מורשת יהדות מרוקו

השנים־עשר

בזמן המלך דון מנואל בן המלך אלפונשו, בעיר אוקניא, קרה כי איש נוצרי נכנס בביתו נער קטן כבן שלש שנים, והנוצרי איבה היה לו עם הנוצרית אם הנער ואמר: השליכו חוצה בן הסוררת המזנה! וכשלא יצא מיד, קם ובעט  בו והכהו בבטנו, ומת הנער. וכי ראה כי מת החביאו, ובלילה השליכו בחלון איש יהודי שכנו, והיהודי איננו בעיר. ותקם האשה בעוד לילה ופרחה נש­מתה ונתעלפה מרוב פחדה, כי ראתה שלהעליל עליה השליכוהו שם, והלכה לפתח הבית לראות אם תוכל להשליכו בפתח איזו נוצרית, ושמעה אם הנער  צועקת ומבקשת בנה, והשכנים אומרים לה: בבית יהודי זה נכנס ולא יצא עוד, וערב חגם הוא זה, כמו שהוא מנהגם! והעניה היהודית כי שמעה פרחה נשמתה מרוב הרעדה, וחשבה אופן הצלה, ולקחה הנער וחגרה אותו על בט­נה ולבשה לבושיה עליו, וכאשר מעוברת ישבה על המשבר והתחילה לצעוק כאלו היו לה חבלי יולדה, ושלחה את בנה לקרא למילדת, ובאה ורמזה לה התחבולה. ובהיותה בזה בא השופט עם אנשיו ויחפש כל הבית וב­תיבות ובתנור ובבור ובכל מטמון ולא מצא דבר. וכל היום ישבה על המשבר ובלילה הוציאה קול איך הפילה, ולקחה שני אנשים מקרוביה ובמשא של זבל הוציאו את הנער אל השדה וקברוהו.

ביום השני נתקוטט הנוצרי עם אשתו והכה אותה על ראשה מכת מות, אז צעקה האשה ואמרה: הלהרגני אתה חושב כמו שהרגת לבן השכנה? נשמעו הדברים לאם הנער, והלכה אל השופט, וצוה שיתפשו האיש ההוא. ועם החקירה נתאמת כי אמת הדבר, ובייסורין הודה ואמר איך השליך את הנער מת בבית היהודית להעליל עליה. אז אמרה אם הנער שיתפשו היהו­דית, יתן לה הנער לקברו, ושכבר נודע מי הכהו. והאשה התחילה לכחש  כי יראה, והשופט נשבע לה שלא יקרנה עון ובלבד שתגיד לו כל הדבר בפרט. אז ספרה האשה הענין כמות שהוא. והשופט שמח על שכל האשה, ושלח הדברים בכתב אל המלך, והמלך שמח מאד על שכל האשה.

והיה שם אדם גדול במלכות ואמר: אדוננו המלך, אין פקחות כפקחות יהודי! והנה אנשי רומה הפקחים והערומים תמהו ממה שאמר להם איש  עברי שלוח מירושלם, ונכתבו בספר הזכרונות למלכי רומה, ומשם העתק­תיו. אמר המלך: יבא נא לפנינו, וחן תקבל ממנו!

בא הכתב לפניו, וזה ענינו נעתק מלטין ללשון הקדש:

 ״השררה המושלת, העם המוצלח רב המזל! מערכות שמינו הודו, ואלהינו אשר עזבנו, אשר ירושלם רבנית האשייא, אם וגברת מכל העברים, הושלכה  משועבדת לרומה ולרומיים. באמת, גדולה היתה ממשלת פונפיאו ורב רבוי חיילותיו לקחת אותנו, אני אומר כי היתה יותר גדולה החימה מאלהינו ובלי ערך רבוי עונותינו אשר עליהם חייבנו האבדן. רצוני להודיע אתכם דבר אחד, וחרה לי שלא נסיתם אותה בנסיון, וזאת היא, כי הוא כל כך טוב אלהינו, שאם היו בינינו עשרה צדיקים עם חמשים אלף רשעים, או היה אחד כל כך טוב כי בעבורו יתכפרו העם, הייתם רואים, הרומאנום, כמו שראו המצריים, וכמה היה יכול אלהינו לבדו מכל אלהיכם יחד. תדעו באמונה, כמה נהיה אנחנו חטאים תהיה אתם אדונינו, והזמן שיתמיד חרון אף אלהינו על  העברים כך יתמיד ממשלת הרומאנוס.

ולפי שבענין זה אני מרגיש אחד ואמונתכם מרגיש אחרת, ואני לא אוכל להחזיר אתכם לאמונת אל אחד ולא אתם תשיבוני לאלהות הרבה. ואעזוב ענין זה לאלוה שעם יכלתו בראנו ועם טוביותו אנו מונהגים, והנני מספר ענין שליחותי. ידעתם, כמה שלום היה לרומי עם ג׳ודיאה וג׳ודיאה עם רומי, אנחנו לכם בכל נכנענו, ואתם לנו  שום דבר צודק לא הכחדתם, ולפי שאין דבר יותר נאהב מהכל ופחות ישימוה בפועל כמו השלום, ואין דבר יותר שנוי, ובהיותה שנואה יחיו הכל בה, כמו המלחמה. אני מזהיר עם אמת ואתם משגיחים עם משפט, נעניש את המ­עוררים את רצונכם שירצו רעותינו ונרחיק הרעים המבקשים לערב אותנו. העמוד החזק והקיים בלתי מתנועע מהשלום, הוא להסיר מאמצע המערבים.

 ומה יועיל שיאמרו לנו ולכם בפרסום: ״שלום, שלום!״ ואחר כך שיאמרו לגו ולכם בהצנע: ״מלחמה, מלחמה!״ ואני אומר זה, כי אחר שגרשתם הבכור מהמלך אידומיאו על חוקיו הרעים, שלחתם לנו במקומו לקונפניאו ומארקו ולשופו ובאליריו למושלים, והם ד׳ מורסות, כי הקטנה מספקת לתת ארם בכל קיסרות רומי, כ״ש המלכות שלנו עני מפלשתינה. אי רעה  גדולה יכולה להיות, כי השופטים ששולחים רומא להסיר המדות הרעות מהרעים יהיו הם ממציאים תענוגים חדשים! ואי גדול גריעות למשפט, כי או­תם שהיה להם להסיר הנערות מהנערים שיתענגו להיות ראשים לקלים! ואי גדולה חרפה לרומא, כי אותם שראוי שיהיו צדיקים בכל משפט ומשל לכל המעלות יהיו רעים בכל הרעות ומניעים לכל התענוגים, העוו המשפט והחלישו והיו לבחרות ג׳ודיאה ללמד המצאות מתענוגים! כי מאבותינו לא נש­מעו, ולא בספרים נקראו, ולא בזמנינו נראין! או, רומאנוס, האמינו לי דבר אחד, ומכל העצות אשר לקחו ג׳ודיאה מרומא יקח רומא אחד מג׳ודיאה, והוא שתבקשו ראשונה ממנו דרך תחנה קודם שתצוונו, כי כלים מלכיות רבים עם גבור חיל שופך דמים רבים, ומתקיימים כלם עם שופט אחד טוב, לא  שידע שפיכות דמים אלא שידע לחבר לבבות באמונה. השופט שיודע יותר להרויח לבבות מממונות ראוי להיות נאהב, ומאין נמשך שופטיכם אשר שלחתם שלא יכנעו העם לדבר אחד צודק באמונה, לפי שגזרו ראשונה דב­רים הרבה בלתי צודקים. המאמרים הצודקים עושים הלבבות רכות, והמ­אמרים בלתי צודקים עושים לאנשים אכזרים. אנו כל כך עניים בכל כך עניות, כי אפילו כשיצוו לנו בטוב נכנעים רע, כל שכן כשיצוו לנו רע שנהיה  נכנעים טוב. האמינו דבר אחד, כי מרוב הקלות בשופט גברא מעוט היראה ומעוט הבושה במשועבדים. אנחנו היהודים יש לנו למוסכם, וכן מפי אלהינו, שכל מלך שיתן עול המשפט למי שרואה שאינו ראוי בעד חמדת ממון או לתת כבוד לאיש ההוא יהיו לו לאמונה, כי כאשר לא יביט יראה כבודו  לחרפה, ונאמנותו נאבד, ועונש גדול בביתו. ולפי שיש לי דברים אחרים לנסתר רצוני להשלים המפורסם, וסוף אומר, שאם תרצו להעמיד מלכותכם לזמנים הרבה, על מה ששמתם עצמכם לסכנות גדולות, דעו לגזור ולצוות כמו רומיים ונהיה נכנעים כמו יהודים. שלחו לנו מושל רחמן, לא תהיו אכ­זריים לייסר חולשתינו, ונהיה נכנעים לצוואתכם! אני חוזר ומתחנן לכם  שתתחננו לנו קודם שתצוונו, לפי שבתחנון ולא בצווי תמצא אהבה כמו בנים לאב, ולא מרד כעבדים לאדוניהם״.

וכל שרי רומי ויועציה תמהו על הדברים וצוו שיכתבו בספר הזברונות, כדרכם לכתוב כל דבור משלוחים באים לפני ממשלתם.

אמר המלך מנואל: כמה מהפקחות והערמה מעורבת בידיעה ומצח קשה  היו בדברים ההם! ומה כח החכמה והדבור השלם שמחלו הרומיים על כל דברי העברי ההוא, בהיות שאמר להם דברים פרטים נוגעים לדתות, ועם מליצת העברי נשכחו.

השלושה־עשר

בזמן המלך ההוא אשר זכרנו למעלה קם כומר אחד ודרש לרבים וקרא אל  היהודים אל הדרישה. והם יראו מאד שמא ידבר כנגדם, כי שמעו שכוונתו רעה לדבר כנגדם ולתת חרב ביד העם. אז קמו כל ראשי היהודים והלכו לפני המלך, כאשר ידעו כי המלך יודע היה בימים הקדמונים שכל מה שמ­דברים על היהודים — עלילה הם, וכבר נתאמת אצלו כי אין עליהם אשמה. אמרו לו: אדוננו המלך, אבינו אתה! ועליך יהבנו להצילנו מלשון מדברת  גדולות, ואתה, מלכנו, ידעת מקדם אם יש עולה בעניננו, והנה קם כומר אחד, וכפי מה ששמענו כוונתו לדבר נגד היהודים.

השיב המלך: באמונה, יפה הכיר אתכם רביכם אשר כתב עליכם : ״ורדף אותם קול עלה נדף״, כי אחרי אשר יצא דבר מלכות מלפני בימים ראשונים כי כל מה שנאמר עליכם שקר — מעתה למי תיראו? והכומר אשר אמרתם׳  ידעתי כי הוא יקראני אל הדרישה, והנני לשבר את שיניו אם שוא ידבר!

ביום הראשון נקרא המלך אל הדרישה, והכומר התחיל ואמר: מה לעשות לעם הרע כזה, עם היהודים? ומה לעשות להם? אז המלך קם בחמתו ויצא.

רדף הכומר אחריו ואמר: אדוננו המלך! סוף הדברים מפרשין תחלתן, יניחני לגמור ואפרש דברי. אמרתי כי יש לעשות להם כבוד והדר ולתת להם חן וחסד מפני מה שעשום עמנו, כי השליכו מעליהם טוב ההצלחות והמלכות ונתנו אותם בידינו, ואלו היו טובים וישרים מושלים היו עלינו כמו שאמר  הכתוב בבריבייא: ״ונתנך ה׳ עליון על כל גויי הארץ״, ומה מאד עלז לבי כאשר יאמר שהיהודים רעים, לפי שרעתם וחטאתם הוא ממשלתנו. לכן ראוי להחזיק להם טובה, לפי שמחזיקים ממשלתנו בידינו, וכאשר הרבו לפשוע אז יותר ראוי לכבדם ולא לבקש עליהם עלילות ברשע יוצאות מהשיווי וטבע השכל, וישו אמר עליהם שהנוגע בהם כנוגע בבת עינו! והמלך שמח במה  שאמר הכומר אעפ״י שראה שכוונתו אחרת היא.

אמר עוד הכומר: שכשחטאו היהודים האל הסתיר פניו ונשארו אל הטבע, אם יצליחם — יצליחם, ואם ימיתם וישפילם — ישפילם.

אמר לו המלך: הדברים שנשארו אל הטבע לא יסבו מלתת לאדם ברב או במעט, והנה היהודים ראיתי שנפלו ומעולם לא קמו, ואם היה בדרך הטבע  ראוי היה שיקומו בזמן מהזמנים, ועוד שהכתוב מכחישך, אמר: ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, ומצאוהו צרות ורעות. והנה הכומר הודה לדברי המלך.

הארבעה – עשר

שלמה אבן וירגה נולד בספרד למשפחת חכמים נכבדת. היה ידוע כרופא וכחכם. כחמש שנים לפני גירוש ספרד נשלח לאסוף ממון לשחרור היהודים שנשבו בעיר מאלגה שנכבשה על ידי הקתולים. בזמן גירוש ספרד עבר לפורטוגל שם חי כאנוס ובשנת 1506 עבר ממנה לאיטליה. כעשרים שנה לאחר הגירוש כתב את ספרו "שבט יהודה"

במלכויות רומי היה שם אפיפיור איש חסד, דובר צדק, דובר מישרים, ובמידותיו והנהגתו איש אמת. אבל היה לו אחות מאד אוייבת ליהודים ומבקשת רעתם, ושם האשה שאנגישה. ומשנאתה את ישראל בקשה והתחננה לאחיה האפיפיור שיגרש היהודים מכל ממשלתו. ואמרה לו כי בהיות הוא במקום המושיע—איך יסבול שיעמדו שונאיו בארצו וממשלתו? ועוד שמיום שמרדו במושיע נשארו כלם טמאים טומאת נפשות, כפי מה ששמעה מההגמונים  הקדושים, וכן נשארו טמאים מחטא אדם הראשון, ואותם שקבלו דת ישו נטהרה והשאר נשארו בטומאתם! והוא יתבע עלבונו אם לא יגרשם מארצו ומקום קדושתו, היא רומא העומדת במקום קדש הקדשים היא ירושלם, ואם יגרשם הנה שכרו ממנו בגן עדן, כי ילמדו כל המלכים לעשות כמוהו. השיב האפיפיור ואמר: סוף כל סוף אין בנשים דעת, שהרי אם המושיע  מחל להם ואמר שהנוגע בהם כנוגע בעינו—איך לא נמחול אנחנו? ואין לאשה הסמוכה בפלך להבין בעמוקות. האלה, אין זה כי אם רוע לב! ומה שא­מרת שלא קבלו טבילת ישו ונשארו טמאים, כיון שיש להם ברית מילה נטהרו, כי לא היתה הטבילה אלא במקום מילה, כי רחם מושיענו לילדינו לבלתי  שפוך דמם בילדותם וצאתם מרחם אמם, עד שיראה לנו פלא איך יתקיים זרע היהודי כאשר שופך דמו בזמן שהתינוק בתכלית החולשה.

וכי ראתה שאנגישה תשובת האפיפיור וכוונתו לא יספה לדבר אליו. ואחר ימים שבה אל שאלתה עם האפיפיור והביאה הגמונים שיעידו, איך בעברם עם צלם ישו ראו היהודים איך היו לועגים ורומזים אלו לאלו. וברוב לקחה וחלק שפתיה והעדויות ההם הטה אזנו וגזר גירוש כולל בכל ממשלתו. ועל זה היה דוה לב כל היהודים בכל מקום שהקול נשמע, אבל תושבי מלכות רומי הגדילו ההספד, כי באותם מקומות גדלו והעשירו וקנו בתים ונחלות וכסף וזהב ברבוי.   

ובימים ההם היה מלך אחד בירושלם,מלך חסד ואוהב היהודים, ונקרא שמו רובירטו. ומלך זה היה לו אהבה ואחור, עם האפיפיור. והיהודים שלחו שלוחים אל המלך ההוא עם מנחה כראוי ושאלו ממנו יבקש מאת האפיפיור ישוב חמתו מהשחית, ושלחו לו לאמר כל עניני שאנגישה, ואיך ממנה נמשכה כל הרעה, ואם יצטרך שידור בעדם — עליהם לשלם מיד. ומצד אחר שלחו מהר ומתן  לכל ההגמונים שיפייסו את שאנגישה, ואם לא יוכלו עמה לבטל הגזירה לפ­חות יפייסוה להאריך להם זמן הגירושים, למען יוכלו למכור בתיהם ונחלתם ולקבץ ממונם והלוואתם, וכן כדי שיוכלו לדעת תשובת המלך רוביירטו אולי על ידו ימצאו תרופה למכאובם, וצווחו לפניה ולא הועיל להם. ובהיותם בזה, והנה תשובת המלך רובירטו, וחזקם ואמצם בדברים טובים. עוד שלח המלך  רובירטו שלוחים לאפיפיור בדברים של טעם ותחנונים, והוא השיב כי כבר יצא מפיו ונדר לשנגישה, אעפי׳י שהיה שלא ברצונו אין אחר דבור ונדר האפיפיור כלום, אבל אם שאנגישא תתיר לו הנדר יוכל לחזור בו. וכאשר ראה המלך רובירטו דברי האפיפיור הבין הענין, ושלח שלוחים לשאנגישה ונדר לה מאה אלף פרחים מצד היהודים ונתפייסה, וקבצו המעות ונתן לה. אז שאנגישה נהפכה לאוהבת היהודים, והיא התחננה אל האפיפיור שלא יגרש היהודים מארצו, כי נכמרו רחמיה עליהם. אמר האפיפיור: אין זה כי נכמרו רחמי המעות אליך! ואז צוה האפיפיור לקרוע שטר או כתב הגירוש ונשארו במקומם, אבל עד הגיעם לזה הצר להם מאד.

החמשה־עשר

בעיר מונטישון יצאו היהודים בחול המועד של פסח אל השדה לשמוח, ועשו שם השחוק שהנערים עושים, שישימו אחד באמצע בכסות עינים וכלם הולכים סביבו, ומי שיוכל לאחוז ישב במקומו. היו הולכים דרך שם אנשי הכפ­רים ותפשו דברים עם היהודים ונמשכה מריבה. וכאשר הלכו משם.אמרו איש אל רעהו: במה נקח נקמה מאלה ? הלא הוא בשנעליל עליהם לפני השופטים ונאמר, כי האיש האמצעי אשר שמו׳ קראו את שמו ״ישו״, והיו מכין בראשו ללעג ואומרים: זה ישו יין טוב היה מוכר! הלכו לפני השופטים וספרו הדברים, והם האמינו ונתפעלו מאד ואמרו: ראוי שנודיע למלך הענין הרע הזה. והעם מהרו ולא רצו להמתין ותפשו חרב בידם ולא השאירו מן היהודים פליטה, לבד נער קטן אשר נחבא בתוך היער, והילדים הקטנים עשאום גוים.

ביום הב׳ באו יהודים מעיר אחרת סמוכה, ויצא הנער ואמר: אנה תלכו? כי כך וכך אירע! ברחו ולקחו הנער למקומם. וגוים שהרגישו רדפו אחריהם ולא השיגום, אבל פשע היה בינם ובין המות. וכאשר שבו לארצם מצאו שם בלבול, כי כבר שמעו הנעשה במונטישון, ועם שוחד עצום נצולו.

הששה־עשר

בספרד, כי באו גוים ואמרו שמצאו הרוג בבית איש יהודי. היה שם לפני המלך אחד מיועציו ודבר נגד היהודים רעה. ואז נתחזקו העם לאמר למלך, שאם הוא לא יעשה משפט כי הם יקהו נקמת ההרוג בידם.

אמר המלך: יתעלה וישתבח המושל האמיתי, השופט צדק, אל אמונה ואין עול! ועתה אראה לכם שקרותכם ואת כל אשר הליץ יועצי לרעה, וזה תראו  ותגידו לבאים אחריכם!

אז שלח שיביאו לפניו כל היהודים. וכשבאו לפניו שאל להם ואמר: מהו זה שאמר דוד: ״הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״, שאם לא ינום כל שכן שלא יישן, כי בלשון העברי שינה היא יותר מתנומה כפי מה ששמעתי. השיבו היהודים: מה שפירשו המפרשים לנו אינו אלא שרצה לומר שלא ינום וכל שכן שלא יישן.

אמר המלך: זהו לתרץ השאלה עם השאלה עצמה, ולא הבינו כוונת הכ­תוב על מה נאמר, וזהו פירושו, והוא אשר ראו עיני. הנה הלילה אשר עברה לא יכולתי לנוח ולישן בשום צד, ולכן קמתי ממטתי ויצאתי אל החצר החי­צונה והוצאתי ראשי בעד החלון, והירח מאירה, וראיתי אנשים רצים, ואחד  מהם על כתפו כדמות אדם, ושלחתי ג׳ אנשים שילכו אחריהם לאט ויראו היטב אם הוא אדם הרוג או מה היה הענין ויגידו לי. הלכו עבדי כאשר צויתי ושמו עצמם במארב וראו כי הוא הרוג, והכירו שנים מן האנשים המוליכין הפגר ההוא, והנה המעידים לפניכם. באו האנשים והעידו, ושאלו להם היועץ: ולמה לא תפשתם אותם ? והשיבו כי מהרו והשליכו הפגר בחצר היהודי וברחו להם, ועוד שהיו נושאים כלי חרב ולנו אין בידנו דבר, כי לא צוה לנו המלך לתפשם כי אם לראות מה הענין. חזר המלך לענינו ואמר: זהו שאמר הכתוב ״הנה לא ינום ולא יישן״, ר״ל, כי הוא לא ינום וגם אינו  מניח לישן מי שהוא שומר ישראל.

אז הלכו כלם בפחי נפש, ומן המעלילים עשה שפטים.

השבעה־עשר

במלכות צרפת קמו שני אנשים אוהבי הרע ואמרו למלך, איך ראו איש יהודי שתפש איש נוצרי והביאו בחזקה בביתו, וזה ודאי כדי להרגו, כי ערב חגם  הוא. והמלך מלך משפט היה ואוהב האמת, וראה בשכלו שקרות התביעה ועלילה שמעלילים על היהודים, וגער בכל אותם אנשים וצוה שישליכום מלפניו, ואמר שכל מי שיבא לפניו בעלילה כזו יתיז ראשו בחרב. והאנשים ההם נתמלאו חימה, לפי שנשארו לעדים שקרים לפני המלך ולעושי רשע. והלכו וקבצו המון העם ונשבעו להם שיהודי תפש את הגוי והביאו בכח  לביתו ועיניהם ראו והנוצרי ההוא לא יצא עוד מבית היהודי, ואמרו עוד אל העם כי הלכו לפני המלך וראו שחמל המלך על המורדים והפושעים ושו­נאים בדת ישו ולא חמל על הנוצרים מאמיני אמונתו. אז אמרו העם: הבה נתחכמה להם! ובקשו ב׳ נוצרים שאמרו שהלכו אל היהודי ליקח ממנו ברבית ושמצאו היהודי יוצא מן החדר וסכין מלא דם בידו. אמר המלך ליהודי: מה ענין הסכין? והשיב: כי שחטתי עופות למועדי. אמרו השרים למלך: אין שחיטת עופות תוך החדר, וכיון שיש אמתלאה יכו היהודי ביסורין ויגיד האמת. אז צוה המלך להכות בייסורין ליהודי, והוא הודה שהרגו, וכי חמשים איש גדולי היהודים יעצוהו והיו עמו. צוה המלך ויתפשו כל אותם יהודים. והיהודים כשמעם התאבלו ובכו וצעקו, כי ראו אבדן האומה, ונתקבצו והלכו אל המלך ואמרו: אדוננו המלך! מחקי המלכים אשר קדמוך הלא הוא שכל מי שיודה באיזה דבר על ידי יסורין והכאות שאם יהיה נאמן על עצמו לא יהא נאמן על אחרים, ואם האיש ההוא הרג הנוצרי אנחנו לא ידענו ולא עלה בלבנו רעה כזאת, כי לא שוטים אנחנו ולא טפשים לשום עצמנו ובנינו בסכנה כזו, וה׳ לא צוה, שאם לא כן, כל מי שיגנוב ויגזול יאמר  כי כל שרי העיר היו עמו. שאל המלך לשרים על ענין זה אם נמצא בדברי הימים, ויאמרו: הן, כי נמצא בפירוש כמו שהיהודים אומרים. והמלך נפל בלבו חשד ואמר להם: למה לא אמרתם לי מזה עד שהיהודי נתעורר? לכן הביאו לי ספר דברי הימים ואדעה. הביאו הספר ונמצא ככל דברי היהודים. ואז צוה המלך שיתירו כל היהודים מן המאסר, לבד האיש אשר ברשותו נמצא ההרוג.

בעת ההיא היה בחצר המלך שר אחד משרי ישמעאל אשר בא עם שליחות ואמר לו המלך: אתה האיש הנכבד, אם נמצא במלכיות שלכם כדברים האלה. אמר הישמעאל: מעולם לא שמענו ולא ראינו, ויש להחזיק טובה למלכינו אשר לא יושפלו בעניני נערות ובדברים שאין להם שורש לא בשכל ולא בדת, כי איך היהודי ימלאנו לבו להרוג נוצרי והוא נכנע תחת ממשלתו  ומלכותו? וכל שכן בענין מאוס כזה שיעשו קרבן מדם האדם אשר לא שמענו בכל משפחות האדמה, אע״פ שנטפלו בדברים מאוסים יוצאים מן השכל, ובכיוצא בזה לא עלה בלבם, לרחקו רחוק לאין תכלית משכל אדם, אתם נטפלים בארצכם ושומעים בחצרותיכם, חצרי מלכים, דברים שאסור להאמינם.

והמלך כעס על זה ואמר לו: הנה בעל הדבר הודה, אני, כפי המשפט, מה יש לי לעשות? וכי יועיל שהוא רחוק מן השכל אם הוא הודה בדברים?

השיב הישמעאל: הודאה על ידי יסורין במלכותנו יועיל לאמתלאה ובהצטרף טענות אחרות, אבל לא יועיל לתת עליו דין ומשפט. ואחד מן הנוצרים אשר שם אמר לישמעאל: השר הנכבד! אם לא נמצא  זה במלכותכם הוא מפני שאין ליהודים על הישמעאלים שאלה או תואנה, אבל יש להם עם הנוצרי מטעם ישו, ויקחו איש נוצרי וישימו שמו ישו ויאכלו את דמו להנקם ממנו.

אמר השר: עתה נתאמת לי יותר שהכל כזב איך חטא להם איש אחד וינקמו מאחר? וכל שכן כי ישו היה ראוי שינקם מהם לא הם ממנו, והם הרגוהו ונתנו לו יסורין קשים! זה אני אומר כפי דעתכם, כי כפי אמונתנו לא הרגו היהודים את ישו, כי עלה לשמים חי, אבל לדעתכם אני אומר אשר ראיתי בבית תפלתכם מצוייר בכותל כל מיני מיתות אשר נתנו לו, ושם ראיתיו שהיו סובבין עליו גלגל כדרך עושי מלאכת הבגדים או קושרי ספ­רים על הספר, ואחר נקמה זו מה נשאר עוד לנקום? והיה לו לישו לתבוע  מאביו יקח נקמתו מן היהודים! שבח ליוצר שהבדילנו מכזבים ושם חלקנו במאמיני אמת!

השיבו הנוצרים: אמרת שהיה לו לישו לתבוע נקמה מהיהודים — כן עשה! והמציאות יוכיח, כי למה ישבו בגלות דחופים סחופים ממושכים ומורטים? כי אם לנקום דם ישו!

השיב הישמעאל: ואם האב לוקח נקמה זו על בנו — היקומו היהודים לחזור שנית להנקם כדי שיהיה להם פרעון שני? כל אלה דברי טפלות! ועוד, כיון שהאל עושה ביהודים שפטים— אתם מה לכם לבקש משפט אחר ? ובכל זה אני לא באתי להציל היהודים, כי אינם בני בריתי וגם לא ממלכותי, ולא אהבתי אותם, כי ידעתי מה שעשו לכמה נביאים, אבל באתי לומר האמת אחר שהמלך שאל ממני דעתי.

והמלך כשמעו דברי הישמעאל כעס מאד, לפי שראה שהיה מחרף כל הנוצרים, אבל בבחינה שדבריו דברי שכל שתק ושמר הדברים.

ביום השלישי כאשר ראו העם כל העלבון שעשה הישמעאל לנוצרים, כי נשארו לרשעים או לפתאים מאמינים כל דבר, אז קמו והביאו שני עדים שקרים, וזה עדותם: אנו נכנסנו בבית יהודי זה, כי היה לנו עמו חשבון, וראינו שם קבוץ כל היהודים שאמר היהודי שבעצתם עשה, וכאשר נכנסנו שתקו כלם. אז אמרנו: הלא דבר הוא! ויצאנו משם ונחבינו אחורי הדלת, ושמענו ליהודי אומר להם: ואם יתגלה שאני הרגתי הנוצרי — אתם תשבו מנגד? והם השיבו: יש לנו עושר רב להצילך, לא תירא ולא תפחד! והמלך כאשר שמע עדות זה שמח מאד, מפני דברי הישמעאל, ואמר לו: מה תאמר עתה, הישמעאל הנכבד, אשר באת לחרפני בביתי?

השיב מישמעאל: אני לא חרפתי כי אם למעלילים, ואחר עדות זה הענין הוא רחוק משכלי יותר ממה שהיה מקדם, וכי דבר מסוכן כזה היו היהודים מדברים במקום שישמעו הנוצרים דבריהם? ואני שמעתי שהיהודים פקחים הם ויראים מאד, ואיך אפשר שעמדו בעצה בכיוצא בזה במקום שישמע הדבר, או שיאמרו אותו בקול רם עד שנשמעו הדברים כל כך בבירור!

וכאשר השלים הישמעאל את דבריו קמו כל העם ואמרו: וכי ישמעאל זה מלכנו הוא? אתה מלכנו ואתה שופטנו! לכן עשה לנו דין, פן תצא כאש חמת העמים ואין מכבה.

והמלך מכעס אשר כעם על דברי הישמעאל נטה לבו לדברי העדים וגזר גזרה משונה, והוא שיתפשו ראשונה כל אותם יהודים שהיו בעצה, וישימו כל אחד ואחד בחבית אחד, ויסתמו כל החביות ויתקעו מסמרות מבחוץ וחודן בפנים, ויגלגלו החביות ברחוב העיר. אז קם שר אחד לפני המלך, ומלאך ה׳ צבאות הוא, ואמר: אדוננו המלך! חק המלכים הקדומים אשר בצרפת, שכל משפט נעשה מחמשים איש ולמעלה יד המלך תהיה בו בראשונה ואחריו כל העם, לכן קום אתה, אדוננו, ויעבור מלכנו לפנינו ותתחיל לגלגל חבית אחד ואנחנו אחריך. ויאמר המלך: אני לא באתי לבטל ולשבר חקי המלוכה כי אם לקיימם, אני אלך ואתחיל המשפט כאשר אמרתם. וילך  המלך והרים רגלו לגלגל חבית אחת, ונכווצו גידי שוקיו, ונפל לארץ ונת­עלף. ואחר העלוף אמר שיוציאו היהודים מן החביות, כי האל ראה העול, והוא אלהי המשפט. וכאשר ראו העמים הנס המפורסם לעיניהם, לא הרים איש את ידו ואת רגלו. והמלך הוליכוהו בעגלה לביתו, ובקש מן היהודים  שיתפללו עליו, וכן עשו. ואחר ימים נתרפא המלך, והיהודים ישבו בכבוד באותו מלכות.

אחר ימים באו הנוצרים ואמרו: אדוננו המלך! הנס ההוא אשר נעשה לא היה, אלא בעד כל אותם יהודים שהיו נקיים כנראה ושלא ידעו מן הענין דבר, אבל האיש שנמצא בידו ההרוג ראוי הוא לעונש. אז חקר המלך ודרש, ונמצאו נוצרים שהעידו איך ראו שפלוני משליך הפגר בבית היהודי, וצוה המלך שיקצצו ידיו ורגליו, וכן נעשה. ואז הארץ יראה ושקטה.

יש נסחאות בענין זה, אבל מה שראיתי בספר דברי הימים לחכמי צרפת כך הוא.

שלמה אבן וירגה (ה'ר"כ, 1460 – ה'שי"ד 1554) היה היסטוריון ורופא ספרדי בדור גירוש ספרד, מחבר הספר ההיסטוריוגרפי שבט יהודה.

שלמה אבן וירגה נולד בספרד למשפחת חכמים נכבדת. היה ידוע כרופא וכחכם. כחמש שנים לפני גירוש ספרד נשלח לאסוף ממון לשחרור היהודים שנשבו בעיר מאלגה שנכבשה על ידי הקתולים. בזמן גירוש ספרד עבר לפורטוגל שם חי כאנוס ובשנת 1506 עבר ממנה לאיטליה. כעשרים שנה לאחר הגירוש כתב את ספרו "שבט יהודה".

השמונה־עשר

האי אשר נקרא היום איגגלאטירה נעשה שם שמד גדול ועצום בכל אותם קהלות גדולות ועצומות אשר היו שם בימים ההם בחכמה ובינה וכבוד, וביחוד העיר הגדולה הנקראת לונדריש אשר היו שם קרוב לשני אלפים בתים, כלם אנשים בעלי חכמה ועושר. ושם עשה החכם ר׳ אברהם ן' עזרא אגרת, קראה אגרת שבת. והשמד היה שימירו דתם. וכאשר עמדו על קדושת השם, העלילו עליהם שהיו עושים זיוף במטבע, ובאה תביעה זו לפני המלך, והמלך חקר ומצא כי המעלילים הם היו המזיפים והיו מטילים האש­מה על היהודים, ונמלטו. לימים שבו הנוצרים ובקשו מי שיעיד נגד היהו­דים, ומצאו כרצונם איך ראו יהודי קוצץ המטבע. ואעפ׳יי שידע המלך כי הכל שקר, מפני המיית העם בקש להשליך מעליו תרעומות אלו, ושמא יקומו העם וחרב בידם כדרכם ואין מציל, כי יבוא כנהר צר, גרשם. והיה גירוש זה שנת חמשת אלפים ועשרים ליצירה.

התשעה־עשר

בשנת הגירוש הנזכר נאנסו ב׳ קהלות גדולות נאפוליש וטראנה לשימירו דת, והמירו רובם. וסבת השמד לא מצאתיו, אבל כן שמעתי מזקנים, כי כומר אחד נתקוטט עם יהודי בעיר טראנה, ובקש להטיל האף על כלם, וישם עץ ישו באשפת איש יהודי ואמר בבקר שחלום חלם איך היהודים שמו העץ באשפה. מיד יצאו כמה נוצרים לחקור ולחפש, ונמצא בבית איש יהודי באשפתו. אז העם נתמלא חמה, ובקשו לשלוח יד בכל היהודים. והשופטים כשמעם קמו להציל את העם, כי היו חושדים כי מיד הכומר היתה זאת. וכי ראו השופטים כי אין כחם כנגדם, כי העם רב מאד, יעצו ליהודים שימירו דת וינצלו, כי אין להם תקנה אחרת. ורובם המירו,ומקצת היהודים ברחו לנאפוליש, והגוים רדפו אחריהם. גם אנשי נאפוליש תושבי הארץ כאשר שמעו הדבר, אותם שנתנו אמנה בענין, קמו על היהודים אנשי העיר נאפוליש שיתנו היהודים הבורחים, ואם לאו שיהרגו את כלם. וראו עצמם אלו ואלו בסכנה עצומה, לבד אנשים רשומים אשר נחבאו בבית השרים. וקצתם הוכרחו להמיר דת, והשאר מן הנחבאים כאשר נחו הגוים עדין יראו, ויצאו ללכת לארצות רחוקות. והיו בטראנה ובארא ונאפוליש אנשים חשובים מאד בידיעה, ובפרט מליצים ומשוררים, לא נמצא כמותם בארץ, לבד באנשי פרובינצא אשר גברו בזה על כל משפחות היהודים. לימים נודע למלך כי הכומר זייף, והמלך צוה לתלותו, אלא מפני עטרת הכומרות קמו העם על הדבר, וצוה המלך לגרשו אל האיים הרחוקים.

העשרים ושמונה

בערי יון, כפי מה ששמעתי מקדמונים, יצאה גזרה מאת המלך להעבירם על דת, והרומנוטיש עמדו כלם מקטנם ועד גדולם על קדושת השם. וכאשר ראה המלך כי לא יכול להם, נתיעץ מה לעשות, ויצאה העצה שיגרשם מבתיהם אל השדה ג׳ ימים, ולא ימצא להם שם שום מזון ולא מים לשתות. ועמדו כלם ולא אכלו ולא שתו שלשה ימים, לבד קטנים ונערים שלא יכלו לסבול, והיו בורחים מבית אויביהם והולכים לבתי היונים. וכי לא יכול המלך להבי­אם לדתו, וראה גבורתם להעמיד אמונתם, נכמרו רחמיו. ולפייס את העם גזר עליהם גזירות אחרות, וצוה שלא ידורו בתוך העיר קושטאנטינה, אלא שידורו בעיר כנגדה נקראת פירא, וגזר על מקצתם שלא יהא להם אומנות אלא עבוד עורות, ושיעשו חנויות סביבות הים לאומנות זה. ואחרים מן המספרים אמרו, כי זה לא היה בזמן ההוא אלא גזירה אחרת ולענין אחר.

העשרים ותשעה

בזמן המלך הישר הזקן מלך אלפונשו באו אגשים לפני השופטים אשר בארץ ואמרו, איך ראו איש נוצרי נכנם ערב פסח לבית איש יהודי, ואחר זה שמעו  אותו צועק ואומר: הנוצרים הצילוני! אז השופטים שלחו אנשים ילכו לחפש בבית האיש יהודי ולא מצאו דבר. אמרו השופטים: כעין זה העלילו בשנה שעברה ונתגלה השקר, ואתם התובעים למה תלכו אחרי ההבל ולמה תרגזו הדלים על לא חמס בכפיהם? קמו העם בקול המייה ואמרו: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אנחנו  נלך אל המלך, כי הוא יוציא לאור משפטינו! באו לפני המלך וספרו לו כל הענין. אמר המלך: הביאו לפגי האיש היהודי! הביאוהו מיד לפניו, ושאל לו המלך והשיב: חס ושלום, כי לא נכנס לביתי שום נוצרי זה ימים. אז אמר

המלך לתובעים: בני מות אתם! כאשר שמעתם הנוצרי צועק ואומר ״הצי־לוני״ ואתם הכרתם בקולו, למה לא שברתם דלתות היהודי ונכנסתם להציל העשוק מיד עושקו? השיבו: כי היינו יראים מן השופטים שיטילו עונש עלינו על שבירת דלת לשום אדם. השיב היהודי: וזה עשרה ימים שברח עבד ונכ­נס בביתי ונעל בפניו איך שברתם דלתותי ועדין הם שבורות? וילכו, ויראו, שתקו, ולא ענו דבר. אז אמר המלך לשרים: הראיתם היהודי הורג נוצרים? והוא זקן עד מאד וחלש, אין בידו להרוג פרעוש! אין זה כי אם רוע לבבם של אלו, וראויים לתת את הדין. וחזר פניו אליהם ואמר: מזויפים ושקרנים אתם! השמרו לנפשכם שלא תבואו עוד בדבר כזה לפני!

ביום הב׳ נאספו ושבו אל המלך לאמר, כי יש עדים רבים ואמתלאות  חזקות. אז אמר המלך: כיון שכן— ראויה החקירה! אז צוד, שיבוא סופר המלך, ובא וכתב שם היהודי וסימן ביתו, ושאל למכירים אשר אמרו שהכי­רוהו: מה שם הנוצרי? ואמרו: פידרו גוזמאן. שאל על אשתו, ואמרו: ביאטריץ משרתת ההגמון דרה ברחוב פלוני. שאל המלך: ומה תואר הנוצרי? וה­שיבו: איש צעיר הקומה ואדמוני וזקנו מחולק והוא עור מעין אחד. שלח  המלך בעד האשה ושאל ממנה על בעלה, ואמרה: לבית יהודי הלך לקחת חוב שהיה חייב לו ולא שב עוד לביתי אחר זה. שאל המלך עדות הנערים ואמרו: האיש הנוצרי ההוא אשר כך וכך סימניו היה מכירנו, ומצאנוהו לפ­תח היהודי ואמר לנו שהיה מקוה ליהודי על חוב שחייב, ועודם מדברים בא היהודי ונכנס הנוצרי עמו ומעט שעה שמענו קולו אומר ״הצילוני״, ואז בחלון נכנסנו בבית היהודי וחפשנו ולא מצאנו הנוצרי, אבל מצינו דם על הארץ לרוב. אז אמר המלך: לאמתלאה כזו ראוי להכותו ביסורין. והכו היהו־ די, ואמר כי הוא הרגו ובלילה השליכו בנהר, ונגזר עליו השרפה.

ובעת קריאת הגזרה בא ההגמון הגדול לפני המלך ושמע קריאת הגזרה. אמר ההגמון: פידרו די גוזמאן זה בעלה של ביאטריץ הוא או איש אחר? השיבו: בעלה של ביאטריץ. אמר ההגמון: דברים תמוהים אני רואה, כי הגזרה אומרת שביום ראשון ליינארו הרגו ואני אמש מצאתיו חי בכפר הסמוך לעיר ויבוא היום או מחר לרוב. אמר המלך: כפי זה או איש היהודי שוטה היה או יצא מדעתו, כי הודה במה שלא עשה. אז השיב ההגמון: היי­סורין ומעשה השרים אין בהם אמונה ולא בטחון. אמר היהודי: אדוננו  המלך! לא שוטה אנכי ולא הייתי שוטה, אבל הוציאוני מדעתי בכח הייסורין, כי אבדה החנינה מן הנוצרים ועשו בי שפטים שלא נעשו למורדים בכתר המלך, וכאשר ראיתי שאחר שהכוני בכמה יסורין היו חוזרין ומחדשים יסורים אחרים בחרתי במות אחת ולא בכמה מיתות.

אז שלח המלך ב׳ עבדיו ושילך יהודי אחד עמהם לשלא יחביאוהו עם שוחד, ובא הנוצרי לפני המלך. אז קם המלך על רגליו ואמר: ישתבח המאיר אפילות, ישתבח למי שאליו הדין והמשפט! ולמה צוה לבוערים כמונו לשבת על כסא דין ואנחנו כבהמות השדה לא ידעו במה יכשלו. עוד אני אומר, כי שמעתי כי בזמן הקדום היה מנהג היונים, כי ביום שנולד התינוק היו בוכין, וכשמת הזקן היו שמחים ושוחקים, וטעמם הוא כי ראוי לבכות לאדם הנולד כיון שבא לבכי, אבל כשמת ראוי לשמוח כיון שהלך לשמוח ולנוח, והיהודים ראוי שיבכו בלידתן ובמיתתן ובימים שבינתים, כי לא די להם הגלות הטבעי אלא שמבקשים עליהם תואנות להפילם. ודואג אני עליהם לא מפני שהם  יהודים כי אם מפני שהם דלים ושפלים, ואין לנו מלכות אלא מה שנותן לנו מלך עולם, והוא אמר על ידי נביאו: ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״, ולך ההגמון חסד, כי מנעתני מבא בדם נקי, והאל שלחך לבל יצא מידנו משפט מעוקל. אמר ההגמון: עדין עשה לך המלך מלכו של עולם חסד אחר כי ראית בעיניך שאין אמונה והבטחה במה שיאמר האדם על ידי מכות ויסורין, והנה  העני היהודי אמר שהרג הנוצרי ההוא, והננו חי לפני אדוננו, וישתבח המאיר למלכים ישרים וצדיקים כמוך, ונצח יאר פניך אליך, אמן!

השלשים

שנת ארבעת אלפים תתק״ו – 1146 – היו גזירות כוללות ועצומות בכל ארץ ברברייא ובארצות המזרח על כל הקהלות אשר שם, ורבו מאד במנין ובאיכות. וזה, כי המלך רצה להכריחם להמיר דת, ואנס כל הקהלות אשר במלכותו לשימשכו אחר תורת נביא הישמעאלים. בזמן ההוא ברח הרמב״ם אל צוען מצרים הנקרא אלקהרה, ועמד תחת ממשלת השולטאן שארית חייו, ובכבוד גדול היה שם רופא לשולטאן, ולחכמתו העצומה נתגדל שם על כל בני קדם מן המלך ומשריו. ואז עשה איתן זה האגרת המפורסמת, הנקראת אגרת תימן, לחזק ידי כל הקהלות הנשארות ולהזהירם בשמירת תורת משה ע״ה ולהב­טיחם על הגאולה העתידה, מהרה תגלה אמן!

השלשים ואחד

כשבע שנים קודם גזרה זו אשר אמרנו למעלה היו לישראל צרות עצומות על ידי איש בליעל אשר עשה עצמו משיח, והמלך והשרים חרה להם עד  מאד על היהודים באמרם שמבקשים נפילת המלכות אשר להם בבקשת משיח. והארור ההוא נקרא שמו דוד אלדויד מעיר עמדיה. והיה שם קהל  גדול, סביב לאלף בתים עשירים מלאים וחשובים ומוצלחים, ואותו קהל היה תחלת קהלות היושבות סביב נהר סבסטיון, והם יותר ממאה קהלות, והוא תחלת ארץ מדי, ולשונם לשון תרגום, ומשם עד מדינת גילן מהלך חמשים יום, והם תחת ממשלת מלך פרס, ונותנין לו מם בכל שנה מחמש עשרה שנה  ולמעלה זהוב אחד. והאיש ההוא דוד אלדויד למד לפני ראש הגולה חסדאי ולפני אדם גדול ראש ישיבה אשר בעיר בגדד, והיה חכם גדול בתלמוד ובכל חכמות חצוניות ובכל ספרי החרטומים והמכשפים והכשרים. והאיש אלדויד בחזקתו וגובה לבו הרים יד במלך, וקבץ היהודים היושבים בהר חפתון, והסית אותם לצאת להלחם בכל הגוים, והיה מראה להם אותות, ולא היו יודעים במה כחו, היו אנשים אומרים כי דרך מכשפות ותחבולה היה, ואחרים היו אומרים שהיה כחו גדול ע״י שם, וההולכים בחברתו היו קורין אותו משיח ומהללין ומנשאין אותו.

ומלך פרס כאשר שמע ענייני האיש, ואיך היה מצליח ומתקרב אליו ומקבץ עמים, פחד נכנס בלבו מאד, ושלח לו שליח שיבא אצלו כבטחון גדול ושיראה אותותיו, ואם הם אותות — ידע כי הוא משיח באמת, ויבין כי האל המליכו ויודה בו ויכנע לעבודתו, כי הוא רצון האל הממליכו. ודוד אלדויד בלי שום מורא ופחד בא לפני המלך, ושאל המלך ואמר: אמת כי אתה משיח? והשיב דוד אלדויד: משיח אני, וישלחני ה׳ לפדות עם בני ישראל. השיב המלך: אני אשימך בבית הסהר, ואם תתיר עצמך משם אדע כי משיח אתה, ואם לאו — ענשך יהיה על סכלות שלך המאסר לעולם, ולא אהרגך כי שוטה אתה.

ואחר שנתפס דוד אלדויד שלח המלך לקרא לכל שריו ויועציו וישאל להם עצה מה לעשות ביהודים הפושעים והמורדים במלכותי ובהיותם באו­תה עצה שמעו איך דוד אלדויד התיר עצמו מבית הסוהר והלך בדרך מרחוק, ולא הכירו איזה דרך הלך.

והמלך כאשר שמע שלח אחריו פרשים ושרים לתפשו. הלכו הפרשים ושבו אל המלך ואמרו לו: סמוך לנהר אנו שומעין קולו ומראהו לא ראינו ואיך נוכל לתפשו? והמלך חשב שמא מרמה היא וע״י שוחד התירוהו, או שאמרו שאין יכולין לתפשו. ואז רכב על סוס ורץ אחריו הוא ועבדיו ושריו, והלכו  סמוך לנהר ההוא ולא ראוהו, וקראו לו והשיב להם: אי שוטים, הנני הולך לדרכי, אם יש בכם כח — רדפו אחרי! ויפרוש סודרו בנהר גוזן ויעבור את הנהר, וזה ראה המלך איך עובר, וכן ראוהו עבדיו. אז אמר המלך: דבר כזה אין כח לשום אדם כי אם למי שהמלך המליכו, רצוני לומר, מלך העולם.

ומשם המליכו האיש הזה, ועלינו להודות. אמרו לו עבדיו ושריו: מצינו מעשים נעשים בכשוף ובמראית העין לבד. אז צוה המלך שיביאו אני שיט ויעברו את הנהר. ועברו הנהר כמה פרשים רצים ולא השיגוהו, כי הלך ביום ההוא מהלך עשרה ימים. וכאשר ראה המלך שלא הועיל בדרך זו לקח דרך אחרת, ושלח שלוחים לראשי הגולה שיתפשו את האיש ההוא ויביאוהו לפניו, ואם לא — שיהרוג את כלם נער וזקן יחדו, ולכל ראשי הגולה יענה ביסורין ואחר כך ישרפם אחד לאחד. גם שלח כתב לאימיר אלמועדין היושב בבגדד שיעשה בזה כל החריצות אשר ראוי ויתרה לראשי הגולה על הדבר הזה.

אז נקבצו ראשי הגולה ושלחו שלוחים לדוד אלדויד שישוב משטותו, ואז טוב לו ולכל עדת ישראל אשר הם בסכנה עצומה, ואם לא ישוב — שיהא מוחרם חרם עולם בעולם הזה ובעולם הנצחי. גם שלחו כתב אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשור ולרבי יוסף בכרן אלפלח החוזה אשר שם, ושיכתבו גם הם משמם, כי עת צרה היא ליעקב וצריך להצלתו רחמי שמים המרובים. וכלם שלחו כתבים לדוד אלדויד להזהירו מאד ישוב מדרכו הרעה. וקבל כל הכתבים וקראם ולעג עליהם ושחק ולא שמע ולא חרד מפניהם.

והאל המרחם שם בלב מלך אחד, מלך תוגרמה ושמו זיד אלדין, ומשועבד היה למלך פרם, ואוהב היהודים היה מאד, ומכיר היה לחמיו של דוד אלדויד, ואמר לו: אתה ידעת את עמך, ואיך הם בצרה עצומה עם מלך פרם, לכן עליך להציל את נפשך ולהציל את עמך, עשרת אלפים זהובים יתנו לך היהו­דים ואני מבטיח עליהם וממני תדעם, אם תהרוג האיש ההוא החוטא אשר שם כמה נפשות נקיים בסכנה, גם שכר תקבל מאת האל, כי הצלת את עמך הנקיים.

והאיש ההוא להצלת עמו ולאהבת התועלת שם פניו לגמור הדבר. ובלילה ההוא קרא לדוד אלדויד אל המשתה, והשקהו כראוי, ובחצי הלילה והוא בטוח וישן שכור, קפץ עליו וכרת את ראשו, והביא הראש ומסרה ביד המלך זיד אלדין. ואמר המלך כאשר ראה הראש: דמך בראשך! והמלך זיד אלדין שלח הראש למלך פרס עם עדים נאמנים כי הוא המשיח אשר שאל עליו, וחמת המלך שככה מדוד אלדויד. אבל מכל מקום אמר שרצונו לקחת נקמה מן היהודים הנמשכים אחריו, ושאל מכלל הקהלות שימסרו בידו כל אותם שנמשכו אחר אותו ארור, והם השיבו כי אין מכירים בהם ואנה יבקשום ? אז צוה המלך לתפשם, ומבית מאסרם שמו אמצעיים ונתפשרו עם המלך בממון עצום, והם מאה ככרי זהב.

והר״ם – הראש מתיבתא – כתב, כי השולטן שאל לו אם הוא משיח, ואמר: הן! ואמר לו המלך:

ומה האות? והשיב שיכרתו ראשו וישוב ויחיה. אז צוה המלך וכרתו ראשו  ומת, ואמרו כי זה לו שלא למות בייסורין קשים. וקצת מן הפתאים ממתינים שישוב ויחיה ועדיין השוטה לא בא. אמר שלמה ן׳ וירגה המעתיק:

מצאתי להר״ם שאמר כי בתחלת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח, והיו ישראל בסכנה עצומה, ויצאו מכלל הדת עשרת אל­פים מישראל. והיתה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא, ובסוף נפל ונש­ארו ישראל בעצם הגלות והשנאה. וכמו כן עמד איש במערב במדינת פאס ואמר שהוא משיח, ונתחדשו מצוקות רבות לישראל. וקודם זה עשר שנים עמד משיח במדינת קורדובה וכמעט היתד. כליה בשארית ישראל. וכן בצרפת עמד איש ונהרגו עליו כמה קהלות. וכן בזמן הרשב״א קם משיח אחד, כמו שכתוב בשאלותיו.