מורשת יהדות מרוקו

בירור על חרם ספרד שלא להתיישב שם-מתוך ספר קול צופיך לר' יהודה גרשוני.

נשאלתי מכמה תלמידי הישיבה שנוסעים השנה לבקר באירופה ובתוכם ספרד, היות שמקובל שיש חרם קדמונים מעת גירוש ספרד שלא להתיישב שם, אם החרם חל גם לבקר בארץ ספרד, או האיסור רק על להתיישב בקביעות, אבל לא בתור ביקור. וחוץ מזה איפה נזכר בספרי היסטוריה שהיה חרם כזה.

הנה כדי לברר ענין זה אתחיל מדברי קדוש ישראל הגאון האמתי האלקי אור עולם נזר ישראל ותפארתו מרן ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק זצ״ל.

והנה בספרו אגרות ראיה חלק ב׳ סי׳ תרל״ב וז״ל: על דבר הדירה בספרד לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה, ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים, שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור, עכ״ל.

ולפי דעתו מותר לנסוע לבקר בארץ ספרד רק הקביעות אסורה. ולפי זה תמוה מה שבשנים האחרונות נתיסדו קהלות של אחינו בני ישראל בברצילונה ובמדריד ואין פוצה פה ומצפצף שיש איסור כזה ועוברים על הרם קדמונים.

והנה בחרם יריחו כתב במשך הכמה בפרשת ראה: דיריחו כיון שנבנית שוב אם תחרב מותר לבנותה, ובירושלמי סנהדרין סוף פרק חלק כיון שנבנית מותר לישב בה. ובמפרשי הירושלמי מפרשים דברי הירושלמי באופן אחר, שזה הולך על מה שנאמר בירושלמי: תני רבי שמעון בן אלעזר אומר ולא אותה בנו אלא עיר אחרת בנו, והירושלמי מפרש להלן ר׳ יהושע בן קרחה אומר מה ת״ל ובנה את העיר הזאת את יריחו, שלא יבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו׳ יריחו ויקרא שמה שם אחרת. ודוקא באינו יריחו רק בקריאת השם אסור, בזה כיון שנבנית מותר לישב בה, אבל אם בנו יריחו ממש אסור ליישב בה אפילו אם תחרב אסור לבנותה. אבל המשך חכמה לא פירש כן, רק שהאיסור והחרם היה רק לבנות את העיר בפעם ראשונה אבל אם תחרב מותר לבנותה עוד הפעם, ואם כן לענין ספרד אולי החרם היה על בני ישראל שלא לבנות קהלה יהודית בספרד, אבל אם עברו ובנו קהלות בספרד אזי מותר כבר לכל יחיד עכשיו אפילו להתישב שם, כיון שנבנית ויש שם כבר קהלות של בני ישראל. אבל היות שנוסח החרם לא ידוע אי אפשר לדון מכח סברא על הנוסח שלא ידוע לנו. ועוד נאריך בנקודה זו לקמן.

וכן חידש בעל משך חכמה עוד חידוש בענין חרם יריחו וז״ל: ונ״ל דאמר יהושע ארור האיש, ודייק האיש ולא ציבור, פירוש שאם הצבור כל ישראל אינם בכלל זה, וכמו דאמרינן על חייבי כריתות בספרי ונכרתה הנפש ולא הציבור, כן כאן שהצבור אינם בכלל זה, ואולי היו מותרין לכתחילה לעשות כן. ולפי זה גם כן בחרם קדמונים על התישבות בספרד היה רק יחיד שלא יריחו בין לבנות העיר עצמה בין לקרוא עיר אחרת בשמה יש הבדל, דיריחו עצמה לבנותה יש איסור על הבניה, אבל לגור בבית אין זה בכלל החרם, ועיר אחרת לקרא בשם יריחו האיסור רק קריאת שם אבל עצם הבנין מותר.

בכל זאת יוצא שביריחו לא היה החרם לגור בה רק על בנינה, אם כן אולי היה בספרד החרם רק לא לבנות קהלות יהודיות בארץ זאת, אבל כשנמצא כבר קהלה יהודית ויש שם קיבוץ של בני ישראל אין איסור על יחיד לשבת בארץ הזאת.

יוצא לנו לפי זה בענין חרם קדמונים על ארץ ספרד לא לשבת בה, לפי דברי הרמב״ם יש להתיר החרם ע״י בית דין של ג׳ ומותר לישב בה, ולפי הגאון וה־ראב״ד אין היתר ע״י התרה כי בעינן שיהיה גדול כמו הבית דין שגזר את החרם במנין ובחשיבות, ואין לנו כיום הזה בית דין גדול כמו חכמי ספרד שגזרו על זה. והיות שבשו״ע סימן של״ד הובאו שתי הדעות, יש לסמוך על הרמב״ם בזה׳ ורק הספק השני של אחרונים אם הדורות הבאים יכולים להתיר חרם קדמונים מאבו­תיהם בזה יש מחלוקת האחרונים, כמו שהבאתי לעיל.

והיות שיש מן גדולי האחרונים הסוברים שחרם שלא היה על ידי כל ישראל ומלך וסנהדרין אינו אלא מדרבנן, יש לסמוך על שיטות המקילין בזה, ועל ידי התרה של בית דין מותר ללכת שמה, ובפרט שלדברי הגאון החסיד קדוש עליון ר׳ אברהם יצחק הכהן זצ״ל שפוסק שרק לשבת בקביעות היה החרם ולא דרך ביקור ודעתו לחזור, ועוד צע״ג בזה.

והנה בשו״ת המבי״ט חלק א׳ סי׳ ש״ז משמע שהיה כן איזה איסור וחרם לא לשוב לספרד, וז״ל באמצע דבריו: אבל בין קהל איטיילא לארגון הוא ידוע כי לעולם לא יבא שום איטליינא שהלך לארגון ונולד שם הוא ואביו׳ כי אין שם יהודי בארגון זה שבעים שנה ״ואנו בטוחים שלא יהל עוד שם יהודי, כי האל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן קרוב וכו״, עכ״ל.

אף שלא נזכר חרם בפירוש בתשובה זו, בכל זאת מהלשון ״שאנו בטוחים שלא יהל שם יהודי״, משמע שהיה איסור בדבר זה, וצ״ע בזה.

ולפי זה בחרם של ספרד כיון שבדקו בית דין היום ורואים שלא נתקבלה אצל כולם, ויש קהלות בספרד, ורוב ספרדים אינם מחזיקים החרם, יכולים להתיר את החרם אפילו ע״י בית דין קטן שאינו גדול בחשיבות ובמנין כהבית דין שגזר החרם.

וזה ממש כמו גזירת שמן שעמדה שנים רבות ודמו שפשטה ואח״כ נתברר שלא פשטה אצל הקהלה הספרדית ואצל ישראל. ותיכף כשהממשלה הספרדית החליפה את חוקיה בנוגע להגירה יהודית שם התישבו שם יהודים ובנו בית הכנסת, ולפיכך אפשר להוריד החרם ע״י התרה של בית דין שלשה. אבל בתוס׳ גיטין לו, ב, כתבו: ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסוו־ בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא, כההיא דפרק כל הבשר (חולין קי) דרב איקלע לטטלפוש דאמר בקעה מצא  וגדר בה גדר ואסר להו כחל, וכן כל הני דפרק תולין, שבת קלט, דשלחו בני בשכר ואסר להם לפי שאינן בני תורה, גדול יבול להתיר ולא קטן, ע״כ.

ולפי התוספות יש לעיין על מי גזרו חרם גולי ספרד בזמן הגירוש, אם רק על קהלתם או על כל ישראל, אם זה היה רק על קהלת ספרד אזי צריכים גדול להתיר להם, ואם על כל ישראל ולא התפשטה הגזירה בישראל אחרי בדיקה של ימים רבים לא חלה הגזירה, ובית דין קטן יכול להתיר בזה, והיות שכל החרם הוא מעורפל, יש לסמוך ולהתיר על ידי בית דין של שלשה אפילו הם קטנים מאלה שגזרו את החרם.

והנה דרך אגב מצאתי בספר עבודת עבודה להגאון ר׳ שלמת קלוגר על מס׳ ע״ז כתב דבר חדש, דמה דתליא מילתא דפשטה הוראתו ברוב ישראל או לא פשטה, היינו כשיש כבר זמן רב כשנגזרה הגזירה וכבר נודע מסתמא לרבים הגזירה, ואע״פ כן לא קבלוהו, מזה מוכח שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ולא ניחא להו בזה לכך לא חלה הגזירה ואף קטן ממנו יכול לבטלה, אבל אם בקרב הימים נתחדשה הגזרה בזה אפשר דלכך לא פשטה הו­ראתו ברוב ישראל מכח דלא נודע להם עדיין לכך לא נהגו בה, ואם הוה ידעו או יוודע להם אחר כך גם הם יקבלוהו, לכך בזה אין קטן יכול לבטלה, כיון דאם יוודע אח״כ יתפשט הוראתו ברוב ישראל וכו', אבל היכא דהוה גזירה חדשה ועדי? לא הוה שהות להתפשט ברוב יש­ראל׳ בזה קטן אין יכול לבטל כי? דעתה לא פשטה עדיין וכו'. אבל הגזירה והחרם של ספרד אנו רואים שלא פשט ברוב ישראל כיון שקהלות אחרי רשות שלטון שם התישבו ובנו קהלות, ולפיכך יכול בית דין קטן לבטל ולהתיר החרם.

בירור על חרם ספרד שלא להתיישב שם-מתוך ספר קול צופיך לר' יהודה גרשוני.

עמוד 59

הקדמה

במשך זמן רב רציתי להעלות על הכתב את מסלול חיי. מהמלאח במקנס ועד הגעתי לקיבוץ הזורע, שלא עזבתי אותו יום אחד.

הרצון להעלות על הכתב את סיפור חיי, דרש ממני לחפש כל מקור שיכולתי להיעזר בו לשיחזור תקופת הילדות שלי. וכל זאת מנקודת מבטו של נער בן שתים־עשרה. פגשתי אנשים, התכתבתי עם המוסדות, אבל את העזרה הגדולה ביותר לאימות הפרטים קיבלתי מדודתי שושנה (ז״ל). לצערי, שושנה נפטרה לפני שהספר שכל כך רצתה לקרוא, יצא לאור.

עצה שקיבלתי לכתיבה: אל תדפיס את הספר בסיום הכתיבה. כמו עוגה שאתה אופה בתנור, שים את הספר במגירה (בתנור) ותן לו להתבשל. תראה שעם הזמן יגיעו פרטים נוספים, וכך היה. בזמן שהספר עבר לעריכה בהוצאה לאור, קיבלתי מהמוזיאון אשר בעיירה "Grefsrud״ בנורבגיה את סיפור בניית המחנה לקליטת הילדים מצפון אפריקה.

כילד שרצה לשמור על הדת, עליה גדל והאמין בחשיבותה לחיים, בניגוד לרצוני נשלחתי לקיבוץ של השומר הצעיר, ״הזורע״. לשאלתי איפה בית הכנסת? התשובה שאין כאן בית כנסת הדהימה אותי.

הייתכן שבארץ ישראל אין בית כנסת? בעיה לא קטנה עבורי בראשית דרכי בקיבוץ החילוני.

היה לי חשוב לכתוב בקצרה על יהדות מרוקו, בדגש על עירי ״מקנס״ בה נולדתי.

בסיפור חיי עסקתי כאמור בשנותיי במרוקו. על ניסיון העלייה הבלתי לגלית הכושלת שעברנו דרך אלגייר שבסופה חזרנו לעירנו מקנס.

בניסיון השני להגשמת חלום העלייה לארץ ישראל הפקידו בידי את אחי הצעיר גבריאל ואנחנו יצאנו לדרך, בה התגלה לנו עולם שלא הכרנו. דרכנו המתפתלת הביאה אותנו לצרפת ומשם לארץ המושלגת – נורבגיה. לאחר מכן הקליטה בארץ, ועד לגיוסי לצבא והקמת משפחתי הענפה.

זיכרונותיי מהילדות רבים, ומהצד השני ודאי כבר לא תמיד מדויקים ממרחק השנים.

תהליך הכתיבה עבורי היה מסע חשוב ומרגש, ואני מקווה שיהיה מלא עניין גם עבור הקוראים.

תודה מיוחדת לאשתי האהובה על התמיכה, ללא עזרתה לא הייתי מגיע לרגע זה.

יהדות מרוקו

ראשית התיישבות היהודים בצפון אפריקה לוטה בערפל. בין יהודי הרי האטלס רווחת מסורת שאבותיהם הגיעו מארץ ישראל לפני חורבן בית ראשון, ובבית הכנסת העתיק של יהודי האי ג׳רבה בתוניס, מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה עם הגולים מירושלים.

מצב היהודים, שלומם וביטחונם היו רצופים עליות וירידות, והיו נתונים לשרירות ליבם של השליטים: רדיפות, מעשי רצח ואונס, התעללות, מיסים כבדים, המרת דת בכפייה (אנוסים) היו מנת חלקם של היהודים בעת התרופפות השלטון המרכזי, או כאשר השלטון היה עוין ליהודים. זאת בנוסף למגפות, רעב, שריפות ושאר מרעין בישין, אשר חישבו לכלות את הקהילה היהודית במרוקו ולהכחידה.

בשנת 1146, כדי לא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל־מוואחידון שהשתלטה על מרוקו, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות, למות או להתאסלם. היו שבחרו בדרך שלישית להיות ״אנוסים״. הרמב״ם ממקום מושבו בפס, כתב את ״איגרת השמד״ על מנת להגן על היהודים שהתאסלמו מאונס והמשיכו לקיים מצוות בסתר, מפני היהודים הקנאים שראו בהם כופרים ללא תקנה.

ב״איגרת השמד״ מחזק הרמב״ם את ידי האנוסים, ומוכיח על סמך ראיות מהמקורות, כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות. יתר על כן, אדם כזה שעשה מצווה: ״הקב״ה מכפיל שכרו. ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם ייוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. ״איגרת השמד״ של הרמב״ם העניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם. הרמב״ם מייעץ בעת הזאת למי שיכול, לקום ולעבור למקום אחר. יהודים רבים בעת הזו יצאו והיגרו ממרוקו.

קשרים עם ארץ ישראל

הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל גם הוא עתיק יומין. שליחים מהארץ הגיעו למרוקו בכל התקופות והתקבלו בכבוד רב. כמו כן, עליית יהודי מרוקו לארץ ישראל התקיימה לאורך כל הדורות. עוד לפני גרוש ספרד, ישבו בירושלים כשלוש מאות משפחות יהודיות ממרוקו וכמספר הזה בצפת.

מקום נכבד תופסים יהודי מרוקו בתולדות ירושלים. ב-1218 מספר ר׳ יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים (יוצאי ״המגרב״, כינוי למרוקו בערבית) קהילה חשובה וטובה״. בשנת 1541 כותב יצחק בר מוסא, תושב ירושלים ממוצא מרוקאי, איגרת המתארת את חיי היהודים בעיר: ״ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים ׳המערביים׳ בירושלים טובה מכל שכונות היהודים״.

יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו, במושבות הראשונות ובתל אביב. משפחות שלוש, מויאל ואמזלג ואחרות עסקו במסחר ובצורכי ציבור ביפו ובסביבתה באמצע המאה שעברה ובראשית המאה העשרים. בשנת 1882 הגיעה ארצה חבורת ״ביל״ו״. יחיאל בריל אחד מאנשי בילו מספר בזיכרונותיו על קשיים שהציב הממשל הטורקי לפני החבורה, וכיצד חילץ אותם יוסף מויאל, ראש העדה המרוקאית ביפו, והעלה את כולם בשלום לחוף.

סדרי הקהילה

יהודי מרוקו פיתחו תרבות ייחודית ואורח חיים יוצא דופן. הלחץ החיצוני גרם להם להסתגר ולא להפגין עושר חיצוני. אך חיי המשפחה והקהילה היו עשירי תוכן, והמראה החיצוני המדכא של שכונת היהודים לא תמיד שיקף את חיי הרוח המגוונים הרוחשים בין הבתים הצפופים. הדאגה למשפחה, מנהגי חג ומועד, לימוד התורה, כל אלה חיפו על הסבל שבחיי גלות מעיקים. סדרי הקהילה נקבעו סופית עם בואם של מגורשי ספרד. גירוש ספרד נצרב בזיכרון היהודי כאסון. לפליטים היהודים לא חיכתה מדינה לקליטתם. יוצא מהכלל היה המלך מוחמר אל-שיח׳, מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.

המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה והתיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית ויצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה. בראש הקהילה עמד הנגיד, עליו עוד ארחיב בהמשך, ולצידו שבעת טובי העיר. הנגיד היה ממונה על הקשרים מול השלטונות. רבני הקהילה דאגו לשמור על מצבה הדתי והמוסרי, ופעמים רבות אף חירפו נפשם בהיחלצם להגן על שלמות הקהילה.

חלוציות זו של יהודי מרוקו ביישוב ארץ ישראל לא פסקה לאורך הדורות כי אם להפך, עם קום המדינה התרוקנה מרוקו מיהודיה שעלו ארצה והתיישבו לאורכה ולרוחבה של א״י. בין חלוצי היישוב העברי ראוי לציין במיוחד את חיים בן יוסף אמזלג, בן למשפחה מרוקאית שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה-18. חיים אמזלג היה סוחר עתיר נכסים שעסק ביבוא ויצוא. בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהלכות עולם הוא נתמנה לסגן הקונסול הבריטי ביפו. מעמדו היה ככלי לעזרה ליישוב העברי בראשיתו, ולנגישות לשלטון הטורקי.

בין העולים לארץ לפני המאה ה-20 היו רבנים שרצו לקיים את מצוות העלייה לא״י. יפו הייתה אחת המוקדים לעלייה ממרוקו בתקופה מוקדמת זו. מתוך 65 המשפחות ששכנו בעיר באמצע המאה ה-19 רובן עלו ממרוקו. משפחות אלו סייעו בהובלת יוזמות להקמת שכונות חדשות מחוץ ליפו, לימים העיר תל אביב. חיים אמזלג היה מבין מייסדי נווה צדק, מבין רוכשי האדמות שלימים תיקרא ראשון לציון וכנראה היה מעורב גם ברכישת האדמות של ״אם המושבות״, פתח תקווה. שתי משפחות עשירות שעלו לא״י ממרוקו, משפחת מויאל ומשפחת שלוש, התיישבו ביפו ולקחו חלק משמעותי בהנהגת היישוב היהודי בעיר ובפיתוח השכונות הראשונות של תל אביב. העלייה בימים אלה התבצעה ברובה דרך תוניסיה ומשם באוניות ובספינות קטנות לארץ.

בְּרָהָם-אברהם לוי

עמוד 15