מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה.פרשת מסעי-הרב משה שמיר אסולין.

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה.

 

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ,

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

 נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…"

רבנו-אור-החיים-הק'

(דברים. כו, א).

 

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן.

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל

יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם…

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ – לָרֶשֶׁת אֹתָהּ,

 

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,

 וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם,

 וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם – עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ

 

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם"

(במדבר. פרשת מסעי. לג, נא – נו).

 

בתום מ"ב מסעות בני ישראל במדבר, שנמשכו ארבעים שנה, עם ישראל מגיע ל"ערבות מואב על ירדן יריחו" (דב' לו, , יג), לקראת הכניסה לארץ ישראל.

הקב"ה מבקש ממשה רבנו, להנחות את עם ישראל איך לכבוש את הארץ, ואיך לנהוג עם האוכלוסיה הפגנית אלילית, כדי שיוכלו להתיישב בה (במ' לג, נב – נג):  

 

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ

 וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ,

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ".

 

פסיקת רמב"ן בהוספותיו, לספר

המצוות לרמב"ם (מצות עשה ד):

 

"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם, ליצחק וליעקב – ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה, והוא אומרו להם:

 

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.

 כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ' (במ' לג, נג–נד),

 

ופירט אותה להם במצוה זו

כולה – לגבולותיה ומצריה…

והראיה שזו מצוה,

אומרו יתעלה בענין המרגלים:

'רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ,

 

עֲלֵה רֵשׁ – כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר

יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ,

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת' (דב' א, כא).

 

אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

 

הרמב"ן כותב בפירושו לתורה:

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'.

על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'… כי הכתוב הזה הוא מצות עשה, ויחזור על המצוה הזו במקומות רבים (דב' א, ח):

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ.

בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ,

 

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם,

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,

לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".

 

בדברי הרמב"ן,

ישנם שלושה חלקים למצוה:

 

א. כיבוש הארץ וירושתה,

ולא תהיה בידי אומה אחרת.

ב. ישוב הארץ, על הכלל והיחיד.   

ג. המצוה נוהגת בכל הדורות.

 

מצוה זו של ישוב הארץ כדברי הרמב"ן לעיל, וכדבריו המסכמים של ה"פתחי תשובה", 'המאסף לכל המחנות' על דברי השו"ע (אבן העזר סימן ע"ה סעיף קטן ו):

 

"כל הזמנים שווים למצוה זו,

וכן מבואר בכל הפוסקים

ראשונים ואחרונים".

 

"ישיבת ארץ ישראל, שקולה

כנגד כל המצוות שבתורה".

(ספרי ראה נ"ג. תוספתא ע"ז ה, ע"ב).

 

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל.

כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה. שנאמר (ויקרא כה לח):

"אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים".

וכן אמרו בתוספתא (ע' זרה. ה, ב).

 

וכן פסק הרמב"ם

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה" (הל' מלכים ה, יב).

 

רבים מהאחרונים סוברים,

שגם לדעת הרמב"ם שלא מנה את מצות ישוב הארץ, היא אכן מצות עשה, ולא מנה אותה בספר המצוות, מהסיבה הבאה:

"היא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה… וכן כל חיות האומה תלויים בה. אם כן היא מצוה כוללת ולא פרטית. על כן, אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים…", כדברי הרב יששכר טייכטל, (אם הבנים שמחה. עמ' קנד).

 

וכן הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל).

"רבנו הגדול הרמב"ם לא פירט ופירש את זה בתורת מצוה חיובית מפורשת, לפי המבורר בדבריו בספר המצוות מצות עשה קנ"ג – "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, כמו "והתקדשתם והייתם קדושים – הם צווים לקיים את כל התורה…

 

כי קיומה של כל היהדות כולה, לכל ממשות מעשיותה, הוא קשור לגמרי בהתקיימותה בתוך היישוב אשר בארץ ישראל… וכן מבוארים הדברים בלשונו של רבנו-האור-החיים זצ"ל על התורה, בסוף פרשת ניצבים: 'כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה".

 

רבנו-אור-החיים הק':

אומר שישיבת הארץ,

היא מצוה כוללת כל התורה.

לאור הפס' הבא (ניצבים ל, כ).

 

"לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ,

כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ,

 

לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה,

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

לָתֵת לָהֶם" (דב' ל, כ)

 

וכלשון קדשו:

"והוא אומרו ואומרו 'וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ', ואומרו  'לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' וגו' – כאילו אמר ולָשֶׁבֶת וגו'. ודבר זה גם כן הוא – מהשגת השלמות – כי ישיבת הארץ – היא מצוה כוללת כל התורה.

צא ולמד ממאמרם ז"ל: שכל ההולך בה ארבע אמות – יש לו חלק לעולם הבא – שכולו חיים, כדברי רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

 (כתובות קיא ע"א)

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר בראש פרשת  'כי תבוא':

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דב' כו, א).

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…

ונראה שכוונת הכתוב: שיצו ד' מצוות:

 

אחד – שידע בליבו, כי לא בכוחו ולא בעצם גבורתו בא לרשת הארץ – אלא מתת ה'. {ולא ע"י "כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה", כדברי הגנרלים}.

והוא אומרו: 'אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. ודקדק לומר 'אֱלֹהֶיךָ', להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו, והוא 'נותֵן'.

שניים – להוריש את הארץ מיושביה – הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ, אף על פי כן, יגרש אויבי ה' מארצו – והוא אומרו 'וִירִשְׁתָּהּ'.

שלישית – ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה {בנוסף למצות ירושת הארץ וכיבושה}. וכמו שמצאנו כמה הפליגו רבותינו ז"ל במצות ישיבת הארץ.

רביעית – הבאת ביכורים – כאומרו בהמשך 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה".

 

הרב יששכר שלמה טייכטל

(אם הבנים שמחה"), אומר:

"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן {שכחת העשין, המצוה הרביעית} שחשב זאת למצות עשה,

מכל מקום, בעיקר המצוה, אינו אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו…,

 

ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר (ישעיהו נו, ח):

"נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".

 

ועיין (יבמות סד ע"א) שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן אנשים פחותי ערך, הן בינונים, הן בישרים בלבותם – קרוב לוודאי שהתנוצץ רוח הגאולה" – כמו בדורנו.

 

בתשובתו, מציין בעל "אם הבנים שמחה", שהעתיק מדברי תשובות בעל "ישועות מלכו" – הרב ישראל יהושע מקוטנא לרבי מקוצק, בענין מצות ישוב ארץ ישראל.

 

וכן "אבני נזר",

(הלכות ישיבת הארץ. יו"ד סימן תנ"ד. מצוה תכליתית),

הסובר שוודאי ישנה למצוה זו גם לדעת הרמב"ם, ולא מנה אותה בספר המצוות, משום שכאשר ישנן שתי מצוות, האחת אמצעי, והשניה תכליתית, הרמב"ם מונה את האמצעי ולא התכליתית.

דוגמא לכך: הרמב"ם לא מנה את מצוות הארון והכפורת במשכן, כיוון שהן התכלית של מצות הקמת המשכן, אותה כן מנה.

 

גם פה, הרמב"ם מנה את מצוות החרמת שבעת העמים שהוא אמצעי, ולא את ישוב הארץ, שהיא המצוה התכליתית.

 

 וכך מסכם את תשובתו:

"העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה הזמן, והדבר ברור שנוהג בזה הזמן…".

 

בתשובתו, הוא דוחה כרבים אחרים, את דעת בעל "מגילת אסתר" הסובר: "שמצות ירושת הארץ וישיבתה, לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת המשיח".

הוא טוען שבעל "מגילת אסתר", ראה רק את דברי הרמב"ן, ולא ראה את המקור בספרי (פרשת ראה נ"ג) האומר: 'ישיבת ארץ ישראל – שקולה ככל המצוות" וכו'.

 

הארה והערה:

 

השבח לבורא עולם,

הדור שלנו זכה בסייעתא דשמיא,

לכבוש את ארץ ישראל וליישבה

 מדן ועד אילת, ומהים ועד הירדן.

 

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה,

רחבה היא מיני ים,

והשתדלנו להביא בעיקר,

את תמצית הדברים.