סוליקה-דנאן-ישראל


בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

אולם בטרם נתעמת עם נוף ילדותנו, וכמבקשים להשתהות עוד מעט קט עד לרגע המכריע ההוא (כנראה מפחד הדברים שנמצא שם), נכנסנו לבית הקברות היהודי שאין כמוהו להחיות את דברי ימיה של הקהילה. שומר ערבי ניצב בפתחו, וניכר בו שאינו מוטרד במבקרים רבים. הוא תחב כיפות לידינו והובילנו במיומנות ובבקיאות של בעל ניסיון רב־שנים במבוכיהם של קברים שכה הטילו אימה עלינו בילדותנו. הקברים היו מסוידים למשעי ושביליהם נקיים מעשבים שוטים. ניכר כי יד טיפחה את חזות המקום. כשנודע לשומר שם משפחתי, הובילני מיד לקברו של רבי מאיר ישראל, דודו של אבי זצ״ל, שהיה רב ראשי לפאס ולימים ראש הדיינים של מרוקו כולה.

שם משפחתנו – ישראל, אומץ כסמל להתגיירותם של אבותינו, שאליבא דמסורת שבידינו היו ברברים במקורם. ובצירוף מקרים כמעט פלאי, גם משפחתה של אמי ז״ל ששמה אמוזיג (=ברבר בלשונם) מתייחסת לאותן משפחות ברבריות שהתגיירו לפני דורות, וכך יצא כי ארבעת אחי וחמש אחיותי ואנוכי עצמי צאצאים לזיווג בין שתי משפחות של גרים ברברים, שלאחר מאות בשנים של נישואין ביהודים אחרים – גם מן הוותיקים במרוקו המתייחסים לימי בית שני וגם מגורשי ספרד זה מקרוב באו – שבו ונתאחדו למשפחה אחת. אשרנו שזכינו, מה יפה חלקנו, שמשני הצדדים הייתה מסורה של רבנים ואנשי תורה שיכולנו להתייחס אליה בגאווה.

השומר שאל למקורו של שם משפחתנו, שבישראל הוספנו לו את התיבה י׳ כדי להבדילו משמותינו הפרטיים, והרבה להצביע על קברות של צאצאים לאותו מוצא שהלכו לעולמם ברבות השנים. אך גאוותנו בחשיפת השורשים היהודיים שלנו בעזרת השומר המוסלמי של בית הקברות התגמדה לנוכח סיפורי אגדה שילדותי ניזונה בהם על אודות המאורות הגדולים של יהדות מרוקו כרבי יהודה בן־עטר, רבי שלמה אבן דנאן וסוליקה הצדקת, הטמונים באותו אתר עתיק וקבריהם משמשים עדיין מוקד משיכה לעולי רגל. אחרים, כמו המקובל מכלוף אמסלם בעל ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ וכרפאל ישראל, סבא רבא לי וסבו של אבי ז״ל שנקראתי על שמו, עלו בזקנתם למצוא מנוחתם האחרונה בעפרה של ארץ ישראל.

כתרים רבים נקשרו לאנשים אלה שהפכו לאגדה, ולא יכולת להגות את שמם ללא התוספות זצ״ל, ע׳׳ה, או ״זכותו תגן בעדנו״, מלוות בהגעת אצבעות יד ימין לפה ונישוקן דרך יראה ותפילה. שמו של הרב יהודה בן־עטר יצא לתהילה על ״זיכרון לבית ישראל״ שבו פירט את קורות יהודי פאס בפרט ומרוקו בכלל בשלהי המאה ה־18. כמין כתב־כרוניקאי היה, דוגמת בן-מתתיהו או תוקידידס שצפו במאורעות ימיהם וידעו להתעלות מעליהם ולחבר אותם עם קורות העתים. הרב מכלוף אמסלם שידיו רב לו בספר הזוהר ובתורת הנסתר, היה איש המחצית השנייה של המאה ה־19 ששלח ידו גם באלכימיה וברפואה שראה כחלק מעולם הסוד שביקש לרדת לחקרו.

הוא גם סיפר על נפלאותיו בפני הסולטן מולאי אלחסן ועל מפגשו בערוב ימיו עם הגנרל ליוטיי, הנציב הצרפתי הראשון שניסה לצודו בקסמיו. הרב שלמה אבן־דנאן, בן זמנו של אמסלם, כיהן 50 שנה כרבה של פאס, עד שבסוף ימיו עבר לבית הדין הגדול ברבאט שפרש את סמכותו על יהודי מרוקו כולם. מעמד גדול וחשוב נודע לו אף אצל שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי, ושני בניו אחריו, משה ושאול, ירשו את משרותיו ברבנות בפאס ועל כלל יהודי מרוקו, אם כי לא את הילתו, למדנותו וסמכותו. את רפאל ישראל, סבא רבא של בני דורי, לא זכינו להכיר היות ונטש את פאם ובא לירושלים להיקבר באדמת הקודש.

