלא יהודיה ספק אם הייתה מגיעה למעמדה כפנינת העולם הערבי.

 הרבה טענות למעמד הפנינה נשמעות מקטר ומסעודיה ועד למצרים וללבנון, ואם היו רגליים לטענות, מן הסתם היה אפשר לחרוז ענק פנינים שלם. כה פונקנו במחמאות, מהן שלקו בגוזמה מופלגת, עד כי אחדים בקבוצה שחפצו לקחת דברים כפשוטם פתחו בשאלות, לכאורה מתבקשות מאליהן, אך גם כאלה שנגעו ליסודות חיותה וקיומה של הקהילה המרוקנית בישראל: אם כך אנו מתקבלים על ידי זרים, שלכאורה הם גם אויבים, בחום לב ובכבוד שכאלה, איך קרה שתלאות רדפו אותנו בארצנו ישראל עד כי ירד מעמדנו לשפל המדרגה ונדחקנו לתחתית הסולם החברתי, הכלכלי והתרבותי שם׳׳ כיצד אירע שבמרוקו הגענו להימנות עם עילית, ואילו בישראל לא־יוצלחים היינו לפרימיטיבים דמינו? מדוע כאן בגולה היינו מצליחים ובעלי השפעה, חלק מרכזי מן החברה ומן התרבות, ואילו שם במכורה נדחינו ונדחקנו לשוליים בגלל פיגורנו ואי־יכולתנו לצעוד בקצב העולם המודרני? אחרים בקבוצה העלו מניסיונם ומזיכרונם את חוויית הבוז ללהג הערבי המרוקני, שבישראל דחקו בנו שנשכח אותו, או חיקו אותו מעשה לעג ושחוק כמכשול לא־עביר בעולם המודרני או כסמל למעמדם של פושעים ולוקים בשכלם – להג שראוי לרחק ממנו ולהימנע מהשימוש בו ולהעמיד פנים כאילו ננערנו ממנו ומעולם לא הכרנוהו.

מאורח דיבור עברנו לנעימות ומוזיקה ולשאר מנהגי לבוש ואכילה, שכה בושנו בהם בארץ וכה דחקנו בחורינו ובקרובינו להיפטר מהם עד כי אנו עצמנו נשתכח מעמנו כיצד חיינו אתם ובהם. ופה נזדקר לעינינו החיזיון שהכול, ארץ ומלואה, עם לשבטיו, קשישים ובני טף, מתנהלים במנהגים אלה, ולא זו בלבד שגאים בהם, אלא הם לובשי חזות של חברה הממלאת את צרכיה, שהעגה המרוקנית המבישה ההיא היא שפת כולם, ולאיש אין עכבה לסלסל בנתיביה. והפלא ופלא – הכול מבינים ומגיבים על שנאמר ללא כורח להיחבא, לחמוק ולהתנצל. אדרבה, נסוך הצחוק על פניהם, ועל שפתיהם רינה, והם מגלגלים את שיחותיהם ושחוקם ברעם ובלחש חליפות, כאילו זוהי שפת העולם ואין זולתה. והצבעים של התלבושות מרהיבים את העין, והלב מצר על שכל אלה נעלמו מחיינו בארץ, היות ובמקום שיהיו בני שימוש במסכת חיים של יום־יום כמו כאן, הם נדחקו שם לעמדת הגנה של קישוטי פורים שחנו הסלחני של הפולקלור הוסב עליהם. ואז, גם אם נזקקים להם לשעה, ממהרים לקבור אותם הרחק עד לשנה הבאה מאחורי חפצי שימוש של בני תרבות. מוזיקה אנדלוסית נשמעה ברחובות מכל זווית, ולצליליה ריקדו והילכו העוברים והשבים במין תנועת סבב בלתי־פוסקת. והמאכלים וריחותיהם שמילאו כל נחיר וריננו כל לשון בחריפותם הצורבת או במתיקותם המפנקת, אף הם מזומנים לכול כלאחר יד, בגלוי ובפומבי, ולא עוד מטעמים נדירים מזדמנים שאם ראית להרחיק מהם, אות הוא כי היית לבן תרבות. וככל שנשאבנו לתוך האווירה, הרבתה היא לעטוף אותנו מכל עבר כמפתה לשוב ולהעלות זיכרונות, כאומרת כי אם רק נציץ, חזקה שניפגע.

ונפגענו: כי על כל צעד ושעל גרסא דינקותא מזנקת מבין קפלי הזיכרון ומרווה אותנו בשפעת אמריה. אמרות, פתגמים ומשלים, שנשתמרו אצלנו רק בעמימות בין קישוטי הפולקלור המשתבחים והולכים, ניצבו לפנינו ועמדו כמציאות חיה ונושמת, שימושית ושגורה. הגירוי הוליד עוד אמרות ומשלים, שגם אנו ניסינו בהם כוחנו, והם זרמו כמעיין המתגבר מפיהם ומפינו חליפות. כאשר הם, הרגילים בכך יום יום, הדגימו אמרה זו או פתגם זה, היה זה לדידנו כאילו שכבת ילדות נוספת נתקלפה מעלינו וגילתה מטמונים נסתרים. או־אז, ירדו אוצרות אלה מן המדף שכוח־האל שאליו נדחקו ברוב השנים, והפכו לשגורים על פינו כאשר מלאנו לבנו להעלות אותם על דל שפתיים ולשטחם בפני מארחינו. הם חשו את גודל תגליתנו בקולנו המהסס אך הצוהל, היות ופרצנו ברעמי צחוק של מבוכה או בצהלות של גילוי, ומחאו כפיים בהשתובבות למראה נס הזכירה של נשכחות אלו. וכך, מה שגרמו לנו כי ישתכח מעמנו התייצב לפתע בחזית זיכרוננו, כאילו היו אלה דברים שלמדנו באחרונה. וכך היו מאיצים בנו להיזכר בעוד ועוד, ואנו כביכול מאמצים זיכרוננו להעלות דברים מתחום הנשייה, ובעצם הכול היה אצור וחסום לא הרחק ממוצא פינו. דרוש היה רק שמאן דהוא יפרוץ את הסכר, יעודד לחשוב שתקין ומתבקש הוא להיזכר, כדי שסדרות שלמות של אמרות־עם יתגלגלו מפינו במחרוזות בוהקות. ומארחינו, שכה גאים היו בנו על כי נזכרנו, אולי על תרבותם ועל גילוייה הייתה בעצם גאוותם. כי לגלות את זהותם מתגלגלת בפי זרים, אין כמוה לתת הכשר לפני תבל ומלואה ליסודות תרבותם, שלא רק הם נזקקים לה, גם אחרים זולתם. לדידם, הפכה תרבותם לחלק כה עמוק בתודעתנו וחרשה תלמים כה עמוק בנפשנו, עד כי גם לאחר הפוגה של עשרות שנים לא יבש המבוע. וזה לעצמו גואל את תרבותם מגורלה הפרובינציאלי בפינתו הרחוקה של העולם הערבי ומשים אותם ו אחת לציוויליזציה חובקת עולם.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

 

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

וככל שנפתחו לנו מסילות ללבותיהם של מרוקנים, וככל שגילוי המשותף בינינו קירב אותנו אהדדי-  (תה"פ) (גִטין סח.), זֶה עַל (אֶת) זֶה, כְּאֶחָד.

 לבלתי הכר – אף במפתיע מעבר לחציצות בינינו כביכול, באשר אנו שני צדדים לוחמים, או למצער עוינים איש את רעהו – כך אולצנו לשוב ולהעמיד את השאלות שהציקו לנו שלא במודע כל ימי חלדנו, אך מעולם לא נזדמנו לנו השעה והמקום והנסיבות לתנות את אשר העיק עלינו, והטבנו להסתירו מן הזולת ואף מעצמנו. כי באורח פרדוקסלי, אשר שימח את מארחינו היה לנו למקור אי־נחת, היות ושאלנו את עצמנו וזה את זה: מה אירע שההכרה שבה אנו זוכים כאן בין הערבים נמנעה מאתנו שם בין בני עמנו?

האם כי כאן היינו ראש לשועלים ושם זנב לאריות? ומי פסק כי אלה אריות ואלה שועלים? ובכלל, אמרנו, מדוע היה עלינו להרחיק עד ארץ נכר (שעוד אוסרת מלחמה עלינו ונספחה לאויבינו) כדי שגאוותנו, ביטחוננו בעצמנו והאגו התרבותי שלנו יצוצו ויעלו מחדש דווקא כאן, לאחר שנות חביון, בדיכוי ובזלזול להרע, בהתעלמות ובבורות למצער.

ויהי ערב באחד מימי סיור החלומות הזה והם זימנו אותנו לחפלה מסורתית, שבה מוזיקאים ורקדנים מנעימים זמנם של הבאים תוך כדי סביאה שעל צד הגוזמה. ואז נגולה בפנינו הסתירה הזו שכה הרבינו להפוך בה ולהפוך. מקום המסיבה הוא ערבי, בערבית, לערבים, ואילו בעליו ומפעיליו הם האחים אבוטבול היהודים, והם גם הבדרנים הראשיים והמושכים בחוטי תכנית הערב כולה. מקום החלומות הזה היה בחורש טבעי שבמבואות טנג׳יר, והתקינוהו מי שהיו בקיאים ב״סיפורי אלף לילה ולילה״ עליהם גדלנו(בלי לדעת שכך הם נקראים או ידועים בתבל כולה). הייתה שם תערובת של חלום ומציאות, מעט מן העולם הזה והרבה מן הבא, כי רבו גחמותיו ופיתוייו של המקום ונתמעטו קשריו ואזכוריו אל העולם. מי שבא בשערי גן העדן הזה ידע כי הוא נמלט מצרות טורדות, מאנשים מציקים, מחברים ובני משפחה מעיקים, מהתנזרות וממוסדות, ממקובלות ומפיקוח, מפחד מה יאמרו ומחשש מה יספרו. כל־כולו קודש לשכחה, להתרחקות, להינתקות, להתפקרות, למחיקת התודעה. ואדם שבא בשער, מיד משתנות גם אישיותו ואורחותיו. הוא משתחרר מאזיקים של חליפות שרד, גולש לתוך גלבייה מפולשת ונינוחה, מניח הצדה את נעליו הלוחצות ותוחב רגליו לזוג נעלי עור (בלע'ה) צהובות או לבנות מצהיבות, ואץ להשתרע על ספות נמוכות עטורות כרים ליד רעיו שהכיר או שלא הכיר, שנזדמנו באקראי או שנועדו מראש. ישיבת רעים זאת הופכתם לשותפי סוד, שכל אשר נעשה להם ובהם שם, במקום בלתי מציאותי זה, יישאר כמוס ביניהם. סודו של זה תלוי בסודו של זה, אשר על כן סמוכים כולם שגם כשנכנס יין לא יצא סוד.

האחים אבוטבול לא חדלו להפתיע: קידמו אותנו בברכת ״שלום״ עברית מהדהדת שוודאי הייתה לזרא אצל לקוחותיהם הערבים, מקומיים ובאי־חוץ. הם גם מתרברבים בקשריהם עם ישראל ועם יהודיה יוצאי מרוקו, והכול נראים כמקבלים את הדברים כמנהגו של עולם. ומספרים על ישראלים יוצאי מרוקו שלא פעם מביאים את האחים הללו לשמחותיהם בארץ, בין אם לאירועים ציבוריים ובין אם בצנעת חגיגות משפחתיות. ונראה שערי דרום הארץ באשדוד ובאשקלון שקלטו רבים מיוצאי מרוקו הן גם המצטיינות בסוג קשרים זה: שם נערכות מימונות המוניות, שם אפילו קראו לכיכר ציבורית על־שם מוחמר החמישי מלך מרוקו, וגם קמה שם ופועלת בכל רחבי הארץ התזמורת האנדלוסית, שנאבקת לא רק לשמר את מורשת המוזיקה של מרוקו־ספרד, אלא גם להנחילה לדורות החדשים בסדרות של קונצרטים המחברות מוזיקה מרוקנית־ספרדית עם פיוטים יהודיים. אותו לילה בטנג׳יר ערב שבת היה, שהוסיף למוזרות האירוע: יהודים שרים שירים ערביים מרוקניים בערב שבת, בליווי מוזיקה אנדלוסית, על כלים מרוקניים, בפני ערבים מקומיים וחיצוניים ובנוכחות יהודים ישראלים ומן הסתם גם אחרים. לולא הסכנו לתופעה היינו ממשיכים להיות אחוזי תדהמה על כי יהודים מספקים את המוזיקה והבידור, הנחשבים למשובחים ביותר אצל אניני הטעם, לאליטות הערביות הבאות לשעשע עצמן. לולא הטעם לפגם של ערב שבת, שבו יהודי אמור לשבת בביתו, להנעים זמירות ישראל ולברך על החלה והיין, כמעט היינו משתבחים בחיזיון הזה. גם שאלנו את עצמנו: האם זה מצביע על פתיחותם וסובלנותם של הערבים, שאין נפקא מנה מי המנגן כל עוד יערבו הצלילים לאוזניהם, או שמא היה נוח לערבים למקם יהודים דווקא במעמד הבדרנים, לרבות זמרים, רקדנים ונגנים, שאליהם הגו תמיד עירוב רגשות של הערצת המונים מחד גיסא וזלזול מצד הערכאות הדתיות מאידך גיסא היות והם מסיחים דעתם של מאמינים מדרך הקוראן. בימינו העניין מורכב פי כמה כי אמן כזה הנישא על כפיים גובר בקלילות על הסתייגותו של הממסד הדתי, אך הוא או היא גם מעמידים עצמם בסכנה – אם יסור חנם, או ישתנו העתים, או תגבר ידו של המון משולהב.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כך או כך, לא יכולנו שלא להתפעל ממה שעינינו רואות: יהודים שכוחים בשולי העולם הופכים למוקדי עניין והערצה לערבים, לא רק במחוזותיהם ששם היו לשם דבר, אלא לגבירים מסעודיה, מלוב ומכווית, שנכנסו לאחר חצות עם מלוויהם ופמלייתם. אלה באו בזה אחר זה כדי להאזין למוזיקה אנדלוסית מושרת בפי יהודים ולהתענג על מה שהמקום, שיצאו לו מוניטין, מציע לאורחיו הכבודים. גם נראה בעליל כי הם מחבבים את בעלי המקום מארחיהם תוך התעלמות גמורה ומפתיעה מזהותם ולאומיותם. וכך לילה אחר לילה עד להשכמת הבוקר באים בני התפנוקים הללו לאכול מידם של יהודים, הפעם תחת עינם הפקוחה של אורחים מישראל, שלא התברר להם כל צורכם אם נוכחותם אינה מפריעה לאיש, או שאיננה ידועה לאחרים, או שהנאותיו של המקום מאפילות עליה. גם תהינו בינינו לבינינו אם שני האחים אבוטבול היו ממלאים אולמות לו עלו ארצה, אם היו נמצאים להם קופצים בממדים הללו ובממון הזה, אם היו מגיעים כלל להקמת מפעל בידורי משגשג כזה, או היה נמצא להם כל עיקר מקום בין עילית הבידור והעסקים בישראל. אלה הן השוואות חסרות שחר ומשחקי דמיון שאין להם במה להיאחז, אך במניין כל מה שמתרוצץ במוחותינו הקודחים בעת שאנו מנסים לספוג את שפעת החוויות והתהיות ולסגור עליהן כדי לא לאבד טיפה מהן – גם הרהורים כאלו עלו ובאו, ונדחו ונדחקו ושוב עלו, עד שגם אנו היינו תשושים שלא יכולנו עוד להבדיל בין המן למרדכי, ונאספנו אל יצועינו עייפים, טרופים ומבולבלים.

במפגשים הבאים, עם יהודים ולא־יהודים, לא יכולנו להתחמק משאלת ביטחונם האישי של יהודי מרוקו. ממה נפשך, אם הם יושבים לבטח, מדוע הם היגרו? אם הם חשים בשר מבשרה של מרוקו (ממש במילים הללו), מה חפץ להם בביטחונותיו של המלך ״האוהב אותם״. יש כאן מערכת סתירות שאיננה מתיישבת עם ההיגיון. האמת ניתנה להיאמר, שאצל שארית הפלטה של יהודי מרוקו, מאחורי חזות הביטחון העצמי על שרידותם ועל עתידם, נתחבאה לה אי־נחת על ההווה ויותר מתשעה קבין של ספקות על מה שטומן העתיד. הכול חזרו על כך כי צוואה מסורה בידי המלך חסן השני מאביו מוחמר החמישי לשמור על היהודים כעל בבת עינו. כל בן חורין עשוי להתחלחל מ״ביטחוך כזה של בני חסות, התלויים בחסדיו של שליט אוטוריטרי, שהוא עצמו איננו בוטח בעתידו. וההמון הערבי רואה את הקולות ושומע את הבזקי חייהם הטובים, הנוחים והמפונקים של שרידי היהודים אשר נותרו שם מוקפים עם רב של משרתים ערבים, שמדי פעם עולה בהם הקנאה, או שמתעוררים מתרדמתם רגשות האיבה הנושנים כלפי היהודים המקננים אצלם מקדמא דנא. אשר על כן ״ביטחון״ זה היה תמיד מהול בפחדים ובספקות: גם אם מלך זה או זה יחסו טוב וחיובי(כמובן, תמורת שלמונים וטובות הנאה אחרות כמו קשרים עם יהודי הגולה וסיוע ישראלי חשאי), הלוא הוא בן תמותה ואיננו בלתי מנוצח, ומי יערוב שיורשיו ילכו בדרכו ויכבדו את צוואתו? ומה שסיבך את העניין היו מחויבויותיה של מרוקו לעניינים ביךערביים וביךאסלאמיים, שפעמים היא יוזמת או מארחת אותם. ואין אתה יכול להפריד עולמית בין המשטמה הערבית לישראל והמאורעות שגרמוה לבין יחס ההמון(לעתים מוסת ולעתים ברשות עצמו) למיעוט היהודי ששרד לאחר ״יציאת מצרים״ של שנות ה־50 וה־60.

בשנים ההן נותרו בערי מרוקו עוד 15,000 יהודים, בעוד 250,000 נטשו והלכו להם, וגם מי שנותרו מאחור עזבו רובם, ונשתייר קומץ דל של שלושה או ארבעה אלפים. בא זה ללמדך כי הספקות שצצו בתוך קבוצת התיירים מארץ ישראל ובינה לבין יהודי המקום שעוד מלאם לבם לגונן על המשך ישיבתם, הצדיקו עצמם ברבות הימים, ואף יותר מזה. וכבר אז היו כתובות רבות על הקיר: יהודים מיוסרים אלה לא היססו לחלוק עמנו את פחדיהם, וכראיה לכך הביאו את קשריהם ההדוקים עם בני משפחותיהם בצרפת ובישראל, את ביקוריהם המזומנים הכא והתם, את ההשקעות שהשקיעו את כספם פה ושם לימי סגריר, את שליחת בניהם ללימודים או לשידוכים בתפוצות המרוקניות הגדולות וכיוצא באלה.

אלה לבטח אינם אמצעי זהירות הננקטים על ידי מי שיושב לבטח במקומו. לשונם המכלילה – לאמור ישראל ויהדות העולם הן ״אנחנו״, ואילו השלטונות המרוקניים ושאר ערבים משתמעים ב״הם״ – העידה כמאה עדים על אי־התוחלת שבהמשך ישיבתם שם, למרות הרווחה החומרית שבה חיו. אכן, מעורים הם היו בארץ ובעסקיה, ובה־ בעת לחשו לנו כי אין עתיד ׳1ילדיהם שם היות והר הגעש שלפתחו הם חיו עלול חלילה להתפרץ בכל עת אם יורד המלך מכיסאו, או מאורע פנימי או חיצוני כלשהו ישלחו את ההמונים בשארית היהודים. הם רק מקווים כי פתח המילוט לא יוגף בשעה הרת־גורל כזו. המבדיל בינם לבין שאר אזרחי המדינה הוא שלאחרים אין תכניות מילוט, לא מצד האמצעים ולא מצד ארץ קולטת, ואילו להם גם האמצעים וגם הביטחונות שישראל תפתח את שעריה ביום פקודה.

גם האוכלוסייה המרוקנית הגדולה סביב הבינה במה מדובר, ובמה מיוחסים היהודים על פניה, וזה איננו מוסיף לא לתחושת הביטחון היהודית ולא לשותפות הגורל עם בני הארץ שאת זעמם הם מנסים לשכך ואת אמונם הם משתדלים לרכוש. כללו של דבר, היהודים הנותרים מודעים לאנומליה שבה הם שרויים: מצד אחד הנאה גדולה מחייהם החומריים והחברתיים, לרבות קשריהם עם החלונות הגבוהים של השלטון האוטוריטרי והמושחת, ומצר שני החששות הכבדים הנובעים בדיוק ממעמדם זה, היות וגורלם תלוי בכושר חיותו של המשטר. ובינתיים הם יושבים באי־נחת ומלחכים פנכות מכאן ומשם, מעמידים פני אורחים מרוקנים שאין להטיל ספק בנאמנותם, ובה בעת קושרים וזוממים כיצד ימצאו להם חלופה לבריחה ומקלט לעת מצוא.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

מפסגת טנג׳יר המשופעת בתים נאים ותיירים מערביים הבאים להתחקות אחר קסמה, טנג׳יר היושבת על צומת הדרכים הפיזי והתרבותי שבין צפון אפריקה לאירופה, ובה ערבית, צרפתית וספרדית משמשות בערבוביה, לא היה אפשר אלא לרדת מטה־מטה, עד שהחל לדהות הבוהק שסנוור את עינינו בראשונה. כי בעוד יהודי טנג׳יר שטבלו בשפע ציפו שמלכם הנערץ יחולל פלאים בין הערבים לבין ישראל ולשם כך היו מוכנים לייחד את המועדון היהודי המפואר שבידיהם שישמש קונסוליה ישראלית ראשונה בעיר – ככל שהדרמנו משם נתגלו לנו חיים יהודיים וכלליים פחות ופחות מושכים, ושאלנו יותר ויותר קושיות והבענו תמיהות על המשך הנוכחות היהודית שם, בפרט הדלה והמדולדלת שנגולה לנגד עינינו.

שמנו פעמינו לפאס עיר הולדתי, שאגדות רבות נקשרו בה על צמיחתה כעיר אימפריאלית ואחר כך כמרכז דתי, אינטלקטואלי ולאומני. כל האגדות היו כאין לעומת סיפורי ילדותי ונעורי שעברו עלי בעיר ההיא, על זריה וקוציה, הילתה ומשוגותיה, שמחותיה ותלאותיה; אל כל אלה עוד נשוב בהמשך סיפורנו. ובינתיים, בדרכנו לשם, עשינו אתנחתה קלה בווזאן, עיירה עלובה ומזוהמת שלולא מוניטין של קדושה שיצאו לה, ספק אם הייתה ראויה לביקור או לעצירה. וכמו שבביקורי החוזרים בהודו מעולם לא הבנתי מדוע תרבות האמורה להיות עשירה, עתיקה ורבת־השראה ירדה לעולם כרוכה בזוהמה, כי מי שרואה גל אשפה מתיישב עליו במקום לסלקו – כך התקשיתי כאן לתפוס מדוע מקום כה קדוש, שרטט עבר בי בנעורי כל אימת ששמעתי על אודותיו, חייב להיות שרוי בעזובה ובהזנחה כאלה.

קברו של רבי עמרם בן דיוואן הקנה למקום שמ­עולם עבור יהודי מרוקו שרובם נטשו, אך אפילו מלוא העיירה כבודו לא עצר את שטף ביטויי הזעזוע של חברי לקבוצה שלא יכלו לשאת את המחזות. בקול ענות חלושה, שהלך וגבר עם גבור ההעזה ועם התרחבות המקהלה של המלינים, לחשו האחד לרעהו: ״ראו כמה עלובים הם נראים!״, ״הם משתרכים 400 שנה מאחורינו!״. גאווה וצער היו כרוכים יחד באמירות אלו, אך גם עצות לרוב שבהן התברכו בני עמנו באשר הם: ״שיבואו ללמוד אצלנו כיצד מנהלים מדינה״, ״הם לעולם לא יצליחו להדביק את הפיגור!״, ״צר לנו על היהודים שנותרו מאחור!״.

או־אז גאה בנו גל של פטריוטיות ישראלית, הראינו לעצמנו כמה קשורים אנו למולדתנו בארץ עבר, ולא יכולנו עוד לסכור את רגשותינו שעלו על גדותיהם על יהדותנו ועל ישראליותנו. מהפך חל, פתאומי ולא מוסבר, מרוממות הרוח של טנג׳יר, ששם הזדהינו עם מרוקו ותרבותה והתגאינו בעברנו ובשורשינו, לגעגועים עזים לארצנו ולהרגשת ניכור מכאן ושייכות לשם, סלידה מכאן ואהבה פשוטה לשם. היה מרתק ומהמם לגלות שורשי עבר, את נקודת המוצא של מה שהבאנו עמנו לארץ ישראל, בעוד כאן נשתיירו רק הכלים המרוקנים מתוכן, כי את הסביבה הארצית אי־אפשר היה לטלטל עמנו לשם.

בשבילי אישית, שיא הסיור והטעם הראשון להיספחותי אליו הייתה פאס, עיר הולדתי וערש מוצאי. מקום זה, שפרט לירושלים שקשרה אותי אליה בעבותות כה רבים וכה עבים עד כי קשה לי להיפרד ממנה גם היום, יש לו אולי המשמעות הגדולה ביותר על עיצובי וגיבוש הלכי רוחי. גם אם נטשתי אותה סמוך לגיל 14, לבדי ובהחלטה נחושה להפליג בדרך חדשה ובחיים שאת פשרם לא יכולתי לשער בנסיבות הזמן – הותרתי מאחורי פרשת חיים מתהווה, מעשים באמצע עשייתם, קשרים באמצע הירקמותם, היכרויות שרק אמרו לבצבץ, חברויות שרק החלו לפרוח, אהבות, שנאות, קנאות, שאיפות וחלומות שאין כאדמה עליה הם נובטים כדי להביאן לכלל מימוש, מיצוי או ייאוש. בגיל הנעורים ההוא, כשהכול נרקם בחלומות, והכול כמוס בתוך הנשמה ומאיים לפרוץ, אך באין נפש מאזינה ומבינה, או מפחד שאיננה כלל בנמצא, הנער הסוער והחולמני, שהקדיש עצמו לקניית דעת ובלע בצמא כל שנקרה בדרכו – נער זה מוצא עצמו לבדו בעולם ואנוס לא לתת פורקן למחשבותיו. ואז בעקבות פרשת ההכאות בבית הקולנוע שכבר עמדנו עליה, נוצר הזרז, ויתר על כן הטעם, לקום ללכת לארץ ישראל. מדינת היהודים החדשה והמלהיבה את דמיון הצעירים ציפתה שם לגואליה, ולא היה עוד טעם בחיים אחרים. הגענו לעיבורי העיר פאס לעת לילה, ואי־אפשר היה לכבוש עוד את הסקרנות והריגוש לראותה שוב.

אלא שהשעה איננה כשרה והיינו אנוסים להמתין לבוקר. משהו מן הזרות נשתרבב לו לעיר זו, מצע לילדותי, שכה השתוקקתי לראותה. כי בין חשכה לאורות הלילה נזדקרו להם מלונות ודרכים, שמות כבישים ושדרות שכאילו נחתו מעולם אחר להאפיל על עיר ילדותי עד לבלתי הכר, שנמצאנו מיטלטלים בין הזיקה למוכר ולקרוב לבין רתיעה גמורה מן הזר, השונה והמנוכר. זכורות לי המליצות על השוני שבהמשכיות ועל ההמשך שבשינוי, אך הדברים צלצלו באוזני נבובים וחסרי פשר נוכח הלהט האצור לראות ולהתחבר מחדש, תוך שאני מודע לכך שתמונות ילדותי חזקה עליהן שנשתנו או ששובשו.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

היה חודש אוגוסט, חם כדרך העולם, אך בפאס באותו הבוקר יצאה החמה מנרתיקה, ולהטה גבר על להטי כששמתי פעמי למחוזות ילדותי שרציתי לפגוש ביחידות, פנים אל פנים, כפגוש נפש אהובה לאחר פרדה ממושכת, בלי שזרים או שחיצונים לסיפור האהבה הזה יציצו, ישאלו או יתמהו על ריגושי, או יחשפו ברבים את חולשותי. כאילו יצאתי למפות מחדש את ערש הווייתי, מלא חששות ממה שאמצא ופחד ממה שלא אמצא. משיכה־דחייה זו פעלה עלי כל היום ההוא בלי שאצליח להבהיר לעצמי את טיבה. נותר לי לחוש ולהתמודד עם המראות והתחושות ולצפות מה ילד יום. חייב הייתי לייבש מחדש את הפרק ההוא בחיי שזה מכבר הוצף מים ושקע ונעלם, ועתה אני להוט לחשוף ולגלותו גם במחיר מלאכת פרך וגם אם יקשה עלי כל הניסיון הזה וגם אם הכול יסתיים במפח נפש גמור. ראשית הייתי זקוק לזהות את רוחות השמים במאמץ לדלות מן הזיכרון מה היה חרות שם ולהוסיף עליו. המלון ניצב בעיבורה של העיר החדשה, החלק המודרני שבנו הצרפתים בשנות שלטונם ושהיה כמעט מחוץ לתחומם של יהודים מזה ומוסלמי־ הרוב מזה. היות ועיסוקו של אבי הביאו יום יום לאזור ההוא, ולעתים מזומנות נקראנו אחי ואני לסור אל החנות ולסייע בשירות הלקוחות הצרפתים, נהירים היו לנו שבילי המקום, או כך סברתי. שלטונות הכיבוש הצרפתיים, הם ושכבת הפקידים והסוחרים ששירתו אותם, הם שקנו להם באותם ימים זכות למגורים בבתי דירות נאים ובבתים מפולשים שגני פרחים וירק הקיפום מכל עבר. בהליכה ברגל אז, היינו חולפים על פני בתים אלה ומתפעלים מהם משל לא היו מן העולם הזה. רק לעתים נדירות ומעוררות קנאה ומסתורין הגיעו בעלי ממון או בעלי מקצועות יהודים כבודים למעלה זו, שנראתה למעלה מגבולות השגתנו. עתה, כמובן, רוב מניינו של ציבור בעלי הבתים הוא ערבי־מוסלמי. ובין משום שגדלנו וראינו עולמות אחרים ובין משום שהאוכלוסייה נתחלפה ולא הרי אלה כהרי אלה, הכול נראה עתה יותר קטן, יותר בלוי, פחות נוצץ ויותר שווה לכל נפש, כביכול באו עשירים חדשים ותפסו את מקום קודמיהם, אך לא הקפידו על טיפוח וגינון ולא נתנו עוד לבם לסביבותיהם שהיו להפקר.

בפתח היציאה מן העיר החדשה ניצב לו בא בימים, כקשיש המסתיר את קימוטיו, בית הקפה רנסאנס שידע ימים טובים כאשר האליטות שבעיר ראו בו בית מועד למפגשיהם. הרחבה שלפניו, שהייתה כיכר עיקרית של העיר, שבימים ההם פקדוה קומץ מכוניות מיושנות וגם כרכרות רתומות לשני סוסים שהיו כלי הנסיעה העיקרי, נראתה עתה צרה ודחוקה וקורסת תחת עומס מכוניותיה. סרו הדרה וחנה, כי הכיכר

מרופטת והבניינים שסביב לה נאנקים תחת פליטות העשן מכל עבר ונדמים כנשנקים מדלילות האוויר ומייחלים למשב רוח מרענן. גם הצבעים המרנינים שהיו, דהו עתה או התחלפו באחרים המשרים אווירה נכאה של עצב אפור. אך לא היה ספק: זה המקום. כרכרה שחלפה במקום לא יכלה שלא להעלות בזיכרון משובות נעורים, כשהיינו נתלים על הציר האחורי של המרכבה, ואנשים טובי לב הזעיקו את העגלון על נוסעי החינם שלו. העגלון, ברננה ובלהט, החל מצליף בשוטו הארוך לאחור, והילדים הבהולים נטשו את מאחזם שלא בטובתם, מי עם אות קין של השוט על פניו שלא במהרה נרפא, וכשנרפא הותיר צלקת, מי מפוחד מן החוויה, שהפחד קשה מתוצאתו, ומי שבחופזו למלט נפשו נחבט בכביש וריצץ עצמותיו, כולן או חלקן. הפחד לא התמצה אז, אלא גבר נוכח מה יאמרו ההורים שציפו לילדיהם השבים מבית הספר ונמצא שהם השתובבו במשחקים מסוכנים ושעגלונים ערבים ששו לשלחם לביתם עם מזכרות מאריכות ימים של נכות וכאב לבל יהינו לחזור על משובתם. ובקרבת מקום השוק הצרפתי המקורה, שעמי ערב רגילים בשווקים פתוחים, אך זה נשתמר על פי סדריו ומרכולתו לבד מן ״הדבר האחר״ שהיה בפי כול, פשוטו כמשמעו, בימי הצרפתים, והיום לא נשתייר ממנו דבר. וכמוהו השדרה הרחבה שהייתה לסמטה צרה במושגי זמננו. העיר נשתנתה כי העולם נשתנה, אך קווי המתאר נותרו כשהיו וכמו שנחרתו בתודעתנו, והם שהנחו אותנו אנה ואנה, כמין רובוטים מתוכנתים שהלכו והפסיקו מהלכם, נזדרזו או נתעכבו על פי תכנית טבועה בהם ומכוונת דרכם. שדרת הגנרל ליוטיי, כובש מרוקו ־מושלה הראשון בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה לשדרות חסן דשני, ללמדך על המלך ה״מתון״ וה״דמוקרט״ שמדינאינו שיחרו לפתחו ודיברו בשבחו כאילו המציא את הדמוקרטיה, בלי שים לב למשטר האוטוריטרי שלו, ש־ק הוא מתיר מידה של פולחן אישיות וקריאת רחובות, בניינים ומפעלים על שם השליט עוד בחייו. אך עצי התמר העתיקים והפרחים המקיפים אותם, המזרקה והדשאים, נותרו כולם על כנם כאילו יד הזמן לא פגעה בהם.

