מורשת יהדות מרוקו

ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

נדגים דברים אלה בשלושה עניינים. כל החוקרים הצביעו על המפגש החברתי שהתרחש במרוקו במאות הט״ו-י״ז בין ה׳תושבים׳ הוותיקים ובין המגורשים האנוסים שהגיעו מספרד ומפורטוגל. מן המפורסמות הוא שהמגורשים שהגיעו למרוקו בעיקר בעקבות גירוש רנ״ב ושמד רנ״ז" וכן האנוסים שהגיעו למרוקו במאה הט״ז והי״ז גרמו לתסיסה חברתית כלכלית ורוחנית בתוך הקהילות שאליהן הגיעו. אך מעטים ציינו, שבניגוד למה שהתרחש באימפריה העותמאנית, לא נדחקו התושבים במרוקו לשולי החברה ונגידים ממשפחת בן רמוך או חכמים ממשפחות גאגין ואבן דנאן בפאס יוכיחו. אמנם פורצות מחלוקות ציבוריות על רקע מנהגי־התפילה או השחיטה, אך רחוקים אנו מאותם מתחים ויצירת קהלים נפרדים כפי שאנו מכירים מקהל תוניס, ועל אחת כמה וכמה, ממה שהתרחש בקהילות איטליה והאימפריה העותמאנית. קהל השאביליאנוס  (Sevillanos) בפאס הוא היוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל. יתרה מזאת, דברים אלה מעוררים שאלות שעדיין לא ניתן להן מענה: מה היה אופיו של המפגש במרוקו, האמנם הוא נסב רק על ענייני התפילה והשחיטה? מדוע המפגש במרוקו היה פחות חריף וממושך? האם היו תמורות — עליות וירידות — באופי המפגש ובעוצמתו? ייתכן שעל חלק משאלות אלה לא ניתן לענות, אך חובה להציג אותן.

נושא אחר — בית־הכנסת. בית־הכנסת מתואר כבית־תפילה וכן כטבור חייה הרוחניים והתרבותיים של הקהילה. במוסד זה מכריזים קבל עם ועדה על החלטות ה׳מעמד׳ ותקנות הקהל ובתי־הדין. במבני בית־הכנסת של הקהל שוכנים בית־הדין וה׳צלא׳ (המוסד האחרון דומה ל׳חדר׳ בארצות אירופה). אך גם בסוגיה זו מתעוררות כמה וכמה שאלות נוקבות: במה נתייחד מוסד בית־הכנסת במרוקו משאר מקומות בתפוצות ישראל? האם תפקידים מסוימים שנטל על עצמו היו פרי המסורת היהודית בלבד או שפשטה על מוסד זה השפעת הסביבה המוסלמית והוא חיקה פונקציות אחדות שמילא המסגד? מה טיבה של ההשפעה שעליה מעיד רבי יעקב בן מלכא שרוב בתי־הכנסיות של המערב הם בתי־הכנסת של יחידים ומעטים הם בתי־הכנסת של הקהילה. התחקות אחר מוסד מרכזי זה בחיי הקהילה היהודית יש בה, מצד אחד, להצביע על אופיו המיוחד של בית־ הכנסת בארצות האסלאם בהשוואה לארצות הנצרות, ומצד שני יש בה, אולי, להצביע על ייחוד מסוים שהיה לו באפריקה הצפונית בכלל ובמרוקו בפרט.

הכול תיארו את דמות הנגיד או ׳שיך אל יהוד׳ כראשון פקידי הקהל, היושב בראש התוועדויות טובי־העיר והמוציא את החלטותיהם לפועל. אף היו חוקרים שהלכו שבי אחרי התואר ׳נגיד׳ ודימו שהיו לו סמכויות בדומה לנגיד היהודי במצרים או ל׳קאיד׳ בתוניסיה. ולא היא: ניתן לקבוע, שלמרות התואר הדומה — סמכויות הנגיד במרוקו היו שונות לחלוטין. בניגוד לנגיד במצרים שייצג את כל היהודים במדינה והיה מנהיגם הרוחני, ובמידה רבה בניגוד למנהיג היהודי בתוניסיה ובאלג׳יר, היה הנגיד במרוקו מנהיג של קהילה אחת בלבד. מבחינה זו הוא דומה יותר למנהיג היהודי בתימן, שנשא בתואר זהה ובסמכויות דומות. הזכות היתירה שהחזיק בה הנגיד שישב בבירת־הארץ, בפאס, במראקש או במכנאס, היתה שהוא שימש בא־כוחם של כל היהודים במרוקו בחצר הסולטן בימי רדיפות ונגישות ובמיוחד בעתות שבהן הוטלו מיסים כבדים על היהודים. הוא שימש מעין שתדלן, תפקיד המוכר לנו היטב מקהילות אירופה.

אולם, אין להסתפק רק בהעלאת הקווים המייחדים, אלא יש לשאול את השאלה הפשוטה: מדוע תפקיד הנגיד וסמכויותיו במרוקו היו שונים ? אין ספק, שהפיצול המדיני שאיפיין ארץ זו, לא סייע בגיבוש מנהיגות דומה לזו שהיתה בקהילות אלג׳יריה ותוניסיה. ככל־הנראה אין זו התשובה היחידה ויש להניח שקיימים נימוקים נוספים הנעוצים במבנה הקהילות וארגונן ובמסכת היחסים שביניהן.