טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

2.2              מהלך הטקסים וטקסי המשנה

בקהילות שונות נהגו, כאמור, שלושה סוגים של טקסי חינה: א. טקס האזמומג: מטרתו היתה להגן על הכלה מפני עין הרע של אלה שקינאו בנישואיה ומפני רוחות ומזיקים. אם הכלה, או אישה נשואה ואם לילדים או אישה מבוגרת שהיתה מומחית לכך, מרחה במהלך הטקס על שערותיה של הכלה עיסת חינה עם חלבון וחלמון של ביצה; בקהילות רבות הוסיפו לכך תמרים וראי מעל השער' את הכול קשרו ביריעת בד לבנה, שכוסתה במטפחת. הכלה היתה חייבת לשמור על תחבושת זו במשך יום או ימים מספר (בשונה בכל קהילה) עד לפני טקס הטבילה במקווה. בתארודאנת נערך הטקס במוצאי יום שני, במסגרת טקס החינה הקטנה לאחר שהובא החתן לבית הכלה בליווי פיוטים וצהלולים. הכלה ישבה על כיסא, שמתחתיו שמו נר דולק, שעה שפתחו את צמותיה, מרחו על שערה את עיסת החינה ועטפו את ראשה ביריעת בד לבן (אכּנבום akenbous שונה מהמקור). הטקס fלל הלבשת הכלה והחתן בבגדים בלויים; אלה הוסרו מעליהם למחרת, כשרחצו את שערה של הכלה, ונמסרו במתנה לנזקקים.^, בקהילות אחרות נערך טקס האזמומג אחרי טקס אחר שנגע לשער של הכלה: טקס האזלומ / האזלומין (  שונה מהמקורazloum – azloumin), שמשמעותו פתיחת צמותיה של הכלה ופרישת השער על כתפיה.

טקס החינה

ב. טקס החינה הקטנה נתקיים בחלק מן הקהילות, ועריכתו ומהלכו היו שונים מקהילה לקהילה. הוא נערך לרוב בבית הכלה באחד מערבי השבוע שלפני שבוע החתונה או ביום ראשון או ביום שני שלפני החופה. במשך אותו היום מרחו חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן וערבו טקסים נוספים, כגון טקס האזלום / האזלומין וטקס רחיצת הכלה, או קיימו את טקס האזמומג. טקס החינה הקטנה כלל לפעמים ארוחה חגיגית למספר מצומצם של מוזמנים מקרב בני משפחת הכלה ומשפחת החתן, וכן כיבוד מיוחד עבור חברותיה של הכלה והנשים הצעירות והמבוגרות שטיפלו בכלה ונשארו לבלות אתה כל הלילה. טקס החינה הקטנה נועד בעיקר להפגשת בני משפחת הכלה עם בני משפחת החתן וידידיהם ושכניהם הקרובים ביותר, אם בתחילת אירועי החתונה ואם לאחר השבת הראשונה של החתונה. בקהילות אחרות, כגון תארודאנת, נערך הטקס ביום שני בבית הכלה, וכלל מריחת חינה על ידיה של הכלה בשעות הבוקר ועטיפת ידיה בבד, לפני טקס האזמומג, שנערך אחרי הצהרים בליווי שירת נשים. במסגרת הטקס הגישה משפחת הכלה ארוחת ערב לשושבינות הכלה, לנשים הנשואות בראשונה ולהן ילדים ולמיילדות שטיפלו בכלה בבל ימי החתונה. לאחר הטקס ליוו את החתן לביתו בפיוטים ובצהלולים. באותו יום שלחה אם הכלה לבית החתן מנחה לארוחת ערב, שכונתה לעסא דאריאל כללה חמישה מגשים מלאים

עופות, עוגיות וכעכים; המנחה הובאה לבית החתן בתהלוכת נשים. בבית החתן השלימו את כמות המערבים בהתאם לעורכי האירוח שלהם באותו ערב, וכן הכינו צלחות עבור הפייטנים והגברים מבני הקהילה שהוזמנו לחתונה. המוזמנים אכלו את התקרובת במקום או לקחו אותה לבתיהם.

ג.טקם החינה הגדולה היה הטקס המרכזי והחגיגי שארגנה משפחת הכלה עבור קרוביה, ידידיה ומכריה בקהילה כדי להיפרד מהכלה ערב יציאתה לבית בעלה. הטקס התקיים בכל הקהילות ונערך כמעט תמיד בבית הכלה" במסגרת ארוחת ערב חגיגית שבמהלכה מרחה אם הכלה או אישה נשואה ואם לילדים חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן וכן על כפות ידיהם של האורחים הקרובים, שהשתתפו בארוחה החגיגית. לפעמים שמו מטבע בכף ידה של הכלה ועטפו את ידיה במטפחת לבנה. בקהילות רבות נהגו גם למרוח חינה על כפות רגליה של הכלה ולעטוף אותן ביריעת בד. הכלה והחתן ישבו על מושב מוגבה ולא השתתפו בארוחה, שכן ידיהם (ולרוב גם רגלי הכלה) היו מרוחות בחינה וקשורות ביריעת בד; בימים עברו ישבה הכלה בעיניים עצומות. בבתי עשירים נהגו להזמין תזמורות יהודיות או מעורבות (יהודים ומוסלמים) כדי להנעים את מהלך החגיגה המשפחתית. הנגנים והזמרים ביצעו בעיקר שירים עממיים, ובן שירי חינה ושירי חתונה שהתאימו לאירוע ויכלו לזכות בתשומת לבם של המשתתפים. בתום הארוחה נערך תמיד טקס הגראמה(, המתנה בהכרזה), שאיש מומחה לכך הכריז בו על סכום המתנה של כל אורח ואורח." אחרי טקס החינה יצאה הכלה לרוב לטבול במקווה בליווי נשים מבוגרות, חברותיה ובנות משפחתה לאחר שסעדה את לבה.

וו רק בקהילות תאפילאלת נערך טקס החינה המרכזי בבית החתן ולא בבית הכלה. ראו על כך במאמר של מאיר נזרי, סעיף ו.6.

2ו בקהילות גדולות, כגון מכנאס, נהגו לערוך בו במקום רשימה של התורמים וסכומי מתנותיהם או החפצים שהם נתנו במתנה לכלה, כדי שהוריה יזכרו מה וכמה להחזיר במתנה לכל אורח ואורח בחתונות בניהם ובנותיהם.

2.7 השיח המלווה את טקסי החינה

בגלל מרכזיותם וסמליותם של טקסי החינה לניהולם התקין עול אירועי החתונה ומשמעותם עבור הכלה והצלחת נישואיה לוו טקסי החינה השונים בכל הקהילות בנוסחאות ברכה רבות ובשירים רבים, שביצועם היה חלק בלתי נפרד מעריכת הטקסים. בכולם מועלים ענייני החינה ומשמעויותיה עבור הכלה והחתן לצד נושאים ליריים או חברתיים מגוונים נוספים, שלעתים אין רואים את הקשר הישיר שלהם לטקס.

להלן שיר שהושר בערב החינה הגדולה בתארודאנת ובו מוזכרים סממנים שונים של הטקס: שם הטקס עצמו וטקס ההכרזה על סכומי המתנות בכסף (בית 1), עטיפת ידיה ורגליה של הכלה המרוחות בחינה למשך לילה שלם (בית 14), האיפור הכבד של הכלה (בית 15), הקנאה באושרה של הכלה (בתים 17-13). הגרסה המובאת כאן הורכבה ונערכה על פי גרסאות שונות שהקלטתי מפי מסרניות בנות הקהילה.^, בשיר מועלים נושאים שונים: טקס החינה עם מתנות הכסף בהכרזה(בית 1), שבחים וברבות לחתן(בתים 12-2), התגרות בכלה בגלל הקנאה לאושרה וצער הכלה (בתים 17-13), איחולים למגורים סמוכים של הזוג החדש עם בני משפחתם(בתים 22-18), תפילות לאל שיגביר את רחמיו על בני המשפחה (בתים 25-23). כמו בכל שירת הנשים האמירה השירית מופנית לעתים כלפי בני משפחה – אלה מוזכרים על פי יחסי הקרבה שלהם או על פי שמותיהם (כאן אחי, ליאור, שלומי), לבד מן הכלה, המכונה ׳גברתי׳(lalla) והחתן, הקרוי ׳אהובי׳ (baba) – כדי לשתף אותם בברכות ובאיחולים שעולים מן השיר. בכל טור בשיר מופיעות הברות מליסמטיות ( פראמטר מוסיקלי )שאין להן משמעות מילולית אך הן עוזרות להשלמת המלודיה(ja lala ilala, ja lala lalal). נוסחים שונים בבתים שונים מסומנים כאן בסימן /.