אך בטרם נטמן בהר הזיתים הוא שיגר (מעולם לא נתחוור לי באיזו דרך) תיבה מלאה באותה אדמה לבנו – סבי שלום ז״ל. מאז שעמדתי על דעתי תמיד חקרתי ברוב סקרנות מה עושה אותה תיבה תחת מיטתו, והוא ביאר בסבלנות ובחיוך כי שמור בה עפרה של ארץ הקודש; במותו, אמר, יזרו את העפר על גופתו וכאילו נטמן באדמתה של ירושלים. אך לבד מאותה תיבה על המסתורין שליווה אותם, ומתמונתו של הסבא רבא רפאל שעיטרה את חדרו של סבא ותמיד הראו עליה כ״סבא של ירושלים״ (כינוי לארץ ישראל כולה, היות והיא הפנינה שבנזר) – לא הרבו לדבר על סבנו הזקן שגלה. לימים, כאשר סבי ומשפחתו עלו לישראל לאחר קום המדינה להתנסות בתלאות מעברותיה, הוא העביר את אוצרו היקר למי מבני המשפחה שמצא ראוי לעפרה של ארץ ישראל: ואולי היה זה אחיו רבי מאיר ישראל, רבה הראשי של פאס שאת קברו פקדתי זה עתה, איש גדול בתורה ודיין תקיף, מה שזיכהו בסוף ימיו בכיסא הרם של הרב הראשי ליהדות מרוקו המתחסלת.

הקדושה סוליקה הייתה סיפור שונה לגמרי. לא זו בלבד שקברה היה בנוי לתלפיות כמין מאוזוליאום, כבוד שרק גדולים זוכים בו ובשכמותו, אלא שגדולתה ותפארתה באו לה מגאוותה היהודית וממסירותה לעמה ולאמונתה. תמיד סיפרו עליה כי מתה על קידוש השם, ולך ותסביר לילד מה פירוש הדבר. זוכר אני תמיד את סיפוריו של אבי ז״ל על רבי עקיבא, שגם הוא מסר את נפשו לאחר שהוציא נשמתו בעינויים בידי הרומים. גם הוא מת על קידוש השם לפי המסופר, היות ובתיאוריו המפורטים עד צמרור של אבא, הרבי המעונה סירב לעבור על אמונתו ולעבוד אלוהים אחרים גם כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. נמוחו המדומיין של ילד חולמני, מסרק ברזל שאנשים אכזריים מכבדים בו את עורך מוליך אותך היישר למוות על קידוש השם. יכולתי להרהר בדרכים פחות מכאיבות לדחוק אדם לעולם הבא, היות ותמיד סיפרו לנו כי לצדיקים מובטח גן ערן שכולו טוב כי עשו מעשים טובים והרבו במצוות בעולמנו.

אם כן מה למסרק של ברזל כאן? האומנם לא היה צדיק דיו ומרבה במצוות שיהיה זכאי לייחס עדין יותר ממסרק של ברזל? וכך גם אמרו על סוליקה, שנתייסרה במוות אכזרי מידי המוסלמים כאשר סירבה להינשא לאחד מהם וביכרה למסור את נפשה על קידוש השם. זה היה מקרה פרטי עבורי לשלל סיפורי הזוועה שהתרוצצו סביבנו על עלמות יהודיות יפות וחסודות, שנחטפו וסבלו התעללות (בלי שהבנתי מה משמעה של התעללות).

דיברו על בנות יהודיות ששירכו דרכן אחרי שפיתו אותן ערבים, או אפילו ניאותו להינשא להם ולהמיר את דתן, ונאמר כי הוריהן ישבו שבעה כאילו עזבו את העולם הזה. סוליקה התבלטה אפוא בסירובה, באומץ לבה, כדבקותה בעמה ובאמונתה, ובמקום שתיעלם כאחרות שמקום קבורתן לא נודע, כי הרי ישבו עליהן שבעה אך אין עולים לקברן, מפארים אותה בקבר גדל־מידות, ללמדך שככה ייעשה לאישה שקהילתה חפצה ביקרה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר