בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כשם שלא היה סדר בכיתות הלימוד, או שמא יאמרו חכמי תורת החינוך כי גמישות פדגוגית הייתה שם, כך היו מיושנות דרכי ההוראה ומוזרים תוכני הלימוד, ואך בנס יצא מאתנו מה שיצא. המורים קראו ללוח דווקא את החלשים שבנו ותבעו מהם לפתור סוגיה כלשהי באלגברה, מן הסתם בידיעה כי לא תצלח דרכם. שקט מתוח השתרר בכיתה המוכה פחד מן הבאות, היות והכול ידעו את הצפוי, ידעו שהכול בידי המורה המזרה אימה חוץ מיראת המורה השמורה לנו. התלמיד המסכן עמד רוטט כעלה נידף ומזיע, ופחד משתק הניס ממוחו גם את המעט שידע. ומיד עם פליטת השטות הראשונה, שאחריה תבאנה כמצופה רבות נוספות, החל מטח סטירות ואגרופים נוחת על התלמיד ההמום, וגם אם ציפה להם, התקשה להיענות לתביעה הדוחקת להשיב תשובה, לכאורה שיפרו המהלומות את דרכי חשיבתו או פתחו את אורחי הבנתו שנסתמו.

ויותר מן הכאב, ההשפלה והביזוי, והעמדתו כך חסר אונים במערומיו הנפשיים והשכליים, הייתה חרפתו, כי הרי אלה הם בני גילו שאתם הוא אמור להתרועע, לשחק או לכתוב שיעורים. כללו של דבר, ספק אם תורה כלשהי חדרה למוחו של תלמיד בדרך אכזרית זו, ולולא אימת המעמד והלך הרוח של בורות וכניעה, ששאב לא מעט מן הד'ימה, השלטת, היו המורה והנהלת בית הספר ראויים לעמוד לדין על התעמרות בילדים הנתונים למשמרתם. אין ספק כי המורים שהיכו (לא כולם היו כאלה), ממש כמו מלמדי ה״חדר״ שהיו בורים, פרימיטיביים וחסרי כל מצפון אנושי ומצפן חינוכי, באו לבית הספר לפרוק מטענים של סדיסטיות על ילדים חסרי ישע, שהוריהם לא ההינו להלין על איש, אלא נשאו בשקט ובהכנעה את קלון בניהם. ״חוסך שבטו שונא בנו״ שיננו באוזנינו, אך לא נתנו את דעתם כי שימוש־יתר במקל בלא קלח גזר בצדו, אין בו מועיל.

היה גם צד אחר לפדגוגיה הנפסדת הזאת, חיובי וחייכני לכאורה אך הרסני ומשחית בסופו של חשבון. בכיתה העשירית והאחרונה שהובילה לבחינה לקראת התעודה הנכספת, לימד המורה מר שמחה (קראנו לו מר סימה). איש רחב מידות ובעל קרחת מבהיקה היה מר שמחה, מוצאו מיוון, והוא קילל ללא הרף את מזג האוויר ההפכפך שלא הזכיר לו במאומה את המוצאות אותו בארצו. היות והיה רציני, לקח על כתפיו ברצינות תהומית את העול והאחריות להכין אותנו לבחינת הסיום שלמענה עמלנו שנים רבות כל אחד לפי כוחו, סבלנותו ומזלו, כמנהג בחינות הבגרות בימינו. מר שמחה היה פוסע בין מכתבות התלמידים בפסיעות גדולות שהדגימו בקול דרמתי וקולני על בואם הממשמש של מועדי הבחינות. מנהגו הפסול, שאז היה לי מקור גאווה חסרת שחר של עלם מתבגר שלא בשל, היה למסור בידי את בחינות ההכתבה של תלמידי הכיתה, עם עטו שטבלה בדיו אדומה, כדי שאתקן אותן, אתן עליהן ציונים, וכך הייתי למין עוזר הוראה שלו. לעולם לא אדע אם עשה את מעשהו הנלוז כדי לפטור עצמו מעול מחברות, או ראה בכך אקט חינוכי – לרומם את תלמידו בפני הכיתה כולה, או להעמיד מופת לשאר התלמידים. אז, רבה הייתה גאוותי על שדמיתי למורה ואפילו קולמוס אדום בידי, והייתה בי העצמה לגזור ציוניהם של חברי לכיתה, בהם אחי הבכור, ולכן במופלא ממני לא דרשתי. היו מחברי שבאו והתחככו עמי כדי לדלות פיסת מידע על ציוניהם, אך תמיד עמדתי בלחצים עד שלמדו להניח לי. כל התרגיל המשונה הזה, שלא ראיתי או שמעתי כמוהו, היה לשגרה מובנת מאליה, כאילו כך היה מעולם וכך יהיה לתמיד. תמיד שאלתי את עצמי כיצד מהין המורה האחראי הזה להחזיר את המבחנים הבדוקים לבעליהם בלי לבדוק בהם או לערער עליהם, שמא טעיתי. אבל הוא היה ככל הנראה משוכנע כי אם לא מצא פגם במחברתי שבדק בעצמו קודם לכן ורשם לה ציון, חזקה שגם בשאר התיקונים ובחלוקת הציונים לא יהא דופי. כך קיבלתי אימון מוקדם ולא צפוי בתיקון בחינות, אך לא חדלתי מאז משאול את עצמי על תקינות השיטה או על השחתת מידותיו של נער בן 13 שעלול היה להגדיל בערך עצמו.

עוד פאה ברחבה הגדולה הייתה לגן ציבורי מוריק, ואילו חלקה העיקרי במרכז, שהיה בימים עברו תחנה לאוטובוסים, למוניות ולכירכרות, נשלט עתה על ידי רוכלים שהציעו מרכולתם ברעש ובהמולה. לא יכולתי שלא להיזכר במרכבות, שעל סרנן האחורי טיפסנו ולפרקים גם הוצלפנו, ובאוטובוסים שהסיעונו לכל אתר ברחבי המדינה: בימי הקיץ לחופשות אצל דודי בקזבלנקה, לקברות הצדיקים, לאתרי הנופש באיפראן, בספרו ובנותיהן, למחנה קיץ עם הצופים, או לביקורי מכרים או משפחה. כל נסיעה כזו הייתה מלווה בהכנות ממושכות שבהן נאפו מיני כעכים ומציות, עוגיות ושאר דברי מתיקה, צידה לדרך – כאילו יצאנו ליבשת אחרת ולא לנסיעה של שעות אחדות. זכור לי כי בימי המלחמה והמחסור החמור בחומרי דלק, היו שופכים פחם שחור בדוד ההסקה שבצדי תא הנהג, שהיה אמור להספיק להביאנו למחוז חפצנו. אלא שלעתים קצרה נשימתה של הגרוטאה המרופטת שבה יצאנו לדרך, והנוסעים נדרשו לרדת ולסייע בדחיפת העגלה במעלה הגבעה. במיוחד התרשמנו, אנו הילדים, מחזיון הנוסעים חסרי הפרוטה, שבמחיר זעום עלו עם מטלטליהם, בעלי החיים שלהם ובני ביתם לגג האוטובוס שהיה גדור במעקה, ושם עשו את דרכם יישובים ברוח, בגשם או בשמש היוקדת. אבל מסתמא הגיעו לתעודתם. ועוד בצדה של הכיכר היו המלון ״גרנד הוטל״, שידע ימים ושנים טובים יותר, ובית הקולנוע ״אפולו״ שבזמנו נחשב בעינינו לפסגת הבידור והשעשוע; שם, כזכור, התרחשה פרשת המכות שהפליאו בנו הערבים, שהאיצה בכמה נערים להניף את נס המרד וללכת לארץ ישראל. היו גם בתי עסק של יהודים בפאתי הרחבה, בהם של מיודעו של אבי שסחר ביין ובנה ממלכת יינות גדולה ומכניסה. ולידו, וכאן היה שיא ההתרגשות – שער הכניסה הראשי אל המלח, אותו שער שהופקדו עליו השומרים הסנגלים להגנתנו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר