ארכיון יומי: 3 ביולי 2024


איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

  1. 6. הסברה והשכל הישר

הסברה וההיגיון זה אחד ממקורות היצירה החשובים של ההלכה בתקופת המשנה והתלמוד, והיא המשיכה להיות מקור יצירה של ההלכה גם במשנתם ופסיקתם של חכמים בדורות שלאחר מכן. חכמי הפזורה הספרדית עד למאה האחרונה, נטו להסתמך על אומד הדעת, הסברה והשכל הישר, כשראו שיש צורך בכך. להלן מספר דוגמאות: ריב״ש שעה שדן בשאלת תוקפן המחייב של תקנות קהל, גם כלפי אלה שאינם כשרים להוות צד מבחינה משפטיה כגון קטנים, הוא פתר זאת על פי הסברה, שאם לא כן היו צריכים לחדש התקנה בכל יום מחדש, מפני הקטנים שנעשים גדולים יום יום, וזה דבר שאינו הגיוני. כלומר הסברה שימשה כמקור של יצירת הדין של חלות התקנה על הקטנים (שו"ת ריב״ש, סימן שצט);  הרדב״ז פסק שאין אדם חייב להרשות לקצץ לו אבר ־גם אם לא יבוא לידי סכנת נפשות ־ כדי להציל את חבירו ממות. הוא מנמק בסיכום דבריו: "דכתיב: דרכיה דרכי נועם (משלי ג, יז). וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל וסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו! הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה" (שרת הרדב״ז, סימן אלף נב).

הנימוק של ׳דרכיה דרכי נועם׳ הנ״ל, שימש לחכמי התלמוד והפוסקים אסמכתא לשיקולים ולהכרעות הלכתיות בתחומים בהם קיים ספק בכוונת התורה. במקרים אלה, ההיגיון או ההרגשה המוסרית של החכם מוליכים להחלטה המונעת סבל והמכוונת לטובת האדם ולצדק מרבי לפי מידת השכל האנושי, לעתים אף בניגוד להלכה המקובלת. להלן עוד דוגמאות: רשד״ם פוסק, לגבי סוחרים יהודים ששלחו סחורה מעבר לים, וזו נשדדה ע״י פירטים. הנפגעים הסכימו ביניהם, כי כל מה שיוחזר יחולק יחסית לפי ערך הנכסים שהיו לכל אחד מהם. אחד סוחרים לא היה נוכח בזמן ההחלטה, וחברו הצהיר בשמו על הסכמתו. והנ״ל כתב לו שהוא מרוצה מההסכמה. לבסוף הוחזרו על ידי השלטונות הוונציאניים רק שלוש חבילות ואחת מהן הייתה של אותו סוחר. זה דורש לקבל את כל סחורתו ומסרב להתחלק עם חבריו בטענה, שההסכמה לא הייתה על דעת שיימצאו כל כך מעט סחורות, ועוד שהוא לא נטל קניין, ולא נשבע. הוא נאחז אפוא בטיעונים פורמליסטיים, למען האינטרס שלו.

האחרים אומרים, כי היות וכתב שהוא מרוצה מההסכמה, הרי היא מחייבת אותו. הרשד״ם בהכרעת הדין בסכסוך זה הוא כותב, שאמנם מן הדין יכול היה כל אחד לזכות במה שהוא הציל, כי כשנישבו הסחורות נתייאשו הבעלים, אבל כיון שהסכימו ביניהם על החלוקה, וגם זה שלא היה נוכח, גילה דעתו שנוח לו הדבר, ואפילו לא היה מצהיר על כך אלא שותק, הרי אינו יכול לחזור בו, והחלטת חבריו מחייבת. האסמכתא שהוא מציין לכך, היא מן הפסוק ׳דרכיה דרכי נועם׳(תשובות רשד״ם, חו״מ, סימן שצה). על פסוק זה מסתמך הרשד״ם, גם בהחלטתו להעניק עדיפות למיעוט עשירים בהסכמת קהל הקשורה בהוצאה כספית (מינוי בעלי תפקידים כמו מרביץ תורה), בניגוד לרצונו של רוב בינוניים ועניים. לדידו, הפסוק ״אחרי רבים להטות״, חל רק כאשר כולם שווים. אבל אם יש הבדלים בין יחידי הקהל בחכמה ובעושר, אזי אין הולכים אחר רצון הרוב, כי "אין זה דרכי נועם" (שם, או״ח סימן לז); רבי יעקב אבן צור מחכמי פאס במאה ה־ 18, התנגד בכל תוקף להתיר לשאת משודכת אחיו כשהמעשה נעשה ללא רצון אחיו. לא רק שאסר זאת בכל תוקף, אלא הוא הכריז נידוי וחרם על המשיאם, על העוזר להם להינשא ועל הנמצא במקום בשעת הנישואין. וזה משום שר׳ יעקב חש בסכסוך המשפחתי המתמיד שנישואין אלו יגרמו, וגם בפגיעה הנפשית של האח, שהרי כל פעם שיכנס לבית הוא יתקל בכלה שהייתה מיועדת לו (משפט וצדקה ביעקב, א, סימנים סו, שלד).

 

רבי יצחק בר ששת ברפת (או פרפט) (ה'פ"ו1326 – ה'קס"ח1408– מכונה רִיבָ"שׁ, ולעיתים ריצב"ש), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש הראשון (סבו של רבי חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך

 

רבי שמואל די מדינה (תעתיק מדויק; דִי מּוֹדִּינַא, ידוע בכינוי מהרשד"מ או המהרשד"םה'רס"ו1506 – ב' במרחשוון ה'ש"ן12 באוקטובר 1589 היה מגדולי חכמי סלוניקייוון, ומחבר שו"ת מפורסם שו"ת מהרשד"ם.

רבי שמואל די מדינה נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ו1506 להוריו רבי משה ואמו ג'אמילה די מדינה (שתרגומה לעברית; יפה). התייתם מאביו רבי משה בצעירותו וחונך על ידי אחיו הגדול. למד את תורתו מרבי יוסף טאיטאצאק, ורבי לוי בן חביב חכמי שאלוניקי, וכבר בגיל 25 נודע כתלמיד חכם ורב בעירו.

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 16

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-ברית מילה.

הורים וילדים- אליעזר בשן

פרק י: ברית מילה

המצוה: הברית בין ה׳ ובין ישראל מותנית במילה, כפי שנאמר לאברהם: ״זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר״ (בראשית יז, 10). על פסוק זה מבוססת המצוה לדורות.

על פי הדין האב חייב למול את בנו(שבת קלז, ע״ב, קידושין כט ע״א, שו״ת ראב״ד, סי׳ רד, תשובות מהרי״ל, סי׳ יה).

אמנם צפורה אשת משה מלה את בנה (שמות ד, 25) אבל אשה אינה חייבת למול את בנה (קידושין כט, ע״א). דרוש בנושא שאשה אינה חייבת למול את בנה על ידי חכם שכיהן בתוניס: משה שתרוג, ׳ישיב משה׳, חלק שני, דף יד ע״ב.

ואם אין האב מל אותו או שהתינוק יתום – בית הדין חייב לדאוג למילתו (קידושין כט ע״א); דיני מילה: הרמב״ם מנה מצוה זו במנין המצוות עשה רטו, ובהלכות מילה ב׳ספר אהבה׳ הקדיש לה שלושה פרקים, הלכות מילה; וכן בשו״ע יור״ד, סי רס-רסו.

ר׳ יעקב בן אשר, מחבר הטור, הקדים דברים על המשמעות המיוחדת של מצוה זו, לעומת אחרות: ״ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועים בגוף וכאשר יסירה יסיר האות, אבל המילה היא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים״ (יור״ד, סי׳ רס).

חכמים כתבו על מעלת המילה ויחודה, ונביא רק מבחר קטן.

על מצות המילה לפי הקבלה, כפי שנוסחה על ידי ר׳ רפאל משה אלבאז, בעקבות חכמים שקדמו לו: ״היא עיקר התורה וקבלת האלהות וקיום העולם, ועוד יש בה כמה סגולות: א. עוצרת המגפה; ב. רואה פני שכינה; ג. זוכה לנבואה; ד. אינו רואה פני גיהנם; ה. אויביו נופלים לפניו; ו. תפלתו נשמעת״ (׳עדן מקדם׳, עט׳ רג-רד, ראו גם יא).

חכם שחי באלג׳יריה בשם ר׳ דוד הכהן, כתב: ״מעלת המילה גדלה עד מאד שנכרתו עליה י״ג בריתות ועוד על ידה ניצול האדם מגיהנם כמו שאמרו חז״ל: אברהם אבינו עומד על פתחה של גיהנם ורואה כל בר ישראל שהוא מהול אינו מניחו לירד לגיהנם״ (׳זכרי כהונה׳, מערכת המי״ם, דף טז).

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כותב בין השאר:

מצות המילה להיותה היא האות הגדול כי אנחנו עבדיו ברוך הוא ולהיות הקיר מבדיל בינינו לאומות העולם. לכן תראה כי מלכי העכו״ם בימי בית שני ברצותם לאבד שה פזורה ישראל חס ושלום לכן גזרו על המילה שלא תהיה חס ושלום בישראל ובזה חשבו להטמיע את ישראל ביניהם. אך ישראל בכל דור ודור עמדו נגדם ונגד כל צר ואויב ומסרו נפשם ממש על קידוש שמו הגדול… (׳דרכי משה/ פ׳ תזריע, דף לא).

חכם אחר מג׳רבה בשם ר׳ ציון הכהן יהונתן ציטט את הזוהר ״שעל ידי המילה ישראל מנצחים ומכניעים לאומות העולם״. בהמשך תולה את כניסת ישראל לארץ בקיום מצות המילה [בעקבות המדרש](׳ציון במשפט תפדה/ ח״ב, מערכת המי״ם, דפים סה ע״ב-סו, ע״א).

ר׳ כהן מעתוק עתוג׳י מג׳רבה בחיבורו ׳יקר הערך' מערכות לפי א״ב, בצירוף תרגום לערבית יהודית, כתב באות מ׳ על טעמי ברית המילה, דפים מט ע״א-ע״ב:

א. עוצרת המגפה; ב. אינו רואה פני גיהנם; ג. רואה פני שכינה; ד. זוכה לנבואה; ה. אויביו נופלים תחתיו; ו. תפילתו נשמעת (דוד שלמה כהן, ׳שלום דוד/ דף לז ע״א).

חכמים הביעו כמה סיבות לביצוע הברית דוקא ביום השמיני. ביניהם חכם מג׳רבה בשם ר׳ יוסף ברבי, ׳ילדי יוסף' ח״א, דף לג ע״ב, ר׳ יוסף שרביט, ׳ארחות יושר' ח״ג, או״ח, סי׳ ח. וכן ר׳ חיים הכהן מטריפולי; ״משום שקודם שיעברו עליו היקף שבעת הימים הוא כנפל טמון ואם יונח עד אשר יגדל, יש חשש שתגדל אהבת אביו עליו, ונמנע למולו שכל זמן שיגדל תתרבה אהבתו עליו״(׳וערך הכהן' מצורף לספר ׳דבר המשפט/ דף כא ע״א).

ר׳ אברהם כלפון מטריפולי כתב ספר על מנהגים וטעמיהם, ביניהם אלה הקשורים במצות מילה, תוך ציטוט מהמדרש וה׳זוהר' בין השאר: ביום המילה פורסים מפה על הפתח כסימן למשתה. מדוע טומנים את הערלה בעפר? בפרקי דר׳ אליעזר נאמר כי ארבעים שנה היו ישראל במדבר ״כשהיו מוהלין היו נוטלין אותה הערלה וטומנין אותה בעפר״… ויש סמך לחול דכתיב ״ושמתי את זרעך כחול הים״ (בראשית לב, 13).

טעם לכסא אליהו – במדרש יש רמז למנהג זה בשעה שאמר אליהו ״קנא קנאתי לה׳ צבאות כי עברו בריתך״(מלכים א, יט, 10) חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.

טעם לסעודה ביום הברית: כי כתוב ״ויעש אברהם משתה ביום הגמל את יצחק״ (בראשית בג, 8). טעם לבשמים ביום המילה כדי שלא יתעלף. טעם שאומרים ״ברוך הבא בשם ה״, שמע מרבו שיש בו רמז בראשי תיבות המלה ברו״ך: בשמחה רבה וענו כלם. הב״א: הנה בא אליהו. בש״ם: בשביל שיראה מילה (׳חיי אברהם' נב ע״ב-נ״ג עב).

כפיית האב למול את בנו. כאמור, המצוה מוטלת על האב, ואם אבי הבן אומר ליתן לראובן למול, ואשתו אומרת לתתו לשמעון, דעתה בטלה מפני דעת בעלה (אליהו שמעא, ׳מכשירי מילה׳, עמ׳ מו, סי׳ ל).

אם האב מתעצל למול את בנו בעתו, חייבים בית הדין לכוף אותו אפילו על ידי הכאות. כך כתב ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תשב״ץ ח״ג, סי׳ ח, וצוטט על ידי ר׳ יוסף כנאפו, ׳אות ברית קודש׳, דף מא ע״ב. עליו מוטלת החובה לביצוע הברית, ואין הכוונה שבעצמו יהיה המוהל.

׳בעל ברית׳ – הוא אבי התינוק, אבל גם הסנדק והמוהל נקראים בכינוי זה בהקשר לדינים השונים הקשורים בברית, כמו העלייה לתורה בבית הכנסת, או בבית ביום שנערכת הברית (יעקב בן נאיים, ׳זרע יעקב׳, סי׳ מג, דף לט ע״ב, בשם התשב״ץ).

׳אשה בעלת ברית׳ היא האשה המקבלת את התינוק מהיולדת להוליכו לבית הכנסת לברית.

 

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-ברית מילה

עמוד 150

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
יולי 2024
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר