אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה
אפרים חזן ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.
פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה
הקדמה
ההתעוררות הגדולה והסוחפת של הפיוט בתרבות הישראלית של היום – עשרות אלפי הכניסות לאתרי הפיוט במרשתת, המסגרת של קהילות שרות פיוט ועשרות אמנים אהודים על הנוער ובני הדור הצעיר המוצאים צורך לשלב מבחר פיוטים כחלק מהופעתם – מציבה את הפיוט העברי במקום של כבוד בתודעה הציבורית. ההתעניינות בפיוט והרצון להכירו מקרוב על ידי חוגים רבים הביאו אותנו לחשוב על דרך נוחה להנחיל את הפיוט לאוהביו, על כן בחרנו להציג את הפיוט הספרדי ומורשתו במעגלי פרשת השבוע, ונמצאנו נשכרים על ידי העלאת סוגיות מרכזיות מן הפרשה כפי שהיא משתקפת בפיוט. זאת ועוד, מסגרת זו מזמנת לידינו גם כמה וכמה ענייני מנהגים בקהילות ישראל, כגון מנהגי שירת הבקשות בפרשת בראשית וכגון מנהגי שבת חתן המתוארים בפרשת חיי שרה בעקבות נישואי יצחק ורבקה. ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע באשר הוא ספר מחקר ועיון: הדיון בפרשה מסוימת משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. לחלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה והיחידה שהם מגיעים לידי עיון וניתוח. לחלק אחר זהו אף פרסום מדעי ראשון. חלק מן הדיונים האלה התפרסמו ב״דף השבועי״ של אוניברסיטת בר־אילן וזכו לקהל קוראים מעריך ואוהד ביותר.
הפיוט הקדום בארץ־ישראל ובמזרח (מאות חמישית – אחת־עשרה) נסב, כידוע, סביב מועדים וחגי ישראל ומצוות היום. במשך השנה נכתבו פיוטים המבוססים על פרשת השבוע על פי הקריאה התלת־שנתית בארץ־ישראל בתקופה הקדומה. באסכולה זו אפוא השתלבו ענייני פרשת השבוע עם הפיוט, ובחינה מעמיקה של הפיוטים חושפת בפנינו את העיצוב המיוחד שהעניק הפייטן ללימוד הסדר, כפי שעשתה שולמית אליצור בספרה ״שירה של פרשה – פרשות התורה בראי הפיוטים״, ירושלים, תשנ״ט.
לא כן הדבר בפיוט הספרדי. עניין ״פרשת השבוע״ כנושא לא השתלב בפיוטים הספרדיים. אלה קישטו את ימי החג והמועד וקוננו בימי צום ותענית. פיוטים אחדים שנכתבו מדי פעם בפעם לשבתות רגילות אינם אלא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. שני פיוטים כתב רבי יהודה הלוי לפרשת ״עקב״, ועניינם מצוות תפילין שנזכרה בפרשה; מכאן שהנושא בפיוטים אלה הוא העיקר ולא ההליכה בעקבות הפרשה. עוד זאת, ״שירת הבקשות״ במנהגים השונים אינה מדגישה את ענייני הפרשה, אף על פי שהיא מתקיימת בשבתות החורף, משבת בראשית עד שבת זכור. יוצא מכלל זה מנהג שירת הבקשות של יהודי מרוקו, ״שיר ידידות״, שבו אחד העורכים, רבי דוד אלקיים, משורר מחונן בזכות עצמו, חיבר לצורך מהדורה מיוחדת זו פיוטים לפרשות התורה בתקופת הבקשות.
