החינה בחתונה היה. במרוקו-יוסף ש.


טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

מתוך כרך ח' של מאז ומקדם – אוניברסיטת חיפה

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

1 מבוא

טקסי החינה השונים קבעו, לצד טקס החופה והקידושין, את אופייה ומהלכיה של החתונה היהודית המסורתית במרוקו ותפסו בה מקום מרכזי. הם התנהלו כולם בבית הכלה, שכן הם נגעו בעיקר לה ולמעמדה בטקסי החתונה. הם ציינו סיום פרק חשוב בחייה של הכלה כרווקה (או בנערה ולעתים אף כילדה), והכינו אותה לפרדתה מבית משפחתה. בכולם מעורבת עיסת החינה, שהוכנה על יסוד עלי החינה היבשים, שנטחנו ונמהלו במים רגילים או במים מבושמים; העיסה נמרחה על הידיים והרגליים, ולעתים גם על שערות הכלה. טקס החינה המרכזי נערך לרוב ערב לפני טקס הקידושין, אך בקהילות רבות לא הסתפקו בטקס מרכזי אחד אלא קיימו טקס נוסף מוקדם יותר בשבוע שלפני החתונה או ערב לפני הטקס המרכזי, והבחינו ביניהם על ידי מתן שמות שונים לשני הטקסים.

טקס החינה-אלישבע שטרית

מרכזיותם של טקסי החתונה בהביטוס התרבותי של יהודי מרוקו יוצאת גם מן המקום החשוב שהם חזרו ותפסו באחרונה בחתונה של בני יוצאי מרוקו החיים בארץ, באירופה ובאמריקה. בשנים האחרונות אף צצו חברות ומיזמים רבים שמארגנים את טקסי החינה ומספקים אביזרים ומלבושים מרוקניים שהם חלק מהותי מטקס החינה המחודש.

בפרק זה הכוונה היא לתאר בקצרה את טקסי החינה בפי שנערכו במשך הדורות בקהילות שונות במרוקו ואת התמורות שחלו בהם לאחר התפזרות הקהילות והשתלבותם של יהודי מרוקו במקומות הגירתם. טקסי החינה המסורתיים יוצגו על פי כללי התיאור שגובשו בפרק המבוא.

2 טקסי החינה המסורתיים

2.1 מקורם של הטקסים

על פי המידע העומד לרשותנו היום קשה לדעת במדויק את מקורותיהם של טקסי החינה השונים שליוו את אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, אך אין ספק שיהודי מרוקו שאלו אותם ממסורות בֶרְבֶרִיות ומוסלמיות מקומיות. שורשיהן של אלה נטועים כנראה עוד בעת העתיקה וקשורים לסגולות החיטוי, הריפוי וההגנה שיוחסו לעיסת החינה ולתפקידי הקישוט שהיא מילאה בגלל הצבע האדום העז שהשאירה על העור. הן בקרב המוסלמים הן בקרב היהודים עילת הטקסים היא מריחת עיסת החינה על חלקי גוף שונים של הכלה לשם קיום פעולות מגיות מגוננות דרך קישוטה וצביעתה בצבע אדום. לשימושה הרב בטקסי החתונה ייתכן גם שנוער קשר ביודעין או שלא ביודעין בין צבע החינה לצבע הדם של הבתולים. אולם אצל המוסלמים במרוקו מריחת החינה על גוף האישה, על הבת ואף על הרך היילוד היא עניין של יום יום וברובה לעתים בציורים גאומטריים שונים על הגפיים של העומד או העומדת במרכז הטקס, שמבוצעים בידי אישה מומחית לכך. לעומת זאת אצל היהודים מריחת החינה שמורה בעיקר לטקסי החתונה, ואינה מלווה בציורים כלשהם. בטקסי החינה המרכזיים של החתונה, שהתקיימו תמיד בבית הכלה, מורחים חינה גם לחתן, לקרובי המשפחה ולאורחים הנוכחים, אולם על כפות ידיהם בלבד. אצל המוסלמים התקיימו טקסים למריחת החינה גם בבית החתן.

[1] על טקסי החינה בקרב האוכלוסיות הברבריות והמוסלמיות במרוקו ראו וסטרמרק,

הערת המחבר :  הנשים היהודיות השתמשו באופן סדיר בתמיסת חינה לחיזוק צבע שערותיהן. כמו בן נערך בקהילות יהודי מרוקו טקס חינה בחגיגות הבר־מצווה.

תכלית הטקסים

תכלית הטקסים היתה קשורה כנראה, כאמור, בסגולות הטיהור, החיטוי וההגנה המגיות שייחסו לעיסת החינה בעת העתיקה, ואשר מיוחסות לה גם בימינו, ביודעין או שלא ביודעין. המטרה הראשונה היתה להגן על הFלה ועל החתן מפגי מזיקים ומפני עין הרע דרך קישוט חלקים שונים בגופם בעיסת החינה. תכלית הטקסים היתה מגית בעיקרה, והיא בולטת במיוחד בטקסי האזמומג המגוונים שנערכו בקהילות השונות, לרוב כהכנה לטקס החינה המרכזי. לתכלית מגית עיקרית זו ניתוספו מטרות שונות שקשורות בהכנתה האישית והחברתית של הכלה למעמדה החדש כאשת איש ולפרדתה מבית הוריה. משום כך קיבלו הטקסים העיקריים שקשורים בחינה ממד עיבורי-קהילתי, והוזמנו אליהם קרובי המשפחה ואורחים נוספים. טקס החינה המרכזי נערך לרוב בנוכחות אורחים רבים שהזמינה משפחת הכלה.

2.3  מעמדם של הטקסים

לעד טקס שבע הברכות, הממסד את הנישואין של בני הזוג החדש דרך הקידושין, עמדו טקסי החינה במרכז האירועים של החתונה היהודית המסורתית. הטקסים נערכו כולם בבית הכלה, וביטאו את חלקה של משפחת הכלה בחגיגות החתונה. הם נוהלו כולם בידי נשות המשפחה, שכן רק נשים מרחו את החינה על הכלה, על החתן ועל האורחים. מעמדם הרם של טקסי החינה נובע גם מגיוונם ומריבוים בקהילות השונות. כפי שנראה בהמשך הדברים, הטקסים כללו בקהילות שונות את טקס האזמומג, את טקס החינה הקטנה ואת טקס החינה הגדולה.

2.4  זמניהם ומקומם של הטקסים

בחתונה היהודית המסורתית נערכו, כאמור, טקסי החינה תמיד בבית הכלה, אך מספריהם וזמניהם היו שונים מקהילה לקהילה. בקהילות כפריות מסוימות מרחו חינה על הכלה בשבעת ימי החתונה עד ליום הובלתה לבית החתן, אך מנהג זה היה יוצא מן הכלל. מריחת החינה והטקסים שנספחו לכך התקיימו לרוב במסגרת טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה טקס החינה הגדולה, היינו הטקס המרכזי של החינה. טקסהאזמומג נערך בקהילות רבות עם תחילת ימי החתונה, היינו ביום רביעי או ביום חמישי שלפני השבת הראשונה של החתונה או ביום שבת עצמו, ובקהילות אחרות בימים שבין יום ראשון ליום החופה. גם טקס החינה הקטנה נערך בערב בימים שונים לפי הקהילות שערכו אותו, אם בשבוע שלפני השבת הראשונה ואם בימים ראשון או שני שלפני יום רביעי של טקס החופה. טקס החינה הגדולה (או טקס החינה סתם בקהילות שלא קיימו שני טקסים שונים) נערך לרוב יום לפני החופה.

2.5 המשתתפים בטקסים

שלושת טקסי החינה היו שונים זה מזה גם בקבוצות האנשים שהשתתפו בהם. בטקס האזמומג השתתפו כמעט תמיד רק נשים, היינו אם הכלה, אחיותיה ובני משפחתה הקרובות ביותר וכן נשים נשואות צעירות אימהות לילדים (מזואראת) ונשים מבוגרות שהיו ידועות כמנהלות הטקס; לרוב לא נלוותה לטקס ארוחה חגיגית. בטקס החינה הקטנה השתתפו בעיקר בני משפחות הכלה והחתן וכן קרובי משפחה ושכנים; כולם השתתפו בארוחה שהוגשה במסגרת הטקס. בטקס החינה הגדולה, או בטקס החינה המרכזי, השתתפו אורחי משפחת הכלה, שמעבר לחוג הקרובים והידידים, והוא כלל ארוחה חגיגית שלקראתה אף נהגו לשחוט עגל או פרה.

הערת המחבר :     על טקסי האזמומג בקהילות שונות ראו בן־עמי, החתונה, עמי 12-45, וכן בפרקי התיעוד השונים שבקובץ זה, ובמיוחד הפרק על מנהגי החתונה היהודית בתארודאגת, ובכלל זה הערה 12. בקהילות שונות, כגון פאם, נערך טקס זהה תחת שם אחר. ראו בפרק על טקסי החתונה בפאס.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

 

2.2              מהלך הטקסים וטקסי המשנה

בקהילות שונות נהגו, כאמור, שלושה סוגים של טקסי חינה: א. טקס האזמומג: מטרתו היתה להגן על הכלה מפני עין הרע של אלה שקינאו בנישואיה ומפני רוחות ומזיקים. אם הכלה, או אישה נשואה ואם לילדים או אישה מבוגרת שהיתה מומחית לכך, מרחה במהלך הטקס על שערותיה של הכלה עיסת חינה עם חלבון וחלמון של ביצה; בקהילות רבות הוסיפו לכך תמרים וראי מעל השער' את הכול קשרו ביריעת בד לבנה, שכוסתה במטפחת. הכלה היתה חייבת לשמור על תחבושת זו במשך יום או ימים מספר (בשונה בכל קהילה) עד לפני טקס הטבילה במקווה. בתארודאנת נערך הטקס במוצאי יום שני, במסגרת טקס החינה הקטנה לאחר שהובא החתן לבית הכלה בליווי פיוטים וצהלולים. הכלה ישבה על כיסא, שמתחתיו שמו נר דולק, שעה שפתחו את צמותיה, מרחו על שערה את עיסת החינה ועטפו את ראשה ביריעת בד לבן (אכּנבום akenbous שונה מהמקור). הטקס fלל הלבשת הכלה והחתן בבגדים בלויים; אלה הוסרו מעליהם למחרת, כשרחצו את שערה של הכלה, ונמסרו במתנה לנזקקים., בקהילות אחרות נערך טקס האזמומג אחרי טקס אחר שנגע לשער של הכלה: טקס האזלומ / האזלומין (  שונה מהמקורazloum – azloumin), שמשמעותו פתיחת צמותיה של הכלה ופרישת השער על כתפיה.

טקס החינה

ב. טקס החינה הקטנה נתקיים בחלק מן הקהילות, ועריכתו ומהלכו היו שונים מקהילה לקהילה. הוא נערך לרוב בבית הכלה באחד מערבי השבוע שלפני שבוע החתונה או ביום ראשון או ביום שני שלפני החופה. במשך אותו היום מרחו חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן וערבו טקסים נוספים, כגון טקס האזלום / האזלומין וטקס רחיצת הכלה, או קיימו את טקס האזמומג. טקס החינה הקטנה כלל לפעמים ארוחה חגיגית למספר מצומצם של מוזמנים מקרב בני משפחת הכלה ומשפחת החתן, וכן כיבוד מיוחד עבור חברותיה של הכלה והנשים הצעירות והמבוגרות שטיפלו בכלה ונשארו לבלות אתה כל הלילה. טקס החינה הקטנה נועד בעיקר להפגשת בני משפחת הכלה עם בני משפחת החתן וידידיהם ושכניהם הקרובים ביותר, אם בתחילת אירועי החתונה ואם לאחר השבת הראשונה של החתונה. בקהילות אחרות, כגון תארודאנת, נערך הטקס ביום שני בבית הכלה, וכלל מריחת חינה על ידיה של הכלה בשעות הבוקר ועטיפת ידיה בבד, לפני טקס האזמומג, שנערך אחרי הצהרים בליווי שירת נשים. במסגרת הטקס הגישה משפחת הכלה ארוחת ערב לשושבינות הכלה, לנשים הנשואות בראשונה ולהן ילדים ולמיילדות שטיפלו בכלה בבל ימי החתונה. לאחר הטקס ליוו את החתן לביתו בפיוטים ובצהלולים. באותו יום שלחה אם הכלה לבית החתן מנחה לארוחת ערב, שכונתה לעסא דאריאל כללה חמישה מגשים מלאים

עופות, עוגיות וכעכים; המנחה הובאה לבית החתן בתהלוכת נשים. בבית החתן השלימו את כמות המערבים בהתאם לעורכי האירוח שלהם באותו ערב, וכן הכינו צלחות עבור הפייטנים והגברים מבני הקהילה שהוזמנו לחתונה. המוזמנים אכלו את התקרובת במקום או לקחו אותה לבתיהם.

ג.טקם החינה הגדולה היה הטקס המרכזי והחגיגי שארגנה משפחת הכלה עבור קרוביה, ידידיה ומכריה בקהילה כדי להיפרד מהכלה ערב יציאתה לבית בעלה. הטקס התקיים בכל הקהילות ונערך כמעט תמיד בבית הכלה" במסגרת ארוחת ערב חגיגית שבמהלכה מרחה אם הכלה או אישה נשואה ואם לילדים חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן וכן על כפות ידיהם של האורחים הקרובים, שהשתתפו בארוחה החגיגית. לפעמים שמו מטבע בכף ידה של הכלה ועטפו את ידיה במטפחת לבנה. בקהילות רבות נהגו גם למרוח חינה על כפות רגליה של הכלה ולעטוף אותן ביריעת בד. הכלה והחתן ישבו על מושב מוגבה ולא השתתפו בארוחה, שכן ידיהם (ולרוב גם רגלי הכלה) היו מרוחות בחינה וקשורות ביריעת בד; בימים עברו ישבה הכלה בעיניים עצומות. בבתי עשירים נהגו להזמין תזמורות יהודיות או מעורבות (יהודים ומוסלמים) כדי להנעים את מהלך החגיגה המשפחתית. הנגנים והזמרים ביצעו בעיקר שירים עממיים, ובן שירי חינה ושירי חתונה שהתאימו לאירוע ויכלו לזכות בתשומת לבם של המשתתפים. בתום הארוחה נערך תמיד טקס הגראמה(, המתנה בהכרזה), שאיש מומחה לכך הכריז בו על סכום המתנה של כל אורח ואורח." אחרי טקס החינה יצאה הכלה לרוב לטבול במקווה בליווי נשים מבוגרות, חברותיה ובנות משפחתה לאחר שסעדה את לבה.

וו רק בקהילות תאפילאלת נערך טקס החינה המרכזי בבית החתן ולא בבית הכלה. ראו על כך במאמר של מאיר נזרי, סעיף ו.6.

2ו בקהילות גדולות, כגון מכנאס, נהגו לערוך בו במקום רשימה של התורמים וסכומי מתנותיהם או החפצים שהם נתנו במתנה לכלה, כדי שהוריה יזכרו מה וכמה להחזיר במתנה לכל אורח ואורח בחתונות בניהם ובנותיהם.

2.7 השיח המלווה את טקסי החינה

בגלל מרכזיותם וסמליותם של טקסי החינה לניהולם התקין עול אירועי החתונה ומשמעותם עבור הכלה והצלחת נישואיה לוו טקסי החינה השונים בכל הקהילות בנוסחאות ברכה רבות ובשירים רבים, שביצועם היה חלק בלתי נפרד מעריכת הטקסים. בכולם מועלים ענייני החינה ומשמעויותיה עבור הכלה והחתן לצד נושאים ליריים או חברתיים מגוונים נוספים, שלעתים אין רואים את הקשר הישיר שלהם לטקס.

להלן שיר שהושר בערב החינה הגדולה בתארודאנת ובו מוזכרים סממנים שונים של הטקס: שם הטקס עצמו וטקס ההכרזה על סכומי המתנות בכסף (בית 1), עטיפת ידיה ורגליה של הכלה המרוחות בחינה למשך לילה שלם (בית 14), האיפור הכבד של הכלה (בית 15), הקנאה באושרה של הכלה (בתים 17-13). הגרסה המובאת כאן הורכבה ונערכה על פי גרסאות שונות שהקלטתי מפי מסרניות בנות הקהילה., בשיר מועלים נושאים שונים: טקס החינה עם מתנות הכסף בהכרזה(בית 1), שבחים וברבות לחתן(בתים 12-2), התגרות בכלה בגלל הקנאה לאושרה וצער הכלה (בתים 17-13), איחולים למגורים סמוכים של הזוג החדש עם בני משפחתם(בתים 22-18), תפילות לאל שיגביר את רחמיו על בני המשפחה (בתים 25-23). כמו בכל שירת הנשים האמירה השירית מופנית לעתים כלפי בני משפחה – אלה מוזכרים על פי יחסי הקרבה שלהם או על פי שמותיהם (כאן אחי, ליאור, שלומי), לבד מן הכלה, המכונה ׳גברתי׳(lalla) והחתן, הקרוי ׳אהובי׳ (baba) – כדי לשתף אותם בברכות ובאיחולים שעולים מן השיר. בכל טור בשיר מופיעות הברות מליסמטיות ( פראמטר מוסיקלי )שאין להן משמעות מילולית אך הן עוזרות להשלמת המלודיה(ja lala ilala, ja lala lalal). נוסחים שונים בבתים שונים מסומנים כאן בסימן /.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

תרגום השיר

1 הלילה ליל החינה והעשירים תורמים בהכרזה,

 תורמים לך, הו כלה, ריאל ומתקאל.

 תורמים לך, אהובי, את הריאל המובחר.

טקס החינה-אלישבע שטרית

 אחי אהובי, זה מה שאיחלתי לך,

שהכלה תשהה בחדרך ואני אשיר לך.

חתן יקר, שהאל ייתן לך מה שאיחלו לך:

הון וילדים וכן מזל מושלם.

אחי אהובי, בגדים בלויים אינם יאים לך.

 תלבש ביום חג רק בגד לבן מבד עדין.

 אחי אהובי, בעל הכתף הערומה:

אתה דג בורי מובחר הנידוג בנחלים.

 אחי אהובי, אתה כמחרוזת פנינים צפופה,

מחרוזת פנינים ובתוכה מטבעות זהב.

חתן יקר, עלם האחראי על שני בתים,

 חמשת אחיך מלאים ביהלומים.

 מחרוזת פנינים ובתוכה יהלומים.

אחי אהובי, הו תמר מתוק,

גחלת אש בלב האישה האויבת.

 שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בגד עליון.

שהאל לא ייסרך, אתה רוחי ועיניי.

לך, שהאל לא ייסרך בפי שייסר את לבי,

בגעגועים, במרחק מן הבית ובבדידות.

 לן, שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בורנום.

שהאל לא ייסרך, אחי החתן.

לך, שהאל לא ייסרך, אתה בעל הבית הנאה,

שהאל לא ייסרך, אחי בבת עיני.

 באה להתגרות בי כדי שאתגרה בה.

לולא כיבדתי בני אדם הייתי רודפת אחריה.

 באה להתגרות בי עד לפתח החדר,

רגלי מרוחה וידי עטופה בחינה למשך כל הלילה.

באה ונטפלה אליי עד לשער עם הקשת,

ידי מרוחה בחינה ופניי מאופרות באיפור שחור.

 לבי חולה, הו אימא, הוא זקוק לריפוי,

 דברי השמעה גורמים מועקה ללבי.

 אימא, הו אימא, תני לי לנוח,

הדליקי לי נר בשער המלאח.

 אימא, הו אימא, פרעי לי צוהר,

בטקס הבר-מצווה של שלומי נמצא מנוחה.

 אימא, הו אימא, למדי אותי מקצוע,

 במוצאי החג בלילה עם כוס משקה ונר דולק.

בית ליד בית ועמוד התווך מוצב,

יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך בחורה / מנחה.

 בית ליד בית וגפן נטועה,

יחיה לך אביך, הו שלומי, ויביא לך כלה

. בית ליד בית וגפן ביניהם,

יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך את המובחרת בבנות.

אלוהים היקר לי, אתה המעניק רווחה,

חון עלינו לשעה בזה הלילה.

 אלוהים היקר לי, הבא שנה טובה,

 שיתחתנו בניי ואמצא מנוחה.

 אלוהים היקר לי, אתה הנותן ישועה,

אתה תביא לי רווחה ותמלא משאלתי ,

אתה תשלים את ענייני בטוב ותביא לי רווחה

טקסים מקדימים וטקסי המשך

לשלושת טקסי החינה המרכזיים קדמו טקסים שונים שנגעו להבאתה של החינה ולהכנתה בבית הכלה; כמו כן נערכו טקסים שנבעו בעקיפין או במישרין משלושת הטקסים הללו. ברוב הקהילות נהוג היה שהחתן הוא ששלח במתנה מגש שלם של עלי חינה יבשים לכלה יחד עם מגשים של פרות יבשים, דברי מתיקה ועוגיות. המנחה נשלחה ביום שהתקיים בו טקס האזמומג או טקס החינה הקטנה, והובלה בתהלוכה של נשים לבית הכלה. עם צאת התהלוכה מבית החתן ועם הגיעה לבית הכלה וכן בתחנות שונות בין שגי הבתים הושמעו צהלולים מפי הנשים שנשאו את המנחה ומפי השכנות כדי לציין את התרחשותו של האירוע. בבית הכלה נכתשו עלי החינה בפני נשות המשפחה והנשים שטיפלו בכלה בכל ימי החתונה תוך ביצוע שירים, השמעת ברכות והשמעת צהלולים.

בקהילות רבות נכתשו עלי החינה במכתש גדול מעץ ( אפרדו ) ולידו עמדה הכלה, שכן הוא סימל יותר מכול את עבודות הבית של האישה. לאחר הכתישה יצרו עיסה תוך מהילת האבקה במים, במאחייא או במי בושם להכנת תכשיר המריחה. עם הכנת העיסה נהגו למרוח בה את כפות הידיים של הכלה ושל הנוכחים באירוע, ובכלל זה החתן אם היה נוכח בבית הכלה." בתארודאנת כתשו את החינה ביום שני שלפני טקס החופה בבוקר מיד לאחר שחיטת העגל וביתור בשרו; את העיסה לטקס האזמומג הכינו במסגרת הטקס עצמו, במוצאי אותו היום.

עד למועד טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נשארה העיסה בהשגחה מוקפדת של אם המשפחה וקרובותיה כדי שלא תיפול חלילה לידיה של אישה בעלת כוונות רעות ותשמש בידה לפעולות מגיות כלפי הכלה לפני התייחדותה עם בעלה, אשר ישבשו את מהלך נישואיה. היו אף אימהות שחשדו בעניין זה באם החתן, שלא הסכימה אולי לנישואי בנה עם כלתה" ודאגו להשתמש בעלי חינה שהן עצמן קנו לשם הכנת העיסה ששימשה למריחת הכלה והחתן. אשר לחתן, הוא השתתף בטקסי החינה, וכל פעם שהגיע לבית הכלה לשם כך הוא לווה מביתו בידי פייטנים ששרו לכבודו פיוטים והתקבל בצהלולים עם הגיעו לבית הכלה כמו בעת יציאתו מבית הוריו. אחד הטקסים המרכזיים ביותר בחתונה היהודית המסורתית שקדם לטקס החינה הגדולה היה טקס שחיטת העגל או הפרה בבית הכלה יום לפגי עריכת הטקס או בבוקר אותו היום ברוב הדר ובשירת פיוטים כדי לספק את הבשר הדרוש להכנת המטעמים שהוגשו לאורחים הרבים במהלך החגיגה. בקהילות צפון מרוקו ובקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים נהגו לקשט את העגל או הפרה ואף להלביש אותם מעין חליפה דומה לחליפה הגדולה שלבשה הכלה בטקס החינה הגדולה."

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל יוסף שטרית

 

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

טקסי החינה השונים היו אירועים מרכזיים בחוויות החתונה הרבות והתכופות שנגעו להכנתה של הכלה לפרדתה מבית הוריה ולחיי הנישואין שלה. הם קבעו בעצם את סדר יומם של בני משפחת הכלה ושל הכלה עד ליציאתה לבית החתן. לאחר טקס האזמומג היה על הבלה לשמור את התחבושת המכבידה שעטפה את שערה למשך יום או יותר (עד שבעה ימים), לפי מנהג הקהילה או המשפחה, ובכלל זה בלילה. את התחבושת הורידו לה לפני טקס החינה הגדולה, ושטפו אז היטב את שערה משרידי החינה והביצה ורחצו אותה לפני הלבשתה בבגדים מפוארים, בחליפה הגדולה – אלקסואה אלכבירה – ברוב הקהילות העירוניות והעירוניות למחצה. לאחר טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נהגו חברותיה של הכלה ונשים נשואות בפעם הראשונה ואימהות לילדים – אל־מזואראת  -או הנשים המבוגרות שטיפלו בה ובחינה שלה ללון אתה בחדרה תוך ביצוע שירים, חידת חידות ומשחקים כדי להגן עליה מפני מזיקים ורוחות. בקהילות שונות לווה החתן לביתו בידי פייטנים אחרי טקס החינה הגדולה עם מנחה שכללה מגשים של מטעמים שנועדו לו ולחבריו. ארוחת לילה זאת שאכל עם שושביניו שימשה לו גם סעודה מפסקת לצום שצם ביום חופתו. באותו הזמן חולצה הכלה מתחבושת החינה שעטפה את ידיה, ובקהילות רבות אף את רגליה," ומשרידי עיסת החינה כדי שתוכל לסעוד את לבה ותתבונן לצאת לטבילה במקווה.

משמעותם של טקסי החינה

כפי שעמדתי על כך בפרק המבוא משמעותם של טקסים מסורתיים, עתיקי יומין, אינה חד־ממדית ואינה יציבה כלל, אלא משתנה ומתגבשת מחדש בהתאם לתקופה, למשתתפים בטקס ולזרמים הרעיוניים שלהם. גם שימורם או שחזורם של הטקסים עם התנועות, הפעולות והתרחישים שמייחדים אותם בהקשרים חברתיים ותרבותיים חדשים אינו ברוך באופן אוטומטי בשימור משמעויותיהם ומסכת פרשנותם העממית או המלומדת. ייחוס משמעות להתנהגות חברתית (ואף אישית) כלשהי גמיש הרבה יותר מביצוע ההתנהגות עצמו, שכן פעולה פרשנית זאת תלויה תמיד במתבונן או בחווה הישיר של האירוע וברשת הסמיוטית הטבעית או המקצועית העומדת לרשותו, שעה שההתנהגות עצמה כבולה לרוב לכללים המסורתיים שהתגבשו ונקבעו במסגרת ההביטוס הקהילתי. כל פרשן טבעי או מקצועי כזה מפעיל את המסננים התרבותיים והסמיוטיים האישיים שלו כדי להעניק פרשנות לאירוע שהיה מעורב בו.

במקורם נשענו טקסי החינה השונים על האמונות בסגולות החיטוי, הריפוי והקישוט של תכשיר החינה שהתקבל מאבקת החינה שנמהלה במים או במי בושם ועל האמונות המגיות שהתפתחו על יסוד זה. תרבותן הסינקרטית של הגשים היהודיות במרוקו(במו ביתר הקהילות היהודיות שתרבות הנשים היתה בהן בעיקרה תרבות בעל פה) השאירה מקום חשוב לאמונות אלה אם מתוך מודעות מלאה לאמונות המגיות ולעצמתן ואם מתוך שגרה וקבלת המנהגים כהווייתם.

על אמונות מודעות ובלתי מודעות אלה הולבשו אירועי אירוח ואירועי שמחה ועצב שנגעו למעורבותם האישית הישירה והעקיפה של המשתתפים באופן פעיל באירועי החתונה, ובראש וראשונה הבלה והחתן ובני משפחותיהם. עבור אלה משמעות טקסי החינה קיומית קודם כול וכרוכה בחוויות המידיות שהם חווים לקראת הטקסים ובעיצומם של הטקסים וכן ברישומן של חוויות אלה בזכרונם ואולי אף באישיותם. גם החוויות המצטברות תוך כדי ההשתתפות הפעילה בטקסים אלה מגוונות ביותר ונוגעות לתחושות האישיות של הכלה והחתן הזוכים בימי החתונה לטיפול אמפתי וחברתי נמרץ ביותר מעד בני משפחותיהם וחבריהם; לערכי האירוח ולהמולה המתוחה שמלווה את האירוח של קרובי משיפחה, ידידים וחברים; לרשמים מן הפאר וההדר היחסיים או המיוחדים שהתלוו לטקסים המרכזיים; וכן להתנהגות המסורתית המתבקשת מן המעורבים באירועי החתונה על פי ההביטוס הקהילתי, במו, למשל, עצימת עיניה של הבלה במשך כל טקס החינה הגדולה בקהילות רבות

2.10 התמורות שחלו בטקסי החינה

עם חדירת המודרניזציה לקהילות היהודיות העירוניות במרוקו, הן כתוצאה מפתיחת רשת בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 הן בתוצאה מן הנוכחות המסיבית, הצבאית והתרבותית של צרפת ושל ספרד אחרי הטלת הפרוטקטורט שלהן ב־1912, החלו להשתנות מסגרות ארגוניות שונות ובן התנהגויות מסורתיות רבות בקהילות אלה. הסיבות לתמורות אלה רבות ומגוונות. ניתן למנות ביניהן את הנאורות החדשה שרכשה לה אחיזה בקרב חוגים חברתיים שונים עקב הידע החדש שנרכש בבתי הספר והביא לשינוי דעות, אמונות ועמדות; את המפגש עם התנהגויות תרבותיות אחרות, אירופיות בעיקר, שנחשבו בעיני הנאורים החדשים .יוקרתיות יותר וראויות יותר, ואת החיקוי של התנהגויות אלה שנבע מכך; את האפשרויות החדשות לצריכה תרבותית ולקיום חגיגות מחוץ לכותלי הבתים הפרטיים עקב פתיחתם של אולמות אירועים ואולמות בידור. אולם כל עוד שמרו הקהילות על רוב אוכלוסייתן היהודית המקורית, על הארגון ועל המבנה החברתי המסורתיים שלהן, לא חלו זעזועים רבים בהביטוס התרבותי ובחיים החברתיים התרבותיים שהתנהלו לאורו. התמורה העיקרית בשלב מוקדם זה הביאה בעיקר לעריכת חגיגת החינה הגדולה ולקיום הארוחה החגיגית שלאחר החופה והקידושין באולם אירועים שמחוץ לבתים הפרטיים כדי לארח מספר גדול יותר של מוזמנים. כמו כן התחילו לערוך את טקס החופה והקידושין בבתי כנסת במקום בבית החתן(ברוב הקהילות) או בבית הכלה (בקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים).

תמורות עמוקות יותר התפתחו בקהילה הגדולה ביותר, שהלכה ותפחה מתחילת המאה ה־20 עד לשנות החמישים ועברה מאלפים ספורים של יהודים לכ־75,000 יהודים, היינו ב־10% מאולוסייתה של העיר. המדובר בקהילת קזבלנקה, שממשל הפרוטקטורט הצרפתי החליט לבנות בה את הנמל העיקרי של מרוקו ולהפוך אותה לעיר מטרופולין כלכלית שתוביל את הפיתוח הכלכלי של מרוקו. באן חברו גורמים שונים לשינוי משמעותי בהביטוס הקהילתי של הרבבות. בין גורמים אלה ניתן לעיין את צפיפות הדיור של היהודים שהיגרו מקהילות הדרום ובמיוחד מן הקהילות הכפריות ואיבדו מניה וביה את היציבות התרבותית של קהילותיהם המקוריות; את פיזור הקהילה היהודית בשכונות שונות והמרחק שנוצר בין בתי היהודים, ובמיוחד בין בתי היהודים המבוססים; את עלייתה של שכבת בעלי אמצעים ובעלי תפקידים חשובים מקרב בני הקהילה הודות לאפשרויות הכלכליות, להזדמנויות החדשות ולקרבתם לחוגים האירופיים, שנהנו ראשונים מפיתוח כלכלי זה ונמצאו אתם במגעים עסקיים או מקצועיים; וכן את הצביון המודרני שהטביעו החוגים האירופים על החיים החברתיים והתרבותיים של שכבת בעלי האמצעים בעיר." כתוצאה מכך התחילו להצטמצם טקסי החתונה ואירועי החתונה המסורתיים, וביניהם טקסי החינה השונים, כך שנשאר בעיקרו של דבר טקס החינה הגדולה וטקס החופה והקידושין. בעלי האמצעים גם ערכו החגיגות שעטפו טקסים אלה מחוץ לבתיהם הפרטיים. גם מנהג היהודים יוצאי אירופה ויוצאי אלג'יריה הרבים יחסית שהתיישבו בקזבלנקה ונהגו לקיים את טקס החופה והקידושין בבית כנסת מרכזי שימש מודל לחיקוי עבור בני הקהילה המבוססים.

התמורות העמוקות ביותר במנהגי החתונה המסורתית של יהודי מרוקו התחוללו לאחר התפזרות הקהילות היהודיות ברבע השלישי של המאה ה־20 והגירת בניהן או עלייתם לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות באירופה ובאמריקה. בארצות מגוריהם החדשות ניתק בבת אחת הקשר המידי והמכונן עם ההביטוס התרבותי הקהילתי של המשפחות, ניתקו הקשרים המשפחתיים המסועפים שקיימו את אורחות המשפחה הרחבה ובוטלו בבת אחת כל הרשתות החברתיות-השיחיות המסורתיות שתמכו באירועי החתונה המסורתיים ואפשרו את עריכתם על פי ההביטוס הקהילתי .

התחדשות טקסי החינה בישראל 5.1-יוסף שטרית

 התחדשות טקסי החינה בישראל 5.1חינה (9)

 הצורך החדש לביטוי הזהות הקהילתית

עלייתם לישראל של רבבות יהודי מרוקו בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה ה־20 והגירתם של אלפים רבים נוספים לארצות אירופה ואמריקה שיבשו את מכלול ההביטוסים הקהילתיים שנשאו במשך תקופה ארוכה את החיים היהודיים במאות הקהילות היהודיות שהתקיימו במרוקו. הפיזור הרב של בני הקהילות ושל בני המשפחות בנקודות יישוב מרוחקות, הניתוק מן המנהיגות הרבנית הפורמלית ומן המנהיגות התרבותית הבלתי פורמלית של הקהילות, קשיי הקליטה והפרנסה, ובעיקר המדיניות המעקרת של בור ההיתוך והעוינות לכל מסורת יהודית שפיתח הממסד הפוליטי והתרבותי ששלט בכיפה באותה התקופה בארץ, כל אלה תרמו לשיבושן המוחלט של המסורות הקהילתיות של העולים, וביניהן כללי ההביטוס התרבותי בעניין החתונה.

החובה לרישום במשרדי הרבנות המקומית של היישוב ובמנהל התושבים כזוג נשוי וניהולו הרשמי של טקס החופה והקידושין שנגזר מכך קבעו טקס זה לטקס היחיד הנחוץ לקיום חוזה הנישואין. עד לסוף שנות השבעים השתמרו רוב הטקסים המסורתיים של החתונה היהודית במרוקו, לבד מטקס החופה והקידושין, בריכוזים של יוצאי מרוקו שהתיישבו(נכון יותר להגיד: יושבו) במושבים ובעיירות פיתוח, אך גם במקומות אלה לרוב בחוסר שיטתיות ובחוסר אחידות. בטקסי החתונה היהודית המסורתית הוזנחו גם טקסי החינה, לרבות טקס החינה המרכזי, שאם אמנם התקיים הרי שנערך בחוג משפחתי מצוצמם בעיקר.

התפוררות זו של המסורות הקהילתיות של יהודי מרוקו נבלמה בסוף שנות השבעים ובעיקר בשנות השמונים של המאה ה־20, כתוצאה מהתפתחותה של מודעות חדשה לזהות הקהילתית ולייחוד התרבותי שלה בקרב חוגים שוגים מבני הדור שעלו צעירים ממרוקו. חוגים אלה, שהלכו והתרחבו עם הזמן, התערו בארץ לאחר שקיבלו בה את עיקר חינוכם והכשרתם והכירו במעומעם בלבד את המסורות הקהילתיות של אבותיהם כשהיו בשיא פריחתן. סימן מובהק להתעניינות זו במסורות תרבותיות קהילתיות של יהודי מרוקו הוא הקמתם של חוגי פיוטים ובקשות הולכים ומתרבים החל בתקופה זו ברחבי הארץ, ובמיוחד בערי פיתוח בצפון הארץ ובדרומה, שקיימים בהן ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו" גם כאן אלה שהובילו את המהפך התרבותי נמנים עם אותם חוגים שעלו בגיל צעיר לארץ וחשו צורך לאזן את זהותם הישראלית בסממנים יהודיימ־תרבותיים ממרוקו.

התפתחות משמעותית בחידוש טקסי החינה בישראל התחוללה בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים של המאה ה־20 עם גבור הנסיעות למרוקו של יוצאי ארץ זו למטרות תיירות ועלייה לקברות הצדיקים. במרוקו נפגשו התיירים עם בני משפחותיהם המעטים שנשארו בקזבלנקה בעיקר והשתתפו בטקסי החתונה של בני המשפחה, ובכללם בטקסי החינה. אלא שגם בקרב שרידי הקהילות היהודיות במרוקו השתנו לבלי הכר טקסי החינה של החתונה היהודית הסטנדרטית והפכו לחגיגה קולינרית, מוסיקלית ובידורית עם החלפת תלבושות רבות בידי הבלה בדומה לאופן התנהלותן בחוגים המבוססים של האוכלוסייה המוסלמית.

טקסי החינה הצטמצמו לטקס מרכזי אחד שבו משתתף קהל רב של מוזמנים והוא נערך כמעט תמיד באולם אירועים, של בית מלון לרוב. הורי הכלה שהם בעלי אמצעים גם שוכרים שירותי הסעדה להכנת המטעמים השונים שיוגשו למוזמנים, וכן מזמינים תזמורת להנעים להם במנגינותיה ולהרקיד אותם על פי מקצבים מרוקניים ואירופיים. הכלה מוכנסת לאולם האירועים כשהיא ישובה על מגש גדול שגברים נושאים אותו על כתפיהם עד למקום ישיבתה ליד החתן בליווי צהלולים ונגינת התזמורת. החגיגה נמשכת לעתים עד מאוחר בלילה, ובמהלכה מוציאים מספר פעמים את הכלה להחלפת תלבושתה ומחזירים אותה למקומה כפי שהוכנסה בפעם הראשונה. קורה שהכלה מציגה עד שבע תלבושות שונות בחגיגת החינה שלה, אולם גם תלבושות אלה אינן שייכות לבלה ולא הובנו עבורה במיוחד, אלא הן מושכרות מאחת החברות שמתמחות בארגון טקסי חינה כאלה ומספקות תלבושות עבור המשתתפים באירוע וכן אביזרי תפאורה על טהרת האומנות המרוקנית המסורתית לקישוט האולם שבו מתנהל האירוע. לקראת סוף האירוע מקיימים את טקס מריחת החינה על ידי הכלה והחתן לשימור סמלי של המסורת, ומעמים את התכשיטים שהביא החתן ובני משפחתו לכלה וכן את התכשיטים או האביזרים האישיים שבהם מבבדים הורי הכלה את החתן.

באופן זה איבד טקס החינה המרכזי את ייחודו הסמלי המקורי והמכונן עבור הכלה, משפחתה והקהילה בכלל, כשהוא נערך בסיום שורה ארוכה של אירועים וטקסים שנערכו בבית הבלה למן תחילת אירועי החתונה, והפך לחגיגה משפחתית בידורית שאמורה להנות את מוזמני משפחת הכלה. משפחה יהודית במרוקו שידה אינה משגת לשבור אולם אירועים לטקס החינה מקיימת את האירוע בביתה או באולם קהילתי מאולתר.

החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

3.2 אופיו החדש של טקס החינה בישראל

טקס החינה

טקס החינה

דפוס חיצוני ובידורי זה של טקס החינה נהוג כיום גם בישראל כתוצאה ישירה כנראה מחוויותיהם של אלו שביקרו במרוקו, השתתפו שם בטקסים דומים, והתאימו אותם להתעניינות המחודשת בטקסי החינה בישראל. אלא שכאן עריכתו של טקס החינה המחודש נתונה עדיין למשא ומתן בין הכלה ובין החתן ובין משפחת הכלה ומשפחת החתן. משמעותו התרבותית המחודשת של הטקס אינה מקובלת עדיין על כל הצעירים שהם בנים ליוצאי מרוקו, בפרט אם הם עומדים להתחתן עם צעירים או צעירות שאינם צאצאים ליוצאי מרוקו, ובמיוחד לאשכנזים או לילידי הארץ, שלא היו חשופים לטקסים דומים בקהילותיהם. על אף הפצרותיהם של ההורים המעוניינים להתחבר דרך הטקס עם מסורת אבותיהם צעירים לא מעטים אינם ששים לקיים את הטקס גם אם הוא לרוב בידורי־פולקלורי גרדא, מה עוד שעריכתו כרוכה בהוצאה כספית לא קטנה.

גם בישראל קמו יזמים ואמרגנים וייבאו תלבושות ואביזרי תפאורה ממרוקו כדי לארגן עבור המעוניינים טקס חינה כדבעי על פי מתכונתו החדשה שהוא קיבל בקרב החוגים המבוססים, יהודים ומוסלמים, במרוקו." יזמים אלה מקשטים את אולם האירוע בכלי בית אומנותיים ממרוקו, ובכלל זה פינת ישיבה מיוחדת לכלה ולחתן מעוטרת על פי מיטב המרבדים המרוקניים, ומספקים תלבושות לכלה ולחתן וכן למוזמנים, גברים ונשים, שמעוניינים ללבוש בגדים מרוקניים מסורתיים במהלך החגיגה. הם מציעים לכלה החלפת תלבושות עד חמש פעמים במהלך הערב. הם גם דואגים להכנסת הכלה לאולם האירועים נשואה על כתפי גברים כשהיא ישובה על מגש גדול או מובלת בעגלה מהודרת למקום ישיבתה. להנעמת הערב ולהרקדת קהל המוזמנים שוכרת משפחת הכלה לרוב את שירותיו של תקליטן שמתמחה במוסיקה מזרחית, ובכלל זה מוסיקה מרוקנית, זמר מזרחי ותזמורתו או תזמורת הכוללת זמרים ונגנים מיוצאי מרוקו. גם באירועים אלה מקיימים את טקס מריחת החינה על ידי הכלה, החתן, קרוביהם וידידיהם המעוניינים בכך בליווי צהלולים של נשות המשפחה המבוגרות ועורכים את טקס הצגת המתנות והתכשיטים שקיבלה הכלה מידי החתן ובני משפחתו. גם המטעמים שמוגשים לאורחים בערב זה נמנים בחלקם עם תבשילים הנהוגים במטבח היהודי המרוקני, כגון הסיגרים והמשולשים הממולאים בבשר, תבשילי לשון וכדומה. בסוף הערב מוגש לאורחים תה עם נענע ושלל עוגיות מרוקניות בסלסלות או בתפזורת, שחלק מן המשפחות דואגות להכין אותן בעצמן הגם שניתן להזמין אותן כיום בקונדיטוריות אחדות המתמחות בהכנתן ובשיווקן בארץ. לעתים מגשי העוגיות מוכנסים לאולם האירועים בתהלוכה שמנסה לשחזר את התהלוכות של החתונה היהודית המסורתית במרוקו.

אשר לזמן ולמקום של טקס החינה המחודש לא נקבעו יום ולא מקום קבועים לקיום האירוע; הכול תלוי בנוחיות שתי המשפחות, בזמינות האולם והתקליטן או התזמורת. אולם הטקס נערך לרוב כשבוע שלפני מסיבת החתונה, ומשתתפים בו פחות מוזמנים מאשר במסיבת החתונה. אלה כוללים בעיקר את בני המשפחה המורחבת וידידים ומכרים מבני יוצאי מרוקו.

במקומות יישוב קטנים ובעיירות פיתוח שיש בהם ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו חזרו משפחות רבות לערוך את טקס החינה במסגרת משפחתית או באולם אירועים מאולתר. גם במושבים שיש בהם ריכוזים של יהודים כפריים מהרי האטלס חלה התפתחות מעניינת בעניין חידוש טקסי החינה וביצוע ריקודי האחוואש הברבריים. תיירים מבוגרים מן המושבים שיצאו לסייר במרוקו הביאו אתם קלטות וידאו וקלטות אודיו של שירים ברבריים מסורתיים שהיו רגילים בהם בנעוריהם, והשמיעו אותן תכופות בבתיהם. על פי עדויות שונות חודשו על יסוד זה גם ריקודי האחוואש המלווים בשירה בֶרְבֶרית, שנהגו לבצע בטקסי החינה המסורתיים בבתים פרטיים

ובמועדונים קהילתיים בהשתתפות זקני המשפחה; אלה באו לשם כך ממקומות שונים בארץ וחידשו בכך מסורת שנעלמה ברוב המשפחות שהיו דוברות ברברית.

זאת ועוד, גם משפחות מעדות המזרח, שאינן מרוקניות במקורן, התחילו להזמין את שירותי היזמים בעלי הציוד המרוקני לארגן עבור בניהם ובנותיהם הנישאים טקסי חינה על פי המתכונת שתוארה כאן.

חידוש טקסי החינה בישראל והפיכתם למסיבות ולחגיגות משפחתיות התורמות לחיבור המשפחות לזכרי עברן במרוקו ולקטעי מסורות תרבותיות של אבותיהן מעידים על תהליכי השילוב התרבותי שעברו קהילות יוצאי מרוקו בישראל מאז התפזרותן ועלייתן לארץ. תהליכים אלה כרוכים בהכלאה של יסודות מן התרבות הישראלית הכללית, הבאים לידי ביטוי למשל בארגון מסיבת הנישואין באולם אירועים על פי כללי ההביטוס התרבותי הישראלי, עם יסודות מן התרבות הקהילתית, ובשימור מחדש של יסודות התנהגותיים תרבותיים מן התרבות המרוקנית המקורית תוך התאמתם למסגרת המודרנית של החיים בארץ ומתן משמעויות זהותיות חדשות ליסודות אלה. פעולת רה־סמיוטיזציה זו מפשטת ומדללת מאידך גיסא את רובדי המשמעויות המקוריים של טקסי החינה משום בידולו של טקס החינה וניתוקו ממערך הטקסים והאירועים השלם שקיים את החתונה היהודית המסורתית במרוקו וחדל להתקיים רובו ככולו בארץ, ויוצרת מאידך גיסא סוג חדש של טקס חינה הבנוי על יסודות נהנתניים וזכרוניים ומספק צרכים זהותיים ותרבותיים־קהילתיים ברורים. רק ימים יגידו אם דפוס זה של טקס החינה ייטע שורשים עמוקים וימשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שלא הכירו במישרין את ההוויה התרבותית של יהודי מרוקו מקרוב או מרחוק.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו – יוסף שטרית

טקס חינה לדוגמה שנערך באחרונה

טקס החינה

טקס החינה

 נסיבות האירוע

במאי 2001 ערכה להקת צפון-מערב שבניהולי ערב חינה לדוגמה עבור הכלה תמי בר-חן, שעמדה להתחתן עם בחיר לבה אורן פרח. בני הזוג הצעיר הקימו משפחה מעורבת. אם הכלה, גב׳ שולה בר־חן, ילידת מראכש, שמעה על תכניתה האמנותית של הלהקה ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״ וביקשה להראות לבני משפחת החתן מן ההוויי ומסורת החתונה של יהודי מרוקו דרך טקס חינה שיבליט את ערכי החתונה של יהודי מרוקו ומשמעויות הטקסים המסורתיים הכלולים בה. אבי הכלה, עו״ד נסים בר־חן, לא היה שלם עם החלטת אשתו וסבר שהטקס לא יעלה יפה ואף עלול לשבש את היחסים עם מחותניו לעתיד, שמסורות אלה היו זרות להם, אך קיבל לבסוף את הדין בגלל התעקשותה של אשתו. לספקות וללבטים אלה של המשפחה לא היינו מודעים כשהכנו את תכנית הערב במסגרת הלהקה, אלא זמן רב לאחר קיום האירוע."

  • להקת צפון מערב פועלת זה יותר מעשרים שנה במסגרת היחידה למעורבות חברתית שבדיקנאט הסטודנטים ובחסות הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה, בניהולי ובהדרכתי. מטרת הלהקה להביא לתודעת הקהל הישראלי את מגוון המסורות המוסיקליות ואת היצירה השירית והפיוטית של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט, בשתי הלשונות המקוריות של הקהילות השונות, העברית והערבית היהודית.

הלהקה מורכבת בעיקר מבוגרי אוניברסיטת חיפה ומנגנים שמחוץ לאוניברסיטה. בתשס״ג חברי הלהקה הם: מוריס אזרד ( דרבוקה), מלכה בוחבוט־שלו, יובי בוקסים־אמסלם, חנה בן חמו, אורלי דובני, שלום דן (עו-ד), רפי וקנין (אקורדאון), יחיאל חליווה (כנור), אלי טולדנו, רחל מויאל, אשר משאלי (כנור), אלי פדידה.

הלהקה מבצעת מחרוזות שירים, פיוטים ובקשות רבות מתון מסורת ״שיר ידידות״ ומסורות אחרות, וכן קטעים ארוכים בצורת רעפים מוסיקליים מתון מסורות המוסיקה האנדלוסית של מרוקו(אל־אלה) ושל אלג׳יריה (אל־גרנאטי) בזמרה ובנגינה. הלהקה מעלה על הבימה גם שתי מסכות שמציגות תמונות מחיי הקהילות היהודיות במרוקו באומר, בצליל, במשחק, בריקוד, בזימרה ובנגינה. המסכות מתבססות על שירי נשים, פיוטים, פתגמים ומסורות לשוניות מגוונות של קהילות שונות. המסכת הראשונה, ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״, מתמקדת בדמויות החתן והכלה, ביחסים הנרקמים ביניהם לפגי החתונה ובבעיות האנושיות והמשפחתיות המתעוררות עקב אירוע מרכזי זה בחיי האדם. המסכת השנייה, ״אורחים ומארחים בשירה, בפיוטים ובפתגמים של יהודי מרוקו״, מתמקדת בערכי האירוח המקובלים ביהדות מרוקו, ביחסים הנרקמים בשעת האירוח, בכיבוד ובמשקאות המוגשים ובשבחי עקרת הבית. המסכת כוללת גם שיר סטירי על הנשים, וכן קטעי שירה על גורל האדם.

באחרונה הוציאה הלהקה ערכה ראשונה עם עשר סדרות של שירים ופיוטים מתוך הרפרטואר שלה והקלטה מלאה של המסכת ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״. הערבה כוללת קלטת וידאו, שני תקליטורים ושתי קלטות אודיו וכן חוברת עם פרטים על פעולות הלהקה וחבריה ועם תמליל השירים והמסכת באותיות עבריות; ראו ערכה.

הערת המחבר : עו״ד נסים בר־חן שלח על כך ביזמתו מכתב להנהלת אוניברסיטת חיפה ובו פירט את לבטיו המוקדמים בקשר לערב החינה והביע לבסוף את תודתו הרבה על החווייה התרבותית העמוקה, והמפתיעה, שחווה בערב זה עם בני משפחתו ואורחיהם.

האירוע נערך באולם אירועים של בית מלון ירושלמי, שסיפק את שירותי ההסעדה לכמאתיים המוזמנים שהיו נוכחים. לקישוט אולם האירוע שכרו הורי הכלה את שירותיה של חברה מתמחה בהשכרת ציוד ותלבושות ממרוקו, שהקימה פינת ישיבה מיוחדת עבור הכלה והחתן ומיקמה כלים, אביזרים וחפצים שוגים שיובאו ממרוקו על הבימה וליד פינת הישיבה. כמו כן, באולם האירועים הוכנו שני כסאות מוגבהים לישיבת הכלה והחתן בזמן שנוהלו הטקסים האחרונים של האירוע, טקס הצגת המתנות וטקס מריחת החינה.

התכנית המיוחדת, שהוכנה לערב זה, כללה בעיקר שחזור אירועים וטקסים שהתקיימו בערב החינה המרכזי של יהודי מרוקו תוך התאמתם למקום ולזמן ותוך ניצול ביצועי המוסיקה והשירה ממסורות יהודי מרוקו שלהקת צפון-מערב התמחתה בהן. לשם כך נקבעו שבע תחנות שונות בטקס שכללו פעולות שנגעו לחתן ולכלה ולבני משפחותיהם וכן ביצוע שירים ופיוטים מתאימים ומותאמים. כאחראי על הטקס חיברתי שיר בן שבע סטרופות על אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו הן כדי שישמש חוט מקשר בין חלקי הטקס השונים הן כדי לתת למוזמנים מושג־מה על מסורות החתונה של יהודי מרוקו ומשמעויותיהן הסמליות ועל מה שעמד להתרחש באולם. הסטרופות של השיר יובאו כאן כפי שהן בוצעו במסגרת התחנות השונות של הטקס. הטקס בניהולי נערך אחרי שהאורחים סיימו לאכול את המנה העיקרית של הארוחה החגיגית. עד לזמן זה הנעים תקליטן לאורחים את האירוע בשירים ישראליים, לועזיים ומזרחיים.

תחנות הטקס – תחנה ראשונה: החתן והכלה מתלבשים-יוסף שטרית

תחנות הטקסחינה (9)

תחנה ראשונה: החתן והכלה מתלבשים

הכלה והחתן בליווי הוריהם ובני משפחה יצאו מאולם האירועים לחדר צדדי סמוך כדי להחליף בגדים ולעטות את התלבושות המסורתיות, ובכלל זה קפטנים בשלל צבעים לנשים וגלביות צחורות לגברים. בזמן שהתלבשו קראתי את סטרופת הפתיחה של השיר:

אין שמחה כשמחת חתן וכלה, שימחת הנעורים והתהלה.

בְּיָמֵינו ובמקומותינו הטקסים נמשכים רק ע.ךב ועוד לילה.

 בקהלות מרוקו שבוע לא הספיק למצות את מלא ההמולה.

אז בואו, ידידי ורעי, נֶחֱוֶה מעט מן הַמּוֹרָשָׁה הַנּוֹשָׁנָה

 וּנְחַיֶּה אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁהֶעֱנִיקָה מַשְׁמָעוּת לְטִקְסֵי הַחִנָּה

אחר כך ביצעה הלהקה את סדרות הפיוטים והשירים שלהלן:

סדרה שירית־מוסיקלית על פי המודוס באיאתי, הכוללת: ״ירושלים, עיר המהוללה״ (בית מתוך פיוט כפתיחה), מחרוזות מן הפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה״ לר׳ אליהו בכור חזן בשבח ירושלים" והפסוקים ״שבחי ירושלים את הי״ (תהלים קמז, יב-יג) על פי המנגינה של אביהו מדינה, שהקהל התבקש לשיר אותם יחד עם חברי הלהקה.

סדרה משולבת על פי המודוס דרג' רמל למאיה הכוללת קטעים מן הפיוטים והשירים האלה: מחרוזות מתוך הפיוט ״צביה, לבי חמרמר״ למשורר בשם יצחק; מחרוזות מתוך הפיוט ״מה יפית יפה, שחר נשקפה״ למשורר בשם משה; הפיוט ״שער אשר נסגר״ לר׳ שלמה אבן גבירול; ולבסוף ברג'א (=קטע סיום) עם מילים ערביות מן השירה האנדלוסית־האלג׳יראית ״רימון רמתני, שוג׳יפתו ביהא״.

 

אוחיל יום יום אשתאה  ר' אליהו חזן

איזמיר-ירושלים-תוניס-מאה 19-20

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה                 עֵינִי תָמִיד צוֹפִיָּה

מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה                       יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ                            יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ

הָרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ                      חוֹמַת אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה

כֹּהֵן שִׁמֵּשׁ אַרְבָּעִים שָׁנָה                בְּמִשְׁמֶרֶת כְּהֻנָּה

מִשְּׁיָרֵי אַנְשֵׁי אֱמוּנָה                     שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הוּא הָיָה

יְהַלְּלוּהָ בְּכָל מִדָּה                       הַנְּבִיאָה חֻלְדָּה

בֵּין חוֹמוֹת הִתְבּוֹדְדָה                    כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה

אָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי                      לְעֵבֶר מִזֶּה עָלִיתִי

חֶבֶל נְבִיאִים רָאִיתִי                       חַגַּי מַלְאָכִי זְכַרְיָה

לְמִשְׁפָּט יָשְׁבוּ כִסְאוֹת                    שִׁבְעִים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת

גְּדוֹלָה. לְמוֹפֵת וּלְאוֹת                   עִמָּם עֹז וְתוֹשִׁיָּה

יְרוּשָׁלַיִם צִיּוּן אוֹרוֹת                    שָׁמָּה הוּבְלוּ לִקְבָרוֹת

עִיר דָּוִד נְעִים זְמִירוֹת                   בֵּית מַלְכֵי שִׁבְטֵי יָהּ

הַר הַבַּיִת וְהַהַרְאֵל                        שָׁמָּה בֵּית מִקְדַּשׁ הָאֵל

וְכֹתֶל שְׁכִינַת אֵל                            מִשְׁכָּן מֶלֶךְ מַלְכַיָּא

וַאֲנִי בְדֶרֶךְ אֶפְרָת                        שָׁם מַצֶּבֶת קְבוּרַת

אִמָּא רָחֵל הִיא מוֹרָת                    שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ

חֲזֵה צִיּוֹן מְהֻלָּלָה                       בֵּית אֵל נוֹרָא עֲלִילָה

מָגֵן הִיא לִבְנֵי גוֹלָה                       וְדָא תַרְעָא דִשְׁמַיָּא

זֶה מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו                      בִּקְהַל חֲסִידִים קְדוֹשָׁיו

דּוֹר וְדוֹר וְדוֹרְשָׁיו                            כֻּלָּם בְּנֵי עֲלִיָּה

נְזִיר אֱלֹהֵי אָבִי                         דִּמְיוֹנוֹ כְאַרְיֵה לָבִיא

שָׁקוּל שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא                    כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא

חֲזַק עַם דַּל וְאֶבְיוֹן                          הַיְּקָרִים בְּנֵי צִיּוֹן

הַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן                   לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא

תחנה שנייה: קבלת פני הכלה והחתן-מנהגי טקסי החינה- יוסף שטרית

תחנה שנייה: קבלת פני הכלה והחתן

טקס החינה

טקס החינה

לאחר שהתלבשו הכלה והחתן ועם הופעתם בפתח האולם בליווי הוריהם, כשהם לבושים בתלבושות המסורתיות, התבקש הקהל לקבל את פניהם במחיאות כפיים. לאחר מכן קראתי את הסטרופה השנייה של השיר:

בעולמנו עֶלֶם פּוֹגֵשׁ עלמה אם בְּפַּאבּ אם בארץ הַמַּהַטְמָה,

 יחד מבלים חדשים וְאַף שנים עד אֲשֶׁר מִתְרָצִים לַמְּזִמָּה.

בִקְהִלוֹתֵינוּ עֶלֶם הֵצִיץ בְּעַלְמָה וְעַל הוֹרָיו הֻטְּלָה הַמְּשִׂימָה

לִקְשֹׁר בין נפשו לנפשה ולהביאם בברית הַחֲתֻנָּה.

 הזיווג שִׁכְפֵּל את המזל של הבן והבת על פי הָאֱמוּנָה.

 

לאחר מכן ביצעה הלהקה את השירים האלה:

  • השיר ״אהלן וסהלן/ אהלן ביכום, פדחתו קלבי גפרח ביכום״ [־ברוכים הבאים, שימחתם את לבי ואשמח בכם].

להלן מחרוזות מתון השיר:

ו אהלן וסהלן, אהלן ביכום, פרחתו קלבי, נפרח ביבום. // ג׳יתו, יא חבאבי,

מרחבא ליום.      אהלן וסהלן, אהלן ביכום.

[-ברוכים הבאים, שימחתם את לבי, אשמח בכם. באתם, ידידיי, ברוכים הבאים היום.]

 

האד לילא סדזאל מזיאנא, ג׳אתני זדידא // וזגרטו עליהא ופרחו פיהא, מבארבא

[מסעודא.           אהלן וסהלן, אהלן ביבום.

[־ערב זה כמה הוא יפה, הוא חדש לי. צהללו לכבודו, ערב מבורך ומאושר.]

 

האד לקעדא סחאל תמניתהא, ג׳אתני ג׳דידא // ונגרמו עליהא, מבארכא

ומסעורא.           אהלן וסהלן, אהלן ביבום.

[-מסיבה זו כמה איחלתי לקראתו, ונתרום בו תרומות בהכרזה, ערב מבורך ומאושר.]

  • השיר ״זין לי עטאן אללאה״ [־היופי שהאל חנן אותן בו] לשבח יפי הכלה.,
  • להלן הפזמון של השיר, שכתב מוחמד למראכשי:

זין אלי עטאך אללאה, מתלו מא נלקאה (2) /

דימא פי באלי נהאר וליאלי.

האדסי מא ראח, פאש קלבי נג׳ראח (2) /

 אג׳י דאויני, ראני נתסנאך .

 

-היופי שהאל חנן אותך בו לא אראה כמוהו.

 הוא תמיד בלבי, ימים ולילות.

 זה מה שקרה, כשלבי נפצע

. בואי לרפא אותי, אני מחכה לך].

תחנה שלישית: הובלת החתן לפינת הישיבה המיוחדת

טקס החינה

טקס החינה – אלישבע שטרית

 ההורים של החתן וכן מוזמנים מן הקהל התבקשו להתלוות לעגלה המהודרת שישב בה החתן וללוות אותו

עם נרות דלוקים ביד לפינת הישיבה המיוחדת. פייטני הלהקה ליוו את התהלוכה בשירה. לפני תחילת התהלוכה קראתי את הסטרופה השלישית של השיר:

גילם הרך של אהובי הַמַּבָטִים וְנִתוּקָם מהוריהם החוסים

 דרשו ימים רבים של שדולים וגם הרעפת מחוות ופיוסים.

מכאן רבוי המִשתים והטקסים שהפגישו קרובי המהססים.

  • הלן מחרוזות מתוך השיר:

אהלן וסהלז, אהלן ביכום, פרחתו קלבי, נפרח ביכום. // ג׳יתו, יא חבאבי,

[מרחבא ליום.               אהלז וסהלן, אהלן ביכום.

[-ברוכים הבאים, שימחתם את לבי, אשמח בכם. באתם, ידידיי, ברוכים הבאים היום.]

  • האד לילא סחאל מזיאנא, ג׳אתני זדידא // ווגרטו עליהא ופרחו פיהא, מבארכא

[מסעודא.                     אהלן וסהלן, אהלן ביכום.

[־״ערב זה כמה הוא יפה, הוא חדש לי. צהללו לכבודו, ערב מבורך ומאושר.]

  • האד לקעדא סחאל תמניתהא, ג׳אתני ג׳דידא // ונגרמו עליהא, מבארכא

[מסעודא.                      אהלן וסהלן, אהלן ביכום.

[-מסיבה זו כמה איחלתי לקראתו, ונתרום בו תרומות בהכרזה, ערב מבורך ומאושר.]

  • להלן הפזמון של השיר, שכתב מוחמד למראכשי:

זין אלי עטאך אללאה, מתלו מא נלקאה (2) / דימא פי באלי נהאר וליאלי.

האדסי מא ראח, פאש קלבי נג׳ראח (2) / אג׳י דאויני, ראני נתסנאך .

[-היופי שהאל חנן אותך בו לא אראה כמוהו. הוא תמיד בלבי, ימים ולילות.

זה מה שקרה, כשלבי נפצע. בואי לרפא אותי, אני מחכה לך],

עד לחֻפה חברותיה של הכלה קנאו ותמכו בה בְּרִנָה

וחברי החתן נסו לשדלו לבל יִטֹּשׁ את צִוּוֵיי הַתְּבוּנָה

תוך כדי התהלוכה ולאחר שישב החתן במקומו ביצעה הלהקה את הקטעים המוסיקליים הבאים:

  • הפיוט ״שלום לן דודי הצח והארמון״ לר׳ שלמה אבן גבירול.

ב.         השיר העממי ״יא בנת בלאדי, סלבוני עיניך״ [=את בת עירי, עינייך הרהיבוני]."

ג.          ״תושיא דצלטאן [־ה׳׳תושיה״ של המלך] – קטע איסנטרומנטלי מן המוסיקה האנדלוסית על פי מסורת מרוקו.׳

תחנה רביעית: הובלת הכלה ליד החתן – יוסף שטרית

תחנה רביעית: הובלת הכלה ליד החתן

טקס החינה

טקס החינה

הכלה ישבה בתוך העגלה המיוחדת. הורי הכלה, בני משפחתה והמממנים התבקשו ללוות את הכלה עם נרות דלוקים בידיהם עד למקום ישיבתה בפינה המיוחדת ליד החתן. פייטני הלהקה ליוו את התהלוכה בשירה. לפני תחילת התהלוכה קראתי את הסטרופה הרביעית של השיר:

מי שלא ראה צער הפרדה של אם מבתה המתכוננת לסור לבעלה

לא ראה שימחה וצער דרים בכפיפה, תפלה בגיל ורעדה מהולה.

מי שלא חש בחרדתה של העלמה העומדת לותר על רֹב חֹם וצלה

לא חש מימיו כעס והשלמה שמזוגה בהם תקוה והבנה.

בדרכה אל בית חתנה כבשה הכלה את עיניה עד לתחנה.

[1]          ראו את השיר במאמר על שירי חתוגה עבריים וערביים־יהודיים, סעיף 2.2.2.

 

[1]          להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:

 

יא בנת בלאדי, סלבוני עיניך.(2) / עלא זין אלי פיך, קלבי בא יבגיך.(2)

 [־־בת עירי, עינייך הרהיבוני. בגלל יופייך לבי חושק בך.]

 

סגירא ומזיאנא, קאריא ופנאנא,(2) / האבדאך חבת אנא.

[־צעירה ויפה, מלומדת וחובבת אמנות, כך רתיתי אותה.]

 

שערהא מטלוק, וטוויל ומגלוק;(2) / עליהא קלבי מחרוק.

 [=שערה פרוש, ארוך וכהה: לבי שרוף עליה.]

 

קולו לבאבאהא, בגאתו ובגאהא.(2) / א סיאדי, ראה דאהא.

 [־־הגידו לאביה, היא רוצה בו והוא רוצה בה. רבותיי, הוא לקח אותה.]

 

בזמן התהלוכה ולאחריה ביצעה הלהקה את השירים האלה:

א.         מחרוזות מן הפיוט ״יפת עינים ובבות״ לר׳ ישראל נג׳ארה.

ב.         מחרוזות מן הפיוט ״עת דודים כלה, בואי לגני״ לר׳ חיים הכהן.

 

  תחנה חמישית: שירי שבח לחתן ולכלה

הכלה והחתן בליווי קרוביהם שהו לשעה קלה בפינת הישיבה. באותה שעה ביצעה הלהקה שירי שבח לכבוד הכלה והחתן:

סדרה משולבת הכוללת מחרוזות מן הפיוט ״יעלה יעלה, בואי לגני״ לר' ישראל נגיארה" ומחרוזות מן השיר הערבי־היהודי ״סאלוני עלאס, יא ולד למרצא, תגני ותרקס פי האד לערסא״ [=שאלו אותי, מדוע, אתה בן הנמל שר ורוקד בחתונה זו] לר׳ דוד בוזגלו לשבח הכלה והחתן."

קטעים מן השיר ״מאזאל מא נסית לגלסא די פאס״ [־־עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאם] ללילי לעבאסי על יופיין של בנות פאס.

 

            להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:

 

מאזאל מא נסית לגלסא די פאס, / לבלאעא יתג׳ריע לבאס; / [ולעין לכחלא, יא נאס, בא יזרחו לכבידא. כּולשי בלקאעידא.

 [-עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאס, את הבילויים ושקשוק הכוסות, ואת העיניים השחורות, הו ידידיי. בגללן לבי שבור. הבול כתקנו.]

 

תכיירת פלבנאת נמלאת שאמא, / לאבסא לכסת לעזאמא; /

[קדדזא בטול ולקאמא; סאגהא טי תזרידא. כּולשי בלקאעידא.

[־בחרתי מבין הבחורות את בעלת הסימן על הפגים, לבושה בלבוש אירופי; גבוהת הקומה; שוקיה דקות. הכול כתקנו.]

 

  • אזי תסופהום פי ואד אזיתון; / עדאד בלעסק מגבון, /

[לעקל יטיחלו פדהון. פי קלבו תנבידא.         כּולשי בלקאעידא.

[״בוא לראותם בעמק הזיתים(שבפאס);

כל אחד בדיכאון מאהבה; שכלו מבולבל., לבו עצוב. הכול כתקנו.]

 

  • מן סאב זינהום יעאנד לקמר; / עיונהום בשוטאן נאר /

[לפראקדזום ואללאה מא נסבר. פראקהום בתנכידא. כּולשי בלקאעידא.

 [-דע לך, יופיין מתחרה ביפי הירח; אש יוצאת מעיניהן.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל – יוסף שטרית

טקס החינה

טקס החינה

תחנה שישיית: הובלת הכלה והחתן למקום ישיבתם המוגבה והצגת המתנות בליווי הפייטנים ובני המשפחה הובלו החתן והכלה מפינת הישיבה למקומות הישיבה שלהם על הכיסאות המוגבהים לשם עריכת טקס הצגת המתנות. בפתח תחנה זאת קראתי את הסטרופה החמישית בשיר:

מזוגי הזווגין דאגו לא רק להפגשת הלבבות ולהתאמת המזלות

אלא גם לתנאי השתפות החדשה, שיאפשרו נוחות לבני המעלות.

 מרבדים, כלים, מלבושים, תכשיטים הובאו לבית החתן במחולות.

על פרטי הנדוניה נהלו לעתים דיונים נמשכים עד למגנה,

 הכל נרשם בכתב סופרים ועדים כמו סך הכתבה המונה.

 

לאחר שישבו הכלה והחתן כשסביבם עומדים בני משפחותיהם, ובראשם הוריה של הכלה והוריו של החתן, ביצעו חברות הלהקה את הריקוד המלווה את שיר ״למאגוסה״: ״יא לערועא, יא לבארזא, דיתי סיד רזאל״ [=את הכלה, הישובה בישיבה הדורה, לקחת לך את אדון הגברים].

לאחר מכן הושיטה אם החתן את התכשיטים שנתנו היא ובני משפחתה לכלה, והוכרז על כל אחד מהם תוך הצגתו לעיני הנוכחים. לאחר מכן הוצג התכשיט שהורי הכלה נתנו לחתן.

עם תום הצגת התכשיטים ביצעו חברות הלהקה שירי הרקדה מסורתיים בטקסי החתונה של יהודים ומוסלמים במרוקו: השיר ״איילי איילי, חביבי דיאלי פיין הוואי״ [־־אויה לי, אויה לי, איפה הוא אהובי?] והשיר ״דור ביהא, יא סיבאני, דור ביהא״ [־הסתובב סביבה, הו זקן]. הקהל הוזמן להצטרף לריקוד חברי הלהקה ברחבת האולם.

            תחנה שביעית: מריחת החינה

בנין משפחה חדשה טבול כלו בסימן המזל וברכת הפריה ורביה.

דרכו של עולם להביא ילדים של שמחה, ילדים של גאוה ראויה,

כדי להמשיך את השושלה ולמלא את יעוד ההולדה, חובת הבניה.

 צבעי החנה העזים מתמזגים להם עם זהר הנעורים למנה

                         ומבשרים את חיות הכלה החמודה, שתהיה בריאה רעננה.

אם הכלה ובנות משפחתה מרחו עיסת חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן ולאחר מכן על כפות ידיהם של בני משפחת הכלה ובני משפחת החתן, קרובים וידידים.

לאחר מכן ביצעה הלהקה שירי חינה מסורתיים, שהם גם שירי הרקדה. הקהל הוזמן להצטרף לחברי הלהקה. השירים שבוצעו הם:

א.         ״איימא, אלאלא, לערועא חנאת״ [=הו אימא, הו גברתי, מרחו לכלה את החינה].

ב.         ״אילאלי, א להווא, להווא, להווא, להווא, אילאלי״ [=אויה לי, אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, אויה לי].

ג.          ״עבאתו, עבאתו, אלאה מא כלאתו״ [=לקחה אותו, באלוהים לא עזבה אותו].

מנהגי החינה במרוקו – יוסף שטרית

מתוך הספר  החתונה היהודית המסורתית במרוקו – וסף שטרית

טקס החינה-אלישבע שטרית

טקס החינה-אלישבע שטרית

לסיכום הטקס קראתי את מחרוזת הסיום של השיר:

תמונות והבזקים, זה כל שנסינו להחיות יחד אתכם בזו

[החבורה;

תמונות של גיל וחדוה, הבזקים של תמימות ואמונה, שעצבו

 [גם אוירה;

תמונות של אֹשר על הגשמת הַצִּפִיָה הטבועה, תמונות של

 [פיוט ושירה.

יהי רצון שתשרה שמחה במעונכם ותרבה ברכה בהונכם

 [כל השנה,

אתם החתן והכלה הנאהבים, עם כלל הנוכחים המצטרפים

[לַתְּחִנָה.

 

לסיום הערב ביצעה הלהקה סדרות של שירים ופיוטים מתוך הרפרטואר שלה, ולבסוף את שיר הפרדה מבעלי השמחה :

 

א.         תבקאו עלא כיר, הא חנא זינא, / ונפרחו כלנא פי האד לחנא.

תבקאוו עלא כיד 

[־היו שלום, הנה באנו לשמוח כולנו בזאת החינה. היו שלום.]

  • תבקאו עלא כיר, הא חנא מסינא, / ולי חבנא יסאל עלינא.

 [=היו שלום, אנו יוצאים, ומי שאוהב אותנו שישאל לשלומנו.]

ג.          תבקאו עלא כיר, נמסיוו עלא חין. / יתדום-לנא

[משפחת בר־חן.

[־היו שלום, אנו עומדים לעזוב. שתחיה לנו משפחת בר-חן.]

סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.

[־שלומות, שלומות, בואו נלך, הו עיניי.]

ד.         תבקאו עלא כיר, כיף סזרא מגרוץ, / ידום-לנא עזיזנא לערוץ. [־היו שלום, הריהו כעץ נטוע. שיחיה לנו חתננו האהוב.]

ה.         תבקאו עלא כיר, תקול וורדא מגרוצא. / יתדום־לנא

[לאלא לערוצא.

[־היו שלום, כאילו ורד שתול. שתחיה לנו גברתנו הכלה.]

סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.

ו.          תבקאו עלא כיר, ווזדו להום לכּרארס. / ידומו־לנא

[ולאד מראכס.

[־היו שלום, הכינו להם את העגלות. שיחיו לנו בני מראכש.]

ז.          תבקאו עלא כיר, גיר בגינא נבאתו, / ולי תפררז יחייד צבאטו.

[־היו שלום, רק רצינו ללון, ומי שנהנה שיחלוץ נעליו.]

ח.         תבקאו עלא כיר, יא מאלין דאר, / אלאה יכליכום

[כבאר וצגאר.

[=היו שלום, אתם בעלי הבית. שהאל ישמור עליכם, גדולים וקטנים.]

סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.

4 מעין סיכום

בחתונה היהודית המסורתית במרוקו שימשו טקסי החינה טקסים מעצבים, טקסי מעבר וטקסי חניכה עבור הכלה, שעד לרבע הראשון של המאה ה־20 היתה לרוב נערה ולעתים אף ילדה. מרכזיותם נבעה מן הסגולות המגיות והמרפאות שיוחסו לקישוטי החינה ולעיסת החינה כנראה עוד בעת העתיקה. בקהילות השונות נכלל בטקסי החינה טקס עיבורי מרכזי, שנקרא לפעמים טקס החינה הגדולה ונערך ערב טקס החופה והקידושין בנוכחות מוזמני משפחת הכלה, וכן טקס האזמומג, שבו משחו את שערות הכלה בעיסת חינה בתוספת ביצה וחפצים אחרים ועטפו את שערה המשוח והעמוס למשך יום או יותר עד לרחצה שלה לפני הטקס המרכזי של החינה; הטקס נערך בנוכחות הנשים שטיפלו בה בשבוע החתונה לפעמים לפני טקס חינה נוסף, שנקרא טקס החינה הקטנה, שבו השתתפו בעיקר נשות המשפחה, חברות הכלה והנשים שטיפלו בכלה באירועי החתונה, ושנערך לפני הטקס המרכזי, בתחילת האירועים או סמוך אליו.

התפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה ה־20 ואבדן הרצף הקהילתי שיבשו את ההביטוס התרבותי של הקהילות השונות, שליכד את בני הקהילה וקבע את מסכת הטקסים וההתנהגויות שלהם לאורך כל השנים. העלייה לארץ וקשיי הקליטה בתרבות הישראלית החדשה גרמו לביטול כמעט מוחלט של טקסי החינה השונים בקרב העולים או לצמצומם לטקסים פנים־משפחתיים גרדא. בשנות השמונים ובשנות התשעים חזרו משפחות רבות מקרב יהודי מרוקו לקיים טקסי חינה כחלק מהותי מאירועי החתונה תוך הפיכתם לחגיגות קולינריות ומשפחתיות, שמבטאות גם רצון להצהרה על זהות תרבותית אתנית ולשילובה בתוך ההביטוס התרבותי הישראלי הכללי. העלייה ברמת החיים של חלק גדול מיוצאי מרוקו ונסיעות הסיור והעלייה על קברות קדושים במרוקו גם תרמו לחיזוק צרכים זהותיים אתניים אלה.

התחדשותם של טקסי החינה בישראל מעלה את השאלה של שילוב מסורות תרבותיות בעלות משמעויות אמוניות, מגיות או דתיות, במסגרת הביטוס תרבותי חילוני עם נטיות מודרניות מודגשות. אמנם בבל התרבויות הכלאה תרבותית של יסודות סותרים כביכול היא תופעה נפוצה, כשם שבקהילות היהודיות לא נדחו לגמרי האמונות בכוחות מגיים מפני האמונות המונותאיסטיות היהודיות הצרופות, ובמיוחד בקרב השכבות העממיות הרחבות. אולם כלום על המתעניין בגורלן של המסורות של יהודי מרוקו (או של כל קבוצת קהילות אחרת) לסמוך על התהליכים ההיסטוריים והחברתיימ־התרבותיים בלבד לסינון יסודות מסוימים מתוך מסורות אלה ולשילובם בתוך התרבות המובילה תוך מתן משמעויות חדשות? כלום יכול הוא להשפיע על תהליכים אלה? לשאלות אלה, שעולות גם מן התיאור המפורט שניתן כאן לטקס החינה הפרטי והמיוחד שנוהל בידי חברי להקת צפון-מערב, נתייחס בקצרה באחרית הדבר של קובץ זה.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל-יוסף שטרית

אחרית דבר

טקס החינה

טקס החינה

תיאור טקס החינה המיוחד שנוהל בירושלים בהשתתפות חברי להקת צפון־מערב לא הובא כאן לשם ההדגמה בלבד של דפוסי טקס החינה החדשים וכיווניהם האפשריים בעתיד, אלא גם כדי להשלים את המעגל שהביא להכנתו ולהפקתו של קובץ זה. הרעיון צמח לאחר הפקתה של ערכת הלהקה, שבמרכזה עומדת המסכת ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״ בביצועה של הלהקה. לשימושים דידקטיים וחינוכיים אפשריים בחומר האודיו־ויזואלי של המסכת הורגש הצורך בחומר עיוני ואתנוגרפי נרחב בעברית על מסורות החתונה היהודית במרוקו, מנהגיה, טקסיה ואירועיה, שיהיה זמין עבור המעוניינים בכך במערכות החינוך וההכשרה השונות. עם פרסומו של קובץ זה אני תקווה שהמשימה הושלמה. מעבר לערכה זו הקמתה והפעלתה של הלהקה בזמן ממושך כל כך נוגעות גם הן למטרתו העיקרית של קובץ זה, שהיא הפצת הידע התרבותי על הקהילות היהודיות שאכלסו את צפון אפריקה בכלל ואת מרוקו בפרט.

הכנת טקס החינה המיוחד שניהלתי בירושלים וכן הכנתה והפקתה של אסופה זו על מנהגי החתונה היהודית המסורתית במרוקו נבעו ממקור נוסף, הקשור לחוויותיי האישיות מטקסי החתונה הרבים שהשתתפתי בהם בצעירותי בקהילת תארודאנת. זכרם של טקסים אלה מתפרץ מאליו כל אימת שאני משתתף בטקסי חתונה של קרובי משפחה ושל ידידים בארץ או בצרפת, ומעלה את תחושת ההתרגשות העצומה שאחזה בי וביתר הנוכחים בטקס הכנסת הכלה תחת החופה. התרגשות כללית זו החלה בביצוע הפסוקים מתחלים (קיח יט-כה) ״פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה״ מפי בל קהל הנוכחים עם התקרב הבלה לשער בית החתן, ונמשכה בקריאה החגיגית והמוטעמת של הכתובה מפי הרב המקדש במסגרת טקס שבע הברכות שהוא ניהל. הקהל הרב עקב בדריכות נדירה ובשקט מופתי אחרי שלביו השונים של הטקס, וליווה בריכוז רב, כאילו בקול אחד, את ביצוע הברכות בקריאות ״ברוך הוא וברוך שמו״ ו״אמן״. תחושת ההתנתקות משגרת החיים וההתעלות שליוותה את הטקס כולו דמתה במידה רבה מבחינתי לתחושת ההקשבה הדרוכה לקול השופר בתפילות ראש השנה ובתפילת הנעילה המסיימת את תפילות יום הכיפורים.

יתכן ששמץ מהתרגשות זו ומהתעלות זו שחוויתי בטקס החופה והקידושין ושנחקקו בזכרוני ניסיתי להעביר דרך טקס החינה שהסכמתי להכין ולנהל. ברם מעבר לטקס מרגש זה או זה מתוך מסורת שנשארה חיה בזכרוני לפחות ולמשמעויותיו האישיות עבורי, או עבור כל אחד אחר, עולות ומזדקרות שאלות רבות המעסיקות אותי ורבים נוספים בדורנו. שאלות אלה אינן זרות לתכניו של קובץ זה ולמגיעים שביסוד הכנתו. ניתן לנסח אותן כך: מה משמעותן של מסורות תרבותיות מן העבר עם ההיגיון הפנימי והלכידות הפנימית שלהן עבור דורות שלא הכירו אותן במישרין ולא חוו את החוויות שהתלוו אליהן? מה משמעותן כשהדורות החדשים כוללים צאצאים של אלה שחיו על פי מסורות אלה ושומעים עליהן מפיהם, ומה משמעותן בשדורות אלה אינם צאצאים שלהם? מה אמור להיות – או מה צריך להיות – מקומן של מסורות קהילתיות יהודיות בתרבות הישראלית, שהממסד ומערכותיו המגוונות מכוונים את יסודותיה ודואגים כמתבקש לטיפוחה ולקידומה? האם ניתן לגשר – וכיצד לגשר – על הפערים המנטליים והקיומיים המפרידים בין המגמות האינדיבידואליסטיות והנהנתניות של תרבותנו המודרנית והפוסט-מודרנית בתחילת המאה העשרים ואחת ובין המגמות המלכדות והמגייסות של המסורות הקהילתיות הסגורות? ובאופן ממוקד יותר, מה ניתן- לאמץ בדורנו ובדורות הבאים משלל הערכים, ההתנהגויות, הפעולות והתרחישים שאפיינו את החתונה היהודית המסורתית בקהילותיה השונות והרבות של יהדות מרוקו(כמו בכל קהילה יהודית מסורתית אחרת) על אף המרחק המנטלי ותנאי הקיום המפרידים בין התרבות שלנו ובין התרבויות המסורתיות?

זו תהיה בוודאי יומרה חסרת יסוד וחסרת פשר מצדי אם אנסה לתת כאן מענה מסודר, עקיב ולכיד למסכת שאלות זו, שמלווה בעצם כל דור ודור, המודע לתרבותו וליסודותיה, בהתייחסו למסורות הדורות שקדמו לו ולמסורות תרבותיות חיצוניות למסגרת החברתית־התרבותית שבה הוא חי. אולם מיותר להוסיף, שכל מי שמתלבט בעניינים אלה רשאי – ואולי אף חייב – להציע את המענה הסדור שלו ולשתף בו מתלבטים אחרים, מה עוד שהתשובות לשאלות אלה אינן יכולות להיות אחידות ושיטתיות. תשובתו של החוקר ניתנת דרך עצם עריכת מחקריו ופרסומם למען עמיתיו ולמען כל המתעניין בתוצאותיהם. עם פרסומו של קובץ זה אני תקווה שפרקי עיון ותיעוד אלה על החתונה היהודית המסורתית במרוקו ידרבנו

חוקרים נוספים לעסוק בהרחבה ובשיטתיות במסורות החתונה של עדות וקהילות רבות נוספות, יהודיות ולא יהודיות. בפי שנאמר והודגם בפרק המבוא, אופיים המורכב והרב־ממדי של מנהגי החתונה בבל קהילה הופך אותם לאחת מנקודות התצפית הטובות ביותר עבור המתעניין בחקר ההביטוס הקהילתי ומסכת ערכיו, עמדותיו, כלליו ותסריטיו בתחום התקנה שלו, וכן מערבי התנהגויותיו, פעולותיו ותרחישיו בתחום הפעלה המממשים את התרבות הקהילתית. אולם התמקדותו של החוקר בידע, בפרישתו ובפרשנותו אין משמעותה שהוא אדיש לשימושים החברתיים והתרבותיים שהחברה עושה או נקראת לעשות במחקריו.

תשובות מסוג שונה נוגעות למערבות החינוך והתרבות של המדינה, האחראיות על קביעת המדיניות החינוכית והתרבותית הכללית ועל הצבת התבניות המוציאות אותה לפועל. תשובות אלה יכולות להיות אך ורק מוסדיות; הן תלויות במנהיגות החברתית־הפוליטית והתרבותית שעומדת בראש מערכות אלה ובתפישות שלה בנוגע לעבר היהודי ולמשמעויותיו. הן תלויות בו בזמן גם בצרכים החברתיים או הקבוצתיים הקשורים בעניינים אלה ושהמנהיגות אמורה להיות מודעת להם. בה במידה הן תלויות בלחצים המופעלים על מנהיגות זו כדי שתהיה מודעת להם ותתחשב בהן בשעה שהיא קובעת את המדיניות ואת סדרי הפעלתה.

תשובות אחרות נוגעות לתפישת הזהות הקהילתית וגבולותיה ולהעמסת הזיכרון המשפחתי והקהילתי על מערכי הזיכרון האישיים של כל אחד וכל אחת, אם קרוב הוא או קרובה היא מסיבות משפחתיות או קהילתיות למסורות אלה ואם לאו. בענייני תרבות השייכים לעב ר צורות חיים או צורות התנהגות השייכות להביטוס התרבותי של קהילה כלשהי עוברות לעתים מעתקים סמיוטיים רחבים ומשולבות מחדש בתרבות הקהילתית החדשה (או בתרבות נלווית) עם משמעויות והדגשים שונים מאלה שהיו להם בעבר. מעתקים באלה ידעו, למשל, טקסי החינה בקרב יהודי מרוקו החיים בישראל. אולם גם במקרה זה, בהיעדרה של מערכת קהילתית מכוונת, מוסמכת ומוסכמת על כלל יהודי מרוקו(כמו על יוצאי כל קבוצת קהילות אחרת) התשובות תלויות ברצונות ובתחושות של כל אחד ושל כל אחת שיש להם עניין בכך.

לסיכום, אני מביא כאן קטע משיר שלי על הקהילה היהודית המסורתית, שיש לו מידה של רלוונטיות לעניינים שעסקנו בהם כאן בהרחבה.

השחרור החליף מועקות ופזר את מאות הקהלות,

בלבל בין דור לדור,

ערבב בין עיר לכפר,

שבר ושלב מסורות.

במקום שהחתים עושים וההוזים חוגגים ומקדשים,

אין חוקרים עומדים ואין צאצאים פטורים מלבקש

ולבוא בסוד דורות קודמים ושלשלת יצירת החיים.

כלנו נבוכים, כלנו מגששים

איזה דרך נבר נגד השכחון.

כלנו תוהים, כלנו מלחשים

כיצד להשהות את החדלון.

קרעי הזכרון מאחים את ההוויה ומסדרים את התמונה,

ובעקר כשהם חתומים בטקסי זהות והזדהות שנה בשנה.

מאימת הבורות וההכחשה תצילנו אך ורק הזכירה הנבונה.

עד כי יבוא תקון בהאי עלמא דמתחבטין ביה אנחנא.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר