רבי שלמה אבן וירגה-שמד שביעי-חלק האחרון

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. שבט יהודה

אמר המלך: יפה פירש, והוא כמו הגנב אשר הוא מבני הבית, אבל בענין השבת תרעומת יש לי על ישו, למה לא צונו השבת? והוא הוראה למעשה בראשית אשר אנו מסכימים באותה אמונה. ואם תאמר שיום ראשון נכנס  במקומו, זהו אם הנוצרים היו שומרים אותו בבטול המלאכות, אבל אין שמי­רתם אלא באכילה וטיול, ואילו היהודים שומרים אותו בבטול מלאכה וה­קריאה בדת האלהים, וכן הישמעאלים ביום הששי קורין אלקורען שלהם, ובזה יש יתרון להם עלינו.

השיב טומאש: אין הנוצרים חייבין בבטול מלאכה, לפי ששמירת השבת  יש בו ב׳ בונות: א׳— זכר החדוש, והב׳— זכר שהיו עבדים במצרים, כמו שנאמר: ״וזכרת כי עבד היית״ וכו', והנוצרים שלא באו ולא יצאו ממצרים אין להם זכר בטול המלאכה.

אמר המלך: כיון שנמשכו הדברים אשאלך: מדוע בחר משה ביום השבת ונביא הישמעאל ביום ששי וישו יום ראשון?                                                                                   

תשובת טומאש: משה אמר שראוי לתת כבוד ליום המנוחה כי בו שבת האל, ושלימותו יראה במנוחתו ולא בעשות דברים אשר יראה כי הוא צריך להם ושמהם שלמותו. ונביא הישמעאל אמר כי האדם ישמח ביום גמר מלאכ­תו, לכן צוה יום הששי שבו נגמר מעשה בראשית. וישו בחר ביום ראשון כי ראוי לתת כבוד להתחלת המעשה, לפי שכל ראשון יראה לאל שהוא  ראשון.

ואבוא לגמר הסבה הטבעית ואומר שהם בידם הביאו עליהם הרעה בכמה זמנים.

הא׳ — בזמן בן נבט, אשר באו היהודים לבקש מבן שלמה שיקל עולם, והוא השיב שיכביד עולם ממה שהיה, וכן לא היה ראוי להשיב, כי ראוי למשוח מלך לתת לעמו ועבדיו חן וכבוד, כי לא ידע מה ילד יום, והמלך בעצם הוא העם, והמלך הוא מלך בשם. והם גם כן ברוע מזגם ופחזותם מאסו מיד במלכות בית דוד, כי כאשר יבחרו אלהים חדשים כן יבחרו מלכים, והיה להם לשית עצות ולהמתין עד יתרצה לשאלתם, ונמשכו מלחמות חזקות והיו מתמעטים והולכים, כי הרע מפסיד את עצמו, ומה היה מועיל פקחותם אשר  אמר אדוננו — אם חכמתם להרע את עצמם אלו לאלו ולא לחזק מלחמתם נגד האויב! אז הלך בן נבט למצרים והביא את שישק עליהם, וגלה לו מצ­פוני היהודים ובאיזה דבר העיר נוחה ליכבש, והעומדים בתוך העיר מכת בן נבט היו שולחים כתבים לשישק איך יעשה, וכאשר נודע לכת בן שלמה ערכו מלחמה בתוך העיר, והרגו אלו לאלו באופן שהם היו עושים מה שהאויב לא היה יכול. ואביך המרומם כעם פעם אחת על היהודים ורצה לאבדם, אמר לו יועץ אחד: הזהר, אדוננו! כי לא קם מלך במחשבה זו שלא נפל, ואם תרצה להנקם מהם צוה שיכנסו כלם בעיר אחת ואין זר בתוכם, ושישימו ראשים  עליהם, ותראה כי לעולם לא יסכימו בהסכמה אחת, ועל זה יהרגו אלו לאלו וידך לא תהיה בהם!

תשובת טומאש: משה אמר שראוי לתת כבוד ליום המנוחה כי בו שבת האל, ושלימותו יראה במנוחתו ולא בעשות דברים אשר יראה כי הוא צריך להם ושמהם שלמותו. ונביא הישמעאל אמר כי האדם ישמח ביום גמר מלאכ­תו, לכן צוה יום הששי שבו נגמר מעשה בראשית. וישו בחר ביום ראשון כי ראוי לתת כבוד להתחלת המעשה, לפי שכל ראשון יראה לאל שהוא  ראשון.

ואבוא לגמר הסבה הטבעית ואומר שהם בידם הביאו עליהם הרעה בכמה זמנים.

הא׳ — בזמן בן נבט, אשר באו היהודים לבקש מבן שלמה שיקל עולם, והוא השיב שיכביד עולם ממה שהיה, וכן לא היה ראוי להשיב, כי ראוי למשוח מלך לתת לעמו ועבדיו חן וכבוד, כי לא ידע מה ילד יום, והמלך בעצם הוא העם, והמלך הוא מלך בשם. והם גם כן ברוע מזגם ופחזותם מאסו מיד במלכות בית דוד, כי כאשר יבחרו אלהים חדשים כן יבחרו מלכים, והיה להם לשית עצות ולהמתין עד יתרצה לשאלתם, ונמשכו מלחמות חזקות והיו מתמעטים והולכים, כי הרע מפסיד את עצמו, ומה היה מועיל פקחותם אשר  אמר אדוננו — אם חכמתם להרע את עצמם אלו לאלו ולא לחזק מלחמתם נגד האויב! אז הלך בן נבט למצרים והביא את שישק עליהם, וגלה לו מצ­פוני היהודים ובאיזה דבר העיר נוחה ליכבש, והעומדים בתוך העיר מכת בן נבט היו שולחים כתבים לשישק איך יעשה, וכאשר נודע לכת בן שלמה ערכו מלחמה בתוך העיר, והרגו אלו לאלו באופן שהם היו עושים מה שהאויב לא היה יכול. ואביך המרומם כעם פעם אחת על היהודים ורצה לאבדם, אמר לו יועץ אחד: הזהר, אדוננו! כי לא קם מלך במחשבה זו שלא נפל, ואם תרצה להנקם מהם צוה שיכנסו כלם בעיר אחת ואין זר בתוכם, ושישימו ראשים  עליהם, ותראה כי לעולם לא יסכימו בהסכמה אחת, ועל זה יהרגו אלו לאלו וידך לא תהיה בהם!

הנפילה הב׳— בזמן מלך נקרא אביה, הוא דבר עליהם טובות, והשיבו לו כי אין עוד להם חלק בבית דוד, ונמשכו מלחמות, ונפלו באותם מלחמות ארבע מאות אלף ועליהם חמשים אלף גבורי חיל כל תפארת ישראל.

 הג׳ — בזמן מלך ממלכי יהודה אשר שלח למלך מצרים תשורה כל כלי בית האלהים לשיעזרהו. וגם זה סבה לנפילתם, כי היו מחללים כלי הקדש ונתנו אותם ביד זרים, ובא מלך מצרים עליהם והכה בהם מכה רבה, ואמר כי הגיע יום לקחת נקמה ממה שהיו עושים היהודים לאבותיו על הים.

הד׳ — בזמן מלחמת שני מלכים, א׳ מיהודה וא׳ מישראל, והעליל מלך  ישראל כי יד הנהנים במעל, והרגו ביום אחד עשרים אלף כהנים.

הה׳ — בזמן מלך אחד, נקרא מנחם אשר השחית מיהודים השחתה גדולה, וכי שמע סנחריב פירוד לבבם בא עליהם בחיל עצום, נתן לו מנחם אלף ככרי כסף לשיחזיק הממלכה בידו ויהיה לו לעבד, והוא לא רצה לתת הסך מאוצרותיו והטילו על העם, והוצרכו למכור את בניהם להביא הסך ההוא.

הו׳ — בזמן שעלה נבוזראדן עליהם, וכתבו התלמודיים שנהרגו באותם מלחמות כפלים כיוצאי מצרים, ואז נשרף המקום הקדוש וברעב מתו ב׳ מאות אלף. כן כתוב בדברי הימים הישן.

הז׳ — נפילת אלכסנדריא, אשר ממלחמות שעל ירושלם הלכו שם יהודים רבים כחול ושם הצליחו מאד ועשו מקדש, והתחילו להשתרר אלו על אלו, וכת א׳ שלחה שליח לטריגינוס קיסר שיבוא עליהם. אז בא טריגינוס, והיתה המלחמה מבפנים ומבחוץ, ועברו על ידי חרב חמש מאות אלף.

הח׳ — היתה בעד שני אחים נקראו הורקנוס ואריסטבלוס, כי לא רצה הקטן להודות המלוכה לגדול, ושם אריסטבלוס דורון לפונפיאו שר רומי כדי שיעזרהו, והדורון היה גפן זהב משקלה חמש מאת ככר זהב עם אבנים  טובות ומרגליות. ואז בא פונפיאו בחיל גדול, ונלחמו האחים מבפנים ופונפיאו מבחוץ, ונפלו איש בחרב אחיו עם רב, ונשאר המלכות להורקנוס ואריסטבלוס הובא אסור בזיקים לרומא.

 הט׳ — בזמן מלחמת הורודוס, וגם היא מפירוד לבבם.

הי׳ — נפילת הבית השני כאשר בא עליהם טיטוס, ולולי הדבר לא היו נופלים, וכן הרעב הגדול, כמו שהעיד טיטוס, כי מן הרעב מתו ארבע מאות  אלף, וספר מעזותם שהיה שואל טיטום מהם לבד שישימו דגל הרומיים בשער ירושלם ג׳ פעמים בשנה, שיראה שיש לרומיים עליהם ממשלה, ולא רצו, שעם אחיהם היה להם ההפצר והעזות — כל שכן עם זרים.

ואספר לאדוני, כי איש יהודי היה נקרא מנשה ולו אשה מואבית נגד הסכמת עזרא, שגזר לגרש כל הנשים המואביות כפי הדת שלהם, ומנשה לא רצה, ונאספו כל הנהנים וגרשוהו מעבודת המקדש. אז מנשה בעזר חתנו סנבלט קבץ כל ראשי הכהנים ואמר להם שאם ירשוהו לעבודה — הרי טוב, ואם לאו כי הוא יעשה דבר שכלם יתחרטו, שלא יוכלו לתקן עד עולם, והנהנים לעגו מדב­ריו.

 אז הלך וקבץ אליו רבים על ידי מתנות רבות, כי עשיר גדול היה, ובקש לבנות מקדש בהר גריזים, והלך הוא וסנבלט המלך לאלכסנדר המלך בעושר גדול לשוחד כדי שיתן להם רשות, ונתן. וכל העיירות הקרובות שמחו מאד מפני טורח עלייתם לירושלם וכן מפני ההנאה מן העולים שם לחוג. ומנשה ערום היה ושלח כרוז לכל הסביבות שכל מי שיבוא אל מקדשו לא יתן מן התרומות והמעשרות כי אם מתנת ידו ורצונו, כי אין חפץ האל בדברים שהם  על צד ההכרח כי אם בנדבה, ומשך לב העניים אליו ובנה מקדש.

 וכל הסבי­בות עזבו המקדש אשר בירושלם אשר בחר האל, כי אין ליהודים דת בדבר שיש בו תועלת. ומזה נמשכו מלחמות בין היהודים העולים לירושלם ליהו­דים העולים אל המקדש החדש והיו נופלים מב׳ הכתות עם רב, וכן הנהנים האמתיים היו יוצאים נגד הכהנים החדשים אשר עשה מנשה, ובזמן עליית החגים היו נופלים מהם לאלפים. ונמשך המקדש ההוא קרוב למאתים שנה, עד שקם מלך אחד נקרא הורודוס, ומלך חסיד היה ואוהב הדת, ויצא ונתץ המקדש ההוא והחריבו, ועשה הרג רב ושפטים גדולים, ושבו היהודים לירושלם, אבל נפלו במלחמות ההם השליש מן היהודים.

 עוד אודיע לאדוני עזותם של אלו, כי נמצאו בהם שני אחים, בני הצדיק שביהודים, והגדול לא היה יודע בעבודת המקדש כמו הקטן׳ וצוה אביהם שיתמנה הקטן לכהן גדול, והקטן לא רצה ואמר שיהא אחיו הגדול כהן גדול, וכן היה. לימים נתחרט הקטן ובקש תחבולה להכשיל לגדול ולהוציאו מכהן גדול, ואמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה! והלבישו בגד שאין הכהנים רגילין בו וחגר אותו המיין שאינו לבוש עבודה, והיא צורת בגד והמיין שלובשות הנשים, והגישו אל המזבח, וירד אל הכהנים שבמקדש, ואמר להם: ראו כי אחי יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה, וזה הבגד וההמיין הוא שלה, כי נשבע לה שביום שיתמנה כהן גדול שילבש בגדיה לסימן אהבתה.

אז קמו כל הכהנים להרגו, והוא בקש מהם רחמים שישמעו דבריו ראשונה וספר להם תחבולת אחיו, ונמצא כי אמת אתו, ורצו אחריו להרגו, ונמלט בבית המלך, ומשם בקשוהו׳ והלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה מקדש שם, ונתמנה לכהן גדול באותו מקדש, ועמד הבית קרוב למאתים שנה. אמר המלך: נפלאתי איך כל פרטי היהודים נמצאים בזכירתך.

אמר טומאש: שמא גם מזה יאמר אדוננו שאני מהם, והענין הוא שאני דורש לנוצרים דברי תוכחות ואני מביא ראיה מרעות היהודים וסבת נפי­לתם. עוד אודיע לאדוננו ב׳ סבות אחרות. הא׳ — כי היהודים בתחילה כאשר נשאו חן בעיני האל היה לוחם מלחמתם, כמו שזה מפורסם בכל מפר הברביה, ולכן לא למדו תחבולות המלחמה כי לא הוצרכו, וכן נאמר עליהם: ״מגן אם יראה ורומח״, וכאשר חטאו הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתה לא היו יודעים ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים, והיו נופלים כצאן בלי רועה. הב׳ — כי לא היו להם סול­לות להפיל החומות אשר המציאו הרומיים והיונים, וכן אילי הברזל הנוראים וכן פילים עם מגדלים עליהם, וכי לא נסו היהודים ולא ראום מעולם לא  ידעו להשמר מנזקם, והיו אומרים אלו לאלו: ראו חיות נוראות אשר לא שמענו! כי חשבו שהם חיות השדה.

השיב המלך ואמר: ידוע הוא שהדבר שאדם לא ראהו מעולם לא יוכל לצייר אמתת צורתו. ומצינו בימים הקדומים שהיו יורדים מן הר אחד אל הבקעה אנשים רוכבים על סוסים וחוטפים וגוזלים מאנשי הבקעה, והם כאשר לא ראו מעולם רוכב סוס נדמה להם שהיא צורת חיה אשר מחציה ול­מעלה צורת אדם, ושהאדם והבהמה גוף אחד, והיו קורין אותם סינטאריוש, עד שעבר דרך שם אירקוליש הגבור וראה הסינטאריוש, ושחק על אנשי הבקעה ורדף אחריהם והראה להם שהם אנשים רוכבים על סוסים. ובמלחמה אחת היה לנו עגלה עם סוללה גדולה, ושמו אותה נגד פתח העיר, ורצנו עמה, וחשבו העניים שבעיר שהיא חיה וברחו, ונכנסנו אצל העיר וכבשנו אותה

. אבל מה שאמרת שהיהודים לא ידעו מה הוא — הוא שקר. שהרי כתב גושיפוש הגדול שכאשר צווה טיטוש שיקרבו אל החומה כלי הברזל יצא בחור אחד וחפר תחת אופני העגלות ושם שם גפרית וזפת והד­ליק אש ונשרפו אילי הברזל וכל האנשים השומרים. אחר זה הקריבו ג׳ אילי ברזל שנשארו, ואמר טיטוס כי יצאו ד׳ בחורים מירושלם, ונקראו: טפטיוס הגלילי, ומגנוס חברוני, ויורמינוס שמרוני ואריוס ירושלמי, ויצאו אליהם ויהרגו כל השומרים, והכו במחנה הרומיים מכה עצומה, והיו באים אליהם כאדם בא אל שפחתו עד שנתרחק החיל, ואז הציתו אש באילים. ואיך תאמר שלא היו יודעים ושנדמה להם לחיה ? ובמלחמת אנטיוכוס יצא נער אחד ותקע חרב בבטן הפיל הגדול, לפי שאמר מתתיה שאם ימצא הורג אל הפיל  שיפול המגדל שעליו, הנה שידעו כי מגדל היה. אבל הטענה הקודמת לזה היא טענה שאין עליה ספק, אבל נשאר שנדע למה גרשם מביתו.

השיב טומאש: הטעם הוא, שהם הביאו אל נכר בבית אלהיהם, לכן היה שכרם באותה מדה שילכו באדמת נכר ויעבדוהו שם, וזה מדברי ירמיה נודע, וכן התורה אמרה: ״ועבדתם שם אלהים אחרים״. אז הלכו לבבל, וישבו שם שבעים שנה. וחשבתי בזה מחשבה דקה, למה היו שבעים שנה ? וזה לפי שהשפעת המזלות הוא בסך זה, ואחר כך חוזרים חלילה: שנות שבתי אחת עשרה שנה, שנות צדק יב׳, שנות מאדים ז' שנות השמש י', שנות נוגה ט', שנות כוכב יב׳, שנות הלבנה ט', ולכן ישבו בגולה שנות כל אחד מהם לפי 10 שהם עבדום לכלם.

 אמר המלך: ועתה שאין להם ע״ז למה נענשו כל כך זמן ארוך?

אמר טומאש: יודע לאדוננו, כי העבירות שבין אדם לחבירו הם יותר חמו­רות מאד ממה שבין אדם למקום, לפי שהן תקון המדינות ושלום העולם. והנה הנוצרי נזהר מאד מגזל ואונאה ורבית וכיוצא, ובמה שבינם למקום לא  נזהרו, ויש גוי שאינו מתפלל אלא פעם אחת בשנה, ויהודי להפך, כי מי מן היהודים יאבד תפלה אחת? ואילו בגנבה ואונאה וגזל אינן נזהרין, לכן העני­שם האל שונא גזל ונתארך קיצם ואין להם משיח, והבוערים קוראים אותו בכל מוצאי שבת.

אמר לו: ולמה קוראין אותו על היין?                                      

אמר טומאש: אין לי בזה טעם, אלא אולי יתפתה מיינם. וטעם למה נחרב המקדש — אומר לאדוני, כי הוא קרה לו מה שקרה למושיענו, כי ישו בא לכפר עון אדם הראשון וקבל עליו המות, וכן המקדש בא לכפר על עון יש­ראל ונשרף עליהם.

אמר המלך: באת להשיב דבר זר עם דבר אחר זר כמוהו, כי מי ראה  המלך שחטאו לו עבדיו והרג את בנו לכפר חטאם או שרף את ביתו?

השיב טומאש: אין ענין המושיע דומה, שאם הוא קבל המות לא קבלה אלא הבשר, והוא הלך מיד אל אביו שבשמים ונשאר חי וקיים לפניו לעולם, וכאשר מת לא מת ולא נהרג אלא לפי ראות האנשים.

אמר המלך: די בזה במה שדברנו בעניני היהודים. ומה שאמרת הוא דבר  נכון גם בענין המקדש. ואני חושב עוד טענה אחרת, כי היה מפני שעדיין אפילו ביום זעם ותוכחה זכר אהבתם, וכיון שכוונתו היתה לגרשם כפי המ­חייב טבע עוונם כמו שאמרת, לא רצה שישאר המקדש ביד נכרים, כל שכן אם אותם עבודות לא היו נכונות לא אלא אל העם אשר יצא ממצרים. ויש­תבח אל אמת היודע על כל אמת, ואנחנו מדברים בעניינים על דרך ההש­כלה לא על דרך אמיתת העצם, ומכל מקום שמח אני בהגלות שאין ליהודים מה שמעלילים עליהם, והמבקש הרעה למי שאין לו חטא רעה תבוא עליו, נאם האל!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר