מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי

עמוד 1 מתוך 212

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.erfoud

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

מאמר זה מוקדש לתיאור החתונה בארפוד, שלבים, מנהגים והווי. בארפוד רוב מנהגי הכלולות עד לאמצע שנות החמישים של המאה העשרים זהים כמעט לאלה שתאפילאלת ונשענים עליהם. הדבר מוכח הן מן הראויונות עם אישים בשתי הקהילות והן ממה שתועד בספר " מליץ טוב " לרבי שלום אביחצירא במנהגי נישואין וגירושין ומנהגי אבלות בתאפילאלת. לפיכך רוב המנהגים אשר יתוארו להלן והם קשורים לדור ראשון, דור המייסדים, שאנשיו נולדו מחוץ לארפוד, ולדור שני הם גם מנהגי תאפילאלת לאגפיה.

המאמר מתבסס על מקורות בעל פה ומקורות בכתב, במרכזם הספר " מליץ טוב " לרבי שלום אביחצירא ובכללם שני ספריו של רבי מכלוף אביחצירא. חיבורו " יפה שעה " כולל כמה שאלות ותשובות הלכתיות הקשורות בארפוד, ופסקי דין שנפסקו על ידו בעת כהונתו בה. חיבורו השני, " קהילת יעקב ", כולל פרטים על ארפוד בהקדמה לספר. שני הספרים זכו להסמכות גדולות מאת גדולי הדור בשעתו. הדיון על הכתובה במאמר זה נשען על גם על שטרי כתובות מארפוד מהשנים 1919, 1933, 148, 1950, 1955, ו 1963, וכן על ידיעות על כתובות מ 1944 ומ 1946 ומכתובות אחרות נוסח סג'למאסה..

ארפוד היא עיירת מחוז שהוקמה ביד הצרפתים בתחילת המאה העשרים. עם ייסוד המקום החלו יהודים מן הכפרים שבסביבה בעיקר בסמוך לשנת 1919 לעבור אליה, וזאת גם ביוזמתם ובעידודם של הצרפתים. היהודים הנמלטים מהמללאח בתאפילאלת היו אחד מגרעיני היישוב בארפוד, הם ייסדו בית כנסת משלהם בשם " צלאת פילאלה " ( בית כנסת של אנשי תאפילאלת ), אחד משבעת בתי הכנסת שהוקמו במקום.

בשל ההתקפות האוויריות של הצרפתים על תאפילאלת והצאתו להורג של רבי דוד אביחצירא, בנו של רבי מסעוד בן רבי יעקב, אבי השושלת, נמלטו רוב התושבים היהודים מהמללאח בריסאני, תאפילאלת בשנת 1919, ופנו לכוונים שונים באזור ומחוצה לו. כמה מן הנמלטים פנו לארפוד. אחרים נספחו לקהילה היהודית בבודניב, וקבוצה גדולה שמה פעמיה לבצאר אשר באךג'יריה.

עמם נמלטו גם חכמי משפחת אביחצירא, נכדיו של רבי יעקב, שני אחיו של רבי דוד, רבי ישראל ( הבאבא סאלי ) ורבי ימחק ( באבא חאקי ), פנו לבודניב. רבי שלום אביחצירא בן רבי אהרן, הלך לבצאר והיה למנהיגה הרוחני של הפזורה הפילאלית שם, ואילו רבי אליהו, בנו של רבי אהרן, ובנו רבי מכלוף הגיעו לארפוד והיו למניחי מוסד הרבנות ביישוב.

רוב המנהגים הקשורים במעגל האדם והשנה ובמעגל בית הכנסת דומים הם בכל יישוב באזור  תפילאלת, בשטרי הכתובות והגיטין של רוב היישובים באזור תאפילאת, לרבות ארפוד, רשום " כאן מתא סג'למאסה, הוא השם העתיק של תאפילאלת. השם ארפוד נרשם בשטרות אלה רק החל משנת 1950. תחילה ציין סג'למאסה שם של יישוב, ואחר כך הורחב לציון האזור כולו. כך גם תאפילאלת צצים שם של יישוב המקביל לריסאני, שבתוכה היה המללאח, וגם את כל האזור הקרוי , האזור של תפילאלת.

רישום השם סג'למאסה בשטרי כתובות וגיטין של יישובי תאפילאלת במקום שם היישוב עצמו נידון בהרחבה בידי שניים מחכמי משפחת אביחצירא, ילידי תאפילאלת, רבי מכלוף אביחצירא, רבה של ארפוד, עד תרצ"ב בקירוב, ורבי שלום אביחצירא, רבה של בצאר.

בתקופה החדשה נכפפו יישובי היהודים באזור לרבנות בארפוד, שהמשיכה את המסורת של הקהילה היהודית בתאפילאלץ. קהילת ארפוד היא קהילה חדשה, שנתקיימה במשך שישים שנה בקירוב, 1917 – 1975, על לעלייה ההמונית.

מנהגי ארפוד בכלל ומנהגי הנישואין והגירושין בפרט נסמכים ונשענים על מנהגי תאפילאלת, שכמה מהם תוארו בידי רבי שלום אביחצירא. בין ספריו של רבי שלום ראו לציין כאן " מליץ טוב " ספר ייחודי מבחינה תורנית ותיעודית. הספר כשמו כן הוא, ומטרתו להגן על מנהגי תאפלילאלת הקשורים בחלק השלישי של שולחן ערוך, אבן העזר, שעניינו " הלכות אירוסין ונישואין, כתובה וקידושין, גיטין וגירושין " וללמד על המקורות ההלכתיים של מנהגים אלה, כדבריו בהקדמה לספרו.  

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך חהחתונה היהודית במרוקו

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו בהם משנים קדמוניות בתאפילאלת שהיא סג'למאסה, ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו אלה פה בעיר זו בצאר החדשה, יען כי כל יושביה רובם ככולם הלא המה, מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה, כדי ללמד זכות ולהמליץ טוב על אבותינו, לכן מליץ טוב קראתיו, ובתוכו שאלות ותשובות אשר נשאלתי ממקומות רבות רחוקות וקרובות בעזרת שוכן ערבות.

מבחינה תורנית הספר, שבחלקו הוא שאלות ותשובות, מעמיק ומקיף בבירור הלכתי באשר למנהגי נישואין והגירושין בתאפילאלת ומעיד על בקיאות מחברו במקורות המנהג וההלכה בתלמוד ובפסוקים ראשונים ואחרונים ובשולחן ערוך ונושא כליו. לספר יש גם ערך תיעודי, זהו מסמך הלכתי היסטורי המלמד על מנגי תאפילאלת ומשלב בתוכו כמה פרקי הווי במעגל החברה ובמעגל הפרט בתא]ילאלת ובפזורתה בבצאר ודן בכמה תמורות שחלו במשך הזמן במנהגי החתונה.

שלבי החתונה בארפוד.

חגיגות הכלולות בארפוד בתקופה הראשונה נמשכו על פני תקופה ארוכה ונערכו בכמה שלבים.

 

א.      בקשת ידה של הכלה.

ב.       האירוסין – שידוכין

ג.        התקופה שבין האירוסין לנישואין

ד.       שלוש שבתות לפני החתונה

ה.      החינה בבית הכלה

ו.        אירוע הסלח'ה

ז.        החינה ביית החתן

ח.      החופה

ט.      שבת הגדול

י.        שבעת ימי המשתה.

להלן תיאור השלבים האלה.

1 – בקשת ידה של הבת.

בשלב מקדים לפני האירוסין פונה נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקש (ת ) את בתם לבנם. הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג. ( על פי ההלכה מותר לדבר בענייני שידוך בשבת ). היא מתקיימת באקראי, ולא באופן רשמי ובהודעה מראש, יש ופנייה זו היא בבחינת גישושים ראשונים ואחריה נחוצה פנייה נוספת כדי לקבוע מועד לאירוסין.

פנייה זויש שכינוה " אלמזיאא אלכ'אוויא " – הביקור הריק, הבלתי מחייב -, להבדיל מן הטקס הרשמי. בדורות הראשונים לא יופייה של הבת או ממונה היו סיבה לקשר החיתון, אלא טיב המשפחה וההורים, בבחינת " אל תתן עינך בנוי, תן עינך במשפחה "  ( בבלי תענית כו ע"א ).

