יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'


אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'

בעריכת מיכאל אביטבול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

חיי הכלכלה של יהודי המזרח והמגרב בתקופה העותמאנית ובזמן החדש לא זכו, עדיין, לניתוח מדעי ולתיאור מפורט. בספרי המחברים הקלאסיים על תולדות הכלכלה היהודית, כמו קארו, סומברט, רופין ושיפר, אין כל התייחסות לנושא זה. יש מן החוקרים בני־זמננו, המזכירים במלים ספורות כי רבים מהיהודים בארצות האיסלאם עוסקים במלאכות, ומהם בעלי־כשרונות אמנותיים עדינים העושים בזהב ובכסף.

הנדל ווישניצר שהקדישו ספריהם לבעלי־מלאכה יהודים, פוטרים את הקורא בכמה משפטים כלליים. הראשון יודע לספר, כי בין מגורשי ספרד שבאו למגרב היו אנשי תרבות ומעשה, וביניהם אומנים, והיו שתיקנו תוצרים ליושבי המדבר. הוא מסתמך רק על עדות אחת, של קונסול צרפת בסוף המאה הי״ח, בדבר מיגוון המקצועות בתחומי האומנות כפי שמובאת על־ידי הירשברג.

וישניצר שספרו מקיף ויסודי יותר, כותב כי ידוע שהיו אומנים יהודים בלוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, ומציין כמה מקצועות בהם עסקו היהודים בארצות אלה. אולם לדבריו, אין נתונים מוסמכים לפני המאה הי״ט. כמו כן, הוא אינו מביא את המקורות והעדויות מהמאה הי״ט: וכפי שנראה להלן הנחותיו אינן נכונות.

בספרו תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מקדיש מו״ר ח״ז הירשברג פרטים רבים למעמד הפוליטי־חברתי של היהודים. כאשר הוא מתאר את חיי הכלכלה של יהודי מרוקו, הוא מתרכז בשכבה הגבוהה של היהודים, שתפשו עמדות אצל הסולטאנים כסוכנים, חוכרי־מכסים, תורגמנים, מזכירים וסוחרים שניהלו קשרי מסחר בינלאומיים. אולם פשוטי־העם, שהם המוני בית ישראל, שהתפרנסו ממלאכות, מייצור כלים ומזון, משיווק תוצרתם ובשירותים, כמעט אינם זוכים לתשומת־לב: המקורות היהודיים והזרים הרבים אשר מאירים נושא זה לא נוצלו. אשר למאה הי״ט, מביא הירשברג רק את דברי הגרמני רוהלפס (Rohlfs) שסייר במגרב בשנות השישים של המאה הי״ט, הכותב על יהודי ואד דרעה וואד זיז כי הם עוסקים פחות במסחר ויותר במלאכה כגון: נפחות, נגרות, סנדלרות וחייטות.

התרגום העברי לספרו בצרפתית של שוראקי על יהודי צפון־אפריקה דן במשפטים ספורים על חיי הכלכלה של יהודי מרוקו במאות הט׳׳ז-י״ז, ומזכיר שמות של משפחות יהודיות אמידות שמבניה יצאו סוחרים גדולים ודיפלומאטים, וזאת מתוך 4-3 עמודים המוקדשים לנושא זה מימי־הביניים עד הזמן החדש.

את החסר שם השלים שוראקי במהדורה אנגלית לגבי המאות הי׳׳ט-כ׳. על עיסוקיהם של יהודי מרוקו באומנויות במאה הי״ט, כפי שנמסר על־ידי תיירים בני עמים שונים, מבסס הוא רק על עדותו של קצין צרפתי שסייר שם בין השנים 1884-1883, ושכתב על היהודים בצורה שלילית ומסולפת. לדעתו הם עצלים וחלשים, הנחה שחזר בה לאחר־מכן.

על תקופת החסות הצרפתית מספר שוראקי כי מעל לשליש מכלל האוכלוסיה היהודית במרוקו עסק בייצור ובמלאכות: הרוב — במלאכות המסורתיות שעסקו בהם במשך דורות: טכסטילים, עורות, צורפות וכד. הוא מדגיש את הפרודוקטיביות של תפוצה זו.

ספרו של זעפראני מבוסס בעיקר על הספרות הרבנית של חכמי מרוקו, אותה בדק באופן יסודי, ודלה ממנה מלוא חופניים פרטים על אומנויות שליהודים היה בהם חלק. אולם תנא ושייר, ולא היו לנגד עיניו כמה מספרי התשובות של רבני מרוקו. כן לא נוצלה ספרות התיירים האירופים שביקרו במרוקו, ורשמו פרטים על חיי החברה והכלכלה של היהודים.

במונוגראפיות על קהילות במרוקו מצויים יותר נתונים על יהודים כבעלי־ מלאכה ופועלים. למשל, עבודתו החשובה של ח׳ בנטוב על פאס, המבוססת על רישומי פנקס בית־הדין מסוף המאה הי״ז ותחילת המאה הי׳׳ח; הדיסרטאציה של הגב׳ גרבר על החברה היהודית בפאס משנת 1450 עד שנת 1700. על מראכש ומכנאס פורסמו נתונים מסוף המאה הי״ט על־ידי Ribbi. אשר לצפרו, ראוי לציון חיבורו המקיף של הרב ד׳ עובדיה אשר פרסם מקורות וסקירה על חיי היהודים בעיר זו, ולאומנים הוקדש מקום מיוחד בספר. אולם אף אלה לא נעזרו בעדויותיהם של האירופים שביקרו במרוקו.

מטרת חיבור זה לסקור ידיעות על האומנים והפועלים היהודיים במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כפי שמשתקפות בכתביהם של נוצרים, בייחוד של אנגלים וגרמנים שביקרו במגרב, ולהשוותם עם המקורות היהודיים. כידוע, לא נוצלו עדיין העדויות הרבות המובאות ביומניהם של תיירים אירופים, על ההיבטים השונים של חיי היהודים במרוקו, ואף כאן לא נוכל להצביע אלא על חלק מהם.

אליעזר בשן אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודייםהבדלה 1

ייזכר לטוב ד׳ קורקוס המנוח שכבר בשנת תש״ך עמד על חשיבותם של כתבי תיירים נוצרים בתיאור חייהם של יהודי מרוקו. אולם גם הוא מתמקד סביב לנתונים הנוגעים לאישים רמי־מעלה, ולא לפרטים שאפשר ללמוד מספרות זו על הפועל והאומן היהודי.

יש להתייחס לעדויות אלה בזהירות, כי הערכתם סובייקטיבית ולעתים עוינת. אך בתיאוריהם את האומנים היהודים מגלים הנוצרים יחס מאוזן ואוהד יותר.״ האירופים הכותבים על יהודי מרוקו כמו גם על היהודים באלג׳יריה, תוניסיה וטריפוליטאניה חוזרים בדרך־כלל על ההערכה כי היהודים מצטיינים בכשרון מעשה, בעמל־כפיים, בחריצות, יוזמה, פקחות, סבלנות, התמדה, כושר הסתגלות וכושר אירגוני, וכבעלי אינטליגנציה והשכלה גבוהים מאלה של המוסלמים. היהודים לדבריהם, מהווים את הגורם העמל, היצרני והפעיל ביותר במרחב זה. תכונות אלה בולטות במיוחד על רקע האדישות, וחוסר היוזמה של האוכלוסיה המאורית, ואי־ידיעה טכנית של הברברים.

אולם יש גם הערכות אחרות, אמנם בודדות. תמונה מנוגדת ומסולפת ניתנת על־ידי דרומונד האי(Hay) שכיהן כקונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1844. הוא מספר בשם מוסלם אימרה נפוצה בתאפילאלת, כי ארבעים מוסלמים עובדים בשביל יהודי אחד. גם קאנינגהאם גראהאם, שסייר במרוקו בשנות התשעים של המאה הי״ט כותב בשם מאורים שאמרו לו כי היהודים חיים במרוקו כדי לברוח מעבודה קשה, ומבלים זמנם באכילה וכיוצא בזה. ברור, כי הנחות אלה, שהן חריגות, מקורן בקנאה בהישגיהם של היהודים.

התכונות החיוביות של יהודי מרוקו שמנינו לעיל, אינן חד־משמעיות לגבי כל השכבות הכלכליות, והכוונה לסוחרים ומלווים בריבית. אמנם המקורות הנוצריים מזכירים, כי היהודים מצטיינים בחוש מסחרי ותורמים לפיתוח חיי המסחר של המדינה, אך עיסוקים אלה נדרשים לגנאי על־ידי חלק מהנוצרים, כשלדבריהם הפקחות מנוצלת להפקעת מחירים ולרמאות, מה שאין כן בקשר לאומנים היהודים. לדבריהם הם מוכשרים ויעילים והם גורם חיובי ויצרני. אופייני, כי בתיאור היהודים בטנג׳יר, בחיבור משנות השבעים של המאה הי״ז פרי־עטם של שני אנגלים נורווד ופיירבורן, מחלקים המחברים בין האומנים ובין הסוחרים, כשאת האחרונים מכנים 'cunning fellows׳. עדויות מסוג זה מצויות ממקורות שונים במרוקו עד הזמן החדש. למשל, הגרמני קונרינג, שביקר במראכש בשנות השבעים של המאה הי״ט, משבח את חריצותם של יהודי העיר, ומציין כי רבים מהם אומנים. כיוצא בזה גרמני אחר בשם יאנאש הכותב על אומנים יהודים מוכשרים במרוקו. אדם זה שכיהן בתור יו״ר האגודה המרכזית לגיאוגראפיה מסחרית וחקר האינטרסים הגרמניים בחוץ־לארץ, עמד בראש משלחת מסחרית למרוקו בשנת 1886

האומנים היהודים לא שימשו מטרה לקנאה שהרי לא הרוויחו סכומי־עתק כמו הסוחרים הגדולים. האומנים נחשבו בדרך־כלל כבעלי מעמד בינוני ולמטה מזה, פרט לאומנים בודדים כקבלנים שהעסיקו פועלים ושוליות, שהגיעו לרמת הכנסה גבוהה יחסית. מבין בעלי־המקצועות, הצורפים ומבשלי הסבון היו בין אלה שהתפרנסו בכבוד ממלאכתם.״

בערים בהן לא היה מסחר מפותח, עסקו היהודים לרוב באומנויות, בשירותים ובמסחר זעיר, ואלה חיו ברמת חיים נמוכה בהשוואה לאחיהם הסוחרים שבערי המסחר הגדולות, בהן התנהל מסחר בינלאומי כמו בתיטואן, למשל.

אולם הסוחרים העשירים היוו שכבה דקה בערים אלה, ויהודים רבים שעסקו באומנויות, היוו את המעמד הבינוני והנמוך. מקור משנות השבעים של המאה הי׳׳ז המתאר את טנג׳יר מציין כי רוב היהודים אומנים וסוכנים. הספרדי באדיה אי ליבליך המכונה עלי באי, שסייר במרוקו בין השנים 1805-1803 כותב, כי האומנים העיקריים בטנג׳יר הם יהודים. לדברי בוד׳גט מיקין השכבות העניות בעיר זו עוסקות במלאכות. ויקטור הורביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג׳יר בשנות השמונים של המאה הי״ט כותב, כי במרוקו עוסקים יותר יהודים במלאכות מאשר במסחר. הוא מציין זאת כהמשך להפרכת הסיסמה הנשמעת באירופה, כי היהודים מסרבים לעבוד והם עצלים. לדבריו, הנחה זו אינה מתאימה ליהודי מרוקו, והיא הולמת את המאורים.

מבין יהודי מרוקו היה אחוז גדול יותר של אומנים שעסקו בייצור ובשיווק תוצרתם מאשר בין יהודי ארצות אחרות במגרב. היתה זו אפוא יהדות שרובה חיה על יגיע כפיה.

אף כי ההכנסות ממלאכות לא הגיעו לרמת ההכנסות ממסחר, הרי מעמדו של האומן היה מכובד בחברה היהודית, בניגוד למקובל בחברה האיסלאמית, ואומנויות אצל היהודים נחשבו כמלאכות המכבדות את בעליהן. גם תלמידי־ חכמים ורבנים, שלא רצו ליטול שכר על תורתם עבדו כאומנים, והדבר נחשב כמעשה של חסידות: מצויים ביניהם בעיקר צורפים, אך גם בעלי־מלאכות אחרות כמו בנאי וספר. מבין האומנים היו נבחרים גם לתפקידי ההנהגה בקהילה.

אליעזר בשן – אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בדיוננו על האומנים היהודים עלינו להבחין בין שני סוגים: האחד — האומן בין שבטי הברברים. הוא יהודי הגר בין שבטי הברברים בכפרים בהרי האטלאס ובנאות־המדבר בסהרה, שם הוא בעל המקצוע, הנפח, הרצען, הצורף, הנגר והחייט, אשר מכין ומתקן כליו של הברבר לעבודתו, את הריתמות והפרסות לסוסיו, את כלי־נשקו, בגדלו ונעליו, כלי־הבית ותכשיטי־הנשים. מלאכה זו היא בלעדית ליהודים מדורי דורות, והדבר הקנה להם מעמד וחשיבות: הם אף זכו לכמה פריבילגיות שיהודי הערים לא זכו להן. בתחום זה היתה במידה רבה סטאטיות, ולא היתה כמעט תחרות של אומנים אחרים, והדברים לא נשתנו עד הזמן החדש.

הסוג השני הוא האומן העצמאי והשכיר המייצר בעיר, בביתו, בבית־מלאכה או בשדה לצריכה מקומית או ליצוא, כאשר לעתים היצרן הוא גם המשווק. באלה נדון ביתר פירוט.

מה הם המקצועות שיהודים עסקו בהם ?

(א) אלה האסורים על־ידי האיסלאם, כגון ייצור יין, הלוואה בריבית, ומכאן העיסוק במתכות עדינות ובמטבעות, על שלביו וענפיו השונים.

(ב) מקצועות הנחשבים בזויים על־ידי המוסלמים, כמעבדי עורות ואורגים. האחרונה היתה מקובלת בתור מלאכת־נשים.

 (ג) כאלה שהמוסלמים לא היו בקיאים בהם מחוסר נסיון ויוזמה. אולם היו גם גורמים פנימיים שהביאו להתמחות במקצוע מסוים. הכוונה למסורת רבת־שנים עוד מהתקופה הטרום־איסלאמית, התמחות שעברה מאב לבן, כגון הטיפול במשי, אריגים וצביעתם.

בדיווחיהם של האירופים מופיעים פרטים על מקצועות שליהודים שליטה מוחלטת או כמעט מוחלטת עליהם. רוב המקצועות מוגדרים בתור מלאכות של ישיבה בבית, והנחתם היא כי היהודי מעדיף לעבוד בבית על פני עבודה בחוץ. מאידך גיסא, יש מלאכות, שלדבריהם, אין יהודים עוסקים בהם כלל. עלינו להתייחס בזהירות ובגישה ביקורתית לגבי כמה הנחות ופרטים אלה.

המקצועות הנשלטים על־ידי היהודים לפי המקורות הנ״ל, הם אלה הקשורים במתכות, ומעל הכול המטבעות והצורפות בזהב ובכסף, וכן עבודות המחט, סנדלרות, עיבוד עורות, נגרות, ומוזכרים גם מקצועות כמו קצבים ואופים.

למשל, וולטר בורטון האריס כותב כי החייטים, עושי־האוהלים, עובדי המתכת וצורפים במרוקו — כולם יהודים. אין לקבל את הדברים במובנם המילולי המוחלט: הכוונה היא כי במקצועות אלה היה ליהודים משקל ניכר.

לעומת זאת מלאכות שיהודים אינם עוסקים בהם: לדברי האי(Hay) היהודים במרוקו עובדים בכל המקצועות חוץ מחקלאות. הוא טעה או הוטעה, שהרי יהודים בארץ זו עסקו בחקלאות. כניגוד להאי קובע ליירד בשנות השבעים של המאה הי״ט שיהודים אינם עוסקים במלאכות אלה: בנאות, נפחות, קדרות, רצענות ובורסקאות. גם זו הנחה בלתי־נכונה.

בצורה מאוזנת יותר כותב פילים טרוטר, שמילא שליחות דיפלומאטית מטעם בריטניה בחצר הסולטאן במרוקו בשנת 1880; לדבריו, היהודים עולים על המאורים בעבודות צורפות לחרבות ונשק וכיוצא בזה בעבודות הבית. אבל רק לעתים רחוקות ראה יהודי העוסק בבניין או בגננות, ובמלאכות דומות מחוץ לבית.

החלוקה החדה בין המקצועות של יהודים לעומת אלה של מוסלמים אינה תואמת את האמת ברוב המקרים. דוגמה להנחה זו היא בדברי עלי באי. לדבריו רק היהודים במראכש הם הצורפים, הפחחים והחייטים, ואילו המוסלמים הם הסנדלרים, הנגרים, הנפחים ועושי החאייק (הלבוש האופייני לאזור זה). האמת היא, כי במקצועות המוזכרים כאילו רק מוסלמים עוסקים בהם, היה גם ליהודים חלק, וכן להיפך. אך אין כל ספק כי באומנויות מסוימות היתה ליהודים שליטה רבה.

למעשה לא היה כמעט מקצוע שיהודים נמנעו מלעסוק בו. אם כי היו יהודים רבים יותר שעסקו בצורפות ובכל הקשור לחוטים מאשר בבנאות. חלקם של היהודים במקצועות מסוימים. מתבטא לא רק בעובדה שמספרם היה רב, אלא שתרמו לרמת התוצר, לעיצובו ולשכלול שיטות הייצור והעיבוד. ידוע, כי מגורשי־ספרד שנפוצו בארצות הים־התיכון הביאו מנסיונם בשיטות הייצור של אריגים ומתכות, וממומחיות זו נהנו התורכים כמו המאורים במגרב. התמחות זו שבלטה במיוחד בדורות הראשונים אחרי גירוש ספרד, הלכה ופחתה בדורות הבאים, ובהשוואה לדינאמיות ולחידושים בתעשיה האירופית, היתה סטאטיות בעולם המוסלמי, ובכלל זה במרוקו. המקורות הנוצריים מעריכים את רמת האומנות כנמוכה מזו הקיימת באירופה. אך כאמור, רמתו של האומן היהודי במקצועות מסוימים כמו צורפות ותחרה, גבוהה מזו של חברו המוסלמי.

אליעזר בשן אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

אם נסכם את המקצועות שיהודים עסקו בהם במרוקו, ניתן לחלקם לפי קבוצות אלה:הבדלה 1

(א)     טיפול במתכות: צורפי זהב וכסף, עיבוד חוטי זהב וכסף המיועדים לתחרה לבגדים ולנעליים. טובעי מטבעות, יוצקים, נפחים וחורטים בנחושת בבדיל ובברזל, פחחים, רצענים, יצרני כלים, אבזמים ונשק.

(ב)     עובדי מחט: חייטים, אורגים ורוקמים; עבודות שבוצעו גם על־ידי נערות ונשים.

(ג)      מעבדי עורות, סנדלרים, כורכי ספרים מעור ורוקמים על עור.

(ד)     נגרים ובנאים.

(ה)     יצרני סבון, שעווה, בשמים ורוקחים.

(ו)      יצרני מזון: חקלאים, מגדלי פרות וצאן, יצרני יין ויי״ש, עוצרי שמן וטוחנים.

(ז)      עובדי שירותים: ספנים, חמרים, סבלים, נגנים, צבעים, זגגים, שענים, ספרים, קצבים, טבחים, אופים, משרתים ועובדי נקיון.

נעבור עתה לדון בכמה פרטים הנוגעים למקצועות שצויינו לעיל. מתכות : ליהודים חלק נכבד במיגוון המלאכות הקשורותלמתכות, ובראשם הצורפות. המקורות הזרים מאשרים זאת, ויש אף המעריכים כי היהודים בעלי־ מקצוע מעולים בתעשיית מתכות בכלל.

צורפות : מושג הכולל קשת רחבה של פעולות ומוצרים עשויים זהב, כסף, נחושת, בדיל ואבנים יקרות. מהם עשו תכשיטים, טבעות, צמידים וחוטי־זהב כתחרה לבגדים ולנעליים, וחותמות ומטבעות לשלטונות.

שני מקורות משנות השמונים של המאה הי״ט כותבים על יהודים העוסקים בקישוטים לפגיונות, נדני־חרבות ורובים. יש מהמקורות הנוכריים מהמאות הי״ח-כ׳ המציינים כי בין בעלי האומנויות היהודים יש צורפים כמו למשל הצרפתי צ׳ניאר, – חותם לשלטונות וכן שאר עבודות הצורפות – ויש אחרים המדגישים את חלקם הנכבד של היהודים באומנויות אלה במרוקו בכלל או בערים מסוימות, ומפרטים את סוגי התוצרים שהם מכינים. כדי שנקבל תמונה על משקלם של יהודי מרוקו בתחום זה, נביא כמה מקורות עם הערכות המחברים ונראה כי זו האומנות שעמדה בראש המקצועות שיהודים עסקו בהם בתור אומנים.

ג׳והן בריתות, שליווה את השגריר הבריטי ראסל למרוקו, כותב בספרו שיצא לאור בשנת 1729 על המהומות בעקבות מותו של מולאי איסמעיל. כן הוא כותב, כי צורפות וכל הקשור בכסף הוא העיסוק העיקרי של היהודים.

דרומונד האי כותב כי רוב צורפי הזהב והכסף במרוקו הם יהודים. כך גם הולט בתחילת המאה העשרים. שני בריטים אחרים בסוף המאה הי׳׳ט, קראופורד והאריס מציינים כי הצורפים במרוקו כולם יהודים.

ההסבר לשליטת היהודים במלאכת הצורפות, והטיפול במתכות העדינות הוא דו צדדי: מחד — מסורת יהודית רבת־שנים שהביאה להתמחות, וכן רווחים סבירים: ומאידך גיסא, העובדה שמוסלמים לא נטו לבחור מקצועות אלה מחשש איסור ריבית. עלי באי כותב, כי אין עידוד לאומנויות במרוקו, כי המאורים רואים את צירוף הזהב והכסף לבגדים כחטא. השלטון דספוטי ואנשים חוששים להיראות בחוץ עם בגדיהם המקושטים. כתוצאה מזה, לדבריו, רמת הצורפות נמוכה מזו שבאירופה. נימוק אחרון זה אינו נראה, שהרי הצורפים, עושי התכשיטים וחוטי־הזהב היהודים, ניזונו מהאופנה של תחרת־הזהב, כסף ומשי, הרקומה לבגדי גברים, נשים וילדים מוסלמים ויהודים ממשפחות אמידות. לפי מקורות מהתקופה הנידונה היו נשים יהודיות רגילות להתקשט בתכשיטי־ זהב בולטים וכבדים. אשר לרמה, הרי זה עניין של טעם, ואין לקבל את הקביעה כי רמת הצורפות האירופית גבוהה מזו שנוצרה במגרב.32 ממספר ערים במרוקו יש בידינו מידע על צורפים יהודים. פאס : כבר בשנת 1526 כתב ליאו אפריקנוס כי רוב הצורפים בעיר זו הם יהודים. המצב אינו שונה עד המאה הי״ט. הגרמני רוזזלפס שסייר במרוקו בשנות השישים של המאה הי״ט כותב כי בפאס מקצוע הצורפות נתון במידה רבה בידי יהודים, ואלה עושים את המוצרים הבאים: סיכות להידוק שמלות לנשים, טבעות, צמידים וטבעות עשויות נחושת או כסף, שנשי מרוקו עונדות בחור יהודים. כידוע, לפי דברי ר׳ אבנר צרפתי ביחס פאס ׳האומנים לעשות בזהב ובכסף, תכשיטי נשים אצעדה וכר ועדיי מלכים משובצים אבנים וכלים מכלים שונים כולם יהודים׳.

קאר כותב, כי יהודים בפאס עובדים בתור צורפי כסף וזהב, עושים תחרה ממתכות וריקועי מתכת.״

מראכש : עלי באי מספר כי בעיר זו היהודים בלבד הם הצורפים. הגרמני קונו־ינג, שכתב כשבעים שנה אחריו, מעריך כי היהודים בעיר זו הם הצורפים הטובים ביותר. הערכה זו סבירה יותר.

מכנאס ורבאט : הגרמני אוסקאר לנץ, שסייר במרוקו בשנים 1880-1879 מספר על הצורפים היהודים בעיר זו, שעושים תכשיטים בסגנון מקומי ומקורי שמוצאו מתקופת פריחתה של מכנאס. קאר אף מזכיר צורפים במכנאס כמו ברבאט. עדויות דומות מצויות מארזילה, מוגאדור ומן העיר אמיזמיס(מזרחית למוגאדור). המקורות היהודיים משלימים נתונים אלה על צפרו ודבדו.

אמנים יהודים במרוקו במאות ה-י"ח-י"ט-אליעזר בשן

 

תחרת־ זהב : אחת המלאכות שיהודים ויהודיות התמחו והצטיינו בה, היא הכנת חוטים מזהב, מכסף וממשי המשמשים תחרה לקישוט בגדים ונעליים וכן לרתמות של סוסים ומרכבות מלכותיות (כפי שר׳ אבנר צרפתי בעל יחס פאס מספר בשאלה טו). נוסף ליהודי פאס ששלטו במקצוע זה, יש ידיעות על יהודים במקומות אחרים. פאייטוןPAYTON שביקר במרוקו בשנות השבעים של המאה הי״ט, מזכיר יהודים במוגאדור העובדים ברקמה ססגונית. בתיטואן התפתחה התמחות מיוחדת — תחרת־זהב לנעלי־בית, מלאכה שרובה היתה בידי יהודים ועסקו בזה בעיקר נשים.תולדות היהודים בארצות האסלאם- א

 וולטר האריס שביקר במרוקו בשנים 1889-1887, מזכיר מלאכה זו של היהודים יחד עם טביעת מטבעות. הוא מציין, כי העדינות של מלאכת המחשבת המבוצעת בידי יהודים אינה מגיעה לרמה המצויה בפאס, הודו, מצרים ודמשק. מטבעות : טביעת מטבעות היה עיסוק נפוץ בין יהודים בארצות האיסלאם בתקופה הערבית, הממלוכית והעותמאנית. אשר ליהודי מרוקו, כבר ליאו אפריקאנוס מציין שהם טובעי מטבעות. יהודים בטנג׳יר עסקו בזה בתקופת הכיבוש הבריטי (1684-1661). במאה הי״ח כותבים על כך ברֵיתווֵית, צ׳ניאר ולאמפריאר בסוף המאה. מן המאה הי״ט יש שורה של מקורות בנדון. למשל, הגרמני רוהלפס כותב כי בפאס בית־הטביעה נקרא סֶקָה, בניין שהוא חלק מארמון הסולטאן, סמוך למלאח, ונתון בידי יהודים הטובעים מטבעות נחושת הנקראים ׳פלוס׳. הוא מספר גם על מטבעה בעיר תיטואן. בספרות הרבנית מוזכרים הצורפים והאומנים העוסקים בייצור חוטי־זהב (האסקלי) וטובעי־המטבעות, בהקשר לשאלות שהתעוררו על רקע סיכסוכים בין שותפים, משא־ומתן עם יהודים או גויים על קנייה או מכירת כסף, זהב, אבנים יקרות, מציאת סיגים במתכות עדינות, נסיונות להסגת־גבול של בעל־חזקה שקנה זכיון על טביעת מטבעות מהשר או הסולטאן, זיוף מטבעות וכיוצא באלה. אומנים בערים שונות במרוקו שיתפו פעולה בעניינים בעלי אינטרס משותף. כך למשל מספר ר׳ רפאל אנקוואה (יליד 1848) כי הצורפים של ראבאט וסאלי התאספו ומחו נגד יהודי המקפח פרנסתם.

ניתן ללמוד ממקורות אלה פרטים היםטוריים־חברתיים, ונזכיר אחדים. הצורפים והעושים בחוטי־זהב התאגדו לאגודות לשמור על האינטרסים המקצועיים והכלכליים שלהם. בפאס היה נסיין של פועלים העובדים אצל האומנים לעשות שותפות, אולם הדבר נתקל בהתנגדותם של האומנים המעסיקים.

גם נשים היו לעתים עושות תכשיטים. ר׳ פתחיה בירדוגו(1820-1764) כותב על אשה שבעלה הרחיק נדוד והיא רעבה ללחם: ׳ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה׳.

אשר לטביעת מטבעות, היה זה מונופול של הסולטאנות שהיתה מחכירה זכות זו תמורת תשלום, על־פי מקור אחד, לפי תשלום חודשי. במקורותינו עדויות על גופים שונים שהיו עשויים לקנות מונופול זה. אומן, קבוצת שותפים, או כל חברת האומנים, יחיד קרוב אצל השלטונות כגון נגיד או הקהל, שהיה מקנה זכות זו לאומן או אומנים מבני־הקהל." יש עדויות על נוצרים שקנו מונופול מהמלך, ואומנים יהודים השכירו עצמם לעבוד אצלם בהתכה ובצירוף המטבעות.

אם נמצאו סיגים במטבעות, הוטל על־ידי השלטון מס על החברה כולה, ואלה חילקו ביניהם את התשלום. על מקרה כזה מספר ר׳ משה בן דניאל טולידאנו ממכנאס (1773-1724). חלק מבני־החברה הסכימו לחלק את הקנס באופן שווה בין ׳בעלי־החנויות׳, כלומר בתי־המלאכה. החכם מתנגד לחלוקה זו כי יש בתי־מלאכה בהם יושבים כמה אומנים ומרוויחים יותר, ויש בתי־מלאכה קטנים המרוויחים פחות. מידת הצדק מחייבת אפוא שהקנס יוטל ׳לפי הממון׳, כלומר לפי הכנסתו של כל אחד כפי שמעריכים אדם לצורך תשלום מיסים.

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'-על אורגי־משי יהודים במכנאס,

 

בענפים אחרים הקשורים במתכות, מעידים המקורות הזרים על יהודים במרוקו העובדים בתור פחחים בריקוע מתכות(נחושת) במראכש, ברבאט, בפאס ובמכנאס, חורטים במראכש ונפחים. לפי ארבעה מקורות מהמאה הי״ט: עלי באי, קראופורד, לירד ולאנץ, שלושה אלה הם בין המקצועות שרק יהודים עוסקים בהם, או שליהודים שליטה עליהם. בניגוד לזה, לפי יחס פאס של אבנר צרפתי, ישמעאלים ויהודים עשו מלאכות בנחושת, בברזל ובבדיל.

לפי עדויות האירופים היו יהודים יוצקי־נחושת, רצענים ואומנים שהכינו כלים כמו מגשים מנחושת(ברבאט), חרבות, פגיונות ורובים. על העיסוק האחרון כותבים צ׳ניאר במאה הי׳׳ח ואחרים במאה הי״ט. האריס בספרו על תאפילאלת והרי האטלאס, מציין שהנשק המיוצר על־ידי יהודים הוא גס ומטיב גרוע. יצרני נשק יהודים לברברים בהרי האטלאס כבר הזכרנו. על יהודי בעל בית־יציקה לנחושת באיזור מכרות בואד נון, כותב מאקנזי בתחילת המאה הכ׳. ממקורות אחרים ידוע על יהודים בתיטואן במאה הי״ט שהיו מעורבים בתעשיית מתכת, כלי־בית ואביזרי נשק מנחושת וברזל.תולדות היהודים בארצות האסלאם- א

בספרות הרבנית של התקופה יש אישור לכמה מהמלאכות הנ״ל, ויש מלאכות שאינן מופיעות בעדויות של הנוכרים. על הרצענים (קאשיטא) כותבים שני חכמים מהעיר צפרו, ר׳ שאול ישועה אבוטבול (נפטר בשנת 1809) ור׳ רפאל משה אלבאז(נפטר בשנת 1896). גם הרצענים בעיר זו התאגדו לחבורה, שעוד מוזכרת בשנת 1911. על רצענים יהודים ששכרו פועלים, דנים ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס (נפטר בשנת 1854) ור׳ אברהם אנקאווה מסלא(נולד בשנת 1810). לפי המקורות המובאים על־ידי הרב דוד עובדיה, היו חרשי־ברזל יהודים בעיר, מהם נפחים, פחחים, יצרני כלים שונים עשויים נחושת (צפאר) ובדיל, עסקו בתיקון כלים כמו גם תיקון נשק לצבא. גם בערים אחרות במרוקו עד זמננו, היו אומני מתכת יהודים.

מלאכה שלא מצאתי לה אישור במקור נוכרי מהתקופה הנידונה היא הכנת מסרקות־ברזל לסריקת הצמר(קרסאל) שגם בה עסקו יהודים בצפרו, ולפי אבנר צרפתי, ייצור מכשירים אלה היה בידי היהודים בפאס. ר׳ שמואל עמאר ממכנאס (נפטר בשנת 1890) דן על יהודים שיש להם חזקה על מלאכה זו.

עובדי מחט: חייטים — עלי באי, קראופורד והאריס, בני המאה הי״ט, כותבים כי כל החייטים במרוקו הם יהודים. האחרון מוסיף, כי כל עושי־האוהלים הם יהודים, אף זו עבודה שהחייטים היו מבצעים. דומה, כי בהכללה זו יש מן ההפרזה: מכל מקום, במקצוע זה ליהודים חלק נכבד. צ׳ניאד כותב כי משרתי הסולטאן מקבלים אחת לשנה ביגוד חדש, וכל החייטים, שהם בדרך־ כלל יהודים, חייבים לספק את הבגדים חינם. זהו אפוא כעין מם לשלטונות המוטל על בעלי־מלאכות שונים. אישור למס זה, הנקרא ׳סוכרה׳ מצוי בתשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור (1755-1673) שפעל בפאס ובמכנאס. אגרֶל אולוף השבדי מזכיר חייטים יהודים בטנג׳יר העובדים גם בשביל האירופים. הערכה כי החייטים היהודים הם בעלי־מקצוע מעולים, נשמעת מפיו של ברוק בשליש הראשון של המאה הי״ט.

על חייטים יהודים מצויות עדויות בכתביהם של מבקרים נוצרים בערים טנג׳יר, מראכש, פאס, מכנאס ותיטואן. החייטים עבדו לצרכנים היהודים, האירופים והמאורים בני הערים והכפרים. לפי עדות מתחילת המאה הכי קיימת מושבה של יהודים מחוץ לחומת הקאסבה של העיר מאזאגאן, התופרת בגדים ליושבי הכפרים בסביבה.

על אורגי־משי יהודים במכנאס, מוסר מקור גרמני משנות התשעים של המאה הי״ט. לפי המקורות המובאים על־ידי הרב עובדיה היו בצפרו גם מעבדי־משי. בין יהודי דבדו היו חייטים ואורגים כפי שכותב סלושץ, וכפי שמופיע גם בתשובותיו של ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו.51 יש עדויות בספרות הרבנית למציאותם של חייטים ונשים שהיו טוות ותופרות במקומות שונים במרוקו. בפאס התאגדו אף החייטים לחברה. לפי ר׳ אבנר צרפתי, החייטים בפאס, החופרים בגדי־צמר, לבוש לצבא ולמלכות, כולם יהודים, ׳ובגדי פשתן בידי הנשים, ישמעאלים ויהודים׳. לפי דברי סודנו, עבדו נשים יהודיות עניות בייצור כפתורי משי בפאס.

עורות : דומה, כי היה זה התחום השלישי בסולם התדירות של המקצועות שיהודים עסקו בהם. מרוקו הצטיינה בטיב מעולה של עורות, ואלה שעובדו בפאס היו במיוחד ברמה גבוהה. עורות יוצאו אף לארצות אירופה וגם יהודים היו בין המשווקים.

מעבדי עורות: סטאטפילד שערך סיור של 1200 מילין לאורכה של מרוקו בשנות השמונים של המאה הי״ט, משבח את מעבדי־העורות היהודיים. לדבריו, הם בעלי־המקצוע המעולים ביותר בארץ זו, והוא מעמיד אותם ברמה אחת עם התמחותם במתכות.

יהודים בפאס, בצפרו, בדבדו ובמקומות אחרים היו מעורבים בעיבוד עורות. מקורות מספרות התשובות במאות הי״ח והי׳׳ט דנים בהיבטים שונים של אומנות זו. ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו במחצית השנייה של המאה הי״ט, מספר על מעבדי־עורות השוטחים עורות בחצר כדי לייבשם.

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

אליעזר בשן

סנדלרים : שורה של מקורות זרים מזכירים סנדלרים יהודיים. אגרל כותב עליהם בטנג׳יר, ולירד במרכש. האריס מספר כי בתפילאלת מייצרים היהודים בעיקר נעליים לעניים ולברברים, וטיבן של אלה נחות לעומת אלה המיוצרות בפאס ומובאות לתאפילאלת, למרות שהעור המקומי משובח.

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

שמה של תעשיית הנעליים בפאס הלך לפניה, וזו העסיקה מוסלמים ויהודים כאחד. מצבם הכלכלי של תופרי־מנעלים לפי דברי אבנר צרפתי, היה שפיר. הנעליים שיוצרו בשוק, היו נמכרות או מיוצאות לערים ולארצות אחרות. היו סנדלרים שעסקו בתיקונים, ומהם שיצאו לכפרים לתקן נעליהם של הברברים. יציאתם של יהודים לכפרים למכור נעליים לכפריים, היתה גורם מעודד לתעשיית הנעליים במרכזים העירוניים, כמו פאס וצפרו. ירידה בביקוש לנעליים חלה עקב פקודה בשנת 1797 של הסולטאן מולאי איסמעיל (1823-1792) האוסרת על היהודים לצאת לכפרים למכור מרכולתם ובין השאר — נעליים. צמצום בייצור גרם לפיטורי נערים שעבדו אצל יצרני המנעלים. עובדה זו נדונה בכמה מקורות בספרותם של חכמי מרוקו בני הדור ההוא, בקשר לשאלת ההתחייבות של האומנים בהעסקת הנערים.

 כורכים: על כורכי ספרים מעור, מצויה עדות מצפרו.

 נגרים: לֶנץ כותב על נגרים יהודים במרוקו. בעל ׳יחס־פאס׳ מציין, כי במקצוע זה עוסקים הן יהודים והן מוסלמים. גם בין יהודי צפרו היו נגרים שתיקנו והתקינו רהיטים, ונגרי־בניין לחלונות ודלתות וכן חרטי־עץ.

בנאים: על בנאים יהודים במרוקו כותב צֶ׳ניאֶר. בפאס ידוע עליהם על־פי תשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור, ו׳יחס פאס׳. במאה הכי כותב ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו, על ׳שמעון המתקן חנותו על־ידי פועלים גויים וישראלים, והניחו קורות ועפר ואבנים על גבי תקרת החנות׳.

ייצור סבון: לא מצאנו עדות בכתביהם של התיירים האירופים על ייצור סבון, אולם ממקורות יהודיים מפאס ומצפרו מן המאות הי״ח-י״ט ידוע כי יהודים עסקו בייצור בורית, אותה הכינו מפסולת של שמן. חלק מתוצרת הבורית שיוצרה על־ידי יהודים בצפרו ניתן כמס לשלטונות, שהועבר דרך מכנאס.

שעווה: שעווה הוכנה מפסולת של דבש. גם על ייצור שעווה בידי יהודים מצויים פרטים בפנקס בית־הדין בפאס משנת תס״ד (1704), ובספרות הרבנית. מלאכה זו, כמו אחרות שהתבצעו בחצר, עלולה היתה להפריע לשכנים, ולפיכך היתה להם זכות למנוע מהאומן לעסוק במלאכה הגורמת לרעש, או לאי־נעימויות אחרות. ואכן מדי פעם התעוררה בעיה זו. הדים לתופעה מצויים בספרות התשובות: ר׳ שלמה אבוטבול מצפרו (נפטר בשנת 1810) פוסק כי השכנים רשאים למנוע את יצרן השעווה לעבוד בחצר, אם הדבר גורם הפרעה לשכנים. על תהליך זיכוך השעווה מוסר ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס (1822-1774).62

רוקחים, בשמים: רוהלפס כותב, כי הכספית נקנית על־ידי המאורים בערי־החוף בחנויות של האירופים. בערים הרחוקות מהחוף נמכרת הכספית על־ ידי יהודים היודעים כיצד להכין אותה. ייתכן שכוונתו לרוקחים או לבשמים שהיו מוכרים תרופות ותבלינים שונים. במקורותינו מוזכרים בשמים (עטארין) המוכרים ולא מייצרים אותם. אולם יש לשער שהיו מהם בעלי מירשמים להכנת סמים, תרופות וכיוצא בזה."

ייצור מזון: לפי ידיעות ממקורות יהודיים מהמאה הי״ח, וממקורות זרים משנות השלושים של המאה הי״ט, עסקו יהודים בהרי האטלאס ובסביבות הערים פאס, מכנאס, צפרו ודבדו בחקלאות על ענפיה השונים. סטאטפילד והאריס כותבים שזה המקום היחיד בעולם בו מצויים חקלאים יהודים. אפלטון כותב בשנות השבעים של המאה הי״ט בשם קפטן וורן, איש המשלחת הבריטית לחקירת ארץ־ישראל, כי יהודי מרוקו, הם החקלאים היחידים מבין היהודים, ובהיותם צאצאי היהודים בספרד, הם נושאים אתם מסורת ארוכה של בקיאות בשיטות השקיה ועיבוד חקלאי.

בספרות התשובות פרטים שונים על בעלי שדות תבואה, כרמים בהם ענבים, תאנים, זיתים ודקלים, ובעלי גינות ירק. היו ששכרו שדות מגויים, או עיבדום בשותפות עם נוכרים, ואחרים שעיבדו השדות בעצמם. מצויים יהודים שגידלו פרות וצאן. לעצירת שמן מזיתים היו שקנו את הזיתים בעודם על העץ. כך מספר ר׳ יעקב אבן צור על יהודי שקנה ׳יער של זיתים׳ לשם עצירתם ומכירתם. על ייצור יין ויי״ש מתאנים וצימוקים בשם ׳מאחיה׳, כותבים מקורות נוצריים רבים, ומהם המשבחים את טעמם וטיבם של המשקאות המיוצרים על­  ידי יהודי מרוקו. הנוצרים גילו עניין מיוחד בכך, שהרי המוסלמים לא דרכו ולא מכרו יין, והנוצרים נזקקו למשקאות חריפים שיוצרו ושווקו על־ידי יהודים. גם במקורות יהודיים מצויים פרטים על כך, למשל, בתשובתו של ר׳ יוסף בן יצחק וליד מתיטואן, על יהודי שדרך יין מענבי־הכרם שלו. על יצרני היין הוטל מס מיוחד להיתר הייצור, ומפקחים מונו לשם כך מטעם השלטונות.

טוחנים: יהודים מוזכרים על־ידי צ׳ניאר. כנראה שהכוונה שהם טחנו קמח. יהודים בעליהם של בתי־ריחיים לטחינה מוזכרים במקורות יהודיים. אולם ספק אם הם עצמם עבדו כטוחנים.

הקבוצה האחרונה של אומנים שנזכיר היא עובדי שירותים כמו ספנים המוזכרים על־ידי קונרינג בתיאורו את טנג׳יר בסוף שנות השבעים של המאה הי״ט. יהודים בפאס ובצפרו היו גם חמרים מובילי משאות מעיר לעיר. בעלי מלאכות אלה(שלא חייבו התמחות רבה) היו עשויים להחליף עיסוקם. כך מספר, למשל, ר׳ יעקב אבן צור, בשנת תק״א (1741) על יהודי שהיה חמר והפך למנגן נודד. מקורות זרים כותבים על נגנים יהודים במקומות שונים, ביניהם במוגאדור, ובסאפי בצוות יחד עם מאורים. מבין היהודים היו גם סבלים או ׳כתפים׳ בלשון המקורות, בייחוד בערי־החוף. מיקין כותב כי בין יהודי טנג׳יר רק מעטים עובדים בשירותים, חוץ מסבלים ועובדי נקיון ברחובות. מקצועות אחרים בעלי אופי שירותי שביניהם היו יהודים הם ספרים, קצבים, טבחים, אופים ועובדים בשירותים שונים למקומיים ולזרים.

לסיכום, הצבענו על המיגוון המקצועי של האוכלוסיה היהודית במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כאשר היהודים נוטלים חלק כמעט בכל אומנות. יש אף אומנויות שליהודים היתה שליטה חזקה בהן. ניתן לומר אפוא כי רוב יהודי מרוקו נהנו מיגיע־כפיהם והשתייכו לשכבה היצרנית.

מיכאל אביטבול – אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

מיכאל אביטבול%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%98-%d7%9b

אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

התג׳אר אל־שולטאן משמשים כנציגים המכובדים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין אנשי הבורגנות היהודית החדשה של המאה התשע־עשרה. אם כי צמיחתם היתה קשורה במישרין בחדירה האירופית, הרי למוסד עצמו של ׳סוחרי המלך יש למעשה שורשים עמוקים בהיסטוריה של מרוקו. ראשיתו כראשית השושלות השריפיות, וכבר במאה השש־עשרה נהגו המלכים הסעדיים להטיל על סוחרים אמידים מבני המקום משימות מסחריות מעבר לים. בדרך זו ומשום שרוב הסוחרים האלה היו יהודים, הם הצליחו לקיים עסקאות כלכליות עם העולם הנוצרי, בלי שיצטרכו לוותר לשם כך על הבדידות התקיפה של ארצם.

ואכן, ההיסטוריה של יהדות מרוקו אינה חסרה אישים מפורסמים, אשר במרוצת השנים רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה הכלכלית והדיפלומאטית של ארץ מולדתם: החל בוקסה או רקסה תחת המרמים (המאה הי׳׳ג), רוזאליס ורותי תחת הוטאציים (המאות הי״ד-ט״ו), פלאצ׳י תחת הסעדיים (המאה הט״ז), וכלה במימוראן וסומבל תחת העלווים הראשונים (המאות הי׳׳ז-י״ח).2 אולם בניגוד לאישים אלו, אשר ירידתם לא היתה פחות מהירה מעלייתם המסחררת, הצטיינו התג׳אר של המאה התשע־עשרה, בהשפעתם הממושכת והיציבה במשך דורות אחדים.

בלי שנתעלם מאופיה המיוחד של כל תקופה ותקופה ומאופיו של כל איש ואיש, תמורה זו קשורה היתה בהתפתחות שחלה בקרב החברה המרוקאית בכלל, ובשוליה הבורגניים בפרט, שאליהם השתייכו מבחינה אורגאנית ומקצועית כאחת כמה ׳משפחות יהודיות גדולות׳.

על אף שבמרוקו התפתחו כבר בתקופה מוקדמת — חיים עירוניים דינאמיים ביותר, החברה ביסודה נשארה חברה שבטית. ברברים או ערבים, נומאדים או חקלאיים — השבטים הגדולים, אם הם עצמם לא הקימו את השושלת הרי שהיו במאבק מתמיד עם המח׳זן. בעקיבות ובקביעות הם רופפו את כוחו של השלטון המרכזי והצרו את צעדיו בתחומי הכלכלה והמדינה. מצב זה, שבו מרבית המשאבים מרוכזים בידי השבטים והמח׳זן, לא איפשר חופש־פעולה גדול לאוכלוסיה העירונית, שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצבי־רוחם ונתונה לתנודות הכלכליות, הפוליטיות והאקולוגיות כאחד. בורגנות זו לא הצטיינה לא ביציבותה ולא בהמשכיותה: ההון שצברה ירד לטמיון כחלוף התנאים הרגעיים שהביאו לרכישתו. וכאשר הון זה היה בידי יהודים, הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקיו, או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צוואריהם עד לחנק. אלא שדמות זו של הבורגנות המרוקאית השתנתה בעקבות חידוש המגע עם העולם המערבי. כיוון שהיתה הנהנית העיקרית מן המצב החדש, השכילה להגדיל את השפעתה ולגוון את משאביה. היא הצליחה להשקיעם בארצות חוץ או להמירם באמצעי ייצור ובנכסי דלא־ניידי, ובמקרה הצורך ידעה להבטיחם גם בפני חמדנות השלטון, תוך ניצול החסות הקונסולארית וקשריה הבין־לאומיים. משפחות קורקוס, אפריאט, קוריאט, לסרי, בן שמול ועוד משפחות יהודיות אחרות השתייכו למעמד חדש זה. תולדותיהן הן איפוא חלק מן ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של מרוקו במאה התשע־עשרה.

התג׳אר אל־שולטאן שימשו כסוחרים עצמאיים וכסוכנים מסחריים של המח׳זן, שאת כספו הם ניהלו והפריחו בעסקיהם עם העולם הנוצרי, אם כבעלי מונופולין על ענפי יצוא ויבוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ונציגי השלטון. האינטרסים שלהם תאמו את אלה של האליטה השלטת במדינה — את אלה של השולטאן בעיקר, אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים־צבאיים והדתיים, נעשה מאז סוף המאה השמונה־עשרה לסוחר הגדול ביותר של המדינה.

עד לתקופה זו המיסוי החקלאי היה המקור העיקרי להכנסות המח׳זן, דבר שחייב את המלכים העלוויים לקיים כוח צבאי חזק, אשר באמצעותו קיוו להגדיל את היקף הגבייה. אך מאז מותו של המלך אסמאעיל (1727), נעשה הצבא עד־מהרה גורם קובע בחיי הממלכה, גורם המכתיר מלכים ומפיל מלכים. עטור ניסיון קודמיו הגיע השולטאן מוחמד השלישי (1790-1757) למסקנה, שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאבי המיסים המסורתיים. לכן השליך יהבו על פיתוח הסחר, כלומר סחרו שלו, ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית, ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.

לתכלית זו הוא בנה את נמל מוגאדור, בעזרתם של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים (1764). כשעבודות הבנייה היו עדיין בעיצומן, ציווה על הנציגים והסוחרים הזרים להעתיק לשם את פעילותם. הוא מבקש גם מכמה משפחות של מכובדים יהודיים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ׳סוחרי המלך. מוגאדור הנמצאת כמאתיים קילומטר מערבית ממראכש שימשה נמל לכל מוצרי חבל הסוס וכן לסחורות שהובאו מסודאן המערבית על ידי השיירות הטראן סהאריות.

אליטה יהודית כלכלית במרוקו – מיכאל אביטבול

הדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

הדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מרוקו עד תחילת המאה העשרים.

אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון שהיה נתון תחת השפעה רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה ואפילו על נתיניו המוסלמים אסר לצאת אל גיברלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי שהיה זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.

מוגאדור שסבלה גם מהבצורת החמורה בשנת 1818 ומההפצצה הרצחנית של הצי הצרפתי בפיקודו של הנסיך דה־ז׳ואנוויל De Joinville ב־1848, שוב לא תחזור לחיים פעילים קודם שהמלך עבד אל־רחמאן (1859-1822) יחליט, בלחץ צרפת, לפתוח את שערי ממלכתו לסחר האירופי. אך בהיותו ער לסכנות האורבות לכלכלת ארצו מהפעילות הנוצרית, הוא מצא לנכון להעניק מספר זכויות־יתר לתג׳אר, היחידים מבין אנשי העסקים שבמקום, שהיו מסוגלים לעמוד בתחרות האירופית.

בדומה לסבו קרא המלך לסוחרים יהודים נוספים לבוא ולהשתקע במוגאדור. בין הבאים היה שלמה קורקוס, מייסד שושלת קורקוס בעיר זו. כשברשותו ט׳היר, מינוי מטעם הח׳ליפה של מראכש, מולאי מחמד, הוא יצא ב־1843 למוגאדור, שם שלח, שנים אחדות קודם־לכן, את בנו אברהם, על־פי בקשת המלך. ב־1847 הוא נצטווה על־ידי המלך לגבות את החובות שהשאיר במוגאדור המשנה לקונסול בריטניה, וילצ׳יר(Wiltshire), במטרה להשקיעם בעסקיו בחוץ לארץ. מדובר היה בסכום של כ־40,000 מת׳קאל.

לאחר פטירת אביהם ב־1853 ירשו אברהם ויעקב קורקוס את מקומו במוגאדור, שני האחים נתמנו כמקובל על־פי ט׳היר מלכותי, וכשברשותם רכוש גדול שהקנה להם מידה לא־מבוטלת של עצמאות כלפי המח׳זן הם נהפכו בהדרגה לשניים מ׳בין הסוחרים החשובים ביותר׳ של הממלכה.

עסקיהם הענפים הקיפו את כל ענפי המסחר. הם היו יבואנים של טכסטיל, נרות, סוכר ותה (המשקה הלאומי של מרוקו מאז המאה השמונה־עשרה), יצואנים של תבואה, שקדים, נוצות בת־יענה, שמן ארגן, גומי, עורות, ענבר, וכן שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ושל בני המלוכה. הללו הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם: למן תלבושות ייצוג, תרופות, שוקולאד, ועד למשקאות שלאו דווקא היו למהדרין.

פרט לכשרונותיהם המסחריים שאינם מוטלים בספק ניתן להסביר את הצלחת התג׳אר היהודים על ידי מספר גורמים:

א.   קשריהם המשפחתיים־עסקיים עם כל הריכוזים היהודיים הגדולים מן הסהרה עד לים התיכון ומטנג׳ה ללונדון ולמרסי דרך גיבראלטר ואוראן. אשר למשפחת קורקוס ממוגאדור, נציין שתי חוליות חשובות ברקמת קשריה המסועפים. החוליה הראשונה נעוצה במיקומו של הענף השני של המשפחה הענף של קורקוס שהיה בעיר מראכש, והחוליה השנייה נעוצה בהתקשרותם בקשרי נשואין עם משפחת אפריאט מהעיירה המדברית גולימין אשר חלשה על הסחר הטראן־סהארי לכיוון מאוריטניה וסודאן המערבית.

ב.             ההגנה האפקטיבית שניתנה להם מטעם השלטונות: הט׳היר שמקבל כל אחד מ׳סוחרי המלך׳ עם כניסתו לתפקיד, מהווה לא רק כתב־מינוי אלא גם אות הוקרה, מכתב המלצה ורשיון תנועה בכל רחבי הארץ. לדוגמא התוכן של הט׳היר שניתן ע״י המלך עבד אל־רחמאן השאם (1859-1822) לאחים אברהם ושלמה קורקוס.

׳מוצהר בכתבנו זה — האל יפארנו וירומם את דברו — ששני מחזיקי., האחים, הד׳מיים, הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם נמנים בעינינו עב הסוחרים הראויים לחסרנו ולתשומת לבנו המלאה עבור היותם בין קבוצה הסוחרים המשקיעים מאמץ בפיתוח הנמל ובגידול אוצר המדינה. משום בך, הם נהנים מההוקרה ומהכבוד שהם מנת חלקם של עמיתיהם מבין גדולי הסוחרים — אל יעמוד איש בדרכם ואל יאונה להם כל רע בביצוע תפקידם. משרתינו ועושי דברינו העומדים על תוכן (כתבנו זה) מצווים לפעול לפי דרישותיו. בתוקף דברנו המתפאר באל. 7 בחודש רמד׳אן שנת 1273.׳

ג. יחסי הידידות העמוקה שהיתה בינם לבין נציגיו הבכירים של המח׳זן; בין האישים שנימנו עם קרובי משפחת קורקוס נציין בין היתר את אל־טייב ן׳ אל־ימני אבו־עשרין, וזיר גדול ושר־החצר, אשר תמך בפיתוח הקשרים המסחריים עם אירופה; מחמד ן׳ אל־מדני בניס, שר־הכספים ממשפחה פאסית ממוצא יהודי שהתאסלמה לפני כמה מאות שנים. בניגוד לראשון, ידיד קרוב זה של שני האחים אברהם ויעקב קורקוס, התנגד בחריפות להשפעה האירופית, בדומה לאישיות שלישית, הנזכרת גם כן במיסמכינו: שר־האוצר מוסא ן׳ אחמד, צאצא של משפחת עבדים סודאניים ששירתה את שושלת העלאוויים מאז שלטונו של מולאי אסמאעיל(1727-1672). לבסוף נציין עוד ידיד אישי של משפחת קורקוס, השר לענייני־חוץ (וזיר אל־בחר) אל־מפצ׳ל ע׳רניט, ששירת את המלך מולאי אל־חסאן (1894-1873).

מיכאל אביטבול אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

יהדות צפון אפריקה במאות יט-כ

את הביטוי היפה ביותר של רחשי ידידות זו ניתן למצוא במכתב התשובה של אל־טייב ן׳ אל־ימני לגב׳ מסעודה קורקוס — אלמנתו של שלמה קורקוס ב־1858 כאשר התערבה למען בניה בבעיה שנזכיר להלן:

אל מסעודה אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם הענין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם בעבורנו. הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל־צוירה, דיינו: הוא נהג ברעות עמנו והפיג את עצבינו והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו ואם מצאנו נעצבים התעצב כמונו. קרה גם שראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כל פעם שראיתיו, רוויתי מנחת ופגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את בעבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלמסור לנו על מצבך. תמיד אני שואל על שלומך ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך והרי אין האדם מוכיח אלא את חברו והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף. 17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.

ד. העזרה שהושיטו להם הפקידים המקומיים בגביית חובותיהם ובמסירת נתונים בעלי חשיבות מסחרית כמו התנודות במחירים המקומיים, מצב הדרכים, הביטחון השוטף וכיוצא באלה. מן הראוי לציין שיחסיהם הטובים של בני משפחת קורקוס עם אנשי השלטון לא מנעו בעדם מלהתקשר גם עם מספר גורמים העדינים למח׳זן. יהדותם, כלומר זרותם למערכת החברתית־שבטית הסובבת איפשרה להם לקיים רשת מסועפת של התקשרויות ונאמנויות מנוגדות אך משתלמות, עם גורמים שלא נמנו עם נאמני השלטון או קאידים לוקאליים, שהסירו מעליהם את עול השלטון המרכזי, ביניהם הקאידים מחמד או־ביחי ואל־מבארכ אנפלוס ממחוז חאחא, אך בעיקר השייח׳ים ממשפחת בירוק של מחוז ואדי נון, אשר דרכם עברו שיירות טמבוקטו ומאוריטאניה.

בזכות יחסים אלו, יכלו בני משפחת קורקוס, לספק אינפורמאציה למלך על המצב הפוליטי בדרום המדינה מצד אחד, ומצד שני, לשמש גם כמתווכים בין השלטון המרכזי לבין השייח׳ים הדרומיים, או בין הללו לבין כמה מעצמות אירופיות בדבר שחרורם של ימאים אירופיים שנתקעו בחוף אגאדיר ואף דרומה יותר.

כל הגורמים שמנינו איפשרו לתג׳אר היהודים בכלל, ולבני משפחת קורקוס בפרט, לעמוד בהצלחה במיבחן התחרות האירופית. הארכיונים באירופה משופעים בדו״חות של סוחרים צרפתים, בריטים, או בלגים, המתלוננים על שנאלצו לעזוב את המדינה בהפסדים גדולים לאחר שנוכחו לדעת שאי־אפשר להתמודד עם החברות היהודיות׳.

בהעדר כל סיכוי לנטרלם, ניסו הקונסולים ואנשי העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם במרוקו. ואכן, כאשר ב־1863, החברה הימית פקה (Paquet) החלה להפעיל את קוויה בין מרוקו לצרפת, כמה סוחרים יהודים היו מבין הרוכשים הראשונים של מניותיה: קורקוס, אפריאט, עקוקה ואוחנה ממוגאדור וכן לסרי מרבאט.

מאוחר יותר, ב־1881 כאשר קבוצת האחים פרייר(Pereire) מפארים הקימה את הבנק הטראנס אטלנטי היא בחרה בבני משפחת קורקוס כנציגיה במראכש ובמוגארור.

עד לשנת 1857, רוב הנציגים הקונסולאריים של המעצמות נבחרו מבין הסוחרים היהודים בני המקום: י. סרויה מרבאט הוא בלבד ייצג ארבע מדינות: בריטניה, ארצות־הברית, ספרד ופורטוגל. ש. סומבל וי. בן דהאן ייצגו את צרפת בקאזבלאנקה, ור. מקנין וא. דלאונטה(שריקי) היו נציגיה במוגאדור: בטיטואן, היה י. בן־זקן סוכן קונסולארי של שוודיה, ובאספי, דלאונטה היה נציגה של סארדיניה.

מינויים אלה לא תמיד היו לרוחם של השלטונות המרוקאיים וזה היה הרקע לצינון היחסים שחל ב־1857 בין משפחת קורקוס והארמון, כאשר אברהם נתמנה לייצג את ארצות־הברית במוגאדור. רק לאחר חמש שנים נתן השולטאן את הסכמתו לכך עם חידוש המינוי לתפקיד תאג׳ר אל־שולטאן. זה היה הרקע להתערבותה של אלמנת שלמה קורקוס, התשובה החמה, שלה זכתה הגב׳ קורקוס, מראה כאמור עד כמה היו הדוקים היחסים בין ׳המשפחות הגדולות׳ היהודיות והמוסלמיות של הבורגנות המרוקאית. ידידות זו, שניתן להסבירה על רקע של שירות משותף בצלו של המח׳זן וכביטוי של אינטרסים משותפים וסולידאריות ׳מעמדית׳ משותפת, מתגלה בנסיבות שונות ורבות: שמחות משפחה או אבל, ביקורים הדדיים, חליפת מתנות, שרותים הדדיים וכיוצא באלה.

בלי כל קשר למצב הכללי של היהודים, לא הפריע הגורם הדתי כלל ליחסים ההדוקים שנרקמו בין ׳המשפחות הגדולות׳. מאידך, יחסים אלה אינם מצביעים על שום שינוי מהותי ביחס ליהודים ולמעמדם בחברה האיסלאמית מרוקאית. נביא לדוגמא מה שכותב המלך מולאי עבד אל־רחמאן לקונסול צרפת בטנג׳ה בשנת 1842:"

יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון. אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מהחסות (ד׳מה)(…). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם, היהודים הם שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך.

מיכאל אביטבול – אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

אך מעבר לאספקטים משפטיים אלו, היתה הדת בבחינת נתון חברתי בעל משמעויות ידועות ומוסכמות מראש.

בספטמבר 1863 לא היה אפוא צורך להסביר כלל לוזיר אל־טייב בן אל־ימני, שלרגל החגים לא יוכל אברהם קורקוס לשלוח למראכש את שלושים התלבושות שהוזמנו אצלו על־ידי המלך. וב־1865 ראה שר־הכספים מחמד ן׳ אל־מדני בניס כדבר מובן מאליו, של׳ידיד אברהם׳ אין זמן להתפנות לעיסקה מסויימת בגין ־כנותיו לעלייה־לרגל למקום קדוש ליהודים, מחוץ לעיר. וכן לא ראו השלטונות שום דופי בכך, שפנו אליהם מטעם משפחת קורקוס בעניין הקמת רובע יהודי חדש במוגאדור, או אפילו בחלק שנטלו אברהם ואחיו יעקב בארגון המסע של סיר מונטיפיורי במרוקו.

בטוחים במעמדם ויתרו שני האחים ב־1866 על תפקידיהם הרשמיים כאות מחאה נגד מדיניות השולטאן בענייני מכס, אלא שהניתוק לא ארך יותר מחודשים אחדים, והוא לא מנע בעד הוזירים להמשיך ולהתייעץ אתם לפני כל מינוי חשוב במוגאדור ולפני כל החלטה הקשורה בפיתוח הנמל.

בסוף שנת 1867 קיבלו אברהם ויעקב בחכירה את דמי־המעבר של סחורות המובאות למוגאדור, לתקופה של שלוש שנים. את הזיכיון שניתן להם בראש קבוצה של אחד־עשר סוחרים ותמורת 200,000 מת׳קאל — הם השיגו, כדברי אל־טייב, ׳על שיותר מאיש אחד ניסה לשדל את השולטאן נגדכם: אך אדוננו, האל ינצרהו, לא שם לב לטענותיהם׳.

שני האחים הלכו לעולמם ב־1878 וב־1883; את תפקידיהם העביר כמקובל השולטאן מולאי אל־חסאן הראשון לידי יורשיהם: לשני בניו של יעקב, דוד ״חיים ולבניו של אברהם, מאיר ואהרון. שני האחרונים עזבו, כעבור כמה שנים, את עסקי המשפחה והתמסרו לענייני תורה. אך המדינה עצמה חיתה את שנותיה האחרונות כארץ עצמאית. בדומה לבורגנות המוסלמית מפאס, שגם זו עלתה לגדולה בזכות חידוש המגע עם אירופה במאה התשע־עשרה, בני משפחת קורקוס ועוד כמה תג׳אר יהודים הסתגלו בקלות למצב החדש שנוצר על־ידי הפרוטקטוראט. למרות חלוקותיו המרובות, איפשר עדיין הרכוש המשפחתי לחיים קורקוס (ב־1924) לבנו יעקב (שנפטר ב־1951) ולנכדו דוד לנהל עסקים ענפים בערי מוגאדור ואגאדיר. אך מאז 1912 חל שינוי חריף בנוף הכלכלי־ פוליטי של הממלכה.

מרוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחותה לעולם החיצון. בינם לבין הארמון ניצב מעתה הנציב העליון הצרפתי; בינם לבין הקאידי: המקומיים ניצבים מעתה ׳המפקחים האזרחיים׳ — בלי להזכיר את אלפי המתיישבים, הבנקאים ואנשי העסקים הצרפתים שהגיעו למרוקו — עם זכויות־ יתר מיוחדות — בעקבות ליוטי- Lyautey

סיום המאמר מיכאל אביטבול – אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

קווים כלליים לארגון הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח:- שלום בר אשר

קווים כלליים לארגון הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח:

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

המיסוי

כבר קבעו חכמי הדורות האחרונים שדפוסי ההנהגה העצמית היהודית בגולה הם מן התופעות היסודיות של חיי עמנו. קביעה זו יפה גם לארצות אפריקה הצפונית ולקהילה הגדולה שבה — הקהילה במרוקו.

מתוך עיונים ראשונים במקורות ששרדו ממאות השנים האחרונות, עולה שחיי היהודים במרוקו, עד עצם התחסלותה של קהילה זאת בדורנו, זרמו בתהליכים מסורתיים: הווייתם החברתית, הרוחנית והתרבותית נארגה במסגרת התא הקהילתי על כל מוסדותיו.

הנושא שלפנינו — כמו נושאים רבים בתולדות היהודים בארצות האסלאם ובאפריקה הצפונית בכלל זה — לא זכה עד היום לבירור. אף־על־פי־כן היו חכמים אחדים שדנו בכמה שאלות העולות מנושא הקהילה וארגונה. ראשון להם הוא אנדרי שוראקי שבדק את השאלה, אם חלו תמורות בהתארגנותה של הקהילה במרוקו בחמישים שנות הפרוטקטורט הצרפתי. זכור לטוב ח״ז הירשברג שקבע את רציפותו של ארגון הקהילה היהודית גם בתקופה עלומה שבין רדיפות המוראביטון והמווחידון לבין התאוששותה בימי השלטון המריני. קביעה זו חשובה היא, לדעתנו, משום שהיא מתייחסת לשתי תקופות מכריעות בתולדות האוטונומיה היהודית באפריקה הצפונית. הירשברג קובע שלמרות שתי תמורות חשובות שחלו בתקופה זו — מחד גיסא פסקה לחלוטין הזיקה הרוחנית של חכמי אפריקה הצפונית לישיבות בבל בראשית המאה הי״א, ומאידך גיסא נותקו הקשרים החברתיים והתרבותיים, שהיו ליהודי המאגרב עם יהדות ספרד, תמורה שחלה במאות הי״ב והי״ג — למרות תמורות אלה השכילה הקהילה היהודית המקומית לשמור על מסגרותיה.

ואולם עד היום בדקו רוב חוקרי תולדות היהודים באפריקה הצפונית — מאלה שחקרו את התקופה משלהי המאה הט״ז ועד ימינו — בעיקר את המסגרת המדינית והמשפטית שבה התנהלו חיי הקהילה. רק לאחרונה נחלצו אחדים לחקור את עולמה הפנימי, שעל פיו ניתן לתהות בעליל על ייחודה בתוך כלל קהילות ישראל. נזכיר אחדים מבין חוקרים אלה: תחילה את דוד קורקוס ז״ל שתיאר במאמר מקיף את המסגרת הדימוגראפית. הוא העלה את ראשיתה של השכונה היהודית, המלאח, בקהילות הראשה בפנים הארץ, בפאס, במראקש ובמכנאס, בתיטואן ובערי־החוף החשובות, רבאט סלא ומוגאדור. חיים זעפרני בדק לראשונה את אושיות ארגון הקהילה היהודית על־פי מקורותיה היא. ג׳יין גרבר כתבה את המונוגראפיה הראשונה מסוגה על תולדות האוטונומיה היהודית באפריקה הצפונית: קהילת פאס במאות הט״ו־י״ז. הרב דוד עובדיה העלה על הכתב את קורות קהילת צפרו מיום היווסדה ועד הדור שבו שימש אחרון רבניה. הוא כלל בשלושת כרכי־הספר מאות תעודות שהם מקור ראשון במעלה לשחזור תולדות הקהילה היהודית בצפרו בפרט ובמרוקו בכלל.״

אילו הם המקורות המשמשים בסיס לכתיבת תולדות ארגון הקהילה היהודית במרוקו ? בנוסף למקורות הידועים לנו זה מכבר והכוללים אוספי־כרוניקות, ספרות־נוסעים, תעודות דיפלומאטיות וכלכליות והמסייעים בתיאור המסגרת המדינית והחברתית הגדרת המצב המשפטי ושיחזור הפעילות הכלכלית שבתוכן התרקם התא הקהילתי, ניצבת במקום ראשון ספרות מסוג אחר לתיאור החברה היהודית, שיחזור עולמה הרוחני ודפוסיה הארגוניים והתרבותיים. ספרות זו כוללת שרידים של פנקסי בתי־הדין ופנקסי־הקהל. אוספים של תקנות, שאלות ותשובות וכיוצא באלה. כתבים אלה רובם ככולם עדיין מונחים בקרן זווית. מה חשיבותה של ספרות זו ? בעוד שמהמקורות שתוארו עד עתה עולה בעיקר דמותן של שכבות ההנהגה כמו משפחות רבנים  עיליתות כלכליות וחברתיות, הרי מהספרות שלפנינו מבצבץ גם דיוקנן של שכבות הביניים והשכבות הדלות. נדגים עניין זה בשתי דוגמאות מ׳ספר התקנות׳ של יהודי מרוקו: תקנה אחרת שחזרו והתריעו עליה אסרה על סעודות ראווה ׳מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכנינו בענייני המיסים, ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בענייני הסעודות, עניים ועשירים, ולוקחים בריבית, מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום׳. תקנה מסוג אחר העוסקת בענייני חינוך מאלפת בתוכנה, וזאת משום שנדמה שהמצב המתואר בה חזר ונשנה עד לפני דור אחד. עניין תקנה זו הוא ב׳שערוריה שמפני דוחק השעה, בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית וכבר שבע [כבן שש וכבן שבע] ומשכירין אותם לאומן… ועדיין אינם יודעים לקרות קרית שמע ולהתפלל׳.

כללו של דבר, מתוך ספרות מעין זו — ובמידה לא מעטה מתוך ספרות פרשנות המקרא והתלמוד, חידושי ההלכה, הקבלה, הדרוש, הפיוט, תרגומי המקרא וספרים אחרים וכן היצירה העממית הענפה — ניתן להתחקות אחרי עולמה הפנימי של הקהילה.

רוב החוקרים שעסקו עד היום בסוגיה זו תיארו בעיקר את מוסדות הקהילה כמות־שהם בפרק זמן מוגדר, אך לא הצביעו על שתי שאלות יסוד שיש לתת עליהן את הדעת: האחת — ייחודה של הקהילה היהודית במרוקו בכלל קהילות ישראל, והשנייה — מה היו הבעיות המרכזיות שניסרו בחלל עולמה של הקהילה היהודית במרוקו בתקופה מסוימת וביחס לתקופות אחרות בתולדותיה ?

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'-ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח-מיכאל אביטבול

ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

נדגים דברים אלה בשלושה עניינים. כל החוקרים הצביעו על המפגש החברתי שהתרחש במרוקו במאות הט״ו-י״ז בין ה׳תושבים׳ הוותיקים ובין המגורשים האנוסים שהגיעו מספרד ומפורטוגל. מן המפורסמות הוא שהמגורשים שהגיעו למרוקו בעיקר בעקבות גירוש רנ״ב ושמד רנ״ז" וכן האנוסים שהגיעו למרוקו במאה הט״ז והי״ז גרמו לתסיסה חברתית כלכלית ורוחנית בתוך הקהילות שאליהן הגיעו. אך מעטים ציינו, שבניגוד למה שהתרחש באימפריה העותמאנית, לא נדחקו התושבים במרוקו לשולי החברה ונגידים ממשפחת בן רמוך או חכמים ממשפחות גאגין ואבן דנאן בפאס יוכיחו. אמנם פורצות מחלוקות ציבוריות על רקע מנהגי־התפילה או השחיטה, אך רחוקים אנו מאותם מתחים ויצירת קהלים נפרדים כפי שאנו מכירים מקהל תוניס, ועל אחת כמה וכמה, ממה שהתרחש בקהילות איטליה והאימפריה העותמאנית. קהל השאביליאנוס  (Sevillanos) בפאס הוא היוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל. יתרה מזאת, דברים אלה מעוררים שאלות שעדיין לא ניתן להן מענה: מה היה אופיו של המפגש במרוקו, האמנם הוא נסב רק על ענייני התפילה והשחיטה? מדוע המפגש במרוקו היה פחות חריף וממושך? האם היו תמורות — עליות וירידות — באופי המפגש ובעוצמתו? ייתכן שעל חלק משאלות אלה לא ניתן לענות, אך חובה להציג אותן.

נושא אחר — בית־הכנסת. בית־הכנסת מתואר כבית־תפילה וכן כטבור חייה הרוחניים והתרבותיים של הקהילה. במוסד זה מכריזים קבל עם ועדה על החלטות ה׳מעמד׳ ותקנות הקהל ובתי־הדין. במבני בית־הכנסת של הקהל שוכנים בית־הדין וה׳צלא׳ (המוסד האחרון דומה ל׳חדר׳ בארצות אירופה). אך גם בסוגיה זו מתעוררות כמה וכמה שאלות נוקבות: במה נתייחד מוסד בית־הכנסת במרוקו משאר מקומות בתפוצות ישראל? האם תפקידים מסוימים שנטל על עצמו היו פרי המסורת היהודית בלבד או שפשטה על מוסד זה השפעת הסביבה המוסלמית והוא חיקה פונקציות אחדות שמילא המסגד? מה טיבה של ההשפעה שעליה מעיד רבי יעקב בן מלכא שרוב בתי־הכנסיות של המערב הם בתי־הכנסת של יחידים ומעטים הם בתי־הכנסת של הקהילה. התחקות אחר מוסד מרכזי זה בחיי הקהילה היהודית יש בה, מצד אחד, להצביע על אופיו המיוחד של בית־ הכנסת בארצות האסלאם בהשוואה לארצות הנצרות, ומצד שני יש בה, אולי, להצביע על ייחוד מסוים שהיה לו באפריקה הצפונית בכלל ובמרוקו בפרט.

הכול תיארו את דמות הנגיד או ׳שיך אל יהוד׳ כראשון פקידי הקהל, היושב בראש התוועדויות טובי־העיר והמוציא את החלטותיהם לפועל. אף היו חוקרים שהלכו שבי אחרי התואר ׳נגיד׳ ודימו שהיו לו סמכויות בדומה לנגיד היהודי במצרים או ל׳קאיד׳ בתוניסיה. ולא היא: ניתן לקבוע, שלמרות התואר הדומה — סמכויות הנגיד במרוקו היו שונות לחלוטין. בניגוד לנגיד במצרים שייצג את כל היהודים במדינה והיה מנהיגם הרוחני, ובמידה רבה בניגוד למנהיג היהודי בתוניסיה ובאלג׳יר, היה הנגיד במרוקו מנהיג של קהילה אחת בלבד. מבחינה זו הוא דומה יותר למנהיג היהודי בתימן, שנשא בתואר זהה ובסמכויות דומות. הזכות היתירה שהחזיק בה הנגיד שישב בבירת־הארץ, בפאס, במראקש או במכנאס, היתה שהוא שימש בא־כוחם של כל היהודים במרוקו בחצר הסולטן בימי רדיפות ונגישות ובמיוחד בעתות שבהן הוטלו מיסים כבדים על היהודים. הוא שימש מעין שתדלן, תפקיד המוכר לנו היטב מקהילות אירופה.

אולם, אין להסתפק רק בהעלאת הקווים המייחדים, אלא יש לשאול את השאלה הפשוטה: מדוע תפקיד הנגיד וסמכויותיו במרוקו היו שונים ? אין ספק, שהפיצול המדיני שאיפיין ארץ זו, לא סייע בגיבוש מנהיגות דומה לזו שהיתה בקהילות אלג׳יריה ותוניסיה. ככל־הנראה אין זו התשובה היחידה ויש להניח שקיימים נימוקים נוספים הנעוצים במבנה הקהילות וארגונן ובמסכת היחסים שביניהן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר