רבי שלמה אבן וירגה

עמוד 1 מתוך 512345

רבי שלמה אבן וירגה

שבט יהודהשלמה אבן וירגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שלמה אבן וירגה (15541460) היה היסטוריון ורופא ספרדי. לא ניתן לקבוע את קשרו ליהודה אבן וירגה, אולם הוא לא היה בנו, היות שאינו מאזכר מעולם את יהודה כאביו. השאלות ותשובות ככל הנראה הולך שולל מהכותרת של הספר "שבט יהודה", היות שהוא מתייחס למחברו כ"שלמה בן שפט".

שבט יהודה

אבן וירגה בעצמו מציין כי הוא נשלח על ידי הרשויות הספרדיות על מנת לפדות כספים למען שחרורם של האסירים ממאלגה, אולם הוא חי גם בליסבון כאנוס, והיה עד ראייה לטבח שהתרחש שם. מאוחר יותר הוא נס לטורקיה, ככל הנראה לאדירנה, שם הוא חיבר את הספר "שבט יהודה", שהוא דיווח של רדיפות היהודים בארצות ובעידנים שונים.                            

 בהקדמה קצרה הוא אמר שהוא מצא את הדיווח של מספר רדיפות בסיום עבודתו של יהודה אבן וירגה, שהוא העתיק, לאלו הוא הוסיף את סיפורם של הרדיפות בזמנו; האוסף הושלם אחר כך והוצא לאור בידי בנו יוסף אבן וירגה. הכותרת "שבט יהודה" היא רמיזה ליהודה אבן וירגה ("שבט" היא המילה העברי ל"וירגה בספרדית).

העבודה מתארת שישים וארבע רדיפות, מלבד סיפורם של פולמוסים רבים והתווית מנהגי היהודים בארצות השונות. אבן וירגה השתדל לפתור את החידה, מדוע היהודים בכלל והיהודים הספרדים בפרט סבלו מהרדיפות יותר מאשר כל עם אחר.

הוא נותן לכך סברות שונות, ביניהם עליונותם של היהודים, בעיקר ההיבדלות מהנוצרים בענייני אוכל; טרדותיהם היו גם עונש על חטאיהם. בהכללה, אבן וירגה אינו מתאמץ להסוות את האשמות שהנוצרים טפלו על היהודים ובמקרים רבים אף מדגישם ביתר שאת.

רבי שלמה אבן וירגה

היות ועבודה זו היא מצבור מאמציהם של שלושה מחברים, היא מאורגנת בסדר כרונולוגי. אין כל קשר בין שלושת הסיפרים, אולם הסגנון העברי ניכר. אבן וירגה שלט בלטינית, והביא סיפורים רבים ממקורות לטיניים. ספרו אף מכיל מסה אודות תקופת בית ראשון. יום טוב ליפמן צונץ (בהערותיו לספר מסעות בנימין מטודלה) מצביע על חשיבות עבודתו מנקודת מבט גאוגרפית, היא מכילה מספר רב של שמות מקומות, כמו גם תיאורם של מנהגים.

שבט יהודה הודפס לראשונה בטורקיה בשנת 1550; ומאז יצא לאור פעמים נוספות. הוא תורגם ארבע פעמים ליידיש, לראשונה בקרקוב ב-1591. הוא תורגם לספרדית על ידי מאיר דה לאון באמסטרדם ב-1640 וללטינית בידי גנטיוס בשנת 1651; לגרמנית בידי מ. ויינר בהנובר ב-1856.

 חלקים ממנו תורגמו על ידי Eisenmenger בספרו (Das Entdecte Judenthum, ii); על ידי Shudt בספר (Judische Merk-wurdigkeiten, i) ומנחם מאן הלוי (שבט ישראל) וזנדר (Auswaahl). בסיום פרק שישים וארבע אומר וירגה כי הוא כתב את הכותרת 'Shebet Ebrato', המכילה סיפורי רדיפות ומסות רבניות, שאבדו כעת.

רבי שלמה אבן וירגה

חשיבותו ההיסטורית של הספר הוטלה בספק במידה רבה בידי איזידור לאוב. לאוב מחזיק בדעה, כי למרות שאבן וירגה היה סופר מקורי, הוא אינו תמיד אמין, וכמה מהחומרים שבהם השתמש שייכים לסוגת האגדה. אבן וירגה גילה עניין מיוחד במחלוקות דתיות שנערכו בין היהודים לבין הנוצרים; והדיווח המלא של חילוקי הדעות הללו ניתנו בעבודתו. ברם, אפילו הם נדמים כבדויים – אולי היוצא בכלל זה הוא ההוצאות להורג בטורטוסה. ערכו של שבט יהודה רב, על כל פנים בתיאור הפולקלור היהודי והמסורות הפופולריות שהוא מכיל.

בן זמנו היחידי של וירגה אשר עשה שימוש בעבודתו הוא ככל הנראה שמואל אוסק, בספרו Consolacao. התרגום הלטיני של ג'נטיוס מכיל שתי טעויות בולטות בעמוד הפתיחה: המילה נכתבה והיא מתורגמת כ"שבט" במקום כ"מטה". תרגום יידי, עם תוספות (שבט יהודה השלם) פורסם בוילנה בשנת 1900. תיקונים לטקסט זה ניתנים אצל לאוב.

החיבורים ההיסטוגרפיים העבריים ששרדו מהדורות הקודמים אינם מרובים. והין המועטים שהגיעו לידינו הספר " שבט יהודה " לרבי שלמה אבן וירגה הוא אחד מהמצויינים מכמה וכמה בחינות. הוא הספר ההיסטוגראפי הראשון מתקופת הרנסאנס.

עיקרו של ספר זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית לפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה על יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספקלריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תוכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמון וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

והא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים במקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העבריים של אותה תקופה, אף על פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.

ואפשר שמטעם זה ערך את ספרו במורת אוסף נובילות, כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו של הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תוכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחר מבריח כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.

הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ומאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז וביטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפני טיעוניהם של הצוררים

רבי שלמה אבן וירגה

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

החיבורים ההיסטוריוגראפיים העברים ששרדו

מהדורות הקודמים אינם מרובים, ובין המועטים שהגיעו לידינו הספר ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה אבן וירגה הוא אהד המצויינים מכמה ובמה בחינות. הוא הספר ההיסטוריו-גראפי הראשון מתקופת הריניסאנס.

עיקרו של ספד זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית שלפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה של יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספק­לריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

'הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמת וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

 והוא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים המקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש בו חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העברים של אותה תקופה, אף־על־פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.

שבת שלום ומבורך

 

רבי שלמה אבן וירגה

ואפשר, שמטעם זה ערך את ספרו בצורת אוסף נובלות כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחד מבריח את כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.

הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ולמאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז ובטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפגי טענותיהם של הצוררים.

 עכשיו ניתן הספד שוב בידי העם, כשהוא מוגה ומפורש, זו הפעם הראשונה, מתוך בדיקה מדעית של הטכסט והשוואתו אל מקורות עבריים ולועזיים, בני זמנו ובני הדורות שקדמו לו, כדי היותו מתאים לרוחו של הקורא העברי בדורנו. וזו זכותו המיוחדת של פרופסור יצחק בער, שעמל חקירותיו במשך עשרים שגה ומעלה שוקע בספר זה על־ידו ועל־ידי תלמידו המובהק עזריאל שוחט.

שבת שלום ומבורך

 

רבי שלמה אבן וירגה

מבוא

בשנת 1550 בערך נדפס באחד מבתי־הדפוס העבריים שבמלכות תוגרמה הספר ״שבט יהודה״ לרבי שלמה בן וירגה עם הוספות אחדות של בנו רבי יוסף, אחד המחברים הרבניים התמימים ממשפחות הספרדים שהשתקעו בארצות המזרח.

שמו של ר׳ שלמה בן דרגה לא נזכר בשום מקום אחר מלבד ספרו, ואילו ספרו נתחבב מהר על תלמידי חכמים, מקובלים, משכילים ופשוטי העם. כולם מצאו בסיפוריו ההיסטוריים נחמה וחיזוק להשגחת האל על עמו, אף למדו מויכוחיו הוראה לתשובת המינים.

אולם הקורא בן זמננו המעמיק בחיבור קטן זה, יוכח לדעת שאין הספר דומה לספרי המוסר הרגילים, אלא האיצטלה של חסידות, שלבש המחבר, באה לחפות על דעות נכריות ומחשבה ביקורתית. אך הספר עצמו נותן לפתור כמה מחידותיו.

הרבה מדובר בו על גירוש ספרד ועל חיי היהודים לפני הגירוש. אפשר לומר שכל עיקרו של הספר לא בא אלא לדון על סיבות המאורע ההיסטורי הגדול הזה. המחבר נולד וגדל בספרד והגיע שם לכלל בגרות, לכוח ולבינה, והיה רגיל להסתכל בחיי האדם ובמציאות החברתית.

 

רבי שלמה אבן וירגה

 הוא מזכיר אפילו — בקשר מוזר, כדרכו — מעשה פוליטי שהיה מעורב בו: ״ואני הדל שלמה בן וירגה שלחוני קהילות ספרד לקבץ פדיון לשבויי מאלאגה״ (עמי קמא). העיר הנזכרת נכבשה בשנת 1487 על ידי ״המלכים הקאתוליים״ דון פרנאנדו ודוניא איזבל, מידי המאורים, ועל יהודי ספרד הוטל לפדות את אחיהם שבעיר הנכ­בשת בכסף מלא.

בזמן האחרון נתגלתה תעודה ספרדית המאשרת את עדותו של רבי שלמה על מעשי עצמו. בחודש נובמבר 1491, חדשים מועטים לפני הוצאת פקודת הגירוש, הופיע ״רבי שלמה אבן וירגה, מורשה הקהילות של המלכיות שלנו״ — כלומר של כל המחוזות בקאסטיליה ואראגוניה — בחצר הממלכתי, שחנה אז בעיר קורדובה, בקשר להכנות האחרונות לכיבוש העירגראנאדה, והגיש תלונה בעניין יהודי אחד מן העיר גואדלאחארה (ב״קאס־ טיליה החדשה״) ששהה בלי ״תיור״ באחד המקומות של מלכות גראנאדה ונאסר בגלל זה על ידי נוצרי טולידאני, אף־על־פי שכמה יהודים אחרים היו יוצאים ובאים במחוזות ההם באין מפריע.

המלכים ויועציהם נתנו לאינסטנציה מתאימה את פקודתם לבדוק את העניין, ולא ידענו את סופו. רבי  שלמה בן וירגה היה איפוא מורשה של קהילות המלכות ומוכר על ידי הממשלה, לעסוק בפדיון יהודים שבויים במלכות גראנאדה.

התעודה הספרדית מזכה את שלמה בן וירגה בתואר ״רבי״, המעיד, לפי לשונם המדייקת של משרדי ספרד, על השכלתו הרבנית של האיש. מספרו נלמד שידע את התלמוד ואת הספרות הפרשנית והפילוסופית של היהודים וכן הרבה לקרוא בספרים לו­עזיים.

שם המשפחה ״ בן וירגה ״ היה מצוי בקהילות אנדלוסיה רבי שלמה קרא את ספרו על שם גדול אחד מבני המשפחה בשם דון יהודה בן וירגה מסביליה. לפי דבריו הרי הוא המחבר של כל הספר או רובו. לכאורה זהו אחד העניינים שבהם אחז רבי שלמה את עיני קוראיו, אם כי אפשר ש״ קצת שמדות וגזרות ״ נרשמו בסוף אחד הספרים שחיבר דון יהודה הנ"ל. חכם זה היה מפורסם בדורו.

  

רבי שלמה אבן וירגה

רבי אברהם זכות מזכיר בשנת 1478, בספרו האסטרונומי ״ החיבור הגדול ״, את ״ החכם הכולל רבי יהודה בן וירגה החי בזמננו ״ ומרבה להביא מספריו שחיבר גם הוא באותו המקצוע. בספר שבט יהודה הובאו שני סיפורים מעניינים בעניין זקן המשפחה (סי׳ ל׳ח וסיג).

 ר׳ יהודה הציל את היהודים בעיר שירץ דילה פרונטירא מסכנה הצפויה להם מצד הכומרים הנוצרים על דבר אנוס אחד שנקבר בקבר ישראל, מעשה שכיח באותם הזמנים. בודאי קרה הדבר עוד לפני שנת 1481, כי מאז פרשו האינקוויזיטורים את מצודתם באנדלוסיה ודנו לבדם בענייני האנוסים, לא הועילה כל תחבולה להימלט מידיהם.

ואילו המעשה המסופר כאן הובא עדיין בפני בית־דין חילוני של ״ הדוכוס ״, — הוא בלי ספק Enrique de Gusman, duque de Medina Sidonia— ודין וחשבון נשלח אל המלך, הוא דון אנריקה הרביעי, שמת בשנת 1474.

שנים אחדות אחרי־כן הוצרך רבי יהודה בן וירגה להזהיר את אנוסי סביליה מפני סכנת האינקוויזיציה. תושבי הארץ יעצו אז לחוקרי המינות לאסור את רבי יהודה ולהכריחו כדרכם להעיד על האנוסים המתייהדים, אבל הוא ברח והלך ללישבונה, ״ ושם נתנו לו ייסורים קשים לשיאמר הנוהגים יהדות, והוא עליו השלום עמד בניסיון ומת מכוח הייסורין בבית הסוהר – עמוד קכז' .

לפי התעו­דות הארכיוניות נמצא איש בעל אותו השם רבי יהודה אבן וירגה בשנות 1488—1491, כאחד מחוברי המסים היהודים האחרונים בקאסטיליה, בעיר אוקאג־ יה, מקום מושבו ורבנותו של רבי יצחק די ליאון, מקובל וקרוב לרוחו.

רבי שלמה אבן וירגה

 אפשר שהוא הוא האסטרונום ובעל הנסים מסביליה, תחילה ניצל מידי האינקוויזי­טורים ובשנת גירוש היהודים מאנדלוסיה (1483) או גם לפני כן, הלך לגור בקאסטיליה הצפונית, ולפורטוגאל ברח רק בשנת הגירוש הכללי 1492 ומת שם מות קדושים.

רבי יהודה בן וירגה הוא היחידי מבני דורו שזכה לשמש בספר שלנו כנושא למסורת היסטורית אמתית. אחרים מתהלכים כמצבות חיות במעשיות וויכו­חים שבדה רבי שלמה בן וירגה מלבו: דון אברהם בנבנשתי, רב החצר וסוכן המלך, בנו דון יוסף, דון יוסף נשיא, גם הם קרובים למלכות.

 דון וידאל בן בנבנשתי, שהשתדל בשעתו להשיג רישיון כניסה לפורטוגאל בשביל הגולים הספרדים —שמו גונב אפילו לתוך הדין־וחשבון האמתי של ויכוח טורטוסה(סימןמ׳)— אפרים בן שאנג׳ו ודון מנואל ברודו, שהאריכו ימים אחרי הגירוש וחיו במל­כות תורגמה. בן דינא, ״ איש חכם ומבין חידות ״.

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת.

 האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו ) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

רבי שלמה אבן וירגה

 מן המשפחות המיוחסות במחוז אראגון, דון יוסף אבן יחייא, מן הגדולים והצדיקים של גלות פורטו־ כאל, ואחרון אחרון רבי יצחק אברבנאל, אשר דבריו וספריו הובאו ב״ שבט יהודה ״ דרך כבוד וגם בצורה פארודיסטית.

למצבת כבוד וזיכרון זכה גם -למודי גדול מזרענו נקרא מאישטרי מרטין די לוסינא ״, המנחם את היהודים הפוחדים ומנבא את סופו הרע של הכומר המעליל באזני המלכה( איזבל ).הוא היה אבי משפחה של אנוסים משכילים, שנמנו בין המדפיסים הראשונים ונלכדו משנת 1481 ואילך במשפטי האינקוויזיציה.

 גם ה־ Bachiller deiaTorre   אשר ספרו הפילוסופי הפופולארי מצוטט בפירוש, היה כנראה אנוס וקרוב לחוגי היהודים( חי עוד לפני דורו של רבי שלמה בן וירגה  ).לעומת זאת מזכיר המחבר שמות אחדים של ספרדים נוצרים בכוונה גלויה של זלזול וגנאי.

במעשיה של עלילת־דם בסימן כ׳ט נמצא את שמו של פידרו די גוזמן, שאמרו עליו שנהרג על ידי היהודים, ושל אשתו ביאטריץ, ״ משרתת ההגמון. די גוזמן היא אחת המשפחות האצילות ביותר בספרד, ובודאי לא שימשה אשתו כמשרתת.

 כבר הזכרנו את אנריקה די גוזמן, הדוכס של מדינה סידוניה, אחד מראשי האצילים בזמנם של אנריקה הרביעי ושל המלכים הקאתוליים. הוא נמצא בראש הפעילים בזמן המלחמה האחרונה בגראנאדה, ומת כאיש זקן חדשים מועטים אחרי גמר הכיבוש, ימים מעטים אחר גירוש היהודים.

רבי שלמה אבן וירגה

גם השם פידרו נזכר אצל הכרוניסטים בין אנשי המשפחה, אלא שאין בידי הכרע, אל מי נתכוון רבי שלמה בן וירגה. הוא הדין בדון אנריקה מינדוסא שהרג פעם, לפי המסופר ב " שבט יהודה ", במו ידיו שני יהודים בדרך.

הוא שנתן עצה למלך לגרש את היהודים, ועל כן גורש הוא עצמו לאי שומם והי שט חיי ״ שאלבאג׳ י״, עד שהוחזר מגלותו והובא לבית המלך, וכבר אחרי השיחה הראשונה אתו ציוה המלך הנרגז להתיז את ראשו.הסיפור הנזכר רומז בלא ספק לאחד האצילים המעורבים במעשי הגירוש.

משפחת מינדוסא גם היא משפחה של אצילים מפורסמת בקאסטיליה, ממנה יצאו סופרים ומ­שוררים גדולים ומדינאים. למשפחה זו שייך גם פדרו גונסלם די מינדוסא, ״ הקרדינאל הגדול די אספאניה ״ שהשפיע בהרבה על הפוליטיקה החיצונית והפנימית בזמן המלכים הקאתוליים, גם לפני הגירוש וגם אחריו.

ועוד נזכר נוצרי בשם ג׳ואן דילה וירה, שהעליל על בעל חובו היהודי עלילת דם ונענש בעצמו על ידי מיתה משונה. אביר בעל שם זה ג׳ואן די וירה נשלח, לפי דברי הכרוניסטון, בשנת 1482 בשליחות לגראנאדה ונכנס שם בויכוח דתי עם אחד הישמעאלים והיכהו בחרב על ראשו, מפני שהביע ספק בעניין בתולי מאריה, אם ישו.

 האביר הנזכר זכה לכבוד מטעם המלך על התנהגותו. קרוב מאד לשער שהצטיין גם בקנאתו ושנאתו בענייני ישראל והיה ראוי למצבת קלון בספר עברי.

רבי שלמה אבן וירגה

שאר הנוצרים שהובאו בספר דנן, המלכים דון אלפונסו ופידרו, והחכמים טומאש וניקולאו, הם רק טיפוסים בלא סימן אינדיבידואלי מיוחד. כנראה נזהר המחבר בכוונה להזכיר בשמם את המלכים הקאתוליים או את טומאש די טורקווימאדא או אגשים אחרים שהכריעו בזמן הגירוש.

 בפירוש נזכר רק שמו של מלך אחד שהרע מאד ליהודים, הוא דון מנואל מלך פורטוגאל, ורבי שלמה בן וירגה הזכירו לשבח ובצורה כזו, עד שיש לחשוש לכוונה נעלמת מאחורי הדברים .״

בצורה גלויה ביותר מדבר בעל הספר על תלאות המגורשים בספרד ושוב — בנוסח מעורב של היסטוריה ורמזים נסתרים — על קורות הגולים בפורטוגל ובכללן הפרעות בשנת 1506. נראה שהמחבר נמצא בין היהודים המ­גורשים מספרד שנתעכבו ונאנסו בפורטוגאל, עד שהותרו האנוסים, אחרי הפרעות האלה, לעזוב את ארץ השמד.

רק בסיפור האחרון של ספר שבט יהודה משתנה מקום המעשה ועובר מחצי האי הפירניאי לאיטליה. ליהודים שבמדינת האפיפיור צפויה גזירת גירוש, והסכנה מתבטלת על ידי מותם הפתאומי של הקרדינאלים הרשעים המושפעים על ידי הפוליטיקה האנטי־יהודית של מלך ספרד.

 נמצאו כאן רמזים גלויים למעשים שקרו בימי האפיפיור אלכסנדר השישי ( מת בשנת  1503). יחסו של| האפיפיור, בן למשפחה ספרדית, אל היהודים והאנוסים, היה בודאי, באותן השנים הראשונות אחרי גירוש ספרד, נושא לשיחות ושמועות מרובות.

רבי שלמה אבן וירגה

 ומעשי השערוריה של כהונת אלכסנדר השישי ושל בגו צ׳סרי בורג׳יה היו נו­דעים וסופרו בכל ארצות אירופה. אבל יש גם רגלים להנחה שרבי שלמה בן וירגה היה זמן מה בעצמו ברומה, כי כן קישט את תיאורו הדמיוני של עבודת יום הכיפורים בסוף סימן ס״ד בזיכרונות של טכסים וחגיגות, כפי שהיו נהוגים ברחובות ההומים של בירת הנצרות בתקופת התחיה.    

רבי שלמה בן וירגה, האריך ימים אחרי מות האפיפיור הנזכר ואחרי פתיחת שערי פורטוגאל לאנוסים הבורחים משם. דבר זה מתברר על ידי ניתוח ספרותי.

בסיפור הי״ב מביא המחבר נאום שנאם כביכול שליח היהודים בירושלים באזני הרומיים. הנאום נמצא לפי דברי רבי שלמה בן וירגה ״בספר הזכרונות למ­לכי רומה״, ״נעתק מלטין ללשון הקודש״. אליבא דאמת הועתק הנאום מספר ספרדי מפורסם בשעתו, שנכתב בין שנות 1518—1524 ונדפס בהסכמת מחברו בשנת 1529, אולם היה ידוע מקודם בהעתקות כ״י.

 הוא הספר Libro llamado relox de principes o Libro Aureo del Emperador Marco Aurelio ־ להגמון  Antonio de Guevara ( חי משנת 1480 בערך עד  1545), כרוניסטון של הקיסר קארולוס החמישי.

הספר הזה הוא רומאן היסטורי־מוסרי על שמו של מארקוס אורליוס, הקיסר־הפילוסוף הידוע, מתאר חייו ומוסיף מכתבים שכתב הקיסר כביכול לבני דורו. כל הספר כולו הוא יצירת דמיונו של הסופר הספרדי.

עמוד 1 מתוך 512345

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31