הקהילה קטנה, ואנשים בה מעט, והכול מכירים זה את זה היטב. לפיכך הייתה הפנייה הראשונה לרוב פנייה מכרעת.

גיל הנישואין בתקופה זו היה נמוך מאוד. החתן היה בן 14 -12 שנים והכלה בת 10 -13 שנים. הם עדיין לא הגיעו לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים לבד ובעיקר בידי האב, הבן והבת ידעו על ההחלטה רק למפרע. לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.   

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי – האירוסים – לח'טבה או למלאכ.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….ארפוד

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

2 – האירוסים – לח'טבה או למלאכ.

האירוסין הקרויים בערבית למלאכ או בשם השגור יותר לח'טבה, הם האירוע הראשון הרשמי להתקשרות בין שתי המשפחות המחותנות, אירוע זה נעשה בלי נוכחות החתן. המונח אירוסין כאן אנו זהה עם המונח קידושין, ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח שידוכין, הרווח בספרות ההלכתית בכלל ובדיונים ההלכתיים של רש"א בפרט. אירוסין אלה יש שנעשו אחרי חודש מיום בקשת היד, ויש שנעשו אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, פרק הזמן הממוצע שבין בקשת היד לאירוסין הוא כמה חודשים עש שנה.

לכבוד המאורע עורכת משפחת הכלה סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת. לסעודה מוזמנים בני משפחת החתן, והם מביאים עמם סבלונות. האירוסין קרויים בלשון העם " אשבועה – השבועה -, ביטוי שנשא משמעות של הבטחת הנישואין, שהייתה לה תוקף ברמה של שבועה, ועל שם המעשה הטקסי, שנעשה בעיצומו של האירוע, שבא למנוע הפרת השידוכין.

אירוע האירוסין או השידוכין היה אפשר לקיימו בכל ימות מימות השבוע, אבל היום המועדף לרוב המשפחות היה יום השבת. ביום זה נערכה סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכה סעודת ערב חגיגית.

בני משפחת הכלה הביאו אתם לבית הכלה סבלונות – לפי המילון אבן שושן, סִבְלונות, מתנות, ובייחוד מתנות שהיה מביא החתן, נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לאחר הקידושין –  ומתנות כמו עוגות או פרות העונה בשניים או שלושה מגשים. בתקופת הדור הראשון יש שהרבו מוהר ומתן ובאו בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות ומיני מאכל, קמח, סוכר וביצים, מלבושים, מנעלים, תכשיטים ועוד.  

במהלך האירוע שרות הנשים שירים עממיים, הנה דוגמאות.

מזינתך יא נהאר ליום / חתא משאו עלינא להמום

מה יפה יום זה / שוב נעלמו ממנו הדאגות

האילאלי לאלי ביהא / מכ'נתא ראה רפדוהא רג'להא

מה ברוך בואה / מפונקת נשואה רגליה ( כלומר כבר גדלה ). 

האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים, שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין וטקס ה " שבועה ", שנערך בלילה. מתוך ביקורתו של רש"א על טלטול בשבת באירוע של שידוכין אנו למדים על ההווי המיוחד באירוע הובלת המתנות הקרויות סבלונות ביום האירוסין / השידוכין, שנשמר בבצאר.

" לדידן ( לנו, למנהגנו ) בעיר זו בצאר יש הרבה בני אדם שעושין שידוכין ביום השבת אחר חצות היום משעה שניה ולמעלה ויש עניין איסור טלטול והוצאה בשבת מרשות לרשות, מפני שהמשודך שולח סבלונות למשודכת ביום השבת, כגון חתיכות של צמר ופשתים שאינן תפורין ומנעלים ותכשיטין למיניהם וסוכר וקמח וביצים ומיני מזונות ומיני מתיקה ומעות בעין וכו… וכל דבר מכל מין עושים אותו בכלי אחד של נחושת או של ברזל ושולחים אותם על ידי הנשים כט"ו כעשרים נשים ויותר וכל אחת נוטלת בידה כלי אחד כדי להגדיל הדורון בעיני המשודכת ובעיני קרוביה "

השבועה ( הקנס בקניין ושבועה ).

עניינו של טקס " השבועה " באירוע האירוסין הוא להבטיח את קיום הנישואין. לפיכל נעשה טקס קצר, ובו מתחייב כל צד שאם יפר את השידוכין ישלם קנס לצד האחר. טקס זה מתואר בידי רש"א בהקדמה לדיון הלכתי בעניין השבועה במשמע של הבטחה.

" אתאן ( אנו באים, באשר ) לעניין מנהג דידן ( שלנו ) : בתאפילאלת ובעיר זו בצאר בעניין הבטחות לשידוכין כך הוא המנהג " הולכין קרובי המשודך אנשים ונשים עם הסבלונות לבית אבי המשודכת, ואבי משודכת גם הוא מזמין קרוביו ועושה להם סעודה, ומזמינים גם כן הדייןן או התלמיד חכם ( ובימים אלה על הרוב גם המשודך והמשודכת יושבים עמהם על שולחן הסעודה ) ובתוך הסעודה אומר אבי המשודך או אחד מן הקרובים להרב לעשות המנהג דהי הקנס בקניין ושבועה, ואומר הרב לאבי המשודך והמשודכת מי הם הערבים, וכל אחד אומר פלוני יהא ערב. 

ואומר להם הרב רוצים אתם להיות ערבים בעניין זה ואומרים לו הן. ופעמים שהרב מאליו ומעצמו אומר פלוני יהא ערב בעד המשודך ופלוני יהא ערב בעד המשודכת והערבים אומרים הן, ונוטל הרב מעל השולחן שני כוסות מלאים יין או שכר ונותן כוס אחד לערב המשודך וכוס אחד לערב הנמשודכת ואומר להם בסימן טוב והצלחה, אתם נוטלים כוסות הללו בקניין של משיכה, במנא דכשר למקני ביה בשבועה חמורה וכו….שאתה פלוני ערב המשודך אם חוזר בו משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב ליתן להמשודכת סך כך וכך ואתה פלוני ערב המשודכת אם חזרה בה משידוך זה מעתה ומעכשיו, חייה אתה ליתן להמשודך סך כך וכך, ואומרים הן ושותים כוסותיהם, ואינם כותבים שטרות על קניין זה.

גם אינם מתנים על מנת לכתוב שטרות או על מנת שלא לכתוב. ואם אחר כך חוזר בו המשודך או המשודכת מהשידוכין, רוב מקומות הנ"ל אינם תובעים זה את זה על הקנס באומרם כי יש גרעון וגנאי בדבר לתבוע קנס בעניין זה. והמיעוט תובעים זה את זה בפני בית דין ". 

נעיר כאן שטקס ה " שבועה " שמדובר עליו בתאפיללאת ובבצאר לא נתפס כעיקר האירוע בארפוד ולא עשה רישומו לא בקרב הנשים, שישבו בנפרד הרחק מחברות הגברים ולא זכרו את פרטיו, לא בקרב הגברים וגם לא בקרב עורכי הטקס, שזכרו רק את חילופי כוסות השכר.

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי – התקופה שבין האירוסין לנישואין.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.ארפוד - חתונה

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

3 – התקופה שבין האירוסין לנישואין.

התקופה שבין האירוסין לנישואין יש שנמשכה כמה שנים ויש שנמשכה כמה חודשים, ועל פי רוב נמשכה כשנה בממוצע. זהו פסק זמן של המתנה וצפייה לחופה. בתקופה זו משתדלים לחזק את הקשר בין שתי המשפחות המחותנות על ידי משלוח מתנות זו לזו בימי חג ומועד, כגון משלוח כעכים גדולים ומקושטים בפורים, עופות מבושלים בכרב יום הכיפורים, אגוזים בפסח ופרות בחג השבועות. לפעמים אף נערכו הזמנות הדדיות לסעודות בחגים. בכל התקופה הזו אין החתן והכלה מתראים..   

4 – חודש בכלולות.

כחצי שנה לאחר האירוסין באה משלחת קטנה מטעם החתן לבית הכלה כדי לקבוע מועד לחופה. במפגש זה ניתן האות לפתיחת אירועי הכלולות , שיימשכו כחודש ימים ובמרכזם ארבע שבתות של שמחה, שבת לבראזאת – שבת שושבינות – או שבת להריסה – שבת גריסין ושבת לתביר – שבת הגדול, שבת החתן. בין שבת לשבת מתקיימים אירועים נלווים. להלן תיאור שבתות הכלולות ושאר אירועים וחגיגות שביניהן.

שבת ראשונה – שבת אלפאל.

( הפועל הערבי פאאל מובנו " עשה משהו לסימן טוב בעתיד ", שם העצם פאל, הינו סימן טוב )

שבת ראשונה קרויה שבת " אלפאל " – שבת סימן טוב או שבת הבשורה -. עניינה עשיית סימן טוב או ביטוי לבשורה, שמעשה החופה יצליח. בשבת זו אחר הצהריים, כשעתיים לפנח מנחה, באות חברות הכלה ובנות משפחת החתן לבית הכלה, הן שמחות, רוקדות ומתופפות על השולחן בליווי יללות שמחה ושירה עממית

האד אלפאל בדינא / ויתמלו בח'יר עלינא

בסימן טוב זה התחלנו / וישלימו האל בחסד עלינו

האילאלי יה לאלי ביה / וחמדתו מן זאר עלייא

האילאלי יה לאלי ביה / ומשבחת אני מי שהוסיף לו ( הבורא ).

השירה נמשכת כמה שעות עד לסעודה שלישית. בתום השירה מתכבדות האורחות במיני תרגימה וקליו ובמשקה תה חם במיוחד לשבת, שהוטמן בתנור השכונתי.

טקס " טרו אזרע " – טעם לזריקת זרעינים לפני הכלה וחטים לפני החתן כסימן ךפריה ורביה -.

ביום חמישי לאחר השבת הבשורה ולפני שבת " לע'טא " נערך טקס  " טרוח אזרע " – הנחת זרעי חיטה. הכלה מתרחצת ומתלבשת ועונדת לצווארה תכשיט בצורת נחש, כסגולה לשמירה וכיוצא בזה, שהיה עובר בהשאלה, בדרך כלל, מכלה לכלה. בין הערביים לפני מנחה באה המיילדת, היו שתי מיילדות קבועות בקהילה, או אישה קרובה וטוחנת חופן זרעוני חיטה טחינה קלה בירחיים שבע פעמים.

זה, כנראה, מעשה סמלי לקיום הזיווג ולברכה של עשייה פרי זרע לעתיד בתקווה של " יראה זרעל יאריך ימים ". שבע טחינות גם הן, כנראה מספר סמלי לסימן טוב המכוון אולי כנגד שבע ברכות של החופה , שבעת ימי משתה, שבע פעמים, " כי טוב " שנאמרו בשבעת הפסוקים שבבראשית. ואולי אף כנגד שבע מלאכות שעושה אישה לבעלה, טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מיניקה את בנה, מצעת את המיטה ועושה בצמר.

בתום הטחינה זורים חלק מן החיטים על הדשא בנוכחות המיילדת לעתיד כסימן של פרייה ורבייה, ואחר כך שמים את שאר גריסי החיטה עם שקדים בתוך כברת ומסובבים על רגלי החתן והכלה כמה פעמים. לבסוף מניחים את החיטים והשקדים בתוך התיבה, אוטמים ומצפינים עד ליל הכלולות, שבו פותחים תיבה זו. ייתכן שיש בכך עשיית סימן טוב לבשורה זריזה של לידה בבחינת  " ןיוצא פרח ויציץ ויגמל שקדים ". בהמשך מתופפות הנשים , שמחות, אוכלות, מיני תרגימה וכן תמרים, שקדים וקליות ושותות תה. במעמד זה נוכח החתן לראשונה.   

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי – חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.erfoud

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

שבת שנייה – שבת לע'טא.

שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה שבת אלע'טא, שבת של פשטידות, על שם התפריט המרכזי בסעודת היום בשם לע"טא, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. לע'טא מן השורש הערבי ע'טא, שמובנו כיסה.

בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות, סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואילה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו, הקרויים " לוזאייר ". הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים כמו.

הזה שבת לע'טא / ומעה לח'יר ורצ'א

זה השבת " לע'טא / ועמו הטוב והנועם

לוזאייר – מונח ערבי דיאלקטי. בלשון ערביתת התקנית " וזראא – שירים – וביחיד וזיר.

השושבינים – לוזאייר.

השושבינים הם חברי החתן בני גילו המלווים אותו ושוהים בביתו במשך עשרים יום משבת שנייה, שבת לע'טא, ועד ליום האחרון של שבעת ימי המשתה שלאחר בכלולות וסועדים אתו בכל הארוחות במשך תקופה זו. 

חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.

אור ליום שני נערכת החינה הגדולה בבית הכלה. הבית מלא מפה לפה.  אין בת מכל חברותיה של הכלה שאינה נוכחת בלילה זה. במשך הלילה שותים ואוכלים מיני מתיקה ומעמים. במהלך האירוע מורחים את החינה לכלה ולמשתתפות. בחגיגת החינה נוכחתת המיילדת, ושם ישנה היא ורבות מחברותיה של הכלה. כל הלילה שמחים, מתופפים ושרים.

אלילה לילת חנאניה / עקבאל לילת מיאליהא

הלילה ליל חינותיה / תזכה גם ללילות המילה של בניה.

תהלוכת הסִבלונות.

ביום שני ללמחרת בסביבות עשר בבוקר יוצאת תהלוכת נשים ונערות מבית החתן לבית הכלה בלווית המיילדת, ובידיהן מגשים ובהם מתנות וסבלונות, מטפחות ראש צבעוניות, מצעים ותכשיטי כסף וזהב בצורת שמש וירח, אולי כסמל לחתן הסהר ולכלת השמש, כדברי המשורר.

נבעלה שמש לסהר / כל יקר אין די למוהר , נפלאו בפאר הזהר ( משירי הקודש של רבי יהודה הלוי ).

בהגיע הנשים לבית הכלה הן פוצחות בשיר

ג'ינאתום בלהנא / ג'ינאתום בלהנא

אלאלא פרשי / גולינא מרחבא

באנו אליך באושר / באנו אליך באושר

הוי גברת, הציעי את השטיחים / ואמרי לנו ברוכות הבאות

אסלח'ה.

אור ליום שלישי, שבת " אלע'טא " עושים הורי הכלה סעודה גדולה, ומוזמנים בה החתן ומשפחתו, ידידיו ורעיו, שושביניו וקרוביו. אירוע זה נקרא " אסלח'ה ", והוא מתקיים שבוע לפני החופה.

לכבוד האירוע בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים נערך טקס " השחום " – רחצה -. הנשים רוחצות את הכלה בביתה, והגברים רוחצים את החתן בביתו. המיילדת מבקרת בבתי המוזמנות וקוראת לכל הנערות והשושבינות של הכלה לבוא לאירוע. הן שרות, שמחות וסועדות עם הכלה.

לקראת ערב מגיעה תהלוכת הגברים מבית החתן עם רעיו ושושביניו המלווים אותו בכל הטקסים במשך כל תקופת הכלולות. הם מלווים את החתן בזמרת " רננו צדיקים , ו " בר יוחאי " עד הגיעם לבית הכלה, הכול לכבוד אירוע ה " סלח'ה. בעיצומה של הסעודה נאמרת דרשה בענייני דיומא בנושא הכלולות ופרשת השבוע. 

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….ארפוד - חתונה

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

מה טעם לאירוע זה, ולשמחה זו מה עושה ? מנהג זה, לדעת רש"א, יסודתו כנראה בהלכה : " תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים… שמא מחמת חימוד ראתה איפת דם כחרדל " שבעה ימים אלה מונה הכלה משעה שהיא מכינה עצמה לחופה, אף על פי שלא נתקדשה עדיין.

יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.

למחרת ליל הסלח'ה נערכת סעודת צהריים בבית הכלה. כל מי שהוזמן בערב הקודם מוזמן גם בצהריים. במרכז התפריט תבשיל הקוסקוס ברוטב ובחומוס, שאיחו ממלא את הבית ומשיב את הנפש. אחריו מגישים נתחי בשר מבושל.

שבת שלישית – שבת לבראזאת או שבת להריסה.

השבת השלישית היא השבת שלפני החופה. היא נערכת בבית הורי הכלה וקרויה שבת לבראזאת – שבת השושבינות – ולכבוד שושבינות הכלה המוזמנות לשבת זו. שבת זו קרויה גם שבת להריסה – שבת הגריסין, על שם התבשיל המרכזי של גריסי חיטה בסעודת החמין, בסימן של " ברך בניך בקרבך השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ". לכבוד האירוע מטמינים מערב שבת בתנור השכונתי כשלושה סירים גדולים מלאים הריסה. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו.

הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שאכלו סלטים, ביצים ותפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ההריסה והבשר. אחר כך נוטלות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות " עקל על עטמתך – זכרי את העצם שלך -, כלומר את האירוע שלך, ואולי העצם סמל לצלע, שממנה נבראה האישה.

כתיבת שטר הנדוניה ושטר הכתובה.

כתיבת שטר הנדוניה.

בתאפילאלת ובארפוד אין רושמים בשטר הכתובה את פרטי הנדוניה וסכומי תוספת ונדוניה והסך הכול. סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, והוא הסעיף החותם את השטר. לפיכך כותבים שני שטרות בנפרד, כל אחד לצורכו. א. שטר הנדוניה, ובו רשימה מפורטת של תכולת הנדוניה שמביאה האישה עם נישואיה מבית אביה לבית בעלה. זהו שטר חוב כלכלי החל על הבעל, הוא מופקד בידי אבי הכלה או אמה כדין שטרי חוב הניתנים בידי המלווה. ב. שטר הכתובה, המשמש מסמך נישואין, והוא מופקד אצל החתן לראייה שפלונית היא אשתו.

המנהג של רישום שני השטרות בנפרד ולא בשטר הכתובה, כמקובל ברוב הקהילות, נידון על ידי רמ"א ורש"א בפירוט. מכלל הדיון ההלכתי מוסבר הטעם לתופעה, והוא שלא לבייש את בנות העניים והמעמד הבינוני, שנדונייתן דלה, בשעה שקוראים את פירוט הנדוניה בכתובה בזמן החופה, שהרי במעמד זה אין משמיעים סכומים כל שהם המופיעים רק בשטר הנדוניה, שאינו נקרא במעמד החופה.

יום או יומיים לפני החופה, לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע בידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. שטר הנדוניה קרוי בלשון העם " נחלה " על שם נוסחת הפתיחה " זאת נחלת פלונית בת פלונית ". אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….נוסח הכתובה המסורתית בדורות הראשונים בארפוד ובתאפילאלת.

 

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.ארפוד - חתונה

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

נוסח כללי של שטר הנדוניה.

זאת נחלת כלתא בתולתא דא – זאת הנדוניה של הכלה הבתולה הזו – פלונית בת פלונית דהנעלת – שהכניסה – מבית אביה לבית בעלה פלוני בן פלוני י"ב מלבושים וי"ח פרנק, אצעדה עשרים אלף פקרנק, צמיד שלושים אלף פרנק, טבעת ט"ו אלף פרנק וכו….סך הכול עיקר ותוספות חמש מאות אלף פרנק, ונכנס הכול לרשות הבעל הנ"ל וזקפן עליו במלווה ורשו וכו… – וקיבלן על עצמו בתורת מלווה ונכנס הכול מיד הבעל הנ"ל בקניין של משיכה וכו…ובכל שריר ובריר וקיים.

וחותמין שני עדים או הסופר ועד ( ובתקופה האחרונה גם הבעל מצרף את חתימתו ) שטר הנחלנ כולל חמישה חלקים המופיעים ברף.

חלק א. כותרת השטר המודיעה על הנדוניה שמכניסה הכלה לחתן, תוך ציון שמה ושם אביה וציון שם החתן ושם אביו.

חלק ב. רשימת הפריטים. כל פריט נרשם בנפרד, שם הפריט וערכו המספרי.

חלק ג. סך הכול עיקר ותוספות של כל הפריטים

חלק ד. הצהרה והתחייבות הבעל בביטחונות ובאחריות לנכסים.

חלק ה. חתימה שנע העדים או עד אחד וסופר.

הנה מבנה שטר הנחלה וחלוקתו לסעיפים המפורטים לדוגמה.

חלק א. זאת נחלת פלונית בת פלוני מבית אביה לבית בעלה פלוני בן פלוני.

חלק ב. רישום כל פריט וערכו הכספי כולל תוספת שליש פריט א ), י"ב מלבושים י"ח פרנק כולל השליש. אצעדה עשרים אלף פרנק, צמיד שלושים אלף פרנק, טבעת ט"ו אלף פרנק.

חלק ג. סך הכול עיקר ותוספת חמש מאות אלף פרנק

חלק ד. ונכנס הכול לרשות הבעל הנ"ל וזקפן עליו במלווה ורשו וכו…

חלק ה. חותמים העדים.  הועתק לפורום

נוסח הכתובה המסורתית בדורות הראשונים בארפוד ובתאפילאלת.

יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת.

בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה בשלישי בשבת בכך ובכך לחודש פלוני שנת כך וכך לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני בית כאן במתא סג'לסאמא דעל נהר זיו מותבה.

איך השם הטוב החתן ונכבד… פלוני בן פלוני הידוע הן ( שם המשפחה ) אמר לה לכלתא בתולתא דא פלונית בת פלוני הידוע הן…. הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסעייתא דשמייא  אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויניבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא.

וצביאת פלונית בתולתא והוות ליה לפלוני חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם ( כמו שכתוב בשטר הנדוניה )דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזקקים מן המטבע היוצא בזמן.

ודא נדוניה דהנעלת ליה פלונית כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

ואפילו מגלימא דעל כתאפי.

עד כאן נוסח הכתובה, ואין חותמים בה עדים ולא חתן ולא סופר. נוסח זה מצוי בכתובות בארפוד עד תחילת 1948.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….

 

ארפודמנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

להלן סקירה כללית של בעיפי הכתובה וציון  הפרטים הייחודיים בכתובה הסג'למאסית / פילאלית נוסח ארפוד ותאפילאת. 

יום החופה.

עד סוף 1950 לפחות נהגו אנשי תאפלאלת וארפוד לערוך את החופה אור ליום שלישי. לפיכך כלל הכתובות פותחות בשלישי בשבת, חוץ מהאלמן, שעושה חופתו בשישי בשבת.

שם מקום החופה.

מקום החופה בכתובת הנישואין בכלל מוגדר תמיד בשמו, היינו בשם היישוב שבו החופה נערכת, לפעמים אף בציון שם המדינה. לשמו של היישוב מתווספים בכתובות בנישואין שימני נוף סביבתיים, בעיקר שם נהר או ים המקלחים מימיהם סביב היישוב, וזאת כדי להקל על זיהוי מקום החופה.

בכתובות בתאפילאלת , ארפוד ואגפיה אין מציינים את שם היישוב, אלא את שם המחוז בשמו הקדום " סג'למאסה ". כל היישובים השייכים למחוז תאפילאלת וביניהם ארפוד נכללים בשם סג'למאסה, הוא השם הקדום והמקביל לתאפילאלת.

לכן הנוסח הקבוע לציון מקום עריכת החופה הוא " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיז מותבה " – כאן במקום בג'למאסה, שעל נהר זיז היא יושבת. השם סג'למאסה מופיע בכתובות ארפוד עד 1948 לפחות.

עיקר הכתובה.

המוהר, או עיקר כתובה בלשון חז"ל, הוא הסכום המינימלי שאדם מתחייב לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואין – מות הבעל או גירושין, ותכלית תקנתו היא " שלא תהה אישה קלה בעיני בעלה להוציאה ". סכום זה קבוע, וערכו מאתיים זוז. וזה נוסח הכתובה בתאפילאלת.

ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים על מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזוי ליכי מנאי – ואני נותן לך מוהר בתולייך קבוע וקיים עליי מנכסיי מאתיים זוזי כסף, שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזים של כסף הראויים לך ממני.

אין כותבים " כסף צרוף " או " נקי " וגם לא " דחזו ליכי מדאוריתא – הראויים לך מן התורה -, כי מחלוקת היא אם המוהר הוא חיוב מהתורה או תקנת חכמים.

תוספת כתובה.

תוספת הכתובה היא הסכום שמוסיף הבעל מרצונו על עיקר הכתובה. בכתובות בתאפילאלת ובארפוד אין מפרטים סכומים נקובים , והנוסח קבוע בכל הכתובות, ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר הכתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

ערך הנדוניה.

בכתובה בתאפילאלת- ארפודית אין נוהגים, כאמור, לציין בשטר הכתובה את הפריטים שמכניסה הכלה בנדוניה ולא סכומי כסף, סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, הוא הסעיף המסיים את הכתובה וזה נוסחו.

ודא נדוניה דהנעלתה ליה כלתא בתולתא דא עם נפשה לבית בעלה בין הבגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

זאת הנדוניה שמביאה לו כלה זו מנכסיה, הכוללת בגדים ותכשיטים וכלי מיטה ותכשיטי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

פרטים חסרים בכתובה המסורתית הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד.

נוסח שטר הכתובה בתאפיךאת וארפוד קצר הוא בהשוואה לכתובה נוסח הרמב"ם, לכתובה הספרדית הירושלמית ולשטרי כתובות בערי מרוקו כמו מכנאס וצפרו. נוסח קצר זה מצוי בכתובות עד סוף 1950 לפחות. להלן הפרטים והסעיפים החסרים.

1 – אין סכומים נקובים בשום מטבע של ערך הסעיפים הכלכליים, התוספת, הנדוניה והסך הכולל מנוסחים בנוסח כללי.

2 – תנאי כתובה חיוביים כמו הירושה, הדירה ועוד

3 – תנאי כתובה שליליים כמו " ונשבע החתן ..  שלא יישא אישה אחרת עליה ולא יעבור על תקנות הקדמונים או יוציאנה ממתא זו למתא אחרת "

4 –מ ביטחונות ואחריות לפירעון הכתובה, שבועת החתן, שעבוד נכסים..

5 – שמות עדים וחתימת סופר וחתן.

כל הסעיפים הללו ובמיוחד הבטחונות לפריון הכתובה חסרים בכתובה הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד. אף על פי כן יש תוקף לכל הסעיפים החסרים, והבעל מתחייב בהם כדין כל תנאי הכתובה, הנחשבים לתנאי בית דין, שאך על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו.

שני תנאי הכתובה השליליים הנ"ל נדוני בידי שני חכמי תאפילאת וארפוד. רש"א דן באי יכולת הבעל לישא אישה אחרת על אשתו בלא הסכמתה, ורמ"א, רבה של ארפוד, דן בשנת תרפ"ו בניסיון הבעל לכוף את אשתו לעבור מארפוד לכפר סמוך בשם אזזרף, ופסק לטובת האישה. להלן קטעים מפסק הדין, שיש בו גם פרטים חשובים על ארפוד, שנת ייסודה, אוכלוסייתה ומעמדה באזור תאפילאלת.

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי

ארפוד - חתונה

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

" ראובן היה נשוי עם אישתו מקדמת דנא בעיר תהילה ארפוד, יכוננה עליון אמן, שנתחדשה מקרוב בשנת תר"פ וארץ המולדת של הזוג הנזכר, הוא תיזימי וכל העם שהיו גרים שם בתיזימי נסעו בגזרת מלך הצרפתי שכבש את הארץ וחנו פה ארפוד יע"א על פי הממשלה ירום הודה, וקבעו דירתם פה ארפוד וכעת ראובן הנזכר, רוצה לנסוע מעיר ארפוד ולקבוע דירתו בכפר אזזרף ואשתו עיכבה על ידו באומרה שלא תיסע עמו מעירה שהיא עיר הוריה אלא או ידור במקומו וארצו עמה או יוציא ויתן כתובה שלא על מנת כן נשאת לו והוא בא בטענת כופין אותה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ ושאל השואל הדין עם מי.

תשובה, הנראה לעניות דעתי, דזה פשוט שהדין עם האישה ואין כופין אותה לנסוע עמו, הילך מרן ז,ל ברבן העזר סימן ע"ה וזה לשונו. שלוש ארצות . אבל הנשא אשה באחת הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציא ממדינה למדינה מאותן ארצות ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה. הרי מבואר שאינו יכול להוציאה לארץ אחרת ולא ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה אפילו בארץ אחת…..

והנה ידוע דכח הערים שסביבותינו הם ארץ אחת בין תיזימי בין ארפוד בין אזזרף בין למללאח ואגפיו בכל בכלל נקראים בשפ תאפילאלת ובעת ובעונה הזאת העיר הגדולה מכולם היא ארפוד ולגבי דידה כולם נקראים בשם כפר… והעיר אזזרף היא כפר ואין מוציאין ממשינה לכפר.. וממילא בנידון זה, אין הבעל יכול לכופה ליסע עמו מעיר תהילה ארפוד שהיא העיר הגדולה לכפא אזזרף שהיא עיר קטנה ואנשים בה מעט

עוד טעמא אחרינא, טעם אחר, והוא שאין הבעל יכול לכוף אשתו לצאת עמו מנוה היפה לנוה הרע וכפר אזזרף הוא נוה הרע , לגבי ארפוד שנקרא נוה יםה , זה הלשון, מר"ן , אינו יכול להוציאה מנונ יפה לנוה הרעה… וכן לא יוציאנה ממקום שרובו ישראל חמקום שרובו גויים.

הכול יש בו, שהיא מעיר גדולה דהיינו ארפוד לכפר אזזרף, מנוה היפה לנוה הרע, ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים, ממקום שישי רופא ושאר הדברים הצריכים לעיר. 

לכן קם דינא דאין מחייבים את האישה ללכת אחריו והברירה בידי הבעל, רצה, ידור עמה במקומה ויתפרנסו יחד בין בריווח בין בצמצום ואם לא רצה כי אם ללכת לנסוע לדור בכפר אזזרף, אזי מחוייב שיוציא ויתן הכתובה זהו הנראה לעניות דעתי.

מדיוני רש"א ורמ"א מוכח, כי היעדר פירוט התנאים בכתובה, אינו פוטר את הבעל מחובת קיומם, ובהם בכלל תנאי בית דין, שאף על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו. אשר לסעיף הביטחונות הכתובה ואחריות הבעל לפירעונה, אף על פי שחסר בנוסח הכתובה הסג'למאסית, יש לו תוקף משפטי וביטוי משולש.

  • סעיף בטחונות הכתובה ואחריות הבעל בפרעונות החסר בכתובה מופיע במלואו בשטר הנדוניה/נחלה המיוחד לסעיפים הכספיים : נדוניה תוספת וסך הכול. לפיכך יש ךראות את שטר הכתובה ושטר הנדוניה / נחלה כשטר אחד בן שני חלקים, אלא ששטר הכתובה הוא פומבי ונקרא במעמד החופה והקידושין, ואילו שטר הנדוניה / נחלה הוא פרטי, ואין קוראים אותו במעמד החופה מפני תקנת בנות העניים.
  • נוסף לבטחונות הכתובה הנכתבים בשטר הנדוניה / נחלה נעשה במעמד החופה קניין סודר, ובו מתחייב הבעל בכל ההתחייבויות והתנאים שבכתובה ובכל הסעיפים הכספיים שבשטר הנדוניה.
  • סעיף הביטחונות מרומז במילים האחרונות החותמות את הכתובה " ואפילו מגלימא דעל כתפאי " – ואפילו מהגלימה שעל כתפיי. מילים אלו מופיעות בהפרש של שורה מנוסח הכתובה המופיע בכתובה כביכול ללא הקשר, אבל הן מתקשרות לכלל נוסח האחראיות הידוע בכתובות אחרות, שהבעל מתחייב בפירעון הכתובה אפילו מגלימה שעל כתפו.
  • דומה כי הנוסח הקצר של הכתובה הוא מעין קיצור שהמשכו בשטר הנדוניה, ולא עניין עקרוני. הוכחה לכך יש אולי בשטר הכתובה בסג'למאסה משנת 1826, שבסופו מופיע המשך הכתובה, קרי ביטחונות ואחראיות.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….


ארפוד מפה

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא… הכול קיבל החתן הנזכר ובא לידו ונכנס ברשותו בנאמנות ובאחריות.. ועל כל יורשיו אחריו וכל נכסיו שו"ש – 606 ק'ואט כולנון יהון אחראין וערבאין לפורען – כולם יהיו אחראים וערבים לפרעונם – הסך הנזכר עיקר ותוספת ותקנת חז"ל וקנינו מידו בכלי שכשר לקנות בו, בשבועה, בשם יתברך ועוד קיבל על עצמו עשרה מתקאל כתקנת חז"ל והכול שריר ובריר וקיים.

אכן הנוסח הקצר של הכתובה הסג'למאסית והשמטת חלקה האחרון של הכתובה החסר כביכול הביא לכלל טעות או לאי הבנה של חוקרים או עורכי אוסף הכתובות בבית הספרים הלאומי, אלה העירו על כל אחת מהכתובות מסג'למאסה, כי הכתובה אינה גמורה וחסרים בה חלקים או עדים או כיוצא בזה.

נחזור ונציין כי לא חסר דבר, כי זה הנוסח המסורתי המקובל בכתובות מסג'למאסה בכל התקופות וכתובות בארפוד עד שנת 1950 לפחות.

אירועי שבוע החופה.

החינה בבית החתן.

במוצאי ראשון נערכת חגיגת החינה השנייה, הפעם בבית החתן. היא נמשכת כל הלילה בשירה וזמרה וכיבוד ובהשתתפות הכלה, שושבינותיה, רעותיה, בנות ונשים ממשפחות המחותנים וקרובי משפחה. כבר בוקרו של יום ראשון נשחטים עגלים לסעודת הנישואין למחרת. יש וכמה מן החלקים הפנימיים של העגלים מוגשים צלויים לכבוד המשתתפים בחינה. במהלך החגיגה מורחים את החינה לכלה ולשאר המשתתפות.

יום שני בסימן " שובע שמחות ".

יום שני רצןף אירועים בסימן " שובע שמחות ", הובלת ה " סורה " – נדוניה – תהלוכת הכלה לבית המרחץ, תהלוכת החתן לבית הורי הכלה ולפתיחת הצום, סעודת בנישואין, תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ועריכת החופה בבית החתן.

הובלת הסורה.

למחרת החינה בוקר ביום שני, נעקרך טקס הובלת ה " סורה , – הנדוניה – תהלוכה של נשים ונערות נושאות אל כל הכבודה, בגדים, תכשיטים, מצעות ועוד. כל פריט מונח במגש או בכלי של נחושת או של כסף כדי להרבות המוהר ומתן. הן צועדות בשירה של " לא-לה-ומא-לי ו " זינאתום בלהנא ". בהגיען לבית החתן הן מנקות את פניהן וידיהן מהחינה. בהובלת הסורה  אין הכלה מתלווה.

אחר כך באה קבוצה אחרת ובידיהם " אלכש , – כלי בית – שמביאה הכלה בכלל נדוניתה, כגון דלי, קומקום , מהראז – מכתש -, קערת נחושת צהובה לנטילת ידיים, מצעות, שטיחים, מזרנים ועוד. כלי הבית היו נטענים על סוסים ומובאים על ידי גברים לבית החתן. בבית החתן בכל כמרקחה, ההכנות הקדחתניות לסעודת הלילה בעיצומן, והמולת השמחה רבה מאוד.

תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות.

ביום זה, ערב הכלולות, נערך אחר הצהריים טקס " אשחום " – רחצת הכלה. מרחיצים את הכלה בביתה ומלבישים אותה בבגדים חדשים. אחר מרכיבים אותה על פרדה ומוליכים אותה לבית המרחץ לטבילה. לאורך כל הדרך לבית המרחץ מלווה הכלה בבנות משפחתה ובחברותיה השושבינות בשירה וקריאות שמחה.

           רכבהא בוהא פוק לבע'לה / אלאלא לעאטי מולאניא

           הרכיב אותה אביה על פרדה / ה' זיכה אותה למעמד זה.

לוקחים חכבודה חלוק רחצה ומגבת חדשים, והמיילדת מלווה את הכלה. בהגיע הנשים לבית המרחץ מטבילה המיילדת את הכלה. בתום הטבילה חוזרת הכלה עם מלוותיה לא לביתה – כסימן שלא תצטרך לביתה ולא תתגרש – אלא לבית אחת מקרובות הכלה. כל הדרך הו שרות לכבודה.

         זאת מלחממאם ולעריס מעאהא / מרחבא באסתר ולי ג'את מעאהא

         שבה מבית המרחץ והחתן אחריה / ברוכה אסתר וכל מלוותיה.

בהגיען לבית קרובת הכלה הן יושבות, אוכלות ארוחת ערב עם הכלה, שותות ושמחות ושרות לכבוד הכלה בליווי תוף.

          אדאר אלי מא תפרח אלילא / מא תדוכּ לערוסה מה תשופהא

          משפחת שלא תשמח בלילה הזה / לא תשיג את הכלה ולא תזכה לראותה.

השירה נמשכת עד לבוא החתן ומלוויו, הנמצאים בינתיים בבית הכלה.

תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לסיום הצום וסעודת הנישואין.

ביום החופה מתענה החתן כמנהג רוב הקהילות, אבל הכלה אינה מתענה על פי מנהגי תאפילאלת. להפך, " יום זה היא נוהגת בו כיום טוב, יען כי בבית הכלה נמצאות כל חברותיה, שושבינותיה ובנות גילה, אוכלות ושמחות. אמרו " היאך הן מבלות בשמחה, באכילה ובשתייה לכבודה, והיא שרויה בתענית ? לפיכך אין היא מתענה, כדי למנוע ממנה צער.

לקראת הערב מובל החתן במקהלות עם, כשהוא שרוי בתענית, לבית הורי הכלה. שם הוא מפסיק את הצום, ושם נערכת גם סעודת הנישואין על ידי אבי הכלה. ועוד מנהג אופייני בתקופה זו באזור הזה, לא נהגו לעשות את סעודת הנישואין לאחר החופה, אלא להפך.

תחילה מתקיימת הסעודה בבית הורי הכלה, אחר כך נערכת החופה בבית החתן. מנהג זה אין טעמו ברור, נראה כי נקבע כדי למנוע צער מהחתן השרוי בתענית. הסעודה מלווה בפיוטים, ומשתתפים בה גם אנשי החברא קדישא.

אשר לחופה, הסדר המקובל בקהילות ישראל בכלל הוא כך : ברכת האירוסין, קריאת הכתובה ושבע ברכות. בארפוד, בתאפילאלת ואגפיהן ובכלל זה בצאר הסדר הוא " קוראים את הכתובה תחילה, אחר כך ברכת האירוסין ומעשה הקידושין ובסוף ברכת הנישואין, כמנהג קונסטנטינה.

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.ארפוד - חתונה

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

תהלוכת לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן.

לאחר סעודת הנישואין בבית הורי הכלה מובילים את החתן לבית שהכלה נמצאת בו, ושם מרכיבים את הכלה על פרדה ומלווים את שניהם בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות קריה במזמור " רננו צדיקים , עד לבית החתן, שבו נערכת החופה.

צבאח ארואח – הבוקר שלאחר ליל הכלולות – יום א' של שבעת ימי משתה. ביום שלאחר ליל הכלולות מתחילים שבעת ימי המשתה של החתן והכלה. בבוקר השקם קמה אם הכלה ולשה  בצק לסופגניות. שתי נשים אוחזות בבצק כל אחת במחציתו ועושות ממנו חמש סופגניות ענקיות, שמות במחבת גדולה מלאה שמן ואחר כך מטגנות עוד מאה ספגניות רגילות.

לאחר שהסופגניות מוכנות יוצאת קבוצת הנשים מבית הכלה לבית החתן, ובידיהן מגשים מלאים סופגניות, רקיקים ומיני עוגות ודבש. ביום זה באים קרובים ומכרים, ובידיהם מתנות ודורונות לחתן ולכלה. האורחים מברכים את החתן והכלה בברכה " מבארק ומסעוד " – בברכה ובאושר -, חלקם, ובמיוחד שושביני החתן, משתתפים בארוחת הצהריים. כל היום מוקפים החתן והכלה באורחים ובני משפחה המשתתפים אתם בשמחתם. בבית ערוך שולחן גדול מלא וגדוש מטעמים ומיני מתיקה לכל דכפין. כל השבוע שמחה וששון בבית החתן. בכל בימים הנותרים עד לשבת הגדול בית החתן כמרקחה, והנשים עוסקות בהכנות קדחתניות מיום רביעי עד יום שישי לכבוד השבת הגדול, שבת חתן.

האירועים שלאחר החופה.

שבת הגדול או שבת המתנות.

השבת הרביעית היא השבת שלאחר החופה, שחלה ביום החמישי לשבעת ימי המשתה, קרויה " שבת אלתביר " ( כפי שציין ידידינו פנחס, באזור הזה, ביטאו את האות ק' , במקומה אות ת' ) , או " שבת דלהדיאת – שבת המתנות. בשבת זו מוזמן לסעודה שנייה של שבת כל מי שנתן מתנה לחתן ולכלה. המתפללים באים לבית החתן בבוקר שלפני התפילה, שותים תה וערק, מלווים את החתן במקהלות עד לבית הכנסת ומושיבים אותו במקום מיוחד או בתיבה.

מתפללים בנעימה מיוחדת ואומרים פיוטים לפני " ה' מלך , ולפני " ברוך שאמר ". רוב הקרובים עולים לתורה ותורמים לכבוד החתן. בתום התפילה מחלקים ביצים שלוקות ושקדים למתפללים, והחתן מלווה לביתו בשירה על ידי קרוביו ורעיו. בבית נערכת סעודה חגיגית הנמשכת שעות בליווי פיוטים ושתייהת ערק.

שבע ברכות במוצאי שבת.

אף על פי שלא נהגו בתאפילאלת והארפוד לברך שבע ברכות ולא " אשר ברא " בשום סעודה בשבעת ימי המשתה בברכת המזון, אפילו בסעודה ראשונה, גם אם יש פנים חדשות, במוצאי שבת אחרי ערבית הולכים כמה אנשים מבית הכנסת לבית החתן ומברכים שבע ברכות על כוס יין בלי סעודה, אלא סליווי כיבוד קל לפעמים.

שבעה קשרי כלה – יום שישי של שבעת ימי המשתה.

יום ראשון שלאחר שבת הגדול הוא יום של חיזוק הקשר. ביום זה מעמידים את החתן והכלה וקושרים שבעה קשרים בשולי שמלת הכלה, והחתן מתיר את הקשרים זה אחר זה. לאחר כל התרה הוא קורא " בן ! בן ! " ובהתרת הקשר השביעי הוא קורא בת !. משמעו של הטקס חיזוק הקשר שבין החתן וכלתו על ידי הולדת הילדים בבחינת " אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך הנה כי כן יבורך גבר ". הצפייה היא לבנים מרובים, שרק אחריהם תבוא בת.

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…שנת הכלולות הראשונה ואירועיה.

" כלה מקושטת " – יום אחרון לשבעת מי המשתה.ארפוד - חתונה

ביום שני שלאחר שבת הגדול מקשטים את ראש הכלה במה שמכנים " לגרון " – קרניים -. אוספים את שערות ראש הכלה למעין שתי צמות גדולות בולטות לגובה כמין קרניים ועוטפים אותם עם שער ה

אשה בשביס מיוחד. הכול בבחינת " כלה מקושטת " דוגמת חוה, שהקב"ה קלע שערות ראשה וקישטה בכ"ד תכשיטין והביאה אל האדם. 

שנת הכלולות הראשונה ואירועיה.

שמחת הכלולות נמשכת כל השנה, ברוח הפסוק " כי יקח איש אשה חדשה, שנה אחת יהיה לביתו ושמח את אשתו אשר לקח " – דברים כד, ה. החתן אינו עוזב את הוריו, הוא מצוי בביתם וסמוך על שולחנם. המשפחות המחותנות מזמינות זו את זו בחגים ובמועדים ואתם הזוג הצעיר.

בשבועות מוזמנים קרובים רבים של שני הצדדים לבית החתן לטקס של שפיכת מים על החתם והכלה. אלה ניצבים זה במרחק  מה מזה בבגדיהם, וכח הקרובים שופכים עליהם מים מכל הכלים המלאים, דליים וכדים, עד כלות כל המים טשר בכלים, כמו באזהרות בבית הכנסת. במהלך קילוחי המים מלמדים אותם " לקח " על נישואיהם בשיר תוכחה המדוקלם פעמים רבות.

אש חאזזו וזואזו / אזאז להם עליא

למה היה לו להינשא / הנישואין דאגה מסבים לו.

לכבוד האירוע נערכת סעודה או מחולק כיבוד של מזונות ופירות.

בליל שמחת תורה מוזמנים שוב כל הקרובים לבית החתן, חזן בית הכנסת בא ומברך את החתן והכלה, הורי החתן מביאים לביתו רימונים ומחלקים לכול רימונים ושקדים, והמוזמנים מביאים לחתן ולכלה דורון לכבוד המאורע. תמה שנת הכלולות, אבל לא תמו השמחות. מעגל זה של האדם ובעולם זה של הקהילה היהודית שנחה רודפת שמחה, אחר כך יבוא ההיריון וטקסיו והלידה ואירועיה, בקיצור, שמחת חיים בלי הפסקה.

תמורות במנהגי החתונה הפילאלית במהלך הדורות, בארפוד ובבצאר.

החתונה המסורתית על שלביה, שתוארה לעיל, אופיינית הייתה לקהילת תאפילאלת עד שנת 1919 לפחות ולקהילת ארפוד בשני הדורות הראשונים עד 1948 בקירוב. אחרי זה התחוללו שינויים הן במנהגי החתונה והן במסלול הכלולות, שהתקצר מארבעה שבועות לשבועיים. מ-1950 חלו שינויים גם בנוסח שטר הכתובה.

השינויים במנהגי החתונה קשורים בתקנות הכלכליות של ועד הקהילה בסביבות 1947 בתקופת רבי יצחק אביחצירא – באבא חאקי – לצמצום בהוצאות, שלא הכול יכלו לעמוד בהן. אשר לשינויים בשטר הכתובה, ייתכן, שהעניין קשור בכפיפת הרבנות בארפוד למועצת הרבנות הכללית במרוקו בכלל, כפי שמוזכר בסוף שטר הכתובה מסוף שנת 1963. להלן התמורות במנהגי החתונה מהדור השלישי ואילך.

תמורות כלכליות.

חלוקת הנטל של סעודת הנישואין.

במשך כל השנים נעשו נסיונות לצמצם את הוצאות החתונה והותקנו תקנות לשם כך. הדבר לא נעשה בבת אחת, אלא בשלבים. בעבר נשאה משפחת הכלה בהוצאות של שתי הסעודות המרכזיות בחודש הכלולות, סעודת ה " סלח'ה " הנערכת שבוע לפני החופה, וסעודת הנישואין. בדור השני סמוך ל-1940 לפחות, נעשתה סעודת הנישואין בארפוד על ידי הורי החתן. גם בבצאר, על פי התקנות שהשתתף בהן רש"א, נקבע, כי סעודות אלו תחולקנה שווה בשווה, סעודת ה " סלח'ה " תוטל על משפחת הכלה, וסעודת החופה על משפחת החתן. תקנה זו הייתה הצעד הראשון בצמצום הוצאות הנישואין, במקרה זה בהורדת הנטל ממשפחת הכלה וחלוקתו שווה בשווה בין שתי המשפחות המחותנות.

ביטול " שבת לבראזאת "

הצמצום באירועי הכלולות, שארכו חודש, גם הוא לא בא בבת אחת, אלא בשלבים. תחילה בוטלה " שבת לבראזאת " – השושבינות – לקראת שנת 1950. " שבת לע'טא " המשיכה להתקיים עד סוף שנת 1955 לפחות. מאז נשארה רק בחוג המצומצם של המשפחה או שנעלמה במשפות אחרות. כך נתרוקן חודש הכלולות משתי שבתות אמצעיות בבחינת " יציאות השבת שתיים שהן ארבע בעבר. נותרו רק שבת הבשורה – שבת לפאל -, המחוסרת סעודה בלאו הכי, ושבת הגדול, שהוא שבת חתן.

צמצום בשושבינים ובשושבינות.

כיוון שבטלה שבת השושבינות, בטלו עמה גם שושבינותיה או שהלכו הלוך וחסור, ובאין שושבינות גם שושבינים אין. שושביני החתן לפני התקנת התקנות היו שוהים עם החתן בתקופת הכלולות, ישנים בביתו, מלווים אותו בכל צעדיו וסועדים עמו בכל ארוחותיו מ " שבת לע'טא " ועד סוף שבעת ימי המשתה. מעתה רק אחדים ליוו את החתן מביתו לבית הכלה וסמוך לחופה בלבד. כזכור למה שהיה ואיננו.

מיעוט בהובלת מתנות באירוסין.

כתוצאה מתמורות כלכליות חל שינוי גם בהווי של האירוסין, וזה הלך ונתרופף. בדור הראשון הייתה בחגיגת האירוסין תהלוכה של נשים נושאות כבודה רבה של מתנות מבית החתן, מלבושים, מנעלים, תכשיטים ומיני מאכל, קמח, סוכר, ביצים ועוד. לאחר מכן הלכה שיירה זו ונדלדלה, ובמקום המתנות המגוונות הסתפקו בדור השני במיני עוגות ופרות העונה. בדור החדש חלה עוד תמורה, תהלוכת הנשים נעלמה מן הרחוב, והווי האירוסין יוחד רק לבית. המתנות המסורתיות הומרו באחרות ברוח התקופה, כמו שעון יד, דברי קוסמטיקה ואיפור, צנצנת של בושם ובונבוניירות.

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…העתקת סעודת הנישואין לאחר החופה.

תמורות של עיתוי באירועי הכלולות.ארפוד מפה

העתקת החופה מיום שני ליום רביעי.

עש שנת 1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי, ובכל הכתובות עד לתקופה זו, רשום " בשלישי בשבת ". אחר כל הועתקה החופה ל " בחמישי בשבת ". יום שלישי מופיע בכתובה מ-1950. יום חמישי מופיע בכתובה מ-1955. נראה שהשינוי חל במחצית הראשונה של שנות החמישים. מה טעם לשינוי ? ייתכן בגלל הסמיכות של יום החופה המסורתי, שחל במוצאי יום שני, לשבת הקודמת לו. ביום ראשון נעשית החינה בבית החתן, והשירה והזמרה בתקופה החדשה נמשכת כל הלילה. קשה לארגן בתוך יום או יומיים לחופה, החשש לחילול שבת אולי הוא שגרם לדחותה מיום שני ליום אחר. מוצאי יום רביעי הועדפו, כנראה, בגלל הסמיכות לשבת העוקבת, כדי ליצור רצף אירועי וכדי לצמצם חלל של ימים המועדים להוצאות, בדומה לרוב הקהילות במרוקו מחוץ לתאפילאלת.

העתקת סעודת הנישואין לאחר החופה.

בתקופה קדומה בתאפילאלת וארפוד לא נהגו לעשות את הסעודה לאחר החופה, אלא להפך. תחילה נתקיימה הסעודה בבית הכלה, ורק אחר כל נערכה החופה בבית החתן. ואולם עם העברת הסעודה לבית החתן, הונהגה הסעודה לאחר החופה, כמו בקהילות מרוקו מחוץ לתאפילאת.

הסמכת אירוע ה " סלח'ה " לערב החופה.

מנהג ה " סלח'ה " נתקיים בכל הדורות, ולא פסק גם בשנים האחרונות בארפוד. הסלח'ה נערכת תמיד בבית הכלה אור ליום שלישי, ואולם חל בה שינוי של עיתוי. בדורות הראשונים היא נעשתה שבעה ימים לפני החופה, שחלה גם היא אור ליום שלישי. כיוון שנתקצר חודש הכלולות לשבועיים, הוסמך ליל הסלח'ה לליל החופה בהפרש של לילה אחד במקום שבוע.

הערת המחבר : השורש הערבי سلخ פירושו המקובל הוא הפשטה ( הפשטת העור ). כאן אולי לרגל שחיטת עגל לכבוד המאורע והפשטת עורו, ואולי במובן הורדת בגדי הרווקות האחרונים שלה : ואפר בהורא אחרת של השורש سلخ " סיום " על שם חיות הסלח'ה אירוע אחרון לפני החופה

תמורות תרבותיות.

הגדלת גיל הנישואין.

גיל הנישואין בדורות הקודמים היה נמוך מאוד. החתן היה בן 12 -14 והכלה בת 10 – 11. בני הזוג עדיין לא הגיעו לכלל בחירה נכונה, ההחלטה הייתה בידי ההורים בלבד, והבת ידעה על גורלה רק למפרע.

לא תמיד עמדו נישואי בוסר אלה במבחן החיים, יש שפרצו סכסוכים בין שני בני הזוג, שהובלו לחופה בילדותם ונתפקחו בבגרותם ומאסו זה בזה מחמת אי התאמה וחיבה ביניהם ולבסוף נפרדו בקטטה ובגירושין. גורמים אלה ואחרים, כלכליים וחברתיים, הצטרפות הבנות לספסל הלימודים בבית הספר הממשלתי, שינוי הדעות בהשפעת הסביבה והתרבות והתחשבות ברצונות הנישאים, שידעו לתת ביטוי לבחירתם האישית רק בגיל הולם, חברו יחדיו והעלו את גיל הנישואין בדור השלישי ולאחריו.

גם חוקי השלטונות הצרפתיים, שנתקבלו גם על ידי השלטונות הממלכתיים שבאו אחריהם, הגבילו את גיל הנישואין לגיל הבגרות והשפיעו גם על דעת המשפחה לדחות את מועד הנישואין.

הצורך באישור השלטונות לקיום הנישואין.

מ 1955 ואולי עוד כמה שנים קודם לכן, היה צורך בהתייצבות בני הזוג בפני השלטונות המקומיים בארפוד לשם עמידה במבחן הגיל וקבלת אישור לנישואין. בת שלא הגיעה לגיל 18 לא יכלה להינשא. אף על פי כן נמצאו משפחות שהערימו והצהירו על גיל מתקדם יותר של הבת. הם הלבישו את הבת בבגדים רחבים ובמנעלים גבוהים להגביה את קומתה ולהעלות את הגיל המוצהר, וכך קיבלו את האישור הנדרש וחיתנו את הבת בגיל 16 – 17.

לפעמים העבירו שלמונים לרופא לאישור הגיל. עד לאמצע שנות החמישים נישאו בנות בגיל 15. אפילו בשנת 1963 נישאו בנות בגיל 14 – 15 ולבנים בגיל 17, וזאת סמוך לעלייתם ארצה. חבריי מקרב בני משפחתי נישאו בשנת 1963 לבנות 14 – 15 בארפוד. המניע העיקרי היה של ההורים : העברת נכסים לארץ לאחר הנישואין.

הקדמת הנישואין בתקופת העלייה לישראל נעוצה ברצון ההורים להביא את בניהם נשואים לארץ כדי לזכות בהנחות ברכישת מוצרים ובסל קליטה לזוג הצעיר המגיע לארץ במעמד של משפחת עולים. יש ואחד מבני הזוג שמח על הנישואין המוקדמים משום שהדבר אִפשר הקדמת עלייתו לישראל בעת שהוריו בוששו לעלות.

הערת המחבר :עדותה של מסודי פרץ, שנישאה בגיל 15, ושמחה מלכתחילה על כך, כי הדבר החיש את עלייתה לארץ. אף שלאחר עלייתה גברו געגועיה להוריה, אלה עלו רק בשנת 1970.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031