מיכאל אביטבול – אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

מיכאל אביטבול

אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

התג׳אר אל־שולטאן משמשים כנציגים המכובדים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין אנשי הבורגנות היהודית החדשה של המאה התשע־עשרה. אם כי צמיחתם היתה קשורה במישרין בחדירה האירופית, הרי למוסד עצמו של ׳סוחרי המלך יש למעשה שורשים עמוקים בהיסטוריה של מרוקו. ראשיתו כראשית השושלות השריפיות, וכבר במאה השש־עשרה נהגו המלכים הסעדיים להטיל על סוחרים אמידים מבני המקום משימות מסחריות מעבר לים. בדרך זו ומשום שרוב הסוחרים האלה היו יהודים, הם הצליחו לקיים עסקאות כלכליות עם העולם הנוצרי, בלי שיצטרכו לוותר לשם כך על הבדידות התקיפה של ארצם.

ואכן, ההיסטוריה של יהדות מרוקו אינה חסרה אישים מפורסמים, אשר במרוצת השנים רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה הכלכלית והדיפלומאטית של ארץ מולדתם: החל בוקסה או רקסה תחת המרמים (המאה הי׳׳ג), רוזאליס ורותי תחת הוטאציים (המאות הי״ד-ט״ו), פלאצ׳י תחת הסעדיים (המאה הט״ז), וכלה במימוראן וסומבל תחת העלווים הראשונים (המאות הי׳׳ז-י״ח).² אולם בניגוד לאישים אלו, אשר ירידתם לא היתה פחות מהירה מעלייתם המסחררת, הצטיינו התג׳אר של המאה התשע־עשרה, בהשפעתם הממושכת והיציבה במשך דורות אחדים.

בלי שנתעלם מאופיה המיוחד של כל תקופה ותקופה ומאופיו של כל איש ואיש, תמורה זו קשורה היתה בהתפתחות שחלה בקרב החברה המרוקאית בכלל, ובשוליה הבורגניים בפרט, שאליהם השתייכו מבחינה אורגאנית ומקצועית כאחת כמה ׳משפחות יהודיות גדולות׳.

על אף שבמרוקו התפתחו כבר בתקופה מוקדמת — חיים עירוניים דינאמיים ביותר, החברה ביסודה נשארה חברה שבטית. ברברים או ערבים, נומאדים או חקלאיים — השבטים הגדולים, אם הם עצמם לא הקימו את השושלת הרי שהיו במאבק מתמיד עם המח׳זן. בעקיבות ובקביעות הם רופפו את כוחו של השלטון המרכזי והצרו את צעדיו בתחומי הכלכלה והמדינה. מצב זה, שבו מרבית המשאבים מרוכזים בידי השבטים והמח׳זן, לא איפשר חופש־פעולה גדול לאוכלוסיה העירונית, שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצבי־רוחם ונתונה לתנודות הכלכליות, הפוליטיות והאקולוגיות כאחד. בורגנות זו לא הצטיינה לא ביציבותה ולא בהמשכיותה: ההון שצברה ירד לטמיון כחלוף התנאים הרגעיים שהביאו לרכישתו. וכאשר הון זה היה בידי יהודים, הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקיו, או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צוואריהם עד לחנק. אלא שדמות זו של הבורגנות המרוקאית השתנתה בעקבות חידוש המגע עם העולם המערבי. כיוון שהיתה הנהנית העיקרית מן המצב החדש, השכילה להגדיל את השפעתה ולגוון את משאביה. היא הצליחה להשקיעם בארצות חוץ או להמירם באמצעי ייצור ובנכסי דלא־ניידי, ובמקרה הצורך ידעה להבטיחם גם בפני חמדנות השלטון, תוך ניצול החסות הקונסולארית וקשריה הבין־לאומיים. משפחות קורקוס, אפריאט, קוריאט, לסרי, בן שמול ועוד משפחות יהודיות אחרות השתייכו למעמד חדש זה. תולדותיהן הן איפוא חלק מן ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של מרוקו במאה התשע־עשרה.

התג׳אר אל־שולטאן שימשו כסוחרים עצמאיים וכסוכנים מסחריים של המח׳זן, שאת כספו הם ניהלו והפריחו בעסקיהם עם העולם הנוצרי, אם כבעלי מונופולין על ענפי יצוא ויבוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ונציגי השלטון. האינטרסים שלהם תאמו את אלה של האליטה השלטת במדינה — את אלה של השולטאן בעיקר, אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים־צבאיים והדתיים, נעשה מאז סוף המאה השמונה־עשרה לסוחר הגדול ביותר של המדינה.

עד לתקופה זו המיסוי החקלאי היה המקור העיקרי להכנסות המח׳זן, דבר שחייב את המלכים העלוויים לקיים כוח צבאי חזק, אשר באמצעותו קיוו להגדיל את היקף הגבייה. אך מאז מותו של המלך אסמאעיל (1727), נעשה הצבא עד־מהרה גורם קובע בחיי הממלכה, גורם המכתיר מלכים ומפיל מלכים. עטור ניסיון קודמיו הגיע השולטאן מוחמד השלישי (1790-1757) למסקנה, שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאבי המיסים המסורתיים. לכן השליך יהבו על פיתוח הסחר, כלומר סחרו שלו, ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית, ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.

לתכלית זו הוא בנה את נמל מוגאדור, בעזרתם של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים (1764). כשעבודות הבנייה היו עדיין בעיצומן, ציווה על הנציגים והסוחרים הזרים להעתיק לשם את פעילותם. הוא מבקש גם מכמה משפחות של מכובדים יהודיים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ׳סוחרי המלך. מוגאדור הנמצאת כמאתיים קילומטר מערבית ממראכש שימשה נמל לכל מוצרי חבל הסוס וכן לסחורות שהובאו מסודאן המערבית על ידי השיירות הטראן סהאריות.