עם זה נושאים שונים מפרשות התורה עולים, בלא קשר לפרשה, בשירתם של משוררי ספרד והמשוררים ההולכים בעקבותיהם בארצות האסלאם. חשיבותם של פיוטים אלה רבה מאוד, ומחקרם יתרום רבות להעמקת ההבנה בסוגיות שונות בסיפורי התורה ובפרשיותיה. שירים אלה מתמודדים בצורה מקורית וייחודית עם הסוגיה המקראית תוך התייחסות ועיון מעמיק במדרשים ובפרשנות המקרא, ובעיקר משום שמשוררים אלה הם בעצמם היו פרשני מקרא, וההשוואה בין פרשנותם לשירתם היא בעלת ערך בל ישוער, שכן השירה מאירה את הפרשנות – והפרשנות מאירה את השירה. דוגמה מובהקת לכך היא שירת הקודש של רבי אברהם אבן עזרא(ראב״ע): מעל שש מאות שירי קודש כתב ראב״ע, והם מתייחסים בכיוונים שונים ובצורות מגוונות לענייני תורה ופרשנותה. דוגמה אחרת היא שירת רבי יהודה הלוי, שלא כתב פרשנות למקרא אך הגותו ב״ספר הכוזרי״ ושירת הקודש שכתב מציעים פרשנות לסוגיות רבות במקרא. הוא הדין בנוגע למשוררים מאוחרים, שפעלו לאחר הגירוש והלכו בעקבות משוררי ספרד. פיוטים רבים מחוברים ישירות למנהגי קהילות ישראל באשר הן, וזימנו לנו אפשרות לדון במנהגים אלה, המציינים את מעגל השנה ומחזור הקריאה בתורה ואת מעגל החיים, תוך חיבורם לנושאי הפרשה ולפיוטים המלווים את העיון בהם. חלק נכבד ממנהגים אלה שייכים לקהילות בודדות ואינם מוכרים לכלל הציבור. הצגתם ותיאורם בספרנו תורמים להכרה הדדית בין כלל שבטי ישראל. כך בעיון בפרשת בראשית מוצג מנהג שירת הבקשות, בפרשת נח מוצע דיון על זמירות השבת, ובפרשת חיי שרה נסקרים מנהגי שבת חתן בקהילות ישראל.
הספר מאתר את הפיוטים המתאימים לכל פרשה ופרשה תוך גיוון רב של מרכזים ופייטנים, כך שהקורא יוצא נשכר בהכרת המפה הפייטנית הן בספרד והן בשלוחותיה. דגש מיוחד ניתן לפיוט בדורות האחרונים ולמנהגי קהילות ישראל הקשורים לפיוטים השונים בפרשות המתאימות.
בפרשות מסוימות ביקשנו להדגים את השתלשלות ענייני הפרשה מן הפיוט הקדום לפיוט המאוחר, והצענו מבט משווה בין דורות, אסכולות ומרכזים. קנה המידה המרכזי בבחירת הפיוטים היה בראש ובראשונה האיכות הספרותית, אך התחשבנו גם בגיוון המשוררים ובמרכזי השירה.
הספר כולל מבוא לענייני הפרשה, המבוא מוביל לפיוט מתאים, הפיוט מוצג בצירוף פירוש מלא עם ציוני המקורות הנדרשים, לאחריו מוצג הפייטן, ובעקבות סעיף זה בא סעיף של עיון ודיון בפיוט על היבטיו השונים תוך שימת דגש בהיבט הפואטי. בספר מיוצגים מיטב משוררי ספרד וכן הפייטנים ההולכים בעקבותיהם במרכזי השירה בצפון אפריקה, בארץ־ ישראל, בתימן ועוד. הספר מציע אפוא פנורמה נרחבת של הפיוט הספרדי ושלוחותיו, וכולל בתוכו מעל אלף שנה של פיוט עברי.
אוניברסיטת בר־אילן
אפרים חזן
אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.
פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Danan-deuxieme-partie
Nom patronymique dont il est difficile de cerner le sens et de préciser l'origine linguistique. A première vue l'origine semble araméenne, "denan" signifiant dans le Talmud le "çis-nommé" ou encore dérivé de l'hébreu-araméen Dan, le juge. C'est aussi la thèse d'Abraham Larédo qui fait remonter le berceau de la famille à une une fraction de la tribu de Milan au nord de la Mésopotamie, mais sans donner deprécision sur le sens même du nom.
- SHEMOUEL (1532-1622): Le second. Fils de rabbi Saadia. Il présida le tribunal rabbinique de Fès de 1604 à sa mort en 1622. Disciple de rabbi Shémouel Haguiz et de rabbi Moché Sidicaro. Il était considéré comme le meilleur connaisseur de sa génération des coutumes des Mégourachim et des règles de l'abattage rituel. Quand en 1578 le roi du Portugal don Sebastien débarqua avec ses troupes dans le nord du Maroc, dans le projet de christianiser le pays, il ordonna à sa communauté de faire pénitence et de multiplier les prières pour déjouer l'édit.
Aussi la déroute des troupes chrétiennes à la célèbre Bataille des Trois Rois – ainsi nommée parce que le roi du Portugal et les deux prétendants au trône marocains y furent tués – fut-elle accueillie comme un miracle exauçant les prières, et pour en perpétuer le souvenir, il institua avec les autres rabbins la comémoration annuelle à cette date d'un petit Pourim, appelé "Pourim de los Christianos״, le Pourim des Chrétiens. Ce petit Pourim était célébré jusqu'à nos jours dans les communautés de Tétouan et Tanger. Son prestige auprès de ses contemporains était tel qu'il signa plusieurs fois seul sur les arrêts du tribunal et des Takanot alors que la tradition exige la signature de trois rabbins au moins.
- SHEMOUEL (1666-1730): Le troisième. Fils de rabbi Shaul. Il fut le rédacteur définitif du rituel de la synagogue familiale, la synagogue des tochabim ( Slat Elfassyin ), ״Ahabat hakadmonim״, imprimé pour la première fois à Alexandrie en 1889. Il fut également le premier rabbin de la famille à tenir par écrit les annales de la communauté de Fès, une tradition qui devait être transmise de génération en génération dans la famille. Il recueillit les témoignages écrits de ses ancêtres jusqu'à sa période et ses successeurs ont poursuivi cette tâche jusqu'à la fin du XVIIlème siècle. Ce document unique appelé ״Dibré hayamim״ (Chroniques) qui n'avait jamais été imprimé et n'était accessible qu'à un petit nombre de lettrés, a été révélé au public des chercheurs en 1949, dans sa traduction française par le grand orientaliste juif français, Georges Vajda sous le titre: ״Un recueil de textes historiques judéo- marocains״. L'ancien grand rabbin de Sefrou, rabbi David Ovadia lui a donné une plus grande diffusion en le publiant dans son livre en deux volumes consacré à la communauté de Fès en y adjoignant d'autres sources historiques plus tardives.
- MENACHE: Fils d'Abraham, rabbin et grand mystique mort en 1767 dont la tombe étaiet devenue un lieu de pèlerinage. On raconte qu'un jour de shabbat le shamash de sa synagogue vint le chercher pour l'office de Minha et le trouva en prière sur l'escalier. Le bedeau s’immobilisa et à un certain moment et répéta après lui kadoch, kadoch, kadoch. Quand rabbi Ménaché lui en demanda, après la prière, la raison, il avoua qu’il avait lui aussi entendu comme lui les voix des anges, venus étudier avec lui, récitant le Kadich. Rabbi Ménaché le félicita d'avoir eu ce privilège et le mit en garde de ne rien révéler de cet événement exceptionnel. Mais trop désireux de se faire valoir aux yeux des siens, le shamash ne put garder le secret et leur révéla le prodige dont il avait été témoin. Sa punition ne tarda point et il mourut subitement au bout de quelques jours. Depuis lors, la marche de l'escalier sur laquelle se tenait le rabbin au moment où il entendit les voix des anges, devint un lieu sacré, en portant la marque indélibile.
- MENACHE: Fils de rabbi Shémouel. Petit-fils par sa mère de rabbi Eliahou Sarfaty qui l'intronisa comme rabbin-juge au tribunal des Cinq. Grand rabbin de Fès, il accueillit chez lui l'émissaire de Hébron rabbi Amaram Ben Diwan lors de son passage dans la ville en 1780, alors qu'il venait de quitter Meknès pour retourner en Terre Sainte (il devait mourir en route près de Ouezane et son tombeau est devenu on le sait le pèlerinage le plus populaire du Maroc – voir Ben Diwan). Il lui demanda sa bénédiction n'ayant donné le jour jusque là qu'à des filles. Le saint homme le bénit et lui prédit la naissance l'an prochain d'un enfant – cette fois encore une fille à qui il devra donner le prénom peu commun de "Fdina" – qui signifie "nous en avons terminé" – car elle sera effectivement la dernière et après il n'aura plus que des garçons. Et c'est naturellement ce qui arriva.
- SAADIA: Fils de rabbi Yaacob, rabbin à Fès. Auteur d'un poème entré dans la liturgie de la synagogue des Fassis, "Bakacha abo bétékha". Il mourut de chagrin en 1819 après l'assasinat de son fils au village berbère d'Aït Atab.
- SHEMOUEL (1800-1872): Fils de rabbi Ménaché. Rabbin sohet d’une extrême piété. Excellent orateur, il faisait des sermons toutes les jours de shabbat dans la synagogue familiale. On raconte qu'au cours de l'un de ses sermons, il voulut sauter un passsage parce qu'il ne voulait pas se répéter, l'ayant déjà cité dans une de ses précédentes prêches, mais il se ravisa au dernier moment, en se souvenant du commandement des rabbins: "Que les paroles de la Torah soient toujours pour toi une nouveauté". Au moment de sa mort, il prophétisa que la même année disparaîtraient dix grands rabbins de la ville – et c'est ce qui devait arriver.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Danan-deuxieme-partie
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
TEXTE n° VI (fol. 14).
Année 5344 (1583/4).
Auteur : cf. n° V.
Voici ce qui nous est arrivé encore à Fès. En l’an 5344(1583/4) il ne tomba point de pluie depuis le début de Tèbët jusqu’à la première semaine d’Âdàr (novembre-mars). Le rabbinat imposa à la communauté trois jeûnes, lundi, jeudi et lundi. Le jeudi nous ordonnâmes un jeûne individuel et des prieres furent dites dans la synagogue de R. Benjamin Nahon. Dans la nuit du jeudi à vendredi il a plu un peu. Un autre cycle de trois jeûnes fut alors prescrit. Le premier lundi de celui-ci ayant coïncidé avec la néoménie d Adar, une vive controverse s’éleva parmi les rabbins quant à la question de savoir s’il fallait continuer les jeûnes. Finalement, ils convinrent qu’étant donne les raisons pour et contre, une fois le jeûne commencé, il ne fallait plus l’interrompre («). Ils jeûnèrent le jour de la néoménie, en insérant dans l’office [du matin] la leçon scripturaire Nombres XXVIII, 1-15 et dans celui de l’après-midi Exode XXXII, 11-14 ; XXXIV, 1-10, suivant la coutume observée aux autres jours de jeûne. Le jeudi suivant un office de supplications fut célébré au milieu des larmes et de la tristesse générales à la synagogue des Tôsâbîm comme la précédente fois, ainsi que dans les rues [du Mellâh où] toutes les boutiques furent fermées à partir de midi ; des célébrations analogues eurent lieu à la synagogue des Megorasim et sur les tombes de tous les rabbins. Malgré cela, nous ne fûmes point exauces si bien que les rabbins voulurent organiser pour le jeudi suivant une grande assemblée avec procession [des rouleaux de la Loi] et les sept bénédictions [additionnelles]. Dieu nous accorda cependant une pluie abondante le lundi. Bien que nous ayons pris la veille l’engagement de jeûner, les rabbins envoyèrent examiner le sol pour savoir s’il était détrempé à la profondeur prévue par nos Docteurs. On constata qu’il l’était, à plus de trois empans, à la suite de quoi on fit proclamer publiquement de ne pas terminer le jeûne. Quelques fidèles le terminèrent cependant. Et il n’est pas douteux que les pluies de cette année-là furent bénies et abondantes. Toutes les communautés récitèrent la bénédiction des pluies à la synagogue, sans toutefois réciter le grand Hallël, puisque ce n’est pas le jour même du jeûne qu’elles avaient été exaucées, mais par la miséricorde du Ciel « la fleur de la guérison avait fleuri avant la maladie ». Cette façon d agir est conforme à l’opinion de R. Salomon b. Adret ( )…»
TEXTE n° VII (fol. 16v°…).
Fin édifiante d’un cambrioleur juif.
Année 53531 (1593).
Auteur : Samuel Ibn Danân (le compilateur du recueil, écrivant en 1724). « Il advint à Fès en 5353 (1593) qu’on arrêta un Juif qui, parmi nous, portait le nom d’Abraham. C’était un maître larron, qui ouvrait toutes les serrures sans clé. Plus d’une fois pris et livré à la mort, il parvint à se libérer en disant aux Gentils qu’il était ün des leurs. Un jour il cambriola la maison du cadi Sidi Abdalwahid as-Samâ’idi, qui recommanda au sultan de le faire périr. Le sultan n’en fit rien [et les choses en restèrent là] jusqu’à ce que, entre les deux jours de jeûne du 17 Tammüz et du 9 Âb, le mercredi 26 Tammüz (16/26 juillet), le caïd Yahyâ vint à la casbah pour juger la ville. Il ordonna alors de mettre à mort [le voleur Abraham]. Celui-ci se déclara [encore] Musulman, mais le sayh le convainquit par des témoins musulmans. On le pendit et on brûla [son cadavre] à un endroit dit Oued as-Shül. On lui fit subir les quatre-sortes de peines capitales qu’inflige le Tribunal. Ce fut l’occasion de graves vexations des Juifs de la part des Musulmans. On dit que cet homme mourut en sanctifiant Dieu et [expira] en récitant la formule d’unification de Son Nom, béni soit-il. Que Dieu fasse de sa mort son expiation. Le compilateur ajoute : c’est à ce propos que le proverbe dit (en arabe) : « Volez voleurs aussi longtemps que Bïnïnô est en vie ».
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
Page 19
דוד אזולאי-קהילת זאוית סידי רחאל, תושביה ומנהיגיה ומנהגיה
הספר מתאר את חיי היהודים בקהילת ׳זאוית־סידי־רחאל׳ שבמרוקו. בספר שלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בנושאים: הכפר, המלאח, התושבים ועיסוקם, בתי הכנסת, בית העלמין, הקדוש המקומי, השדרי״ם, הפרעות, החינוך, העלייה לארץ. בסופו באה רשימה של תלמידי חכמים שהתגוררו בכפר. החלק השני עוסק בתולדותיו של רב הכפר, ר׳ חגי פרץ. בחלק השלישי באים חידושי תורה שכתבו שלושה מרבני הכפר, ר׳ חגי פרץ, ר׳ אברהם אזולאי ובנו ר׳ דוד אזולאי. רוב החידושים טרם ראו אור. מטרת המחקר היא תיעוד קהילה יהודית אחת בדרום מרוקו, על כלל הפרטים הנוגעים לה. על אף שסקירה זו ממוקדת בקהילה אחת, יבוא הפרט וילמד על כלל חיי היהודים בשאר הכפרים במרוקו, שאורחות חייהם דמו לאלו של בני קהילה זו.
המידע שבספר לוקט ממקורות רבים: ספרים ומאמרים שונים, חיבורים עבריים ולועזיים, כתבי יד וכתבי עת, פנקסי שדרי״ם ותיאורי מסע שכתבו נוסעים, יהודים ונוצרים, שטיילו במרוקו. כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את הווי החיים היהודים של בני כפר קטן במרוקו.
דוד אזולאי-קהילת לאוית סידי רחאל, תושביה ומנהיגיה ומנהגיה