כיכר ליוטיי שגאלה את השדרה מאורכה החד־גוני הייתה לכיכר ירושלים, ללמדך שאותו חסן השני, המלך הטוב והמיטיב, שאירח ב־1969 את ועידת האסלאם הראשונה שהורתה ולידתה בשרפת מסגד אל־אקצה, היה לראש ועדת ירושלים של הוועידה. הוועידה ההיא נכונה, כמו המוסד הקבוע של הוועידה המתכנסת מדי שנה באחת מבירות האסלאם כדי לגאול את קודשי האסלאם מידי ישראל, שהואשמה בשילוח אש במסגד

ועל כן נדרשו הארצות החברות לעשות לפדותו מידי הציונים. והגישה הזו, שצוינה כעמדה מאוחדת בימי הוועידה תחת חסותו של חסן ובראשותו, לא נרשמה אצלנו כצעד עוין לישראל. אדרבה, המשיכו לדבר בשבחם של חסן ושל אביו מוחמד, שלא מנע מן הצרפתים בימי וישי להוציא צווים לגירוש יהודי מרוקו להשמדה, עד שבאה הנחיתה האמריקנית במרוקו באמצע המלחמה והפרה את עצתם.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

והלאה מזה בניין העירייה, שבימי הצרפתים נקרא ״שירותים עירוניים״ כדי לעקר ממנו כל סממן או רמז שלטוני, מקום שאבי ז״ל בילה בו שעות רבות להסדיר את מסיו, לשחד את אלה ולפייס את אלה, אך תמיד הפחד תלוי מעל ראשו פן הפקיד המשוחד לא שבע דיו, או שבע ורעב מחדש, והמשימה להביאו על סיפוקו תמיד תובענית ולעולם אינה נגמרת.

ומול העירייה בית הקפה והמסעדה (״הזיתים״), שבאווירה חצי־כפרית השתרעו על שיפולו של הר ירוק־עד ונבנו לתלפיות כאחד ממוקדי הבידור של העיר, שבאו אליו בעיקר יהודים, היות והיה בבעלותם ובניהולם של יהודים, ואבי ז״ל ביניהם. זה היה חלק מילדותנו, כי לא רק שסרנו לשם מדי פעם בדרכנו לבית הספר או בחזרה ממנו, אלא זה היה גם מקומן של חגיגות משפחתיות רבות ומפגשי חברים של המשפחה, ובימי המימונה שימשו גניו ומטעיו אתר לפיקניקים משפחתיים של בעלי העסק הפורח ההוא, שגם בערבי שבתות (אבי הדיר רגליו משם במועדים הללו) הלכו לשם צעירים לרקוד, להגיח משקה אל פיהם ולפגוש את בני גילם משני המינים.

הגן הפך למין סמל ומכשיר ליציאת היהודים מן המלח, לעירוב שני המינים בגיל שבו הם מבקשים זה את קרבתה של זו, להבדיל מימי הבידול והשידוכים שסימנו את יהדות מרוקו המסורתית מימים ימימה. גיל העשרה הוא ראשית פעולת ההורמונים של ההתבגרות, בימים שהתאהבנו במורותינו, שלא העזנו להיישיר מבט בפני נערות בנות גילנו, שהרבינו בדברי הבאי על יחסי מין שהורגלנו להגות בהם כחטאים כבדים מנשוא, ולא היה מי שינחה אותנו בנפתולי ההתלבטויות ההן, לא ההורים מפאת המבוכה ולא החינוך מפאת האיסור של הס מלהזכיר. לפיכך, כשראינו זוגות נאהבים מטיילים או מתגפפים, רבתה קנאתנו ורבתה עוד יותר פעולת דמיוננו. אך תמיד ידענו כי אנו קטנים וחסרי הבנה, כי אין יצרינו מעידים לא על בריאותנו ולא על תום נעורינו, וכי מוטב לדחוק דברים שייסרו אותנו עד שירווח.

ועוד הלאה משם הגענו לכיכר המסחר, שבימי ילדותנו הייתה מרכז היקום, היות וכל פעילות שמחוץ לבית המשפחה ולבית הכנסת רחשה שם. הכיכר עודנה גדולת־ממדים. הרחבה המפולשת הזאת גבלה בצדה האחד עם ארמון המלך, אחד מני רבים, ועם שערו הראשי של המלח מצד שני. שם עברנו ושבנו כל יום בדרך לבית הספר ״אליאנס״ שהתחלק לבנים ולבנות ברמת היסודי, שהיה בית ספר מקצועי לבנים ומוסד משותף לבנים ולבנות ברמת התיכון.

יכולנו לשוב ולצעוד בנתיב המדויק לבית הספר ובחזרה אלמלא שינויי העתים והמקום שחלו בעשרות השנים שנעדרנו משם. שהרי בתי הספר היהודיים נהרסו באין להם דורש לאחר לכתם של היהודים, ועל מקומם נתרווחו גינות הארמון, אותן גינות שקנו להן תהילת עולם כאשר באפריל 1912 פרצו פרעות ביהודי העיר ונטבחו 60 ונפצעו עשרות, והמלך פתח את שערי הגינות בפני הפליטים והקים ועדת סיוע לסעוד אותם.

 האירוע ההוא, אחד מרבים מספור שנחקק בזיכרון הקהילתי בכינוי התריטל (מהומות, התפרעויות) – כי בשנת 1907 התחולל שכמותו וחמור ממנו בקזבלנקה ואז נשחטו כ־100 יהודים – המשיך לזעזע את היהודים ולהטיל עליהם אימת המוות. זכור לי כי בילדותי, בכל פעם שמאן דהוא אץ במדרגות ביתינו, רצה אימא לנעול את הדלתות ולקרוא לילדים פנימה. פניה נתכרכמו וידיה רעדו, ולא יכולתי להבין על מה הבהלה.

היא רק הפטירה ״הם״ בלא לפרש. הייתה זו סבתי זיכרון צדיקה לברכה, שעוד ידובר בה להלן, שסיפרה לנו, הילדים הנדבקים בבהלה ההיא בלי שידעו על מה ולמה, כי בשנת התריטל, שאותה זכרה מנעוריה, סבלו היהודים והלכו אל מותם ללא סיבה או מסובב. ומאז, אזכור המילה המצמררת ההיא העביר בנו חלחלה מורשת שלא יכולנו לשער את מובנה, ממדיה ועומקה, ואילו זקני הדור העטו עצב על פניהם על מה שהיה, ופחד על מה שעוד עלול להתארע לבניהם ולבני־בניהם. מכאן הרגישות הקיצונית והעמידה המתמדת על המשמר, כי תוך דקות שהן כהרף עין עלולה להתרחש פורענות, כי איש איננו יודע מנין תיפתח הרעה, באלו משערי המלח היא תכה, מי יהיו קרבנותיה, ומה יעשו השלטונות, אם יעשו כל עיקר, לסכלה באבה או למצער להגן על היהודים חסרי המגן.

זכרנו את השומרים השחורים שהופקדו על שערי המלה בימי חג ומועד, כי אלה היו הימים המועדים לפורענות, שהיהודים טרודים בתפילותיהם ואינם דרוכים להדוף אותה. משהסכנת לנוכחותם המשרה ביטחון למראית עין, בחינת ״על חומותיך הפקדתי שומרים״, גם קיבלת כגזרה משמים שהסכנה מרחפת תמיד סביבותיך. רוח של לחימה והגנה עצמית לא שרתה שם, היות וליהודי אסור להתגונן, סממן מסממני מעמד הד׳ימי שעוד נחזור לדוש בו. על כן יכולת רק להשליך את יהבך על בורא עולם אם השלטון הערבי או הצרפתי יתרשל בחובתו, ומשנפתחה הרעה רק הגבירים המקושרים לשלטון המלכותי או לשליחיו המקומיים יכלו לפעול בממונם ובדרכי השפעתם להדוף את הרעה. אך משום מה, שסיבתו המשוערת היא עיוות מוסרי או הדחקה פחדנית, יהודי מרוקו ממעטים להזכיר את הזוועות ההן ומרוממים את המלכים שכביכול עזרו עמם בשעת הדחק. כך אפוא מעמד הדי׳מה איננו רק תיאור מצב משפטי, כלכלי, חברתי ופוליטי שפל שהיה נחלתם של היהודים, אלא הפך להלך רוח לאמור: גם אם מוציאים יהודי מן הד׳ימי, קשה להוציא אה הד׳ימי, מן היהודי.

שנים של השפלה ודיכוי, במקום שיעוררו למרד ולתרעומת של משועבד כנגד משעבדו, הולידו גם דיכוי חופש המחשבה אצל היהודים, שגם לאחר שחרורם ובריחתם לישראל, לצרפת, לקנדה ולשאר מקומות, מתמידים בהודיה למשעבדיהם, בהתנצלות על שהם שרדו והתקיימו, בליחוך פנכה מעורר שאט נפש; והרי בריחתם מורה על שעבודם, שאין דרכו של אדם להימלט ממקורות אושרו ומחמדת חייו. גם אם נתעלם מדורות אחרונים, הרצופים צרות שבאו על ישראל בכל רחבי מרוקו בתואנה של עליית הציונות, קום מדינת ישראל וסכסוכה עם שאר ערבים – גם אז מי יוכל להדחיק כלא הייתה את כרוניקת הדמים של ימי הביניים החשוכים של שושלות המוראביטון והמווחידון הקנאיות, ואלה גם ימיו של הרמב״ם בעיר פאס, שאז נאלץ להימלט על נפשו מאימתן?

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

הדחקתם של זיכרונות הדמים הללו מן התודעה ומן הכתובים אינה מצביעה על דרגת חומרתם. הנה פרעות ת״ח ות״ט ״זכו״ למשמורת־עד בזיכרוננו הלאומי, וראש הפורעים חמלניצקי ימ״ש נותר כה חקוק בתודעתנו שגם היטלר ימ״ש לא יכול להפיג את עצמת מעשיו. אפילו טבח קישינב, שמספר הרוגיו 45, לאמור פחות מפאס ומחצית הנספים בקזבלנקה, לא רק הונצח בכתובינו והוא מוזכר כנקודת מפנה גם בפנייה לציונות וגם בהגירת ההמונים לאמריקה, אלא גם הגיע למעלת פואמה מרטיטה ומזוויעה מעטו של משוררנו הלאומי. כל ילדי ישראל שמעו את שמעו היות והוא קרוב לעתותינו המודרניות והשפעתו המידית על משפחותינו ועל תולדות עמנו חרגה מגבולות מולדבה שבה אירע. יתרה מזו; בקישינב נקשרו הפרעות, לפחות למראית עין, בעלילת דם שפלה שנתנה להן צידוק בעוד השלטון עומד מנגד, ואילו בפאס הצידוק היחיד היה אורגיית המוות והשוד שמוסלמים המיטו על היהודים רק בשל יהדותם.

בהיבטיהם הטרגיים והבהמיים האחרים, לא היו הבדלים בין שתי הפרעות כי בשתיהן נרצחו, נחנקו, נאנסו, עונו והושפלו עוללים וזקנים, נשים וגברים. אולם אצלנו – שָׁאנֵי. הס מלהזכיר מעשי פרעות אם מפאת החשיבה, או שמא חוסר החשיבה, הטמונה בהלך הרוח הד׳ימי שמשביח את הזוועות, מדלג עליהן ומוחל לעושיהן: שמא מפאת התקינות הפוליטית צרת דורנו, שמתירה לפורע להרוג ולהשמיד, אך קוראת לקרבן ״להבין״ ולהראות אורך רוח. היא גם מדחיקה את הנוראות שמעוללים עמים מן העולם השלישי ומן העולם המוסלמי לבני עמם, שדנים אותם לרעב, למגפות ולקטל מלחמתי, ואת נטל ההצלה היא מגוללת על העולם המערבי השבע, שאמור לתרום, להזין, לרפא, להעניק כספים, להציל חיים. אמור הוא אף להתנצל רק כדי להידחות בידי ניצוליו ולספוג האשמות בדבר אנוכיותו, אדישותו, עושרו ששדד מהם, התנכלותו להם ואחריותו לעוניים, לפיגורם ולשחיתותם.

בין כה וכה אנו עומדים נפעמים, מהתפעלות עילאית ומעצבות תהומית, בפני השערים החדשים של הארמון שבלעו אל תוכם את מה שהיה חצר בית כפרי והמבנים שסביבו. הריגוש בא מעצמתה של חוויית המפגש עם שתי דלתות הברונזה המרצדות בשמש, אומרות כבוד והדר. הקישוטים שעליהן מעשה ידי אומן, חרוטים ורקועים בתבליטים ובשקעים, בקווים זוויתיים עדינים וחדים, והכול כמשטח שעליו משחקים הצבעים ומתחלפים – מאדמדם בוהק ועד לצהוב מהבהב כאור נגוהות שנשפך מהן ועליהן. העצב מן המחשבה על חיים שנקטעו, על זכרם של עשרות אלפי תלמידים יהודים שבאו לשם ונגאלו תודות לתורות חיצוניות שהוציאום מניוון החדר. עשרות שנים בגרו משם רבבות תלמידים לאחר חוק לימודיהם היסודי, ואחר כך המקצועי והתיכון, ויצאו אל החיים.

עצב על שכל זה היה ונשתכח, בלא להותיר אות וסימן כי חיים יהודיים צמחו פה, ילדים יהודים הגיעו לפרקם, ולרבים מהם הייתה זו מקפצה ללימודים גבוהים במקום או בארץ־האם צרפת. במושגינו דאז הייתה צרפת המטרופולין זירת התרבות שאין זולתה, שכל השאר לא היה אלא נספח מדולדל שלה. ספרות צרפת, שרק אותה למדנו ושנינו, השירה הצרפתית, מקצועות הדקדוק וההכתבה שבלעדיהם אין ידיעת הלשון שלנו מלאה – כל אלה ביטלו בשישים את מערכות התרבות האחרות בשיירים בזויים. ההיסטוריה בה״א הידיעה הייתה של צרפת, מן הפרנקים ״אבותינו״, כך הורו לנו, עד לרפובליקה השלישית ועד בכלל. לימודי גאוגרפיה לא באו לעולם אלא כדי לתאר את נהרות צרפת ועמקיה, עריה ומחוזותיה, מסילות הברזל והתעלות, הכול על בוריו. על מרוקו, ארץ גידולנו וצמיהתנו, לא ידענו מאומה: לא שפה, לא ארץ, לא יושביה שממילא אין להם היסטוריה: למדנו שעמים ברברים כבושים רק נהנים מזיווה של תרבות הכובש הקולוניאלי, שרק היא נלמדה בבתי הספר היהודיים של ״אליאנס״ שהיו צרפתיים במהותם ובשליחותם. היינו כלואים בעולם מושגים קרתני ולא העלנו על הדעת שקיים דבר מלבדו. גם ידוע ידענו כי כל השואפים לגדולות חייבים להצטיין בלימודיהם, וחעילויים שבהם אפשר שיזכו להגיע למטרופולין כדי להתבשם מתורתה ולשוב עטורי תהילה ולהרביץ תורה בדורות הבאים. לא הייתה שאיפה למעלה מזה, כי מה נעלה יותר ממורה ב״אליאנס״ באווירת הבערות והצמא לדעת שהיינו נתונים בה?

בתי הספר היסודיים לבנים ולבנות שהקנו בסופם את ״תעודת הלימודים״ היוקרתית, שאיפת חייהם של כל בחור וטוב ושל כל בתולה חסודה לפני צאתם לתלאות החיים, לנישואין וגידול הבנים – היו חוט שדרתו של המוסד. מנהלו פיקח ביד רמה על בית הספר לבנים ורעייתו, שמבט עיניה המצמית העביר רעד בנפשותינו הרכות, אחזה בציפורניה את המדור לבנות. מאחר שלא היו מסגרות לימודים סדורות ומחייבות וכל הורה עשה בילדיו כחפצו, רוב הבנים שהו מגיל רך בין כותלי בית ״אם הבנים״(שעליו עוד יסופר), שם שנו תורה ותפילות עד שהגיעו למצוות. בר־מצווה לא נחוג בגיל קבוע, אלא כאשר החתן למד את פרקו והיה מוכן להציגו בציבור. על בנות מן השורה לא כילו זמן כי הן נועדו לשרת את המשפחה ובבוא העת להינשא לאיש. על החידוש בן זמננו של בת־מצווה לא שמעו אז ולא שיערו שיהיה. לפיכך היה טפטוף מתמיד של בנים מן ה״חדר״

לבית הספר בכל הגילים ובכל העונות, כשסברו ההורים כי הגיעה העת ללימודים חיצוניים, ולאחר שנחה דעתם כי הקנו לצאצאם מושגי יסוד בתורה וביהדות ובמנהגים יהודיים שינחו את דרכו. טרחה כזו נחסכה מעם הבנות כי רק יחידות סגולה שהוריהן חפצו בכך דילגו ישירות אל חוג מבטה של המנהלת, והן היו אנוסות להתחיל מבראשית היות ולא צלחו את חוויית ה״חדר״. עשר המחלקות של הבנים היו פתוחות ל״קפיצת כיתה״ מעת לעת לפי קצב הלימודים של כל תלמיד, וכך יצא כי לאחר בר־המצווה בגיל תשע באתי מן ה״חדר״ ישירות לכיתה השלישית, ומשם לשישית, לשמינית ולעשירית, ומקץ ארבע שנים כבר היה בית הספר היסודי מאחורי. ושם, בכיתה האחרונה, חלקתי את הספסל עם אחי הבוגר ממני בשנתיים, שמסלולו היה ארוך ונפתל משלי והוא סיים אותו בגיל 15 לפני שהועבר לבית הספר המקצועי, היות ולבו לא נטה לנוסחאות תאורטיות ולסלסולי הלשון, לקסמי הספרות ולמכמני ההיסטוריה.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כשם שלא היה סדר בכיתות הלימוד, או שמא יאמרו חכמי תורת החינוך כי גמישות פדגוגית הייתה שם, כך היו מיושנות דרכי ההוראה ומוזרים תוכני הלימוד, ואך בנס יצא מאתנו מה שיצא. המורים קראו ללוח דווקא את החלשים שבנו ותבעו מהם לפתור סוגיה כלשהי באלגברה, מן הסתם בידיעה כי לא תצלח דרכם. שקט מתוח השתרר בכיתה המוכה פחד מן הבאות, היות והכול ידעו את הצפוי, ידעו שהכול בידי המורה המזרה אימה חוץ מיראת המורה השמורה לנו. התלמיד המסכן עמד רוטט כעלה נידף ומזיע, ופחד משתק הניס ממוחו גם את המעט שידע. ומיד עם פליטת השטות הראשונה, שאחריה תבאנה כמצופה רבות נוספות, החל מטח סטירות ואגרופים נוחת על התלמיד ההמום, וגם אם ציפה להם, התקשה להיענות לתביעה הדוחקת להשיב תשובה, לכאורה שיפרו המהלומות את דרכי חשיבתו או פתחו את אורחי הבנתו שנסתמו.

ויותר מן הכאב, ההשפלה והביזוי, והעמדתו כך חסר אונים במערומיו הנפשיים והשכליים, הייתה חרפתו, כי הרי אלה הם בני גילו שאתם הוא אמור להתרועע, לשחק או לכתוב שיעורים. כללו של דבר, ספק אם תורה כלשהי חדרה למוחו של תלמיד בדרך אכזרית זו, ולולא אימת המעמד והלך הרוח של בורות וכניעה, ששאב לא מעט מן הד'ימה, השלטת, היו המורה והנהלת בית הספר ראויים לעמוד לדין על התעמרות בילדים הנתונים למשמרתם. אין ספק כי המורים שהיכו (לא כולם היו כאלה), ממש כמו מלמדי ה״חדר״ שהיו בורים, פרימיטיביים וחסרי כל מצפון אנושי ומצפן חינוכי, באו לבית הספר לפרוק מטענים של סדיסטיות על ילדים חסרי ישע, שהוריהם לא ההינו להלין על איש, אלא נשאו בשקט ובהכנעה את קלון בניהם. ״חוסך שבטו שונא בנו״ שיננו באוזנינו, אך לא נתנו את דעתם כי שימוש־יתר במקל בלא קלח גזר בצדו, אין בו מועיל.

היה גם צד אחר לפדגוגיה הנפסדת הזאת, חיובי וחייכני לכאורה אך הרסני ומשחית בסופו של חשבון. בכיתה העשירית והאחרונה שהובילה לבחינה לקראת התעודה הנכספת, לימד המורה מר שמחה (קראנו לו מר סימה). איש רחב מידות ובעל קרחת מבהיקה היה מר שמחה, מוצאו מיוון, והוא קילל ללא הרף את מזג האוויר ההפכפך שלא הזכיר לו במאומה את המוצאות אותו בארצו. היות והיה רציני, לקח על כתפיו ברצינות תהומית את העול והאחריות להכין אותנו לבחינת הסיום שלמענה עמלנו שנים רבות כל אחד לפי כוחו, סבלנותו ומזלו, כמנהג בחינות הבגרות בימינו. מר שמחה היה פוסע בין מכתבות התלמידים בפסיעות גדולות שהדגימו בקול דרמתי וקולני על בואם הממשמש של מועדי הבחינות. מנהגו הפסול, שאז היה לי מקור גאווה חסרת שחר של עלם מתבגר שלא בשל, היה למסור בידי את בחינות ההכתבה של תלמידי הכיתה, עם עטו שטבלה בדיו אדומה, כדי שאתקן אותן, אתן עליהן ציונים, וכך הייתי למין עוזר הוראה שלו. לעולם לא אדע אם עשה את מעשהו הנלוז כדי לפטור עצמו מעול מחברות, או ראה בכך אקט חינוכי – לרומם את תלמידו בפני הכיתה כולה, או להעמיד מופת לשאר התלמידים. אז, רבה הייתה גאוותי על שדמיתי למורה ואפילו קולמוס אדום בידי, והייתה בי העצמה לגזור ציוניהם של חברי לכיתה, בהם אחי הבכור, ולכן במופלא ממני לא דרשתי. היו מחברי שבאו והתחככו עמי כדי לדלות פיסת מידע על ציוניהם, אך תמיד עמדתי בלחצים עד שלמדו להניח לי. כל התרגיל המשונה הזה, שלא ראיתי או שמעתי כמוהו, היה לשגרה מובנת מאליה, כאילו כך היה מעולם וכך יהיה לתמיד. תמיד שאלתי את עצמי כיצד מהין המורה האחראי הזה להחזיר את המבחנים הבדוקים לבעליהם בלי לבדוק בהם או לערער עליהם, שמא טעיתי. אבל הוא היה ככל הנראה משוכנע כי אם לא מצא פגם במחברתי שבדק בעצמו קודם לכן ורשם לה ציון, חזקה שגם בשאר התיקונים ובחלוקת הציונים לא יהא דופי. כך קיבלתי אימון מוקדם ולא צפוי בתיקון בחינות, אך לא חדלתי מאז משאול את עצמי על תקינות השיטה או על השחתת מידותיו של נער בן 13 שעלול היה להגדיל בערך עצמו.

עוד פאה ברחבה הגדולה הייתה לגן ציבורי מוריק, ואילו חלקה העיקרי במרכז, שהיה בימים עברו תחנה לאוטובוסים, למוניות ולכירכרות, נשלט עתה על ידי רוכלים שהציעו מרכולתם ברעש ובהמולה. לא יכולתי שלא להיזכר במרכבות, שעל סרנן האחורי טיפסנו ולפרקים גם הוצלפנו, ובאוטובוסים שהסיעונו לכל אתר ברחבי המדינה: בימי הקיץ לחופשות אצל דודי בקזבלנקה, לקברות הצדיקים, לאתרי הנופש באיפראן, בספרו ובנותיהן, למחנה קיץ עם הצופים, או לביקורי מכרים או משפחה. כל נסיעה כזו הייתה מלווה בהכנות ממושכות שבהן נאפו מיני כעכים ומציות, עוגיות ושאר דברי מתיקה, צידה לדרך – כאילו יצאנו ליבשת אחרת ולא לנסיעה של שעות אחדות. זכור לי כי בימי המלחמה והמחסור החמור בחומרי דלק, היו שופכים פחם שחור בדוד ההסקה שבצדי תא הנהג, שהיה אמור להספיק להביאנו למחוז חפצנו. אלא שלעתים קצרה נשימתה של הגרוטאה המרופטת שבה יצאנו לדרך, והנוסעים נדרשו לרדת ולסייע בדחיפת העגלה במעלה הגבעה. במיוחד התרשמנו, אנו הילדים, מחזיון הנוסעים חסרי הפרוטה, שבמחיר זעום עלו עם מטלטליהם, בעלי החיים שלהם ובני ביתם לגג האוטובוס שהיה גדור במעקה, ושם עשו את דרכם יישובים ברוח, בגשם או בשמש היוקדת. אבל מסתמא הגיעו לתעודתם. ועוד בצדה של הכיכר היו המלון ״גרנד הוטל״, שידע ימים ושנים טובים יותר, ובית הקולנוע ״אפולו״ שבזמנו נחשב בעינינו לפסגת הבידור והשעשוע; שם, כזכור, התרחשה פרשת המכות שהפליאו בנו הערבים, שהאיצה בכמה נערים להניף את נס המרד וללכת לארץ ישראל. היו גם בתי עסק של יהודים בפאתי הרחבה, בהם של מיודעו של אבי שסחר ביין ובנה ממלכת יינות גדולה ומכניסה. ולידו, וכאן היה שיא ההתרגשות – שער הכניסה הראשי אל המלח, אותו שער שהופקדו עליו השומרים הסנגלים להגנתנו.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

אולם בטרם נתעמת עם נוף ילדותנו, וכמבקשים להשתהות עוד מעט קט עד לרגע המכריע ההוא (כנראה מפחד הדברים שנמצא שם), נכנסנו לבית הקברות היהודי שאין כמוהו להחיות את דברי ימיה של הקהילה. שומר ערבי ניצב בפתחו, וניכר בו שאינו מוטרד במבקרים רבים. הוא תחב כיפות לידינו והובילנו במיומנות ובבקיאות של בעל ניסיון רב־שנים במבוכיהם של קברים שכה הטילו אימה עלינו בילדותנו. הקברים היו מסוידים למשעי ושביליהם נקיים מעשבים שוטים. ניכר כי יד טיפחה את חזות המקום. כשנודע לשומר שם משפחתי, הובילני מיד לקברו של רבי מאיר ישראל, דודו של אבי זצ״ל, שהיה רב ראשי לפאס ולימים ראש הדיינים של מרוקו כולה.

שם משפחתנו – ישראל, אומץ כסמל להתגיירותם של אבותינו, שאליבא דמסורת שבידינו היו ברברים במקורם. ובצירוף מקרים כמעט פלאי, גם משפחתה של אמי ז״ל ששמה אמוזיג (=ברבר בלשונם) מתייחסת לאותן משפחות ברבריות שהתגיירו לפני דורות, וכך יצא כי ארבעת אחי וחמש אחיותי ואנוכי עצמי צאצאים לזיווג בין שתי משפחות של גרים ברברים, שלאחר מאות בשנים של נישואין ביהודים אחרים – גם מן הוותיקים במרוקו המתייחסים לימי בית שני וגם מגורשי ספרד זה מקרוב באו – שבו ונתאחדו למשפחה אחת. אשרנו שזכינו, מה יפה חלקנו, שמשני הצדדים הייתה מסורה של רבנים ואנשי תורה שיכולנו להתייחס אליה בגאווה.

השומר שאל למקורו של שם משפחתנו, שבישראל הוספנו לו את התיבה י׳ כדי להבדילו משמותינו הפרטיים, והרבה להצביע על קברות של צאצאים לאותו מוצא שהלכו לעולמם ברבות השנים. אך גאוותנו בחשיפת השורשים היהודיים שלנו בעזרת השומר המוסלמי של בית הקברות התגמדה לנוכח סיפורי אגדה שילדותי ניזונה בהם על אודות המאורות הגדולים של יהדות מרוקו כרבי יהודה בן־עטר, רבי שלמה אבן דנאן וסוליקה הצדקת, הטמונים באותו אתר עתיק וקבריהם משמשים עדיין מוקד משיכה לעולי רגל. אחרים, כמו המקובל מכלוף אמסלם בעל ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ וכרפאל ישראל, סבא רבא לי וסבו של אבי ז״ל שנקראתי על שמו, עלו בזקנתם למצוא מנוחתם האחרונה בעפרה של ארץ ישראל.

כתרים רבים נקשרו לאנשים אלה שהפכו לאגדה, ולא יכולת להגות את שמם ללא התוספות זצ״ל, ע׳׳ה, או ״זכותו תגן בעדנו״, מלוות בהגעת אצבעות יד ימין לפה ונישוקן דרך יראה ותפילה. שמו של הרב יהודה בן־עטר יצא לתהילה על ״זיכרון לבית ישראל״ שבו פירט את קורות יהודי פאס בפרט ומרוקו בכלל בשלהי המאה ה־18. כמין כתב־כרוניקאי היה, דוגמת בן-מתתיהו או תוקידידס שצפו במאורעות ימיהם וידעו להתעלות מעליהם ולחבר אותם עם קורות העתים. הרב מכלוף אמסלם שידיו רב לו בספר הזוהר ובתורת הנסתר, היה איש המחצית השנייה של המאה ה־19 ששלח ידו גם באלכימיה וברפואה שראה כחלק מעולם הסוד שביקש לרדת לחקרו.

הוא גם סיפר על נפלאותיו בפני הסולטן מולאי אלחסן ועל מפגשו בערוב ימיו עם הגנרל ליוטיי, הנציב הצרפתי הראשון שניסה לצודו בקסמיו. הרב שלמה אבן־דנאן, בן זמנו של אמסלם, כיהן 50 שנה כרבה של פאס, עד שבסוף ימיו עבר לבית הדין הגדול ברבאט שפרש את סמכותו על יהודי מרוקו כולם. מעמד גדול וחשוב נודע לו אף אצל שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי, ושני בניו אחריו, משה ושאול, ירשו את משרותיו ברבנות בפאס ועל כלל יהודי מרוקו, אם כי לא את הילתו, למדנותו וסמכותו. את רפאל ישראל, סבא רבא של בני דורי, לא זכינו להכיר היות ונטש את פאם ובא לירושלים להיקבר באדמת הקודש.

אך בטרם נטמן בהר הזיתים הוא שיגר (מעולם לא נתחוור לי באיזו דרך) תיבה מלאה באותה אדמה לבנו – סבי שלום ז״ל. מאז שעמדתי על דעתי תמיד חקרתי ברוב סקרנות מה עושה אותה תיבה תחת מיטתו, והוא ביאר בסבלנות ובחיוך כי שמור בה עפרה של ארץ הקודש; במותו, אמר, יזרו את העפר על גופתו וכאילו נטמן באדמתה של ירושלים. אך לבד מאותה תיבה על המסתורין שליווה אותם, ומתמונתו של הסבא רבא רפאל שעיטרה את חדרו של סבא ותמיד הראו עליה כ״סבא של ירושלים״ (כינוי לארץ ישראל כולה, היות והיא הפנינה שבנזר) – לא הרבו לדבר על סבנו הזקן שגלה. לימים, כאשר סבי ומשפחתו עלו לישראל לאחר קום המדינה להתנסות בתלאות מעברותיה, הוא העביר את אוצרו היקר למי מבני המשפחה שמצא ראוי לעפרה של ארץ ישראל: ואולי היה זה אחיו רבי מאיר ישראל, רבה הראשי של פאס שאת קברו פקדתי זה עתה, איש גדול בתורה ודיין תקיף, מה שזיכהו בסוף ימיו בכיסא הרם של הרב הראשי ליהדות מרוקו המתחסלת.

הקדושה סוליקה הייתה סיפור שונה לגמרי. לא זו בלבד שקברה היה בנוי לתלפיות כמין מאוזוליאום, כבוד שרק גדולים זוכים בו ובשכמותו, אלא שגדולתה ותפארתה באו לה מגאוותה היהודית וממסירותה לעמה ולאמונתה. תמיד סיפרו עליה כי מתה על קידוש השם, ולך ותסביר לילד מה פירוש הדבר. זוכר אני תמיד את סיפוריו של אבי ז״ל על רבי עקיבא, שגם הוא מסר את נפשו לאחר שהוציא נשמתו בעינויים בידי הרומים. גם הוא מת על קידוש השם לפי המסופר, היות ובתיאוריו המפורטים עד צמרור של אבא, הרבי המעונה סירב לעבור על אמונתו ולעבוד אלוהים אחרים גם כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. נמוחו המדומיין של ילד חולמני, מסרק ברזל שאנשים אכזריים מכבדים בו את עורך מוליך אותך היישר למוות על קידוש השם. יכולתי להרהר בדרכים פחות מכאיבות לדחוק אדם לעולם הבא, היות ותמיד סיפרו לנו כי לצדיקים מובטח גן ערן שכולו טוב כי עשו מעשים טובים והרבו במצוות בעולמנו.

אם כן מה למסרק של ברזל כאן? האומנם לא היה צדיק דיו ומרבה במצוות שיהיה זכאי לייחס עדין יותר ממסרק של ברזל? וכך גם אמרו על סוליקה, שנתייסרה במוות אכזרי מידי המוסלמים כאשר סירבה להינשא לאחד מהם וביכרה למסור את נפשה על קידוש השם. זה היה מקרה פרטי עבורי לשלל סיפורי הזוועה שהתרוצצו סביבנו על עלמות יהודיות יפות וחסודות, שנחטפו וסבלו התעללות (בלי שהבנתי מה משמעה של התעללות).

דיברו על בנות יהודיות ששירכו דרכן אחרי שפיתו אותן ערבים, או אפילו ניאותו להינשא להם ולהמיר את דתן, ונאמר כי הוריהן ישבו שבעה כאילו עזבו את העולם הזה. סוליקה התבלטה אפוא בסירובה, באומץ לבה, כדבקותה בעמה ובאמונתה, ובמקום שתיעלם כאחרות שמקום קבורתן לא נודע, כי הרי ישבו עליהן שבעה אך אין עולים לקברן, מפארים אותה בקבר גדל־מידות, ללמדך שככה ייעשה לאישה שקהילתה חפצה ביקרה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר